וַיְהִי כִּי עָיֵף סָבִי זַ"ל מִמִּשְׁנָתוֹ,
הֵחֵל בָּהּ מִבֹּקֶר בְּקוּמוּ מִשְּׁנָתוֹ,
וְרַב עוֹד הַדֶּרֶךְ עַד גְּמַר מְנָתוֹ, –
הֶעֱבִיר עַל מִצְחוֹ כַּף יָדוֹ הַגְּרוּמָה,
אַחַר שָׂם לְאַט מִטְפַּחְתּוֹ הָאֲדֻמָּה
עַל פְּנֵי הַגְּמָרָא, שֶׁלֹּא תְּהִי עֲרֻמָּה, –
וְקָם וְנִגַּשׁ לַחַלּוֹן, הִסְתַּכֵּל
בִּדְרוֹר, בְּרָב־חֵן עַל עָנָף מִשְׁתַּקֵּל,
בִּיהוּדִי עוֹבֵר אֹרַח נִשְׁעָן עַל מַקֵּל, –
בְּגַן הַנָּסִיךְ הִתְבּוֹנֵן, בְּעֵצָיו
הַנּוֹשְׂאִים בְּרָמָה הוֹד חֳרָפָיו וְקֵיצָיו,
רָאָה בֶּעָנָן הַכָּלֶה וְנֶעֱצָב.
וְהָיָה אָז סָבִי עַל עָמְדוֹ כֹּה עוֹמֵד,
לֹא מְאַמֵּץ אֶת מֹחוֹ, אֶת מִצְחוֹ לֹא קוֹמֵט,
רַק אֶת מַבָּטוֹ בָּעוֹלָם הוּא צוֹמֵד.
וְכָךְ הָיָה נָח תּוֹךְ שַׁלְוָה וּשְׁתִיקָה,
וְעֵינוֹ הַחַדָּה מַרְחִיקָה, מַעֲמִיקָה
אֶל לֶב הַבְּרִיאָה בְּחָכְמָה עַתִּיקָה.
וַאֲנִי כִּי אִיעַף, הָהּ, לְמִי אֶשָּׂא עַיִן,
מָתַי לִי תָּבֹא הַמְּנוּחָה וּמֵאַיִן?
וְחָכְמַת סָבִי זַ"ל לֹא מָצָאתִי עֲדַיִן – – –