חֶרֶשׁ נוֹפֵל הַשֶּׁלֶג וְעוֹטֵף אֶת בֵּיתֵנוּ הַקָּט
בִּרְחוֹב הַ“יּוֹאֵלִים”, בְּקָצֵהוּ, סָמוּךְ לַחֹרֶשׁ הַמְּעָט.
מְשֻׁלְהֶבֶת־פָּנִים נִצֶּבֶת אִמָּא לְיַד הָאָח.
לִמּוּד אַבָּא כְּמוֹ זֶמֶר. קוֹל אָחוֹת וְקוֹל אָח.
מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה הִנֵּה בָּאתִי, – וְשׁוּב אֶדְרֹךְ עַל הַסַּף
עֲזַבְתִּיו מְלֵא חֲלוֹמוֹת־הַנֹּעַר, וּבְלֵב צָעִיר וְנִכְסָף!
לָבָן, טָהוֹר הָעוֹלָם, כְּמוֹ בַּיָּמִים הָהֵם – – –
עַל תִּלָּהּ הָעֲיָרָה עוֹמֶדֶת וְעַל מִשְׁמַרְתָּהּ הָאֵם:
לֹא יְאֻנֶּה כָּל רַע פֹּה לְיֶלֶד!… וּבָעֶרֶב בְּרֶדֶת הַצֵּל,
אֶל חֵיקָהּ בְּרֹךְ תַּאַסְפֵנִי וּמֵרוּחָהּ הַטּוֹב לִי תַּאֲצֵל.
לֹא יֵדְעוּ מָנוֹחַ רַחֲמֶיהָ, וּפַחַד לִבָּהּ לֹא פָּג
אַף רֶגַע בְּרָחֳקִי מִמֶּנָּה! שַׁבָּת בָּעֲיָרָה אוֹֹ חַג, –
מִבֵּית־אֱלֹהִים הִיא שָׁבָה, כְּלוּלָה בְּשַׂלְמַת יוֹם־טוֹב,
וְסִדּוּר “קָרְבַּן־הַמִּנְחָה” עוֹד מִדְּמָעֶיהָ רָטֹב;
קוֹרְנוֹת עֵינֶיהָ, כָּל יְקָר־אֵם תּוֹכָן – אַהֲבָה וָתֹם.
- “מַה יָפִית, אִמָּא!” קָרָאתי, וָאִיקַץ – וְהִנֵּה חֲלוֹם. – –
לֹא אָח, לֹא אָחוֹת בָּעֲיָרָה, קוֹל אַבָּא־אִמָּא נָדַם, –
אַל שֶׁמֶשׁ, פּוֹלִין, עָלַיִךְ, וְהָפַךְ שַׁלְגֵךְ לְדָם!