לֹא נְפַלְתֶּם, גִּבּוֹרֵינוּ, לֹא! כָּל הַיָּמִים

אַתֶּם פֹּה אִתָּנוּ חַיִּים וְקַיָּמִים.

בִּלְבַב הֲוָיָתֵנוּ הֲוָיַתְכֶם חוֹתֶרֶת,

וְחִידַת הַחִידוֹת שָׁם חָדָה וּפוֹתֶרֶת.

פְּנֵיכֶם – חֵן־יַלְדוּת וְאוֹן־גְּבָרִים יְצוּקִים –

עוֹד הוֹד לָהֶם וָסוֹד כִּלְמַיִם עֲמֻקִּים.

וּפוֹנִים הַחַיִּים עַל־יֶדְכֶם לְתֻמָּם,

הַנֵּצַח – אִתְּכֶם מִתְהַלֵּךְ לוֹ דוּמָם.

וְאַבָּא וְאִמָּא בְּאַהֲבַתְכֶם רַק שׁוֹגִים.

יוֹמָם וָלַיְלָה בָּכֶם הֵם הוֹגִים.

…אֵיךְ גִּדַּלְנוּ כָּאֵלֶּה נִטְעֵי נַעֲמָנִים?

לֹא נְפַלְתֶּם – נִפְלֵיתֶם כֹּה, בָּנִים נֶאֱמָנִים!