לוגו
אֶצְבַּע הָרַבִּי...
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(מעשׂיה של חסידים)


רוֹפְּשִׁיץ רוֹגֶשֶׁת – קִרְקָס בָּא לָעִיר!

וְ“אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ”, כַּזָּקֵן, כַּצָּעִיר,

אַחַר הַבֵּיבָר לְבָבָם מַה לָּהוּט!

כִּי יֵשׁ בַּחַיָּה נִיצוֹצוֹת אֱלוֹהוּת

שֶׁאֵינָם בָּאָדָם בַּר־הַדַּעַת, וְהָרְאָיָה:

“אֱמֶת” וֶ“אֱמוּנָה” הֵן בִּדְמוּת שֶׁל חַיָּה…

כִּי עִקַּר עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא – הִתְעַלּוּת,

בִּגְבוּרָה, בֶּעֱזוּז, בִּזְרִיזוּת וּבְקַלּוּת.


וְרַבִּי פַיְבִישׁ “הַבּוֹכֶה עַל הַמִּקְדָּשׁ הַנֶּחְרָב”,

כְּאִלּוּ זֶה הַיּוֹם לְעֵינָיו הוּא נִשְׂרָף, –

נִגַּשׁ אֶל הָרַבִּי אַחַר “מַעֲרִיב” –

(מְקֹרָב הוּא לָרַבִּי… עַל כֵּן הוּא מַרְהִיב!)

וְשָׁאַל מִמֶּנּוּ רְשׁוּת לְהִסְתַּכֵּל

בַּבֵּיבָר, בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא יוֹם וְלֹא לֵיל.


וַיִּדֹּם הָרַבִּי, כְּמוֹ הִמְרִיא לִמְרוֹמִים…

וּפַיְבִישׁ רוֹאֶה וּמֵעָיו לוֹ הוֹמִים:

הֲתָפַס מְרֻבֶּה, וּבִכְדִי רַק הִטְרִיחַ?!

וַיִּפְקַח הַצַּדִּיק אֶת עֵינָיו, וְהוּא מֵשִׂיחַ:

“דַּע מַה לְמַעְלָה מִמְּךָ!” – הֱוֵי יוֹדֵעַ


שֶׁכָּל מַה שֶּׁלְּמַעְלָה – מִמְּךָ הוּא נוֹבֵעַ!…

הָאֱמוּנָה הַבָּאָה רַק מִכֹּחַ הָרְאִיָּה

יֵשׁ לָהּ הֶפְסֵק כְּכָל דָּבָר שֶׁל פְּלִיאָה;

וְהָאַהֲבָה, הַנֶּאֱצֶלֶת מִזּוֹ הַבְּחִינָה,

אֵינֶנָּה נִמְשֶׁכֶת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה.

אֱמוּנָה שֶׁל אֱמֶת, דַּע, הִיא רַק בְּאֵין־סוֹף!

וְאַשְׁרֵי הָאָדָם שֶׁבְּקִרְבּוֹ הוּא יַחֲשׂוֹף

אֶת פֶּלֶא הַטֶּבַע, בְּפֹעַל וּבַהֲגִיג,

וּבְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ אֶת אֱלוֹהַּ יַשִּׂיג.


אַךְ פַיְבִישׁ "הַבּוֹכֶה עַל הַמִּקְדָּשׁ הַנֶּחְרָב ",

הַיּוֹם לֹא יָרַד לְסוֹף דַּעַת הָרַב.

“רַבִּי”, הִפְצִיר, "נָא לַמְּדֵנִי הַסּוֹד

כֵּיצַד לְהַגִּיעַ לְעֹמֶק הַיְּסוֹד,

שֶׁיְּהֵא זֶה הַפֶּלֶא עוֹלֶה מִנְּבָכַי

וִיחַבֵּר לְאֶחָד בִּי אֶת כָּל הֲפָכַי?"


אָמַר לוֹ הָרַבִּי: "שְׁמַע, פַיְבִישׁ בְּנִי!

לֵךְ לַחֶבְרָה וְאָמַרְתָּ: אֲנִי,

נַפְתָּלִי מֵרוֹפְּשִׁיץ, אַרְאֵם נִפְלָאוֹת – – –

הִתְקַדְּשׁוּ, וְהַלַּיְלָה יְהִי זֶה הָאוֹת!"


וַיֵּלֶךְ ר' פַיְבִישׁ לַקְּלוֹיְז וַיַּשְׁמִיעַ

בְּאָזְנֵי הַחֲסִידִים דְּבַר הָרַב הַמַּתְמִיהַּ.

וַתֶּחֱרַד הָעֵדָה חֲרָדָה גְדוֹלָה,

כִּי יָדְעוּ יַד הָרַבִּי הִיא כֹּל־יְכוֹלָה…


וּבִרְצוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְהַרְאוֹת אֶת כֹּחוֹ –

יְקַרְקֵר הַקִּרְקָס וְכָל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ.

בְּרֶגַע אֶחָד, הָאַבְנֵט רַק יַתִּיר,

וּבֶרֶךְ יִכְרַע לוֹ הָאֲרִי הָאַדִּיר.

אֶצְבַּע אִם יָנִיעַ, יִקְרֹץ עַפְעַפָּיו –

וְדֻבִּים וּנְמֵרִים אָז יָלֹקּוּ כַּפָּיו.


עִלָּה אֱלִימֶלֶךְ חַזַּן הָאַדְמוֹ"ר:

רַבֵּנוּ הוּא צֶלֶם־אֱלֹהִים שֶׁל הַדּוֹר,

כִּי הוּא הַצַּדִּיק וְהָאָדָם הַשָּׁלֵם,

וְגִלּוּי הַמָּשִׁיחַ רַק בּוֹ מִתְגַּלֵּם.

שֶׁכֵּן הוּא, הַקּוֹרֵא לְעַצְמוֹ “רֵישׁ־דּוּכָן”,

לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ עַל יְהוּדִי הוּא מוּכָן.


וְהִנֵּה דְמוּת הָרַבִּי בַּפֶּתַח מוֹפַעַת,

וְאוֹר וּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה הִיא שׁוֹפַעַת:

טוֹב־עַיִן, עַלִּיז, הִלַּת צְחוֹק עַל פָּנָיו,

כְּאָב הָרוֹאֶה בְּשִׂמְחָה אֶת בָּנָיו.

יָשַׁב וּמַשְׁקֶה לְהַגִּישׁ לוֹ צִוָּה,

שָׁתוּ לְ“חַיִּים”, אָז בְּזֶמֶר אִוָּה.

נָשָׂא אֱלִימֶלֶךְ קוֹלוֹ הֶעָרֵב – –

מִיָּד לֵב אֶל לֵב מֵאֵלָיו נִתְקָרֵב.

מִשְׁתַּפֵּךְ הַנִּגּוּן בִּמְתִיקוּת וּבִיקוֹד,

מְחַמֵּם, מְרוֹמֵם, וּמַגְבִּיהַּ לִרְקוֹד.

מַעְגָּל… מְחוֹל הַקֹּדֶשׁ… הֲזֶהוּ הָאוֹת?

וְהַשִּׁיר וְהַמָּחוֹל יְחוֹלְלוּ נִפְלָאוֹת?!

כְּנָפַיִם לַזֶּמֶר וּמוֹשֵׁךְ הוּא לְעֵיל,

בְּשִׁיר וּמָחוֹל הַנְּשָׁמָה תִּגָּאֵל.


הָרַבִּי נֶאֱנָח… וּכְמוֹ צֵל עֲנָנָה

הֵעִיב אֶת פָּנָיו, אַךְ זִיווֹ לֹא פָּנָה.

וַיָּבֶן הָעָם. הַצַּדִּיק מְפַקֵּד:

“הַס! יְהִי שֶׁקֶט!” וְעָמַד מְרַקֵּד.

דִּמְמַת קֹדֶשׁ… וְהוּא מֵרִים אֶת הַיָּד

לְמַעְלָה, אֶל עָל, וּמְדַבֵּר הוּא לְאַט:

חֲשַׁקְתֶּם בַּקִּרְקָס, וְתַאֲמִינוּ עֲדַיִן

כִּי מוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה – עַיִן…

וְעֵינְכֶם לֹא נִפְקַחַת לִרְאוֹת אֶת הָאוֹת

כִּי מְקוֹר הַפְּלָאִים הוּא בְּנִיד הָאֶצְבָּעוֹת.

מִי אִישׁ וּלְנַפְשׁוֹ הוּא חָרֵד וְדוֹאֵג –

וְשָׁמַע קוֹל לִבּוֹ כְּאַרְיֵה בּוֹ שׁוֹאֵג:

פְּקַח עַיִן, יְהוּדִי, וְהִסְתַּכֵּל וְהַבֵּט,

וְכָל נִיעָה שֶׁבְּךָ נָא רְאֵה וְכַבֵּד!

הַהוֹבֵר, הַשַּׁוָּר, הָעֲוָיוֹת שֶׁל הַקּוֹף,

לַגּוֹי, לְעֵשָׂו הֵם, אַךְ לֹא לְיַעֲקֹב.

כִּי הַגּוֹי, כְּמוֹ הַיֶּלֶד, זָקוּק לִתְמוּנָה.

בְּלִי פֶּסֶל שֶׁל כֶּסֶל אֵין לוֹ אֱמוּנָה.

סוֹגֵד הוּא לְאֶבֶן, לְצֶלֶם תָּלוּי,

כִּי מַשִּׂיג הוּא בָּעַיִן רַק מַה שֶּׁגָּלוּי.

לֹא כֵן יִשְׂרָאֵל! עוֹדוֹ נַעַר וְאָהַב

בַּלֵּב וּהַנֶּפֶשׁ אֶת סוֹד אֱלֹהָיו.

הָאוֹת, וְהַנִּיד, וְהָרֶמֶז לוֹ דַּי!

כָּל שֵׁם הוּא שֶׁמָּא… רַק אֶחָד הוּא וַדַּאי –

שֵׁם הֲוָיָה שֶׁל אַרְבַּע אוֹתִיּוֹת,

שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה בּוֹ, וְכָל הַבְּרִיּוֹת. – – –


וְהָרַבִּי מֵנִיד אֶצְבָּעוֹ בָּאֲוִיר,

הֵנָּה וְהֵנָּה אוֹתָהּ יַעֲבִיר;

וְ“אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ” יַבִּיטוּ אַחֲרֶיהָ,

וְעֵינֵיהֶם לֹא תִּשְׂבַּעְנָה מִפֶּלֶא מַרְאֶהָ.

וְאִם רַק אֶצְבַּע שֶׁל אָדָם הִיא, רַק אֵבֶר –

מָה רַב בָּהּ הַהוֹד, וְהַסּוֹד, וְהַסֵּבֶר!…

וְכָל אֶחָד בִּלְבָבוֹ אָז שׁוֹמֵעַ וּמַאֲזִין

בַּת־קוֹל מִשָּׁמַיִם, רָזִין דְּרָזִין.


שְׁעוֹן הָעִיר “שְׁתַּיִם” יֶהְגֶּה־יַהֲלוֹם!

הַלַּיְלָה יָשִׂיחַ כְּמוֹ בַּחֲלוֹם…

וַחֲסִידִים מִדַּבְּקִים בְּרַבָּם, וְרוֹאִים

עַיִן בְּעַיִן אֶצְבַּע אֱלֹהִים. – – –