ההתנוצצות האדירה של משוררי ספרד בליל גלות־ישראל שמה לחיוורון את זיוו המקורי של אח מאוחר להם ואך־מעט חסר ממדרגתם – רבי ישראל בן משה נג’ארה; עד שאפילו בעלי־תאריכים שבקרבנו שכחוהו לפני שנה־שנתיים במלאת ארבע מאות שנה להולדתו. אבל הצופה בשירה העברית יראהו בשעה ברוכה, דורך ממזרח בקרבת ר' שלמה אלקבץ, איש “לכה דודי”, מתוך ענני־אורה של קבלת־צפת, אשר תחת כנפיה לן – והוא קליל וענוג וחמים: האהבה מחצבתו.

אותם שצררוהו מפני ששפכי־שיח שהרביב בין כנסת־ישראל לקב“ה דומים לשירי עוגבים מודלקי־יין. –הרי הם יושבים, ואם בהיפוך־פנים, במחנה אחד עם לעגנים בימינו, אשר בעיניהם מדרשי־אגדה לשיר־השירים הם סלף לשירת־ חולין של נער ונערה. אלה ואלה נתעלם מהם, כי על ראש צעיר וצעירה מישראל, חושקים וכוספים נפש לרעותה, היתה חופפת מקדמת־האומה – אכן, משחר־לידתה – הברית בין זרע־הבחירה ובין אלוהיו. לא שיר־השירים של מלה ומנגינה בלבד הוא סמל לאהבה שבין האומה לבעליה־עושיה, כי־אם גם עצם ההמיה וההתרפקות שבלב נאהבים טהורים בגוי קדוש זה הן שאובות מאותה הברית הנצחית. וכי צריכים אנו להוכחות הרבה? די לנו בפרשת “ואהבת את ד' אלוהיך”, בביטויים כמו “אל קנאי”, בזכרון “חסד נעוריך, אהבת־כלולותיך” אצל ירמיהו, בפסוקי־רגש כמו “כי כאשה עזובה ועצובת־רוח… ואשת־ נעורים כי תימאס… ברגע קטון עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך”, וגומר, בפרק “רני עקרה”, לא ביטאו משוררים, נביאים, בעלי־אגדה ופייטנים אלא את אשר בלב האומה כל הימים. והאר”י, אשר כמו רבי עקיבא ידע את סוד־האהבה, העיד על ישראל תלמידו: “שירותיו חשובות בשמיים”.

ריבוי־לשונות שבפי ר' ישראל נג’ארה (כנודע מן לחנים שלווה לשיריי מפזמוני־ האומות) מרמזות, כי נדד הרבה בחייו. בדמשק נולד, דרך צרפת עבר, בעזה כיהן רב ואב"ד, ושם גם נפטר.

נפתח־נא את כרך “זמירות ישראל” (במקרה בא לידי בימי־תשובה אלה ספר־נג’ארה במהדורת “מחברות לספרות”) ונרדה מעט־קט מחרוזיו, רצופי פספסי־פסוקים ומליטפי נשיבות־בשמים מגינות הלוי, רמב"ע אשר כונה “הסלח”, וראשוני־פייטנים.

ידיד גאוני, נעלם מני אך תוך קרבי דר,

מתי תוך נוה אשתחוה על רצפת דר?

ציר־נדודך בי יכאיב לבי כקוץ ודרדר

אין לי זולתך, אין כמוך בקודש נאדר.

שמעה־בקולי, שמחת־גילי, ושלון בין שדי;

משך רב, ולך יערב פרי מגדי;

דבירי, ושם, צורי, לך אתן דודי,

שם אעיר שירי, עת בא צירי, אז צירי נעדר.

נאום כנסת־ישראל לקב“ה: אתה, ידיד אשר אתגאה בו, שהנך נעלם מעיני אך שוכן ברגשותי, מתי אשתחוה במקדש על רצפת אבן־יקר? ציר־נדודך – המכאיב על היותך רחוק ממני. – שמחת גילי – כינוי לקב”ה. עת בוא צירי – כשיבוא השליח, אליהו הנביא. – אז צירי נעדר־ אז יחלוף כאבי.

במקור ארבעה בתים הם. יוצץ־נא איך החרוז האחרון בשורה האחרונה בבית השני עונה לחרוזים שבסופי כל השורות בבית הראשון, ואיך כל השורות מרטטות בחרוזים פנימיים.

יפת־תואר, יפת־מראה, עדינה ~

עטי אביך ואת עדיך???

בעיר ציון, מכון־עליון חני־נא;

אני אמדך ואתן לך חנינה.

יקרה־מפנינים את, פנינה!

בבית זה, ראשון בחמשה בתים, הרב"ה מנלם ישראל עמו בחרוזי־צמדים.. צביך –היפי שלך, כמו “הצבי ישראל”. פני־נא–יחלי־נא, קודי^{1 2}

כוח, לא בלי דרמאטיות עממית, ליום כיפור וימי־תשובה, חורז הוא בדרך משלו את כל סדר־הווידוי "אשמתי… בגדתי… וגומר, ומקדים לכך אמירת שירה הפותחת בנוטריקון על שם־עצמו. בראשונה, הוא כולו מרתית ומפחד מפני גודל־חטאיו, אך לבסוף הוא מתאושש ומשליך סברו על רחמי־אלוהים.

עוד סוג של שירת־הזדמנות הוא: פיוטים ופזמונות לכבוד חתנים ביום־כלולותיהם. מפזמון מוקדש לחתן אשר שמו דניאל:

קום חתן, בשיר ידידות,

קום, דניאל, איש חמודות,

קום, דניאל, איש חמודות!

שמח, בחור בן־נדיבים

עם בת אילת־אהבים.

אל חי ירבה ככוכבים

לך ילדים וילדות.

רטב תהיה וגם רענן,

כלך שלו ושלאנן.

רב דעה אל לך וחנן,

על כל גבר עשר ידות…

אופני החריזות וצלעות־המשקל מגוונים מאוד. המענה, החותם, יש והוא נשען על חזרת פסוק, מסורתי או מחודש, יש – על מלה סופית אחת, המשתבצת במסגרת אחרת מדי־גניחה לצלצל מחדש. ואלו בתים מעטים, לקוטים בדילוגים שלא כרציפותם במקור, מן "וידוי לעצירת גשמים:

רבונו של עולם

יחיד, שוכן ברום שמי ערץ.

מכין מזון לבריותיו להצילם מחרץ,

הנותן מטר על פני ארץ

ושולח מים.

שעה מתודים לפניך על חטאים כשנים,

שופכים נפשם ברוח חן ותחנונים;

העניים והאביונים

מבקשים ימים.

לך, צור פודה וגואל, נשאו עיניהם,

שור, תינוקות של בית רבן והבל־פיהם,

כי אביוני עמך ואדיריהם

שלחו צעיריהם למים.

בחנתי וידעתי רב חסדיך ותבט עיני

כי אתה טוב ומיטיב אחד ואין שני;

אין זה כי אם גדל עווני

כי יגרע נטפי מים

שדי, אם פשעי ומעלי גבר,

אלוהים, לא תבזה לב נדכא ונשבר.

רוה בגשמי רצון לזרות ולהבר

ארץ לא שבוה מים.

דומני כי הכוונה אל “לזרות ולהבר” כאן (שלא כמו בירמיהו ד') היא: להביא לידי זריעה ויבולי בר –… שעשוע־לשון כפול בשיר זה, בבית לא הובא פה, הוא:

הפוך לבי לעניך, צור, ההופכי

הצור אגם מים.