(מלכים ב‘, ג’)
וְאִם נִסְתַּם הֶחָזוֹן – לֹא נִסְתַּם הַצִּנּוֹר,
עוֹד נִגָּר הַנִּגּוּן, עוֹד נֵעוֹר הַכִּנּוֹר!
וְרוּחַ־אֱלֹהִים הַבּוֹכָה בַּמִּסְתָּרִים,
נַגֵּן תְּנַגֵּן עוֹד עַל כָּל הַמֵּיתָרִים.
קְחוּ מְנַגֵּן לִי נְעִים־זֶמֶר, בַּר־רֹן,
יִשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשׁוֹ עֲלֵי כְּלִי, בַּגָּרוֹן,
יַסְעִיר רִגְשֵׁי לֵב שֶׁנָּדַמּוּ בִּמְרִי,
יָעִיר רוּחַ דַּל שֶׁנָּפַל וְלֹא הִמְרִיא.
וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן – וְרָוַח
לַלֵּב הַדָּוֶה, שֶׁהָמָה וְצָוַח,
עַד הִשָּׁבְרוֹ לִשְׁבָבִים – וְנָדַם…
וּבָלְעָה הַדְּמָמָה אֶת שִׁירָיו וְהֵדָם.
הֵיטִיבוּ נַגֵּן! אָז עָלַי יֵעָרֶה
רוּחַ אֱלוֹהַּ, וְנִגְלָה הַמַּרְאֶה
לוֹ אֵעָגֵן… וְנִגֵּן מֵאֵלָיו
כִּנּוֹר לְבָבִי הַגֵּאֶהּ, הַנֶּעֱלָב. – –