(עמוס ה', י"ב)

הַמַּשְׂכִּיל יִדֹּם – – וְדִבֵּר הַבְּלִיַּעַל,

כִּי טוֹבָה הִיא הָעֵת לְכָל שֶׁקֶר, כָּל מַעַל;

וְנָשָׂא אֶת בְּשָׂרוֹ בְּשִׁנָּיו, הֶעָנָו,

וְשָׁמַר אֶת הַבּוּז בְּלִבּוֹ לִמְעַנָּיו.

יִדֹּם הַמַּשְׂכִּיל… וּבוֹדֵד בִּמְעוֹנוֹ,

נֶחְבָּא אֶל הַצַּעַר, יִמַּק בִּיגוֹנוֹ;

כִּי יִרְאֶה יַד הַכֶּסֶל רָמָה וְגֵאָה,

וְהָאָרֶץ – זָדוֹן וּמִרְמָה מְלֵאָה.

מַחֲרִישׁ הֶחָכָם. וְנוֹאַשׁ וְאָבַל,

כִּי אֶרֶץ נִתְּנָה בְּיַד אֱוִיל וְעַוָּל.

וּבָכָה בַּמִּסְתָּר… וְאֶחָד מִשְׁאָלוֹ:

לִנְצֹר בְּחֻבּוֹ אֶת חָכְמַת מְשָׁלוֹ.

וְיֵשׁ וְהִקְשִׁיב לְנַפְשׁוֹ – וְשָׁמַע

קוֹל לוֹ קוֹרֵא מֵחֶבְיוֹן הַנְּשָׁמָה:

לֹא עֵת הַחֲרֵשׁ! אֶת קוֹלְךָ נָא הָרֵם,

הַרְאֵם אֶת כְּבוֹדֶךָ, דַּבֵּר וְהַרְעֵם!

לֹא יַעֲבֹר זַעַם אַתָּה אִם תִּשְׁקֹט,

אִם לֹא כַּנָּמֵר עַל דְּבָרֶיךָ תִּשְׁקֹד!

בָּעֵת הָרָעָה – שִׁבְעָתַיִם זְעַק,

אַל תִּבְרַח, אַל תַּסְכִּיל, הַמַּשְׂכִּיל, רַק חֲזָק!

וּבָא יוֹם וְהָאָרֶץ תִּמְלָא אֲמִתְּךָ –

זָרַעְתָּ בְּדֶמַע בְּלֵב עֲמִיתְךָ;

אָז קוֹלְךָ הָאַדִּיר יְמַלֵּא כָּל־לֵב גִּיל,

וְלֹא עוֹד תֵּאָלֵם, לֹא תִּדֹּם, הַמַּשְׂכִּיל.