“כֵּן, כֵּן”, – הַתָּמָר כַּפּוֹתָיו לִי יָנִיעַ

“לֹא, לֹא!” – הָאַלּוֹן בִּסְעַפּוֹתָיו לוֹ יַצְבִּיעַ,

כֵּן וְלֹא כְּאֶחָד בְּרוֹשׁ לִבְרוֹשׁ אַט יַבִּיעַ.

וְהָרוּחַ בַּכֹּל מְשַׁטֶּה – תַּהְפּוּכוֹת

מֵאָז וּמֵעוֹלָם יְדַבְּרוּ הָרוּחוֹת!

יֵלְכוּ בִּגְדוֹלוֹת וְיִלְחֲשׁוּ מְנוּחוֹת.

הָהּ, לֵב מְשׁוֹרֵר נֶאֱמָן וְנֶעֱלָב!

בְּכַף־קֶלַע־הָרוּחַ, בֵּין הֵן וּבֵין לָאו,

תִּקָּלַע… וְאַתָּה כֹּה נִלְאֶה, כֹּה נִלְהָב!