הֲמִי לִי, הָרוּחַ, קוֹל דְּמִי אִילָנוֹת,

בְּחֵיקָם צִפֳּרִים כָּל הַלַּיְלָה לָנוֹת,

וְעִם שֶׁמֶשׁ עָפוֹת לָהּ שִׁירָה לַעֲנוֹת.

תַּנִּי כַּתַּנִּים זוֹ עֱנוּת הַשַּׁלֶּכֶת,

בַּהֲלֹךְ הֶעָלִים הַבָּלִים בִּבְכִי־לֶכֶת

בְּדַרְכָּם אֲבֵלָה הַנִּמְשֶׁכֶת נִמְשֶׁכֶת – – –

חַלְּלִי, יַלְּלִי מְגִנַּת־לֵב הַסְּתָוִים

חֲרוּתָה עַל נִבְלֵי הַשָּׁמַיִם בְּתָוִים,

וּבְסֵפֶר נְגִינוֹתַי – יְגוֹנוֹתַי הַנִּכְתָּבִים.

אֲנִי בּוֹדֵד כְּאִילָן בַּעֲזוּבַת לֵיל הַסְּתָו,

וְעַל טְרָפִים נִדָּפִים אֶת שִׁירַי אֲתַו

בְּרוּחַ נִפְעֶמֶת מֵאָלֶף עַד תָּו…