לוגו
שבת קול החליל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הרי ידעתם את הבתים הגבוהים, ששרשרות ירק מטפס – שרשרת בוגנביליאה סגולה או של קיסוס־החורש – עולות בקירותיהם ומפארות את כניסותיהם הנאות? – אל בתים אלה היה מתקרב ובא אחת לשבוע בכל בוקר המנגן הנודד בחליל. בפסיעה מאוששת בא, כשנרתיק כלי־הנגינה תחת בית־שחיו; מפשק את רגליו, כששולי מעילו מתנפנפים; – הולך ואינו מביט לצדדים, כמו קבועה לו תכניתו מראש.

ואמנם, בתים קבועים היו לו. אשר לא רצו בנגינתו פעם אחת, או סירבו לו, או דחוהו בלא כלום, – עליהם פסח ולא חזר. כנגד זאת – בתים שהסבירו לו פנים, – אליהם רחש רחשי אימון ואהדה. משהגיע עד לבית כגון זה, נכנס בפשפשו, עלה במדרגותיו וסגר את דלת־הכניסה אחריו, כאחד העושה בתוך רשות שלו. אחר כך הוציא את החליל מנרתיקו והתחיל לנגן את נגינותיו – בקומה ראשונה התחיל, ובקומה שלישית גמר – עד הימלא כל הכניסה צליליו וסלסוליו.

– מדוע תסגור את דלת־הכניסה אחריך? – שאלוהו בפליאה דרי־הבית, היוצאים אליו כל אחד עם מתת ידו, מיל או שני מילים, ומי עד חצי גרוש יגיע.

– תבוא הברכה עליכם… – יענה בקול צרוד, ופניו המעוכים והמגולחים תמיד יצטחקו בהבעה חסרת־דעה – סוגר אני את הדלת אחרי, למען תיטיב הנגינה להישמע בחלל הבית ח–ח–ח–

ואף־על־פי־כן, חרף צחוקו חסר־הטעם והפגם הנראה שבשכלו, – סלחו לו. דיירות קנטרניות ביותר לא הקפידו, כדרכן, בשעות הבוקר, אלא האירו לו פנים. האחת על חברתה השפיעה. ראתה דיירת מלמעלה, כי זו שלמטה נותנת למנגן את נדבתה, – החליטה לתת גם היא. וכן היה הדבר למסורת העוברת מדיירת לדיירת – ולמנגן בחליל קמה מעין חזקה על בית, אף שהתחלפו שכניו.

מיד להישמע צלילו הראשון של החליל, יצא דייר שלמטה, ובידו שני המילים הקבועים. מושיטם למנגן שלנו וקורץ לו בעליצות, לאמור: הבה מנגינותיך… בו ברגע היתה נפתחת הדלת לעומתו ועוזרת או מבני הבית מושיטים גם הם מטבע. היה מתמלא לבו של המנגן חדווה כמוסה, פניו השזופים והמאדמים התפשטו בצחוק צרוד וכשהמטבעות משתלשלות לכיס בגדו, היה מתחיל ממצמץ בעיניו הקטנות ומסלסל בחליל.

ואלס ישן… קטע משיר־לכת ופזמון – ומה החידוש שהיה מחדש בכל פעם? – – הסלסול המתחדש. סלסולי־מעלה וסלסולי־מטה, הרעידות הנקבוביות של החליל – בהן היה מגלה את כוחו, מדי עלותו במדרגות הבית מקומתו התחתית עד לעילית. מי שאיחר במתת־ידו, מניח היה בנרתיק העזוב למטה והוא, המנגן עצמו, מחלל אותה שעה בקומה שניה או שלישית או קולו נשמע משם, בהחליפו דברים עם דיירים… שם פלונית מקנטרת אותו ושניה קובלת שהפריע לה לישון, שלישית חוקרת מדוע נעדר מזה שבוע? – והוא גומל לכל אחת בחיוכו ואינו מקפיד – מתרחק פסיעה או פסיעתיים מאצל הדלת שהוגפה, מנפח לחייו ומחלל – –

כן נקפו ימים והוא חוזר ובא מדי שבוע בשבוע, כשמעיל־הבד פתוח לרווחה ביום־קיץ או מעיל־הארג הכחול דהוי ומרוכס בחורף – מעשה אדם ממודן, שעסקיו אינם פורחים, אך מקיימים אותו קיום־כבוד… והרי היו הרבה מחזרים על הפתחים האלה, כדרך הקבצנים הנודדים, אך אף אחד מהם לא יכול להחשב במעלה אחת עם המנגן. פושטי־יד פשוטים היו, שנמאסים מיד בעיניהם הדולפות, בחוצפתם הטורדנית, במבטם הבכייני או בקללתם החצופה. הללו תבעו בפה, ולו בתחנונים. הללו רגזו וצלצלו במפגיע, דפקו בנוגשנות, העירו ועוררו – כאשה כגבר. לא כן המנגן. הוא לא תבע ולא צלצל ולא קרא בקול – אם פתחו ונתנו לו את מתת־היד – ניחא, אך אם דלת נשארה סגורה, לא מיחה ולא קבל. מן הסתם סיבה לדבר: נסע דייר או הלך או שמא יחסר את הפרוטה בשעה זו – אין דבר, ישיב בפעם האחרת.

מטעם זה היו משבחים אותו הדיירים ומעוררים את העקשנים בקבצנים ללמוד ממנו לקח. – ראו – היו אומרים – מה בינו לביניכם! – הרי גם הוא עשיר איננו וגם לו יש ומסרבים ומשיבים את פניו ריקם ואעפ"י כן עדיין לא שמענו נזיפה מפיו או קללה חס־ושלום או דבר גסות, שלא כמוכם, הקבצנים – – והקבצנים כועסים מאוד על בן־אומנותם זה הבא לשמש להם דוגמה ועומד להפוך את כל קערת הקבצנות על פיה. מה להם נימוסו ואומנותו, נגינתו וחלילו – אם מלמד הוא לבריות דרכים, אשר לא ידעום הקבצנים. בדרכים אלו עוד מעט וכלו נותני־מתת וכל אחד יראה את עצמו פטור אף בימים כסדרם מלקיים את מעמד הקבצנים! –

כן כעסו הקבצנים על המחלל בן־אומנותם והיו נכונים לקרעו כדג, אילו נזדמן עמהם. אלא זו צרה, שבעוד הם קובעים להם שני ימים, שני וחמישי, לביקורי צדקה – המנגן נהג סדר משלו. ובעוד הללו שתים על הבתים בערבי חג ומועדים, הוא בא לו דרך טיול בכל יום שיבחר. אין עליו מרות עניא ואינו מקבל עליו דינה של עניותא. מעולם לא בא במדרכה אחת עם שאר אנשי־מקצוע. בעוד הללו – העטופים, המכורבלים, הזקנים והמוממים, הלקויים והפגומים, – באים בסך, – נעדר המנגן בחליל. וביום שהם נעדרים בו – הנשים והגברים, מזרחיות ומערביות, צדקניות ומרשיעות־לכת, – הוא מופיע והחליל בידו.

– איפה היית? – נפתחות הדלתות בפניו, והדיירות שואלות.

– ח–ח– צוחקים פניו המאודמים את צחוקם חסר־השכל – חליתי.

– ומה מחלה היתה זו? – יוסיפו לשאול הדיירות בדאגה.

– אט… לא כלום… לו–לו–לו – והחילול בחליל מתחיל מיד ומעורר את ישני־הבית.

כן התקרב ובא גם בוקר זה שבו החלו האזעקות, וחשבונו ערוך מראש. אמנם, בשעת בוקר זו ניצב לעומתו על הקרפיף שלא כרגיל, נגר־רחוב, ורטן לתוך סבך זקנו דבר־קובלנה, אך המנגן לא שם אל לב. אף בו בעצמו אירע מקרה ביש מאז הבוקר, אך השתדל להסיח דעתו ממנו. פשוט – באותו בוקר בשעה מוקדמת לא יכול למצוא את נעלו ואת מטלית רגלו, אף שידע, כי מונחים הם במקומם ליד משכבו. וכל־כך למה? – כי חשיכה היתה עוד – חשיכה ואפילה תחולנה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל… – כן סח לעצמו בפעם העשר ולבו בל־עמו. עתה כיוון שראה את עצמו על מדרגה אחת עם הנגר, דאב לבו משנה והחליט כי יום רע לו היום הזה. מי יודע מה עוד עתיד להתרחש עליו? – – אף־על־פי־כן בא בדברים עם הנגר כדרך רמז ושאל:

– מה יום מיומיים, ילמדני מר, כי הגיע הנה?

– הלא תשמע… הלא דבר הוא! – רטן גם הנגר, כשהוא מושך בעצבנות את ארגז הכלים ברצועת כתפו.

– ומהו הדבר? – שאל המנגן חרש, אף שלא אהב להתערב עם הבריות.

– הדבר… – התלונן הנגר בקצף – מזמינים לבוא ליום ודוחים אותך למחרת!

– למחרת? – נתעורר רגש השתתפות במנגן ולבו בישר רעות.

– כן… למחרת… עתה הם ישנים בעלי־הבית, כי אזעקה היתה בלילה ולא ישנו. וכן שני… וכן שלישי… ישנים הכל… ואני אנה אלך עכשיו?! – כן עמד וכיתף את ארגזו, הביט ממרום המדרגות על פני העיר, כשעיניו סבוכות בתוך זקנו כאותה תנשמת המוכה בסנוורים לאור היום.

– עתה הם ישנים… – הגיב גם המנגן רפות ושב ונזכר בכל אותו מעשה־הלילה שאירע לו, בנעל ובמטלית שלא מצא אותם בחשיכה – ישנים –ח–ח– תפול שינה על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאי ישראל, לבל יוסיפו עוד להתעורר!

– נגר! נגר! – – כסאות! – – שולחנות! – – בקע כבר קולו של נגר־הרחוב, אשר כיתף את ארגז כליו והוא קורא בקול ניחר, פוסע ומתרחק בפסיעותיו הנואשות.

– ח–ח – צחק משום־מה המנגן את צחוקו חסר־הדעת, כעכע בגרונו ועל אף הכל עלה במדרגות הבית…

לסמוך על הנגר בכול עדיין לא הסכים. אמנם, לנגר סירבו, כי על כן רק בעל־מלאכה הוא וכליו גסים. פטיש, מסור ומסמרים – מי ישגיח בכמו אלו? – לא כן הוא וחלילו! חליל – כלי־זמר הוא. מוסיקה צפונה בו. אמנות מכובדה על הבריות. אף אם ישנים בני־אדם, עדיין יאהבו לשמוע נגינה בעד שנתם. אף אם מרוטים הם לעייפה – עדיין עשוי חליל זה, בחיר כלי־הנגינה, לעודדם! – והוא המשיך לעלות במדרגות מאושש בהרהוריו, נכנס בדלת־הכניסה וסוגרה אחריו, פתח את נרתיקו והוציא את חלילו – לו–לו–לו– החל מסלסל את סלסוסיו כפותח פתיחה לקראת מה שיבוא.

– שש… ישנים… – נפתחה דלת לקראתו ואשה עוזרת עשתה תנועת־יד, בהושיטה את המטבע הקבוע.

– ישנים?… – הפסיק כאחד שאינו מאמין למשמע אזניו.

– כן… ישנים. בעל־הבית הזקן נרדם עתה אחרי האזעקה שהיתה בלילה וחס להעירו. – רמזה לו העוזרת על פנים הבית.

– האזעקה שהיתה בלילה!… – ח–ח – השתפך עתה צחוקו הצרוד וחסר־הטעם של המנגן בחלל־הבית – אזעקה תחול על ראשו של אותו רשע ועל ראשיהם של כל שונאינו – מה עוד רוצה הוא מאתנו?! – הרי גם אני את הנעל לא מצאתי ואת מטלית רגלי, אף שידעתי את מקומם – תהיה קבורתו מקומו – – –

נבוך המנגן בחליל – הינגן או יחדל? – אמנם המטבע היה כבר בידו, אך לא בו העיקר. הרי גם החליל עלוב הפעם. שמא ינסה לעלות מעלה ושם אינם ישנים? או שמא ינגן על אף הכל בחשאי? – – ככה… סתם סלסולים רכים… הא? – – הנה יצא דייר שני ועמד בפתח – הבה וישאל אותו – הינגן או לאו? – – ח–ח – ישנים… הפלא ופלא… וענין זה של הנעל והמטלית… – הכל בעטיו ובאשמתו של אותו רשע, ימח שמו וזכרו… – נו?

– שלום, ר' מנגן… – פותח עמו דייר שני מסף הפתח – מה יום מיומיים, ומדוע נדמו הצלילים? 

– שש… הידעתי… כן אדע מראשו של אותו רשע ומראשיהם של כל שונאי ישראל! – אומרים: יש–נים, והס… כן אמרו לי… – סח המנגן בחפץ לב והתעודד, שמא ימצא לבסוף עצה בכאן.

– ובכן שבתה המוזה – ח–ח– צחק הדייר בקרירות גמורה – נו… מילא… מה לעשות… בימים של מלחמה אנו חיים… ישובו החיים לתיקונם ותשוב גם המוזה על מכונה. קח לפי שעה מטבע.

נשתלשלה, איפוא, גם מטבע זו לכיסו של המנגן והוא עדיין שת עצות מה לעשות – – קול פסיעותיו נשמע כעת מקומה שנייה או שלישית, כשהוא משרכן במדרגות ובא בחילופי־דברים עם דיירים ודיירות, שואל ומתייעץ: הינגן או יחדל? – – הישנים גם פה או אולי רק למטה? האם משגה הוא או מקרה ביש, אשר בשעה זו, שרגילים בה לקבל את נגינתו בסבר פנים יפות, נתהפך הסדר ובני־אדם עדיין סרוחים על משכבותיהם.

– הכל בעטיו של אותו רשע ומה רוצה הוא מאתנו?! – התמרמר לבסוף בקומה העליונה, משהגיע לדייר אחרון.

– שש… שש… ישנים כעת… – עונים גם פה גם שם ואינם משיבים על שאלתו אלא מושיטים מטבע.

בלאט־בלאט ירד המנגן בחזרה את המדרגות, סגר את חלילו בתיק, פתח את דלת־הכניסה ויצא לחוץ. שם שקט כרגיל בשעת־בוקר זו. איזו ציפור קטנה ישבה על כבל טליפון וצלצלה. צלצלה כצליל הפעמון הדק ואיש לא הפריעה, מאי־שם הגיעה קריאתו הצרודה והנמרצת של הנגר שפסע והכריז – שולחנות… כסאות… – אך הוא עצמו ניטל ממנו חשק להכריז או להתלונן או לקבול מרה. הוא החל יורד במדרגות למדרכה, כשכליו תחת בית־שחיו והיה ממלמל חרש לעצמו: משמע ישנים – ח–ח – בעטיו של אותו צורר… וגם הנעל והמטלית לא נמצאו באשמתו – ח–ח – מה לעשות? – הלוואי וידום על משכבו ולא יקום… הלוואי ישכב ולא יוסיף להתעורר ח–ח – מה? – שמא בבית זה אינם ישנים עוד… שמא בבית זה?… הבה וננסה…

והוא שב והוציא את חלילו מהנרתיק, כשוקל בדעתו, הינסה עוד הפעם או יחדל – – –