באותו יום עבים לא חדל המטר, והיה מצליף לסירוגין קילוחי־קילוחים או יורד טיפי־טיפין. ככל שגדל המרחק ממישור הים אל לפנים הארץ כן הלכה והשחירה האדמה, וזרמי מים עכורים הציפו את השדות. ככל שגדל המרחק ממישור הים נזדקרו והלכו הרים רחוצים עד הראות טרשיהם הלבנים מבין הבתה הרטובה, עד הסתתר רוכסיהם הרחוקים בכחול הערפלים. ביום עבים זה מלאו נחלי־המים ואצו באפיקיהם לים. גם פלח שובת מעבודה בכפר רחוק מיהר בלבושו הקל אל עיר־מחוז לשוב ולעיין בזכויותיו המקויימות לפי ספרי האחוזה על אותה רצועת אדמה שקמה לו לנחלה מדורות עברו.
ביום עבים זה שש גם ראשיד הנהג להראות להטיו לעיני נוסעיו והיה מריץ מכוניתו עד שאבריה חישבו להתפקק. אכן, ידע ראשיד גם ידע להעמיד את נוסעיו על העובדה שלא מנהגי־כפר נידחים הוא, אלא אחד מנהגי העיר הזריזים והמנוסים במסעי בזק, בעקלקלות תנועה, כשאון גלגל של מכונה. לפיכך היה מוסיף דלק למכוניתו, נותן על הבלם מחסום של רצועת גומי – זו המצאה הידועה רק לנהגי כרך – וניפץ נפצים… היה נדחק וחומק בין שתי מכונות כבדות הבאות לקראתו כמבקשות לרסקו לרסיסים. ובעד הראי התלוי ממעל לראשו היה מציץ בנוסעיו לאמור: הראיתם? – השמתם אל לב? – – והיה צוחק ראשיד בעיניו השקדניות ומטלטל ראשו המקורזל.
ונוסעיו מי המה? שני עירוניים צעירים, היושבים כתף אל כתף בספסל אחד ומספרים בלי הרף ברמז ובניבול פה, בסלסול ובזמר ודעתם זחוחה מאוד; נערות יהודיות חכליליות הלחי, רעשניות וקצרות־רוח הקופצות בתחנות שבדרך, ומצטופפות ונדחקות באוטובוס כנוסעות לחגיגה; נערה כפרית סומת־עין שישבה בודדת, עטופה עד מחצית־פניה ברדידה החגיגי ומאדימה ברקמת האודם של כותנתה. ראה ראשיד את כל המון האנשים הזה ולבו עלז. ומתוך דיצה זו היה מוסיף דלק למכונה ומפצפץ פצפוצים בלי הרף.
נוסעים עלו וירדו בכל תחנה. נוסעים יהודים המשיכו דרכם כאורחים מאונס. נערות יהודיות קפצו בקולי־קולות ונחפזו אל משכנותיהן המפוזרים. פלחים עלו וירדו ליד חורשת עצים או בפרשת דרכים, והם עמוסים חבילות – שוכני כפרים, יושבי אוהל, רועי עדר, קשישים עם צעירים. לא יצאה שעה קלה ומכל הקהל המעורב לא נותרו בלתי אם העירוניים הצעירים השניים, שני יהודים, הכפרית שהיתה יושבת כבתחילה בספסלה, ועוד שניים שלושה עטופי “כפיה” לראשיהם, בני ערב שקמים ומצניעי לכת. ומדוע זה נתכרכמו פתאום פני ראשיד הנהג ועיניו רבו זיקים! –
הוא הביט לראי ומיד היטה את המכונית הטייה של זעם, עד שאמרו הנוסעים כי הגיעה שעתם להיפטר מן העולם… האם רפתה ידו של ראשיד, נתבהל ממכונות־הצבא העוברות ביעף, או שמא תקפתו סחרחורת מרוב להטים שעשה לפני כן? – –
לא, ראשיד הנהג ראה ממושבו דבר שלא השגיחו בו הנוסעים האחרים. ראה והנה קם אחד מאותם העירוניים הצעירים, והוא נער מקורזל וצנום וחיוך בן־בליעל מסתלסל על שפתו. קם ועבר לשבת אצל הנערה הפלחית שהסבה לבדד. ולא עוד אלא שדחף אותה דחיפת כתף, וזו כבשה פניה והחרישה. משמע דברים בגו!
* * *
מכונת ראשיד נהמה רתת ועמדה מלכת. בעיניים לוהטות פנה ראשיד לאחוריו עד שנזדעזעו כל הנוסעים. מי שהספיק בינתיים להרגיש בשערוריה – נעתקו מילים מפיו. ואלה שלא הבחינו בדבר, היו יושבים ומציצים ברוח נכאה במים הדולפים על גבי השמשות ומהרהרים: היכן יפנו ביום סגריר זה אם חס־ושלום נגרמה תקלה למכונית?
“אתה תעבור אל מושבך!” פסק ראשיד כלפי אותו בחור.
“מה היה לך, אחא ראשיד?” ביקש הלה להתל.
“אתה תעבור אל מושבך'”, חזר ראשיד על דבריו.
“וכי מה זה נוגע לך?” ניסה הלה לכסות על משבתו.
“נוגע – וחצי!” השיב ראשיד קצרות.
“מה איכפת לך?” רטן הבחור בשובו למקומו, היה מטייף בעיניים נבוכות לצדדים לראות, שמא יימצאו אנשי לב ונפש ויבינו למעשה קונדס.
“איכפת – וחצי!” פלח אותו ראשיד הנהג בעיניו, וחזר אל ההגה בתנועת יד שאין עמה בשורה טובה.
מעתה לא הוסיף ראשיד דבר וחצי דבר אלא היטה את המכונית אילך ואילך כמו לא אירע דבר. אך ציבור הנוסעים הקטן היה כמרקחה. אלה מאזינים ואלה מסבירים, אלה מפרשים ואלה מתרצים, אך הכל הרגישו כי בחלל המכונית מרחף החטא. הנשמע כדבר הזה אשר בת מוסלמים כשרים, נערת פלחים בזוייה, תתיר לעצמה בפומבי נוהג ונימוסים כאלה! והנערה סומת־העין הרגישה בסערה המתחוללת על ראשה, כבשה פניה באלם־פה, גחנה אל המושב שכנגד והיתה יושבת כמנודה.
“אני…” טען במלל־פה העירוני שלבו התחיל נוקפו.
“אנחנו…” גמגם בפיזול עיניים חברו, ושחצנותו העירונית התנדפה ממנו באחת.
“אתם…” שקל בענין אחד הפלחים שלא רצה בשום פנים להקל בדינה של הנערה.
ראשיד לא התערב עוד בדבר. הוא מילא באמונה את המוטל עליו, ושוב לא אבה להיות דיין. הוא יודע דרך עירונים בנערה, ועוד מראשית הנסיעה היו לו חששות לגבי הפלחית, אך לבו לפיו לא גילה. תבוא שעתו ויחווה את דעתו. עת לכל חפץ.
המכונה טסה כחץ מקשת, כמו רדפו אחריה מלאכי חטא וחבלה.
בהגיעו לבנין המשטרה שעל אם הדרך עצר ראשיד ועמד. במעמד איש משטרה גבוה ולטוש כפתורים קם והציג שאלותיו:
“מה שמך הפלונית?” שאל את הנערה הכפרית. “מה מוצאך? שמא לא נסעת ביום אתמול העירה, ולא בכסף אביך נסעת?”
הנערה קמה ממושבה ופניה עטופות למחצה ברדידה, והיא מאדימה בשמלה הרקומה ובעינה הסומה, אך לא השמיעה הגה. ידוע ידעה כי כבד עוונה לנוכח בני עמה, וכי בחוטים סמויים נפוץ ונודע דבר נסיעתה אתמול: כיצד יצאה מבית אביה, בילתה עיתותיה בעיר זרה, – דבר לא נעלם. שפי ירדה במעלות הרכב, ועלתה דומם במדריגות בית המשטרה אשר על אם הדרך. השוטר הגבוה הראה לה את המקום בו תחכה עד בוא אביה ויורה מה לעשות בנערה שנתפשה בקלקלתה. צייתנית ונכנעת היתה ברדתה, אך קומתה היתה זקופה, כאילו היתה נושאת גם עתה על ראשה את תוצרת בית אביה לממכר בשוק וחוששת לבל יפול דבר ארצה.
“לא כמו אצלכם אצלנו…” טען בלחישת שרף העירוני השני כלפי הנוסעים מבני־הדוד היהודים, וכידודי מבוכה ריצדו בעיניו – ואצלכם יושב בחור אצל בחורה ואין ממחה בידו. לא כן “אצלנו” – – –
“ומדוע רגשו כל הנוסעים על הנערה דווקא, ולא על הבחור?” תמהו והסתייגו היהודים המוזרים.
על כך לא ניתנה תשובה. פלח צנוע היה יושב ובולע אה עשן הסיגריה בישוב הדעת, כמרמז ורומז שמעשה נעשה כאן ולזרים אין חלק בו. ראשיד הנהג חזר אל ההגה, והנוסעים חזרו למקומותיהם ועיניהם מלוות בסתר את הנערה המחרישה שבמבוא בית המשטרה. כלי־הרכב נתעטש בעליצות, העלה תמרת עשן בצינור שמאחוריו, ומיד עשה כנפיים ופרח.
הבחורים העירוניים החרישו. הצעיר שסרח חש כי עננים מתקשרים מעל ראשו. מעתה יתחילו לפשפש במעשיו לאחר שהנערה הלכה לה והכל יעידו כי הוא אשר החטיא את בת עמו. קם הצעיר ממושבו וביקש לטשטש את עצמו, והיה מחליף מושב במושב עד שהגיע לספסל האחורי, בחן ופתח את הדלת מאחור כאומר לקפוץ החוצה, אך מיד חזר בו וסגרה במבוכה. ישב והתפרקד והפך את בגדו.
“הן לא תעידו בי לכשתדרשו? הנה הפכתי את בגדי והייתי לאחר!” – כך אמרו עיניו. הוא חזר ולבש עוז, ושב להלך בין הנוסעים, ידיו נתונות בכיסי מכנסיו, והוא מנחש במסתרים מה יקרהו לכשיבוא העירה.
חבירו גם הוא משך ידו הימנו, זה הבחור שאומנותו מלצר או נחתום או שוליה של נגרים. למראית־עין היה מלא כעס וחימה, היה משחק בפגיון־יד קטן ומלחש ואומר: “אשרי הנהג העושה מעשיו על אם־הדרך, אך אוי לו אם יזדמן העירה!”…
“אני אלך ואהיה נחתום ליהודים”, התפאר בקול, “מה לי אצל ערביים? אצל היהודים חיים בטוב ומרוויחים יפה, שלא כמו אצלנו, בחיי”.
דבריו לא עשו רושם על הנוסעים. הכל ידעו כי הנימוסים לא ישתנו אף כמלוא־נימה, ובקבוע מדורות לא יחול פגם. בכך היה בטוח גם ראשיד האוחז בהגה, ובכך היה בטוח הפלח הצנוע שהעלה בסיגריה עשן כחלחל ככחל־הערפלים באופק.
ראשיד נהג, ומעט־מעט שבו פניו העגולות למנוחתן, וראשו חזר ונשתקף בראי שממעל. הוא לא האמין כי מישהו יקפוץ בעד פתח הרכב, או יעשה מעשה־שטות בדומה לכך. הוא לא האמין כי סופו של מעשה הוא דקירה בפגיון־שעשועים. כקצף על פני מים היתה חמתם של צעירים עירוניים וכמוץ לפני רוח היו לו דברי האיומים שלהם. חי ראשו, כי בלבב תמים קינא לשמה הטוב של נערה נוסעת, ולשמם הטוב של בני עמו ודתו עשה אשר עשה!
מכונתו פילסה לה נתיב בזרמי הגשם. המים העכורים שבערוצים גרפו עמהם את עפר האדמה שנתרככה ונכנעה לתעלולי המים העזים, כאותה נערה כפרית שנעתקו מלים מפיה.
“הוי, ראשיד יא־ראשיד…” נאנחו אחיו אנחת כניעה מימות־עולם. – וראשיד השיב בנפצי־נפצים כמבין לרוחם יפה־יפה.
“אח, ראשיד יא־ראשיד…” שבו הללו והעמידו עיניים חסודות למראה להטיו של נהגם.
– – כבר נראתה העיר, והיא בוכה כולה, מתלחלחת ומתלפלפת בקילוחי המים הרבים. עמדה המכונית והנוסעים יצאו. שוב לא איכפת לו לראשיד להיכן יפנו. הוא ומכונתו מתבוססים עתה בצל בניני הממשלה המרווחים. בני עמו יוצאים ובאים כאן, מפשילים חלוקיהם על פני השלוליות, ומנגבים בקצות הכפיות את פניהם ואת שער הלחיים הסומר מקור. – אדמה! על כך נושאים־ונותנים הללו ביניהם לבין עצמם, בעמדם בשערי הבית, בו שמורות זכויותיהם.
– – והאדמה המקופלת בספרי־האחוזה, משתרעת אותה שעה סחופה ורווייה עד לכפרים הרחוקים. היא מתפשטת ומגעת גם לאותו כפר נידח שבהרים, בו יושב “מוכתאר” קנאי, זקן בן זקנים, והוגה אף הוא ביום עבים זה באותו ענין: באדמה. עד אשר יתקדרו עליו שמיו וידיעה קשה תהלום ראשו: “בתך, אישי המוכתאר, לוקחה אחר כבוד אל בית המשטרה אשר על אם הדרך באשר סרחה…”
וראשיד משתעשע בדמיונו ומחייך למראה. הוא מצטנף בחלוקו הקל, רוקע ברגליו ומכריז בקול:
“נוסעים…יא־נוסעים! כל הרוצה לנסוע יבוא ויסע חיש מהר!”