זיווה ישבה כדרכה שפופת כתפיים על עבודתה לנוכח החלון, כאשר קול אביה, החריף כלשהו, הרעיד אותה רעידה קלה… האם הרהרה בו ברגע והקיצה, או בעד החלון נשקפה אל העובדים? – כי שם המכונאים השתעו אצל המכונות ובנאי חפר אצל ביתן חדש, המנהל היה מדלג כה וכה ברגליו הצנומות והזריזות ומטיח הערות – אומר ואינו שומע לאשר ישיבו לו, נוזף ועובר מכעס לרצון, מתבל הערה בדבר־לצון, כדרכו תמיד בביקוריו החטופים. מאז קפץ עליהם רוגזה של המדינה, נטרפו משנה דרכיו של המנהל ועמו גם העובדים היו שרויים במתיחות בלתי־פוסקת, כמו ביקשו להשיג את אשר פיגרו: מקום המשתלה נתחלף מעיקרו וערוגות שתילים התמשכו בעציציהם, ביתנים הוקמו ומנבטות זולפו… השמות “נגב”, “ערבה”, “הרים בגליל המערבי והמזרחי” – שוב לא ירדו מעל כל פה… וקול אביה סיים להשמיע באזניה אותה שעה את שרצה.

– זיווה, – אמר – כתבי מכתב קצר לעמנואל גלילי, כי יבוא אלינו ביום פלוני. הדבר נחוץ.

ולפתע הוסיף בחיוך רב־משמעות: – כבר יהיה לנו אורח, זיווה.

זיווה רשמה ביד זריזה ובלי הרם ראשה, אך במוחה נצנץ בזריזות שבתפיסת־העלומים: עמנואל גלילי – הוא הוא אחד החברים מן העבר של אבא. והיא עדיין לא ראתה אותו – עתה יבוא.. מה מראהו, מה טיבו של עוד אחד, אשר לפני שלושים שנה או ארבעים שנה היה ריע של אביה? ידה כותבת והיא, נדמה לה, כבר מכירה אותו, מנחשת את הליכותיו, ואף־על־פי־כן תאבה לדעת: האמנם כן הוא? – – אותה שעה רשמה בהיסח־הדעת, כשקול אביה מנסר באזנה: “עמנואל” – פשוט ללא תוספת תואר, משפחה.. כתבה מכתב־נעורים פזור בשורות פנינים וחתמה.

ועמנואל גלילי ימי פירסום הגיעו לו באותו זמן קצר לאחר שנים של נפתולים. מצפון הארץ נזקקו לעזרתו וכתבו אליו: “עמנואל גלילי, נאמן אתה עלינו, וראה ביקשנוך לבוא אלינו ולספר על אגמי־המים במקומנו, כי אנו לא יודעים ספר… אנשים פשוטים הננו.” מפנים הארץ הריצו לו איגרת: “אותך מצאנו לנאמן עלינו, כי תבוא ותספר בשמנו ברבים על עירנו הצומחת לרגלי הר, אשר עת בנייה וימי שגשוג באו לה..” והוא נענה, נסע לאשר נתבקש לבוא.

בא למקום אגמי־המים ודרש באזני שוחריו: “הנני לספר על מעשה רב שעשיתם במקום ביצות, מפעל־חלוצים שעשו אבותיכם…”

הגיע לעיירה הנידחה בפנים הארץ ואמר לתושביה הצנועים: “אך שש אני, אחי, לעזור באשר אוכל, כדי שעירכם תעפיל על מורדות ההר ממול, אף ראויים אתם שיסופר בשבחכם.”

כהנה וכהנה דיבר עמנואל גלילי והכל שומעים בקורת־רוח לנועם דיבורו, סומכים את ידיהם על שפר מליצתו, וכל הצדדים דעתם נוחה: דעתם של המבקשים “להיכתב בספר” ודעתו שלו – של עמנואל גלילי, הנהנה להעניק להם מכוחו ויכלתו…

בפרק־זמן זה הגיעה לידו האיגרת שפתחה בשמו: עמנואל… תמה, כי ודאי חבר ותיק שלחה, אחד שנזכר לדרוש בשלומו והיה עמנואל גלילי מסיח את דעתו מהכותב, אלמלא חתימת שמה של נערה־אשה מתחת. קרא: “עמנואל, אבא הטיל עלי לבקשך לבוא ביום פלוני, כי הדבר נחוץ.” הניח לאיגרת ונסער מאוד: “אבא”.. משמע אביה של כותבת זו.. וזה הרי ענין לימים עברו – לפני שלוש עשרות שנים – מה יבקש עתה ממנו? – –

לפני שלוש עשרות שנים היו שניהם – הוא ואביה – יריבים קודחים בשל נערה. מלחמת איתנים התחוללה, כביכול, בין סלעי־מגור של נחל, בה שניהם טענו ביושר־לב. אחד אמר בזעף על הנערה – כולה שלי.. וחד אמר: הנערה עצמה תכריע… ואותה נערה, אשר למראה קדחת היריבות ביו שני החברים, נתהססה – שוב לא שמעה ולא הבינה לקול לבה. לבה לחש: היאחזי בזה… ולבה חזר בו והכריע לצד שני: אל תרפי מזה… בו, בעמנואל גלילי, אחזה לבסוף, ואפשר כי במקרה אחזה, משום שהיה מאיים עליה בחום־לבו להטילה בין סלעי־מגור לנחל. מאויימה שמעה וקיבלה עליה את הדין…

מאז הועמה הרגשת הנצחון, שנתלוותה במשקע מר של יריבות וכוסתה אפר של קנאה… על שום מה בא איפוא פלוני שוב לקרוא לו, כעבור עשרות שנים, שאין עוד כמספרן בחיי־אנוש? תמה עמנואל גלילי ואף־על־פי־כן ארז את מלתחת־הדרך ונסע. בימי פירסום שלו עדיין לא נהג לדחות או לסרב לבקשה שבאה. ודאי צריך לו הקורא אותו – והרגשה זו של צריכות נעמה, לעמנואל גלילי, שהיה שרוי שנים רבות בהרגשה של אי־צריכות.

נסע על־פי אותות וציונים שבאיגרת. ראה שלט ומשך במצילת האבטובוס, ירד מהמכונה והתבונן סביב. שער־הכניסה אל מול מרחב גבעות־החול – אותן חולות המזדקרות מעבר לאדמה הגבנונית של השרון, אשר אין לדעת אם יימצא להן בולם בנדידתן מצד הים. נכנס עמנואל מלפנים לשער וראה ביתנים סביב, ערוגות שתילי־עצים, משמע: משתלה של עצי יער. נתפעם לבו משנה, כאשר באה לקראתו דמות איתנה ונמוכת־קומה, איש קמוץ־שפתיים, יריבו הוא מלפנים… עדיין זהוב־שער אף שנוסף גוון קלוי משמש ורוחות. מכנסי־עבודה מהוהים וידי האיש בכיסיהם, זעוף־מבט קרב לגשת אך חיוך ריחף על־פיו. נתעלמה גם מלב עמנואל גלילי עגמומית־הנפש, הושיט יד ואמר בעקיפות:

– אין זאת כי קראת לי ובאתי.

– ויפה שבאת לעזור. – חייך הלה ומבטו היה סוקר את העובדים והעובדות השפופים אצל השתילים והנבטים.

– המ.. – שב ופנה אל עמנואל בלי אומר, חייך והלך בראש לעבר הבתים והצריפים הבנויים סביב – הבה נכנס.

העובדים והעובדות נשארו קורסים אל פחיות ועציצים, כשידיהם עושות בעפר הרך המתובל בדומן – ידיים מעופרות כעפר הזה ופנים כהות כאדמה. השתילים הזדקרו אל פניהם – שתילי אורן ירוקים־גנדרניים, נבטי־מחט מרוססים במים, זריעי־חרוב רכים אשר אין לשער על־פיהם, כי מהם יעלה ויאדיר עץ החרוב שאין כמותו לחוסן. וטראקטור פעוט זחל בין השורות, גרר פחים ועציצים ושוקק ברעש. מימי ממטרות ניתזו, ציננו ורחצו כרסיסי־טל את השתילים. תמה עמנואל גלילי והיה שואל את עצמו: האם להראות לי את המראה הזה נקראתי באיגרת או דברים אחרים בגו? – – ואותה שעה נזקפה עינו ונתקלה בדמותה של נערה.

גזוזת שער זהוב היתה והילוכה כאשר תלכנה נערות במלאת שנותיהן – ניע ירך קלה ושליחת רגל, חום תנועה בגוף ובגפיו וניד חינני בראש… ונתפשטה מעל עמנואל גלילי עגמומיתו, זו העגמומית שבגיל ובנסיבות, אף ניחש בחוש שישי: היא שכתבה את האיגרת ובידה רשמה את שמו. נתחמם משום־מה לבו ואמר בקול:

– היא שכתבה. לא כן?

– היא היא.. – נענה לו חברו־יריבו מן העבר והחיוך על פיו – זיווה בתי.

– היא, איפוא, שקראה בשמי פשוט – עמנואל – כמו הכירה אותי מכבר. – הוסיף גלילי בתמיהה.

והנערה זיווה – האם הרגישה במדובר בה, כי רגלה שולחה ביתר מתיחות ומאלכסון עינה גונב שמץ של ערמה, אף האירה את פניה שהסמיקו, כמכרה ומודעה מכבר? – – נתפייס עמנואל גלילי התפייסות גמורה לכל הסובב בשעה זו, כמו לבשה הנערה בעיניו דמות – דמות־נעורים נשכחה ונלבבה, ששפעה אור גם על שתילים ונבטים ואצלה עליהם טעם של קיום… דמות – והיא מרכז לחבר העובדים והעובדות השפופים בחום על כרעיהם, מעפרים בעפר ולשים בזבל, מהדקים וכובשים ערוגות־ערוגות לזרעונים קטנים של אורן ואלון וברוש.

– אני נמצא איפוא ביער. – אמר לבסוף בנעימה רכה.

– כן, בעבודה הנעשית למען חידושו של יער, תחייתו. – אישר גם חברו־יריבו מן העבר בצמצום־דברים ותמך את שתי ידיו במתניו.

ראה אותה שעה עמנואל גלילי בעיני רוחו את אשר לא הבחין כל הימים, מדי נסעו או עברו בארץ. שיחי־בר נטושים בחורש, שיחי חרוב וזית ואלון – – עת יוריקו בדיהם וענפיהם, גרגריהם ואגוזיהם, במלא אותם האביב את לשדיו… או עת ישובו וייגלדו כגלד, בהיצמדם בקיץ לאדמה, שליחותה אוזלת מבקיעיה בחום השמש הלוהט… את גומות הנטעים ראה למידרגיהם על צלעות ההרים החשופים, והם המחיטו מחטים, התכסו במעטה של אורן רך. – ראה בדמיונו את המראה הזה שבהחייאת הר חשוף ובחידוש היער הגדל בתה ואמר בקול: – אני נכון לעזור לכם באשר אוכל.

וחייך חברו־יריבו מן העבר אותו חיוך שבפה קמוץ, אשר שיווה גם לו מראה של עץ היער החרב. הצטחק בחריקה כחריקת ענף ברוח, והחל מסביר לו, לעמנואל גלילי, מה העבודה הזאת כולה ואת פרטיה: דליקות נופלות ביער ומזיקים מחבלים שבו, מחלות ונגעים שבעץ־הבר ופורענות הצפוייה לו מהטבע. סירגל לו בסרגל טבלאות עצים למספריהם. מנה לו נטעים, חזר ושינן לו בחיוך – דאלברג’יה ופינוס, אלון ואקאליפט, משקעי המים שבהר ואשר בעמק, בצפון ובנגב החרב. סיים באמרו פשוטות:

– עמנואל, הריני מניח לך את כל הנתונים האלה ואתה עשה וכתוב. בתי תהיה לך לעזר בכל שתצטרך לעבודה הזאת.

בכל הפשטות שבדבר נרתע עמנואל לשמע מליו האחרונות.. בתו – הנערה – וכיצד יפקיד אב בידיו בת על רעידתה ועלומיה, רטט שבאבריה הגמישים? – – האם לא יבגוד באמון הזה ולא תפול ביניהם בשניה, סערה גדולה מקודמתה – ולא בשל אהבה של נעורים, כי בשל נערה שהיא בשר מבשרו ועצם מעצמו? – – אך ספקות אלו, כנצנצם כן דעכו, כי ניגשה הנערה עצמה באותו אומץ־עלומים העשוי בלי־חת, הציגה את עצמה ואמרה בפיה:

– עמנואל, הנני לעזור לך, כי אבא כבר אמר…

התרחקה מעל שניהם דמות האב, הלוך ופסוע שוב לעבודתו תוך חיוך־פרידה, ועמנואל נשאר יושב פנים־אל־פנים עם הנערה… היא מכירה אותו, אך היודעת היא את שהיה – – ושמא אינה יודעת מאום והוא אינו לגבי דידה אלא עמנואל גלילי, שנקרא לבוא ולכתוב למענם על עצים ועל יערות שנטע אביה, על דירוגים שידרג בין ההרים ושאר פרטי צומח שנתחנכה עליהם מילדות ונעשו לגבי דידה שיגרה? – –

– אנסה. – אמר לבסוף – אף שידיעתי ביער אינה מרובה מידיעתי על הקוטב הצפוני. בכוחות משותפים ננסה לעשות, את תעזרי ואני אכתוב.

– גם אנו איננו יודעים הרבה יותר. – צחקה וראשה הזהוב נרכן מיד על גבי הניר, אך פיה שחייך ועינה שהציצה בו מאלכסון גרמו לעמנואל גלילי לחשוב, לא רק על עבודה אלא בזו שלפניו, חושיה ותעלומותיה…

…היה מזקיף והולך עמנואל גלילי, אותה שעה, בלי דעת, ממלא חזהו ופולט מפיו מלים כמעין. לא הרגיש בו, כיצד ומתי נתחוורו לו הדברים, אך הללו נבעו ברורים מבין טבלאות של מספרים ורשומות שמותיהם הזרים של עצים לזניהם ומיניהם. קרא דאלברג’יה והביט בנערה, לאמור: כמוך כאותה דאלברג’יה, שאינני יודע עליה ולא כלום… השמיע – ברוש – והעיף מבט אל הנערה כאומר בקול: כמוך כאותו ברוש שראשו מיתמר ועולה זקוף ומתולתל… הגיע תורו של אורן וחשב: הרי זה האורן על אוושת מחטיו ברוח, שמרגיעה היא לב סוער ומשכיחה חיים על תקופותיהם – כמוהו מרגיעה גם את – –

–הגד בבקשה, עמנואל. – הפליא אותו קול הנערה השפופה אצלו על גבי הנייר – האמנם כן היה גם אז, לפני שלושים שנה? – –

הופתע ונרתע גם יחד לקול דבריה: לפני שלושים שנה… אין זאת כי ידעה דבר… שמץ דבר גונב אליה, ואפשר מפי אביה, על נחל וסלעי־מגור ועל מידת יריבות עד לקנאה אוכלת – הו, בושה! – – ואם אינה יודעת, מה טעם לשאלה זו, בשתי עשרות שנותיה היפות לאין־ערוך מכל שהיה לפני שלושים שנה? – – עשרים שנותיה! – והן כאותם עלומים החוזרים תמיד אך נאים משהיו.. כאותו אביב החוזר ומתחדש נאה משהיה.. כבוקר העולה וכוחו נאה משנה, להנביט להצמיח ולהבשיל –

– נערה, מדוע תשאלי? – שאל והביט חדות לתוך עיניה.

– סקרנות.. – השיבה וקמה ממקומה – כי די לעבוד כעת ונלך לשתות קפה. ואז אשוב לשאול את שאלותי.

– ילדה.. ואני שתיתי.. לשם מה הטורח הזה עליך? – – קם מהוסס, דחה בחצי־הפה והלך אחריה, אף שהרגיש כי אינו נוהג, כנהוג עם בת חבר־יריב, אלא כגבר בעלמה.

בת.. נערה.. וכי מי אמר, כי בכתפיים אלו שלפניו שוכנת בת או בנטיית ראשה נערה שוכנת? – – אשה היא, סקרנית ותאבה לדעת את שהיה ועלול לחזור תמיד!.. בתו של חבר – אך כבר הוגד לו כי דם עם זר נמסך בה, דמה של זו אשר אביה נשא לו לאשה בארץ נכריה. לימים, נמסכו בה ריחות יער.. גדלה עם רחש של שתילים ונבטים חיים.. עלים ומחטים הוריקו לעיניה.. הללו טיפחו אותה להיות תמירה כגזעיהם וגמישה כענפיהם, נוחה לרגוז ונוחה לרצות כמוהם עם תמורות השנה לתקופותיה. 

– הוא שאמרתי: בת יער! – השמיע לה לפתע והסמיק כי דיבר בלשון בה בחר בבחורותיו עם נערות.

והיא לא צחקה או לגלגה לו, כי בגנדרנות נהגה אותו בדרך, כמו היה מעתה אורחה ולא נקרא לעבודה מעיקרה. העלתה אותו במרפסת וחלצה את נעליה. יחפת־רגל שוב לא נשמעה צעדתה בפנים החדרים המצוננים, מדי היותה הולכת וחוזרת לערוך את הכלים. ועמנואל גלילי יושב בכורסה בצל קורת־הבית, כשכלב הרים ראשו ומוריד אותו בזעף אל מירבצו על הרצפה. לא ראה עמנואל בכלים הנערכים ובמוכן בהם לשתות ולאכול, כי הצית מקטרת, שרוי בקסם של חידה: שוב שביל־נעורים והם יפים משהיו… נערה יחפת־רגל למענו טורחת בקלות, כרואה למסתרי לבו…

– ובכן… הסביר פניו, בשבתו נכחה אל השולחן והקפה לפניהם – מה, למשל, את תאבה לדעת?

– אני שואלת כיצד הייתם אתם ומה המעשים שעשיתם, מה היו רגשותיכם ומחשבותיכם אז?

“היא מאום אינה יודעת”… נרגע עמנואל והיתה לו רווחה.

– אמנם אבא יספר לפעמים על דא והא. – המשיכה בעקימת־פה – אך הוא אומר, שהכל היה יפה וטוב – מבזמננו.

– אל תאמיני. – צחק עמנואל גלילי כטוב לבו עליו, אף שנקפו רגש שמא הוא גורר את הנערה אל שבילי־ידע שלא נועדו עוד בשבילה.

– אף־על־פי־כן אמור: כיצד היה פלוני.. ומה היה טיבו של אלמוני… ואתה, הרי כותב הנך, מדוע לא תגיד מה היה טיבה של חברותכם?

---

נגעה בנקודת־תורפה – מדעת או באקראי או שמא בכוחה של ערמה נשיית? – תמה עמנואל: הרי זה הפח, בו יילכד תמיד על נקלה־ הוא כותב – ואילו זולתו לא ניחן במתת הזאת – משום כך גזירה היא, כי חכם מכל אחר… אין לו אלא לחרוץ משפט על זולתו, להעביר אותם אחד־אחד תחת שבט בקורתו ונמצא כי הוא טוב ומעולה מכל… כן החל דובר אף שידע כי חטוא יחטא לנערה… ודאי בחור לה אשר תאהב.. הרי ספרים בזה, מאפרה, ושאר דברים המציינים מציאותו של איש. שיסע את עצמו ואמר בעצב:

– ראי, כי אין לי לספר על זולתי אלא על עצמי בלבד. ואני מטבעי שוגה בעלומים כי נחוצים הם לי, כירק העצים הללו שמחדש הוא נוף שממה.

– הנח לעצים. – מיחתה מיד – כי באנשים חיים אני רוצה לדבר עמך, כיצד גדלתם ומה הנסיונות שהתנסיתם בחייכם.

עיין בדברים שאמרה ועל ראשה הגזוז הציץ, לתוך עיניה התבונן, כי לשמחה גדולה היתה לו קרבתה וזיקתה אליו מילאה אותו חדווה. – אך במה יקיים את הגשר ביניהם לבל ימוט? – ינהג בה כנהוג באשה שווה לו תוך החלטה כמוסה, שהאשה – אין לגביה גיל.

– היה לי הקפה שלך כמשיב נפש. – השמיע וקם ממושבו.

– ויבוסם לך. – ענתה בקורת־רוח מרובה, כשחזרה ונעלה את נעליה לרגליה.

– היתה לי קורת־ביתך כשעת מרגוע לעייף ביום שרב. – נשא את משלו בהנאה.

– כאן הצילה מרובה תמיד. – השתבחה פשוט כעקרת־בית מנוסה.

– היה לי כל המראה הזה ממדרגות הבית – הוסיף – למן המדשאה הירוקה והרעננה, עד לערוגות של רבבות השתילים והנבטים ועד מחוץ לשער־הכניסה אל עבר החולות המזדקרות ממערב – היה לי כל המראה הזה כחדש, אשר לא הבחנתי בו מדי עברי בדרך.

– כן.. זה המראה ממקום נוונו. – הקשיבה ברצון, כמו דיבר אך בה.

– ועתה אין לנו אלא לחזור לעבודה אשר לשמה נקראתי. – סיים בשמץ קונדסות.

– אה, העבודה.. – הניעה בראשה לעצמה ולו גם יחד, כשותפה עמו לאיזה סוד.

ובמועד נכון חזרו, כי אנשים חיכו מכבר – הללו בגליונותיהם והללו בשאלותיהם. בחור שחור־עיניים בא ואמר: זיווה, אם יבקשו שתילים, תאמרי כי אין… ואחד צלצל מרחוק בטליפון – כי נחוצים לו בלי דיחוי אלפי שתילים… פלוני נגש, כי מכתב דחוף לו בדבר צפרי־היער, הניידות הללו, שרובי־ציד החלו משמידים בהן לרוב. ואלמוני השמיע: אה, האילה בנגב הולכת וכלה וסכנה שתימחה מעל הארץ, אם לא יגן עליה חוק…

באחת המה סביב טבע־הבר של רחבי הארץ, על שתילים שהוא צריך לחידושו, וציפרים שהוא משכן בנודן ממרחקים… באחת התעוררו היער הקדום אשר שרד והיער שניטע מקרוב, לבקש על חי־הבר שלא יכלה, כאשר היה בהם ונרשם בספרים הקדומים…. והנערה אצה ועונה בטליפון: אני אמסור.. ולבעל השתילים אמרה: אני ארשום.. הניעה ראשה כמהרהרת שמא שכחה דבר ושבה שפופה אל עמנואל לעשות בעבודה שהחלו בה.

– הדאלברג’יה והאורן.. – הכתיב עמנואל בנעימה בטוחה כמו גס לבו בעצים הללו – רבבות מהם נפיץ בהר.. בחולות חיפשנו אחר האשל.. במקומות המים נמצא נאה האקאליפט.. אם פה עלה יפה העץ הרי שם שולחה בו שן התן.. בבלוטים של האלון כרסם ובזרעים זללו הנברנים. מלחמה קשה היתה לנו ובעמלנו הצלנו את “היש” – מהאש, מהדליקה המתפשטת… בשיטה ובידע אנו נלחמים על קיום היער..

הפכו לו הדברים למעין שירה המתדובבת מאליה, בלא שתהא צריכה לנתונים או למספרים. אך לניע יד וראש של הנערה היושבת לפניו צריכה היא – והמראות עולים מאליהם: עמל עובדים וחית־הבר… מלחמתם של שרשי שתילים רכים עם תשתית הקרקע עד שזוכים הם להיות עצים.. עמל שמעזקים בו מידרגים וברווחים החשופים שותלים־זורעים – שתילים.. נבטים.. זריעים.. דאלברג’יה ואורן, ברוש ואשל יצמחו יחדיו – –

– כיצד התקדמה העבודה? – שיסעה אותו שאלת אבי הנערה, שעמד עליהם מאחור והחיוך על פיו, חיוך העץ תוך קמט של עמל, חיוך העשוי ליהפך לזעף.

– בעזרת בתך התקדמה יפה. – התאושש עמנואל להשיב נכוחה.

– בתי? – התפשט החיוך משנה על שפתי החבר־היריב מן העבר, ולא נודע אם קיבל בקורת־רוח את שנאמר או שמא פליטת־פה היא שנחשדה עליו בקלותה.

– היום פעלנו די ומוסר־כליות מציק לי. – הוסיף עמנואל באותו חופש הדיבור המחפה תמיד על מבוכה – העבדתי את הנערה עבודת־פרך, אף הטרחתיה להשקות אותי קפה. ליום הזה חסל איפוא ועוד נמשיך בעבודה למחרת. לא כן? –

הנערה קמה והלכה, אף עמנואל גלילי אסף את תיקו ללכת. בלווית חברו־יריבו יצא בשדרה הצעירה בעד שער־הכניסה והרגשה לו, כמו נפרק נטל מעליו. לא אפר של יקוד־קנאה אף לא משקע טינה על שהיה, אלא הכרת פיוס צלולה – עם שהיה עם שישנו ועם שעתיד לבוא.

– לעת־עתה היה שלום ואשוב כאשר הבטחתי. – אמר בחלוף המכוניות לנגד עיניהם בכביש.

– עשה ותברכך נפשי. – השיב גם החבר לאות־פרידה ושוב חייך כאותו עץ, אשר אין מאום מאחורי אוושה שלו, אלא אוושה בלבד.

ונשאר עמנואל עומד, ממתין למכונה שתקחנו. שער הכניסה ניצב נכחו כפתח לגן מודע ובו מרחוק נערה עומדת מעל לשתילים ונבטים ואין עמה מאום, מלבד ניע כתפיה הרכות, עוז ותום של עלומיה; אך עוד דבר עמה שהעניקה לו לעמנואל: פיוס העניקה לו שלא־מדעת – וחידוש הרטט שנשכח כלפי עתיד. – “והפיוס עם העבר אינו אלא ברק־קרן לעתיד”. – נשא משום־מה את משלו כלפי השתילים העתידים לגדול כעבור עשרות שנים ליער, עם הזדמן הרכב ונסע.

– – “בת היער” – עדיין חזרה שם הנערה המהורהרת על השם אשר קורא לה, צחקה בהרגשה בשלה, כי גבר קשיש ממנה דיבר אליה, כדברים שהיה אומר לפני שלושים שנה באזני חברתו – ח–ח–

שם עמדה איפוא וראתה בשניים שהלכו – לגבי דידה לא אב ויריבו הלכו אלא תמונה בהירה משלושים שנה שלא ידעה. – –