זֶה לֹא עוֹשֶׂה אוֹתִי נִלְהָב כְּשֵֶׁמּוֹכִיחִים לִי שֶׁאֲנִי טוֹעֶה,

זֶה עוֹשֶׂה אוֹתִי עָצוּב, כְּשֶׁאֲנִי נוֹכֵחַ שֶׁהָיָה חָשׁוּב לְהוֹכִיחַ

שֶׁאֲנִי טוֹעֶה, כָּאן אֲנִי וַדַּאי טוֹעֶה.

בְּנוֹף שֶׁבּוֹ גְבָרִים הָיוּ נִרְכָּנִים, לְיָדָהּ שֶׁל שָׂרָה בֶּרְנְהַרְד,

מְאֹרֶכֶת מְאֹד נִשְׁמָתָהּ, מְסֻתָּתוֹת רַגְלֶיהָ, נְטוּעוֹת הֵיטֵב,

נְטוּיוֹת הֵיטֵב לְאוֹתָם רָזִים, שֶׁיָּזִימוּ אֶת מֻבְהָקוּתָם שֶׁל רִשּׁוּמִים

נְתוּנִים,

לְעִתִּים אֲנִי קוֹלֵט יְדִידִים, מִשְׁפָּטִים בּוֹדְדִים, אוֹ מְסִבּוֹת יַיִן לָרֹב,

כְּמוֹ פַּרְפָּרִים קַלִּים נוֹגְעִים לִי בַּחַלּוֹן, אֲבָל כְּמוֹ פַּרְפָּרִים קַלִּים

הֵם נְמוֹגִים בִּמְצֹא אוֹתִי, שֶׁמֶשׁ לֹא צְלוּלָה.

אֵינֶנִּי כָּל כָּךְ חָזָק, הִתְמַרְמַרְתִּי.

הַאִם כְּשֶׁנּוֹפֶלֶת שַׁעֲרָה מֵרֹאשִׁי…

אַל תַּגְזִים יֵשׁ מִי שֶׁעוֹנֶה לִי מִיָּד: אֲנַחְנוּ אִתְּךָ.

גְּבָרִים שֶׁנִּרְכָּנִים לְיָדָהּ נָשִׁים כִּדְבוֹרִים.

מִלְחֶמֶת הַמִּינִים, כֹּחוֹת מְנֻגָּדִים.

טְעָמִים בַּחֲרִיפוּתָם, הָיוּ נִטָּשִׁים בֵּין הַגִּצִּים בַּמִּטְבָּח,

לְבֵין חֲדַר הַמִּטּוֹת, וְהַרְבֵּה יְלָדִים.

קְרָבוֹת לֹא מֻכְרָעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, רַק שְׂדֵה הַשְּׁמָמָה מִתְרַחֵב,

אֲנִי עֲדַיִן שׁוֹמֵעַ אוֹתָם, אֲנִי שֶׁנִּתְלֵיתִי עַל קֶרֶן וַחֲדֵלָה.

הַחִיּוּכִים הֲכִי זְהֻבִּים בָּעוֹלָם.

הַנְּשִׁיקוֹת, הַהַבְטָחוֹת הָכִי עוֹלָמִית, אַל תַּחְדְּלִי,

אֵינֶנִּי כָּל כָּךְ חָזָק, כִּמְעַט שֶׁהוֹכַחְתִּי.

3.1982