שָׁלוֹם! אֲנִי יוֹצֵאת אֵלֶיךָ

מוֹשִׁיטָה יָדִי.

וְהִנֵּה גַם גּוּפִי כָּבֵד מְאֹד עַל הָרִצְפָּה,

כֵּן, זוֹ אֲנִי, עוֹד הִסְפַּקְתִּי לוֹמַר.

וּכְבָר יוֹמִי מִן הַבֹּקֶר, קוּמִי

אֶל רֵחַיִם.

קֵהִים מֵאֵין מַיִם.

וּכְבָר בֵּין עַרְבַּיִם,

שָׁכַבְנוּ יַחַד בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת לְבַד,

לְשֶׁהָיִיתִי מְשׁוּלָה לְעָפָר לָבָן בַּשֶּׁמֶשׁ,

הָיִיתִי הֵלֶךְ שֶׁעָשׂוּי לְהוֹבִיל הַבַּיְתָה,

צְרוֹרוֹת צְרוּרוֹת שֶׁל מִינֵי עֵשֶׂב,

שֶׁהָיָה לִי תָּא זָעִיר וּמוּצָל בַּיַּבֶּשֶׁת.

מַה שֶּׁהֶעֱלֵיתִי מִן הַבְּאֵר הָיוּ הַקֶּשֶׁת,

אָבָק לָבָן.