רוּחַ קָפֶה לוֹהֵט

מְצַלְצֶלֶת בְּעֹז הָעֶרֶב,

מַגִּירָה חוֹל מֵחוֹמַת הַוָּאדִי,

דִּמְעוֹת עַרְמוֹנִים מֵעֵינַי.

מִי מִתְגּוֹלֵל בַּצֶּמֶר,

מְמַלְמֵל עַל וְרָדִים וִילָדוֹת

שֶׁפָּגַשְׁנוּ בַּשּׁוּק וּבָעַיִן,

לְמַרְגְּלוֹת הָהָר הָאָדֹם.

מְעִילְךָ הָאֲמֵרִיקָאִי,

תָּלִיתִי עַל עֵץ מוּל נָמֵל.

שַׁבְתִּי מַשְׁקִיפָה אֳנִיּוֹת,

כִּי אוֹמְרִים אַתָּה שָׁב מִשָּׁם.

הֲשָׁם רוּחַ לוֹהֵט,

בַּפְיוֹרְד מְצַלְצֶלֶת בְּעֹז?

הֲתַגִּיר חוֹל מֵאֶבֶן קָשָׁה?

אִם דִּמְעָה מֵעֵינֶיךָ הָאֲפֵלוֹת?

יוֹמִי תִּקְוָה דַלָּה,

בַּלֵּילוֹת סִפּוּרִים אֲרֻכִּים.

לְשָׁעוֹן יַפָּנִי אַקְשִׁיב,

מַקִּישׁ שְׁעוֹת אִלְּמוּתִי.

רֶגַע שָׁלֵם יְדַבְּרוּ עֵינַיִךְ,

וִירִיעַת הַצֶּמֶר תָּזוּעַ,

בְּשִׂמְלָתֵךְ, שֶׁל צָהֹב נִרְעַדְתִּי.

עוֹד שְׁמֵךְ לַהַב נָעוּץ.

1978