לֹא אָמַרְתָּ עוֹד אֶהֱבִי,

בֵּינוֹת זִרְמֵי שֶׁמֶשׁ דָּם מְקֻטָּר.

אֶהֱבִי אוֹתִי, הַרְבִּי אֶהֱבִי!

לֹא יָשַׁבְתִּי עוֹד בֵּין צְלִילִים,

כֹּה זוֹהֲרִים שָׁטְפוּ אֶת הָעֵינַיִם.

אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מַה זֹּאת, מֵאַיִן לִי הַמִּלִּים.

לוֹמַר כִּי אַתָּה תִּינוֹק, כִּי אַתָּה אֱלִיל, כִּי אַתָּה אִם

בְּאוֹתָם, אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ הַרְבֵּה.

יֵשׁ צֹרֶךְ לוֹמַר דְּבַר מָה, לְהַרְאוֹת דְּבַר מָה, וּמַה הִיא הַדֶּרֶךְ

לִהְיוֹת בִּלְתִּי נֶאֱהָב לִהְיוֹת מֵת.

מִבְּלִי גּוֹאֵל

וְהוּא לֹא צָרִיךְ לָבוֹא, אוֹ מַה יָבוֹא כְּדֵי לֶאֱהֹב אוֹתָנוּ הַרְבֵּה.

פַּעַם הָיִינוּ יָפִים. פְּרָחִים שְׁתוּלִים בַּשָּׁמַיִם.

אָז הָיָה מִי שֶׁאָכַל אוֹתָנוּ וְלֹא בִּגְנֵבָה, אַךְ זֶה הָיָה שֹׁד.

אָז אִשָּׁה מֵאִישׁ נִפְרְדָה, וְאִישׁ מֵאִשְׁתּוֹ נִלְקַח.

יָרַד הָאִישׁ מִן הַכּוֹכָב,

נִלְקַח מִשָּׁם בִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹתָיו.

אֵינֶנִּי יְכוֹלָה לְתָאֵר אֶת הָאֲרֶשֶׁת שֶׁהָיְתָה לוֹ,

אוֹ אֶת יִסּוּרֶיהָ.

הַקְּטַנָּה מְחֻסֶּרֶת שָׁם

אִמָּהּ נָזִיר וְרַמַּאי, בָּאוּ לוֹמַר לָהּ מָלְאוּ לָךְ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנִים,

אַתְּ יַלְדָּה, אַךְ

בְּתוּלָה אֵינֵךְ.

הָאֻמְלָלָה לֹא שׁוֹתָה מַיִם,

כַּמָּה זְמַן תְּחַכִּי.

כַּמָּה זְמַן תִּחְיִי עוֹד?