נְבוֹכָה בִּרְעָדָה שֶׁלִּי.

נִרְעֶדֶת בִּמְבוּכָה מִתְקָרֶבֶת,

בְּיָם מִלִּים נִבְחָנוֹת,

מַחֲלִיפָה אֶת אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ,

אֲנִי רוֹצָה בְּךָ.

בְּמַנְטָרָה פַנְטַסְטִית אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ

אַתָּה הָאוֹהֵב.

תַּעֲלוּמָה בְּעֵינַי!

אִם בְּכָל הַדֶּרֶךְ הַזֹּאת,

יִמָּצֵא סַף,

אֶל הַתַּאֲוָה, לָדַעַת.

אֲנִי מוֹדָה הָיִיתִי נְבוֹכָה,

בָּעֹנֶג שֶׁלִּי לְהִתְוַדֵּעַ:

בְּיָם שֶׁל זָרִים,

הִרְבֵּינוּ לִבְחֹן,

לִלְכֹּד,

לְהַכְחִיד,

מִן הַסְּתָם נְדִירוֹת הַמִּלִּים וְחֶלְקֵי הַמִּלִּים.

בְּיָם שֶׁל זָרוּת,

אֲמִתִּית אוֹ מְעֻשָּׂה,

הִרְבֵּינוּ בִּבְחִינוֹת.

בְּמַלְכּוֹדוֹת

וּבְהַכְחָשַׁת הַכֹּל.