מִין נַעַר שֶׁהוּא אַדְמוֹנִי שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת, מְאַבֶּדֶת!

כְּשֶׁהַשָּׁעָה הִיא שֵׁשׁ בָּעֶרֶב,

אֵין לְהַבְדִּיל בֵּין מַיִם שֶׁמִּתַּחַת לָרָקִיעַ, לְמַיִם שֶׁמֵּעֲלֵיהֶם.

אַתָּה לֹא תִּמְצָא אָדָם שֶׁלֹּא הָיָה מְחַפֵּשׂ,

אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ הוּא מְחַפֵּשׂ

(הִנֵּה גַם הָעֶרֶב אָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ).

אֲבָל לֶאֱהֹב, זֶה אוּלַי הַדָּבָר הַקָּרוֹב בְּיוֹתֵר

וְקָרוֹב בְּיוֹתֵר הוּא הַמָּוֶת.

וְלֶאֱהֹב, נַעֲשֶׂה לִהְיוֹת לֹא פַּעַם מֻכֶּה עַד מָוֶת.

הֲלֹא אָצָה לְרַבִּים הַדֶּרֶךְ.

וְכַמָּה לֵילוֹת שֶׁאַתָּה נִשְׁאָר עֵר וּמַרְגִּישׁ אֶת הַשּׁוֹשַׁנִים,

פּוֹרְחוֹת עַל לוּחַ הַלֵּב.

כָּךְ טוֹב, אַתָּה אוֹמֵר.

כַּמָּה לֵילוֹת מִכָּל לֵילֵי חַיֶּיךָ, אַתָּה הַמֻּכֶּה?

מִין נַעַר אַדְמוֹנִי שֶׁהָיִיתִי אוֹהֶבֶת שֶׁאֵין לְהַבְדִּיל

בֵּין מַיִם שֶׁמִּתַּחַת לְמַיִם שֶׁמֵּעֲלֵיהֶם.