בדומיה גדולה אני נותנת כבוד למילה. נותנת כבוד לשיר. אלפי שנים שנהגו מלים. אלפי דורות שהעבירו מאיש לאיש מילה אל אוזן ומילה אל לב. ברצף הדורות מגיע תורי לקבל מקודמי את משא נשמותיהם, משא שליחותם והריני סופגת הכל כבור סוד שאינו מאבד טיפה, והריני מקבלת מאבי ואימי ומורי שקיבלו מאבותיהם ומוריהם וכך הלאה עד אדם הראשון. והריני ממלאה את חלקי במשימה להעביר הלאה את כל הידע הזה – את משא הנפש ולהוסיף פרוש משלי על פי נסיוני האישי ולתרום כל אהבתי לשיר, למילה, לחיים ולהנחיל הלאה לדורי ולדורות הבאים. בדחילו ורחימו אני מאזינה לקודמי וקוראת ויונקת משורשים בריאים ויפים וסופגת לפנימי ומחלחלת בנשמתי עד שהמלים כבושות בי ויוצאות היישר מעומק ליבי ממקור חיי. והרי הן אמינות ותקפות לשימוש שומעי וקוראי. והרי הן נוסכות שלווה בנפש ומשמשות גשר יציב לעבור בו מנשמה לנשמה. גשר זהב – גשר של אהבה גדולה ואין סופית למי שנתן לי את חיי אלה ולימד אותי להשתמש בהם ככלי לאהבה ואור.
ואני כותבת אחרי תפילת בוקר ואחרי התפילה וקריאת פרקים מספר ישעיהו. היופי האדיר של תהילים וישעיהו ותקפותם בכל תהפוכות החיים מחזירה אותנו אליהם בכל עת. יהי חלקי עמהם.