רבותי, אני מודה על חטאי: נתבקשתי להרצות על נושא שמעולם לא הרציתי עליו קודם לכן. מי שמצפה איפוא להאזין להרצאה שהיא מעין מחקר יסודי ושיטתי על הנושא המוגדר שלפנינו – הריני מודיע לו מראש שאין הדבר כך; דברי יהיו יותר בחינת הרהורים בנושא, לא כל כך בצד הדידקטי – כיצד נעשה באמצעות חינוך מבוגרים לשיפור איכות החיים ושיפור סגנונם. הדבר מצוי בידם של אנשי מקצוע, ואינני רואה עצמי כאיש שמלאכתו בחינוך מבוגרים. אני רואה אחדים מן היושבים כאן שהייתי מבקשם לפטור אותי ממה שכתוב: '“המורה הלכה בפני רבו – חייב מיתה”. אני מבקש שתחסכו לי זאת.

לפני זמן מה קיבלתי הזמנה לסימפוזיון מחבורת נוער בבי"ס תיכון ונתבקשתי לדבר‏ על הנושא: כיצד על הנוער לנהוג בחברה, שבה אין המבוגרים משמשים מופת. אני מתכוון להיענות לפנייה זאת, אם כי אינני בטוח אם אדע מה להשיב להם. הדבר היחידי שאולי אוכל לומר להם: “במקום שאין אנשים השתדל להיות איש”.

כשאנו מדברים על הנושא איכות החיים – וכל אחד מאתנו ער לליקויים המצויים בחיינו בתחום הזה, – אין לשכוח גם את הגילויים החיוביים של הדור הזה. וראויים הדברים להיאמר כדי לא לאבד את חוש המידה. כאשר אני, עבדכם, נולדתי בעיר הזאת (בשנת 1921) בקושי גידלנו עגבניה יהודית אחת. והיום אנחנו אפילו מייצאים עגבניות. אנו מספקים חלק גדול מתצרוכתנו ומייצאים לא רק עגבניות. כאשר נולדתי בעיר הזאת היו בכל ארץ־ישראל 70–80 אלף יהודים – והיום אנו מונים קרוב ל־3 מיליון. זכינו להגיע למספר הזה.

בסביבה שבה גדלתי לא היתה שפת המשחקים של הילדים דווקא עברית. היו שפות אחרות. היום הלשון העברית, שהיתה חנוטה בתוך ספרי הקודש והתפילות, קמה לתחייה. תחיית השפה הינה אחד הנסים הגדולים ביותר שבתולדות כל העמים. נסיונות דומים שנעשו בארצות אחרות בתחום זה לא הצליחו עד עצם היום הזה. אנחנו הקימונו בארץ חברה (אמנם קטנה, כ־3.5 אחוז מכלל תושבי ישראל) שאין לה דוגמה בעולם – הקיבוץ. זוהי חברה שעם כל הליקויים שיש בה, היא מגשימה את מיטב החלומות האוטופיסטיים של האדם; חברה שבה כל אדם תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו, שבה יש שוויון – שוויון ממש.

הקיבוץ הוא בסך הכל חברה מצומצמת; חברה מופתית, עם כל הליקויים שבה, השפעת הקיבוץ על חיי החברה בישראל עולה, כידוע, מעל ומעבר לאחוז הכמותי שלו. זהו אחד המקומות המעטים בעולם שבו הרמה התרבותית בכפר איננה פחותה מזו שבעיר – ואפילו עולה עליה. ואין זה מקרה שהקיבוץ הוא בעיני הגויים מפעל מופתי – אחד המפעלים החברתיים החשובים ביותר שהיהודים הקימו בארץ.

נעלה נא עוד כמה תופעות מופלאות הידועות לכל, לשם זכירה: עם ישראל, שבמשך אלפי שנות נדודיו לא ידע צבא מהו, הקים כוח לוחם וצבא מפואר. אנשים שהיו ילדי סוחרים ובנקאים ופקידים ועורכי־דין נטשו מקצועותיהם המסורתיים ונהפכו כאן לפועלים ולעובדי אדמה והעלו את העבודה כערך מוסרי עליון. למרות הביקורת שמותחים אנשים דתיים על דמותה של המדינה, אין, נדמה לי, עוד מקום בעולם שבו יש כל כך הרבה לימוד תורה כמו בארץ. אם מצרפים את כל ההישגים של היישוב היהודי בארץ, מתוך נקודת מבט היסטורית ובפרספקטיבה של זמן, נראה אכן, שהעם היהודי והתנועה הציונית עשו מעשים אדירים שאין כמותם בשום אומה ולשון. מסופקני אם קיימת דוגמא אחרת באיזשהו מקום בעולם של הקמת מפעל כמו זה שלנו, בנסיבות היסטוריות דומות.

אף על פי כן לא נחת ביעקב: וזאת לא בגלל הדברים החמריים וההישגים, אלא בגלל מה שקרוי הצורה, מה שבין אדם לחברו, אורח־החיים. הנושא הוא חשוב משתי בחינות:

א. מבחינה אנוכית פשוטה הנוגעת לחייי של כל אחד ואחד מאתנו. אנו רוצים בחברה שבה יהיה לנו יותר קל לחיות; יותר נעים לחיות כבני־אדם, כאזרחים, וכיהודים.

ב. היות ועכשיו חלפה שנה מאז פטירתו של בן־גוריון – ראוי להדגיש את ציוויו הרוחני. הוא קבע: עלינו להיות חברה למופת, עם סגולה, אור לגויים. ואין המדובר אך במישאלת־לב וכיסופי־נפש והתגשמות חזון הנביאים, אלא יש בחזון זה גם שיקול מאוד מעשי וריאליסטי. בן־גוריון גרס: אם נהיה מדינה לבנטינית – לא נתקיים. אם נהיה ככל המדינות – לא נחזיק מעמד. אם נאבד ייחודנו – הגויים לא יתמכו בנו; לא תהיה סיבה לתמוך בישראל. אם היא תהא ככל מדינה, אם אין בה שום דבר מיוחד, אם אין בה אור הבוקע ממנה – למה יתמכו בנו? והיהודים, הם לא יעלו לארץ אם לא נהיה חברה למופת. בשבילנו, היות חברה למופת, חברה בנוייה על ערכים, היא ממש תנאי לקיומנו – לא לוקסוס ולא מישאלה – אלא תנאי.

אותה אהדה שישראל זכתה לה מצד הגויים בעולם במשך כל השנים לא נבעה אלא מן ההישגים החברתיים הגדולים של ישראל – קליטת עלייה, האופי השוויוני של החברה; הערכים הסוציאליסטיים; החתירה אחר צדק חברתי. כל מה שהתרחש בארץ הזאת, יחד עם אומץ־הלב – קסם לגויים. אבל אם זו מדינה שיש בה גם שחיתויות ומעילות ודריסות ונגיסות אין אהדת העולם מובטחת לנו. אנשים באים הנה ומתרשמים מהתנהגות אזרחים, הן באוטובוס והן במסעדות והן ברחוב, וכשהם מתבוננים גם בקליפה החיצונית – ולא רק במהות הפנימית של התרבות הנוצרת כאן בארץ, חל פיחות בעניין שמעוררת הארץ.

החידוש פג וכן קטנה התמיכה של אומות העולם, ויהודים אינם משתוקקים לבוא הנה. לכן החשיבות המיוחדת של דמות החברה. הדברים אכן נוקבים. זה ממש תנאי לקיומנו; בלי כל הגזמה.

מה טיבו של העם הזה? זו שאלה שהתחבטו בה עוד אבותינו: “מה טיבה של אומה זו”. לא מהיום הזה אנו תוהים על עצמנו, כבר אבותינו תהו על מהות העם כנאמר: “נתבעים לעגל ונותנים; נתבעים למשכן ונותנים”; “אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשיורדים – יורדים עד לעפר, וכשעולים – עולים עד לכוכבים”, וכדומה. עמנו – אותו “יצור” המשופע בכל כך הרבה הפכים – היה ידוע לאבותינו. וכבר עמד צ’רצ’יל על קווי־האופי המשותפים ליהודים וליוונים – עמים שהפיצול בהם מרובה: מתפצלים ומתפרדים ומתפלגים. הבטחון הזה שיש לכל אחד באמת שלו, והקיצוניות שבה הוא לוחם על אמיתו, הם כנראה תכונת אופי מיוחדת לעם ישראל.

אין־ספק שהעובדה שאנו עם קטן, ותמיד היינו עם קטן – הטביעה חותמה עלינו, מאז ומעולם ועד היום הזה. וכשאתה מצרף למחשבה “אנו מעטים” את האימרה: “אתה בחרתנו” מבינים את המושג “עם קשה עורף”. וכמו שהדברים נכונים לגבי העם כולו – כך נכונים הם לגבי הרבה קבוצות ומפלגות בארץ. אני מכיר מקרוב מפלגות שיש להן ההרגשה הזאת – “אנחנו ואפסנו עוד”. יכולות הן להיות באופוזיציה או בשלטון: האמת תמיד לצידם. אותה ההרגשה של “אתה בחרתנו”, “אנו הטובים שבכולם” היא השלטת. מכאן התוקפנות הרבה, התגודדות לקיצוניות, והנטייה להיאבק על כל תג ותג. וכשאתה מוסיף לכך את הסכנה הקיומית שלנו ותחושת הבדידות, מבין אתה את האמירה האווילית הרווחת אצלנו: “כל העולם נגדנו” – הכללה טוטאלית, ש“הרי מה אתה יכול לצפות מגויים?” כשאתה מוסיף לכך את העובדה שאנו התקבצנו כאן מ־102 ארצות, ודוברים 81 לשון – זה משלים את התמונה. מסגרות נשברו בלי הרף. קבוצות שלמות נעקרו משורש יניקתם ומצור מחצבתם, טולטלו טלטלה איומה והובאו לכאן. ובדרך הזאת התרסקו אברים ונשברו מושגים וכולם ציפייה להנהגה הצריכה לשמש כמקור לחיקוי.

אף שרבים כבר שמעו מפי את הדברים הבאים איני נלאה לחזור ולהעלותם: עדות שלמות קיבלו על עצמן, בעל־כורחן, גזר־דין של היות בקצה הזה של המקבלים ואינם נותנים. נתינתם אינה חשובה; הם צריכים אך לקבל; האחרים מרעיפים ומטילים עליהם נורמות, מנהגים, מסורות. אני זוכר שהתרשמתי לא פעם מהסיפור של קין והבל. מה בעצם היה ביניהם? היו בסך־הכל שני אחים: קין והבל. ויום אחד קם קין והורג את הבל. והפירוש היחידי הניתן על פי הפשט, שהשם שעה אל מנחתו של הבל – ולמנחתו של קין לא שעה. ללמדך, כמה גדולה קנאה וכמה גדולה תוקפנות של אדם שמנחתו אינה מתקבלת.

ההרגשה שמה שאתה נותן ומה שאתה מייצג, כאשר הנימוסים שלך והערכים שלך וְהתרבות שלך אינם רצויים, יוצרת מצד אחד רגשי נחיתות איומים, ומצד שני – רגשי־תוקפנות שאין כמותם. יש כאלה המצליחים לחקות קצת תוך “ריסוק אברים” את אלה היושבים ראשונים במעלה – את הקבוצה השלטת. ויש שאינם מצליחים בחיקויים, ואף הדרך חזרה לעולמם הקודם חסומה, וכך אינם שייכים לשום מחנה. זה אמור לגבי ציבורים שלמים. ההנהגה הזאת, אשר שימשה מקור לחיקוי, בגלל תולדותיה ומוצאה, זלזלה בחיצוני והדגישה את התוכן. גרסו התפרקות מכל הנימוסים שהרי העיקר הם הערכים, והעיקר זו העבודה, כדוגמת השיר: “כובע של קש, חולצה ממש…”, זו גם האידיאולוגיה הנובעת ממציאות של עוני: דגש על התוכן וזלזול בצורה. איזה ערך יש לצורה ולסגנון? העיקר הוא התוכן. לכאורה טוב ויפה, אך מה קורה כשחלק גדול מן התוכן פג והזלזול בצורה נשאר? אם פעם היתה פשטות בהליכות – פשטות בלבוש, פשטות בהליכות החיים, – הרי זה פג ואך נשארת הצורה המרושלת – הזלזול בסגנון ובמידות שבין אדם לחברו שולטים במידה רבה בחיינו ומשמשים מקור לחיקוי. ולא לחינם אמרו: “תלמיד חכם אסור שיהא רבב על בגדו”. יש גם נקיון דעת, וקיימת השפעה הדדית.

ונזכר אני בנסיון חינוכי שנעשה על ידי עיריית תל אביב. מתוך רצון טוב לקחו קבוצת צעירים משכונת התקווה והביאו אותם ל“היכל התרבות”. ניגנה לפניהם התזמורת הפילהרמונית בניצוחו של גארי ברתיני, ובקונצרט שילבו גם פרקי ג’אז והסברים פופולאריים, והנה להפתעת המארגנים החלו ה“חברה” משליכים שם בקבוקים והשחיתו וצעקו והתפרעו. וכינו אותם: “חסרי תרבות”. ההסבר היחידי שיש לי להתנהגות האלימה בנסיבות הללו הוא לא בכך שהקהל היה חסר תרבות, אלא שחסר היה שלב מוקדם לפני הקונצרט שבו נציגי התרבות של עיריית תל אביב ואנשי התזמורת היו צריכים: לטרוח ולגשת לשכונת התקווה ולהתעניין בתרבותם ובמסורתם ובטעמם של יושבי השכונה – כאשר מגלים בהם עניין, חשים אותם אנשים שהם גם נותנים. כשאדם מרגיש שהוא גם נותן – הוא מסוגל גם לקחת. כאן באו מלמעלה וכפו; אם כי הכוונה היתה טובה. אנשים נפגעים ושואלים: כיצד זה מתנהגים אתנו כך. המסקנה מדברי ברורה: יש לטפח את המקורי ואת המיוחד שבכל שבט ובכל עדה. רק מתוך הנתינה והתרומה של כל השבטים יחד, יבור לו העם במשך הזמן את המתאים לו.

קיימים בחיינו יותר מדי יסודות של פיצול ופיזור ופחות של ליכוד וריכוז בארץ. כשבאים יהודים מ־102 ארצות, הרי חייב אתה למצוא את המכנה המשותף להם, כדי שלא נתפוצץ מפנים. משטר הבחירות שלנו גורם לפיצולים. כל פלג – בבקשו זכות קיום לעצמו – מדגיש את המיוחד לו ואת המפריד בינו ובין חברו. אכן מושגים שלמים שגודלו ברקע אחר, ובסביבה אחרת יובאו מחוץ־לארץ.

נזכר אני בסיפור־מעשה: עם קום המדינה ביקשני יהודי ירושלמי אחר להעביר מכתב אל אביו. באותם ימים לא הירבו כל כך לנסוע בדרכים. הוא קנה בול, כחוק וכדין, קרע אותו לעיני ונתן לי את המכתב, שלא לקפח את המדינה. מובן שהייתי מקבל את המכתב גם בלי הבול הזה, אך אותו יהודי לא רצה לרמות את המדינה. כמה מאתנו היום עושים זאת? – אינני יודע. אנו היינו סבורים: יהודים יכולים לנהוג בעולם כפי שהם נוהגים, אך כשיבואו לארץ ינהגו אחרת. אולם אם במקומות אחרים מרמים את מס־ההכנסה, מדוע חושבים שכאן הכל ישתנה בבת־אחת?

בהיותי פעם בשגרירות שלנו במונטיבידיאו ביקש יהודי אחד לשוחח עמי. הוא הציג עצמו ואמר: “ראה אני חי מהברחות. אני מבריח זהב, יהלומים, מכאן לארגנטינה, ומסתדר ברוך השם לא רע. אתה יודע, שניים־שלושה קונסולים זרים – גויים – מבריחים בשבילי והם מרוויחים יפה. והמשיך, מדוע הקונסול שלי לא ירוויח? סוף סוף יש לנו מדינה. למה לתת לגויים האלה? אני יודע שאתה נוסע מפה לבואנוס־איירס”. אמרתי לו כמה דברים בוטים, והוא ענה לי: “חבל לי שהכסף יילך לגויים. אתה יודע מה? לא בשבילך, תן לקרן־קיימת …” אם יעלה אותו יהודי לארץ, לא ישתנה כל־כך מהר.

קיימת אצלנו גם אותה חשדנות, הבאה לידי ביטוי בבדיחה הבאה: שני יהודים נוסעים ברכבת. “לאן אתה נוסע?” שואל האחד: “אני נוסע לחיפה”, עונה השני. אמר הראשון: “אתה אומר לי שאתה נוסע לחיפה, כדי שאחשוב שאתה נוסע לתל־אביב, אבל אתה באמת נוסע לחיפה. אז למה אתה משקר?”

כאשר אזרחים פונים לשר, או לפקיד, לא תמיד ימצאו אוזן קשבת. למי יש זמן לנימוסים? “תתחיל מהסוף” אומרים לך. אני עד למה שקורה אפילו לערבים. עם ערבים באבו־גוש אני נפגש במשך הרבה שנים. פעם היו מתחילים. “מה שלומך? מה שלום בני הבית?” ואני מצדי שואל: “ואיך הגשם השנה ואיך הזריעה ואיך האדמה?” מדברים, משוחחים, ורק אחרי שפורשים את היריעה ומקשטים קצת – באים בסוף ומבקשים מה שמבקשים. עכשיו גם הם למדו. הט יודעים שאתה איש עסוק והם אומרים: “ובכן, שמע, כך וכך וככה”. נכון שזה חוסך זמן, אבל – אבד החן.

ב“כיפת ‏ הסלע”, ראיתי אדם המוכר קוראנים. זה היה לפני הרבה שנים. נכנסתי יחד עם חבר למסגד להתבונן בקוראנים ולקנות אחד. חברי החזיק סיגריה בידו בדפדפו בקוראן. גער בו הערבי: “אתה מחזיק ספר קדוש ביד ומעשן?” נזכרתי בסוחר הערבי כשהייתי לפני שנים אחדות בסיור בבתי־כנסת במאה שערים; מצד אחד הקדושה ומאידך, האינטימיות הזאת. אנחנו הרי מדברים אל הקודש ברוך הוא ובגוף שני: “אתה”; אין לנו לשון מיוחדת אף בשביל אלוהים. ומרוב אינטימיות נטשטשו הגבולות, ראיתי שמעשנים, יורקים, אוכלים ושותים בבית הכנסת!

כשאני זוכר את בית־הכנסת שבו אני גדלתי, הוא נראה בעיני כבית יוצר שהטביע עלינו חותם בכמה וכמה תחומים. זה היה בין השאר מקום, שבו אתה מכבד את המבוגר ממך. יש לי אח שהוא מבוגר ממני בשנה וחצי. הוא עולה לתורה – אני עומד. כשהוא גומר – אני יושב. לוחץ ידו. כשאני עולה לתורה – הוא איננו עומד. הוא גדול ממני בשנה־וחצי בסך הכל. זהו מוסד חינוכי חשוב. במחזה, “בוסתן ספרדי” שכתבתי, תיארתי עולם זה. אבא גוער בבניו: “איך אתה עומד שם. עם הידיים אחורנית? עמוד ישר! הרי בפני הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, אתה עומד”! מלבד ערכי התורה עצמם אני מדבר גם על הצורה, על סגנון הדיבור. בילדותי, בבית־הספר שהתתנכתי בו – ב“דורש ציון” – אמרו לנו: “והדרת פני זקן”. הבנו זאת כפשוטו. היינו הולכים ברחוב, וניגשנו לכל אדם שהיה מגודל זקן, ונשקנו ידו והוא בירך אותנו.

אני רוצה להגיד מלים מספר על תרבות הלשון והדיבור. עלינו ללמוד בנידון קודם כל משכנינו הערבים; יש להם מעלות גדולות ויש להם חסרונות, אבל הבה נלמד ממעלותיהם. הם גאים בלשונם, הם מטפחים את שפתם ומלאכת הריטוריקה היא להם אחת האמנויות החשובות. אצלנו מתעללים בלשון ומכפישים אותה בעפר.

יש נוער המבטא א‘, ה’, ו־ח' ו־ע' – באותה צורה. אנו באים אליהם בטענות: למה שגורות כל כך הרבה שגיאות בלשון, שגיאות דקדוקיות ובכתיב? מה אתה מצפה מהנוער, ריבונו של עולם? מהי הדוגמה שהמבוגרים נותנים לנוער בנושא זה? ממי ילמדו אם לא מהמורים ומן ההורים?

כשנאמר “לחנך מבוגרים”, השאלה היא מיהו זה שיחנך את המבוגרים. ד"ר מורג מהאוניברסיטה העברית הפליא אותי, כאשר קבע הלכה פסוקה: כי יש לשון של הרדיו ויש לשון של הרחוב. רדיו? – גם הרדיו פגוע ונגוע. ורק משה חובב, “היתום המסכן”, מבטא את האותיות כהלכה. מלבד זאת מצויות שגיאות בגודש ובשפע על כל צעד ושעל. מה זה חשוב? מי יתבע את עלבונה של העלובה הזאת, – העברית? הדבר נובע לא במעט מן העובדה שברדיו ובטלוויזיה אין כל אידאה או אידיאל חינוכי. הם עוסקים בבידור? הם מביאים אינפורמאציה? מה עוד? הם אינם יודעים. ובאין חזון ייפרע עם. והעם מתפרע כשאין חזון. אינם יודעים למה ולמי הם מתכוונים, ולכן גם אינם מקפידים על הלשון. 'הסתכלו כיצד אנשים מדברים, – בשיחת חולין. צועקים, נכנסים איש לדְברִי חברו. כאשר מוזמנים לרדיו כמה פרופסורים לסימפוזיון, נשמעים קולותיהם בלולים זה בזה, ומשתלבים. אתה אינך שומע מה מדברים. העיקר: להבליט עצמך. להאזין – אין יודעים.

חוסר ההקשבה לזולת באה על ביטוייה המובהק בטלוויזיה. כשאתה מופיע בטלוויזיה ואינך חוטף מיד, קופץ וממהר לומר איזו מלה, אתה בטלן מאין כמוך. אומר לכם זאת אדם שהתנסה בכך! הסתכלו נא בתכניות הבי.בי.סי. באנגליה – זה ממש תענוג לצפות בהן. אנשים יושבים כבני־אדם. יבוא תורם, ידברו. קודם כל, שמע, על מה בכלל נסוב הדיון, ואחר כך החלט בעד מי ונגד מה אתה. ברור שאתה תהיה מיד “נגד” – זה “טבעי”.

עניין האידיאה טמון לא רק בתחום הלשון, ההקשבה, אוצר המלים, תרבות הדיבור, אלא במשהו תרבותי יותר, מהותי יותר. אני חושב, שכלי התקשורת אינם יודעים אל מי הם משדרים; או יותר נכון, הם כנראה חושבים שמטרתם להגיע למספר קטן של בני אדם. הסופר־פקחים, המפולפלים האלה, שכבר יודעים הכל. משום כך נזקקים הם לסגנון ציני ואירוני וסאטירי. ואין הם מתחשבים בקהל המאזינים. כידוע קיימים בינינו מאות־אלפים שהשכלתם מעטה ומצוקתם מרובה. יש מיתון, יש אבטלה, יש פיחות, יש התייקרויות.

ואלה נצמדים לטלוויזיה – והם אינם מוותרים על טלוויזיה, מפני שלתיאטרון ולקולנוע אינם הולכים מחסרון כיס. מסתכלים בטלוויזיה ורוצים לדעת מה יהיה אתם. ושם יושבים שלושה מומחים – כלכלנים – זה מדבר על אינפלאציה דוהרת וזה על דפלאציה מזדחלת. מלים, מלים, מלים. אלוהים, אל מי אתם מדברים? אתם רוצים להראות לתלמידיכם שאתם פקחים כל כך? אתם רוצים להתחרות איש ברעהו? ולכן, מומחה דע אל מי אתה דובר! אם מתפקידך להסביר לאדם דברים הנוגעים לו, דבר אליו בלשונו! זו יכולה להיות לשון נקייה, פשוטה. אינני מן הצמחוניים המפחדים מסאטירה, אבל חשוב מה אתה חש כשאתה צופה בתכנית כמו “ניקוי ראש”, ומה אתה חש כשאתה רואה תכנית כמו “שרתי לך ארצי”.

אמר לי שגריר ממדינה אירופאית, לאחר תכנית של “ניקוי ראש”, שבה תוארה אישיות בכירה בצורה מגוחכת, “שמע, דבר כזה אצלנו לא היו עושים. אתם הורסים כל דבר”. אכן, אין דבר יקר בפני הביקורת, אין דבר חשוב: לא הנשיא, לא ראש־הממשלה, לא השרים. אין דרך־ארץ בפני שום־דבר. ואם הכל מותר – הרי שמותר לי לצעוק, ולחרף ולגדף, ומותר להשליך אשפה. כאשר בנוסף לכך הרסת לא מעט מהמסורת הדתית, אזי מותר כבר להרוס הכל.

יש כידוע גם אלימות פוליטית בארץ. אל תשכחו שהכל מכירים את שיטות העבודה של המפלגות, ורואים את מנהיגיהן בדיבורם, בקומם ובשבתם, בשיחם ובסיגם ובדרך ויכוחיהם. ולא כל המדבר, הפועל והעושה חש כיצד זה “יורד” אל העם וכיצד זה משפיע. אי־אפשר להתחיל לחנך אדם מבלי שבאמת ובתמים יהיה לנגד עיניו מופת חי – או יותר נכון מופתים חיים.

הדוגמה האישית והמופת הם התנאי היסודי לשיפור בכל התחומים שהזכרתי. יש משוגעים לדבר: הם מעירים וכותבים. אני מודה, אני עצמי איני כותב מכתבים. אבל אני מעיר לאנשים. על שגיאות דקדוקיות כבר אינני מעיר. מדוע? כי אינני רוצה שישנאו אותי שנאת־חינם, וכבר תמה אלתרמן: “מדוע אין אהבת חינם. יש רק שנאת חינם”. כלומר, שנאת־חינם יש. אינני רוצה שישנאו אותי על דבר – ואין לך דבר המקומם אדם יותר מאשר הערות דקדוקיות־לשוניות, שאתה מעיר לו. כשאתה מתקן לשונו של אדם.

הוא מפטיר: “אני באמת ‏ מודה לך” – ובליבו “רצח”. היה חבר־כנסת, שלא אנקוב בשמו, אשר לא היה מסוגל לבטא את המלה “הכרח” כלשונה. אמרתי לו: “עשה טובה, אמור הכרח”. הוא אמר: “מדוע?” הסברתי לו: “מצוי ח' בסוף”. הוא אמר לי: “ראה, אני לא בטוח שאתה בכלל צודק”. הנסיון הזה לימד אותי שאסור להעיר, מה גם שאני אינני נקי משגיאות.

אבל למי שיש אומץ־לב להעיר שיעיר. כאשר הייתי מורה תבעתי שהתלמידים יחבשו כובע בשעת לימוד התנ“ך. אמר לי ילד: “אני לא דתי”. אמרתי לו: “מה זה שייך”? אני חושב שזו צריכה להיות חובה לחבוש כובע בשעת לימוד התנ”ך. אתה הולך, להבדיל, לכנסייה נוצרית, אתה מסיר את הכובע. בלכתך למסגד – “של נעליך מעל רגליך''. אתה לומד תנ”ך, נכנס לבית־כנסת, ואינך טורח לכסות ראשך, מדוע? מפני אותה תפיסה מוזרה ומוטעית, שחבישת כובע תעשה אותך לאדם דתי – ריאקציונר, רחמנא ליצלן. משום כך גם תבעתי שהתלמידים יעמדו כשהמורה נכנס. רבותי, קצת דיסטאנט לא יזיק. כשקיים דיסטאנט בתחומים הללו שהזכרתי יהיה גם דיסטאנט בכל היתר.

לבסוף, אני חושב שאל לנו להצביע אך על השלילה ולהדגיש אותה ולהתריע כנגדה, אלא להעלות על נס כל הופעה חיובית – כל דמות מופת, כל מעשה יפה שאנו עדים להם. אם אתה מעלה על נס את הטוב – יש בזה מעשה רב.

לדונביץ יש ב''הארץ" פינה “מחיי הג’ונגל”, הוא מבקש מהקוראים לכתוב לו על כל מקרה שלילי שהוא נתקל בו. בעייה? בבקשה! אז כותבים לו, ומציפים אותו בתלונות. והמסכן הזה ודאי אפוף מרה שחורה כל היום. במקום זאת ראוי לבקש שיכתבו לו על תופעות יפות בחיינו. כשאני רואה בעתון מכתב תודה בנוסח “נתקעתי במכוניתי בדרך לנתניה. נעצרה מכונית והנהג ירד ותיקן את הגלגל ואת התקר”; אמונתי בבני אדם חוזרת בי לחצי־יום, ליום, עד לעתון הערב. ובכלל, חייך תלויים לך ממש מנגד בגלל העתונות – עתוני הבוקר ועתוני הערב. בבוקר תאמר, מי יתן ערב! ובערב תאמר, מי יתן בוקר, ממראה עיניך אשר תראה בעתונות. לכן, חשוב להדגיש את הטוב, ומעל לכל ראוי לעורר ציפיות חיוביות בקרב הקהל שאתה פונה אליו. וכבר הערתי לשר אחד: אל תאמר, אם לא נעשה כך וכך המדינה לא תוכל להחזיק מעמד, אלא הגד ההיפך: אם נעשה א‘, ב’, ג' – נתגבר על המכשולים, ונגיע אל חוף מבטחים. יש לדבר בדרך החיוב. זה משפיע וחודר אליך בנימים ובנות־נימים.

יש לזכור כי קיימים גם הר־גריזים וגם הר־עיבל. אינך חייב לומר כל הזמן: “אם תמאנו ומריתם חרב תאכלו”. יש גם: “אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו”. ראוי לציין את הדברים החיוביים והעלותם על נס.