ילדים משחקים בשדרה הלחה. על ספסל יושב איש, לבוש מכנסים של חליפה מפוספסת ומעיל של חליפה משובצת. צווארו עטוף סודר עבה. שערותיו מזדקרות כתיל שלשוא ניסה הנפח להטותו במתיחת מלקחיים. לעיניו משקפים עגולים במסגרת שחורה והוא שרוי במלחמת דברים עם ילד כבן שש.
“אבא, קום כבר, תביא לי אדמה, נו.”
“רוני, אומרים: הבא נא לי אדמה.”
“תביא לי כבר אדמה, נו, אבא!” והבן מושך בכנף המעיל.
“אמור הבא נא לי אדמה.”
“נו כבר, אבא!”
“רוני, עליך לשתות עכשיו מהקאקאו שבישלה בשבילך אמא. קרב נא אלי, אקנח את ידיך…”
“תביא לי את האדמה, נו, אבא!”
“אחר כך, רוני.”
“אני יכה אותך, אבא!”
“כמה פעמים אמרתי לך, רוני? אומרים: אכּה.”
“אני יהרוג אותך, אבא, נו קום, תביא לי אדמה…”
“אומרים אהרוג. כמה פעמים אמרתי לך, רוני?”
“אני ירצח אותך אבא אם לא תביא לי כבר אדמה.”
“ארצח. דבר כראוי, רוני.”
“אני ארצח אותך.”
“ואכה.”
“אכה, אהרוג וארצח אותך, אבא!”
“כך יפה, הנני ואביא אלך אדמה.”
אכן, האיש קם, חופן בוץ ומניחו לרגלי רוני.