גדי היה נייע לעבר המפגש, לגן העצמאות.
הגן היה מאויש לרוב באמהות, גד“נע תינוקות וחק”ש. גונדות היו בתנוחה על מושבים. גונדות היו בתשחוקה בשבילים ובמדשאות. גונדות היו שקועים בתקרואי עתון וספר.
גדי תפש תצפית והתמקם בה.
התסביב לנגד עיניו היה עצום. שטחים מדושאים ומעויצים. קולות הטף הרימו תצלילים בסולמות רביבים. הצפורים השמיעו ציוצת עריבה והרוח היה נייע במשב נעים. הטבע דמה לתכליל מוסיקאלי־צבעוני עצום.
נעם לגדי לשכוח את כל הניירת, התפעול, התפקוד, התשבוץ והתמחור; לשכוח את העסקת המשרדית; לשכוח את הטרדת המינהלית – לשכוח.
לבו של גדי היה קהול רחשי אהבה לרינה. לבו שהצטיין בתפוסה מירבית של חמשים וחמש אהבות, לא היתה בו, עתה, קיבולת אלא לאהבה אחת ויחידה. אהבה זו מייסה את לבו יותר מהאהבות האחרות. כולן יחד.
עתה ארב לאהבתו וציפה לתקבולים של אהבה. אולם רינה בוששה להופיע.
“אולי אינה במצב יביל?” חקר לבו.
“אולי היא נייחת במקומה כדי להרגיזני?”
יציאות הטרדת של לבו שולמוּ בבריאות.
“אולי לא תופיע כלל?”
אבל!
רינה הופיעה! היא הופיעה בצעד מאויט. גדי לא ידע אם היא מאייטת כדי לגרום לנזילוּת גדולה יותר של רגשותיו, או מאייטת משום העבירות הקשה בשטחים המאויישים, המדושאים והמעויצים.
“מדוע אתה מאותר כאן?” שאלה לאחר שהתמקמה.
“רציתי מקום בלתי־קהול,” אמר.
“עד שאיכנתי אותך! הנשמה יצאה לי!” אמרה.
“ואני חשבתי שאינך במצב יביל,” אמר.
בין שניהם השתרר משקט. גדי טיווח את עיניו על רינה.
רינה נראתה כה נשיקה, כה חביקה, כה אהיבה. גדי ביקש להשמיע מפיו את תבטואי ליבו, אולם כל תרגושיו תקפו את לשונו, כאילו ביקשוּ לנטרלה. התרגושים ניצחו. הלשון נוטרלה.
“הבינותי,” אמרה רינה וסייפה את המשקט, “שיש לך בשבילי איזה תמסיר?”
“יש,” אמר גדי.
“תַמסֵר,” אמרה.
הניקוש בלבו של גדי האביר מעל המאה־דקה, הוא חיפש מלים. אולם הידוג היה קשה ולשונו לא ידגה אלא את המלים היות שכיחות:
“יש לי כסיפות אליך.”
“יש לך כסיפות אלי?” שאלה רינה ותסמיק פרח בלחייה.
ברצונו של גדי היה לירטה בזרועותיו, אולם עדיין לא ווידא לעצמו די הצורך מהם תרחושי ליבה כלפיו. בנסיקה חזר לתנוחתו.
“הכסיפות שלי אליך חריגה,” השיב לשאלתה.
עיניו הבחינו שפניה קיבלו מענק חדש של תסמיק טרי. חזה היה לגלי עד גבה־גלי, נשימתה נפלטה מנחיריה במשבים מקוטעים דרומיים. שוב ביקש לירטה בזרועותיו, אבל היבילות של ידיו, של כל אברי גופו, השאירה פס. גדי היה נייח לגמרי.
“זהו התמסיר?” שאלה.
“לשוני אינה נייעת היום באופן מתאים,” גדי התבטא בקושי, “ולכן קשה עלי התבטוא של רגשותי.”
שוב משקט.
הפעם סייף את המשקט גדי:
“אילו יצאת לתשמוע אל לבי, היו לך ממצאים עצומים.”
“איזה ממצאים, למשל?” שאלה.
“ממצאים כאלה: תכמוהים, תערוגים, ותחלומים,” אמר.
“נבילים?”
“מבטיח, בלתי־נבילים. נצחיים.”
“אבל אלה אינם שמישים,” אמרה.
“מהם?” שאל.
“פיוטיים,” אמרה.
“מה את רוצה?” שאל.
“בכסיפות שיש לה הקשר תכליתי וייחודי.”
“אבל אמרתי לך, היום קשה עלי התבטוא של רגשותי.”
שוב משקט. גדי ביקש לירטה בזרועותיו, שכן תרגושיו גברו עליו. אולם, רינה משכה בסיבוּב לאחור, שברה שמאלה ובגלגול חצי־חבית נשמטה מתפישתו.
“למה את מחכה?” שאל גדי. חושיו אמרו לו שתרחושי ליבה של רינה כלפיו, זהים עם תרחושיו כלפיה.
“לתבטוא של מילה אחת.”
“אני יודע,” אמר גדי, “אבל התיזכור קשה לי.”
הם ישבו וחיכו, וחיכו וציפו שזכרונו של גדי יתזכר ללשונו את המילה המבוקשת, אולם לשוא.
הים היה שמיע.
הפריחה היתה יריחה.
האויר היה נשים.
תסביב מפואר לאהבה. אבל, זו המילה שלא תוזכרה לגדי. הוא לא היה יכול להיזכר בה. למעשה, היא נשכחה.
רינה קמה, התארגנה, השאירה פס כשגופה נישא על רגליה ביבילות עצומה. גדי נשאר שעה קלה ממוקם, מסוכל ומתוכזב.