במונית שרות מחיפה לתל־אביב.
“את רואה שם?” אמר יהודי בגיל העמידה באוזני אשתו והורה לעבר “תל ברוך”?
“כן,” אמרה אשתו.
“הנה שם המגרש שלנו,” אמר.
“ואיפה המגרש של זליגמן?” שאלה.
“הנה שם,” אמר והורה באצבעו על מגרשו של זליגמן.
“ושל ראובני?” שאלה.
“הריהו שם,” אמר והצביע.
“שלנו טוב יותר,” אמרה.
“אין ספק,” אמר, “עכשיו נוכחת. תחילה לא רצית במגרש וחששת שמא נקופח בהגרלה.”
נוסע אחר שהאזין עד כה, כמונו, בשקט, נפנה אל רעיתו ואמר: “את רואה שם?”
“כן,” אמרה רעיתו.
“המגרש שלנו,” אמר.
“היכן שהגבעה החשופה?” שאלה.
“לא,” אמר והורה באצבעו, “ממש ליד המלון החדש בחוף הרצליה.”
“הה־א”, אמרה, “אני רואה.”
“מעניין,” אמר הנהג והביט לעבר נוסעיו, “הרי שם גם לי מגרש.”
“תכירי בבקשה את השכן,” אמר הנוסע לרעיתו.