“תביט מה זה יהודים,” אומר צעיר יהודי לצעיר יהודי בהביטם על המצעד, “זורקים קליפות של בננות על מסלול המצעד, הי, גברת! את לא יכולה לשים את הבננות בשקיק נייר ולזרוק אותן אחר־כך לפח־אשפה? את מוכרחה לזרוק אותן על המסלול?”
“באמת, יהודים,” עונה הצעיר היהודי ליהודי הצעיר, “תאר לך מה היו עושים לגברת הזאת באנגליה!”
הגברת לבעלה: “מה זה יהודים! כל אחד מוכרח להעיר לשני. הצעיר הזה מוכרח לצעוק עלי ולהלבין את פני”.
“יהודים,” אומר הבעל, “מוכרחים לתחוב את האף שלהם לכל מקום. מוכרחים להעיר.”
“הי, גברת,” צועקת זורקת קליפות הבננה לאשה קשישה הנשענת על כסאה. “אולי תישעני במקום אחר?”
“מה זה יהודים,” אומרת הקשישה לחברתה, “אסור לנגוע בכסא שלהם. כאילו הוא עשוי מזהב.”
“יהודים,” אומרת החברה לקשישה, “איפה שלא שמים אותם צר להם. הגברת הזאת לא תקום ותתן לנו לשבת. בחוץ לארץ מי היה רואה דבר כזה.”
נגמר המצעד. הקהל מתפרץ על המסלול.
“יהודים,” אומר גבר לגבר שני, “אין להם סבלנות. כבר מתפרצים אל המסלול.”
“אמור להם לשבת,” מיעץ השני לראשון.
“שבו, שבו, שבו,” אומר הראשון.
“מה זה יהודים,” אומר אחד שהתפרץ למסלול ונתבקש לשבת, “הוא ישב כאן עד מחרתיים כדי לראות עוד חצי טאנק.”
הכל רצים על המסלול.
“מה זה יהודים, כולם רצים לתפוש מקום באוטובוס,” אומר יהודי.