הֵן עַם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא

במדבר כג, כד

ליואל, מיכאל, יצחק ורונית

מי יתן ולא תדעו עוד מלחמה

 

דבר המחבר    🔗

בכתיבת הספר שלפנינו שאבתי מנסיוני האישי, כי הייתי מעורב בצורה זו או אחרת בכל המלחמות המתוארות בו. זה לי כארבעים שנה, מאז ימי נעורי, שאני מעורב בסכסוך, בפלשתינה־א“י ולימים במדינת ישראל. מיום שנשבעתי שבועת־אמונים ל”הגנה“, ואני אז כבן שש־עשרה, באווירה של חשאיות חגיגית ומרטיטה במרתף האפל של בי”ס “אליאנס” בירושלים באמצע שנות השלושים, לא פסקו הקשרים שלי עם המאמץ הבטחוני שלנו. זכיתי להימנות עם אלה ששירתו בימים הגורליים של מלחמת העצמאות, מלחמה שתחיה לעד בתולדות עם ישראל. גם זכיתי לתרום את חלקי בהקמת צבא ההגנה לישראל כצבא סדיר אחרי המלחמה, בארגון חיל המודיעין.

ככל הישראלים בני־דורי אני רואה את חיי כשורה של פרקי־זמן, חלקם ארוכים חלקם קצרים, שבין מלחמה למלחמה. בכל אחת ממלחמות אלה נקלעתי לתפקידים שונים וכל אלה תרמו ליצירת רקע שבזכותו ניתן לי לראות את התקופה בהקשר היסטורי כוללני. מסלול חיי הוביל אותי לארגון האומות המאוחדות, ושם זכיתי לשרת כשגרירה של ישראל באחד המאבקים הקשים ביותר שניהלנו בזירה הבינלאומית. גם כאן היה נטוש המאבק על עצם קיומנו.

הסכסוך במזרח התיכון הוא בבחינת טראגדיה לכל הצדדים המעורבים בו. במקום להתמסר לשיפור גורלו של האדם באיזור נחשל עומדים שכנים זה מול זה בעימות מזוין. בזבוז זה של חיי־אדם ומשאבים הוא מנת חלקו של האיזון זה שלושים שנה ומעלה. המאבק במזרח התיכון חורג מן ההקשר המקומי משום השלכותיו הגלובאליות לגבי שלום העולם: מבחינה צבאית ומדינית כאחת נודעת לו השפעה ישירה על העימות בין מזרח ומערב. ועל כן נשואות עיני העולם למאבק זה על כל ההיבטים שבו. מנקודת־ראות מקצועית היה זה אחד האזורים העיקריים בעולם בפיתוח המדע הצבאי וקידומו. מנקודת־ראות מדינית משתקפים בו הזרמים והלחצים השונים המתייחסים למקורות הנפט החיוניים לעולם. זה מסוג העימותים שכל מי שעוקב אחר ההתפתחויות בזירה המדינית או הצבאית אינו רשאי להתעלם ממנו.

מלבד מה שלמדתי מנסיוני הרחב וממעורבותי האישית טרחתי שנים באיסוף חומר לספר זה ושוחחתי עם דמויות־מפתח רבות המופיעות בסיפור משני צדי שטח־ההפקר, בישראל, במצרים, באו"ם ובבריטניה. גם הסתייעתי בספרות הענפה שקיימת כנידון, שחלק נבחר ממנה ניתן ברשימה בסוף הספר. ואין צורך לומר, שספרי זה יונק גם מספרים שלי עצמי שפירסמתי במרוצת השנים.

אם יש כספר זה, המוסר תיאור מקצועי של מערכות ישראל, כדי לאפשר לקורא להגיע לכלל הבנה טובה ומקיפה יותר בטיב המאבק המתנהל במזרח התיכון. הרי שהשיג את המטרה שהצבתי לו בכתיבתי.

אני מסיים במלת הוקרה למו"ל שלי ולעורכים, ובמיוחד למר משה רוזן. עורך המהדורה העברית, שטיפלו במסירות בכתב־היד בגלגוליו השונים.

הרצליה, כסלו תשמ"ג חיים הרצוג

 

פתח דבר    🔗

בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות ברוב של 33 נגד 13 (עם 10 נמנעים ונעדר אחד) לחלק את שטחה של ארץ־ישראל ממערב לירדן, להקים בו מדינה יהודית ומדינה ערבית ולייחד את ירושלים כאיזור בשלטון בינלאומי. היישוב היהודי שזכר השואה עדיין היה טרי בלבו, ובעוד שארית הפליטה נודדת בדרכי אירופה סחוטה ודוויה, קיבל את ההחלטה בהתלהבות רבה ונתן ביטוי פומבי לשמחתו ביום שהיה היסטורי בעיניו. אבל ארצות ערב לא צהלו: אדרבה, הם דחו את ההחלטה והודיעו שבדעתן להילחם כדי לסכל את מימושה. למחרת היום, בעוד היישוב חוגג את שמחת העצמאות הממשמשת ובאה, הותקף אוטובוס באש רובים בדרך מפתח־תקווה ללוד וחמישה נוסעים נהרגו. בזאת נפתחה מלחמת העצמאות של עם ישראל – ישוב של כ־650 אלף איש נגד אוכלוסיה ערבית בת מיליון ומאה אלף בקירוב, ולימינה שבעה צבאות ערב שמעבר לגבול.

עם המהומות שפרצו ב־30 בנובמבר ואשר הובילו לפלישה הערבית הגיע לשיאו המאבק בין היהודים והערבים בארץ שהתנהל לסירוגין מאז 1922, כאשר חבר־הלאומים העניק את המנדאט על ארץ־ישראל לבריטניה הגדולה.

בנובמבר 1917 פירסמה ממשלת בריטניה את הצהרת באלפור שבה התחייבה בריטניה לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, בתנאי שלא ייפגעו תוך כדי כך זכויותיהם של תושבי הארץ הערבים. מדיניות זאת, שזכתה לתמיכה נלהבת מצד אנשי־ציבור רבים בבריטניה (ובתוכם לויד ג’ורג', צ’רצ’יל, באלפור ואחרים), קיבלה משנה חשיבות לאור תמיכתם של היהודים, בפרט בארצות־הברית, בבעלות־הברית במלחמת־העולם הראשונה. השריף חוסיין, מנהיג העולם הערבי דאז, לא התנגד לשובם של היהודים לארץ־ישראל. בנו, האמיר פייצל, שייצג את העולם הערבי בוועידת השלום בוורסאי, כתב לשופט פליכס פראנקפורטר מארצות־הברית: “יש מקום בסוריה לשנינו. אני אפילו חושב שהאחד אינו יכול להצליח בלי השני”.

במלחמת־העולם הראשונה נתנו בעלות־הברית למנהיגים ערבים הבטחות שיעניקו עצמאות לארצותיהם, והבטחות אלה אמנם הוצאו לפועל בסוריה, בלבנון ובעיראק. אבל ערבים רבים היו בדעה כי ההסדרים שהובטחו מתייחסים גם לשטחה של ארץ־ישראל במסגרת של “סוריה רבתי”. כאשר העניקה מועצת חבר־הלאומים את המנדאט לממשלת בריטניה הפקידה בידה, בין השאר, את השליטה בארץ־ישראל ואת מלאכת הגשמתה של הצהרת באלפור. בשעת פרסומה מנה היישוב כ־85,000 נפש. בחלקם ישבו בארץ מדורי דורות, ובירושלים העיר היוו היהודים רוב זה מאה שנה ומעלה. בתקופת המנדאט גדל היישוב פי שבעה (על אף ההגבלות על העלייה) והגיע ב־1947 לכדי 600,000 נפש. באותה תקופה עצמה גדלה האוכלוסיה הערבית מכמה מאות אלפים לכדי מיליון ומעלה, בגלל הנהירה מן הארצות השכנות אל מקורות התעסוקה שיצרו היהודים. המנדאט על ארץ־ישראל כלל גם את עבר־הירדן. ב־1922 הקים וינסטון צ’רצ’יל, שר המושבות דאז, אמירות בשטח עבר־הירדן תחת שלטון עבדאללה שנעשתה לימים לממלכת ירדן ההאשמית. ובכך נותקו 80% משטחה של ארץ־ישראל המנדאטורית ונועדו לשמש כשטח אוטונומי לערביי ארץ־ישראל.

בשנים 1921, 1929 ו19367 פרצו מהומות־דמים בארץ, בהשראת המופתי חג' אמין אל־חוסייני. ב־1937 הגיעה ועדה מלכותית בריטית בראשות הלורד פיל למסקנה כי אין סיכוי שהיהודים והערבים יוכלו לחיות בצוותא ואי־אפשר לפשר בין שאיפותיהם הלאומיות: היא המליצה, איפוא, לחלק את הארץ, להקים מדינה יהודית, להמשיך במנדאט על ירושלים ולספח את החלק הנותר לעבר־הירדן. היישוב היהודי היה מוכן לשקול פתרון כזה, הערבים דחו אותו.

במלחמת־העולם השנייה חלה הפוגה במאבק. היישוב התנדב לשירות בצבא הבריטי ויותר מ־30,000 התגייסו בפועל. ניצולי השואה התדפקו על שערי ארץ־ישראל. אבל ממשלת בריטניה נקטה מדיניות של קיצוצים חמורים בעלייה וברכישת קרקעות בידי יהודים, וממשלת הלייבור החדשה שהוקמה בתום המלחמה נקלעה לנתיב התנגשות עם היישוב היהודי בארץ.

ב־1945, לאחר שהבריטים דחו את פנייתו של הנשיא טרומן להתיר עלייה של מאה אלף משארית הפליטה, פתח היישוב בהתנגדות מזוינת לשלטונות המנדאט. בראש המאבק עמד הצבא הישראלי בדרך, ארגון ה“הגנה”, והוא התרכז בעיקר בשבירת המחסומים שהציב השלטון בפני עליית המעפילים. היו גם שני ארגוני־מחתרת פורשים, “הארגון הצבאי הלאומי” בהנהגת מנחם בגין (שעתיד היה כעבור שלושים שנה לעמוד בראש ממשלת ישראל ולחתום על חוזה שלום עם נשיא מצרים), ו“לוחמי חירות ישראל”, או “קבוצת שטרן” על שם מנהיגם אברהם שטרן, המכונה “יאיר”, שנהרג בידי שוטרים בריטים ב־1942. הפורשים נקטו מדיניות פעילה יותר, שכללה התקפות על אנשי־צבא בריטים.

באפריל 1946 המליצה ועדה שהוקמה על דעת ממשלות ארצות־הברית ובריטניה על העלאת 100,000 פליטים יהודים ועל ביטול ההגבלות שהטילה ממשלת א“י ב־1939 על מכירת קרקעות ליהודים. ההמלצות נתקבלו פה אחד. הנשיא טרומן סמך עליהן את ידו, אבל ממשלת בריטניה דחתה אותן. המאבק בארץ החריף: ב”ליל הגשרים" הרסה ההגנה את כל הגשרים והדרכים שהובילו לארצות השכנות, ואילו הבריטים הגבירו את אמצעי־התגמול ועצרו את כל מפקדי ההגנה שהיו ידועים להם. עם התגברות תנועת המרי נאלצה בריטניה להגביר את לחצה הצבאי בארץ. היא יצאה סחוטה ממלחמת־העולם השנייה גם פיסית וגם כלכלית, היא עמדה בפני משימת־שיקום אדירה אחרי מאבק ארוך ואכזרי כאשר משאביה מדולדלים וקיסרותה מתכווצת והולכת, והנה מצאה את עצמה ממשלת בריטניה בעיצומו של סכסוך מזוין בארץ־ישראל שריתק שם קרוב למאה אלף חייל. היא החליטה, איפוא, להחזיר את המנדאט לקהילייה העולמית. ב־18 בפברואר 1947 הודיע בבית־הנבחרים שר החוץ ארנסט בווין שבריטניה החליטה להעביר את הבעיה כולה לידי ארגון האומות המאוחדות.

בינתיים גברו מעשי־האיבה: אצ“ל פוצץ את מלון המלך דוד, משכן המפקדה הבריטית, תוך אבידות כבדות בנפש; נגזרו פסקי־דין מוות על החזקת נשק שלא כחוק; אנשי המחתרת הועלו לגרדום והאצ”ל הגיב בתליית שני סמלים בריטים. באוגוסט 1947 נפלה לידי הבריטים ספינת־המעפילים “יציאת אירופה” וממשלת בריטניה החזירה את קרבנות הנאצים לגרמניה, לעיניו הנדהמות של העולם ועל אפו וחמתו של היישוב בארץ.

לאחר שעברה בעיית ארץ־ישראל לידי האו“ם מינתה העצרת הכללית ועדה מיוחדת. הוועדה הגיעה ארצה, נפגשה עם נציגי האוכלוסיה וגבתה עדות מכל הצדדים הנוגעים בדבר. לבסוף הציעה לחלק את הארץ למדינה ערבית ולמדינה יהודית, בצד משטר נאמנות בינלאומי בירושלים. עצרת האו”ם הסכימה להצעה וקיבלה את החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947. בכך נפתח פתח למלחמת העצמאות, שבה נעמדו זו מול זו מטרותיהם המדיניות המנוגדות של שני העמים; הוכשרה הבמה לטראגדיה של המזרח התיכון.

 

פרק ראשון: מלחמת העצמאות, תש“ח–תש”ט    🔗

בעוד הבריטים מתכוננים לפנות את כוחותיהם במאי 1948, ובעוד היישוב היהודי מתאזר לקראת ההסתערות הערבית הבלתי־נמנעת, הופיע גורם שעתיד היה להשפיע על שיקוליה הצבאיים של ישראל בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות. ראשי הצבא הבריטי נקטו לשון עוינת מפורשת בדברם על מאבקם של היהודים. הם חלשו על עורקי־התחבורה הראשיים ועל נקודות־המפתח בארץ, ספינותיהם סיירו במזרח הים התיכון ולאורך החופים, וחיל־האוויר המלכותי שלט בשמי הארץ. עם כוחותיהם נמנו גם שתי יחידות ערביות, הלגיון הערבי וחיל־הספר של עבר־הירדן, שתרמו לא מעט למערך הכוחות הערביים במהלך הקרבות.

הכוח היהודי והתפרסותו    🔗

נקודת־התורפה כצד היהודי היתה קווי־התחבורה הפגיעים בין יישוב ליישוב, ואלה נעשו בהכרח היעדים הראשונים להתקפות הערבים. ההתיישבות היהודית התרכזה ברובה בגליל המזרחי, בעמק יזרעאל ולאורך השפלה דרומה מתל־אביב. במקומות רבים לא היה קו־תיחום ברור בין האוכלוסיה היהודית והערבית; מוסדות השלטון והשירותים החשובים, כגון חשמל ובתי־הזיקוק, היו משותפים לשני הצדדים. פגיעים במיוחד היו הדרכים שהובילו ליישובים המבודדים בגליל המערבי ובנגב והקשר בין השפלה והיישוב היהודי בירושלים (וכמובן. בין ירושלים היהודית והיישובים הסמוכים לה). גבולות הארץ היו פרוצים; סיירו בהם בעיקר אנשי הלגיון הערבי וחיל־הספר ומן הנמנע היה לחסום אותם בפני חדירת כוחות ערביים וציוד צבאי. הלגיון הערבי מנה כ־8,000 איש, חיל־הספר העבר־ירדני – 3,000; במשטרה שירתו כ־4,000 בריטים. הכוחות הבריטיים היו מופקדים להלכה על שמירת החוק והסדר בארץ, אבל כבר אז פעלו לעין כל כוחות בלתי־סדירים משני הצדדים בשטחים שהיו נתונים לשליטתם.

במרוצת השנים גדל הכוח היהודי המזוין, פעם בהסכמת הבריטים ובסיועם ופעם במחתרת, נגד רצונם. בהתחלה התארגנו ברחבי הארץ יחידות־מגן מקומיות להגנה על מקומות ישוב, ומהן צמח בהדרגה ארגון ארצי, ה“הגנה”. במאורעות

גבולות החלוקה (לפי החלטת עצרת האו"מ מיום 29 בנובמבר, 1947)

תרצ“ו–תרצ”ט הוקמו לראשונה פלוגות־השדה של ההגנה שהופעלו על בסיס ארצי לבלימת ההתקוממות הערבית ולהגנה על צינור הנפט שחצה את עמק יזרעאל בדרכו מעיראק למסוף בחיפה. השראה שאבו מן “הידיד” אורד וינגייט (סרן בריטי שהתפרסם במלחמת־העולם השנייה בקרבות בחבש וכן כמפקד כוחות בלתי־סדירים שנלחמו מאחורי קווי היפאנים בבורמה), שהקים את “פלוגות הלילה המיוחדות” למלחמה בכנופיות הערביות שהתנכלו לצינור הנפט. היה גם כוח־עזר רשמי בשם “משטרת היישובים היהודיים” שתרם להגנה על מקומות ההתיישבות ולקיום הקשר ביניהם. הכוח מנה כאלפיים איש, בראשו עמדו קצינים בריטים והסוכנות היהודית נשאה בהוצאותיו; הם היו מאורגנים במחלקות וחמושים בנשק קל.

במאי 1941 הקימה ההגנה את “פלוגות־המחץ”, הוא הפלמ“ח, כוח צבאי בשירות מלא. הכוח היה נתון בשליטתה הבלעדית של ההגנה ובראשו עמד בהתחלה יצחק שדה, ממפקדי ההגנה הבולטים והמרתקים שמילא תפקיד מרכזי בהקמתו בזכות סגולותיו האישיות והדוגמה האישית (לימים, כאשר הוקם צבא ההגנה לישראל, לא הצדיקו הישגיו כמפקד צבאי בפעולות צבאיות סדירות את התקוות של אותם ימים ראשונים). הוא אסף סביבו קבוצת צעירים שעתידים היו להנהיג את כוחותיה המזוינים של ישראל – ואכן, רבים מאלה שהוליכו לימים את חיילי צה”ל לקרבות קיבלו את הכשרתם הראשונה כשורות הפלמ“ח – אנשים כיצחק רבין (לימים רמטכ"ל וראש־הממשלה), חיים בר־לב (לימים רמטכ"ל ושר בממשלת ישראל), דוד אלעזר (רמטכ"ל במלחמת יום־הכיפורים) ורבים אחרים. היה זה באחת הפעולות הראשונות של הפלמ”ח, לצד הבריטים שפעלו נגד כוחות וישי בלבנון, שמשה דיין (לימים רמטכ“ל, שר הבטחון ושר החוץ, ומפקד צה”ל במערכת סיני) איבד אחת מעיניו. הוא פיקד על אחת משתי יחידות־סיור של הפלמ“ח שיצאו להשתלט על גשר מעל לליטאני וכשסקר את הגשר נפגע במשקפת מכדור של צלף צרפתי. מפקד היחידה השנייה אותו יום היה יגאל אלון, שנעשה לימים מפקד הפלמ”ח ובמרוצת הזמן סגן ראש־הממשלה ושר בכמה ממשלות בישראל.

במלחמת־העולם השנייה התנדבו רבים מכני היישוב לכוחות הבריטיים, כפרטים או במסגרת יחידות ארצישראליות. ב־1944 הוקמה באיטליה חטיבה יהודית לוחמת והיא השתתפה בקרבות נגד הגרמנים. הניסיון שרכשו בזמן המלחמה כשלושים אלף המתנדבים, בכל זרועות הצבא הבריטי, היה חשוב לאין־ערוך עם הקמת צה“ל כיוון שסיפק חלק גדול מן הרקע הארגוני, ההכשרתי והטכני שהיה חסר עד אז בהגנה. ב־1942, כאשר הביסו הבריטים את רומל, שאיים על מצרים ועל ארץ־ישראל, מנה הפלמ”ח בפיקודו של יצחק שדה יותר מ־3,000 איש וכ־2,000 אנשי־מילואים. ב־1947, כאשר נתקבלה באו"ם החלטת החלוקה, היו בו יותר מ־3,000 צעירים וצעירות, ועוד אלף בקירוב בשירות מילואים פעיל שניתן היה להזעיקם בכל עת (ב־1944 הקים הפלמ"ח פלוגה ימית ומחלקת טיס).

באמצע 1947 התחיל דוד בן־גוריון, יו“ר הנהלת הסוכנות דאז, להכין את ההגנה למלחמה המתקרבת. שישה חודשים לפני פרוץ מעשי־האיבה אירגן מחוזות צבאיים או פיקודים על נתיבי הפלישה הצפויים של צבאות ערב, הקים חטיבות על בסיס טריטוריאלי והיתווה הנחיות לרכישת נשק ואימונים. בפברואר 1948 כבר פעלה חטיבת “גולני” בעמק הירדן ובגליל המזרחי, חטיבת “כרמלי” פעלה במרחב חיפה והגליל המערבי, חטיבת “גבעתי” בשפלה הדרומית, חטיבת “אלכסנדרוני” בשרון, חטיבת “עציוני” במרחב ירושלים וחטיבת “קריתי” בתל־אביב וסביבתה. בשלושת החודשים הבאים הוקמו שלוש חטיבות נוספות ממיזוג גדודים עצמאיים בפלמ”ח: חטיבת “הנגב” בשפלה הדרומית וכבנגב הצפוני, חטיבת “יפתח” בגליל וחטיבת “הראל” באיזור ירושלים.

מערך חטיבות צה"ל ב־15 מאי, 1948

מן הראוי לזכור כי הדיבורים על חטיבות ויחידות צבאיות אינם משקפים מערך צבאי מקובל. ההגנה פעלה בתנאי מחתרת והתארגנותה הצבאית ופריסתה חייבות היו להתבצע תחת עינם הפקוחה של הצבא והמשטרה הבריטית בידיעה מלאה שהחזקת נשק היא פשע הגורר אחריו גזר־דין מוות. זאת ועוד, חיילים בריטים היו עורכים מפעם לפעם פשיטות על ישובים יהודיים וחושפים “סליקים” חשאיים. מציאת דרכים מתוחכמות להעברת נשק ממקום למקום ולאחסונו היתה אחד ההיבטים החיוניים ביותר בעבודת ההגנה. הערבים לא סבלו מחיסרון זה כי היו פחות מעומתים עם הכוחות הבריטיים ועל־פי רוב נהנו מחופש תנועה בשטחים שבשליטתם והתהלכו חמושים בגלוי. מבחינה זאת יצאו נשכרים הרבה מתמיכתן הפעילה של יחידות הלגיון הערבי, שנמנו עם הכוחות הבריטיים. הוקמה תעשיה צבאית צנועה שעסקה בייצור נשק קל כגון תת־מקלעי “סטן” ורימוני־יד, אבל נחיתות הכוחות היהודיים בתחילת הקרבות בולטת לאור העובדה שלרשות ההגנה ב־1947 לא עמדו אלא 10,500 רובים, 3,500 תת־מקלעים, 775 מקלעים קלים ו־200 מקלעים בינוניים, 670 מרגמות "2, 34 מרגמות “3 ותחמושת שהספיקה לשלושה ימי־לחימה בלבד. אפילו הצבא הסדיר, הפלמ”ח, יכול היה לספק נשק רק לשניים מתוך כל שלושה לוחמים. מקלעים כבדים, נשק אנטי־טאנקי ותותחים היו אז בגדר חלום; מאלה לא נמצא בידי ההגנה אפילו כלי אחד.

כלל הכוח שניתן היה לגייס מקרב אוכלוסיה יהודית בת 650 אלף נפש היה כ־45,000, אבל עם אלה נמנו כ־30,000 גברים ונשים שתפקידיהם הצטמצמו בהגנה מקומית, בפרט בנקודות ההתיישבות, והיו מנועים מלהצטרף לכוחות בשדה. הכוח האפקטיבי שהיישוב מסוגל היה להעמיד בפרוץ הקרבות בהיקף ארצי מנה, איפוא, 15,000 איש בקירוב. במחלקת הטיס של הפלמ"ח היו כ־11 מטוסים קלים חד־מנועיים שהוטסו על־ידי עשרים טייסי “פייפר” ועוד כעשרים טייסים קרביים יוצאי חיל־האוויר המלכותי הבריטי. כלי־טיס אזרחיים אלה היוו את הגרעין של חיל־האוויר הישראלי. לא היה בארץ שדה־תעופה או מינחת שיעמוד לשימושם הבלעדי ורק שני שדות־תעופה, בחיפה ובלוד, יכלו לשרת מטוסים אזרחיים. הפלוגה הימית מנתה 350 איש יוצאי הצי הבריטי ובעלי ניסיון ימי ממבצעי העפלה, סירות־מנוע אחדות וכמה אנשי־צפרדע.

מלבד ההגנה פעלו בארץ שני הארגונים הפורשים שלא קיבלו עליהם את מרות הפיקוד העליון של מוסדות היישוב המאורגן. 2,000–4,000 חברי האצ“ל, בפיקודו של מנחם בגין, המשיכו בפעילות תוקפנית נגד הבריטים אפילו כאשר המדיניות היהודית הרשמית הסתייגה ממנה. האצ”ל נקט מדיניות של התקפה בלתי־פוסקת על תחנות־משטרה ומיתקנים ממשלתיים וצבאיים והוכשר בראש ובראשונה לעריכת פשיטות־קומאנדו ביחידות קטנות, אבל היה לו מעט מאוד ניסיון בלחימה בקנה־מידה גדול, בשדה פתוח. הלח“י, על 500–800 אנשיו, היה קיצוני עוד יותר מזה והתמיד בעמדתו האנטי־בריטית כל שנות המלחמה. שילובם של שני ארגונים אלה בצה”ל לא עבר ללא זעזועים ואפילו שפיכות־דמים.

הכוח הערבי והתפרסותו    🔗

מנהיג האוכלוסיה הערבית, רובה ככולה, היה חג' אמין אל־חוסייני, מופתי ירושלים שגורש מן הארץ. מטרתו המוצהרת היתה להשמיד את היישוב היהודי או להשליך אותו לים. הוא נולד בירושלים ב־1893 והשתתפותו הפעילה בתנועה הלאומית הערבית התחילה ב־1919. כעבור שנה היה ראש המסיתים במאורעות־הדמים בירושלים והבריטים כלאו אותו. בניסיון לפייס את הלאומנים ולשפר את מאזן־הכוחות בין המשפחות הערביות המתחרות מינה אותו הנציב העליון, הרברט סמואל, כמופתי של ירושלים, ב־1921. את סמכויותיו החדשות ניצל חג’־אמין לקידום מדיניות קיצונית: הוא השתתף בפועל בארגון מאורעות תרפ“ט והנהיג את הוועד הערבי העליון שניצח על מאורעות תרצ”ו. ב־1937 הורידו אותו הבריטים מכהונתו ופיזרו את הוועד שלו, אבל הוא נמלט לדמשק והוסיף לכוון את ההתמרדות משם. ב־1940 עבר לעיראק, השתתף בהפיכה הפרו־גרמנית ב־1941 ועם כשלונה ברח לגרמניה. בסוף המלחמה הגיע לקאהיר וחידש את פעולתו בקרב ערביי ארץ־ישראל (אחרי תבוסת הערבים בתש"ח נשאר בחוץ־לארץ, בעיקר במצרים ובלבנון, אבל השפעתו דעכה ונמוגה כליל עד למותו בגלות בשנות השבעים המאוחרות שלו).

תושבי הכפרים הערביים רובם היו נושאי נשק וניתן היה לגייסם בשיטת הפזע’ה, הזדעקות ערבית מסורתית שלפיה מוציא השייח את הגברים לפעולה הגנתית או התקפית, בלוחמת־גרילה מובהקת. לערבים היו שני ארגונים קדם־צבאיים שפעלו בגלוי כתנועות צופים, “נג’אדה” ו“פותווה”. אנשיהם קיבלו הכשרת־מה בלוחמת־גרילה עירונית, אבל התברר שהיו כאין וכאפס לעומת אנשי ההגנה. הם יכלו, כמובן. להישען על האוכלוסיה הערבית ונהנו משיתוף־פעולה רופף עם הלגיון הערבי וחיל־הספר. מפעם לפעם ניתן לערבים להסתייע בעריקים מיחידות בריטיות: אלה הסתובבו בכלי־רכב צבאיים גנובים, בתפקיד כביכול, חדרו לריכוזי אוכלוסיה יהודית בערים, בפרט בירושלים, והטמינו פצצות שגרמו נזק רב ואבידות כבדות בנפש. שתי ההתקפות הקשות מתוך השלוש שהצליחו בירושלים – הפיצוץ בבניין ה“פלסטיין פוסט” וההרס ברחוב בן־יהודה שקיפח את חייהם של כ־50 יהודים – היו מעשי־ידיהם של עריקים אלה. בהתקפה השלישית, בחצר הסוכנות, נעשה שימוש במכונית הקונסוליה האמריקנית (במהלך המלחמה נמצאו גם עריקים מן הצבא הבריטי שהצטרפו להגנה, ואחד מהם אף הביא עמו את הטאנק הראשון, מסוג “קרומוול”, כשי לצה"ל).

שני כוחות הגרילה שעמדו לרשות המופתי, כל אחד בן אלף איש, הונהגו על־ידי בן־דודו עבדול קאדר אל־חוסייני ועל־ידי חסן סלמה, שקיבל אצל הגרמנים הכשרה צבאית מסוימת בתקופת המלחמה. את מלחמת ה“ג’יהאד” שלו בארץ התחיל עבדול קאדר באיזור ירושלים, ואילו סלמה פתח בפעולות באיזור לוד־רמלה. על מורכבות התמונה הצבאית במחנה הערבי הוסיפה קבוצה קיצונית ופרועה במקצת של לוחמים בדרום הארץ שאורגנה על־ידי “האחים המוסלמים” במצרים וקיימה קשרים קלושים למדי עם שאר הגורמים הערביים. מאחורי כוחות ערביים אלה עמד הפוטנציאל הצבאי של העולם הערבי – מאות מטוסים בחילות־האוויר של מצרים, סוריה ועיראק, ובצדם ארטילריה בריטית וצרפתית ושריון. זאת ועוד, היתה לערבים גישה חופשית למקורות נשק, תחמושת וחלקי־חילוף, לעומת האמבארגו שהוטל על הכוחות היהודיים.

בהתקרב מועד הפינוי החליטה הליגה הערבית שהמדינות החברות בה יתערבו באורח צבאי. אבל ההכנות למלחמה נגד המדינה היהודית שזה אך נולדה התנהלו על רקע של חילוקי־דעות בינערביים, כמאז ומתמיד, תככים ותמרונים של שליטים זה כנגד זה. באפריל 1948 הם מינו את המלך עבדאללה כמפקד עליון של הצבאות הפולשים: הוא גם שלט בצבא הערבי היעיל ביותר, בלגיון הערבי, וגם נהנה מן היתרון ההתחלתי שלכוחותיו כבר היתה דריסת־רגל בארץ, במסגרת הצבא הבריטי. היה בכך כדי להגביר את חשדותיהם של שאר המנהיגים באשר למניעים שלו, שכן לא היה ספק בדבר שרצונו לאחד את שתי גדות הירדן ולהקים ממלכה פלשתינאית־ירדנית. היתה קיימת האפשרות שיעשה יד אחת עם המופתי של ירושלים. בקיצור, ארצות ערב השונות היו חלוקות ביניהן יותר משהיו מאוחדות ומטרתן המשותפת הצטמצמה אך ורק להתנגדות למפעל הציוני בארץ ולהקמת המדינה היהודית. דגם זה עתיד היה להימשך גם בשנים הבאות.

הכוח הערבי האפקטיבי והמאומן ביותר היה הלגיון הערבי בפיקודו של לויטננט־ג’נרל סר ג’והן בגוט גלאב (“גלאב פחה”), מוותיקי מלחמת־העולם הראשונה. הוא דיבר ערבית רהוטה והפך את הלגיון בעזרת חבר קצינים בריטים מחיל־ספר מדברי לצבא מודרני. בזכות הזדהותו הגמורה עם השבטים הבדוויים וסמכותו האישית עלה בידו לגבש כוח של ממש על־ידי מיזוג של משמעת וארגון בריטי עם הסגולות הטבועות בבדווי מטבע ברייתו. אותו זמן מנה הלגיון 10,000 חייל בשלוש חטיבות מוגברות, גדודי שריון אחדים וארטילריה. הצבא המצרי היה להלכה החזק בצבאות ערב והיה מוכן להעמיד חיל־משלוח של כ־5,000 איש במסגרת חטיבה מוגברת ושריון. הכוח הסורי מנה 8,000 חייל, בשתי חטיבות חי“ר עם גדוד ממוכן של טאנקים מתוצרת צרפת וכוח אווירי קטן. הכוח שהועידה לבנון לפעולה בארץ מנה 2,000 איש בארבעה גדודי חי”ר בסיוע ארטילריה ושריון. ואילו צבא עיראק שיגר 10,000 איש – ארבע חטיבות חי"ר, גדוד שריון וגייסות סיוע, ויחידה אווירית.

כדי לקדם את פני הסכנה שנשקפה. לדעתם, מיומרותיו של עבדאללה ומעוצמתו הצבאית החליטו ראשי מדינות ערב להקים גם “צבא שחרור ערבי” שיפעל בארץ עוד לפני צאת הבריטים. בראש הכוח הזה העמידו את הגנרל טהא אל־האשימי מעיראק, אבל התברר שהוא מפקד עליו רק למראית עין; מפקדו האמיתי של הכוח, שגם נקרא על שמו כמרוצת הימים, היה קצין סורי לשעבר בצבא העותומני, פאוזי אל־קאוקג’י. הוא הנהיג בשעתו את הכנופיות הערביות במאורעות תרצ"ו מבסיסים באיזור שכם. אף שהיה בלתי־מאורגן להחריד מבחינה מינהלית התגלה כמפקד בעל כושר מנהיגות ואומץ־לב – בצד כמה תכונות ססגוניות שגבלו עם תיאטראליות והיקנו לו שם של מעין מוקיון (מבחינה מקצועית צבאית טהורה, מהלכיו ב־1948 היו בינוניים מאוד).

הצבאות הערביים שעמדו לפלוש לארץ־ישראל היו איפוא, מלבד הלגיון הערבי המהולל, צבא השחרור הערבי של קאוקג’י וצבא ההצלה של המופתי, גם צבאות לבנון, סוריה, מצרים ועיראק; לאחר זמן צורפו לחיל־המשלוח המצרי יחידות מצבא ערב הסעודית. היסודות השונים האלה פעלו בתיאום־מה אבל הוסיפו תוך כדי כך לחתור להגשמת מטרותיהם הנפרדות – מצב שלא הניח תמיד מקום לשליטה צבאית אפקטיבית על 30,000 החיילים ויותר שהוטלו למערכה ולא לשיתוף־פעולה ביניהם. ואף על־פי כן, בהיותם מצוידים על־פי מיטב התקנים של 1948 בנשק קל, ארטילריה, כוחות שריון ואוויר ומאורגנים היטב על־פי מושגים צבאיים מקובלים, הם עמדו בניגוד בולט לכוחות היישוב היהודי שהיו מצוידים בחלקם בנשק קל בלבד, ללא ארטילריה, שריון או כוח אווירי ראוי לשמו. כאלה היו הכוחות הבלתי־שווים בתכלית שנערכו זה מול זה בראשית המאבק.

היסטוריונים ערבים מנסים להציג תמונת מצב שלפיה היה ליהודים יתרון צבאי בזכות קווי האספקה הפנימיים ושיטת הגיוס הגמישה. הטענה הראשונה מתעלמת מכך שכל צירי התחבורה של היהודים היו פגיעים להחריד בגלל האוכלוסיה העוינת שישבה לצדם. השנייה מתכחשת לעובדה שעיקר הכוחות הערביים היו צבאות סדירים על ציודם הצבאי המלא באותם הימים. שיעור האבידות בצד היהודי, שהגיעו כדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב, הוא אולי הסימן הטוב ביותר לעוצמת המאבק וחריפותו ולטיבו החד־צדדי. מול צבאות ערביים מקצועיים נערכה אוכלוסיה אזרחית שנלחמה כצבא־אזרחים. מטרתם הגלויה והמוצהרת של הכוחות הערביים היתה לזרוק את היישוב היהודי לים; מדינת ישראל נקלעה למלחמה על עצם קיומה, למלחמה שנעשתה בדיעבד למלחמת־העצמאות שלה.

העימות הצבאי    🔗

המלחמה פרצה בשורה של התפרעויות־רחוב, התנגשויות־דמים בערים, פעולות פגע וברח שהשאירו אחריהן עשרות הרוגים ופצועים בציבור האזרחי משני הצדדים, התקפות על רשתות תובלה יהודיות בערים ונסיונות חוזרים לנתק את התחבורה בין ריכוזי אוכלוסיה יהודיים. ישובים מרוחקים רבים נשארו מבודדים. על־פי שורת־ההיגיון הצבאית רצוי היה לקצר קווי תחבורה על־ידי נטישת היישובים האלה, ואף על־פי כן נתקבלה בהגנה החלטה עקרונית שלא לפנות מרצון אף לא אחד מהם. הנהגת היישוב היתה בדעה כי נטישתן של נקודות־ישוב, אפילו מטעמים אסטרטגיים נכונים, עלולה להביא לתוצאות מפליגות בחומרתן, כי ברור היה לכל שגבולותיה הסופיים של מדינת ישראל ייקבעו בראש ובראשונה על־פי נוכחות פיסית של אוכלוסיה יהודית ומיקומה. אי לכך לא נעזב אף ישוב יהודי בארץ, על אף הסיכון הכבד, עד לפלישת הצבאות הערביים הסדירים.

ניסיון רציני ראשון לכבוש ישוב יהודי נעשה בינואר 1948 כאשר צבא השחרור הערבי תקף את כפר סולד בגליל העליון המזרחי, מרחק מאות מטרים מגבול סוריה. הערבים שלטו על כל השטח מן ההרים והטילו נגד הקיבוץ את גדוד 1, ה“ירמוך”. הבריטים לא יכלו להשלים עם חדירה גלויה זאת לשטח שבשליטתם מארץ שכנה ושיגרו לעזרת המתיישבים יחידת שריון. הכוח הערבי הפולש נסוג.

אותו חודש פתח כוח של אלף איש בהנהגת עבדול קאדר אל־חוסייני בהתקפה על כפר עציון, הגדול שבארבעת ישובי גוש עציון כעשרים ק“מ דרומית לירושלים. צירי האספקה העיקריים מן העיר נחסמו על־ידי הערבים וצורת הקשר היחידה היתה באמצעות מטוס קל מסוג “פייפר” ומינחת ארעי במקום. את ההתקפה העיקרית על כפר עציון ערכו כ־300 לוחמים ערבים, בצד פעולות הסחה נגד משואות יצחק ועין־צורים. אנשי גוש עציון הבחינו בהכנות להתקפה ופלוגת העתודה של הפלמ”ח שישבה שם נערכה במארב לאורך נתיב הגישה המשוער לעין־צורים. ההתקפה על כפר עציון נבלמה על־ידי המגינים שנצרו את האש עד שעיקר הכוח הערבי התקרב לטווח קצר. בשלב זה תקף הפלמ“ח טור ערבי אחורי והסב לו אבידות קשות. הכוח הערבי כולו התמוטט ונסוג. בינתיים החיש הפלמ”ח בירושלים מחלקה של 35 לוחמים לעזרת היישובים הנצורים. בהרי חברון הותקפו וכותרו על־ידי כוחות ערביים ונלחמו עד האחרון שבהם בקרב־גבורה נואש.

התקפות דומות ערכו אנשיו של קאוקג’י על יחיעם המבודדת בגליל המערבי ועל טירת צבי בעמק בית־שאן. בניסיון להרשים את האוכלוסיה הערבית הכריז קאוקג’י על נצחונו הצפוי על טירת צבי בקול תרועה רבה והטיל למערכה את הגדוד “ירמוך”. אבל המגינים הוזעקו והיו מוכנים לקראתו. שוב יצא כוח נייד במעגל רחב ופגע בכוח התוקף מן האגף. הערבים נסוגו בבהלה והשאירו מאחוריהם 60 הרוגים וציוד רב.

הדרך לירושלים (עד 15 במאי, 1948)

בד בבד עם ההתקפות על ישובים כפריים הגבירו הערבים את פעולות הטרור בעזרת עריקים בריטים, פולנים, גרמנים ויוגוסלאבים שהחדירו כלי־רכב ממוקשים לתוך ריכוזי אוכלוסיה יהודיים וגרמו הרס ואבידות בנפש בערים הגדולות, ובפרט בירושלים. היהודים לא היססו להגיב ובאחת הפעולות נהרסה המיפקדה הערבית ביפו.

כל אותו זמן לא חדלו הערבים ממאמצם העיקרי לנתק את קווי התחבורה של היישוב וכמה צירים ראשיים בכל חלקי הארץ נסגרו בינתיים בפני תחבורה יהודית. עיקר הלחץ הערבי הופעל לניתוק הקשר היבשתי בין ירושלים והשפלה; באמצע מארס נותקו כליל ישובי הנגב והקשר היחיד עמם היה באמצעות שני מטוסי “פייפר”. בהדרגה פיתחה ההגנה שיטת שיירות של כלי־רכב ששוריינו בכוחות עצמיים אבל הכביש המתפתל לירושלים, המתרומם לגובה של 850 מ' בקירוב, הכביד עד מאוד על משימת ההגנה על השיירות המעפילות לאטן (הפתרון ההגיוני למצב שכזה, כלומר השתלטות על ההרים משני צדי הדרך והחזקתם, היה מן הנמנע בשלבים הראשונים כי הבריטים היו מפעילים כוח נגד מהלכים כאלה בצד היהודי). שרידי המשוריינים והמשאיות השרופים מאותם הימים נשתמרו ומוטלים עד היום משני צדי הכביש המוביל לירושלים, כעדות אילמת למאבק המר והאכזרי שהתחולל כאן ולקרבנות הרבים יחסית שתבעה המערכה על קיום הקשר החיוני עם יהודי ירושלים.

קרבות דומים התנהלו על כל צירי האספקה הראשיים ליישובים מרוחקים. לקראת סוף מארס נותק לבסוף הקשר עם גוש עציון ובגליל נפלו 42 לוחמים בשיירה שהובילה אספקה ליחיעם המבודדת. באותם הימים גם נהרגו 17 לוחמים בשיירה שעלתה לירושלים. הנגב, ירושלים ושטחים נרחבים בגליל המערבי היו מנותקים מגוף היישוב. היהודים בארץ נלחמו על עצם קיומם כתנאים קשים ונואשים לכאורה. הכוחות הערביים ניצחו בסיבוב הראשון; הם היו במיתקפה. אבידות היהודים בשלב הראשון הסתכמו ב־1,200 חללים.

אבל המאבק המר בשלב הראשון לא היה לשווא. שכן במחיר קרבנות יקרים וסיכול נסיונותיהם החוזרים של הערבים לכבוש ישובים יהודיים זכה היישוב בנכס יקר מפז, בזמן: זמן להשליט סדר באנדרלמוסיה, זמן לגייס כוחות. זמן להכשיר ולאמן אותם, זמן להפעיל מאמץ עליון להברחת נשק חיוני ארצה כדי להמשיך במאבק. ותוך כדי כך נערכו תוכניות לעבור למיתקפה.

המאבק מחריף    🔗

הבעיה הדוחקת ביותר שעמדה בפני מיפקדת ההגנה היתה המצור על ירושלים היהודית לאחר שניתק הקשר היבשתי עמה. התברר כי שיטת השיירות אינה יעילה עוד ודרושה גישה חדשה. בעוד נערכות התוכניות להסרת המצור על ירושלים פתח קאוקג’י במיתקפה מבסיסיו באיזור שכם במאמץ לנתק את קווי התחבורה מתל־אביב לחיפה ולצפון. המהלך הראשון שלו היה נגד משמר העמק למרגלות הרי אפרים מדרום להר הכרמל, הנשקפת על עמק יזרעאל. כביש החוף כבר היה אז סגור בפני תחבורה יהודית; אילו הצליח קאוקג’י במיתקפתו היה יכול לסגור גם את ואדי מילק, שדרכו עדיין התנהלה התחבורה מתל־אביב לחיפה. ואז היתה חיפה מבודדת ממרכז הארץ.

ב־4 באפריל 1948 השתלט על הגבעות החולשות על משמר העמק כוח של יותר מאלף איש ובו הגדוד “קדיסיה” ויחידות מגדוד “ירמוך” בפיקודו של מוחמד ספע’א, גדוד “חיטין” בפיקודו של מדלול עבאס, בסיוע שבעה תותחים שסיפקו הסורים (שימוש ראשון בארטילריה במלחמת העצמאות). אחרי הרעשה ארטילרית בליווי אש מנשק קל התקדם החי“ר עד שרותק לקרקע לאורך הגדר באש המגינים. אותו לילה הסתננה דרך השדות לקיבוץ פלוגה מחטיבת “גולני” כתגבורת לאנשי המקום. למחרת הופגז הקיבוץ בכל שעות היום; בלילה הגיעה תגבורת נוספת. בתום הפסקת־האש בתיווך הבריטים לפינוי הנשים והילדים נערך הגדוד הראשון של הפלמ”ח בעין השופט הסמוכה להתקפת־נגד. בהישענו על כוח החי“ש שתיגבר את הקיבוץ מבסיסיו ביישוב עצמו ובחורשת משמר העמק החליט יצחק שדה, שפיקד על הפעולה, על גישה עקיפה ופגיעה בקווי האספקה של האויב – התקפת־נגד חזיתית לא באה בחשבון בגלל עדיפות הערבים בנשק והעדר גמור של ארטילריה בצד היהודי. הקרב נמשך חמישה ימים ולילות ובמהלכו כבשו יחידות הפלמ”ח כפרים ומשלטים מאחורי קו־החזית של קאוקג’י. על אחדים מהם התנהלו קרבות חוזרים והם עברו מיד ליד. על אחד המשלטים בהרים ערכו הערבים אחת־עשרה התקפות בזו אחר זו: בלילה היו כוחות ההגנה משתלטים על המקום וכיום היו כוחותיו של קאוקג’י כובשים אותו מידי היהודים בזכות עדיפותם הניכרת באנשים ובנשק. ובעוד הקרב העקוב מדם משתולל בהרים מסביב למוקד המערכה ונע כמטוטלת מצד לצד גברה בהדרגה ידו של הגדוד הראשון של הפלמ"ח.

קרבות משמר־העמק, 4–12 אפריל, 1948

ב־12 באפריל הנחית קאוקג’י התקפה נוספת על משמר העמק, אבל כוחותיו הותקפו מן המארב בחורשות המחפות על הגישה לקיבוץ. יחד עם זאת השתלטה ההגנה על שני כפרים בעורף הכוחות הערביים ממזרח. בעיצומו של הקרב התברר פתאום לקאוקג’י שהוא מנותק. התקפות עזות נערכו על כוחות ההגנה שהחזיקו בכפר מאנסי, ומשמר העמק הותקף במשנה מרץ כדי להקל את הלחץ היהודי בעורף הערבי. לבסוף הצליח קאוקג’י להיחלץ מן הטבעת שסגרה עליו מאחוריו. הוא נמלט בעור שיניו. כדי שלא להסתכן במילכוד נוסף החליט קאוקג’י לוותר על המשך הלחימה ונסוג לג’נין.

במקביל להתקפה על משמר העמק, ולבקשת קאוקג’י, תקף הגדוד הדרוזי שעמד לרשותו, בהנהגת שכיב והאב, את רמת יוחנן כדי להקל על כוחותיו של קאוקג’י מסביב למשמר העמק. יומיים התנהל קרב עקוב מדם ויחידות מחטיבת “כרמלי” עמדו ממש על סף התמוטטות. גלים גלים תקפו הדרוזים¹ את הקיבוץ

תוך אבידות כבדות. אבל הכוח הדרוזי הגיע ראשון לנקודת־השבירה.

הניסיון הערבי לבודד את חיפה נכשל וכוחותיו של קאוקג’י נחלו תבוסה משפילה נוספת על אף היתרונות הגדולים. הגיעה שעת המיפנה.

מבצע “נחשון”    🔗

מבצע “נחשון” (גיזרה מערבית), 3–15 אפריל, 1948

בד בבד עם המתרחש במשמר העמק פתחה ההגנה במבצע הגדול הראשון שלה. המצב בירושלים החמיר עד מאוד. המצור על העיר הוגבר ומלאי המזון בה אזל והלך. העיר היתה תלויה באספקת מים מן השפלה ותחנות־השאיבה בדרך היו חשופות לפגיעה. היה ברור שפריצת הדרך לירושלים תיתכן רק במבצע גדל־ממדים, מבצע שאין מנוס ממנו. כשלון בגיזרה הירושלמית היה ממיט אסון על המאבק כולו. על אף הספקנות וההתנגדות של רבים מאנשי המטה קרא בן־גוריון למבצע שטרם היה כדוגמתו בהגנה מבחינת היקפו וגודלו. עד לאותו זמן לא חרגו פעולות ההגנה מעל לדרג הפלוגתי; פעולות בגודל של גדוד לא נעשו עד אז. והנה תובע בן־גוריון מבצע בגודל חטיבה – ופירוש הדבר משיכת כוח־אדם ממקומות אחרים בארץ, ריכוז נשק מגזרות שונות וחשיפת חזיתות אחדות להתקפה ערבית.

בתוכנית למבצע “נחשון” דובר על פריצת פרוזדור ברוחב כתשעה ק“מ בשפלה וכשלושה ק”מ בהרים על־ידי כיבוש משלטים וכפרים ערביים לאורך הדרך, כדי לאפשר תנועה חופשית של שיירות בשני הכיוונים במסלול הראשי. לצורך זה רוכז כוח חטיבתי של כ־1,500 איש בשלושה גדודים. אחד הופקד על השטח שבין חולדה ללטרון בשפלה, אחד יפעל בשטח שבין לטרון וקרית־ענבים, והגדוד השלישי ישמש כרזרבה. הפיקוד על הפעולות יימסר לשמעון אבידן, מפקד חטיבת “גבעתי”.

צירוף־מקרים תרם לכך שמשלוח הנשק הראשון מצ’כוסלובאקיה הוברח ארצה בלילה של 1 באפריל בבית דרס, מינחת חשאי בדרום. על מצוקת ההגנה בתחום הנשק מלמדת העובדה ש־200 הרובים ו־40 המקלעים הקלים שפורקו מן המטוס היו בבחינת שיפור גדול במצב. כעבור יומיים הגיעה הספינה הראשונה עם רובים ומקלעים קלים צ’כיים. הכל פורק וחולק בחשאי ליחידות בשדה, על־פי רוב עוד לפני הסרת שכבת־השימון.

למבצע “נחשון” קדמו שתי פעולות חשובות מאוד. באיזור רמלה פוצצה יחידת פשיטה של ההגנה את מיפקדתו של חסן סלמה, המפקד האזורי של “צבא ההצלה” של המופתי. רבים מעוזריו החשובים של סלמה נהרגו בהתקפה ויכולתו לשבש את הכנות ההגנה בשפלה הצטמצמה בהרבה. בפעולה השנייה נכבש הכפר קאסטל בדרך מקרית־ענבים לירושלים. מבצע “נחשון” עצמו התחיל בשעות הערב של 5 באפריל. יחידות חסימה יצאו לחפות על שבעה כפרים ערביים, בעוד כוחות גדולים יותר משתלטים על חולדה הערבית ודיר מוחסין. בד בבד עם זאת תקפו כוחות מן הפלמ“ח את בית מחסיר מעל שער הגיא. בחצות יצאו מחולדה 60 משאיות עם אספקה אזרחית וצבאית ובנסיעה אטית דרך הכוחות שנלחמו על השליטה בהרים הגיעו לירושלים כעבור עשר שעות. הערבים תקפו אור ליום 8 באפריל וריכזו את עיקר המאמץ באיזור מוצא. עבדול קאדר אל־חוסייני מיהר לחזור מדמשק, מקום שעסק בגיוס כספים וברכישת נשק נוסף, והוביל את ההתקפה על הקאסטל שעבר מיד ליד תוך קרבות עזים. בתום שישה ימים של לחימה בלתי־פוסקת ללא תחלופה או מנוחה נהדפו לבסוף כוחות ההגנה; מפקד אחד בלבד נותר בחיים, מפקד כיתה. אבל ברגע האחרון השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. עבדול קאדר עצמו נהרג כאשר התקרב לְעמדה שכבר היתה לדעתו בידיים ערביות. הערבים נתפסו ליאוש ונסוגו. יחידת פלמ”ח, שתקפה למחרת היום, לא מצאה בקאסטל נפש חיה וניתן היה להזרים אספקה לירושלים.

הצלחת המבצע היתה חשובה מכמה סיבות. בזכות האספקה שהגיעה לעיר הנצורה יכלו הלוחמים והאוכלוסיה האזרחית להחזיק מעמד חודשיים נוספים. מבחינה צבאית היה זה המבצע הראשון שהופעל בו כוח יהודי בדרג עוצבתי. היתה זו הפעם הראשונה שההגנה תקפה כדי לקבל שליטה על שטחים. למבצע כשלעצמו נודעה השפעה פסיכולוגית חזקה על הכוחות הערביים, ותוצאותיה ניכרו בלחימה בשבועות שלאחר מכן. אבל מעל לכל הכשיר המבצע את הקרקע להגשמת “תוכנית ד” – תפיסת נקודות אסטרטגיות שעשויות היו להכריע את הכף בקרבות לאורך צירי הפלישה הערבית המתקרבת.

ההקלה שהביא המבצע לירושלים לא האריכה ימים. במהלכו הגיעו לעיר שתי שיירות גדולות עם ציוד וכוחות תגבורת ועד ל־20 באפריל עברו עוד שלוש שיירות שתרמו להקלת המצב בעיר; עלתה גם חטיבת הפלמ"ח “הראל”. אבל ב־20 באפריל הופסק זרם האנשים והאספקה: רק חלק של שיירה הצליח להגיע לעיר וחלקה האחורי נאלץ לחזור על עקבותיו. שוב נחסמה הדרך לירושלים באיזור שער הגיא. המצור על ירושלים התחדש.

בעיצומו של מבצע “נחשון” אירע דבר השנוי במחלוקת עד היום. יחידה מאצ“ל בצירוף אנשי לח”י תקפה את הכפר הערכי דיר יאסין, ממערב לעיר. נמסר שבמהלך הלחימה נהרגו יותר מ־200 מתושבי הכפר. הצטברו ידיעות סותרות רבות על ההתקפה בדיר יאסין. במרוצת השנים הפכה לנשק בידי הערבים בהתקפותיהם על מדינת ישראל והמלים “דיר יאסין” שימשו להם מפעם לפעם להצדקת מעשי־הזוועה שביצעו הם. האצ"ל טוען שקראו לכפר להיכנע, אך לאחר שנפתחה עליהם אש ונגרמו להם אבידות מצאו שהם מעורבים בפעולה צבאית. הסוכנות היהודית ומיפקדת ההגנה הביעו מיד שאט־נפש וצער על המעשה.

בחודש אפריל 1948 נעה המטוטלת לטובת ההגנה. בשתי פעולות חשובות הפעילה ההגנה כוחות גדולים יותר מאי־פעם בעבר – חטיבה מוגברת במבצע “נחשון” וכוחות השווים לשני גדודים במשמר העמק. כשתי פעולות אלה היתה יד כוחות ההגנה על העליונה. השפעתן השלילית על רוח הלחימה בקרב הערבים היתה ניכרת.

“תוכנית ד”    🔗

האסטרטגיה הערבית בחודשים אפריל ומאי היתה להטריד את היהודים – להחזיק בעמדות כמו בכביש ירושלים, אבל להימנע מעימותים צבאיים גדולים. הם העדיפו לחכות לפינוי הכוחות הבריטיים ולסיום המנדאט, כאשר צבאות ערב יפלשו לארץ. בינתיים נאלצה ההגנה, לאור הפינוי הבריטי המזורז, להחיש את המהלכים שבתוכנית ד'. חלק מהם עסק בארגונה מחדש של ההגנה ובהקמת פיקודים אזוריים וחטיבות ניידות. בהגיע מועד הפינוי יעמדו לרשות כוחות־השדה בהגנה ובפלמ"ח כ־40 אלף לוחמים על נשקם.

כיבוש צפת וסביבתה (במסגרת מבצע “יפתח”, מאי 1948)

הפלמ“ח כבר היה נתון אז לפיקודו של יגאל אלון, בן הגליל. הוא נמנה עם ראשוני המפקדים בפלמ”ח, השתתף ב“פלוגות הלילה המיוחדות” של וינגייט ופיקד על יחידת־סיור שהובילה את בעלות־הברית לנהר הליטאני במערכה נגד אנשי וישי בלבנון ב־1942. הוא היה בחור נאה, שופע מרץ, מנהיג טבעי, והוא נעשה עם הזמן לסמל ולמופת לנוער היהודי. כמפקד הפלמ"ח הוכיח את יכולתו כמנהיג הצבאי היהודי הטוב ביותר במלחמת העצמאות. כושרו הצבאי כמפקד בלט לעין (עם הקמת המדינה קיבל דרגת אלוף אבל לא המשיך בשירות בגלל חילוקי־דעות מדיניים עם בן־גוריון, ומסיבה זאת בלבד לא הגיע לשיא הקאריירה הצבאית. הוא נכנס לחיים המדיניים ושימש כשר בממשלות שונות ובתוך זה כסגן ראש־הממשלה בממשלות של גולדה מאיר ויצחק רבין, וגם כשר חוץ. הוא מת מהתקף־לב במארס 1980, אגב מירוץ על הנהגת מפלגת העבודה).

הקרב לשחרור חיפה, 22 אפריל, 1948

מבחינה מבצעית דובר בתוכנית ד' על הבטחת כל השטחים שהועדו למדינה היהודית על־פי החלטת החלוקה של האו"ם – בצירוף שטחי התיישבות מעבר לגבולות שהותוו, כדי לקדם את פני הצבאות הפולשים מעמדות נוחות על־ידי פריסת לוחמים על צירי ההתקדמות שלהם. השטחים שפונו על־ידי הבריטים נעשו אוטומאטית לאזורים אוטונומיים יהודיים או ערביים; השטח שבין תל־אביב ופתח־תקווה, למשל, הפך למעשה למחוז הראשון של מדינת ישראל, הוא הדין במשולש שבסיסו בשכם או באיזור חברון בצד הערבי. בביצוע תוכנית ד' עברה ההגנה להתקפה במקומות שונים בארץ. באמצע אפריל כבשו יחידות מחטיבת “גולני” את טבריה. כאשר קטעו את העיר לשניים ובודדו חלק גדול של האוכלוסיה הערכית העדיפו הערבים לעזוב את העיר והם הועברו מזרחה לעבר־הירדן בעזרת יחידות מן הצבא הבריטי. וכך התחילה הטראגדיה הגדולה של הפליטים הערבים שעתידה היתה לררוף את המזרח התיכון עוד שנים רבות.

ב־30 באפריל פתח אלון במבצע “יפתח” לכיבוש צפת, שהיתה חשובה בגלל מיקומה האסטרטגי. הרובע היהודי שם (שמנה כ־1,500 נפש) היה נתון במצור מאז פברואר, כי מעליו ישבה העיר הערבית ובה כ־10,000 נפש. ערב הפינוי הבריטי מצפת החדיר הפלמ“ח מחלקה לעיר כדי לתגבר את שורות ההגנה המדוללות. עם צאתם של הכוחות הבריטיים השתלטו הערבים על העמדות האסטרטגיות החשובות בעיר – בניין המשטרה בהר כנען, מצודה עתיקה ועוד בניין חשוב מבחינה צבאית, בית שלווה. אלון הבין שכשלון בצפת ישפיע על המצב הצבאי בגליל הצפוני כולו. משטרת נבי יושע המתנשאת מעל עמק החולה אף היא היתה בידיים ערביות וההתקפות שערכו עליה כוחות הפלמ”ח וההגנה ב־15 באפריל נהדפו תוך אבידות כבדות בנפש.

ב־28 באפריל כבשה ההגנה את משטרת ראש־פינה ומחנה צבאי בסמוך לה. בעוקפם את הר כנען כבשו לוחמי הפלמ“ח את הכפרים ביריה ועין זיתון מצפון לצפת ופרצו משם פרוזדור שהוביל לרובע היהודי בצפת ודרכו הועברה על גבי חיילים האספקה הראשונה לרובע המורעב. הכוחות בשטח תוגברו בגדוד נוסף מן הפלמ”ח.

ההתקפה הראשונה על משטרת הר כנען, ב־5 במאי, נכשלה ואלון החזיר את הכוח להתארגנות. ואז, ב־10 במאי, נפתחה בו־זמנית מיתקפה על כל שלוש העמדות האסטרטגיות בצפת – המצודה על הר כנען, המשטרה העירונית בעיר העתיקה ובית שלווה. בחסות גשם שוטף שירד במפתיע תקפו אנשי הפלמ“ח כל שעות הלילה, העפילו בגלים ברחובות הצרים ונלחמו מבית לבית ומחדר לחדר. בבוקר יום המחרת היו המעוזים בידי הפלמ”ח והתחילה העזיבה ההמונית של הערבים דוגמת טבריה. לאור הפלישה המתקרבת של צבאות ערב היה כיבוש צפת חיוני לשמירת האחיזה היהודית בגליל הצפוני־המזרחי.

הפעולות שנעשו בהתאם לתוכנית ד' התרחבו לצפון עמק הירדן עם כיבוש המשטרות המבוצרות בצמח. בקצה הדרומי של הכנרת, ובגשר, על הירדן מדרום לה, על־ידי אנשי “גולני”. מדרום לשתי אלה כבשה ההגנה את בית־שאן וכפרים מספר ממערב בגליל התחתון, ובכך נוסף עומק לשטח שבשליטה יהודית לאורך הירדן מצפון ומדרום. יחד עם זאת השתלטה ההגנה על הר תבור ועל הכרמל הדרומי.

ביום ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בבניין המוזיאון של תל־אביב, הכריז דוד בן־גוריון על הקמת המדינה. למחרת היום פלשו למדינה החדשה חמש מדינות ערביות (בראון)

אמיר (ולימים לך) עבר־הירדן עבדאללה היה בדעה שניתן להשכין שלום בין היישוב היהודי והאוכלוסיה הערבית בארץ. בגלל דעות אלה נרצח בידי קיצונים ערבים בצאתו ממסגד אל־אקצה שבהר הבית ביולי 1951 (ג’רוסלם פוסט).

המופתי של ירושלים, חג' אמין אל־חוסייני, היה קיצוני בתמיכתו בלאומנות הערבית ובמאמציו ללבות אל אש השנאה ליהודים ולגרשם מן הארץ. הוא הוגלה ומת בבירות ב־1974.

פאוזי אל־קאוקג’י, יליד סוריה, מפקד הכנופיות הערביות בגליל (ג’רוזלם פוסט)

מייג’ר עבד אל־נאצר (בלוויית המג"ד שלו) נמנה עם הכוח המצרי הנצור בכיס פלוג’ה שנכנע לכוחות צה"ל (כהן).

לויטננט־קולונל איזאק דסוקי, מפקד הכוחות המצריים בעזה, לאחר שנפל בידי צה"ל.

אנואר אל־סאדאת, רב־סרן בחי"ר במלחמת 1948. היה מתומכיו הקרובים של נאצר בהפיכת הקצינים החופשים מ־1952 שהפילה את המלך פארוק. לימים, כנשיאה של מצרים, נעשה האדריכל הראשי של תהליך השלום (קאמרה פרס)

מימין למעלה: תחנת־גיוס בירושלים. נקראו לשירות כל הגברים בגיל 17–55

בראש ירושלים הנצורה עמד ועד ציבורי בראשותו של דב יוסף, עו"ד יליד קנדה (באמצע) (ארכיון צה"ל)

רב־אלוף יעקב דורי, הרמטכ“ל הראשון של צה”ל שפיקד על כוחות צה“ל במלחמת העצמאות. לאחר זמן נתמנה כנשיא הטכניון בחיפה. סא”ל יגאל ידין בתדרוך. הוא שימש כראש אג“ם ב”הגנה" ובצה“ל וב־1949 החליף את דורי בתפקיד הרמטכ”ל (ארכיון צה"ל)

אל“מ יגאל אלון עם לוחמים באבו־עגילה, 1948. אלון נתמנה כמפקד הפלמ”ח ומפקד חזית הדרום

שיירת האספקה הראשונה מגיעה לירושלים. ערב פסח תש"ח (ג’רוזלם פוסט)

אספקת המים היתה מבעיותיה הקשות ביותר של ירושלים הנצורה. ממשאיות שסובבו בעיר היו מחלקים לתושבים מנות יומיומיות קטנות

כדורים נותבים מאירים את חומות העיר העתיקה לפני נסיון הפריצה לשער ציון; הבניין הגבוה הוא הכנסיית דורמיציון, השוכנת מול השער (בראון)

חיילי הלגיון הערבי במצעד במזרח־ירושלים, 1948

משטרת נבי יושע בגליל העליון

כוחות המגן בצפת, אנשי פלמ"ח ואזרחים (ארכיון צה"ל)

הר הקאסטל, ממערב לירושלים, שכיבושו בידי הכוחות היהודיים היה בין הגורמים שחרצו את גורל המערכה על העיר ירושלים

עבד אל־קאדר אל־חוסייני, אחיינו של המופתי, היה המפקד הערבי הנערץ ביותר. מותו בקרבות הקאסטל הנחית מהלומה קשה על רוח־הלחימה בקרב הערבים (ג’רוזלם פוסט)

כפר ערבי נכנע לכוחות צה"ל במבצע “יואב”, אוקטובר 1948

אנשי פלמ“ח בזחל”ם אמריקני M3 במבצע “יואב” (ארכיון צה"ל)

משמר הירדן אחרי נסיגת הסורים

מגיני כפר עציון אגב תפילה בעמדות

כוחות צה"ל בנגב

בריגאדיר־ג’נרל מוחמד סעיד תהא ביי, ה“נמר”, בשיחה מעיראק־סואידן על תנאי הפינוי של הכוחות המצריים מכיס פלוג’ה; משמאלו תא“ל יצחק רבין, לימים מפקד צה”ל בנצחון מלחמת ששת הימים, 1967.

משמאל לימין: ירוחם (“ג’ינג’י”) כהן, עוזרו של יגאל אלון; סא“ל בנץ פרידן מח”ט אלכסנדרוני; תהא ביי; סא"ל יצחק רבין; רב־סרן בן אדלמן, קצין מטה בחזית הדרום.

כוחות צה"ל ברכב שריון מדגמים שונים, מתקרבים לגבול עם מצרים, 1948.

כוחות צה"ל בחפירות מצריות נטושות בחולייקת, מדרום לכיס פלוג’ה הנצור, אוקטובר 1948

קווי הפסקת־האש בירושלים הותוו במעמד מתווכי האו“ם ב־5 בדצמבר 1948 על־ידי אנשי הלגיון הערבי בפיקודו של לויטננט־קולונל עבדאללה אל־טאל (שני משמאל) והחטיבה הירושלמית של צה”ל בפיקודו של אל"מ משה דיין

תיחום קווי הפסקת־האש במובלעת לטרון. אנשי האו“ם מפקחים על המו”מ בין קציני הלגיון הערבי וכוחות צה“ל. את ישראל ייצגו המחבר (קצין המבצעים של חטיבה 7 דאז), בקצה ימין, ולימינו סא”ל אסף שמחוני ששימש כמפקד חזית הדרום במערכת סיני 1956 ונהרג בהתרסקות מטוסו

סרן אברהם (“ברן”) אדן מעלה את “דגל הדיו” באום רשרש, לימים אילת, בקרן צפונית של מפרץ עקבה. במלחמת יום־הכיפורים פיקד האלוף אדן על אחת האוגדות בחזית הדרום

המשלחת הצבאית של ישראל בשיחות שביתת־הנשק ברודוס. משמאל לימין: רב־סרן יהושפט הרכבי (לימים ראש אגף המודיעין), רב־סרן אריה סימון, אל“מ יגאל ידין (ראש אג"ם דאז) וסא”ל יצחק רבין

ב־21 באפריל נסוגו הבריטים מעמדותיהם בחיפה והתרכזו בכמה מחנות־צבא ובנמל חיפה. חטיבת “כרמלי” פתחה במבצע “מספריים” לכיבוש חיפה כולה. בהתקפה מן הכרמל הפתיעו כוחותיהם את הערבים והצליחו לבתר את חיפה הערבית לשלושה חלקים, ואז נמלט מפקד הערבים בעיר לביירות. מייג’ור־ג’נרל יו סטוקוול, מפקד הדיביזיה השישית המוטסת הבריטית, כינס לישיבה את נכבדי הערבים והיהודים. היהודים תבעו שהערבים ייכנעו וימסרו את נשקם; עם זאת ביקשו מן הערבים שיישארו וימשיכו בחיים של שלום בעיר. הערבים קיימו התייעצות פנימית ונחשפו לשידוליהם של נציגי המופתי וקאוקג’י שטענו כי פלישת צבאות ערב ממשמשת ובאה, כי היהודים יושמדו וכי רכושם יהיה טרף לאוכלוסיה הערבית. הם יוכלו לחזור לבתיהם אחרי גירוש היהודים. שיקולו של המופתי במתן יעוץ טראגי זה היה שזרם הפליטים יעורר את ארצות ערב השכנות לצאת למלחמה, דבר שלא היה בטוח כולו בשלב זה. אחרי שנפלה ההכרעה פנה אליהם ראש העיר היהודי במלים נרגשות והבטיח להם שיוכלו להוסיף ולחיות בשלום בצד שכניהם היהודים, אבל מנהיגי הערבים עמדו בשלהם. הגנרל סטוקוול ואחדים מחשובי הערכים בעיר אף הם ניסו להניא אותם מהחלטתם, וגם

כיתור יפו וכיבושה, אפריל–מאי 1948

מאמצים אלה עלו בתוהו. נקבעה הפוגה של חמישה ימים והתחילה היציאה ההמונית. מכלל האוכלוסיה הערבית שמנתה מאה אלף איש העדיפו רק אלפים אחדים להישאר בחיפה.

במבצע “בן־עמי” השתלטה חטיבת “כרמלי”, אחרי כיבוש חיפה, על מעוזים ערביים מצפון לעיר וצפונית־מזרחית לעכו, ובודדה אותה חלקית. יחד עם זאת תקפה בכיוון צפון־מזרח כדי להקים קשר ישיר עם היישובים בגליל המערבי, כגון יחיעם וחניתה. תל־עפר ממזרח לעכו הוקם על־ידי נאפוליון לצורך הצבת עמדה ארטילרית שתחלוש על ביצורי העיר במצור שהטיל עליה ב־1799; כוח שהגיע לשבי־ציון דרך הים השתלט על “גבעת נאפוליון” זו והתקדם דרומה לעכו. ב־17 במאי, אחרי שעות אחדות של הרעשה במרגמות, העיר שניצלה מידי נאפוליון נפלה לירי כוחות ההגנה ביום השלישי להקמת המדינה.

יפו, שמנתה אז 70 אלף תושבים, נכללה על־פי החלטת החלוקה של האו“ם במדינה הערבית. בתוכנית ד' לא דובר על כיבוש העיר אלא על תפיסת כפרים אחדים מזרחה לה (שהוחזקו על־ידי מתנדבים עיראקים) שהיו תקועים בין השטחים היהודיים מצפון־מזרח ומדרום־מזרח לתל־אביב וסיכנו את המעבר לירושלים. יפו עמדה, איפוא, כקוץ בבשר היהודים. הערבים ערכו התקפות חוזרות ונשנות על שכונות הספר של תל־אביב וצלפים בבניינים גבוהים ביפו שלטו על הרחובות הראשיים בתל־אביב ופגעו בעוברים ושבים. אבל כל עוד היה סיכוי שלא תבוא פלישה של צבאות ערב, וכי הערבים ישלימו סוף סוף עם תוכנית החלוקה, נמנעה ההגנה מלתקוף את יפו. במקום זאת הוחלט ליצור מצב שיקנה לכוחות ההגנה שליטה על כל דרכי־הגישה לעיר. במטרה לבודד אותה, לקשר בין שטחי החטיבה מצפון ומדרום לתל־אביב ולפרוץ את הדרך לנמל־האוויר הבינלאומי היחיד בארץ בלוד (שנכלל במדינה היהודית), ניתנה איפוא הפקודה: להשתלט על השטח מסביב ליפו. בסוף אפריל, בעוד חטיבת “קריתי” מרתקת את כוחות־המגן ביפו בהתקפות־הטעיה, התחילו חטיבות “גבעתי” מדרום ו”אלכסנדרוני" מצפון בפעולת טיהור לאורך הדרכים המובילות לעיר.

ואז, השכם בבוקר יום ה־25 באפריל, בלי להודיע להגנה וללא תיאום מוקדם עמה, ריכז האצ“ל כוח של 600 איש ופתח בהתקפה על יפו לאורך רצועת החוף המחברת בין שתי הערים בשכונת מנשיה. נוכח ההתנגדות הערבית העקשנית נאלצה מיפקדת האצ”ל לפנות להגנה ולהגיע להסכם שלפיו הועברו כל עמדות הארגון לפקודת מפקדי ההגנה בשטח. הם גם התחייבו שלא ליזום פעולות, אלא אם כן יוסכם עליהן מראש עם ההגנה. ואז חידש האצ“ל את ההתקפה, בתמיכה מוגבלת מצד ההגנה, וביתר את מנשיה לשניים. בשלב זה התערבו הבריטים. הביאו גדוד טאנקים וגדוד ארטילריה ואיימו בפעולה נגד תל־אביב. לבסוף הושג הסכם שההגנה תחליף את האצ”ל וכוחות בריטיים יתפסו עמדות בין שתי הערים. וכך עמדו זה מול זה הבריטים ואנשי ההגנה על גבול תל־אביב שבועיים ימים עד לסיום המנדאט. עם צאת הבריטים נכנעה יפו לאחר שתושביה ברחו ממנה. נשארו רק אלפים אחדים. בינתיים השלימה ההגנה את מלאכת הטיהור מסביב לעיר ומישור החוף כולו היה בידיים יהודיות.

הלחימה היתה עזה מאוד ושני הצדדים לא גילו איפוק יתר. מנהיגי הערבים הכריזו בגלוי שמטרתם היא להשליך את היהודים לים, למחוק אותם. ההמונים הושפעו במיוחד מן ההיסטריה שלוחת־הרסן שאיפיינה את ההנהגה כאשר התרגשה עליהם התכוסה באורח פתאומי ובלתי־צפוי. הם התמוטטו כליל מבחינה פסיכולוגית ועברו מאופוריה קיצונית לדכאון ויאוש. הם היו בטוחים כי הגורל שהועידו ליישוב היהודי יפול על ראשיהם. בכל מקרה נטשו אותם מנהיגיהם ונמלטו ראשונים, יעצו להם ללכת בעקבותיהם והבטיחו להם שיחזרו ארצה אחרי הפלישה בעקבות הצבאות הערביים המנצחים; ואז לא רק את בתיהם יחזירו לעצמם אלא גם יקחו חלק בביזת הרכוש היהודי.

היהודים השתדלו, בפרט בחיפה אך גם במקומות אחרים, להניא את האוכלוסיה הערבית מלעשות כמעשה מנהיגיהם. אבל הערבים היו אכולים ספקות ושרויים באווירה של בהלה. במקום להסתכן במה שעלול להתרחש לדעתם אחרי התמוטטות ההתנגדות הערבית החליטו ברוב המקרים לנצל את נוכחות הכוחות הבריטיים ולהתפנות בחסותם. כ־150,000 ערבים עמדו בפני דחף הבריחה בזמן המלחמה; הם נשארו ונעשו לאזרחי ישראל. כיום גדלה האוכלוסיה הערבית בארץ לכדי 550,000 נפש והם מהווים כ־15% מכלל האוכלוסיה.

על בעיית הפליטים הערבים שנוצרה בגלל אירועי 1948 כתבו ערבים רבים בגלוי וללא סייגים. חאלד אל־עזם, ראש ממשלת סוריה בשנים 1948–1949, כותב בזכרונותיו²: “מאז 1948 אנו תובעים שיתירו לפליטים לשוב לבתיהם. אבל הרי אנחנו בעצמנו עודדנו אותם לעזוב. רק חודשים אחדים הפרידו בין קריאתנו אליהם שיעזבו ובין פנייתנו לאו”ם שיחליט על שובם“. ובמארס 1976 כותב אבו־מייזר, חבר הוועד הפועל של אש”ף, בבטאון הארגון “פלסטין אל־תאורה”: “צבאות ערב נכנסו לפלסטין כדי להגן על הפלסטינים… אבל הם נטשו אותם, הכריחו אותם להגר ולעזוב את ארץ מולדתם…”

הקרב על ירושלים    🔗

לקראת סיום המנדאט הבריטי פרצו בירושלים קרבות מרים. חטיבת “הראל” החדשה בפיקודו של יצחק רבין עלתה לירושלים עם שלוש שיירות גדולות. רבין, יליד ירושלים, היה בחור צנוע, בהיר־שיער, מבי“ס “כדורי”, מתלמידיו של יגאל אלון ותחת פיקודו במשימות שונות. הוא עלה משורות הפלמ”ח והפיקוד על החטיבה שהוענק לו בשנות העשרים שלו העיד על התחלופה הכבדה מאוד בשורות היחידות הלוחמות ועל עלייתם המהירה של המפקדים הצעירים. שתקן היה וסגור, ומחונן במוח חריף ובכושר אנאליטי מעולה. לימים מילא תפקידים רבים בפיקוד צה“ל ונעשה רמטכ”ל, ובתפקידו זה עמד בראש צה"ל במלחמת ששת הימים ב־1967. לאחר זמן שימש כשגריר ישראל בוושינגטון ולאחר שהתפטרה ממשלת גולדה מאיר ב־1974 בעקבות מלחמת יום־הכיפורים כיהן כראש־הממשלה, עד 1977.

היו אזורים יהודיים בסביבה שקיבלו את אספקתם מן העיר, אבל הקשר אתם התרופף והלך מיום ליום. אחד האזורים האלה היה הר הצופים, על האוניברסיטה העברית שבו ובית־החולים “הדסה”, והגישה אליו היתה דרך שייח ג’ראח, שכונה ערבית שהבריטים החזיקו בה עמדות אחדות. ב־13 באפריל הותקפה שם שיירה שהיתה בדרכה ל“הדסה” ובה כשמונים אזרחים, רובם רופאים ואחיות. חיילים בריטים נמצאו במרחק מטרים אחדים מן השיירה המותקפת, אבל הם סירבו להתערב על אף הקריאות הרבות שהופנו אליהם. בספרו “קריה נאמנה” מתאר את המאמצים להצלתם מושל ירושלים דאז, דב יוסף:

“ההתקפה נתחוללה במרחק פחות ממאתים מטר מעמדת המשמר הבריטי האחראי לבטחון הכביש. החיילים הסתכלו בהתקפה ולא נקפו אצבע. בשעה 9.45 עבר בקרבת מקום במכוניתו גנרל גורדן ה.א. מקמילן. הקצין הבריטי בעל הדרגה הגבוהה ביותר בירושלים; לאחר מכן אמר, שנדמה היה לו שההתקפה הגיעה לקצה. ושוב עברו שם פעמיים, בשעה אחת ובשעה שתיים אחר־הצהרים, מכוניות צבאיות בריטיות שנקראו לעזרה על־ידי ד”ר חיים יסקי, מנהל בית־החולים. אף אחת מהן לא נעצרה.

מבצע “יבוסי”, אפריל 1948

כשפנה קצין־הקשר של הסוכנות היהודית למפקדה הבריטית וביקש רשות לשלוח אנשי “הגנה” למקום, נאמר לו שהצבא שולט במצב ויחלץ את השיירה, ושהתערבות מצד ה“הגנה” רק תגביר את ההתקפה. לבסוף ניסו שתי מכוניות ה“הגנה” להגיע לשיירה, אבל נפגעו במארב, ושתי מכוניות שניסו לבוא לעזרת השיירה מצד הר הצופים עלו על מוקש; אבל האנשים שבמכוניות אלו התקיפו את הערבים. בצהרים קיבלו הערבים תגבורת. בשעה 1.45 טילפן ד"ר יהודה ל. מגנס, נשיא האוניברסיטה, אל גנרל מקמילן ושיווע לעזרה. התשובה היתה שמכוניות צבאיות מנסות להגיע למקום, אבל נתפתח קרב עז. בשעה 3 הועלו שני האוטוכוסים באש ורוב נוסעיהם שלא נהרגו לפני כן נשרפו חיים.

מגגות הבתים בעיר אפשר היה לראות את הקרב שנמשך כשבע שעות עד שנרצחו אחד אחד אנשי השיירה הלכודה. מעודדים מן ההצלחה הזאת השתלטו הערבים על שטחים נוספים בצפון ירושלים, והר הצופים עתיד היה להישאר כמובלעת מוקפת שטחים בשליטה ערבית במשך תשע־עשרה שנים. יחידת משטרה יהודית ששמרה על המקום היתה מקבלת אספקה בתיווך האו"ם.

בינתיים פתח יצחק שדה, שפיקד על הפלמ“ח באיזור, בפעולה לאיחוד השטחים היהודיים מצפון לעיר ולכיבוש הכפר האסטרטגי נבי סמואל. אבל ההתקפה נהדפה תוך אבידות כבדות בגלל עיתוי גרוע (ההתעלמות מחשיבות העיתוי המדוקדק היתה שכיחה בפלמ"ח ובהגנה והכשילה פעולות לא מעטות). אחרי זה תקף שדה את שייח ג’ראח ששכנה, כאמור, על אם הדרך להר הצופים ועל מסלול היציאה של הבריטים צפונה. כאן הצליחו כוחות הפלמ”ח אבל הבריטים דרשו מהם לסגת והם נאלצו לפנות את המקום. הפעולה היחידה שהצליחה באותם הימים היתה כיבוש קטמון מדרום לעיר שחצצה בין העיר העברית ובין השכונות היהודיות מדרום לקטמון: הגדוד הרביעי והחמישי של חטיבת “הראל” והגדוד הרביעי של החטיבה הירושלמית “עציוני” עלו על הכוחות העיראקיים שהחזיקו בשכונה וגירשו אותם מן המנזר היווני־האורתודוכסי “סן סימון” אחרי קרב עקשני. הערבים ערכו התקפות־נגד נואשות וכולן נהדפו בהגיע תגבורת מ“עציוני”. על עוצמת הלחימה תעיד העובדה שמתוך 120 הלוחמים שהתקיפו את המנזר רק 20 היו מסוגלים לחזור לבסיסם בכוחות עצמם: 40 נהרגו ו־60 הוחזרו על־גבי אלונקות.

מבצע “מכבי” (הקרב על הדרך לירושלים), מאי 1948

היישובים מצפון לירושלים, נווה־יעקב ועטרות, היו מנותקים. וכך היה עם ארבעת היישובים בגוש עציון מדרום ועם הרטוב ממערב. מאז ה־20 באפריל הפכה הדרך מן השפלה לירושלים לשדה־קרב וזרם האספקה הופסק כליל; מספר ההרוגים בעיר גדל מיום ליום ומלאי המזון, המים, הנשק והתחמושת פחת והלך. מן ההכרח היה להתיר את אחיזת־החנק על כביש ירושלים–תל אביב ונערך מבצע “מכבי”. על חטיבת “גבעתי”, שנלחמה בסביבות יפו ואמורה היתה להתייצב מול הפלישה המצרית לאורך כביש החוף, הוטל לפעול ממערב בעוד כוחות “הראל” פועלים ממזרח. כוחות “גבעתי” ישתלטו על הדרך שבין חולדה ללטרון, יארגנו את השיירה לירושלים ויביאו אותה עד שער הגיא. בד בבד עם זאת אמורים היו הגדוד החמישי והשישי של חטיבת “הראל” לכבוש את המשלטים משני צדי הדרך משער הגיא לאבו־גוש ואת הכפר בית מחסיר. כאשר יסתיים שלב זה והשיירה תהיה מוכנה ליציאה יכבשו את דיר איוב שבין שער הגיא ולטרון.

המבצע התחיל כמתוכנן ב־8 במאי וגדוד של “גבעתי” השלים את המשימה על כביש חולדה–לטרון. אנשי “הראל” כבשו את המשלטים מצפון לכביש אבל החמיצו את האפשרות, בגלל עיתוי גרוע, לתקוף את בית מחסיר – נקודה חיונית החולשת על שער הגיא – כפי שתוכנן. המבצע כולו נדחה ל־24 שעות. כדי להעלים אותו מעיני הערבים ירדו כוחות “הראל” מן המשלטים שכבשו. אבל הערבים עקבו אחרי כל הנעשה וכשנסוגו לוחמי “הראל” תפסו את המשלטים כוחות ערביים. נסיונות שעשתה “הראל” ב־9 וב־10 במאי לכבוש את בית מחסיר נכשלו; אבד גורם ההפתעה.

בהתקפה נועזת שלישית הצליח לבסוף כוח “הראל” לכבוש את בית מחסיר אבל האבידות הגדולות שסבל מנעו ממנו להמשיך בשלב הבא, בכיבוש דיר איוב. בינתיים עברו הערבים למיתקפה וניסו להדוף את כוחות ההגנה בסיוע ארטילרי שקיבלו מאנשי קאוקג’י. לאור המצב המחמיר נצטוו אנשי “גבעתי” להמשיך עם השיירה דרך ההרים, תוך ליווי צמוד. אבל הכוח של קאוקג’י, שכלל גם רכב משוריין וארטילריה, תפס את המשלטים מעל לטרון, גרם אבידות ל“גבעתי” ואילץ אותם לסגת. בד בבד עם זאת הסתערו אנשיו גם על העמדות שהיו בידי חטיבת “הראל” מעל שער הגיא. הקרבות שהתחוללו כאן היו מן המרים ביותר במלחמת העצמאות, ועמדות עברו מיד ליד פעמים אחדות. אבל בתום הקרב נשארו העמדות בידי כוחות “הראל”. שוב נצטוו אנשי “גבעתי” לכבוש את איזור לטרון. בגלל שורה של אי־הבנות בין קאוקג’י וכוח הלגיון הערבי שאמור היה להיכנס לאיזור לטרון לא נתקלו הכוחות הישראליים בהתנגדות רבה וב־16 במאי שוחררה הדרך כולה מחולדה לירושלים.

הקרב האחרון בגוש עציון

אבל שעת־הכושר היקרה הוחמצה. הפיקוד הישראלי לא טרח להכין שיירה לניצול המצב שנוצר. אילו היתה קיימת הערכה נכונה של המצב וההצלחה באיזור לטרון היתה מנוצלת כראוי, כל המערך האסטרטגי של ירושלים הנצורה ושל עמדות הערבים בשומרון היה משתנה תכלית שינוי. הכשלון בניצול נצחונם של כוחות “גבעתי” באיזור לטרון היה מישגה חמור שעלה לכוחות צה"ל ביוקר רב, בפרט לאחר שנכנסו לזירה כוחות ערביים חדשים. ב־14 במאי חצה את גבול הארץ מדרום הצבא המצרי וחטיבת “גבעתי”, שהשתלטה על איזור לטרון, הוחשה מיד דרומה כדי לחסום את חיל־הפלישה. ואילו גלאב, ביודעו היטב עד כמה חיונית היא לטרון מבחינה אסטרטגית, קידם לשם בזהירות את יחידות־החלוץ שלו דרך רמאללה, וגם למקומות אחרים בשומרון. בגלל המישגה שעשו הישראלים בהפקרת העמדות באיזור לטרון יכלו יחידות הלגיון מן הגדוד הרביעי, שחצו את הגבול ממזרח ב־15 במאי, להשתלט כעבור יומיים על איזור לטרון בלי להיתקל בהתנגדות כלשהי, והדרך לירושלים שוב נחסמה. כאשר פשטה הידיעה שכוחות הלגיון מתקדמים ממזרח ומצפון התכוננו יהודי ירושלים לקדם את הרעה.

גוש עציון, בין בית־לחם וחברון, היה נתון במצור זה שבועות אחדים והאספקה היחידה שקיבל הוצנחה אליו ממטוסי “פייפר”. החזיקו בו 280 אנשי המקום, גברים ונשים, בתוספת מחלקה מן הפלמ“ח ופלוגת חי”ש, בסך הכל כ־500 לוחמים. ב־4 במאי תקפה פלוגה עצמאית של הלגיון הערבי שהיתה נספחת לכוחות הבריטיים באיזור, בסיוע כוח רגלי בלתי־סדיר מאנשי הכפרים בסביבה, את “המנזר הרוסי” ומעוזים אחרים סמוך לכביש ירושלים–חברון, הרגו 12 מאנשי ההגנה ופצעו רבים אחרים. ב־12 בחודש פתח הלגיון בהתקפתו האחרונה ומתוך 32 המגינים במנזר הצליחו לסגת 8 בלבד, כולם פצועים. למחרת היום השתלט הלגיון על משלטים שקשרו בין אזורי־המגן העיקריים בגוש, והכוח התוקף חדר לכפר עציון. בעקבותיו נכנסו אנשי הכפרים הערביים ואלה רצחו את השבויים שנערכו בשורות בדם קר, אחד אחד, גברים ונשים; שלושה בחורים ובחורה, שהצליחו להימלט בחסות החשיכה, היו הניצולים היחידים מתושבי כפר עציון.

כאשר התברר שמצב המגינים בגוש עציון הוא לאחר יאוש נפתח בירושלים בתיווך הצלב האדום הבינלאומי מו"מ כדבר כניעת שאר ישובי הגוש. ב־14 במאי נפלו הניצולים כשבי הלגיון הערבי, ואילו הפצועים נמסרו לידי הצלב האדום לשם העברתם לירושלים. הערבים בזזו את היישובים והרסו אותם כליל והשטח לא הוחזר למתיישבים אלא ביוני 1967, עם חידוש ההתנחלות במקום.

החורבן בגוש עציון העלה ביישוב שאלות רבות בדבר מידת התבונה שבהחזקת כל המקומות עד האיש האחרון. לזכותה של מדיניות כזאת נטען כי מוצב קדמי כזה מאיים על קווי־התחבורה של הערבים ומרתק כוחות ערביים, אלא שגוש עציון כלל לא הכביד מבחינה צבאית על הכוחות הערביים. אדרבה, נדרש להגנתו מאמץ רב מצד ההגנה שמוטב היה להפעילו במאבק על ירושלים. מבחינה אסטרטגית נראה כי המאמץ שהושקע במשך חודשים בהחזקת גוש עציון על 500 הלוחמים המאומנים והמנוסים שבו היה מביא תועלת צבאית רבה לאין ערוך במערך ההגנה על ירושלים והרחבת שליטתה של ההגנה בעיבורי העיר לפני פלישת הלגיון הערבי. הסתבר שהתוצאות לא עמדו ביחס שווה למאמצים שהושקעו. אי לכך ניתנו מיד לאחר נפילת הגוש הוראות לפנות את הרטוב ואת עטרות ונווה־יעקב. התברר להנהגת ההגנה כי המדיניות שדחתה את הרעיון של נטישת נקודות התיישבות אמנם היתה נכונה כל עוד התנהל המאבק נגד כוחות בלתי־סדירים, אבל היא טעונה שיקול מחדש נוכח האיום מצד כוחות סדירים. היא הבינה כי אין לצפות שיישובים מבודדים יוכלו להחזיק מעמד בפני התקפות של צבא סדיר המסתייע לעתים קרובות בארטילריה ובכוח אווירי.

כאשר יצאו הבריטים מירושלים ב־14 במאי עמדו שני הצדדים דרוכים לקראת מילוי החלל הריק. ב־16 במאי השתלטו כוחות ההגנה על העיר שמחוץ לחומות, פרט לשטחים במזרח ירושלים. אבל בבוקר יום ה־15 במאי חצו את גשר אלנבי ארבעת הגדודים של הלגיון הערבי. הלגיון, במבנה דיביזיוני רופף בפיקודו של הבריגאדיר הבריטי נ. או. לאש, היה מחולק לשתי חטיבות; אחת אמורה היתה להתבסס באיזור שכם והשנייה באיזור רמאללה. ב־17 במאי כבשו הפלוגות העצמאיות הראשונה והשמינית של הלגיון את הר הזיתים המשקיף על העיר ממזרח. אותו יום הורה עבדאללה לגלאב לעלות על ירושלים מכיוון רמאללה ולפתוח בהרעשה ארטילרית על העיר.

ב־18 במאי ירדה פלוגת החי“ר הראשונה של הלגיון מהר הזיתים, עברה את נחל קדרון, נכנסה לעיר העתיקה בשער האריות והצטרפה לקרב על הרובע היהודי. אותו יום הוציא גלאב פקודה למיפקדת הדיביזיה שלו להתקיף את שייח ג’ראח עם שחר יום המחרת כדי לפרוץ דרכה וליצור מגע עם העיר העתיקה גם מכיוון זה. גם פלוגת החי”ר השמינית שעל הר הזיתים נצטוותה להתקדם לעיר העתיקה. בבוקר יום ה־19 לחודש עלה הלגיון בחסות השריון על שייח ג’ראח, כבש את הגבעה הצרפתית במבואות הצפוניים של העיר ותקף את בית־הספר לשוטרים שהוחזק אז על־ידי כוחות האצ"ל. בית־הספר נפל לידי הלגיון שהרחיב את הכיבוש על שייח ג’ראח, ובזאת הקים מגע בלתי־ישיר עם הערבים בעיר העתיקה וניתק את מסלול האספקה היחיד להר הצופים. יחידת השריון שהובילה בהתקפה המשיכה לשער שכם ונערכה לקראת ההסתערות הסופית לירושלים העברית. הלגיון פתח בהפגזה שיטתית על העיר והתחיל הקרב הסופי על ירושלים.

ההפגזה כוונה למה שהיו לדעת מפקדי הלגיון בסיסים חשובים במערב העיר כגון מחנות צבאיים, בנייני הסוכנות, תחנות חשמל וכדומה. אבל כל המטרות האלה נמצאו בתוך שכונות מגורים, ולא חסרה גם הפגזה ללא הבחנה כלשהי. המטרה, כמובן, היתה לשבור את כוח־העמידה באוכלוסיה הנצורה; והחיים בירושלים העברית אמנם התקרבו אז לנקודת־השבירה. הונחתו על העיר יותר מ־10,000 פגזי תותחים ומרגמות, יומם ולילה הומטרו עליה כדורים ששרקו במעופם וניתזו לצדדים לאחר שפגעו בבתי האבן הירושלמית. לא היה בית בעיר ולא היתה דירה שלא היו בהם אוספים של כדורים וקליעים משומשים. אנשים מיהרו לעבור את הרחוב בהפסקות שבין ההפגזות, ושכיח היה המראה של אדם ההולך ברחוב ונפגע פתאום מכדור תועה. ברוב שעות היום היו הרחובות ריקים יחסית. צינור המים מן השפלה פוצץ והונהגה חלוקת מים במיכלית מבורות־המים שבעיר – דלי למשפחה ליום. משפחות אספו עשבים מגינות וממגרשים ריקים ובישלו אותם על אש פתוחה, כי היה מחסור בדלק וחשמל לא היה בכלל. לבתי־הקברות אי־אפשר היה להגיע מעוצמת האש ואנשים נקברו במקום נפילתם, בחצרות אחוריות. את העיר ניהל מושלה הצבאי דב יוסף, עורך־דין ידוע וחבר הנהלת הסוכנות. המשטר שהנהיג תרם לא מעט להכנת העיר לקראת המצור ולהדרכתה באותם ימים קשים. רוח שקטה ונחושה היתה מסימניה של ירושלים הנצורה.

סוף המנדאט    🔗

בינתיים התנהל הפינוי הבריטי לפי התוכנית. הבריטים יצאו מאזורי הארץ השונים בלי להעביר סמכות מינהלית לידי גורם כלשהו ויצרו בכך חלל ריק ובמקומות רבים – תוהו ובוהו גמור. המשטרה חדלה להתקיים; שירותי הדואר פסקו (וארץ־ישראל לא היתה עוד חברה באיגוד הדואר הבינלאומי). ביום ו', ה־14 במאי, לא נשארה בירושלים אלא יחידה בריטית קטנה להגנה על הנציב העליון, ומלבדה מובלעת בחיפה. אותו יום יצאו אחרוני החיילים הבריטים מירושלים והנציב העליון, הגנרל סר אלאן קאנינגהם, טס מקלנדיה (כיום עטרות) לחיפה ומשם הפליג בספינת חיל־הים המלכותי. ארץ־ישראל התרוקנה מצבא בריטי ומשלטון בריטי, פרט למובלעת הקטנה בנמל חיפה שהתקיימה שבועות אחדים עד לסיום הפינוי.

ועדת האו“ם לעניין ארץ־ישראל, שהוקמה כדי להוציא לפועל את החלטת החלוקה, שיגרה לארץ משלחת בראשות פאכלו אזקראטה (בשעתו שגריר ספרד הרפובליקנית בבריטניה הגדולה). הוועדה דיווחה שבגלל סירובה של ממשלת המנדאט לשתף אותה בהעברת השלטון על־פי החלטת החלוקה נקלעה ארץ־ישראל למצב של אנדרלמוסיה גמורה. באומות המאוחדות נעשו צעדים מדיניים מזורזים כדי למנוע מה שנראה בעיניהם כאסון מתקרב ומרחץ־דמים, ובכלל זה הצעת נאמנות שהעלתה ארצות־הברית. הוקמה ועדה קונסולארית להפוגה בהשתתפות ארה”ב, צרפת ובלגיה, אבל מאמציה היו לשווא. היו פניות לבריטים שידחו את צאתם, ובינתיים נעו המאורעות בארץ מכוח עצמם לתוצאה הבלתי־נמנעת.

כל אותו הזמן התנהל ויכוח בהנהגת היישוב אם להכריז על עצמאות ב־14 במאי, ביום הפינוי הבריטי. על נציגים יהודים בוושינגטון ובמקומות אחרים הופעלו לחצים כדי לעכב מה שעלול היה להתברר כמעשה פזיז ולמנוע בכך את צבאות ערב מלצאת למלחמה. אבל דוד בן־גוריון, ראש מינהלת העם (שהפכה להיות לממשלתה הזמנית של מדינת ישראל), החליט שחייבים לנצל את ההזדמנות ההיסטורית ודעתו נתקבלה על אף ההתנגדות שהושמעה במינהלה. ביום שישי, ה' באייר תש"ח – 14 במאי 1948 – כינס בן־גוריון את מועצת העם בבית המוזיאון בתל־אביב בשדרות רוטשילד (ירושלים, כאמור, היתה במצור ומנותקת כליל) והכריז על הקמת מדינה. יהודית בארץ־ישראל, בשם מדינת ישראל. למחרת בבוקר הוא שידר לארצות־הברית; בדבריו נשתרבבה בבירור נהימת המטוסים המצריים המפציצים את תל־אביב.

בצד הערבי לא היתה התפתחות מקבילה. מאחר שדחו את רעיון המדינה הערבית בחלק מארץ־ישראל חברו יחד כדי להשמיד את המדינה הנולדת. ימים אחדים לפני צאת הבריטים שיגר בן־גוריון את גולדה מאירסון (לימים מאיר), חברת הנהלת הסוכנות ומראשי מפא"י, לפגישה עם המלך עבדאללה. ליווה אותה עזרא דנין, שהיה ממונה אז על קיום הקשרים עם מנהיגים שונים בארצות ערב, לרבות מלך עבר־הירדן. בלבוש ערביה עברה גולדה את הירדן בקירבת תחנת־הכוח בנהריים, על שפך הירמוך. בשיחתה החשאית עם המלך ניסתה להניא אותו מלהצטרף לפלישה ולהניח יסוד לשיתוף־פעולה ירדני־ישראלי בעתיד, אבל עבדאללה כבר היה מחויב לפעולה הערבית. היא חזרה לתל־אביב והודיעה שנכשלה בשליחותה וכי אין מנוס מפלישה. בלילה שבין ה־14 ל־15 במאי חצו את גבולות הארץ צבאותיהן של חמש מדינות ערביות והפלישה היתה לעובדה קיימת.

הכוחות היהודיים יצרו בינתיים רצף ועומק טריטוריאלי מסוים ברוב חלקי הארץ, אבל היו שני אלמנטים פגיעים במיוחד במערך ההגנה של ישראל: האחד ירושלים, שתותחי הלגיון הלמו בה בלי הרף ושנלחמה על חייה בעוד מחסני המזון והאספקה מתרוקנים במהירות. המקום הבעייתי השני היה הנגב על היישובים המכותרים בו.

בלחץ הוועדה המדינית של הליגה הערבית, שהחליטה על פלישה לארץ־ישראל מיד עם סיום המנדאט ב־15 במאי, התכנסו בדמשק בשבוע הראשון של מאי הרמטכ“לים של צבאות ערב ואישרו תוכנית פלישה. עבדאללה נתמנה כמפקד ראשי של כוחות הפלישה, אבל המינוי נשאר על־גבי הנייר בלבד; מבחינה מעשית התכוון כל אחד ממפקדי הצבאות לפעול לטובת האינטרסים הלאומיים שלו ולקבל פקודות מן המטכ”ל שלו, ולא מן המפקד הכללי. ואכן, התוכנית התפתחה לאו דווקא כהתקפה מתואמת אלא כחלוקת הארץ לשטחים שאמורים היו להיכבש על־ידי כל צבא וצבא. הלבנונים אמורים היו לתקוף לאורך החוף הצפוני בכיוון נהריה. הסורים יגיעו לכנרת מצפון ומדרום וימשיכו לצמח, במטרה לכבוש את הגליל. העיראקים יעברו את הירדן מדרום לכנרת ויתקדמו דרך המשולש לנתניה כדי לבתר את המדינה היהודית לשניים. יעד הלגיון הערבי היה הכניסה לשכם וכיבוש השומרון בכוח חטיבה אחת, בעוד החטיבה השנייה משתלטת על רמלה במרכז; החטיבה השלישית תוחזק כעתודה. המצרים יתקדמו בשני טורים: עיקר הכוח, מאל־עריש, יתקדם בשפלת החוף, יכבוש את עזה וימשיך צפונה לתל־אביב; הכוח השני, בליווי תגבורת של האחים המוסלמים, יפנה לצפון־מזרח דרך אל־עוג’ה, באר־שבע וחברון ויתקוף את הכוחות היהודיים המגינים על מבואות ירושלים מדרום. נוספו על כל אלה צבא השחרור הערבי של קאוקג’י שמנה כ־10,000 איש בסיוע כ־50,000 בלתי־סדירים מקרב האוכלוסיה הערבית, שיעמדו הכן להגנה מקומית. כל הצבאות האלה היו מצוידים בנשק חדש לפי מושגי הזמן: לשלושה מהם – מצרים, עיראק וסוריה – היה סיוע אווירי; שניים מהם – מצרים וסוריה – היו מצוידים בטאנקים; לעבר־הירדן, ללבנון ולעיראק היו יחידות של רכב משוריין. לכל חמשת הצבאות היו מרכיבים ארטילריים חדשים וכולם הוכשרו בעזרת מדריכים אירופיים (על־פי רוב בריטים וצרפתים) כצבאות מודרניים. לקאוקג’י היו אלמנטים של ארטילריה וכוח שריון. ובמסגרת הצבא המצרי פעלו יחידות של צבא ערב הסעודית.

מול התקפה ערבית מסועפת זאת לאורך צירי התנועה העיקריים בארץ עמד צבא ההגנה לישראל שזה אך נולד – למעשה כוח פרטיזאני עם ערב־רב של ציוד לא־תקני מסוגים שונים, עם קשת רחבה של נשק קל, עם מערכת תקשורת פרימיטיבית, ללא ארטילריה, שריון או ציוד כבד, ועם יחידה אווירית עוברית של מטוסי־קישור קלים. לעומת זאת לא היה לצבאות ערב פיקוד מרכזי אפקטיבי והתיאום ביניהם היה רופף וחסר־תועלת לפעמים. לכוחות צה"ל היה יתרון הפעולה לאורך קווים פנימיים ובהמשך הלחימה הם קיבלו בהדרגה צורה של כוח לוחם ומתואם המסוגל להעביר תגבורות מחזית לחזית. והעיקר, הישראלים נלחמו על חייהם ועל חיי הנשים והילדים פשוטו כמשמעו, תחת מנהיגות דגולה.

בצה“ל היו אז תשע חטיבות מבצעיות: שלוש חטיבות פלמ”ח – “יפתח” בגליל המזרחי, “הראל” בפרוזדור ירושלים ו“הנגב” בדרום; חטיבת “גולני” בגליל הדרומי, “כרמלי” בגליל המערבי, “אלכסנדרוני” לאורך החוף בין חיפה ותל־אביב, “קריתי” מצפון וצפון־מזרח לתל־אביב, ו“גבעתי” בדרום. בירושלים ישבה חטיבת “עציוני”. חטיבה 7, בפיקודו של אל“מ שלמה שמיר, היתה בשלב התארגנות, בקצה המערבי של פרוזדור ירושלים. יצחק שדה הקים אז את חטיבת 8 המשוריינת ובצפון התארגנה חטיבה 9, “עודד”. מול הפולשים הערבים התייצבו, איפוא, כ־40,000 חייל. מלבד הנשק הקל לסוגיו השונים, הציוד הכבד ביותר שעמד לרשות צה”ל היה מרגמה 3 אינטש, 195 במספר, ואילו יחידות

ה“ארטילריה” הצליחו להשיג כמה תותחי “היספאנו־סואיזה” 20 מ“מ ותותחי־הוביצר 65 מ”מ צרפתיים ללא כוונות, מראשית המאה. נרכשו כמה מטוסי “מסרשמיט”, אבל אלה טרם הגיעו. ביחידות השריון היו כמה מכוניות־סיור ורכב משוריין מתוצרת עצמית. הכל היה ערוך לקרב על קיום המדינה.

עד להפוגה הראשונה, 15 במאי – 11 ביוני 1948    🔗

מלחמת העצמאות התנהלה בחזיתות אחדות בעת וכעונה אחת: בצפון נגד הסורים, הלבנונים וצבא השחרור הערבי; במרכז נגד צבא עיראק, הלגיון הערבי ואלמנטים של צבא השחרור הערבי; בדרום נגד המצרים וכוחות ערביים בלתי־סדירים. ירושלים היתה נתונה במצור והמערכה על המשך האספקה לעיר הנצורה היתה בעיצומה. אלא שהתיאום בין הכוחות הערביים בחזיתות השונות היה לקוי, למזלם של כוחות צה"ל. המלחמה עצמה הופסקה מפעם לפעם בסידרה של הפסקות־אש והפוגות, במיוחד כחודשים יוני ויולי 1948, ועל כן מוטב לחלק את הסיפור לפי סדר ההפוגות ולתאר את ההתפתחויות בתוך פרק־זמן כזה בכל גיזרה וגיזרה.

החזית הצפונית    🔗

הקרבות מהפלישה ועד להפוגה הראשונה

את ההתקפה הגדולה הראשונה על ריכוזי ישובים יהודיים ערכו הסורים באיזור בית־שאן בעמק הירדן. היו שלושה יתרונות טאקטיים בבחירת קו־גישה זה: השטח הגבוה ששלט על שדה־הקרב המתוכנן היה בצד הסורי של הגבול, ישובים יהודיים נמצאו ממזרח לירדן וחסכו לסורים פעולת צליחה מיוחדת, ושלישית, הבקעה באיזור זה היתה מאפשרת לכוחות הסוריים ליצור מגע עם ריכוזי האוכלוסיה הערבית בגליל, מסביב לנצרת. דבר זה היה מאפשר להם להקים בסיס מוצק וידידותי לזינוק בכיוון חיפה, הנמל החשוב ואחד המסופים של צינור הנפט מעיראק לים התיכון. הלחימה באיזור התחילה בנסיונות־נפל של הלגיון, שהגיע מעבר־הירדן, להשתלט על משטרת גשר. ב־14 במאי תקף הלגיון את תחנת־הכוח בנהריים וכבש אותה.

חיל־המשלוח העיראקי, בדרכו לגיזרה שהועידה לו התוכנית הערבית, ניסה לגשר על־פני הירדן ולעבור אותו בסביבת גשר. בתום שורה של קרבות מרים במשך שבוע שלם עם אנשי גשר ויחידות מחטיבת “גולני” נסוגו העיראקים והעדיפו לצלוח את הנהר באיזור שהיה בשליטת הערבים דרומית מזה, ולהתקדם לתוך ה“משולש” הערבי בגדה המערבית.

התקפות הסורים נפתחו ב־14 במאי בהפגזות ארטילריות כבדות על היישובים מדרום לכנרת ועל עין־גב המבודדת על חופה המזרחי לרגלי הר סוסיתא. מלבד אנשי המקום לא נמצאה להגנת האיזור אלא יחידה צבאית אחת, הגדוד השני של “גולני” – גדוד אחד ויחיד להגנת עמק הירדן העליון בפני פלישה של שני צבאות ערביים. גרוע מזה, אחת הפלוגות של אותו גדוד עדיין עסקה בטיהור השטח מסביב להר תבור, כשלושים ק“מ מערבה מזה. היעד הראשון של הכוח התוקף, שהורכבה בהתחלה מחטיבת חי”ר בסיוע גדוד שריון וגדוד ארטילריה, היה צמח. שתי פלוגות חי“ר השתלטו על מחנה־צבא נטוש מדרום ליישוב, בעוד כוח מעורב של שריון וחי”ר עולה על שער הגולן ומסדה. בקרב נואש נבלמה ההסתערות הסורית הראשונה, אבל במחיר חייהם של כל אנשי המגן פרט לאחד. ואז, כדי לבלבל את הסורים ולהרוויח זמן לפינוי הנשים והילדים, נעזרו המתיישבים בתחבולה. הם ריכזו את המשאיות והטראקטורים שלהם, הסיעו אותם בחשיכה במעלות ההרים לצד המערבי של הכנרת וחזרו על עקבותיהם במורדות ההרים כשהם נוסעים באורות דולקים. הטעיה זאת נמשכה לילות אחדים בזה אחר זה. תמרונים אלה גרמו לספקות ואי־ודאות בקרב הסורים ונתנו שהות למתיישבים לפנות מן היישובים את הנשים והילדים.

ב־18 במאי ערכה החטיבה הראשונה הסורית, בפיקודו של בריגאדיר־ג’נרל חוסני אל־זעים (שעתיד היה כעבור שנה לעמוד בראש ההפיכה הצבאית הראשונה בסוריה), התקפה נחושה על צמח. בידי המגינים היו שני תותחי נ.ט. 20 מ“מ ובהתקפה השתתפו כשלושים משוריינים וטאנקים מסוג “רנו” שחיסלו את עמדות צה”ל אחת אחת מטווח קרוב ביותר. בו בזמן תקף כוח רגלים ושריון את צמח מן האגף. לאחר שאחד התותחים האנטי־טאנקיים הוצא מכלל פעולה באש הסורים נטש חלק מן המגינים את העמדות ונסוג מצמח. במקום נשארו גם נפגעים רבים ולבסוף נפלו רובם בקרב. בפני הסורים נפתח השער לעמק הירדן והמצב אכן היה חמור מאוד מבחינת המתיישבים והחיילים, שהגנו על האיזור מול עדיפות האויב בנשק ובאנשים. דגניה א' ודגניה ב' נקלעו לקו־ההגנה הראשון והרגשה של יאוש תקפה את המגינים. למקום הוחשה תגבורת מן היישובים הסמוכים, וגם חלק מן הגדוד השלישי של “גולני” ופלוגה מחטיבת הפלמ“ח “יפתח”. בחסות הלילה פונו שער הגולן ומסדה. לאחר שעברו לידי הסורים בזז אותם אספסוף ערבי והרס אותם. בינתיים נכשל הפלמ”ח בניסיון לכבוש חזרה את משטרת צמח.

בתל־אביב ניסתה משלחת של ישובי האיזור להעמיד את בן־גוריון על חומרת המצב. מספרים שבן־גוריון השיב להם בזה הלשון: “אין לנו תותחים, וגם מטוסים אין. חסרים אנשים בכל החזיתות. המצב בנגב חמור מאוד, הוא קשה גם בירושלים ובגליל העליון. כל הארץ חזית. אי־אפשר לשלוח תגבורת”. רב־אלוף יגאל ידין, ראש אגף המבצעים, הסכים עמו: “אין ברירה. תנו להם להתקרב כעשרים שלושים מטרים מן השער ותיקפו אותם מטווח קצר בקרב פנים אל פנים”. אחרי המלחמה החליף ידין את רב־אלוף יעקב דורי כרמטכ“ל השני של צה”ל. לימים זקפו לזכותו את המבנה הארגוני המיוחד לצה“ל ואת שיטת המילואים היעילה מאוד שהונהגה בארץ (בתחילת שנות החמישים התפטר מתפקידו עקב חילוקי־דעות עם בן־גוריון בענייני תקציב ובשאלת גודל הצבא. שנים עסק במחקר ארכיאולוגי ובהוראה וב־1977 נכנס לזירה המדינית בראש מפלגת־מרכז חדשה, ד"ש, ונעשה סגן ראש־הממשלה). במלחמת העצמאות היה דמות מרכזית כיועצו של בן־גוריון ושלט בעבודת המטכ”ל.

ההתקפה על שתי הדגניות נפתחה עם שחר יום ה־20 במאי בהרעשה ארטילרית כבדה. עיקר הכוח הופעל נגד דגניה א' שמספר מגיניה לא עלה על 70. בראש ההתקפה התקדמה פלוגת חי“ר בחסות חמישה טאנקים ויחידת שריון. המשוריינים פתחו באש, ריתקו את המגינים וחיפו על החי”ר, ואילו הטאנקים ירו מטווח קצר בכל מצדית ועמדה ואילצו את המגינים לעבור לחפירות־הקשר.

קרבות עמק־הירדן, 15–21 מאי 1948

הטאנקים התקדמו ופרצו את הגדר החיצונית, הלא־ממוקשת. אחד המשוריינים הסוריים הוצא מכלל פעולה מן האגף באש התותח האנטי־טאנקי היחיד שנותר. טאנק אחד נפגע ונסוג, אבל ההתקפה נמשכה והתקרבה לקו החפירות. המגינים תקפו את הטאנקים בבקבוקי־מולוטוב ובפגזים ממטולי “פיאט”. הטאנק המוביל נפגע מבקבוק־מולוטוב ונעצר, אבל התותח הוסיף לירות עד ששותק מפגיעה נוספת (אותו טאנק עדיין ניצב במקום כעדות אילמת לרוח הגבורה וההקרבה של קומץ המגינים עזי־הנפש). החי"ר הסורי משום־מה לא התקדם יחד עם השריון; הם היו חשופים לאש מן העמדות וחיכו לפריצתן. אבל המגינים החזיקו מעמד, ולא זזו אפילו שעל אחד אחורה. בצהרי היום נסוגו הסורים מדגניה א‘, לאחר שאיבדו עוד שני משוריינים, ומיקדו את ההתקפה על דגניה ב’.

כאן יצאו להתקפה שמונה טאנקים ומשוריינים, ובראשם שתי פלוגות חי“ר. הרגלים נהדפו. כוח משוריין גדול בסיוע רגלים תקף שוב, וגם הפעם נהדף. בצהרי אותו יום היתה הופעת־הבכורה של הארטילריה בצה”ל. הצוותים לא הספיקו להתאמן בכלים; התותחים פורקו בתל־אביב ימים אחדים קודם לכן והוחשו לצפון. היו אלה תותחים צרפתיים 65 מ“מ ללא כוונות, מראשית המאה, שכונו בצה”ל “נאפוליונצ’יקים”. מן הגבעות מעל לכנרת נורו למימי האגם יריות־האימון הראשונות. ואז כוונו לשטח שבו נמצא נשק מסייע סורי וריכוזי שריון. השפעת הפגזים הראשונים על הסורים (שנהנו עד אז משליטה ארטילרית בלעדית בשדה־הקרב) היתה מידית: הם נסוגו ונטשו את צמח, את שער הגולן ואת מסדה וכוחות צה"ל נכנסו ליישובים אלה.

הקרבות באיזור קבוץ גשר, 15–22 מאי 1948

עד ל־23 במאי יצא צה“ל מן המערכה על עמק הירדן וידו על העליונה. הסורים לא ניסו עוד לפלוש לארץ מדרום לכנרת והעתיקו את עיקר המאמץ שלהם לצפון, למשמר הירדן. משמעות הנצחון בדגניה היתה לאו דווקא בכך שנכלם כוח המחץ העיקרי של הפלישה הערבית בעמק הירדן אלא בהשפעתו המחשמלת על כלל האוכלוסיה במדינה הצעירה. דגניה ידועה כ”אם הקבוצות" והנצחון בדגניה בקרב הגדול הראשון נגד הפולש נתקבל בעיני רבים כאות לבאות. הפער במספרים ובציוד לא מנע מקומץ מתיישבים להדוף התקפה של צבא ערבי סדיר. השפעת הנצחון הזה על רוח העם היתה מכרעת בימים הקשים שלאחר מכן.

במקביל לאירועים אלה תקפו הלבנונים במערב אצבע הגליל, ביום 6 ביוני, וכבשו את מלכיה וקדש. בינתיים נכנסו כוחות צה“ל למשטרת נבי יושע, כדי להשיג שליטה על דרכי־הגישה מלבנון לגליל המזרחי. חטיבת הפלמ”ח “יפתח”, בפיקודו של אל“מ “מולה” כהן, הזדרזה והפתיעה את הלבנונים מן העורף לאחר שהחדירה לשם דרך השדות כוח שריון. האויב נסוג באי־סדר, השאיר מאחוריו כמות ניכרת של נשק ותחמושת, ומלכיה וקדש שוב חזרו לידיים יהודיות. בלילה שבין ה־18 וה־19 במאי הנחיתו כוחות מ”יפתח" מכת־מנע מוצלחת על בסיס אספקה באיזור גשר בנות יעקב, מקום שהסורים ריכזו ציוד לקראת התקפה על האגף המזרחי של אצבע הגליל. עם החרפת המצב בירושלים ובפרוזדור הוחשה “יפתח” לדרום בשבוע הראשון של יוני כדי להתייצב מול הלגיון הערבי באיזור לטרון ואת מקומה תפסה חטיבת “עודד”, היא חטיבה 9, שהוקמה בחיפזון מאנשי התיישבות וטירונים חדשים. בראשה עמד אל"מ אורי יפה.

לאחר חילופי־גברי בסוריה ומינויו של הבריגאדיר־ג’נרל חוסני אל־זעים כמפקד ראשי החליטו הסורים, לאור כשלונם בדגניה, על שינויים באסטרטגיה שלהם. ב־6 ביוני יצאו הערבים בהתקפה מתואמת משולשת על הגליל: הסורים עלו על משמר הירדן, במטרה לנתק את הכביש החוצה את מרכז אצבע הגליל מצפון לדרום; הלבנונים תקפו, כאמור, את מלכיה שהיתה מקנה להם שליטה מגבוה על עורק־התחבורה הראשי ממערב; ואילו צבא השחרור הערבי הסתער על סג’רה בדרום בפעולה שהיתה עלולה לנתק את הכביש היחיד בידיים יהודיות שחיבר את מרכז הארץ עם הגליל המערבי.

צבא לבנון הפתיע את מגיני מלכיה המעטים וכבש את הכפר בהסתערות הראשונה. הכוח התוקף מנה כשתי חטיבות לבנוניות ויחידות מצבא השחרור הערבי. גם קדש נפלה ובכך נפתחה בפני צבא השחרור הערבי האפשרות להעביר תגבורת לגליל המרכזי. אבל כשניסו הלבנונים לכבוש גם את רמות נפתלי נהדפו לאחור בקרב עז שהשתולל ממש לאורך הגדר החיצונית במשך יום שלם.

אותו יום 6 ביוני הותקפה משמר הירדן, ישוב ותיק שנוסד בשנת 1884, מול גשר בנות יעקב, על־ידי כוח סורי שמנה שני גדודי חי“ר כסיוע יחידות ארטילריה וטאנקים. על ישובי הסביבה הונחת מסך־אש ארטילרי כבד בליווי הפגזה מן האוויר. ההתקפה הראשונה נהדפה על־ידי אנשי משמר הירדן אבל הסורים מיהרו להתאושש וחזרו ותקפו ב־10 ביוני (בעוד כוחות צה"ל נלחמים בחירוף נפש על הגנת רמות נפתלי ממערב). הכוח התוקף הסורי הוגדל לשתי חטיבות ואנשי חטיבת “עודד” היו נתונים ללחץ כבד מאוד. הסורים צלחו את הירדן בשני ראשים, אחד לכיוון מחניים במטרה לנתק את משמר הירדן מן העורף, והשני תקף את היישוב מצפון ומדרום. טור זה, ובראשו שמונה טאנקים, הכריע את עמדות־המגן בירי בכינון ישיר וגדוד מחטיבת “כרמלי” שהוחש למקום לא הספיק להתפרס בזמן כדי להציל את המצב. בהתקפה מתואמת היטב, ובזכות היתרון המספרי המכריע, שטפו הסורים את המיגננים הקדמיים של משמר הירדן ובשעות המאוחרות של היום נפלה המושבה לידי הצבא הסורי; המגינים נהרגו ברובם ורק עשרים מהם נלקחו בשבי. הסורים פנו לעבר הכביש הראשי אבל נבלמו על־ידי יחידות מחטיבת “עודד” ואנשי התגבורת מ”כרמלי".

ב־10 ביוני הותקפה גם עין־גב המבודדת על חופה המזרחי של הכנרת על־ידי גדוד סורי בסיוע ארטילרי; על הקיבוץ הגנו כמאה גברים ונשים נושאי נשק ההתקפה נפתחה משלושה כיוונים. היא נהדפה, תוך אבידות כבדות לסורים, במעשה־גבורה שבולט, מבחינת העוז והתושיה שגילו המגינים, אפילו על רקע של מלחמה שעמדה כולה בסימן מעשים בלתי־רגילים.

בינתיים הסכימו שני הצדדים להפוגה שהושגה בתיווך האו“ם. כיוון שהלחימה היתה קשה ומרה, והאבידות בנפש היו ניכרות, נתקבלה ההפוגה הכפויה כדבר רצוי כשלעצמו – “רגיעה של חודש שלא תסולא בפז”, כדברי גלאב פחה, מפקר הלגיון הערבי³ – בקרב החיילים בשדה. לישראלים במיוחד היתה דרושה תקופת־מה להתאוששות ולהתארגנות, זמן לקבל ולקלוט את הזרם הגובר של ציוד שנרכש בארצות־חוץ. אלא שהפסקת־האש שנכנסה לתוקפה בערב של 11 ביוני לא כובדה על־ידי הזרוע השלישית בהתקפה על הגליל – היא צבא השחרור הערבי של קאוקג’י. הוא נבהל מן הניסיון שעשו יחידות של “גולני” להשתלט על לוביה, מהלך שהיה מסכן אח התחבורה שלו מנצרת צפונה. ההתקפה של צה”ל נכשלה אבל קאוקג’י החליט למנוע ניסיון חוזר והנחית מכת־מנע על סג’רה הסמוכה ללוביה. במהלך הלחימה הצליחו כוחותיו של קאוקג’י לנתק את הכביש לכפר תבור, ובסג’רה התפתח קרב עז פנים אל פנים. שני הצדדים סבלו אבידות כבדות, והכוחות הישראליים כבר היו קרובים לאפיסת־כוחות כאשר האויב נשבר לבסוף ונסוג. הערבים המשיכו בהתקפה יומיים נוספים מעבר למועד ההפוגה, אבל כוחות צה"ל החזיקו מעמד.

בכך הסתיים השלב הראשון של הלחימה בגליל. הישראלים השיגו את המטרה האסטרטגית של בלימת הפלישה הערבית. ההצלחות הערביות במשמר הירדן ובמלכיה לא עמדו ביחס שווה למאמץ ולמחיר שהושקעו בהם, ואילו צבא השחרור הערבי נחל תבוסה מוחצת בסג’רה. בשלב זה היוזמה היתה כמעט כולה בידי הערבים אבל הישגיהם היו דלים למדי. ובינתיים התחשל בהדרגה הכוח הבלתי־סדיר היהודי לכלל צבא בעיצומה של הלחימה.

החזית המרכזית    🔗

הכוח העיראקי של חטיבת חי“ר וגדוד שריון, שעבר את הירדן ליד גשר ב־15 במאי ונהדף, נע דרומה לגשרי דמיה ואלנבי, שהוחזקו בידי הלגיון הערבי. לאחר שצלחו את הנהר התרכזו בשכם וחיכו לתגבורת. התגבורת הגיעה בסוף מאי והכוח העיראקי גדל לכדי שתי חטיבות חי”ר וחטיבת שריון. ב־25 במאי תקפו העיראקים לעבר טול כרם בכיוון לים, במטרה לבתר את מדינת ישראל לשניים. הם כבשו את גאולים ב־28 במאי וחוד־החנית המשוריין שלהם הגיע לכפר יונה ולעין־ורד, בדרך לנתניה; גם כפר יעבץ הותקף. בהיותם במרחק 9 ק“מ מנתניה נבלמו סוף סוף על־ידי יחידות מ”אלכסנדרוני", שגם כבשו בחזרה את גאולים.

כדי לבטל את האיום על “המותניים הצרים” של המדינה החליט הפיקוד העליון לפתוח במבצע אשר יאיים על המשולש של שכם ועל האגף הצפוני של חיל־המשלוח העיראקי. בתוכנית דובר על התקפה מתואמת של שני גדודים מ“גולני” ושני גדודים מ“כרמלי” על ג’נין, בקודקוד הצפוני של המשולש, ואילו “אלכסנדרוני” יפתח בפעולת־הסחה; ממערב דרך ואדי ערה, ויאיים על טול כרם. בראש ההתקפה מצפון יעמוד אלוף משה כרמל, מפקד חזית הצפון. הוא היה מראשי ההגנה ופיקד על הכוחות שכבשו את חיפה במבצע “מספריים”. ניסיון והכשרה צבאית קיבל בשורות ההגנה, כמפקד חטיבת “כרמלי” ולימים כאלוף פיקוד הצפון. אחרי מלחמת העצמאות עבר לזירה המדינית ושנים רבות שימש כשר התחבורה. עם התמנותו לפיקוד הצפון עברה חטיבת “כרמלי” לידי אל“מ מרדכי מקלף. בהיותו בן 9 היה עד לרצח משפחתו בידי ערבים במוצא במאורעות תרפ”ט וניצל בקפיצה מחלון. במלחמת־העולם השנייה שירת בדרגת קצין בחטיבה היהודית הלוחמת שבצבא הבריטי. אחרי מלחמת העצמאות שימש כסגן הרמטכ“ל רב־אלוף יגאל ידין, ובמשך שנה אף כיהן כרמטכ”ל אחריו. הוא עתיד היה להפנות את כישוריו המינהליים הבולטים להקמת מפעלי ים המלח שהפכו לתעשיית־יצוא ישראלית מן החשובות ביותר.

ההתקפה התחילה אור ליום ה־1 ביוני לאורך נתיב הפלישה המסורתי מן הגליל לשומרון מדורי דורות. “גולני” כבש את הכפרים ברכס הגלבוע צפונית־מזרחית לג’נין, וביניהם זרעין. יחד עם זאת השתלט על מגידו ולג’ון וטיהר את המשלטים ואת השטח מצפון לג’נין. “כרמלי” אמור היה לעבור דרך קווי “גולני” מן הצפון ולהשתלט על הגבעות החולשות על ג’נין מדרום־מערב ומדרום־מזרח – השליטה על גבעות אלה פירושה היה שליטה על העיר. התנגדות העיראקים להתקפת חטיבת “כרמלי” היתה חזקה מאוד והסתייעה בכוח אווירי, ואילו טווח הארטילריה הפרימיטיבית של 65 מ“מ שבידי צה”ל היה קצר מכדי להגיע לריכוזי האויב שהתכוננו להתקפת־נגד. החום הכבד וחוסר־האפשרות להתחפר להבטחה עצמית בטראסות הטרשים הלוהטות גרעו מיכולתם של חיילי צה"ל להחזיק מעמד ממערב לעיר. ואף על־פי כן המשיך הכוח של “כרמלי” בלחימה וכבש את העיר בשעות הבוקר של ה־3 ביוני.

הקרבות במבואות ג’נין, 28 מאי–9 יוני 1948

בשלב זה העלו העיראקים תגבורת שהתחילה לתת את אותותיה בקרב. היה זה השלב הקריטי שהיה יכול להסתיים בהצלחה אילו ביצע “אלכסנדרוני” את התקפת־ההסחה כמתוכנן. הוא לא עשה זאת, משום־מה. הוא אמור היה לפלג את הכוח העיראקי ויש מקום להניח שהיה מצליח בכך. חטיבת “אלכסנדרוני” לא

פתחה בהתקפה יעילה מן המערב ומצב הכוח המערבי של אנשי “כרמלי” החמיר מאוד, ומספר ההרוגים גדל עם התגברות הלחץ העיראקי כאשר כוחותיהם פשטו על העמדות הקדמיות של “כרמלי”. על חומרת המצב הוסיפו, כאמור, החום הכבד וחוסר־האפשרות להביא מים לעמדות בטראסות החשופות לארטילריה של האויב, הטווח הקצר של הארטילריה הישראלית, התערבות המטוסים העיראקיים ולבסוף הסימנים שהעיראקים מחישים לשדה־הקרב תגבורת חדשה. כרמל הודיע למיפקדה שהמשך הלחימה בתנאים קשים כאלה ישתלם רק בתנאי שחטיבת “אלכסנדרוני” תיחלץ לפעולה מאומצת לכיבוש טול כרם. לאור תגובת “אלכסנדרוני” ניתנה לו הרשות לסגת מג’נין. הנסיגה נעשתה תוך אבידות כבדות, אבל כוחות צה"ל הוסיפו להחזיק בכל העמדות מצפון לג’נין לאחר שהעיראקים חזרו לעיר.

הזדמנות טובה להשיג דריסת־רגל בהרי שומרון, ואולי להדוף את הצבא העיראקי ולהרחיב את “מותניה” של המדינה לאורך החוף, הוחמצה הפעם בגלל כשלונה של חטיבת “אלכסנדרוני” – שפיקודה כנראה חסר היה דמיון ורוח תקיפה. היתה זו הסיבה העיקרית לכשלון כוחות צה"ל לכבוש את ג’נין ולאיים בכך על שכם ולפרוץ פירצה גדולה בעמדות האויב מול מישור החוף. לעומת זאת כבשה חטיבת “אלכסנדרוני” את הכפר הגדול קקון, מצפון לכביש נתניה–טול כרם. התקפות־נגד עיראקיות נהדפו והכפר נשאר בידיים ישראליות.

הקרב על ירושלים    🔗

ב־15 במאי, לאור הידיעות על הפלישה הערבית לארץ־ישראל, הסיק קאוקג’י שמשימתו בלטרון – חסימת הכביש לירושלים – הגיעה לסיומה. הוא נסוג מעמדותיו כדי להתארגן, ואפילו לא טרח לתאם את המהלך עם הלגיון הערבי שמפקדו גלאב עמד על המתרחש רק ימים אחדים לאחר מכן, ב־18 במאי, כאשר הגדוד הרביעי של הלגיון נכנס ללטרון. וכך החמיץ הפיקוד הישראלי הזדמנות נהדרת: הנקודה החיונית והמרכזית הזאת במערך ההגנה על ירושלים היתה נטושה במשך יומיים־שלושה ויכלה ליפול בידי צה"ל, אבל איש לא ניצל יתרון זה. חוסר הניסיון בפיקוד הבכיר, התארגנות בלתי־מספקת במישור האזורי והעדר כמעט טוטאלי של מודיעין שדה (קל וחומר של מודיעין בדרג המטה) – כל אלה הביאו למישגה חמור שעתיד היה לעלות בחיי חיילים רבים בהמשך הלחימה.

עם כניסת הלגיון הערבי לארץ־ישראל פונו היישובים עטרות ונווה־יעקב מצפון לירושלים, קיבוץ בית־הערבה ומפעלי האשלג בקצה הצפוני של ים המלח פונו דרך הים לסדום, בקצה הדרומי שלו. מדרום לירושלים נפל גוש עציון.

עתה התרכז הלגיון בהכרעת ירושלים העברית. מן ההרים מצפון לעיר, לרבות הגבעה הצרפתית, הלמה הארטילריה שלו יומם ולילה. כוחות האצ"ל נהדפו משייח ג’ראח וכוחות ירדניים בודדו את הרובע היהודי שבעיר העתיקה. יחד עם זאת פתחו בהתקפה גדולה כדי לפרוץ לעיר באיזור שנודע במרוצת הזמן כשער מנדלבאום. התקפה מקבילה נערכה משער שכם לעבר המנזר בבניין “נוטר־דאם”.

הגדוד השלישי של הלגיון עלה במשוריינים על שכונת מוסררה לאורך הכביש המוביל משער שכם למנזר “נוטר־דאם”, בין חומת העיר והמנזר, בעוד תותחי נ.ט. הולמים בבניין בכינון ישיר. התפתח קרב נואש ומתוך 200 חיילי הלגיון שהסתערו על “נוטר־דאם” בצהרי יום ה־23 במאי, כמחציתם נהרגו או נפצעו. בפלוגה המובילה נהרגו כל הקצינים והמש"קים פרט לאחד. המגינים, שהיו מצוידים בבקבוקי־מולוטוב ובמטולי “פיאט” אנטי־טאנקיים, השיבו מלחמה בחירוף־נפש. כאשר הגיעו המשוריינים הראשונים לבניין המנזר מול השער החדש פוצץ קיר המנזר והתמוטט עליהם, ולבסוף הושמדו בבקבוקי־תבערה. ההריסות, שכיסו את הכביש לכל רוחבו, מנעו את המעבר בין בניין המנזר וחומת העיר העתיקה ובלמו את התקדמות הלגיון. המשוריינים השרופים ועיי המפולת יצרו מחסום אנטי־טאנקי יעיל ברחוב הצר. ביום 24 במאי, בשעה 17.00, הפסיק גלאב את ההתקפה. הגדוד השלישי ספג אבידות קשות. לגלאב לא היתה עתודה ולאור הלחץ היהודי על לטרון והסכנות שנשקפו לשומרון הגיע למסקנה שלא כדאי לו להסתבך באחת מצורת הלחימה המורכבות יותר, בלחימה בשטח בנוי. הוא החליט לוותר ולא להמשיך בניסיון להתקדם לעבר ירושלים המערבית. וכך נבלם הלגיון הערבי מאות מטרים מלב ירושלים העברית. העיר ניצלה בזכות מאבקם העקשני של מגיני “נוטר־דאם”.

הקרבות בירושלים בין הפלישה להפוגה הראשונה

מדרום התאחד הלגיון הערבי עם כוחות האחים המוסלמים שהגיעו דרך חברון ובית־לחם למבואותיה הדרומיים של ירושלים כחלק מן הזרוע המזרחית של חיל־הפלישה המצרי. ב־21 במאי נערכה ההתקפה הראשונה על קיבוץ רמת רחל; בימים שלאחר מכן נפל הקיבוץ לידי הערבים שלוש פעמים ונכבש מדי פעם בחזרה בקרבות עזים ועקובים מדם על־ידי חטיבת “עציוני”, האצ“ל והפלמ”ח.

עיקר המחץ של הלגיון הערבי הופנה עתה נגד הרובע היהודי בעיר העתיקה השוכן בחלק הדרומי־מזרחי של העיר וגובל עם הר הבית ממזרח, עם הרובע הארמני ממערב ועם הרובע המוסלמי מצפון. מצד דרום סוגר עליו קטע החומה שבין שער ציון ושער האשפות. מאז חודש מארס הועברה אליו אספקה בשיירות בליווי חיילים בריטים. מועצת הבטחון של האו"ם פסקה שהעיר העתיקה היא איזור פתוח, מפורז, אבל הערבים דחו החלטה זאת עם צאת הבריטים וגירשו את היחידות היהודיות שהגנו על הר ציון.

אחרי שנכנסו לעיר העתיקה כוחות הלגיון הראשונים קראה מיפקדת ההגנה בירושלים לכוח שאמור היה לצאת להתקפת־נגד בשייח ג’ראח וציוותה עליו לפרוץ לעיר העתיקה. פלוגה מן הגדוד הרביעי של חטיבת “הראל”, בפיקודו של אל“מ עוזי נרקיס, נצטוותה לתקוף את הר ציון בפעולת־הסחה (כעבור תשע־עשרה שנים, במלחמת ששת הימים, פרצו כוחותיו של אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס לעיר העתיקה וכבשו אותה חרף התנגדות עזה מצד הלגיון). כמו במקרים רבים אחרים גם הפעולה נגד שער יפו התחילה מאוחר מדי וההכנות לפעולה העמידו את הכוחות הערביים במצב הכן. היה גם מעט מאוד תיאום בין ההתקפה העיקרית על שער יפו בערב יום ה־18 במאי ובין התקפת־ההסחה שערך הכוח של “הראל” מבסיס בימין משה. כתוצאה מכך הביאה ההתקפה החזיתית על שער יפו לקרבנות רבים והיא נהדפה. עם זאת הסיחה ההתקפה את דעת הערבים מכוח הפלמ”ח שהעפיל בחשאי על המדרון התלול של הר ציון בלילה שבין ה־18 וה־19 במאי. הפלוגה התוקפת, בפיקודו של רב־סרן דוד אלעזר, הפתיעה את הערבים, כבשה את הר ציון, הגיעה לשער ציון בתחילת הבוקר, פוצצה את השער והתחברה למגיני הרובע היהודי. אחר כך דרשו אנשי הפלמ“ח הסחוטים, שנלחמו עד אז ללא הפוגה במבואות המערביים של ירושלים, שיחליפו אותם; הכוח נסוג מן העיר לבסיס שלו ואת מקומו תפסה תגבורת של 80 איש מחטיבת “עציוני”. אבל כוח זה לא היה מאומן כראוי ונבצר ממנו לעמוד במאבק המר בסמטאות העיר העתיקה. למחרת היום הצטרף כוח הלגיון שנכנס לעיר העתיקה להתקפת־הנגד הערבית והשטח שכבשו אנשי הפלמ”ח ליד שער ציון נפל לידי הערבים. הרובע היהודי שוב נמצא במצור.

האיש שפיקד על הפריצה המוצלחת ליד שער ציון, רב־סרן דוד אלעזר, או “דדו”, עלה בילדותו מיוגוסלאביה במלחמת־העולם השנייה; אביו היה רב־סרן בצבא הפרטיזאנים של טיטו. לימים התקדם בדירוג הצה“לי, פיקד על כוחות פיקוד הצפון נגד הסורים ברמת הגולן במלחמת ששת הימים ולבסוף נתמנה רמטכ”ל צה“ל. ב־1973 פיקד על צה”ל במלחמת יום־הכיפורים, הוכיח את יכולתו כמפקד קר־רוח, שקט ונחוש בדעתו בתנאים קשים ביותר וגילה כושר פיקודי בלתי־רגיל. אולם “ועדת אגרנט”, שהוקמה על־ידי ממשלת ישראל כדי לחקור את הסיבות להפתעה שנגרמה לכוחות צה"ל ולכשלונות בתחילת המלחמה, מצאה שלא נהג כשורה והוא הגיש את התפטרותו. כעבור זמן לא רב מת מהתקף־לב, והוא בן 48.

האוכלוסיה ברובע היהודי מנתה כ־1,500 נפש והלוחמים, כ־300 אנשי ההגנה והאצ“ל, ניהלו קרב נואש בסמטאות העיר העתיקה. קרבות פנים אל פנים התנהלו מבית לבית ומחדר לחדר. בהר ציון נערכו התקפות חוזרות כדי לפרוץ לעיר העתיקה; כמוהן נכשלו גם התקפות שנערכו כעבור ימים אחדים על שער ציון והשער החדש בצפון. התחמושת אזלה, עמדה אחר עמדה נעזבה תוך לחימה נואשת והשטח שנשאר בידי כוחותינו הצטמק כדי 200 מ”ר מסביב לבית־הכנסת ע“ש ניסן בק ובית־החולים “משגב לדך”, שמרתפיו היו מלאים וגדושים פצועים. ב־28 במאי, לאחר שנשאר עם 300 כדורים בלבד ו־36 לוחמים כשירים לעמדות, נכנע מפקד הרובע ללחצם של הרבנים ולשידוליהם והתיר להם לפתוח במו”מ עם הלגיון על כניעת הרובע. אחרי הכניעה התקשו קציני הלגיון להאמין למראה עיניהם שקומץ לוחמים בלם את כוחותיהם במחיר גבוה כל כך. לוחמים אחדים נלקחו בשבי. ואז ירדו מהר ציון, ובראשם רבנים זקנים עם ספרי־תורה בידיהם. 1,190 תושבי הרובע בתהלוכה ארוכה ועגומה – זקנים, נשים וילדים, ואחריהם הפצועים והפצועים קשה שנישאו על־גבי אלונקות בידי חיילי הלגיון. האספסוף הערבי עט על הרובע, בזז אותו והעלה אותו באש, ובכלל זה כ־58 בתי־כנסת. המקומות הקדושים בעיר העתיקה נשארו סגורים בפני היהודים עד שנכבשה העיר ואוחדה במלחמת ששת הימים, והמקומות הקדושים לכל הדתות נפתחו לכלל.

כיבוש הרובע היהודי בעיר העתיקה היה ההצלחה הממשית היחידה שנחל הלגיון הערבי, שכן הקווים של היהודים התייצבו בינתיים. לאור האבידות הרבות שספג בלחימת־רחוב הבין גלאב שקרבות מבית לבית עלולים לעלות לכוחותיו ביוקר רב. על כן החליט להתרכז בהכנעת העיר העברית ברעב על־ידי הגברת אחיזתו בכביש ירושלים, ובפרט בלטרון. אספקת החשמל בעיר צומצמה כדי שעות אחדות ביום ותחנות־השאיבה של צינור־המים מהשפלה נסגרו על־ידי הערבים כבר ב־12 במאי. מחוסר חשמל נאלמו גם שידורי הראדיו. רעב וצמא היו לנחלת הכלל, ובלילה שררה עלטה גמורה. בכל שעות היממה היתה העיר נתונה להפגזה ארטילרית. בחנויות לא היה מזון. האוכלוסיה ישבה וישנה במרתפים ובמקלטים ומיתקני־תברואה לא פעלו מחוסר מים. ככל שאזל המלאי והלך התברר לכל שגבול הסבל האנושי מתקרב ובא אם לא יוסר המצור מעל העיר.

תחושת המועקה שרווחה בקרב מגיני העיר השתקפה בהחלטות המטכ“ל. בשבוע שקדם להכרזת המדינה הוקמה חטיבה חדשה, חטיבה 7, בפיקודו של אל”מ שלמה שמיר. הוא גדל בהגנה ושימש כקצין חי“ר בבריגאדה היהודית במלחמת־העולם השנייה (כותב הטורים האלה שימש כקצין־המבצעים שלו במאי וביוני 1948). חטיבה 7 אורגנה סביב גדוד שריון המצויד כזחל”מים, שהספיקו להגיע מארצות־חוץ, ומשוריינים שונים שנפלו לידי ההגנה תוך כדי לחימה. גדוד משוריין זה נמסר לפיקודו של אל“מ חיים לסקוב. גם הוא גדל בשורות ההגנה ושירת כקצין חי”ר בבריגאדה היהודית; הוא שהקים את המסגרת שבה התאמנו כוחות ההגנה והצבא החדש. הוא גבר גבוה, בעל־גוף, בעל הופעה חיילית שהמקטרת לא משה מפיו, ומעריץ גדול של המסורת הצבאית הבריטית שניסה בכל הזדמנות לייצג ולקדם. הוא הקים את בית־הספר הראשון לקצינים בצה“ל והמשיך לשרת בצבא הקבע, שבו ראה את יעודו בחיים. לימים החליף את משה דיין כרמטכ”ל צה"ל, ב־1958.

ההתקפה הראשונה על לטרון, 25 מאי 1948

גדוד חי"ר שני נאסף בחיפזון מתוך שיירים של חטיבות שונות, וגדוד שלישי כלל קצינים שנתמנו מתוך סגל ההדרכה ואילו החיילים היו עולים חדשים שהגיעו באוניות ממחנות המעפילים בקפריסין. אנשים אלה כמעט שלא קיבלו אימון כלשהו, ובמקרים רבים ניתן להם אימון ראשון בנשק רק יום־יומיים לפני שנשלחו לקרב. לא ניתנה לחטיבה שהות להתארגן או להתאמן כראוי והיא נשלחה למערכה תוך שבוע ימים מיום הקמתה. הציוד היה מינימאלי ופריט חיוני אחד כמעט שלא היה בנמצא כלל: מימיות. העדר המימיות בימי החמסין ששרר בקרבות הביא לתוצאות טראגיות.

אף שהיתה לקויה בארגון ובציוד הופקד בידי חטיבת 7 המאמץ העיקרי לפרוץ את הדרך לירושלים ולהעביר שיירת אספקה לעיר הנצורה. אחרי כיבוש לטרון אמורה היתה להתקדם בהרים לכיוון רמאללה ולהקל בכך, כך קיוו, את הלחץ על צפון ירושלים. ההתקפה אמורה היתה להיערך בתיאום עם חטיבת “הראל” בפרוזדור ירושלים שתפנה לכיוון רמאללה מקרית ענבים ומשער הגיא, ועם חטיבת “עציוני” בירושלים עצמה. לאור חולשתה של החטיבה החדשה צירף אליה המטכ"ל את גדוד 32 של חטיבת “אלכסנדרוני”. ב־23 במאי התרכזה החטיבה באיזור חולדה ונען, ובעקרון נאספה שיירה גדולה לקראת העלייה לירושלים. לבקשת מפקד החטיבה נדחתה ההתקפה ב־24 שעות, ותוך כדי כך תיגבר הלגיון את הגדוד הרביעי שלו בפיקודו של לויטננט־קולונל חביס אל־מג’אלי (לימים מפקד הלגיון הערבי). הלגיון קיבל עליו את האחריות להגנת לטרון והוא הזיז את הגדוד השני לדיר איוב וליאלו.

על־פי התוכנית אמור היה גדוד 32 של “אלכסנדרוני” לכבוש את משטרת לטרון את הכפר עצמו ששכן מאחורי רכס, ועליו שרידי מבצר מימי הצלבנים. גדוד מחטיבה 7 אמור היה לחפות על האגף הימני שלו כדי להשיג שליטה על הדרך לירושלים. אבל כבמקרים רבים אחרים שהסתיימו באסון במלחמת העצמאות, גם הפעם היה העיתוי לקוי: “אלכסנדרוני”, שעליו הוטלה המשימה העיקרית, התאחר ובמקום לתקוף לקראת חצות בחסות החשיכה הגיע הגדוד לעמדת הזינוק והיה מוכן ליציאה רק בשעה 04.00 עם שחר ה־23 במאי, עם קרני השמש הראשונות. כאשר הגיעו יחידות החלוץ לכביש לטרון–ירושלים נתגלו כולם לעיני הלגיון הערבי שהתבצר מעל לכביש. על כוחות צה“ל החשופים כליל ניתכה אש קטלנית שמנעה כל אפשרות של התקפה. התחילה נסיגה אומללה שבמהלכה נגרמו רוב האבידות שסבלו כוחות צה”ל למאות. בו־זמנית הותקף הגדוד של חטיבת 7, מימין ל“אלכסנדרוני”, באש אגפית מכוחות הלגיון ובלתי־סדירים שנכנסו לבית ג’יז ולבית סוסין – בעורף הכוחות התוקפים – שהיו אמורים להיות ריקים. היה חום לוהט. לא היו מים לשתייה, ומימיות לא היו לאנשים, דבר שהכביד במיוחד על העולים החדשים שלא היו מורגלים בתנאי האקלים בארץ. הארטילריה של הלגיון לא חדלה מלהמטיר אש על השטח בעוד היחידות מנסות להיחלץ ממנו. רבים היו מעשי הגבורה וההקרבה העצמית. צליפה מן האגפים ומן העורף גברה ושארית הכוח נחלצה מן המקום בקשיים עצומים. היחידות – רצוצות, המומות ומרובות הנחשלים – השתרכו חזרה לשטח גבוה שהוחזק כבסיס מוצק על־ידי אחת הפלוגות של גדוד “אלכסנדרוני”. הקרב הראשון על לטרון, שנפתח לאחר הכנה בלתי־מספקת, עם כוחות בלתי־מאומנים ובתיאום לקוי, הסתיים בתבוסה קשה לצה"ל מידי הלגיון הערבי. אילו ניתן לחטיבה 7 עוד שבוע בלבד כדי להתאמן ולהתארגן לכוח לוחם אפשר שהתוצאה היתה אחרת.

מעודד מן ההצלחה הזאת תקף הלגיון ב־26 במאי את אחד ממעוזי ההגנה החשובים ביותר מצפון לכביש ירושלים, גבר על אנשי “עציוני” שהחזיקו בו וכבש את “גבעת הראדאר” (משום תחנת הראדאר שהקימו שם הבריטים במלחמת־העולם השנייה) באיזור בידוּ. בזאת זכה הלגיון לעמדת־תצפית אידיאלית הנשקפת על הכביש הראשי ומכאן ואילך יכול היה לשבש את התנועה בו באש ארטילרית.

על אף המצב החמור בכל החזיתות החליט בן־גוריון לתת עדיפות לחזית לטרון וכעבור שבוע נצטוותה חטיבת 7 לתקוף שנית. בינתיים נכנסו כוחות החטיבה לבית ג’יז ולבית סוסין כדי לאבטח את האגפים. הגדוד מ“אלכסנדרוני” הוחלף בגדוד מחטיבת “גבעתי”. על־פי התוכנית החדשה אמור היה “גבעתי” לנוע מבסיסו בבית סוסין, לחצות את כביש ירושלים, לכבוש את דיר איוב ואחר־כך את יאלו; משם ניתן יהיה לנתק את כביש לטרון–רמאללה, ציר האספקה הראשי לעמדות הלגיון הערבי בלטרון. הגדוד המשוריין של לסקוב, בצירוף גדוד רגלים, יכבוש בו־זמנית את תחנת־המשטרה ואת הכפר לטרון וינטרל את מנזר השתקנים שלמרגלות הגבעה. ההתקפה אמורה היתה להסתייע בארבעה תותחים של 65 מ“מ ובמרגמות 120 מ”מ שזה עתה הגיעו ארצה.

דיר איוב נפלה לידי הגדוד של “גבעתי” ללא התנגדות אבל עם ההתקדמות ליאלו ניתכה על הכוח אש אגפית ונפצעו כמה חיילים במחלקה המובילה. השתררה בהלה והכוח של “גבעתי” נסוג באי־סדר, בלי רשות, ונטש תוך כדי כך גם את דיר איוב. הכוחות המשוריינים של לסקוב, שלא ידעו על כשלון הפעולה באגף המזרחי, נלחמו בגבורה, הגיעו למבואות הכפר לטרון וחדרו לחצר המשטרה. אבל החי“ר, שהיה בלתי־מאומן ובלתי־מנוסה בקרבות, לא הצליח להיצמד אליהם באש הקטלנית של הארטילריה הערבית. השריון המשיך בהתקפה על אף האש בכינון ישיר שהומטרה עליו מעמדות־ההגנה שעל גג המשטרה. בהתקפה נעשה שימוש בלהביורים, אבל אנשי־ההנדסה שהוטל עליהם להרוס את חומת המשטרה נפגעו ושותקו באש מעמאוס הסמוכה (שבו התחולל אחד הקרבות הגדולים של המכבים לפני אלפיים שנה). הכוח של לסקוב, ללא סיוע החי”ר ומה שאמור היה לשמש כפעולת־הסחה גדולה ביאלו, ראה שהנצחון נגזל ממנו ברגע האחרון ונאלץ לסגת. לאחר זמן התברר שבגלל המהלך נגד יאלו וההנחה שבעקבות כוחות השריון תבוא הסתערות רגלים גדולה נתקף הלגיון בהלה והטיל לקרב אפילו את הפקידים והטבחים. הוצאו גם פקודות להתכונן לנסיגה ערבית מן השטח, כדי למנוע ניתוק ביאלו.

ההתקפה השנייה על לטרון, 30 מאי 1948

אבל לטרון נשארה בידיים ערביות והוסיפה להטריד את הפיקוד העליון של צה“ל בגלל חשיבותה האסטרטגית. ניתנה איפוא פקודה לערוך התקפה נוספת בפיקודו של אל”מ דוד מרכוס (הידוע גם בכינויו “מיקי סטון”, למניעת סיבוכים בארצות־הברית), קצין־מילואים מצבא ארצות־הברית וחניך ווסט פוינט שבא לעזור לצה“ל. היה אמיץ, בעל מבנה אתלטי ומעורב עם הבריות, אך בעל ניסיון קרבי מועט, כי רוב התפקידים הבכירים שלו היו עבודות מטה. יעילותו נבעה מכושר המנהיגות שלו, שכן היה מסוגל להסתגל לסוג הצבא הפרטיזאני הלא־פורמאלי והלא־מאומן כראוי שהלך ונוצר תחת אש מכוח מחתרתי. הוא גם השתתף אישית בפעולות רבות וזכה להערכת המפקדים הישראלים שהתייחסו לזרים בחשדנות ניכרת. הוא הגיע לחטיבה 7 עם פקודות מבן־גוריון ובהן נאמר כי לאחר שתושלם מלאכת התיאום הדרושה (בהנחה שהדבר ייעשה בהפוגה הראשונה בלחימה) מרכוס יקבל לידיו את החזית הירושלמית כולה והחטיבות 7, “הראל” ו”עציוני" תהיינה נתונות לפיקודו. בדיווח שהגיש לראש אגף המבצעים יגאל ידין על ההתקפה השנייה בלטרון נאמר: “תוכנית טובה, ארטילריה טובה, שריון [הגדוד של לסקוב] מצוין, חי”יר עלוב“. כשבועיים לאחר מכן עלה מרכוס לכיוון ירושלים כדי לבקר אצל היחידות שעתידות היו להשתייך לפיקוד שלו ולהקים את מיפקדתו. את הלילה בילה עם כוח פלמ”ח באבו גוש ויצא בחושך מחוץ למיתחם עטוף בשמיכה. בשובו נדרש להזדהות על־ידי אחד הזקיפים ומשהשיב באנגלית ודילג מעל חומת האבן ירה הזקיף ירייה אחת מן ה“סטן” שלו והכדור חדר ללבו של מרכוס. וכך ירדו לטמיון כישוריו האישיים, ההתלהבות וסגולות המנהיגות שבזכותם היה יכול ליהפך לאחד המפקדים החשובים ביותר בצה“ל. שני קציני צה”ל (אחד מהם משה דיין) ליוו את ארונו לארצות־הברית, לקבורה בווסט פוינט.

אחרי כיבוש בית סוסין סיירו פטרולים של חטיבה 7 בכיוון הרי ירושלים ונתקלו בפטרולים מחטיבת “הראל” שבדקו את השטח בכיוון מישור החוף. רק רצועת גבעות צרה הפרידה כין השטחים שהיו בשליטת שתי החטיבות, חטיבה 7 המליצה לסלול “דרך בורמה” שתקשר ביניהם (כותב הטורים האלה הביא את התוכנית לתל־אביב לשיקולו של דוד בן־גוריון ותיאר את התוואי המשוער של הדרך החדשה על סמך סיור מפקדים שערכו דוד מרכוס, שלמה שמיר, קצין ההנדסה החטיבתי, והמחבר). הצעה דומה העלה עמוס חורב, קצין המבצעים של הפלמ“ח. איש צנום, החלטי, שחזותו הצעירה מסתירה את גילו ואת נסיונו הרב, ולימים אלוף, קצין חימוש ראשי ואחר כך ראש אגף האפסנאות בצה”ל ונשיא הטכניון בחיפה.

בן־גוריון נתן מיד הוראות לאסוף כמות מכסימאלית של ציוד מכאני כבד כדי לנצל את ההזדמנות ולסלול דרך במסלול שהוצע. קבוצות ויחידים עשו את דרכם לאורך הרצועה שהפרידה בין שטחי שתי החטיבות. השטח, שהיה בלתי־עביר לתובלה, השתרע סמוך לבית סוסין ממזרח והיתה שם ירידה סלעית תלולה של 130 מ' בערך. מיד הוחשו לבית סוסין בחסות החשיכה שיירות גדולות של קמח, בקר ואספקה אחרת; שם טיפלו באספקה מאות סבלים שגויסו בירושלים והעבירו אותה בפרדות לכביש הרטוב. יחד עם זאת רוכזו בשטח מאות אנשי הנדסה ופועלי כבישים, וכל הדחפורים שניתן היה לאתרם. גורם המהירות היה חיוני:

ב־11 ביוני עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת־האש בתיווך האו“ם, היא “ההפוגה הראשונה”. פירוש הדבר סטאטוס קוו גמור, ללא אפשרות של העברת אספקה כלשהי בדרכים שנחסמו (כגון כביש לטרון) ללא פיקוח מצד אנשי האו”ם והערבים. מכאן הצורך החיוני בכביש שיהיה פתוח ובפעולה לפני החלת ההפוגה. אי־לכך נעשה שימוש ראשון ב“דרך בורמה” – תוך קשיים גדולים,. בעוד אנשים נאלצים מפעם לפעם להעביר ג’יפים ומשאיות בידיים מעל סלעים מזדקרים – ב־10 ביוני בשיירה שנסעה מתל־אביב ישר לירושלים, בליווי עיתונאים אמריקאים.

ניסיון נוסף לכבוש את לטרון נעשה ממש לפני ההפוגה, כאשר חטיבת הפלמ“ח “יפתח” הועברה מן הגליל לפרוזדור הירושלמי. אחרי דחיות אחדות נערכה לבסוף הפעולה ב־9 ביוני בתיאום עם התקפה שערך גדור של “הראל” מן ההרים השולטים על לטרון ממזרח. נעשו טעויות אחדות: “הראל” כבש עמדה שלא נכללה בתוכנית וחטיבת “יפתח”, שהתקדמה לעבר עמדה שהיתה לדעתה בידי כוחות צה”ל, נקלעה לאש חזקה מעמדות הלגיון. ההתקפה נבלמה והניסיון הרביעי לכיבוש לטרון נכשל. הלגיון הערבי יצא להתקפת־נגד וכבש ב־10 ביוני את גזר; בזאת סיכן את חולדה, הבסיס המבצעי הראשי באיזור. חטיבת “יפתח”, שכבשה את גזר חזרה אותו ערב, מצאה שהיישוב נבזז ונהרס כולו. ואז, בשעה 10.00 ביום 11 ביוני, נכנסה לתוקפה הפסקת־האש של האו"ם.

הלגיון הערבי נכשל בנסיונו לכבוש את ירושלים העברית, הישראלים נכשלו בנסיונם להסיר את עניבת־החנק הערבית בלטרון. אבל ברגע האחרון, בכוח האילתור והתושייה, הצליחו כוחות צה"ל באיזור לטרון לפרוץ דרך שהסירה את המצור על ירושלים ואיפשרה הזרמת אספקה ותגבורת לירושלים משפלת החוף.

החזית הדרומית    🔗

המצרים פלשו לארץ בשני צירים קלאסיים ששימשו צבאות פולשים הבאים ממצרים יותר מארבעים פעם במהלך ההיסטוריה – ציר צפון־סיני לאורך החוף לעבר עזה, והציר המזרחי לעבר באר־שבע. הכוחות המצריים הבלתי־סדירים בפיקודו של לויטננט־קולונל אחמד עבדול עזיז, קצין פרשים בצבא הקבע, פעלו בדרום הארץ עוד לפני סיום המנדאט. פארוק מלך מצרים כבר מזמן הגיע למסקנה שהרפתקה צבאית עם כוחות שנראו לו מכריעים לצדו ודאי תסיח את דעת־הקהל מבעיות הפנים בארצו (שהסתבכו יותר ויותר) ויתרמו לחיזוק מעמדו. ההתערבות בכוח גדול יחסית תאפשר לו לסכל את האפשרות שהמלך עבדאללה ינצל את המצב וישתלט על ארץ־ישראל. בגישתו זאת זכה בתמיכת ראש־הממשלה נוקראשי פחה, שהעדיף להתעלם מן הבעיות הצבאיות הכרוכות בפלישה ומן הליקויים החמורים בצבא המצרי שבפיקודו של הלויטננט־ג’נרל מוחמד חיידר.

כוח הפלישה המצרי בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל אחמד עלי אל־מוואווי מנה חמישה גדודי חי"ר, כוח של טאנקים מתוצרת בריטית (“קרוסיידר”) וארטילריה, וכוח אווירי ובו שלוש טייסות של מטוסי־קרב, טייסת מפציצים וכמה מטוסי־סיור. כוחות הקרקע, הדיביזיה השלישית המצרית, התחלקו לשתי חטיבות מוגברות: הגדולה, כ־5,000 חייל, התקדמה לאורך החוף והקטנה, כ־2,000 חייל בצירוף יחידת האחים המוסלמים, פנתה לפנים הארץ לכיוון באר־שבע.

רק בחמישה מתוך 27 היישובים היהודיים, שהיו קיימים אז בדרום הארץ ובנגב, היו יותר מ־30 אנשי־מגן. כולם היו חמושים בנשק קל בלבד. הגנת האיזור נשענה על שתי חטיבות. הדרומית, חטיבת “הנגב” של הפלמ“ח, מנתה שני גדודים עם 800 לוחמים בקירוב (אחרי שהתחילה הפלישה תוגברה החטיבה בכוח ג’יפים שממנו צמח הגדוד השלישי של החטיבה). ציודה כלל נשק קל, מרגמות קלות ושני תותחי 20 מ”מ שהגיעו באותם הימים ארצה. אחד הגדודים היה מופקד על השטח שמדרום לכביש באר שבע–עזה, והשני על השטח שמצפון לכביש. בראש החטיבה עמד אל“מ נחום שריג. איש קיבוץ נוקשה ונמרץ היה, מלוחמי הפלמ”ח, וגילה כושר רב בהובילו את חטיבתו במדבר בימים שלפני הכרזת המדינה בתנאים של הסגר ומצור (כעבור שנים, במלחמת יום־הכיפורים, איבד אחד מבניו בקרב ובנו השני, אף שהיה פצוע, הוביל חטיבה להתקפת־הנגד ברמת הגולן שהביאה את צה"ל עד לשערי דמשק).

החטיבה השנייה היתה “גבעתי”, חטיבה גדולה במיוחד לפי אמות־המידה של הזמנים ההם שמנתה יותר מ־3,000 איש בחמישה גדודים. ציוד כבד לא עמד לרשות החטיבה והיא היתה אחראית להגנת החלק הדרומי של הארץ מצפון לנגב (כלומר, השטח שמצפון לכביש המוביל ממגדל או אשקלון לבית־ג’יברין). פיקד עליה אחד המפקדים הבולטים במלחמת העצמאות, אל"מ שמעון אבידן. הוא נולד בגרמניה, עלה והשתקע בקיבוץ עין השופט, ושירת בבריגאדה הבינלאומית במלחמת־האזרחים בספרד. היה נחוש בדעתו, בחור תמיר, בהיר־שיער, עם שפם קצוץ – מנהיג מלידה. אחרי המלחמה, שבה הצטיין כאחד המפקדים המעולים, פרש מן הצבא משום שדעותיו הפוליטיות לא התיישבו עם מדיניותו של בן־גוריון.

ב־14 במאי חצה צבא מצרים את הגבול בתרועה רבה. פארוק הוציא בול זכרון מיוחד לכבוד הצבא המצרי המתקדם בחוף לעבר עזה והעיתונות והראדיו במצרים הביאו מדי יום בשורות על הנצחונות הצבאיים הגדולים שנוחלים כוחות מצרים עם כניסתם לעזה, למגדל ולבאר־שבע בלי להיתקל בכוחות יהודיים – אכן, נראה היה שנפילת תל־אביב היא רק עניין של ימים. בעוד כוח סמלי נוחת מן הים במגדל המשיך עיקר הכוח מרפיח לכיוון עזה, ואילו הטור השני חצה את הגבול באל־עוג’ה ופנה בכיוון באר־שבע. הפיקוד המצרי הניח שכיבוש הריכוזים היהודיים החשובים בצפון ממילא יביא להתמוטטות היישובים היהודיים בנגב. על־פי תוכניתם אמורים היו הקרבות הגדולים הראשונים להתחולל במבואות תל־אביב או ירושלים.

כיוון שנשקפה ממנו סכנה לקווי־התחבורה שלהם תקפו המצרים בהתחלה את הקיבוץ המבודד כפר דרום, בין חאן יונס ועזה. הקיבוץ, על 30 הצעירים שהגנו עליו, היה מבודד זה חודשים וככר הספיק להדוף התקפה קשה בסיוע ארטילרי מצד האחים המוסלמים, ב־10 במאי. המגינים נצרו את האש עד שהגיעו התוקפים לגדר־התיל מסביב ליישוב ואז השיבו מלחמה ברימוני־יד ובנשק קל. לאחר שאזלו הרימונים מילאו המגינים את נרתיקי־התפילין שלהם בחומר־נפץ והטילו אותם על התוקפים. הארטילריה המצרית שסייעה בהתקפה טעתה ובמקום לפגוע בקיבוץ נחתו הפגזים על הכוח התוקף ויצרו אנדרלמוסיה. האחים המוסלמים התמוטטו והשאירו בשדה כ־70 הרוגים ופצועים. עלילת־הגבורה הזאת בהגנת היישוב השפיעה עמוקות על שאר היישובים המבודדים בנגב. אבל טור תגבורת בדרך לקיבוץ הותקף על־ידי המצרים; אמנם הגיעו לוחמים מעטים אבל הם הביאו עמם מספר רב של פצועים שעוד הוסיפו על בית־החולים התת־קרקעי הגדוש. ואז, ב־15 במאי, תקף הצבא המצרי ובראשו יחידה של טאנקים ושתי יחידות של משוריינים, אולם החי"ר לא המשיך מאחורי השריון. וכך נשברה ההתקפה: משוריינים אחדים הוצאו מכלל פעולה והרגלים נהדפו תוך אבידות כבדות. מאז נמנעו המצרים מלתקוף את הקיבוץ אבל תפסו את כל המשלטים מסביב כדי להטיל עליו מצור (לקראת סוף ההפוגה הראשונה, כאשר נתברר שהלחימה עומדת להתחדש, הגיע צה"ל לכלל מסקנה שאין טעם להחזיק בעמדה מבודדת הרחק מעבר לקווי האויב וכפר דרום פונה. יום לאחר הפינוי החשאי של אנשי הכפר הנחיתו המצרים מסך־אש ארטילרי על כפר דרום במשך שעות ופתחו בהתקפה; רק אז נתברר להם שהקיבוץ ריק מאדם).

המצרים גם פתחו בהתקפה על נירים, ממזרח לרפיח. הקיבוץ, על 45 המגינים שבו, הותקף על־ידי גדוד חי"ר מצרי, יחידה של משוריינים ו־20 זחלים נושאי־ברן בסיוע ארטילריה, מרגמות והפצצה אווירית. התפתח קרב קצר, המצרים נסוגו והשאירו מאחוריהם 30 הרוגים. למחרת היום חודשה ההתקפה והתוצאות היו דומות. מאז הסתפקו המצרים בהפגזת היישוב מרחוק.

ביצוע צבאי רשלני כזה בצד המצרי חזר על עצמו פעמים רבות במהלך המלחמה. אין ספק שהצלחות צה“ל נבעו לא רק מתושייה יהודית, מגמישות המחשבה ומאומץ־לב אלא גם מן השימוש הבלתי־יעיל בכוחות הערביים במקרים רבים (להוציא את הלגיון הערבי). הכוחות המצריים התקדמו ותקפו ככתוב בספר, פשוטו כמשמעו. כאשר המפקדים בשדה ניצבו כפני התפתחויות בלתי־צפויות, דבר שכיח בקרבות, חסרה להם הגמישות להסתגל למצב החדש. התנהגות המצרים בהתקפה עמדה איפוא כסימן דביקות עיוורת בספר, מנהיגות עלובה שלא יכלה להסתגל במהירות לתנאים משתנים והולידה כתוצאה מכך גישה הססנית בשלבים המכריעים בשדה־הקרב. בדרג הגבוה יותר היה מחדל ניכר בתיאום בין האלמנטים השונים – שריון, ‏ חי”ר וארטילריה – והתוצאה היתה שנגזל מן הכוחות הסיוע ההדדי. לעומת זאת (כפי שיתברר מתיאור ההתפתחויות בשלב מאוחר יותר), כאשר המצרים היו במיגננה, הביצועים שלהם היו טובים. בפעולות כאלה, כאשר ירו לפי קווים קבועים, כאשר תוכנית־האש הארטילרית נקבעה מראש ושדה־הקרב היה מתוכנן, פעלו המפקדים והחיילים המצרים באומץ־לב וניהלו קרבות־מגן ביעילות רבה.

לאור הניסיון בכפר דרום ובנירים השתכנעו המצרים שתהא זאת אסטרטגיה גרועה מצדם אם יתקפו כל ישוב יהודי, ועל כן המשיכו בכביש הראשי למרכז הארץ המאוכלס יותר תוך עקיפת היישובים שנתקלו בהם בדרכם. אבל מיד מרדכי לא יכלו להתעלם, כי הקיבוץ ישב על אם הדרך מעזה לאשקלון וחסם את מעבר המצרים צפונה. הקיבוץ (שנקרא על שם מרדכי אנילביץ, מפקד המרד בגיטו וארשה ב־1943) הותקף ב־19 במאי על־ידי הטור המצרי העיקרי שתוגבר בינתיים בעוד חטיבה מוגברת. הגדוד הראשון תקף והשתלט אחרי קרב עז על מוצב־החוץ הקדמי, שמגיניו נאלצו לסגת; כאשר ניסו המצרים לחדור למיתחם פנימה נהדפו בלחימה מרה פנים אל פנים. ב־20 במאי חודשה ההתקפה ונהדפו ארבע הסתערויות בזו אחר זו. מספר הנפגעים גדל וביום השני ללחימה הסתכם ב־38 הרוגים ופצועים. ההפגזה נמשכה לסירוגין.

ב־23 במאי הצליחו המגינים להדוף התקפה של שני גדודי חי“ר בסיוע שריון. אבל הלחימה כבר התנהלה בשטח הבנוי בתוך היישוב. המקלעים שבידי המגינים יצאו מכלל שימוש ומלאי התחמושת נידלדל – עד כדי כך שעמדות רבות נשארו ללא תחמושת. עם שחר יום ה־24 במאי נסוגו איפוא בחסות הדמדומים 180 המגינים שנשארו בחיים, אנשי המקום ותגבורת הפלמ”ח שהגיעה אליהם, ויד מרדכי נפלה לידי המצרים. במשך חמישה ימים עמד כוח שמנה לא יותר מפלוגת רגלים בפני כוח צבאי סדיר של שני גדודי חי“ר, גדוד שריון וגדוד ארטילריה, וגרם לאויב כ־300 נפגעים. אבל ההישג החשוב ביותר היה שצה”ל הרוויח חמישה ימים – חמישה ימים חיוניים של התבצרות קדחתנית צפונה מזה, כאשר המאמצים הנואשים להחיש ציוד, מטוסים ותותחים מחוץ לארץ מתחילים לשאת פרי. אלמלא נעכבו המצרים ביד מרדכי ספק אם ניתן היה לייצב את הקווים באיזור אשדוד. כיום שדה־הקרב מסביב ליד מרדכי משמש כאתר לאומי. מגדל־המים המחורר מכדורים ופגזים נשמר כמות שהיה עם הפסקת מעשי־האיבה, לזכר המחיר הכבד ששילמו מגיניה הגיבורים במלחמה עם הפולשים המצרים.

הכוח המצרי נתקל עתה בחטיבת “גבעתי” שטיהרה בינתיים את המרחב המבצעי שלה וכבשה כמה כפרים ערביים בין באר־טוביה ונגבה, וכן את מחנה־הצבא הבריטי הישן בסרפנד (היא צריפין). את משטרת עיראק סואידן ליד פלוג’ה מסרו הבריטים לערבים והיא עתידה היתה לעמוד כקוץ בבשר כוחות צה"ל במשך חודשים, שכן שכנה בעמדה חשובה על דרך־הרוחב החיונית מגדל–פלוג’ה–בית ג’יברין שקישרה בין שתי שלוחות ההתקפה המצרית. כביש זה שלט על דרכי הקישור שבין איזור הדרום והנגב והיה חיוני לצורך הזרמת אספקה לכוחות הישראליים שם. מצודת עיראק סואידן, בזכות עמדתה האסטרטגית בציר זה, היתה חיונית לשני הצדדים, ומכאן הקרבות המרים שהתנהלו עליה בחודשים שלאחר מכן.

ב־29 במאי נעה החטיבה המצרית השנייה בפיקודו של בריגאדיר־ג’נרל מוחמד נגיב (לימים נשיאה הראשון של הרפובליקה המצרית) צפונה. מיישובי האיזור, שבו שוכנת כיום העיר אשדוד, פונו התושבים הלא־לוחמים. ארבעת מטוסי ה“מסרשמיט” הראשונים, שהגיעו מצ’כוסלובאקיה והורכבו יום קודם לכן, הופנו נגד הטור המצרי המתקדם. אחד הטייסים שאיישו אותם היה עזר וייצמן, יליד חיפה ובן־אחיו של הנשיא חיים וייצמן. הוא קיבל את הכשרתו בחיל־האוויר הבריטי במלחמת־העולם השנייה ואופיו התוסס, הגלוי והפתוח בצירוף הגינונים הרבים שרכש בחיל־האוויר המלכותי עשו אותו לאדם מיוחד במינו. לימים הוכיח את יכולתו כמפקד תקיף ביותר של חיל־האוויר הישראלי. בתום שירותו הצבאי נכנס לפוליטיקה, נעשה שר הבטחון בממשלת הליכוד שהקים מנחם בגין ב־1977 וקשר קשרים אישיים הדוקים עם נשיא מצרים אנואר אל־סאדאת. שעה שווייצמן המטיר אש על טור צבאי מצרי באשקלון שירת סאדאת כקצין זוטר כצבא מצרים לאחר ששוחרר ממאסר בריטי כתומך בנאצים.

אף שהתקפת־האוויר הישראלית היתה בלתי־יעילה בגלל תותחים ומרעומים פגומים, השפעתה הפסיכולוגית על המצרים היתה עצומה: הם לא תיארו לעצמם שיש לצה“ל מטוסים. ההתקדמות המצרית נעצרה ליד הגשר המפוצץ, כשלושה ק”מ מצפון לכפר הערבי איסדוד, וניתנו הוראות להתחפר. תותחי 65 מ“מ הפגיזו את הריכוזים המצריים מן האגפים; יחידות מ”גבעתי" ערכו פשיטות קומאנדו; וחיל־המשלוח המצרי עבר מהתקפה למיגננה. התקפה גדולה ערכה “גבעתי” על הריכוזים המצריים ב־2 ביוני והתנסתה לראשונה בחזית זאת בהשפעתה של אש הגנתית מרוכזת של צבא סדיר. התוכנית היתה יומרנית מדי והתיאום בין שלושת הטורים התוקפים היה לקוי. ההתקפה נכשלה ולכוחות “גבעתי” נגרמו אבידות קשות, וביניהם יותר ממאה הרוגים ופצועים ושבויים מספר. ואף על־פי כן היתה זאת נקודת־מיפנה בחזית הדרומית. הפיקוד המצרי, שכוחותיו אמורים היו להתקדם ליבנה, החליט להתבסס, לחזק את הקווים הקיימים ולהתרכז בניתוק הכוחות היהודיים שבנגב משאר חלקי הארץ.

עם קבלת ההחלטה הזאת נחרץ גורלה של ניצנים. כיוון שהוחלט נגד המשך ההתקדמות צפונה (כוחות צה"ל כבשו בינתיים את יבנה הערבית) התפנו המצרים לפעולות־טיהור לאורך קווי־התחבורה שלהם. ב־7 ביוני הותקפו 150 המגינים של ניצנים, מחציתם אנשי־המקום ומחציתם אנשי צה“ל, על־ידי כוח מצרי שכלל גדוד מתוגבר, פלוגת רכב משוריין וגדוד של תותחי־שדה, בסיוע אווירי. כאשר הוצא מכלל פעולה הכלי האנטי־טאנקי היחיד במקום, ה”פיאט“, לא נשאר דבר שימנע את פריצת השריון המצרי לקיבוץ, ואחריו החי”ר. ניצנים נפלה לידי המצרים ונסיונות מצד יחידות “גבעתי” להחזירה לידי צה"ל נכשלו תוך אבידות כבדות. בהתקפת־נגד מצרית נהדפה פלוגה ישראלית מגבעה 69 ובהמשך להצלחה זאת עלו המצרים גם על באר־טוביה. אבל כאן נתקלו בהתנגדות עזה.

היעד העיקרי של המצרים היה, איפוא, לנתק את הנגב מן הצפון ולהוסיף משנה תוקף לזרוע המזרחית שהתקדמה דרך חברון ובית־לחם לעבר ירושלים. מלבד השיקולים הצבאיים התחילו לבלוט שיקולים הקשורים בתחרות הבינערבית: המצרים גמרו אומר להתרכז בהרחבת השטחים שבשליטתם כדי למנוע מהם שיפלו בידי עבדאללה מלך עבר־הירדן. אי לכך קיבל כביש מגדל–פלוג’ה–בית ג’יברין חשיבות חיונית כציר רוחבי – הוא גם יסגור על הנגב מצפון וגם יאפשר לכוחות המצריים לתגבר את המאמץ במזרח בכביש באר־שבע–חברון–ירושלים. המצרים התחילו איפוא לבצר את הכפרים ואת המשלטים שחלשו על כביש מגדל–בית ג’יברין. בפעולתם זאת נתקלו בקיבוץ נגבה. היישוב הותקף ב־21 במאי ושוב ב־2 ביוני (ביום שתקף הכוח של “גבעתי” באיזור אשדוד). המוביל בהתקפה היה גדוד של החטיבה המצרית הראשונה בפיקודו של בריגאדיר סעיד תהא ביי, קצין סודאני שנודע בכינויו “הדוב השחור” ושעתיד היה לפקד על ההגנה המצרית בכיס פלוג’ה. הכוח התוקף, ובראשו השריון, הצליח להגיע לגדר הפנימית של היישוב אבל הופעתה הפתאומית של יחידת ג’יפים ישראלית באגף שלו גרמה לנסיגה מצרית. בהתקפה הזאת, של יותר מ־1,000 מצרים על כ־140 מגינים, נגרמו למצרים יותר ממאה הרוגים ופצועים. עמידת־גבורה כזאת בפני כוחות עדיפים פי כמה וכמה, שהוכיחה מה ניתן לעשות בהגנה נחושה ונחרצת, הפכה בינתיים ליסוד חיוני בחיזוק הלבבות בעם במדינה הנולדת.

יום לפני שעמדה להתחיל ההפוגה מטעם האו“ם שיפרה חטיבת “גבעתי” את עמדתה עם כיבוש כפרים אחדים שאיימו על הפרוזדור הצר בדרום; חטיבת “הנגב” שוב הטילה את הגדוד השביעי שלה למערכה נגד משטרת עיראק סואידן (ונכשלה); בדרום נכבשה ביר עסלוג‘, על כביש אל־עוג’ה–באר־שבע, בהתקפת־פתע של יחידות מחטיבת “הנגב”. כעבור זמן הצליחו המצרים לאלתר דרך־חליפין שעקפה את ביר עסלוג’ וחידשה את הקשר בין הגבול הבינלאומי, סיני ובאר־שבע. גם המצרים עשו מאמצים נואשים כדי לשפר את עמדתם לפני החלת ההפוגה. הם תפסו את המשלטים שחלשו על “הצומת” (הצטלבות הדרכים מגדל– פלוג’ה וכאוכבה–ג’וליס) וחסמו בכך את המעבר לנגב. כוחות הפלמ”ח כבשו את כאוכבה ואת חולייקת מדרום לצומת, וכוח של “גבעתי” כבש את גבעה 113 בקירבת הצומת. אבל לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שהנגב הוסיף להיות מנותק. היה מקום לדאגה. במשך כל הלחימה היה פתוח הכביש לנגב ודווקא עתה, עם התחלת ההפוגה, היה הנגב מבודד והמצרים קיבלו שליטה על דרך־הרוחב המקשרת את מגדל ופלוג’ה.

ההפוגה הראשונה    🔗

ההפוגה הראשונה היתה אתנחתא רצויה לכוחות צה“ל, שהיו נתונים בלחץ קשה, ורצויה שבעתיים בירושלים. כאשר התחילה ההפוגה לא נשאר בה מלאי מזון אלא לשלושה ימים בלבד. האו”ם אירגן שיירות בפיקוח הלגיון הערבי, שבהן הותר להעלות לירושלים אספקה בכמות מסוימת, אבל בינתיים תוקנה “דרך בורמה” שעקפה את לטרון וניתן היה להזרים בה ללא כל פיקוח אספקה אזרחית, ציוד צבאי ותגבורות.

שני הצדדים הצליחו לעקוף את המיגבלות שהטילה עליהם ההפוגה והגדילו את מלאי הציוד הצבאי שברשותם וגם מילאו את שורות הנופלים. עבדאללה ערך סיור בבירות ערב בניסיון לחזק את הפיקוד שלו ולהגיע ליתר אחדות בניהול המלחמה. למעשה ניסה להשיג הסכמה ערבית לסיפוח השטחים הערביים בארץ. אין פלא שנכשל בכך כשלון חרוץ – ואף נתקל בסירוב מצד המלך פארוק כאשר ביקש, כמפקד עליון, לערוך ביקור במיפקדת חיל־המשלוח המצרי בארץ. פארוק טען שביקור כזה הוא מן הנמנע כל עוד הוא עצמו לא ביקר אצל החיילים שלו – וביקור כזה נראה לו אז מסוכן מדי. וכך יצא שבעוד כל אחד מצבאות ערב מתארגן, מחליף כוח ומצטייד מחדש, ההישגים בדרג הפיקוד הכללי היו דלים ביותר.

גם בצה"ל נעשו מאמצים דומים להיערך מחדש. היחידות התארגנו ועברו הכשרה אינטנסיבית עם קליטת הציוד המלחמתי שהגיע מאירופה (בפרט מצ’כוסלובאקיה). נוספו יחידות ארטילריה ונאסף ערב־רב של טאנקים ומשוריינים מארצות שונות כדי להקים את חטיבה 8 המשוריינת. חיל־האוויר, שקלט מטוסים נוספים, ככר הספיק להפיל כמה מטוסי “דאקוטה” מצריים שנשלחו להפציץ את תל־אביב והדפו כוח ימי מצרי שהפגיז את העיר.

במהלך ההפוגה אירע דבר שהביא את בעיות הפרת המשמעת בקרב כוחות צה“ל לכלל משבר. בהופעתם האפשרית של צבאות פרטיים ראה בן־גוריון את הסכנה החמורה ביותר ליציבות המדינה הנולדת וב־28 במאי פירסמה מועצת המדינה הזמנית את הפקודה מס' 4, שלפיה הוקם צבא לאומי, הוא “צבא ההגנה לישראל”, והחוק אסר במפורש על הקמת כוח אחר כלשהו או החזקתו. אבל הפקודה לא קיבלה תוקף אלא לאחר מאבק. כזמן ההפוגה הראשונה הביא האצ”ל נחתת בשם “אלטלנה”, שהגיעה מאירופה עם כ־900 מגויסים ומטען של נשק ותחמושת. בן־גוריון ציווה עליהם למסור את הנשק ואת התחמושת לידי צה“ל, שגם יקבל עליו את האחריות למגויסים החדשים. התוצאה היתה תקרית מול חוף כפר ויתקין ועימות עם יחידות צה”ל: הספינה הפליגה ועלתה על החוף בלב תל־אביב: האצ“ל סירב לציית להוראות שקיבל מיחידות צה”ל ופרץ קרב. נהרגו חמישה־עשר איש ו“אלטלנה” טובעה לבסוף באש תותחים. ב־28 ביוני נשבעו כל הכוחות המזוינים שבועת־אמונים והאצ“ל חדל להתקיים ככוח נפרד. בן־גוריון התמיד במדיניות הגורסת כוח צבאי לאומי אחד הנתון למרות הממשלה. לימים, עם שוך הקרבות. הורה לפרק את המיפקדה הנפרדת של הפלמ”ח.

עד להפוגה השנייה, 18 ביולי – 15 באוקטובר 1948    🔗

המתווך מטעם האו“ם, הרוזן ברנאדוט משוודיה, הציע בינתיים נוסחת שלום, בתקווה שההפוגה תתגלגל לשביתת־נשק שתביא בסופו של דבר לחוזה שלום. לפי התוכנית שהציג נמסר הגליל כולו לישראלים והנגב לערבים, ירושלים אמורה היתה להישאר בסמכות האו”ם והשטח הערבי של ארץ־ישראל – בשלטון עבר־הירדן. הערבים והיהודים דחו את התוכנית ושני הצדדים התכוננו להתנגשות הבלתי־נמנעת בתום ההפוגה בת 28 הימים, ביום שישי, ה־9 ביולי. ככל שהתקרב מועד זה נדרך צה"ל למעבר למיתקפה. עד אז הגיבו היהודים על התקפות הערבים ויוזמות הערבים. מעתה יקחו את היוזמה לידיהם.

החזית הצפונית    🔗

בראש־הגשר במשמר הירדן החזיק כוח סורי של חטיבת חי"ר, בסיוע שריון וארטילריה. חטיבה נוספת ישבה בהרים המשקיפים על הגדה המזרחית של הירדן צבא לבנון התפרס מראש הנקרה לבינת־ג’ביל שליד מלכיה במזרח והבטיח בכך את קווי האספקה והתגבורת של צבא השחרור הערבי של קאוקג’י שנאחז בעיקר במרכז הגליל.

לאורך קווי ההפוגה בצפון ובמרכז הארץ ישבו חמש חטיבות של צה“ל: “אלכסנדרוני”, “גולני”, “כרמלי” ו”עודד“, וחטיבת 7 שהועברה מגיזרת לטרון לגליל המערבי. תוכננו שני מבצעים – מבצע “דקל”, נגד החוליה החלשה בשרשרת הערבית, צבא השחרור הערבי של קאוקג’י, ומבצע “ברוש” נגד הצבא הסורי שהיווה את האיום הקשה ביותר כיוון שראש־הגשר הסורי היה מרוחק רק כדי קילומטר וחצי מן הכביש החיוני בגליל המזרחי מצפון לדרום. ראש־הגשר תוגבר הרבה בזמן ההפוגה ובתוכנית שנבחרה דובר על פעולת כיתור בניסיון לנתקו ממקורות האספקה שלו. עיקר המאמץ במבצע, בפיקודו של אלוף משה כרמל, הוטל על חטיבת “כרמלי” בפיקודו של אל”מ מרדכי מקלף, בסיוע יחידות מחטיבת “עודד” שיפתחו בפעולת־הסחה נגד ראש־הגשר מצד מערב. עיקר הכוח של “כרמלי” יעבור את הירדן צפונית לראש־הגשר וישתלט על בית־המכס שמעל לגשר בנות־יעקב.

ההתקפה התחילה עם רדת החשיכה ביום 9 ביולי. אחד הגדודים צלח את הירדן תוך קשיים, אבל אנשי־ההנדסה נכשלו בהקמת הגשר הצף שתוכנן בגלל האש הכבדה מתותחי הסורים. הגדוד השני התעכב ובשלב זה נתקבלה ידיעה שהסורים עומדים לפתוח בהתקפה בכיוון ראש־פינה. חל פיגור בלוח־הזמנים של כוחות צה"ל והתברר שלא ניתן לכבוש את בית־המכס לפני עלות השחר. אי לכך ניתנה פקודה לסגת לגדה המערבית של הירדן וכיתור העמדות הסוריות בוטל. נמתחה ביקורת על החלטה זאת כי היה מקום להניח שאילו נמשכה ההתקפה הישראלית בגדה המזרחית הסורים היו מהססים לפתוח בהתקפה על ראש־פינה, בעוד נשקפת סכנה לקווי־התחבורה שלהם מעבר לנהר בגלל החדירה הישראלית.

מבצע “דקל” – כיבוש נצרת, 16 יולי 1948

לזכות הנסיגה טענו שלא היו סיכויים, בגלל זריחת־השמש המתקרבת, שכוחות צה"ל יגיעו לבית־המכס ויצליחו לנתק את קווי־התחבורה הסוריים.

עם שחר ערך הכוח הסורי התקפת־נגד, בסיוע כבד מן האוויר. החטיבה הסורית שישבה במשלטים ממזרח לירדן תקפה את כוחות צה"ל שנשארו עדיין בגדה המזרחית. במשך יומיים ניהלו יחידות אלה קרב נואש נגד הטאנקים הסוריים עד שנאלצו אף הן לסגת לגדה המערבית. קרבות מרים התנהלו על עמדות רבות באיזור ונגרמו אבידות רבות כאשר הסורים התקדמו ואיימו על מחניים וראש־פינה. במשך יומיים נערך קרב־נדנדה, והיו עמדות שהחליפו ידיים ארבע פעמים. ב־14 ביולי עשה הכוח של מקלף ניסיון נוסף לכבוש את ראש־הגשר, הפעם בהתקפה אגפית מן הדרום, אבל גם זה נכשל. כאשר התחילה ההפוגה השנייה בתום תשעת ימי לחימה ניצבו שני הצבאות המותשים זה מול זה כמעט באותן העמדות שמהן יצאו להתקפות עשרה ימים קודם לכן.

מערבה מזה פתח צה"ל במבצע “דקל” לעקירת צבא השחרור הערבי של קאוקג’י מן העמדות האסטרטגיות שתפס בגליל המרכזי, באיזור סג’רה, חוליה חיונית בציר הראשי צפונה, דרך כפר תבור לטבריה. קאוקג’י התכוון לכבוש את סג’רה בכל מחיר, מול הגדוד השני של “גולני” שניהל את קרב־הבלימה. לאחר שריכז את חלקו המכריע של הכוח שעמד לרשותו ערך התקפות חוזרות על ההגנה העיקשת של “גולני” שנלחם ללא כל נשק מסייע (פרט לשלושת הימים האחרונים של הקרב, כשנסתייע באש מרגמות כבדות). ההתקפה הערבית הגיעה לשיאה ב־14 ביולי, כאשר כוחותיו של קאוקג’י ערכו לא פחות משמונה התקפות רצופות בסיוע רכב משוריין ומטוסים עיראקיים, ההתקפות נהדפו.

מפקדה של חטיבת “גולני” היה נחום גולן, איש קיבוץ בגליל שגדל בהגנה ורכש לו גם ניסיון צבאי בצבא הבריטי. מפקד מצטנע היה, שדיבורו בנחת, והוא הוביל את חטיבתו בהצטיינות ברבים מן הקרבות המכריעים במלחמת העצמאות. על דגלי החטיבה מתנוססים אותות ההצטיינות על השתתפות בקרבות רבים וחשובים בכל מלחמות ישראל: היא שהגיעה ראשונה למפרץ אילת במלחמת העצמאות, פרצה את קווי המצרים ברפיח במלחמת סיני, הבקיעה את הביצורים הסוריים האדירים ברמת הגולן במלחמת ששת הימים, ערכה את ההתקפות העקובות מהם על הר חרמון והחזירה לצה“ל עמדה חיונית זאת לאחר שאבדה בתחילת מלחמת יום־הכיפורים ב־1973. כמו־כן השתתפה בקרבות בלבנון בקיץ 2 ויחידת הסיור שלה כבשה את מבצר ה”בופור" המשקיף על ישובי הגליל הצפוני.

הקרב על סג’רה הוכרע בסופו של דבר מכוח האיום שבהתקדמות כוחות צה“ל מן הגליל המערבי לכיוון נצרת. מבסיסו בכביש החוף ובמישור הגליל המערבי צפונית לחיפה יצא כוח בפיקודו של אלוף חיים לסקוב, שכלל את חטיבה 7 וגדוד מחטיבת “כרמלי”, בכביש הפנימי מעכו כדי לתפוס עמדות בסיוע הדרוזים המקומיים בהרים ממזרח. על חטיבת 7 פיקד אז אל”מ בן דונקלמן, איש מח“ל (מתנדבי חוץ־לארץ) מקנדה. הוא זכה באות מיסדר השירות המצוין הבריטי כשעמד בראש יחידה קנדית בקרבות על הריין במלחמת־העולם השנייה, לאחר שנחת עם הכוחות הקנדיים בחופי נורמנדיה ביום ה”ע“, ב־6 ביוני 1944. היה אדם כבד־גוף, שקט, אבל קצין נחוש והחלטי והוא התחבב על הקצינים והחיילים בצה”ל לאחר שהשתתף בפעולות שונות, בפרט בארגון סיוע המרגמות ליחידות הפלמ“ח בהרי ירושלים. אחרי המלחמה חזר דונקלמן לעסקי המשפחה בקנדה. אין ספק שהיה אחד המח”טים הבולטים המעטים בצה“ל ובחטיבה 7 זכה לעמדת הפיקוד הגבוהה ביותר שהוענקה לאיש מח”ל במהלך המלחמה.

כאשר נתברר מהתפרסות הצבא הלבנוני שאין בדעת לבנון להתערב בצפון הזיז לסקוב את כוחותיו מזרחה לעבר נצרת וכבש את שפרעם שעל דרך עכו–נצרת ב־14 ביולי. למחרת היום העפילה יחידה מ“גולני” להרים מבסיסה בנהלל, גירשה את הכוחות הערביים מן השטח והתחברה עם כפר החורש, ממערב לנצרת, שהיתה מבודדת זה חודשים. המיגננים העיקריים של נצרת רוכזו על דרכי־הגישה מעמק יזרעאל, בכיוון ההתקפה המשוערת של הכוחות היהודיים. אבל האיום מצד כפר החורש והטור המתקדם של לסקוב (שכבש בינתיים את ציפורי, כשישה ק"מ צפונית־מערבית לנצרת) ערערו את המערך הערבי. ב־15 ביולי מיהר קאוקג’י להתארגן מחדש ושיגר את העתודה הניידת שלו, פלוגה של רכב משוריין, לבלום את האיום הישראלי החדש בעורפו. תותח ה־20 מ“מ המתנייע היחיד, שהיה מורכב על זחל”ם בחטיבת 7, תקף את המשוריינים ממרחק של 500 מ' והשמיד שישה מתוך שמונת המשוריינים המתקדמים. הכוח הערבי נסוג, וכמוהו חיל־המצב בנצרת: בבוקר יום ה־16 ביולי נכנעה העיר.

בלחץ התקדמותו של לסקוב בגליל נאלץ קאוקג’י להרפות מסג’רה וביום 18 ביולי התחיל צבא השחרור הערבי בנסיגתו; הוא נטש את הגליל התחתון ונסוג לצפון־מזרח. בו ביום נכנסה לתוקפה ההפוגה השנייה מטעם האו"ם; בידי צבא השחרור הערבי נשארה מובלעת מרכזית בגליל הצפוני, מגבול לבנון דרומה עד עמק בית נטופה.

החזית המרכזית וירושלים    🔗

הבעיה הצבאית העיקרית שעמדה בפני צה“ל בתום ההפוגה הראשונה היתה הצבא הערבי החזק והיעיל ביותר, הלגיון הערבי. הוא הטיל מצור על ירושלים העברית ומבסיסיהם בלוד וברמלה איימו הכוחות הערביים במישרין גם על תל־אביב. בלוד גם היה צומת הרכבת היחיד בארץ, ונמל־התעופה הבינלאומי היחיד. שני גדודי חי”ר של הלגיון בסיוע שריון וארטילריה ישבו בגיזרת לטרון. לוד ורמלה היו מבוצרות היטב והוחזקו על־ידי כוחות ערביים מקומיים, יחידות בלתי־סדירות, כמה מאות לוחמים משבטים בעבר־הירדן ויחידות קטנות של הלגיון.

הנחתת מהלומה על הלגיון הערבי היתה תמציתו של מבצע “דני”⁴ שתוכנן כמיתקפה הישראלית העיקרית עם חידוש הקרבות. המטרה היתה לפרוץ שוב את המצור על ירושלים ולהסיר את האיום מעל תל־אביב. בשלב הראשון אמור היה צה“ל לכבוש את אזורי לוד ורמלה, בשלב השני – לכבוש את לטרון ואת רמאללה ולפרוץ את הדרך לירושלים. המבצע הופקד בידי יגאל אלון, מפקד הפלמ”ח, והכוחות שהועברו לרשותו היו חטיבות “הראל” ו“יפתח”, בסיוע חטיבת “קריתי” והחטיבה המשוריינת 8. למבצע צורפו גם יחידות מחטיבות “אלכסנדרוני” ו“עציוני”. חטיבה 8, בסיוע גדודים מ“אלכסנדרוני” ו“גבעתי”, קיבלה פקודה לכבוש את נמל־התעופה לוד מצפון ולהתקדם למדרונים ממזרח, בסביבת המחנה הצבאי בבית נבאלה; חטיבת “יפתח” אמורה היתה להוות את הזרוע הדרומית של תנועת המלקחיים.

בפיקודו של אל“מ “מולה” כהן. שהצליח יפה עם החטיבה בקרבות על צפת ובגליל, פתח “יפתח” בהתקפה מן הדרום עם רדת החשיכה ביום 9 ביולי וטיהרה כמה כפרים ערביים בסביבה. החטיבה המשוריינת 8, מצפון, בפיקודו של יצחק שדה, הכניסה למערכה גדוד טאנקים, הראשון בשימוש צה”ל, ובו עשרה טאנקים צרפתיים קלים מסוג H–35 ושני טאנקים מסוג “קרומוול” בריטיים שנתקבלו מעריקים בריטים. כל אלה בצירוף משוריינים התקדמו עם יחידות מ“קריתי” ו“אלכסנדרוני” וכבשו את שדה־התעופה בלוד.

מבצע “דני” – הגזרה המערבית, 9–12 יולי 1948

שתי זרועות המלקחיים אמורות היו להתחבר בבן־שמן, כפר ילדים ונוער שהיה מבודד זה חודשים. חטיבת “יפתח” הצליחה להגיע לשם מן הדרום אבל החטיבה המשוריינת נתקלה בקשיים חמורים בגלל בעיות טכניות רבות שהצוותים הבלתי־מנוסים בטאנקים התקשו בפתרונן. בינתיים, בעוד תנועת המלקחיים בצפון מתעכבת, חש גדוד הקומאנדו הממוכן 89, בפיקודו של סא“ל משה דיין, על־גבי זחל”מים וג’יפים, לרבות משוריין אחד שנלקח מידי הלגיון, פרץ לתוך העיר בהמטירו אש לכל הכיוונים וחזר על עקבותיו באותה דרך ובאותה צורה. פעולה נועזת זאת הממה את המגינים ואיפשרה ליחידות “יפתח” לנצל את הבהלה, שגררה את בריחתם של רוב תושבי לוד. העיר נכנעה לחטיבת “יפתח” אבל התקוממה שוב כאשר יחידת הלגיון פתחה בהתקפת־נגד. ההתקפה נהדפה והעיר נשארה בידי צה"ל. למחרת היום נכנעה רמלה ונכבשה על־ידי יחידות מחטיבת “קריתי”.

גלאב פחה, מפקד הלגיון הערכי, היה נתון ללחץ ניכר שישלח תגבורת ללוד ורמלה, אבל הכוחות היחידים שיכלו לשמש לו לשם כך היו שני הגדודים בלטרון, הרביעי והשני – כדי שיוכל להשיג תוצאה כלשהי חיוני היה שישתמש בגדוד שלם. הוא היה בדעה שאם ההתקפה הישראלית תצליח לא יהיה בידו למנוע את כוחותיהם מלפרוץ ללטרון ולעלות על רמאללה. גדוד אחד לא היה מצליח, לדעתו, לעמוד בפני התקפה כזאת. החלטתו שלא לשלוח תגבורת גרמה שיופעל עליו לחץ רב והוא עתיד היה לספוג תרעומת קשה מצד שאר העולם הערבי. אחרי שנפלו לוד ורמלה נרגמו וגודפו חיילי הלגיון ברחובות רמאללה, וגלאב עצמו הואשם בבגידה בישיבת הקאבינט הירדני, במעמד המלך. אבל בהתחשב בכוחות שעמדו אז לרשותו של גלאב ובדעתו על חשיבותה החיונית והמרכזית של לטרון לעמדה הערבית ממזרח לירושלים אין ספק בדבר שהחלטתו היתה החלטה נכונה מנקודת־ראות צבאית.

פלוגה אחת של הלגיון, פלוגת החי"ר העצמאית החמישית, למעשה היתה מוצבת במשטרת לוד אבל גלאב ציווה עליה לסגת במהלך הלחימה. התקפת־הנגד של פלוגה זאת, הופעת משוריינים של הלגיון שסיירו במבואות לוד, הביאה להתמרדות האוכלוסיה בעיר שחשבה כי הלגיון הערבי נחלץ להצלתה.

חטיבת “הראל” בפיקודו של סא“ל יוסף טבנקין הספיקה לכבוש כמה כפרים בפרוזדור ירושלים כשלב־הכנה במשימתה העיקרית – הסרת המצור על העיר וכיבוש רמאללה. אבל מדיוני מועצת הבטחון באומות המאוחדות היה ברור שעומדים לפני הפסקת־אש נוספת (דגם זה עתיד היה לחזור על עצמו במקרים רבים בהיסטוריה הצבאית של ישראל, משום שהרוב האוטומאטי שהשיגו הערבים והגוש הקומוניסטי באו“ם במרוצת השנים היה תמיד מכריע נגד האינטרסים הישראליים. כל פעם שכוחות צה”ל היו נתונים ללחץ קשה היה ארגון האו"ם נוקט סחבת ולא הזדרז כל עיקר לשים קץ למעשי־האיבה; אבל כשנראה היה שיד הישראלים על העליונה נדרך פתאום כל המנגנון של קהיליית העמים לפעולה שתמנע מן הישראלים לנצל את הצלחתם). לאור המצב החדש באו”ם הסיק המטה הכללי שנותרו רק ימים אחדים להשלמת המשימה. התוכנית לכבוש את רמאללה נגנזה, בלית ברירה, והכוחות אמורים היו להתרכז בכיבוש לטרון.

גלאב השכיל, כאמור, להסיק שעליו לשמור על כוחותיו בתחילת מבצע “דני” ולא לפזר אותם בניסיון לתגבר את חיל־המצב בלוד ורמלה. ביודעו עד כמה חשובה לטרון מבחינה אסטרטגית ריכז את כוחותיו באיזור זה ומצפון לפרוזדור, ואף תיגבר אותם על־ידי החזרת היחידות של הגדוד הראשון שכבשו את קולה (שחזרה ונכבשה על־ידי כוחות צה"ל בהתקפת־נגד).

ההתקפה הרביעית על לטרון נערכה בלילה שבין ה־15 ל־16 ביולי. חטיבת “יפתח”, בסיוע גדוד משוריין מחטיבה 8 ויחידות מ“קריתי”, כבשה את השטח מצפון למובלעת לטרון. לרבות הכפרים ברפיליה, סלבית, אל־בורג' וביר־מעין, ופתחה בכך אפשרות לעקוף את לטרון בדרך לרמאללה. מתוך ידיעה מלאה שהישראלים מתכוונים לבודד את לטרון או לכתרה והחלטה נחושה להחזיק בה בכל מחיר ערך כאן הלגיון התקפות־נגד שהיו מן הנועזות ביותר בכל ימי המלחמה. לאחר מעשה התהלכו סיפורים רבים על מעשי־גבורה בקרבות אלה. בדווי צעיר פיקד על יחידת שריון שנלחמה באל־בורג'; אף שנפצע פעמים רבות הוסיף להילחם עד שהמשוריין שלו הושמד כליל; בבית־החולים הוציאו מגופו יותר ממאה רסיסים. פלוגת צה"ל שנסוגה מרכס לטרון השאירה בשדה־הקרב שלושה פצועים קשה. חובש נשאר אתם על אף הפקודה לסגת. לימים מצאו בשטח את גופות ארבעתם.

עיקר המאמץ של “הראל” הופנה נגד הרכס שהוחזק על־ידי אחד משלושת גדודי הלגיון (הראשון, השני והרביעי) שרוכזו באיזור לטרון. על כוחות צה"ל הופעל לחץ קשה כתוצאה מהתקפת־נגד שערכו יחידות הגדוד השני של הלגיון על אל־בורג' ובית־סירא, והניסיון לכבוש את לטרון נכשל.

בהתקרב ההפוגה החדשה הרחיבו חטיבות “יפתח” ו“הראל” את השטחים שבשליטתן. רק שלושה קילומטרים הפרידו בין המוצבים הקדמיים של “יפתח” ממערב לכביש לטרון ובין המוצבים הקדמיים של “הראל” שבהרי ירושלים ממזרח לכביש לטרון. על כן החליט יגאל אלון לערוך עוד התקפה חזיתית על לטרון. בעוד יחידות “הראל” כובשות את המשלטים מעל בית נובא ממערב תקפה חטיבת “יפתח” בסיוע החטיבה המשוריינת 8. אבל בגלל טעות בקשר נסוג כוח השריון המסייע – לאחר שסבל אבידות מתותח אנטי־טאנקי על גג משטרת לטרון – והחי“ר לא המשיך בהתקפה. היה זה הניסיון האחרון לכבוש את לטרון. היא הוסיפה לחסום את הכביש הראשי לירושלים במשך תשע־עשרה שנים, עד שנפלה לידי כוחות צה”ל במלחמת ששת הימים.

על אף הכשלון הזה חל בעשרת ימי הקרבות של מבצע “דני” שיפור לאין ערוך במצב כוחות צה"ל: רמלה ולוד, לרבות נמל־התעופה הבינלאומי. היו בידיים ישראליות, הוסר האיום הישיר על תל־אביב והפרוזדור הירושלמי הורחב לצד דרום. בלילה שלפני כניסת ההפוגה לתוקפה נכבשה הרטוב, ונפתחה דרך נוספת לירושלים. מסילת־הברזל לירושלים אף היא טוהרה בחלקה הגדול. אבל האיום על הכביש הראשי לירושלים נשאר בעינו כל זמן שהלגיון הערבי הוסיף לשבת בלטרון.

בירושלים עצמה נעשו פעולות שתכליתן היתה להרחיב את חלקו הדרומי של הפרוזדור באזורי מלחה ועין־כרם. כדי להשיג שליטה מלאה על קו הרכבת מתל־אביב לירושלים. בלילה שבין ה־9 וה־10 ביולי כבשה פלוגת גדנ“עים, שהשתתפה בפעולות בכל ימי המצור, את האיזור שנודע לימים בשם הר הרצל, מעל לעין־כרם. נכבשה גם מלחה, מדרום לו. לעומת זאת, החטיבה הראשונה של הלגיון, ובראשה יחידות מן הגדוד השלישי, תקפה בסביבת שער מנדלבאום והשתלטה על בניינים מספר. בלילה האחרון שלפני ההפוגה נערכה התקפה נוספת על העיר העתיקה. יחידה מאצ”ל הצליחה לפרוץ דרך השער החדש, אבל התקדמה רק למרחק קצר לפני שנאלצה לסגת. ניסיון מקביל של יחידת “עציוני” לפרוץ את שער ציון אף הוא נכשל.

החזית הדרומית    🔗

בזמן ההפוגה תוגבר חיל־המשלוח המצרי לכדי ארבע חטיבות. החטיבה הראשונה היתה מופקדת על השטח שבכביש החוף מן הגבול הבינלאומי צפונה דרך עזה עד מגדל; החטיבה השנייה תפסה את הגיזרה הצפונית ביותר, באיזור אשדוד; החטיבה הרביעית החזיקה מבסיסה בפלוג’ה את ציר הרוחב ממגדל דרך בית־ג’יברין לחברון; וחטיבה רביעית, של מתנדבים מאגודת האחים המוסלמים, התפרסה לאורך הציר באר־שבע–חברון–בית־לחם עד למבואותיה הדרומיים ביותר של ירושלים.

מול כוחות אלה ניצבו שתי חטיבות ישראליות. חטיבת “גבעתי”, שהיתה אחראית לשטח שמצפון לכביש מגדל־־בית־ג’יברין, התפרסה עם שני גדודים צפונית ומזרחית לאיזור אשדוד בקשת רחבה מגל־און בצד דרום־מזרח סמוך למרגלות הרי יהודה ועד יבנה בצפון־מערב, ושני הגדודים הנותרים נשארו ברזרבה. חטיבת “הנגב”, בפיקודו של אל"מ נחום שריג, היתה מופקדת על השטח מדרום לכביש עזה־־באר־שבע, וגדוד קומאנדו שמר על דרכי־האספקה ליישובים המבודדים.

לקראת סיום ההפוגה הראשונה ערכו שני הצדדים תוכניות למיתקפה עם התחדשות פעולות־האיבה אור ליום ה־10 ביולי. בתוכנית של כוחות צה“ל, בפיקודו הכללי של אל”מ שמעון אבידן, מפקד “גבעתי”, דובר על פריצת הדרך לנגב, ניתוק ציר־האספקה הרוחבי המצרי ממזרח למערב והדיפת האויב מאיזור אשדוד. בתוכנית המצרית דובר על הרחבת הפרוזדור ממזרח למערב, דבר שהיה מחזק את קווי־התחבורה שלהם, מגדיל המרחק בין שתי החטיבות הישראליות ומחריף את בידודם של היישובים בנגב. לאור ההכנות הישראליות החליט הפיקוד המצרי להקדים את התקפת צה“ל ולפתוח במתקפה ב־8 ביולי, יום לפני סיום ההפוגה, כדי לתפוס את היוזמה ולנצל את גורם ההפתעה. במהלך ההתקפה הצליחו לכבוש באיזור ה”צומת" את כאוכבה, חולייקת וגבעה 113. לאחר שהותקפו במפתיע התארגנו היחידות של “גבעתי” חיש מהר וקידמו את תוכניתן שלהן, שנקבעה ללילה של יום המחרת.

איזור פלוג’ה

מצודת המשטרה החיונית בעיראק סואידן הותקפה על־ידי יחידה מחטיבת “הנגב”, אבל גם כאן חל איחור בפתיחת ההתקפה. כאשר עלה השחר אנשי ההנדסה הקרבית עם מטעני־צינור וחומרי־נפץ עדיין פילסו להם דרך בשכבות הרבות של הגדר החיצונית. הס נסוגו אבל הלחימה נמשכה ובמהלכה כבשו יחידות מ“גבעתי” כפרים אחדים באיזור ה“צומת” והדפו התקפה מצרית קשה על בית דרס. בהסתערות האחרונה על איבדיס של פלוגת חי"ר של “גבעתי” נשארו בחיים רק 18, שתקפו את עמדות האויב ברימוני־יד; המגינים המצרים התמוטטו וברחו על נפשם. כאן כבשה חטיבת “גבעתי” לראשונה זחלים שלמים נושאי מקלעי ברן ותותחים אנטי־טאנקיים, שתיגברו את כוחה במידה ניכרת. המצרים מצדם תקפו בכוח רב, ככשו חזרה את בית עפא אבל נכשלו בכיבוש איבדיס, אף שערכו עליה התקפה שהיתה מן הכבדות ביותר שלהם בכל ימי המלחמה. הצלחת היחידה בעמידה בתנאים קשים כאלה היתה לנקודת־מיפנה בתולדות “גבעתי”: מכאן ואילך אף יחידה של “גבעתי” לא נסוגה בקרב מעמדה שהחזיקה – ומסורת זאת שרירה וקיימת עד היום.

מפקד הדיביזיה המצרית, גנרל מוואווי, החליט לפתוח בהתקפה חזיתית כוללת על נגבה, שהיתה בעיניו נקודה מרכזית והמפתח למערך ההגנה הישראלי באיזור הכללי של ה“צומת”. בתום מסך־אש ארטילרי כבד לריכוך הקיבוץ, שהגנו עליו כ־150 לוחמים, הטיל למערכה את הריכוז הגדול ביותר של כוחות מצריים ששימשו בהתקפה עד אז – שלושה גדודי חי"ר, גדוד שריון וגדוד ארטילריה. עם הגדוד המצרי התשיעי בראש הותקפה נגבה בעת ובעונה אחת מארבעה כיוונים שונים. ההתקפה הראשונה נכלמה כאשר הגיעו המצרים כמעט עד לגדר החיצונית; ההתקפה השנייה נבלמה לאחר שחדרו המצרים עד לגדר הפנימית; אבל עם רדת החשיכה נאלצו המצרים לסגת בהשאירם בשדה־הקרב 200 נפגעים.

בו־זמנית פתחו המצרים בהתקפות על גל־און באגף המזרחי של כוחות צה"ל ועל בארות יצחק ליד עזה. בקיבוץ זה היו כ־70 נושאי־נשק מאנשי המקום ומחלקה מחטיבת “הנגב”. הפיקוד המצרי החליט שכבר סיכן את קווי־התחבורה שלו יותר מדי ודינו חיסול. אבל עם הופעת גדוד הקומאנדו הישראלי בסיוע ארטילריה נשברה ההתקפה המצרית על בארות יצחק; שוב נסוגו הפולשים והשאירו בשדה־הקרב עוד כ־200 נפגעים.

נגבה וסביבתה

במשך חמישה ימים התנהלו הקרבות הקשים ביותר במלחמה, כשהמצרים יוצאים בהתקפות על הצומת בזו אחר זו. יחידות סודאניות בצבא המצרי כבשו את הגבעה 105 ליד נגבה, אבל נהדפו בהתקפת־נגד שערכה יחידת הקומאנדו של “גבעתי”, “שועלי שמשון”. הכשלון בנגבה ובבארות יצחק, ומספר הנפגעים הגדול מאוד בשני המקרים, נתנו את אותותיהם ברוח־הלחימה של המצרים. מכאן ואילך עברו הכוחות המצריים למיגננה, ואילו כוחות צה"ל ניצלו את היתרון הפסיכולוגי שהשיגו. שני הצדדים היו סחוטים עד מאוד אחרי הלחימה המתישה והאבידות הגדולות. בהתקרב ההפוגה השנייה שוב ערכו כוחותיו של אבידן התקפות־שווא על חולייקת, כאוכבה ובית עפא, אבל בהתקפות על חתה וחרתיה הצליחו. קרב עז התחולל מסביב לחרתיה כאשר המצרים פתחו בהתקפת־נגד כושלת.

ההפוגה נכנסה לתוקפה בשעות הערב של יום ה־18 ביולי. כוחות צה"ל הצליחו לפרוץ פרוזדור צר ורופף למדי לנגב וחסמו את כביש הרוחב ממגדל לבית־ג’יברין; אבל המצרים הצליחו להתגבר על הבעיה על־ידי תפיסת משלטים ליד חרתיה וסלילת “דרך בורמה” עוקפת משלהם.

ההפוגה השנייה    🔗

מסקירת הפעולות בקרבות עשרת הימים ביולי עולה שחלה התקדמות ניכרת בצה“ל לאור התעצמותו של חיל־האוויר עם רכישת מטוסי־קרב צ’כיים מסוג “מסרשמיט” ושלושה “מבצרים מעופפים” B–17 (שהפציצו בימי הלחימה את קאהיר ודמשק). לאט לאט התחיל החי”ר הישראלי ללמוד כיצד להילחם בסיוע שריון וארטילריה. לאט לאט הותך כוח פרטיזאני והפך לצבא, בעיצומה של סערת הקרב.

בינתיים פעל הרוזן ברנאדוט, המתווך מטעם האו“ם, לקבלת הצעותיו שהיה בהן כדי לקרוע את הנגב ממדינת ישראל, שהיתה מקבלת בתמורה את הגליל המערבי, להחזיר את רמלה ולוד לשלטון ערבי, ולהטיל על ירושלים ונמל־התעופה בלוד פיקוח של האומות המאוחדות. ממשלת ישראל הבינה שכל עוד הנגב מנותק ממרכז הארץ מן הנמנע יהיה לבטל הצעות מדיניות אלה. היה ברור שחייבים לשבור את המעגל הסוגר על הנגב (שהיה אמנם לא הדוק עד כדי מניעת יחידות ישראליות מלהסתנן מדי לילה מבעד לעמדות המצריות) ולאחד אותו חזרה עם גוף המדינה. ואז, ביום 17 כספטמבר, לאחר שחתם ברנאדוט על דו”ח למועצת הבטחון שבו העלה הצעות חדשות, בין השאר, בדבר הענקת “סמכות אכיפה” למתווך האו“ם, ותוך כדי נסיעה דרך ירושלים לארמון הנציב, איזור ששני הצדדים ראו בו איזור מפורז, כדבר האו”ם, נעצרה השיירה של הרוזן ברנאדוט בשכונת קטמון. ג’יפ חסם את הדרך, שלושה אנשים קפצו מתוכו ופתחו באש שבה נהרגו ברנאדוט ועוזר צרפתי. המתנקשים, יהודים לדעת הכל, נמלטו ולא נתפסו עד היום, אבל בן־גוריון החליט לנצל את הזעזוע שנגרם על־ידי הרצח ולפעול בתקיפות. האצ“ל, שהמשיך בקיום עצמאי בירושלים (להבדיל ממקומות אחרים בארץ), נצטווה להתפרק תוך 24 שעות ולמסור את נשקו לידי צה”ל. כמאתיים חברי לח"י, כולל מנהיגים ומפקדים, הוכנסו למעצר.

התגובה הבינלאומית לרצח הרוזן ברנאדוט העמידה את ישראל במצב קשה מאוד מבחינה מדינית. מה שהיה בגדר המלצות בדו“ח שלו נעשה לצוואה פוליטית, במשנה תוקף. ישראל נקלעה למצב עדין. ידיה של ישראל אפשר שהיו נשארות כבולות מחשש התגובה הבינלאומית לרצח אלמלא פעלו המצרים בצורה שפתרה לצה”ל את בעיית הנגב. הם התמידו בסירובם העיקש להתיר מעבר חופשי של שיירות ישראליות לנגב, כניגוד לתנאי ההפוגה, ונתנו בכך הצדקה לפעולות צבאיות ישראליות. חוסר ההבנה מצד המצרים למצב החמור שישראל נקלעה לתוכו בגלל רצח ברנאדוט הוא, איפוא, שפתח לפני צה"ל את הדרך למבצעים שהביאו בסופו של דבר לעקירת הצבא המצרי ולהבסתו.

צה"ל התארגן בינתיים בארבעה פיקודים אזוריים: חזית הצפון בפיקודו של אלוף משה כרמל; חזית המרכז בפיקודו של אלוף דן אבן; ירושלים והפרוזדור בפיקודו של אלוף צבי אילון; ואיזור הדרום בפיקודו של אלוף יגאל אלון.

ההכרעה    🔗

הכרעה בגליל

השטח שבשליטת צבא השחרור הערבי של קאוקג’י, בגיזרה הצפונית, היה מובלעת גדולה שנשענה על גבול לבנון מצפון, במזרח פנתה דרומה מסביבת מטולה לנקודה המרוחקת כדי קילומטרים אחדים ממערב לכנרת, ומשם המשיכה מערבה דרך עילבון ופנתה צפונה חזרה לגבול לבנון דרך מג’דל כרום ותרשיחא.

הכוח הצטמצם כדי 3,000–4,000 איש, בשלוש חטיבות: חטיבה מס' 1 “ירמוך”, שתוגברה במתנדבים מלבנון, פעלה בהרים מדרום לכביש עכו–צפת; חטיבה מס' 2 “ירמוך” התפרסה מול צפת, בין מירון וסאסא; חטיבה מס 3 “ירמוך” החזיקה בצד המערבי של הכיס, מבסיסה בתרשיחא. לרשות הכוחות האלה עמדו כמה תותחי־שדה של 75 מ“מ ומשוריינים אחדים. ב־22 באוקטובר הוציא קאוקג’י את הכוחות שאורגנו מחדש להתקפת־פתע על מנרה, בהרים המשקיפים על אצבע הגליל ממערב. נכבש המשלט שייח עבד, מנרה בודדה, והתקפת־נגד של כוחות צה”ל נהדפה. לצבא לבנון עדיין היו ארבעה גדודים לאורך הגבול, ובגבול המזרחי, עד אל־חמה, ישבו שלוש חטיבות סוריות.

הוחלט לטהר את הגליל מכוחות ערביים, להשמיד את צבא השחרור הערבי של קאוקג’י ולכונן קו־הגנה לאורך הגבול הבינלאומי עם לבנון. הכוחות שעמדו לרשות האלוף כרמל, מפקד החזית הצפונית, מנו ארבע חטיבות: חטיבה 7, חטיבת “עודד” (שהוחזרה מן הנגב), וחטיבות “גולני” ו“כרמלי”. נוספו ארבע סוללות ארטילריה, שתיים עם תותחי־שדה 75 מ“מ ושתיים עם תותחים של 65 מ”מ. המבצע, שנקרא “חירם” (על שם מלך צור, בעל־בריתו של שלמה המלך) נפתח אור ליום 29 באוקטובר וקיבל צורה של תנועת־מלקחיים שזרועותיה אמורות היו להתחבר בסאסא שליד גבול לבנון ולסגור על הכיס הערבי בגליל. חטיבה 7 תנוע לסאסא מצפת, ואילו “עודד” יעלה עליה ממערב ויכבוש בדרך את תרשיחא. יחד עם זאת יפתחו יחידות מ“גולני” בפעולות־הסחה מדרום בכיוון עילבון. בצפון־מזרח יוטרדו הסורים על־ידי חטיבת “כרמלי”.

מבצע “חירם”, 29–31 אוקטובר 1948

חטיבה 7, בפיקודו של אל“מ בן דונקלמן, מנתה גדוד שריון ושני גדודי חי”ר, ובהם פלוגת צ’רקסים. בצאתה מצפת בשעות הערב של ה־28 באוקטובר נקלעה לקרב רגלים עז ליד מירון; הערבים נסוגו והשאירו בשדה 80 הרוגים. החטיבה התקדמה וככשה את ג’יש, היא גוש־חלב, אחד המבצרים אשר החזיקו מעמד נגד הרומאים בעת מרד היהודים במאה הראשונה לספירה. גדוד סורי שהוחש מלבנון כדי לחזק את קווי־ההגנה הערביים נכנס למארב עוד לפני שהספיק להיערך להתקפה; הוא נסוג באי־סדר והשאיר בשדה יותר מ־200 הרוגים. חטיבה 7 המשיכה לסאסא והשלימה את חלקה כזרוע המזרחית של תנועת־המלקחיים. הפעולה ממערב, של חטיבת “עודד”, הצליחה פחות מזה: היא נכשלה בכיבוש תרשיחא, ופלוגה דרוזית שסופחה אליה נקלעה למצב קשה. אבל הידיעה שחטיבה 7 כבשה את סאסא בעורף מוטטה את ההגנה על תרשיחא והערבים נסוגו ללבנון תוך נטישת הציוד הכבד שלהם. למחרת היום, 30 באוקטובר, ערכה החטיבה התקפה נוספת ותרשיחא נכנעה. ככך נתאפשר כיתורה של סאסא ממערב.

הגיעה שעתו של השלב השני במבצע “חירם”. כוחות “גולני” נעו מעילבון צפונה ובערב של יום 31 באוקטובר עלו על כביש תרשיחא–סאסא. צבא השחרור הערבי למעשה חדל להתקיים. כרמל הוציא מיד פקודה להמשיך בפעולה: חטיבת “עודד” נצטוותה לטהר את השטח בין נהריה לסאסא, מדרום לגבול הלבנוני, ואילו חטיבה 7 נעה במהירות מסאסא לכיוון צפון־מזרח לעבר מלכיה, שעליה התנהלו קרבות קשים מאוד בתחילת המלחמה. כוחות־המגן הערביים התמוטטו וברחו. צה"ל שלט, איפוא, על גבול הלבנון כולו, מנבי יושע במזרח עד לראש־הנקרה על חוף הים. הוסר המצור על מנרה ויחידות מחטיבת “כרמלי” חצו את גבול לבנון, כבשו ארבעה־עשר כפרים לבנוניים והגיעו עד לליטאני (שטח זה נוצל אחר־כך לצורכי מיקוח, בשיחות על שביתת־הנשק, לפני שהוחזר לשלטונות לבנון).

בכך הסתיים מבצע “חירם”, אחרון המבצעים שנערך בצפון במלחמת העצמאות. צבא השחרור הערבי של קאוקג’י הוכה שוק על ירך וחוסל למעשה; שרידי הכוח נלקחו בשבי או שגורשו מן הגליל. מספר הנפגעים הערבים במבצע זה הגיע לכ־400 הרוגים ו־550 שבויים. צבא לבנון למעשה יצא מן המלחמה וישראל החזיקה ברצועת אדמה בלבנון מן הליטאני עד מלכיה. הסורים קיימו את ראש־הגשר שלהם במשמר הירדן, אבל פרט לכך נפל לידי צה"ל הגליל כולו. מכל הבחינות המעשיות, המלחמה לאורך גבולה הצפוני של ישראל הגיעה לסיומה.

החזית הדרומית: כיס פלוג’ה    🔗

בעוד אלון מעבד תוכניות למיתקפה גדולה בנגב נערך מבצע מורכב ומפותל ממש מתחת לחוטמם של המצרים. חטיבת “יפתח” הסתננה דרך הקווים המצריים כדי להחליף את חטיבת “הנגב”, שנשאה בעיקר הנטל של הלחימה בדרום במשך תשעה חודשים. שני הצדדים השתדלו לשפר את עמדותיהם בזמן ההפוגה, ובכל מקום שנתקלו בהתנגדות לכך פרצו קרבות. טיפוסי לכך היה הקרב שנערך באיזור חירבת מחאז, גבעה ששלטה על הכביש הראשי בנגב מן הצפון לדרום והיתה בטווח ארטילרי לשדה־התעופה ברוחמה, חוליית־אספקה חיונית לכוחות צה“ל בנגב. אחרי שאיזור חירבת מחאז נכבש על־ידי כוח רענן מחטיבת “יפתח” ערכו הכוחות המצריים שבע התקפות־נפל על העמדות הישראליות, ובפרט גדוד החי”ר המצרי השישי שקצין־המבצעים שלו היה אז אחד מייג’ר גמאל עבדול נאצר. (כאשר נעשה נשיא מצרים לאחר שהשתתף בהפיכת הקצינים החופשים שהורידה את המלך פארוק מכסאו ב־1952 סיפר נאצר שרעיון המהפכה נבט בלבו ובלב חבריו בתנועת הקצינים החופשים בלילות הארוכים בשדות פלסטינה, ובפרט בשעת המצור הישראלי על כיס פלוג’ה).

מבצע “יואב” 22–15 אוקטובר 1948

הפעולה נגד המצרים בדרום כונתה “מבצע יואב”, ולרשות יגאל אלון הועמדו החטיבות “גבעתי”, “הנגב” ו“יפתח” ועוד שני גדודים מן החטיבה המשוריינת 8 (כעבור זמן הועברה מחזית הצפון חטיבת “עודד” כדי להשתתף במבצע). תוכניתו של אלון היתה לפרוץ פרוזדור לנגב, לנתק את קווי־התחבורה המצריים לאורך החוף ובכביש באר־שבע–חברון–ירושלים, לבודד ולהביס את הכוחות המצריים אחד אחד ולגרש אותם מן הארץ.

ב־15 באוקטובר יצאה שיירת־אספקה ישראלית בפיקוח אנשי האו“ם (בהתאם למוסכם בתנאי ההפוגה) לדרכה לנגב, דרך הקווים המצריים ב”צומת“. כמנהגם פתחו המצרים באש על השיירה, אבל הפעם שימש המקרה אמתלה נוחה למבצע “יואב”. אוחו ערב הופצצו עזה, מגדל ובית־חנון וחיל־האוויר המצרי באל־עריש הוצא בחלקו מכלל פעולה. גדוד הקומאנדו של “יפתח” מיקש את מסילת־הברזל בין אל־עריש ורפיח וכבישים שונים באיזור רפיח–עזה והטריד מיתקנים ומחנות מצריים. יחד עם זאת תקעו שני גדודים של “גבעתי” טריז לכיוון דרום ממזרח לעיראק מנשיה וניתקו בכך את הכביש מפלוג’ה לבית־ג’יברין. בבוקר יום ה־16 באוקטובר פתח גדוד טאנקים של חטיבה 8 בסיוע גדוד חי”ר מחטיבת “הנגב” בהתקפה כבדה על עיראק מנשיה כניסיון לפתוח פרוזדור לדרום־מזרח. הניסיון נכשל משום שכוחות צה“ל לא היו מנוסים בשילוב כוחות שריון וחי”ר: כוח השריון נפגע בחלקו הגדול כשנלכד חשוף ב“שטח הריגה” שהכינו המצרים ונאלץ לסגת. במהלך הקרכ ניזוק אחד הטאנקים מסוג “קרומוול” ש“נרכש” מן הצבא הבריטי, וה“קרומוול” השני עסק בחילוצו. בקרב זה נגרמו לצה“ל אבידות כבדות מאוד וכולו עמד בסימן רשלנות, חוסר תיאום ופיקוד כללי גרוע. מכלל הכוח התוקף הישראלי הצליחו לחזור לקווים כ־50 איש בלבד. מלבד האבידות בנפש אבדו לכוח הטאנקים הקטן של צה”ל ארבעה כלים מסוג “הוצ’קיס” וכל הטאנקים האחרים יצאו נפגעים.

אלון הסיק מסקנות מן התבוסה הזאת והחליט לחזור לאיזור ה“צומת” ולנסות לפרוץ דרך חולייקת. המיגננים המצריים מסביב ל“צומת” התבססו על משטרת עיראק סואידן וכללו את הגבעה 113 והגבעה 100 החולשות על ה“צומת” בצפון, שתי עמדות בסיוע הדדי ממערב שהוחזקו על־ידי פלוגה אחת, ומדרום הכפרים המבוצרים על ראש גבעה חולייקת וכאוכבה שהוחזקו על־ידי פלוגה מתוגברת מערב הסעודית. אלון החליט למקד את ההתקפה בגבעה 113 ובמעוזי ה“צומת” והטיל על גדוד מחטיבת “גבעתי” לכבוש נקודות חיוניות אלה. כל עמדה הותקפה על־ידי פלוגה שהתקדמה בחיפוי אש ארטילרית, אחרי שנערכו התקפות־הסחה שנועדו ליצור רושם כי עיקר ההתקפה תבוא מכיוון הנגב, מדרום. המצרים הופתעו כאשר ההתקפה העיקרית נפתחה מן הכיוון ההפוך. בלילה שבין ה־16 ל־17 באוקטובר הסתערו כוחות “גבעתי” על העמדות בהתקפת כידונים ובחצות, אחרי קרב עז פנים אל פנים תוך שימוש בכידונים ורימונים, נכבשו הגבעות 113 ו־100. ההתקפה על עמדות ה“צומת” נתקלה בקשיים, כי ההתנגדות המצרית היתה נחרצת וממושכת יותר, אבל עם שחר יום ה־18 באוקטובר היו שתי העמדות בידיים ישראליות. המצרים ערכו ארבע התקפות־נגד ונכשלו. אותו לילה ניצל “גבעתי” את ההצלחה וכבש את כאוכבה, אבל ההתקפה שערך הגדוד הראשון של “יפתח” על חולייקת הסתיימה בכשלון. הפרוזדור לדרום נשאר איפוא חסום.

כוחות “יפתח”, שהצליחו לנתק את כביש החוף בבית־חנון, איימו על הכוחות המצריים בצפון בכיתור גמור. המצרים התחילו לפנות את אזורי אשדוד ומגדל בדרך אלטרנאטיבית לאורך החופים והצליחו לרכז את החטיבה שפונתה באיזור שנודע לימים כ“רצועת עזה”. תגובת שאר ארצות ערב למצוקת הכוחות המצריים הנסוגים והמכותרים הביאה להאשמות הדדיות, כדרכן תמיד, והפיקוד העליון הישראלי השתכנע שצבאות ערב האחרים לא ייחלצו לעזרת המצרים. אי לכך הורדה מן הגליל חטיבת “עודד” ונשלחה להתקפה על המצרים באיזור הגבעות של מעקף חרתיה, אשר איפשר למצרים להוסיף ולהשתמש בכביש פלוג’ה–בית ג’יברין. ההתקפה נכשלה. כאשר גבר הלחץ באו"ם להכריז על הפוגה נוספת החליט אלון לרכז את כל המאמצים בפריצת פרוזדור לדרום על־ידי פיצוח “האגוז הקשה” של חולייקת. על אף האבידות הכבדות ועייפות האנשים החליט אלון שהמשימה תתבצע אור ליום ה־20 באוקטובר על־ידי חטיבת “גבעתי” למודת־הקרבות. התוצאה היתה אחד הקרבות העזים והאכזריים ביותר שנערכו בנגב.

במערך ההגנה של חולייקת ישב גדוד מצרי מתוגבר ובו פלוגת חי"ר סעודית שנשענה על פלוגת־סיוע שהיתה מצוידת במקלעים, במרגמות ובזחלים נושאי־ברן. כדי לעקור את המעוך הזה מידי האויב תוגבר הגדוד השני של “גבעתי” בפלוגה נוספת מן הגדוד הרביעי. בראש הפעולה עמד צבי צור (לימים רמטכ“ל צה”ל, משנת 1961. הוא היה איש־מינהל מעולה ויד־ימינו של משה דיין בתקופת כהונתו כשר הבטחון בשנים 1967–1974). שש הגבעות שהחזיקו המצרים היו בסיוע הדדי ובעיית הכוחות התוקפים היתה לבודד אותן ולהשמידן אחת אחת. בהתקפת הכידונים הראשונה על הגבעה שהיתה מאוישת בחלקה על־ידי הסעודים נכבשה העמדה בסערה. נתגלתה בה כמות גדולה של ציוד צבאי, לרבות כשלושים מקלעי “ויקרס” שנוצלו מיד על־ידי כוחות “גבעתי”: הם הפכו את הגבעה לבסיס לסיוע־אש. בכל שש הגבעות עמדה הלחימה בסימן מאבק מר פנים אל פנים, ומערכת החפירות טוהרה בהתקפות חוזרות עם כידונים ורימוני־יד. בקרב על הגבעה האחרונה אזלה התחמושת ולוחמים ניהלו קרבות נואשים פנים אל פנים – חיילים סעודיים לא היססו אפילו לנשוך את תוקפיהם!

מערך האויב סביב ה“צומת”

מיתחם חולייקת נפל לידי חטיבת “גבעתי” וב־20 באוקטובר נפתחה סוף סוף הדרך לנגב. ליד חולייקת ניצבת היום יד־זכרון ועליה סמל חטיבת “גבעתי” והכתובת: “ההלך – ברדתך לנגב זכור אותנו”.

התקפה שנערכה בו־זמנית על משטרת עיראק סואידן שוב נכשלה, זו הפעם החמישית, תוך אבידות קשות. אבל אחרי ההצלחה בחולייקת העמיד מיד אלון כוח־משימה שיעלה על באר־שבע במטרה לבודד את הכוחות המצריים שבהרי חברון ולנתק את קווי־התחבורה שלהם; לאחר שיהיו מבודדים אפשר יהיה לטפל בהם אחד אחד.

הכוח שעלה על באר־שבע היה מורכב מחלקים ניכרים של חטיבה 8, מגדוד הקומאנדו ועוד שני גדודים מחטיבת “הנגב”. עם שחר יום ה־21 באוקטובר התקרבו כוחות צה“ל לבאר־שבע ממערב, ופעולת־הסחה נערכה מכיוון חברון מצפון. אחרי קרב עז נשבר חיל־המצב המצרי שמנה 500 חייל ובשעה 09.00 אותו בוקר נכנעה בירת הנגב לכוחות צה”ל. בכך שותקה הזרוע המזרחית של חיל־המשלוח המצרי וקווי־האספקה הראשיים שלה נותקו. למעשה התפורר החיל המצרי לארבעה כוחות מבודדים זה מזה: חטיבה אחת באיזור רפיח–עזה; חטיבה אחת על סף נסיגה דרומה מאיזור מגדל; חטיבה שלמה של 4,000 איש בקירוב, בפיקודו של הבריגאדיר הסודאני סעיד תהא ביי, לכודה ב“כיס פלוג’ה” וכשני גדודים מבודדים באיזור חברון–ירושלים.

כדי להקל על כיס פלוג’ה הציע גלאב, מפקד הלגיון הערבי, פעולה גדודית אבל התחרות הבין־ערבית גברה עליו – לעבדאללה לא היתה כל כוונה להקל על המצרים. ב־22 באוקטובר כבש צה"ל את בית־חנון והגביר את לחצו על קווי־התחבורה המצריים לאשדוד. בשבועיים שלאחר מכן השלימו המצרים את הפינוי מאזורי אשדוד ומגדל ונסוגו לרצועת עזה.

בינתיים הרחיבו כוחות צה“ל שבהרי יהודה וחברון את שטח שליטתם בפרוזדור הירושלמי הדרומי עד לבית־ג’יברין והשלימו בכך את כיתורו של כיס פלוג’ה. ב־9 בנובמבר נכבשה לבסוף משטרת עיראק סואידן על־ידי יחידות מן החטיבה המשוריינת 8 בפיקודו של יצחק שדה. הפעם לא חזרו על השגיאות שנעשו בעבר. אחר־הצהריים, כאשר השמש השוקעת סינוורה את עיני המגינים, רוככה מצודת עיראק סואידן, אותה “מפלצת על הגבעה” שעמדה בפני התקפות כה רבות וגרמה אבידות כה כבדות, בריכוז הכבד ביותר של אש ארטילרית שהצליח צה”ל להפעיל עד אז במלחמה, ובתוך זה תותחי־שדה חדשים של 75 מ“מ, מרגמות קלות וכבדות ומקלעים, הגג טואטא באש מקלעים וכל פתח בבניין ספג אש ארטילרית בכינון ישיר. בתום שעתיים של אש מרוכזת ובלתי־פוסקת התקרבו לקיר המצודה רגלים, זחל”מים ושני טאנקים והבקיעו אותו. החיילים המצרים היד המומים, הם יצאו ונכנעו, “המפלצת על הגבעה” הודברה סוף סוף. כיס פלוג’ה הצטמצם לשטח שבין פלוג’ה ועיראק אל־מנשיה. החטיבה הנצורה החזיקה בו עד להסכם שביתת־הנשק בין ישראל ומצרים, שנחתם ב־24 בפברואר 1949.

עד אז נהג המפקד של כיס פלוג’ה, הבריגאדיר סעיד תהא ביי, לדחות הצעות להיפגש עם מפקדים ישראלים; הפעם נפגש עם מפקד חזית הדרום, יגאל אלון, בקיבוץ גת. הצעתו של אלון לאפשר למצרים, במקרה של כניעה, שיבה חופשית למצרים בכבוד צבאי מלא, נדחתה. סעיד תהא ביי הודה שמצבו נואש אבל מתפקידו, אמר, להציל את ככוד הצבא המצרי. לזאת השיב יגאל אלון שממשלת מצרים אינה ראויה לפקד על קצין גיבור כמו תהא ביי.

כדי לתגבר את הכוחות בחזית הדרומית הורדה חטיבת “גולני” מהרי הגליל הטובלים בירק למדבר הנגב הצחיח. חטיבת “גבעתי”, שנשאה בעיקר המעמסה של הלחימה בנגב הצפוני והצטיינה בביצועיה, הוחלפה על־ידי חטיבת “אלכסנדרוני” שבידיה הופקדה, החל מאמצע נובמבר, אכיפת המצור על ה“כיס” ובתוך זה סיכול המאמצים הרבים שעשו המצרים להביא אליו אספקה במצנחים או בשיירות־גמלים. תוכנית לפריצת הכוחות הנצורים לעבר הרי חברון הוברחה דרך הקווים על־ידי אחד הקצינים הבריטים של הלגיון הערבי, מייג’ר לוקהיד. אבל הפיקוד העליון של הכוחות המצריים דחה אותה בטענה שאינה מעשית. הם גם חשדו בכל תוכנית שמעורב בה קצין בריטי, ויהא אפילו בעל־ברית. ומלבד זאת, ה“כיס” ריתק אליו כוחות ישראליים ניכרים. התקפה של “אלכסנדרוני” בלילה שבין 27 ו־28 בדצמבר נהדפה. בהתקפה נעשו שגיאות רבות והיא סבלה מליקויים כתיאום ובתקשורת, היא התפוררה במהירות ואיבדה את הפיקוד האחיד. יחידות מבודדות הושמדו. ההתקפה הסתיימה באסון ונתנה זריקת־עידוד למצרים הנצורים. מכאן ואילך נשארה החטיבה במצור ללא כל התקפות מצד צה"ל עד לסיום המלחמה.

החזית הדרומית – מבצע ''חורב"    🔗

הפיקוד המצרי עשה הכנות לשבור את הקיפאון. לאחר שנסוגו והתפרסו מחדש לאורך החוף דרומית לבית־חנון, בעיקר באיזור עזה–רפיח, התכוונו המצרים לפתוח בהתקפה מאיזור עזה במטרה לשחרר את הנצורים בכיס פלוג’ה. כפתיחה למבצע השתלטו טורים מצריים על כמה נקודות־משלט, בפרט בדרום־מערב. פרצו קרבות קשים מאוד ובסידרה של התקפות־נגד ב־5 בדצמבר הצליחו כוחות צה“ל לכבוש עמדות אסטרטגיות לאורך קו־החזית בגיזרת עזה; היה זה מבצע “אסף”, שבמהלכו הדפו יחידות מחטיבה 8 ו”גולני" התקפות כבדות של חי“ר ושריון. בסופו של דבר חוזקו הקווים של צה”ל והשתפרו בהרבה.

לקראת סוף נובמבר הרחיב צה"ל את שליטתו גם ממזרח לבאר־שבע לעבר ים המלח ועמק הערבה, המשתרע דרומה לאורך הגבול עם ירדן, ושחררו בכך את מפעלי האשלג בסדום שהיו מנותקים כשישה חודשים. האיזור המשוחרר כלל את מצדה, המקום בו ניהלו היהודים קרב־גבורה אחרון נגד הרומאים הצרים עליהם בשנת 72 לספירה.

בינתיים גבר הלחץ המדיני במועצת הבטחון לכפות על ישראל נסיגה לקווי 14 באוקטובר – שפירושה היה ניתוק הנגב מחדש. לחץ פוליטי זה, שבריטניה מילאה בו תפקיד בולט, בצד התזוזות המצריות מרצועת עזה לעבר פלוג’ה (שהביאו להתלקחות של קרבות מספר לאורך חזית עזה), שכנע את הפיקוד העליון הישראלי שאין מנוס מסילוק המצרים מן הארץ ומהסרת האיום שנשקף מריכוזים מצריים באיזור עזה על בטחון הנגב ושלום המדינה בכלל. ובראש ובראשונה היתה מודעות לעובדה שממשלת בריטניה מסרבת להשלים עם הכללת הנגב במדינת ישראל; תוכניתו של ברנאדוט למסור את הנגב לערבים תמורת הגליל עדיין היתה אחת האופציות שהיו מקובלות על כמה מדינות במערב. אי לכך החליטה ממשלת ישראל לפתוח במבצע צבאי נוסף בנגב במטרה להשמיד את הכוחות המצריים הפולשים וליצור מצב צבאי שיאלץ את המצרים לשבת לשולחן הדיונים.

חמש החטיבות שהרכיבו את חיל־המשלוח המצרי היו מפוזרות דלקמן: חטיבה אחת של כ־4,000 איש היתה נצורה בכיס פלוג’ה, שתי חטיבות מתוגברות ישבו באיזור עזה וחטיבה אחת באיזור אבו־עגילה ואל־עריש. קרוב לאלפיים איש, שיירים מגדודי האחים המוסלמים, עדיין היו מבודדים באיזור חברון–בית־לחם. הכוחות המצריים היו פרוסים, איפוא, בקשת רחבה: הזרוע המערבית נטתה דרומה מאיזור עזה לאיזור אל־עריש ואבו־עגילה, והזרוע המזרחית הצפינה מאבו־עגילה לביר־עסלוג‘. הריכוזים העיקריים של הכוחות המצריים היו באיזור עזה, והפיקוד המצרי גילה רגישות רבה להגנתו. ליגאל אלון היה ברור שהתקפה חזיתית על עזה עלולה לעלות ביוקר רב. המפתח לריסוק המערך המצרי היה, לדעתו, בניתוק צירי־התנועה הרוחביים בין הכוח המזרחי והמערבי. התפיסה שמאחורי מבצע “חורב” היתה להנחית מהלומה שתהדוף את כוחות האויב בכביש הראשי מביר־עסלוג’ דרומה ואז, בגיחה רחבה לסיני, לסגור על אל־עריש מדרום ולנתק בכך את הכוח המצרי כולו ממקורות האספקה והתגבורת.

הכוחות שעמדו לרשותו של מפקד חזית הדרום לצורך מבצע “חורב” מנו חמש חטיבות: החטיבה המשוריינת 8 בפיקודו של יצחק שדה, חטיבות “הנגב” ו“גולני” וחטיבת “הראל” שהועברה דרומה מפרוזדור ירושלים, וחטיבת “אלכסנדרוני” שהמשיכה במצור על כיס פלוג’ה. הפיקוד הישראלי חיפש דרך להימנע מהסתבכות בפעולות שיחייבו כיבוש עמדות מבוצרות בזו אחר זו ויעלו בקרבנות רבים, שכן המצרים החזיקו בשורה של מעוזים באיזור ביר־עסלוג‘, בפרט בביר־א־תמילה ומישרפה מדרום לביר־עסלוג’ על הכביש לאל־עוג’ה. עמדות המצרים היו ערוכות לאורך הכביש הראשי המחבר את אל־עוג’ה ובאר־שבע – אבל לפיקוד החזית נודע על קיום דרך רומאית עתיקה שעוקפת את העמדות האלה, הנמשכת כמעט בקו ישר מבאר־שבע לאל־עוג’ה. הדרך נתכסתה בחולות במרוצת הדורות והצריכה תיקונים ניכרים עד שתהיה ראויה לשימוש, אבל ההתקדמות בדרך זאת תעקוף את כל העמדות המצריות באיזור ביר־עסלוג' ותנתק את קווי־התחבורה שלהם לאל־עוג’ה. כדי להסיח את דעת המצרים מפעילות הגייסות העסוקים בתיקון הדרך הרומאית, וכדי להטעות את המצרים באשר לכיוון המאמץ הישראלי העיקרי, אמורים היו כוחות “גולני” לצאת בהסתערות חזקה לעבר איזור עזה בחירבת מעין. “גולני” קיבל פקודה לתקוע טריז באיזור זה, כדי לגזול מן המצרים את השימוש בכביש החוף הראשי. חטיבה 8 בסיוע גדוד מחטיבת “הראל”, תכבוש את אל־עוג’ה ותמשיך בכיוון אבו־עגילה בסיני. על יחידות מחטיבה 8 הוטל גם לנתק את הכביש הרוחבי מרפיח לאל־עוג’ה ושני גדודים של חטיבת “הנגב” אמורים היו לכבוש בו־זמנית את מעוזי ביר־א־תמילה ומישרפה על הכביש הראשי צפונית לאל־עוג’ה. הפגזת הבסיסים והריכוזים המצריים מן הים ומן האוויר עוד תגביר את הלחץ.

מבצע “חורב”, 22 דצמבר 1948 – 8 ינואר 1949

ב־22 בדצמבר נפתח מבצע “חורב”, בגשם זלעפות שירד באיזור החוף ובסופת־חול קשה שהשתוללה בנגב המדברי. גדוד של “גולני” כבש בהתקפת־פתע את הגבעה 86 החולשת על כביש עזה–רפיח. המצרים הגיבו בהתקפת־נגד מרוכזת עם שריון, ארטילריה וזחל"מים נושאי להביורים, ואילצו את אנשי “גולני” לסגת בתנאי לחץ קשים. אבל הפעולה הצליחה למקד את תשומת־לבם של המצרים באיזור זה. התקפות אוויר על המצרים נערכו בגיזרה המערבית בלבד, ויחידות חיל־הים הפגיזו את עזה מהים. המצרים השתכנעו שעיקר המאמץ הישראלי מכוון נגד כוחותיהם בגיזרת עזה. כל אותו זמן עבדו אנשי ההנדסה ימים ולילות בסילוק החולות שהצטברו על הדרך הרומאית הישנה (“דרך רוחייבה”) וברישותה. ב־25 בדצמבר עלה בידי כוח משוריין להתקדם בזהירות בדרך העתיקה. בעת ובעונה אחת פשטה יחידת־קומאנדו בקשת רחבה למדבר המזרחי, הופיעה מן המזרח וכבשה את מעוז המישרפה; בכך נותקו קווי־התחבורה של הכוחות המצריים שישבו כביר־עסלוג‘. יחידה מחטיבת “הנגב” כבשה את ביר־א־תמילה, ומגיניה נסוגו צפונה לביר־עסלוג’.

פעולת החטיבה המשוריינת נגד אל־עוג’ה הוכתרה בהצלחה רק ב־27 בדצמבר. במקביל לכך עלתה חטיבת “הנגב” על שאר העמדות המצריות בין ביר־עסלוג' ואל־עוג’ה, שניתקו את באר־שבע מאל־עוג’ה. בשעות אחר־הצהריים של ה־27 בדצמבר הושלם כיבושן של עמדות אלה; חטיבת “הנגב” התקדמה בכביש באר־שבע–אל־עוג’ה והתחברה עם החטיבה המשוריינת עוד באותו יום. הכביש באר־שבע–אל־עוג’ה נמצא כולו בידיים ישראליות ובזאת הושלם השלב הראשון של מבצע “חורב”. החזית המזרחית של המצרים התמוטטה כליל; כוחות האויב נפלו בשבי או נמלטו על נפשם.

הידיעה על היקף התכוסה המצרית טרם הגיעה לארצות־חוץ, כי ממשלת מצרים הוסיפה להטעות את העם בבשורות־נצחון מזויפות. הלחץ המדיני על ישראל טרם הורגש, איפוא. יחד עם זאת היה ברור שחייבים לנצל את המצב החדש כדי להפיק תועלת מן האנדרלמוסיה במחנה המצרי ולמנוע התייצבות חוזרת של הכוחות המצריים בחצי־האי סיני. בלילה של ה־28 בדצמבר חצתה חטיבת “הנגב”, בסיוע גדוד טאנקים מן החטיבה המשוריינת, את גבול סיני במטרה לכבוש את אבו־עגילה. אחרי שגבר על התנגדות באום־כתף נכנס גדוד הקומאנדו של “הנגב” לאבו־עגילה בלי להיתקל בכוחות אויב. למחרת היום התקדמה יחידה של חטיבת “הנגב” צפונה לאל־עריש, ובראשה גדוד טאנקים. היא גברה על התנגדות בביר־לחפן והגיעה לשדה־התעופה של אל־עריש, בעוד יחידות “הראל” מגיעות לקוציימה דרומה מזה. כוחות צה"ל שעמדו לעלות על אל־עריש מדרום נערכו מחדש לקראת השלב הבא. בדעתם היה ליצור איום על אל־עריש ורפיח שיזרז את המצרים, בצד הלחץ שתפעיל עליהם חטיבת “גולני” לאורך חזית עזה, לפנות את שארית כוחותיהם מדרום־מערב הארץ.

ב־29 בדצמבר הכריזה מועצת הבטחון של האו“ם על הפסקת־אש נוספת. פניות המצרים לצבאות הערביים האחרים שינקטו בפעולות־הסחה נגד ישראל לא נענו, אבל ישועת המצרים באה מצד בלתי־צפוי לחלוטין: ב־1 בינואר 1949 מסר שגריר ארצות־הברית בישראל לראש ממשלת ישראל דוד בן־גוריון, ששהה אותה עת בטבריה, אולטימאטום מממשלת בריטניה – אם כוחות צה”ל לא יסוגו מסיני ייאלצו הבריטים להפעיל את תנאי החוזה האנגלו־מצרי משנת 1936 ולבוא לעזרת המצרים (במצרים, למרבה האירוניה, התנהל אז מסע לביטול החוזה שאמנם הוכתר בהצלחה כעבור שבע שנים בימי הנשיא נאצר). מרצון שלא להיגרר לסיכונים מדיניים מיותרים, ובהיותו מודע לחולשותיה של המדינה החדשה, ציווה בן־גוריון על יגאל אלון לדחות את ההתקפה על אל־עריש ולהוציא את כוחותיו מסיני עד שעות הבוקר של ה־2 בינואר. אלמלא האולטימאטום הזה היו הכוחות המצריים, שכבר התחילו לסגת מאיזור עזה באי־סדר הגובל בבהלה, נידונים לכליה.

כיבוש ניצנה ומשלטיה – במסגרת מבצע “חורב”, 27 דצמבר 1948

אי לכך עיבד הפיקוד העליון תוכניות חדשות להשגת היעדים של מבצע “חורב” בלי לפעול בשטח מצרי ממש. היה צורך לעשות מאמץ לניתוק הכוחות המצריים באיזור רפיח ולכיבוש הצטלבות הדרכים ברפיח. המשימה הוטלה על חטיבות “גולני” ו“הראל”, בסיוע גדוד מחטיבת “הנגב”; החטיבה המשוריינת 8 ושאר יחידות “הנגב” הוחזקו כעתודה. הכוח של “גולני” תקף אור ליום ה־4 בינואר במטרה לכבוש את בית־הקברות ואת המשלטים בסביבה, וכן את הגבעה 102; בית־הקברות נכבש, אבל הניסיון לכבוש את הגבעה 102 נכשל. חטיבת “הראל” ויחידות מחטיבת “הנגב”, וכראשם הגדוד הרביעי של “הראל”, עלו על רפיח מדרום. הסיור המוקדם וההכנה לא נעשו כראוי, אבל הם התקדמו בעקשנות מעמדה לעמדה וכבשו ארבעה מעוזים אותו לילה. מלבד אלה נכבשו שתי עמדות על־ידי הגדוד החמישי של החטיבה בהסתערות כידונים עזה. הקרב התנהל בסופת־חול איומה אבל החטיבה המשוריינת שאמורה היתה לפרוץ לתוך המחנות ברפיח, ולהשלים ככך את הפעולה, שוב התעכבה ולא הגיעה בזמן כמתוכנן. זאת ועוד, בגלל קשיי תקשורת גם לא הודיעה על העיכוב לכוחות “הראל” שהחזיקו בהצטלבות. וכך, כאשר אנשי “הראל” שמעו קולות של יחידת שריון המתקדמת בסופה הקשה הסיקו שמדובר בתגבורת מן החטיבה המשוריינת 8 – עבר זמן עד שנתברר להם. שזו התקפת־נגד מצרית משוריינת. הם נהדפו מן העמדה, יצאו להתקפת־נגד אבל לא יכלו להחזירה לידם.

מבצע “עובדה”, 6–10 מרץ 1949

חטיבת “גולני” הרחיבה בינתיים את השטח שבשליטתה, כמעט שהגיעה למוצבים הקדמיים של “הראל” וכיתרה את מחנות רפיח. גורל הצבא המצרי באיזור עזה היה מוטל על הכף; כוחות צה“ל התבססו מסביב לרפיח והתכוננו להנחית את המכה הסופית שתביא לניתוק קווי־התחבורה המצריים. עם ההתפרסות להסתערות האחרונה התגברה הסערה עד כדי כך שאי־אפשר היה להמשיך בפעולות. אבל הפיקוד המצרי כבר הסיק את מסקנותיו: גורל הצבא המצרי, רובו ככולו, נגזר ותוך שעות מספר הוא צפוי לניתוק ממקורות האספקה שלו ולהשמדה מידי הכוחות הישראליים. ממשלת מצרים קיבלה עליה את הדין והכריזה על נכונות לפתוח במו”מ על הסכם שביתת־הנשק.

באומות המאוחדות ובמקומות אחרים גבר הלחץ הבינלאומי על ישראל והבריטים שיגרו פטרול של מטוסי־קרב לסייר בסיני ולוודא שהישראלים אכן נסוגו משטח מצרים. טייסי חיל־האוויר, שפיטרלו בגבול עם מצרים, נתקלו במטוסי “ספיטפייר” בריטיים שעסקו (לפי דיווחי הטייסים) בירי על תובלה ישראלית בשטח ישראל. התוצאה היתה שורה של קרבות־אוויר כאשר מטוסי־הקרב של צה“ל תקפו את הפטרול הבריטי במרחב האווירי הישראלי בנגב. בסך הכל הופלו חמישה מטוסי “ספיטפייר” בריטיים, ארבעה בקרב אווירי ואחד באש מן הקרקע. שני טייסים בריטים נהרגו, שניים נפלו לידי צה”ל ואחד הצליח להגיע לקווים המצריים (אחד הספיטפיירים הופל על־ידי טייס צעיר בטייסת הישראלית הראשונה של מטוסי־הקרב, 101, לימים מפקד חיל־האוויר ושר הבטחון, עזר וייצמן). בהמשך היום הופיע פטרול אווירי בריטי – מטוס “מוסקיטו” בליווי מטוסים מסוג “טמפסט” – וחיפש את מטוסי ה“ספיטפייר” האבודים. גם אלה הותקפו על־ידי מטוסים מטייסת 101, ואחד המטוסים מסוג “טמפסט” הופל. הבריטים הגיבו בזעם ובאיומים. לישראלים לא היתה ברירה אלא להסכים להפסקת־אש שנכנסה לתוקפה ביום 7 בינואר.

הנגב כולו, הנשען בקודקודו על קצהו הצפוני של מפרץ עקבה, במקום שהמרחק בין גבולות מצרים וירדן הוא כעשרה ק“מ, נמסר על־פי החלטת החלוקה למדינת ישראל אולם שליטה ישראלית בפועל לא היתה קיימת שם. הירדנים, שעמם התנהלו אז שיחות מוקדמות, קיימו מעין שליטה צבאית בחלקו הדרומי של הנגב ודרשו שהשטח יימסר לירדן. התברר שהזמן הנוח כיותר לקנות אחיזה בשטח הוא בין חתימת הסכם שביתת־הנשק עם מצרים ופתיחת המו”מ על שביתת־הנשק עם ירדן. על כן פתחו החטיבות “הנגב” ו“גולני” במבצע “עובדה” במארס 1949. בגלל שביתת־הנשק ניתנו הוראות חמורות ביותר שלא להיכנס לעימות צבאי עם הכוחות הירדניים בנגב, ולא לפתוח נגדם בפעולות־איבה. המבצע נתפס כסידרה של תמרונים לאיגוף הפטרולים הירדניים הקטנים בשטח ולגרום לכך שלא יוכלו להחזיק עוד בעמדותיהם שם. הכוח העיקרי, חטיבת “הנגב”, נע דרך הוואדיות וההרים של הנגב המרכזי וחטיבת “גולני” התקדמה דרומה דרך עמק הערבה במקביל לגבול ירדן.

היו פטרולים ירדניים שפתחו באש אבל כוחות צה“ל, שהיתה להם עדיפות מספרית ניכרת ושהקימו שדה־תעופה ארעי בלב מדבר הנגב לצורכי אספקה, עקפו אותם בקלות. עד ל־10 במארס נסוגו המשמרות הירדניים הקטנים אל מעבר לגבול ואום־רשרש, מוצב קדמי מדברי על חוף ים סוף, פונתה אף היא. שעתיים לאחר מכן הגיעו למקום כוחות צה”ל וסא“ל אברהם (“ברן”) אדן, מג”ד בחטיבת “הנגב”, תקע מוט באדמה והניף עליו דגל לאומי מאולתר – סדין צבוע בדיו – לאות החלת השלטון הישראלי על מה שנודע לימים כנמל אילת. אדן – קטן־קומה, זריז ומוצק, בהיר־שיער, מאנשי נירים ומראשוני הלוחמים נגד הכוחות המצריים הפולשים – עתיד היה לפקד על גייסות השריון של צה"ל ואחר־כך על אחת האוגדות שצלחו את תעלת סואץ במלחמת יום־הכיפורים והביאו לכיתורה של הארמיה המצרית השלישית.

הנצחון    🔗

הסכם שביתת־הנשק עם מצרים נחתם באי רודוס ב־24 בפברואר

1. קווי־החזית, כפי שהיו בסוף הלחימה, נעשו לקווי שביתת־הנשק ורצועת החוף באיזור עזה נשארה בידי המצרים. מעתה לא היו עוררין על השליטה הישראלית בנגב. החטיבה הנצורה בפלוג’ה יצאה על נשקה, תוך כבוד צבאי מלא מצד צה“ל, וחזרה למצרים. ב־23 במארס נחתם הסכם שביתת־הנשק עם לבנון, וכוחות צה”ל נסוגו מן השטח שתפסו בלבנון; כ־3 באפריל עם ירדן ולבסוף, ב־20 ביולי 1949, עם סוריה שפינתה את ראש־הגשר במשמר־הירדן, שהוכרזה שטח מפורז.

מלחמת העצמאות הסתיימה. מדינת ישראל קמה בגבולות שהיו הקווים המוסכמים בהסכמי שביתת־הנשק. הסכמים אלה, שאמורים היו לשמש כפתיחה לחתימת חוזה שלום תוך שישה חודשים, נמשכו שנים ובטלו משום שלא כובדו על־ידי הצד הערבי. כל הצעת פשרה לשלום שהעלתה ישראל במרוצת השנים נדחתה על הסף על־ידי הערבים. שורש הבעיה אז, ועד היום, הוא סירובן של מדינות ערב להכיר כזכות קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון (להוציא את מצרים, מאז 1979).

במשך הזמן עשו ערביי ארץ־ישראל נסיונות אחדים לדבר בשם עצמם, אך לשווא. ב־1949 ניסו נציגי הפליטים הפלשתינאים להשמיע את קולם בפני ועדת הפיוס שישבה בלוזאן, וביקשו להתפשר עם ישראל; ממשלות ערב התכחשו למעשה זה. מפעם לפעם הביע בן־גוריון (וכמוהו כל ראשי ממשלת ישראל אחריו) נכונות להיפגש עם מנהיגים ערבים כדי להגיע לפשרה אבל עד לטיסתו ההיסטורית של הנשיא סאדאת לירושלים בנובמבר 1977 איש מהם לא היה מוכן לעשות צעד כזה.

הסכסוך הוליד שתי בעיות גדולות של פליטים, שכל אחת מהן הקיפה 800.000 נפש בקירוב: האחת בעיית הפליטים הערבים מארץ־ישראל, והשנייה בעיית הפליטים היהודים שנוצרה עם הקמת המדינה, כאשר הערבים גירשו את האוכלוסיה היהודית מארצותיהם. עם ישראל ומדינת ישראל מצאו פתרון מהיר לבעיית הפליטים היהודים עם קליטתם, בחלקם המכריע, בישראל. אבל ממשלות ערב העדיפו להנציח את בעיית הפליטים הערבים, לנצל את הפליטים הערבים ככלי־משחק מדיניים במשך השנים כאשר דורות חדשים נולדים וגדלים לנגד עיניהן במחנות־פליטים עלובים במזרח התיכון ומתפרנסים מנדבות בינלאומיות (מאלפת המחשבה שההכנסות מן הנפט שמקבלים הערבים ביום אחד בלבד, אפילו ב־1949, היו מספיקות לפתרון בעיית הפליטים הערבים כולה. אבל לא כך היה).

סיכום    🔗

העם בישראל התחשל בסערת מלחמה עקובה מדם. ישוב קטן ובטל בשישים לעומת האויבים שקמו עליו עמד על נפשו מול כוחות מכריעים לכאורה, ואיבד תוך כדי כך אחוז אחד מבניו. במלחמת העצמאות היו לישראל 6,000 הרוגים, יותר מ־4,000 מהם אנשי הכוחות המזוינים (דומה הדבר כאילו איבדה ארצות־הברית בקרב 2,500,000 איש, בריטניה הגדולה 500,000 איש או ישראל כיום 35,000 נפש – כמעט כמספר החללים האמריקניים הכללי במלחמת וייטנאם).

הנצחון בא בזכות ההקרבה העצמית ונחישות דעתו של עם הנלחם על קיומו. הרוח שפיעמה בעם וגילויי הגבורה שבו היו תולדה של מנהיגות נחרצת ומלהיבה, שאין מוצאים רבות כמוה. בהיסטוריה מקומו של דוד בן־גוריון הוא בצדם של צ’רצ’יל, רוזוולט ודה גול – מנהיג תקיף, כריזמאטי, בעל־חזון המסוגל להשקיף צעדים אחדים קדימה ולעמוד על הבעיות הבסיסיות שניצבו בפני עמו, ועם זאת אמיץ דיו כדי להוביל את עמו מול קשיים עצומים לאין ערוך ולתבוע ממנו את הקרבנות היקרים ביותר. ויחד עם זאת היה בעל אישיות וכושר מנהיגות שבזכותם ניתן לו להתיך ולצרף יסודות של דעות והשקפות שונות לכלל תכלית משותפת. היתה לו הראייה וההבנה ההיסטורית הדרושה כדי להבין, עוד בסוף 1945, שאין סיכוי להשגת הסדר מוסכם עם הבריטים וכי על היהודים בארץ החובה להתכונן להקמת צבא לאומי לקראת מלחמה כוללת. אלמלא עמד על משמעות ההתפתחויות החדשות השתלשלות האירועים היתה גורפת את היישוב וחושפת את חוסר־הכוננות הגמור שלו מבחינה מדינית וצבאית כאחת. בעוד חבריו של בן־גוריון, וגם יריביו הפוליטיים, מוסיפים לחשוב במושגים של פשיטות קומאנדו ולוחמה זעירה הבין בן־גוריון שלא יהיה מקום לפשרה וכי עליו ללכת עד הסוף. ועל הכל, הוא ידע מה רצונו וסירב להתפשר – ומכאן עמידתו העקשנית בכל שלבי ההתכוננות על מלחמה כוללת, ותפיסתו הברורה באשר למשמעות הממלכתיות שהתנגשה לא פעם עם הבלבול והסתירות שבהשקפות ציוניות מיושנות. הוא עשה משגים, אבל היו אלה משגים של אדם גדול ודגול. אלמלא ראיית־הנולד שלו, כוח דמיונו ונחישותו ספק אם ניתן היה למנוע אסון.

במבט לאחור, המנהיגות הצבאית הבכירה, להוציא חריגים בולטים כמו יגאל אלון ושמעון אבידן, היתה חסרת ניסיון ודמיון, אבל פגם זה תוקן במידת־מה בזכות אישיותו החזקה של בן־גוריון, כושרו, חזונו וגישתו לבעיות שעמדו על הפרק, ובזכות גבורתה הבלתי־רגילה של המנהיגות הצבאית בשדה. עיקר הנטל של הלחימה במלחמת העצמאות רבץ על הדרג הגדודי והפלוגתי. הנורמות של מנהיגות, של דוגמה אישית ושל הקרבה ומסירות, שעתידות היו לאפיין את הקצינים והמש“קים בצה”ל בשעת הקרב, נולדו במלחמת העצמאות. אלופים דגולים רבים, שהובילו את צה“ל במלחמות מאז, היו מפקדי גדודים, פלוגות ומחלקות במלחמת השחרור. מה שהיה למעשה צבא פרטיזאני שהתבסס בעיקר על ההגנה, בצירוף יחידות מן האצ”ל והלח“י, גדל בסערת הקרב לכדי צבא קונוונציונאלי. הכוח האזרחי במהותו שנלחם להגנת הקיבוצים, המושבות והערים בארץ־ישראל קבע את הדגם לעתיד. צה”ל הוסיף להיות צבא אזרחים המורכב מחלק סדיר קטן יחסית וכוח־מילואים גדול. את הארגון היעיל הזה של צבא־מילואים הקים אחרי ייסוד המדינה רב־אלוף יגאל ידין, הרמטכ“ל השני של צה”ל. בהיותו מושתת על אנשי־מילואים הוא גרם להיווצרות האווירה הבלתי־פורמאלית יחסית שצה“ל התפרסם בה במרוצת הזמן. תקופת ההתגבשות של צה”ל, כשנלחם על קיומו של עם במלחמה שעמדה בסימן קרבות מרים וסבל רב, נתנה בו את אותותיה: העובדה שהמלחמה עתידה היתה להימשך לסירוגין עוד כ־30 שנה, לפני שנחתם חוזה השלום הראשון עם מדינה ערבית, הכתיבה את צביון הכוחות המזוינים של ישראל שלא מצאו טעם רב בגינונים חיצוניים ובהתהדרות צבאית וראו את הצבא כמכונת־לחימה, רע הכרחי להגנת העצמאות ותו לא.

המגרעות של צה“ל במלחמת העצמאות – חולשתו בכוח־אדם, המחסור בנשק מודרני והצורך להילחם בחזיתות רבות בעת ובעונה אחת – הולידו גישה צבאית המבוססת על גמישות, על שימוש בהפתעה ובחידושים. לחימת־לילה נעשתה כמעט לטבע שני בצה”ל, כיוון שהחשיכה ניטרלה במידת־מה את היתרונות של הכוחות הערביים. כמעט כל ההתקפות במלחמת העצמאות נערכו בשעות הלילה. מהירות, פעולות פשיטה ותמרוני איגוף – כל אלה חברו יחד כדי להבליט את אופיים של כוחות צה“ל ואת דרך פעולתם. לזאת ניתוספה גמישות מחשבה שרחפה את המפקד בקרב להסתגל לתהפוכות המלחמה כהרף עין ולנצל לטובתו את התנאים המשתנים בשדה. בצה”ל אין מקום לגישה נוקשה ולא לתלות־יתר בפיקוד גבוה יותר. וכך התגבש צבא ההגנה לישראל שהפך במרוצת הזמן לגורם צבאי חשוב במזרח התיכון, לא רק בעל משמעות מקומית אלא גם יסוד אסטרטגי חשוב במרחב כולו.

בצד השני התבלט הלגיון הערבי, על קציניו הבריטים ופיקודו הבריטי, כטוב בצבאות ערב; אבל גם אחרי שעזבו הבריטים כעבור שנים אחדות הוא הוסיף להיות הצבא הערבי היעיל ביותר, תחת פיקוד טוב, אמיץ ומאורגן היטב. כל צבאות ערב, פרט לצבא השחרור הערבי של קאוקג’י, הוכיחו יעילות רבה בהגנה, וכך היה גם בשנים הבאות. החסרונות שלהם בהתקפה נבעו מכך שהמפקדים הזוטרים בשדה לא גילו יכולת להסתגל במהירות מספקת לתנאי הקרב המשתנים כאשר ההתקפה המתוכננת מראש נתקלה במכשולים בלתי־צפויים. מעל לכל סבלו צבאות ערב מן הסכסוכים הבינערביים שקיבלו מפעם לפעם צורה של מאבק־דמים בהמשך הזמן. כולם נלחמו בישראלים, אבל לא חדלו מלהעיף מבטים לעבר בעלי־בריתם באווירה של חשדנות. כתוצאה מכך לא יכלו בעצם לנצל במלואה את עדיפותם המספרית ואילו כוחות צה"ל, שפעלו בקווי־תחבורה פנימיים, ניצלו היטב מצב זה, העבירו כוחות מחזית לחזית וערכו התקפות על אחד הכוחות הערביים בידיעה מלאה שלא יופעל עליהם לחץ צבאי מרוכז בחזיתות אחרות.

גורל המדינה היה מוטל על כף המאזניים במלחמת העצמאות. היא ניצלה בזכות מנהיגותו הגדולה וההיסטורית של דוד בן־גוריון שעמד בראש עם שרצה לחיות והיה מוכן להקריב כל קרבן כדי להשיג יעד זה. העם הקריב את קרבנו במלחמת העצמאות, אבל הוא עתיד היה להיתבע לכך גם בשנים שלאחריה.

נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר, מנהיג הקצינים החופשים שהדיחו את המלך פארוק ב־1952. הוא פתח את שערי מצרים לפני ברית־המועצות והוביל את מצרים לשתי מלחמות עם ישראל, ב־1956 וב־1967

מחנה פליטים בעזה. מטעמים פוליטיים מנציחות ממשלות ערב בעייה חמורה זאת ומתנגדות לכל ניסיון של פיזור המחנות ושיקום הפליטים.

היחידה 101 הוקמה במיוחד למלחמה במסתננים. מפקדה היה אריאל שרון (משמאל), לימים אלוף ומפקד חזית הדרום במלחמת יום־הכיפורים, כיום שר הבטחון של ישראל. משמאלו רב־אלוף משה דיין, ראש אג"ם דאז.

מלך ירדן ההאשמית, חוסיין, לוחץ את ידו של אויבו בנפש אחמד שוקיירי, נציג הפלשתינאים בליגה הערבית וממייסדי אש"ף (UPI)

נשיא עיראק עארף בחברת נאצר (UPI)

טייס צה"ל עולה על מטוס־קרב חד־מושבי מתוצרת צרפת, “מיסטר 4”, שמילא תפקיד־מפתח במערכת סיני (במחנה).

תותח אנטי־טאנקי מתנייע מתוצרת בריטית, “ארצ’ר”, מימי מלחמת־העולם השנייה, שנלקח שלל מידי המצרים; ברקע טאנק 34/85 T מתוצרת סובייטית

 

פרק שני: מערכת סיני    🔗

בשבע השנים שלאחר חתימת הסכמי שביתת־הנשק התרחב הקרע בין ישראל ומדינות ערב, במקום שיגיעו לחוזי שלום ביניהן כאמור במבוא להסכמים, והמצב לאורך גבולות המדינה (פרט לגבול עם לבנון) נידרדר. הערבים המשיכו במדיניות הסירוב שלהם ולא השלימו עם העובדה שישראל קיימת כמדינה ריבונית, כחברה בקהיליית־העמים הבינלאומית וכישות עצמאית. מלחמת־העצמאות, כמלחמה, נסתיימה פיסית אבל הסיבות והמניעים לעוינות של מדינות ערב כלפי ישראל הוסיפו להתקיים ולפעפע. בתוך חודשים אחדים לאחר חתימת הסכמי שביתת־הנשק ב־1949 ההסתננויות, הפשיטות, הלוחמה הכלכלית וההפרות האחרות נעשו לשיגרת היום. ב־1954 התברר לכל שהסתננויות הפדאיון אינן תקריות מבודדות אלא מעשים מאורגנים, בדומה לסאנקציות הכלכליות נגד אינטרסים מסחריים וימיים של ישראל, שנעשים בידיעת הממשלות הערביות ובסיוען.

משטרים חדשים – עלייתו של נאצר    🔗

התבוסה הגדולה ב־1948 החריפה בעיות פנימיות רבות בארצות־ערב, העלתה יסודות קיצוניים ויצרה בהן אווירה של אי־שקט וערב־מהפכה. עבדאללה מלך ירדן, שחתם בראשי־תיבות על הסכם סודי שעשוי היה להביא להסדר שלום עם ישראל, נורה למוות ביולי 1951 בידי סוכניו של חג' אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים, על מדרגות מסגד אל־אקצה בהר הבית בירושלים (נכדו חוסיין, שהוכתר כמלך על ירדן כעבור שנה, היה לידו בשעת מעשה). נוקראשי פחה, ראש ממשלת מצרים, נרצח כתוצאה מן המלחמה. ממשלת סוריה הופלה על־ידי הגנרל חוסני אל־זעים ב־1949, והוא עצמו הופל ב־1951; מאז עד שנת 1970, עת עלה אסד לשלטון, תכפו ההפיכות הצבאיות בסוריה. ב־23 ביולי 1952 תפסה את השלטון במצרים קבוצת “קצינים חופשים” בהנהגת לויטננט־קולונל גמאל עבדול נאצר וגירשה מן הארץ את המלך פארוק. לתקופת־מה מינו הקצינים כמנהיגם את הגנרל מוחמד נגיב, שיצא ממלחמת 1948 כגיבור עממי, אבל לא ארך הזמן והוא הודח ונאצר קיבל על עצמו את מלוא הסמכות ברפובליקה החדשה (אחד החברים הבולטים בקבוצת הקצינים החופשים שהשתתף במהפכה היה לויטננט־קולונל אנואר אל־סאדאת, לימים נשיא מצרים וראשון המנהיגים הערבים שחתם על חוזה שלום עם ישראל). בירדן פרצו מהומות, בדצמבר 1954, כאשר ממשלת בריטניה ניסתה להשפיע על הממשלה שתצטרף לברית המערבית במזרח התיכון שנודעה בשם “ברית בגדאד”. לתגובה הקיצונית גרם המיפנה האנטי־מערבי והפרו־נאצרי שחל בממשלת ירדן: גלאב פחה והקצינים הבריטים ששירתו בלגיון הערבי פוטרו בו במקום ולאחר מכן הגבירו מסתננים מירדן את התקפותיהם בשטח ישראל.

בהתחלה ראתה ישראל בעין יפה את עלייתו של נאצר לשלטון. מטרות המהפכה והמגעים הראשונים עם משטרו של נאצר אפילו נתנו מקום לתקווה לעתיד. אולם התערובת של ראדיקליות ולאומנות ערבית שניכרה בנאצר, בצד השאיפה הלוהטת להגיע למנהיגות בעולם הערבי, לעליונות בעולם האיסלאם ולעמדת־בכורה בקבוצת האומות “הבלתי־מזדהות” (שהקים יחד עם הנשיא טיטו מיוגוסלאביה וראש ממשלת הודו, ג’ווהרלאל נהרו). מצאה את ביטויה בהמשך הזמן באיבה קשה ועיוורת למדינת ישראל, שעתידה היתה להמיט אסון על מצרים.

בסוף 1955 עשתה מצרים עיסקה גדולה עם צ’כוסלובאקיה שלפיה קיבלה נשק מודרני. נשק זה, הצהיר נאצר, הוא צעד חשוב לקראת הקרב המכריע להשמדת ישראל. מצרים קיבלה 530 כלי־רכב משוריינים (230 טאנקים, 200 נגמ"שים ו־100 תותחים מתנייעים). כ־500 כלים ארטילריים ועד 200 מטוסי־קרב, מפציצים ומטוסי־תובלה, מלבד משחתות, טרפדות וצוללות. בזאת קנתה לה ברית־המועצות דריסת־רגל חשובה ראשונה במזרח התיכון. הסכם־נשק זה עם הגוש המזרחי נתן דחיפה גדולה ליומרותיו של נאצר. הוא התחיל להתבסס כגורם הראשי בהתנגדות ל“אימפריאליזם מערבי” במזרח התיכון ונעשה מיטרד קשה לבריטים ולצרפתים באיזור. ‏ מלבד התמיכה שהושיט לממשלות קיצוניות באפריקה והגיבוי שנתן לפשיטות הפדאיון בארץ גם עזר בפועל למהפכנים של חזית השחרור הלאומי באלג’יריה נגד שלטון צרפת. על־ידי כך נוצר בין ישראל וצרפת קשר של אינטרס משותף ונתאפשר לשמעון פרס (המנכ"ל הדינאמי של משרד הבטחון דאז) לטפח תחומים שונים של שיתוף־פעולה בין שתי הארצות. ישראל התחילה לקבל משלוחי־נשק מצרפת (אף שלא היה בהם אלא כדי למנוע שעליונותה של מצרים בנשק לא תעלה על ארבעה לאחד ערב מערכת סיני).

בינתיים חסמה מצרים את המעבר לספנות ישראלית בנתיבי־המים הבינלאומיים באיזור, תוך הפרת הסכם שביתת־הנשק של 1949 והמשפט הבינלאומי גם יחד. כדי להגיע לים סוף ולקיים מגעים מסחריים וימיים עם המזרח הרחוק ועם אפריקה צריכים היו כלי־שיט ישראליים לעבור דרך מיצרי טיראן, ונאצר חסם את המעבר עם הצבת סוללת־חופים ארטילרית בראס נסראני בדרום־סיני. מצרים גם מנעה מספינות ישראליות את המעבר בתעלת סואץ, על אף החלטת הגינוי נגד מדיניותה של מצרים בעניין זה שנתקבלה במועצת הבטחון של האו"ם ב־1951. גם אחרי החלטה זאת הרחיבה מצרים, בסיועה המדיני של ברית־המועצות, את המיגבלות הימיות, החרימה כלי־שיט ומטענים ישראליים וכלאה את אנשי־הצוות שלהם.

במהלך המו“מ עם בריטניה הגדולה השיג נאצר את נסיגת הצבא הבריטי מאיזור התעלה, שבו ישב על־פי חוזה יותר משמונים שנה. הוא גם ניהל מו”מ עם ממשלת ארצות־הברית וממשלת בריטניה בדבר קבלת מילווה מן הבאנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח למימון הקמתו של סכר הנילוס מעל אסואן; הסכר אמור היה לספק חשמל, לבטל את שטפונות הנילוס ולהגדיל במידה ניכרת, בשיטות השקאה, את שטחי הקרקע המעובדת במצרים. מו"מ מקביל ניהל בנושא זה גם עם ברית־המועצות. אבל בנסיונו זה לשחק משחק כפול בין מערב ומזרח הרגיז את שר החוץ האמריקני ג’והן פוסטר דאלס, שחזר בו ביולי 1956 מן ההצעה האמריקנית לממן את הסכר. ב־27 ביולי הלאים נאצר את תעלת סואץ תוך השתלטות על חברת התעלה, שרוב מניותיה היו בבעלות ממשלת בריטניה, וביטול החוזה האנגלו־מצרי. מאחר שתפיסת התעלה נצטיירה אצלם כאיום על האינטרסים האסטרטגיים שלהם – ובתוך זה על נתיבי הנפט – התחילו הבריטים

והצרפתים להכין תוכניות לשעת־חירום. כוחות הועברו למאלטה ולקפריסין במטרה לשים יד על איזור התעלה ולגרום בעקיפין לנפילתו של נאצר. מערכה כזאת, אף שלא היתה קשורה מבחינה אובייקטיבית בבעיות המקומיות בין ערבים וישראלים, היו לה מטבע הדברים השלכות משלה – וגורם זה תרם ללא ספק לתהליך של קבלת ההחלטות לפני שנכנסה לפעולה.

אותו זמן כבר הגיעה ההנהגה בישראל למסקנה שפניו של נאצר למלחמה כוללת נגד ישראל. היה זה ההסבר היחיד שניתן היה למצוא לפיקוד הצבאי המשותף שהוקם באוקטובר 1955 בין מצרים וסוריה (ושהורחב ב־1956 גם על ירדן). ההסגר על תעלת סואץ ועל מפרץ עקבה היה חלק ממלחמה כלכלית כוללת נגד ישראל ומכת ההסתננויות נעשתה שכיחה יותר ותבעה קרבנות רבים יותר – כ־260 ישראלים נהרגו או נפצעו בידי הפדאיון ב־1955. תוך זמן קצר יקלטו המצרים את הנשק שמספק להם הגוש הסובייטי. היה ברור שישראל אינה יכולה לאפשר לנאצר לפתח את תוכניותיו ללא תגובה. על כן החליט דוד בן־גוריון, ביולי 1956, כי אינו יכול שלא לנקוט פעולת־מנע והוא הוציא הוראות למטכ"ל להתכונן למלחמה במשך השנה, ולהתמקד בהתחלה בפתיחת מיצרי טיראן.

בינתיים נעשו מהלכים דיפלומאטיים להחשת אספקת הנשק מצרפת. משה דיין, הרמטכ“ל דאז, מספר כי ב־1 בספטמבר 1956 הבריק הנספח הצבאי הישראלי בפאריס, מסר לו על התוכניות האנגלו־צרפתיות נגד תעלת סואץ והודיע לו שהאדמירל פייר בארז’ו, סגן־המפקד המיועד של הכוח המשותף, בדעה שיש להזמין את ישראל שתיתן יד למבצע. בן־גוריון הורה להשיב כי עקרונית מוכנה ישראל לשתף פעולה. כעבור ימים אחדים נערכה שיחת גישוש בין ראש אגף המבצעים של צה”ל ונציגים צבאיים מצרפת, ואילו שמעון פרס המשיך בשיחותיו עם שר ההגנה הצרפתי מוריס בורג’ס־מונורי. בסוף החודש נפגשה משלחת בראשות שרת החוץ גולדה מאיר, ובהשתתפות פרס ודיין, עם משלחת צרפתית שכללה את שר ההגנה הצרפתי ואת שר החוץ של צרפת כריסטיאן פינו. כאשר התחילו ההכנות להנחתת מכה על מצרים נעשו הפגישות שכיחות יותר. ואז, ב־21 באוקטובר, טס בן־גוריון לסוור שבצרפת, לפי הזמנת הצרפתים, יחד עם שמעון פרס ומשה דיין. בשיחות אלה, במעמד ראש ממשלת צרפת גי מולה, הצטרפה אליהם משלחת בריטית וכה שר החוץ הבריטי סלווין לויד ופקיד בכיר. בתום דיון ארוך, שעמד בסימן הססנות רבה מצד בן־גוריון משום חוסר־האמון שרחש לבריטים, הוסכם על תוכנית כזאת שצעדיה הראשונים של ישראל לא יוכלו להתפרש כפלישה ואפשר יהיה להוציא את כוחותיה אם בעלות־בריתה הבריטים והצרפתים לא יעשו את המוטל עליהם לפי ההסכם

גורם נוסף שהשפיע על השיקולים היה שגם ארצות־הברית וגם ברית־המועצות מוטרדות בצורה כזאת (כך העריכו) שתגביל את חופש־הפעולה שלהן בשעת מעשה. ארצות־הברית היתה בעיצומה של מערכת בחירות לנשיאות וההנחה היתה שהנשיא אייזנהאור לא יקבל החלטה בינלאומית חשובה שעלולה לסכן את סיכוייו להיבחר מחדש. ואילו ברית־המועצות עסקה זה שלושה חודשים בדיכוי הכמיהה לליבראליזציה שמצאה לה ביטוי בפולין ובהונגריה ושהובילה בסופו של דבר למרד ההונגרי.

באוקטובר 1956 לבש האיום המצרי על ישראל צורה אלימה יותר ויותר. פשיטות הפדאיון הגיעו לשיא גם בעוצמתן וגם באכזריותן ומדיניות התגמול לא סיפקה חשובה סופית, מוחלטת או משכנעת. דבר זה והתנאים הגלובאליים אותה שעה הביאו את ישראל למצב שלהערכת הנהגתה היתה חייבת לנצל את ההזדמנות ולפרוץ את עניבת־החנק המצרית על נתיבי־הים המסחריים שלה ולאורך גבולותיה. היתה מטרה משולשת: לסלק את האיום הנשקף מן הצבא המצוי בסיני, כולו או בחלקו; להרוס את תשתית הפדאיון; ולהבטיח את חופש השיט דרך מיצרי טיראן. רק בדרך זאת תבטיח ישראל לעצמה עמדת־מיקוח נוחה במאבק המדיני הצפוי ללא ספק.

זירת הקרבות וכוחות שני הצדדים    🔗

חצי־אי סיני הוא שטח מדברי צחיח בצורת משולש הפוך המשמש גם כחוליה מקשרת וגם כמחסום המפריד בין מצרים וישראל. הוא יכול לשמש לכל צד כמקפצה אידיאלית בהתקפה על הצד השני. הצלע הצפונית, על חוף הים התיכון, אורכה 215 ק“מ; הצלע המערבית, לחופי התעלה ומפרץ סואץ, אורכה 500 ק”מ; והצלע המזרחית, לאורך מפרץ עקבה – 250 ק"מ. פני־השטח בחצי הצפוני נעים מדיונות ורכסים גליים, חורשות־דקלים ואדמת־מלחה לאורך מישור החוף לעבר רמה מרכזית ובה שרשרת רכסים המתנשאים ליותר מ־1,000 מ'. צירי התנועה מעטים כאן והמצרים סללו כבישים ראשיים לאורך המעברים בין הרכסים הגבוהים והואדיות העמוקים הטובלים בחול. כבישים אלה נמשכים מזרחה מאיזור התעלה, מקנטרה לאל־עריש בצפון ומאיסמעיליה לאבו־עגילה במרכז. דרומה מזה סללו כביש המחבר את העיר סואץ מדרום לתעלה עם בסיס־האימונים נחלה ממזרח למעבר המיתלה התלול. כבישי־חיבור מצפון לדרום נסללו במזרח, בין קוציימה, כונתילה וראס אל־נקב, במקביל לגבול ישראל–מצרים, וברמה המרכזית המחברת את אל־עריש עם ביר אל־חסנה ונחלה.

בחצי התחתון של חצי־האי מוצאים שטח מדברי על שלל צורותיו – צוקי־הרים זקופים ומשוננים, ואדיות צחיחים המכוסים אבקת־חול, ללא שטחי ירק או דרכים למעבר אדם. הכביש הנסבל היחיד שסללו המצרים באיזור היה למעשה כביש החוף המחבר את העיר סואץ, את ראס־סודר, א־טור ושארם א־שייח לאורך חוף מפרץ סואץ.

טיב השטח הכתיב במשך הדורות את מסלול הלחימה בסיני, לוחמה שהתרכזה בדרכי־המעבר וברכסים האסטרטגיים השולטים עליהם. בסיני לא תמצא נהרות, יערות או ג’ונגלים: המדבר הוא שקובע את טיב המאבק ודבר זה מתברר לאור הקרבות שהתנהלו שם ב־1956.

עד 1953 היתה הנוכחות הצבאית המצרית בסיני הגנתית מובהקת, לא יותר מגדוד מתוגבר שעיקר תפקידו היה להילחם בהברחת הסמים הנרחבת. כל זה נגמר בבת אחת כשנאצר סלל כבישים – לא לשימוש אזרחי אלא להבטחת המעבר היעיל של תובלה צבאית. הוקמו בסיני בסיסי־אוויר כדי לקרב את חיל־האוויר המצרי למטרות אפשריות וכמוקדים אסטרטגיים על הצירים הראשיים נבנו מחנות־צבא, עם מחסני אגירה גדולים, כדי להבטיח מערכת אספקה מהירה ואפקטיבית.

ערב מערכת סיני, באוקטובר 1956, נשען הכוח המצרי שם על שתי דיביזיות חי“ר – הדיביזיה הפלשתינאית ה־8 באיזור עזה–רפיח ודיביזיית חי”ר 3, באיזור אל־עריש–אבו־עגילה. חטיבת שריון נעה לסירוגין מבסיסה בביר גפגפה אל ביר אל־חמה, ממערב לאבו־עגילה, על הציר המרכזי בסיני, ואילו חטיבת חי“ר החזיקה ברמה ממערב למעבר המיתלה, בסביבת נמל סואץ. בגזרות חשובות אחרות במרכז סיני ובדרומו פיטרל חיל־ספר נייד קל בג’יפים ובנגמ”שים.

נגד כוח זה הכניסה ישראל למערכה כעשר חטיבות – שש חטיבות חי"ר (הראשונה, הרביעית, התשיעית, העשירית, האחת־עשרה והשתים־עשרה), חטיבת הצנחנים 202, חטיבת השריון השביעית ושתי חטיבות ממוכנות, ה־27 וה־37.

הקרב על המיתלה    🔗

מלחמות מתחילות בדרך כלל במיתקפה גדולה – פלישת שריון, התקפות אוויר, הרעשה ארטילרית, הפגזה מן הים ותזוזות מהירות בחזיתות מספר. אבל מלחמת סיני אינה מסוג זה של מלחמה שפורצת בסערה – ואולי זאת הסיבה שקוראים לה מערכת סיני. להיפך, היא התחילה בשקט ובהיסוס. בעשרים וארבע השעות הראשונות מצרים אפילו לא ידעה אם זאת מלחמה או פעולת־תגמול על מעשי הפדאיון. פתיחה זאת ננקטה, כזכור, כדי לאפשר לישראל לבטל את הפעולה ולהחזיר את צה"ל אם יתברר שבעלות־בריתה, האנגלים והצרפתים, אינם ממלאים את חלקם בתוכנית.

התקפת כוחותינו – שלב א', 29–30 אוקטובר 1956

כדי לשלב יסוד של הפתעה, וגם לתרץ את הגיוס בארץ שוודאי לא נעלם מעיני הבריות, טרחו ליצור רושם שישראל מתכוונת לפתוח בהתקפה נגד ירדן כתגמול על מעשי טרור שנעשו משטחה. ב־10 באוקטובר, בעקבות רצח של שני פועלים יהודים באחד הפרדסים בקירבת הגבול, יצא צה“ל בהתקפה כבדה על קלקיליה, ובפרט על בניין המשטרה במקום. לכוחות צה”ל נגרמו אבידות רבות: 18 הרוגים ויותר מ־50 פצועים. המתיחות גברה כאשר חוסיין ביקש ממפקד הכוחות הבריטיים במזרח התיכון לשגר ללגיון הערבי את חיל־האוויר המלכותי בהתאם לחוזה ההגנה בין אנגליה וירדן. דיביזיה עיראקית התכוננה לנוע לירדן והממונה על שגרירות בריטניה בארץ הודיע לבן־גוריון שאם ישראל תנקוט פעולה צבאית נוספת נגד ירדן בריטניה תחוש לעזרתה. בן־גוריון השיב שאם העיראקים ייכנסו לירדן ישראל תקיים בידה חופש פעולה. ההכנות שנעשו בארץ לקראת מערכת סיני נראו, איפוא, כהכנות לפעולה צבאית נגד ירדן – בפרט שימים אחדים קודם לכן נכנעה ירדן ללחץ והצטרפה לברית הצבאית שכרתו מצרים וסוריה נגד ישראל.

המבצע התחיל ב־29 באוקטובר 1956, בשעה 17.00, בהנחתת צנחנים נועזת עמוק בלב סיני בכניסה המזרחית למעבר המיתלה, מרחק 250 ק“מ מישראל ו־70 ק”מ מתעלת סואץ. בהצנחה השתתף גדוד של 395 צנחנים מחטיבת הצנחנים המהוללת 202, בפיקודו של סא"ל רפאל (“רפול”) איתן. שישה־עשר מטוסי “דאקוטה” העבירו את ארבע פלוגות הצנחנים, בליווי עשרה מטוסי־קרב מסוג “מטיאור”; שנים־עשר מטוסי־סילון מסוג “מיסטר” פיטרלו אותה שעה לאורך התעלה. מטוסים צרפתיים לא השתתפו בפעולות בסיני בשום שלב, בניגוד לדיווחים הרבים. שעתיים לפני שהוצנחו הכוחות במעבר המיתלה ביצעו ארבעה מטוסי־קרב עם מנועי־בוכנה מסוג “מוסטאנג 51 P”, ממלחמת־העולם השנייה, פעולה מסמררת־שיער לניתוק קווי־הקשר המצריים: הם הנמיכו טוס כדי 4 מ' מעל פני הקרקע וחתכו במדחפים ובכנפיים את כל חוטי־הטלפון העיליים בסיני שקישרו בין המיפקדות והיחידות המצריות השונות.

פתיחה נועזת כזאת של המלחמה התבססה על הערכה נכונה של האויב. מבחינה אסטרטגית מקומית היא הפרידה את דרום סיני מן הגיזרה הצפונית, שבה היו הריכוזים העיקריים של כוחות־הצבא המצריים בסיני. בכך שותקו צירי המעבר והתגבורת החשובים מתעלת סואץ דרך מעבר המיתלה ולאורך עמוד־השידרה של סיני מצפון לדרום לעבר ביר אל־חסנה, אל־עריש ואיזור אבו־עגילה, ומזרחה לעבר נחלה. מבחינה פסיכולוגית ואסטרטגית כללית ההצנחה כשלעצמה לא היתה בגדר איום מידי על מערך הכוחות העיקרי של המצרים בסיני. ההנחה היתה שהמצרים לא יראו בזאת פתיחת מלחמה אלא פשיטת־תגמול גדולה, כדברי הישראלים, אף שהעמיקה לתוך שטח מצרים; מכונת־המלחמה המצרית לא תיכנס, איפוא, לפעולה מידית. יסוד זה של הפתעה היה חיוני לישראל לאור הזמן המוגבל שעמד לרשותה בטרם תבוא תגובת האו"ם והמעצמות. מסיבה זאת גם לא הונחתה מהלומת־פתיחה מן האוויר לניטרול חיל־האוויר המצרי – וזאת כדי להגביר את הרושם שמדובר בפשיטת־תגמול גדולה ולא יותר מזה. מבחינה דיפלומאטית אמור היה עומק הפשיטה לאיים בגלוי על תעלת סואץ ולזמן לכוחות האנגלו־צרפתיים את התירוץ להתערבות לשם הגנתה.

במהלך זה התגלם יישום קלאסי של עקרונות המלחמה הבסיסיים. יסוד ההפתעה היה מושלם – עד כדי כך שב־24 השעות הראשונות לא ידעו המצרים מה בעצם מתרחש: מהי המטרה האמיתית של המבצע? האם זו פשיטת־תגמול או מלחמה כוללת? ואם כך הדבר, היכן תונחת ההתקפה הישראלית העיקרית? לישראל ניתן היה לקיים את היוזמה ואת התנופה בידיה, ואילו כוחות האויב עדיין עמדו תוהים באשר לטיב ההתרחשויות.

הגדוד של איתן התפרס במקום מוגן מזרחית לכניסה למעבר המיתלה, ובשעות הערב של יום ה־29 באוקטובר הוצנחה לו אספקה נוספת שכללה, בין השאר, ארבעה תול“רים (תותחים לא־רתע) 106 מ”מ, שתי מרגמות כבדות של 120 מ“מ, שמונה ג’יפים לסיור, תחמושת וציוד אישי. היתה להם סיבה טובה לבטוח בהצלחה, שכן מפקדם כבר היה אז דמות נערצת בצה”ל. לוחם נוקשה וקשוח, בעל חזות חיילית מובהקת, חייל למופת, איש מושב תל עדשים בעמק יזרעאל, פשטני בגישתו ומאוד לא־מתוחכם, קצר־קומה ורחב־גרם, אמיץ, בלתי־מתפשר, ממעט בדיבור ולעתים זועף, כשצלקות המלחמה ניכרות בו – תמיד מצאת אותו בראש אנשיו בקרב. עוד לפני מערכת סיני הוביל פשיטות־תגמול רבות, והיו מהן שהפכו כמעט לאגדה בגין אופיין הלא־רגיל. בקרבות הקשים ברצועת עזה במלחמת ששת הימים חרש כדור צלפים חריש עמוק בגולגולתו; במלחמת יום־הכיפורים הוא עתיד לפקד על האוגדה שבלמה את התקדמות הסורים ברמת הגולן; ב־1978 יתמנה רמטכ“ל צה”ל, וב־1982 יפקד על מבצע “שלום הגליל”.

השלב השני, שעמד בקשר ישר לראשון ועדיין במסגרת התרמית של פעולת־תגמול גדולה, היתה הקמת ציר אספקה ישיר לגדוד המוצנח. הדבר נעשה על־ידי שאר גדודי החטיבה 202, בפיקודו של אל“מ אריאל (“אריק”) שרון. הגדודים נערכו לאורך הגבול עם ירדן, כדי לחזק את הרושם שצפויה התקפה על הירדנים. לפי התוכנית אמורה היתה היחידה המובילה לחצות את גבול מצרים בסיני שעה שייפתחו המצנחים מעל למעבר המיתלה. ובכן, 10 שעות לפני שעת ה”ש" של איתן מעל למיתלה יצאה חטיבת הצנחנים 202 של שרון משטח הריכוז שלה על גבול ירדן והתחילה לחצות את הנגב, מרחק 100 ק“מ בערך. החטיבה עברה את גבול מצרים באיחור של שמונה־עשרה דקות בערך והמשיכה להתקדם בסיני בציר כונתילה, תמד ונחלה. הכוח מנה שני גדודי צנחנים, שני גדודים על זחל”מים, גדוד טאנקים קלים מסוג “אמכס”, גדוד ארטילריית־שדה עם תותחים 25 ליטראות וגדוד של מרגמות כבדות.

בדרך למיתלה צריך היה לעבור שלושה אתרים מוגנים. הראשון, כונתילה, סמוך לגבול ישראל, הותקף על־ידי יחידת־הסיור החטיבתית וכוח החלוץ שתקף בא ממערב, כאשר השמש השוקעת היתה מאחורי גבם. המגינים, מחלקת חי“ר מצרית, פינו את המוצב אחרי יריות מספר. חרף קשיי הארגון הרבים בגלל טיב המסלול המדברי, כלי־רכב תקועים, איחורים באספקת דלק ותקלות מכאניות המשיך כוח החלוץ לתמד, מוצב מבוצר היטב המוקף שדות־מוקשים ותיל דוקרני, ובו שתי פלוגות חי”ר. עד שהגיע הכוח של שרון לתמד נשארו בו בפעולה רק שניים מתוך שלושה־עשר הטאנקים. נכללו במוצב רכסים גבוהים משני צדי הדרך ובכל אחד מהם עמדות מחופרות למקלעים וארטילריה. ההסתערות באה עם שחר יום ה־30 באוקטובר, הפעם תוך ניצול הזריחה לסינוור המגינים, ששדה־הראייה שלהם היה ממילא מוגבל בגלל העשן והאבק שהסתירו את הטור המתקדם ממזרח. בהתקפה החזיתית הובילו ה“אמכס”ים" הנותרים בליווי זחל“מים וג’יפים וההתנגדות התמוטטה בתום קרב שארך 40 דקות. המעוז האחרון, נחלה, שימש כמיפקדה גדודית של חיל־הספר המצרי וגם כבסיס אימונים לחוליות הפדאיון. אחרי שהדף התקפה אווירית של מטוסי “ואמפיר” ו”מיג" הנחית שרון מסך־אש ארטילרי על נחלה ובשעה 17.00 ב־30 באוקטובר נפל המוצב ללא קרב נוסף. אותו לילה, בשעה 22.30, התאחדו שני האלמנטים של חטיבת הצנחנים ליד המיתלה והופעל ציר אספקה יבשתי למעבר המיתלה.

אל“מ שרון היה דמות ססגונית שנעשתה במידת־מה לאגדה בצה”ל. כבד־גוף, עם קורטוב של שחצנות, שדיבר תמיד בתקיפות רבה ולא סבל ביקורת או התנגדות בפיקוד שלו, הקים בשנות החמישים המוקדמות יחידת־קומאנדו מיוחדת בשם “יחידה 101” והוביל אותה בפעולות מרהיבות רבות מעבר לגבולות כתגמול על התקפות הפדאיון והכוחות הערביים הסדירים. אחרי השחרורים הגדולים בתום מלחמת העצמאות ובראשית הקמתו של כוח צבאי סדיר נתגלו בצה“ל מקומות־תורפה רבים ביעילות הקרבית שלו. היחידה 101 הוקמה לא רק לשם ביצוע פעולות תגמול אלא גם כדי לקבוע דפוסים קרביים שישמשו מופת לצה”ל ובעצם להפוך את הרמה הקרבית שאיפיינה את פעולות הפלמ“ח לרמה מקובלת בצבא כולו. שרון אסף סביבו יחידה של חיילים אמיצים ומסורים, על טהרת ההתנדבות, שההעזה וההקרבה נעשו בה לשם דבר. לאט לאט הונהגה בצה”ל יעילות קרבית ברמה גבוהה מאוד. כעבור זמן הופקד על חטיבת הצנחנים 202, הראשונה מסוגה בצה“ל, ועלה בכך על דרך צבאית ומדינית עשירה כיותר. בהיותו בעל מחשבה עצמאית מאוד ותקיף בדעתו הואשם שרון במהלך הקאריירה הפוליטית שלו בנטיות רודניות על־ידי יריביו. האשימו אותו, במערכה הנידונה ובמערכות אחרות, בהפרת משמעת ובחוסר־הגינות. ניתן לתארו על הצד הטוב ביותר כגנרל ססגוני, מסוגו של פאטון האמריקאי, שעלה משורות צה”ל, הוכיח את עצמו כבעל תחושה בלתי־רגילה לקרב אך גם כאדם שקשה מאוד לפקד עליו. היו שהאשימו אותו בחוסר יושר אישי ומעטים הקצינים, שהיו ממונים עליו במשך השנים, המוכנים לומר מלה טובה עליו בכל הנוגע ליחסי־אנוש, אך איש מהם לא יתכחש לכישוריו הטבעיים כחייל קרבי. אולי משום כך לא זכה להגשים את שאיפתו הגדולה, להיות רמטכ“ל צה”ל. אחרי שעזב את השירות נכנס לזירה המדינית ונעשה דמות מרכזית ומסעירה ביותר בממשלתו של מנחם בגין ב־1977, ושר בטחון ב־1981. עוד ניתקל בו בקרבות רבים שניהלה המדינה מאז.

בבוקר ה־30 באוקטובר, על אף הרגשה של אי־ודאות במחנה המצרי באשר לכוונות הישראלים, ועוד בטרם החליט שר ההגנה המצרי והמפקד הראשי, הגנרל עבדול חאכים עמר, לחזור למצרים מביקור בירדן, נשלחה החטיבה המצרית השנייה מסואץ לתקוף את הפולשים במעבר המיתלה. הגדוד החמישי של חטיבה זאת, בתיגבור מחלקה מן הגדוד השישי, התקדם מן התעלה למיתלה עם נשק מסייע נוסף – מקלעים כבדים, תול“רים ומרגמות כבדות – על אף ההפרעות הקשות מצד מטוסי חיל־האוויר הישראלי. אחרי שאיבד רכב וציוד רב הצליח הגדוד להיכנס למעבר ולהתפרס במערות הטבעיות בגבעות מצדו הצפוני והדרומי. כוכים אלה ועמדות הטרשים הטבעיות, שחיפו על החלקים הצרים ביותר במיצר המתפתל והתלול באורך 30 ק”מ בערך, לא נתגלו לעיני טייסי חיל־האוויר ולחטיבת שרון לא היתה תמונה נכונה של ההיערכות המצרית.

לאור האחיזה המוגנת היטב בכניסה המזרחית למיתלה, וחסימת הדרך למעבר תגבורות מצריות דרכו, נראה היה שלא היה צורך אסטרטגי או טאקטי בשלב זה להמשיך למיצר עצמו או מערבה לו עד שתחול התקדמות דומה לאורך הצירים המקבילים אל־עריש–קנטרה בצפון ואבו־עגילה–איסמעיליה במרכז. הפעולות המרכזיות בציר המרכזי באבו־עגילה אכן תוכננו ליום 31 באוקטובר. הן היו מצריכות את מלוא הכוח האווירי שהוכנס למערכה ולא היה מקום בשלב זה לפעולה גדולה נוספת. אולי משום כך עורר השלב הבא בחלק זה של המערכה מחלוקת ממושכת כל כך, שהבליטה שאלות של היגיון טאקטי על רקע של גבורת־אנוש מרשימה.

הפתח המזרחי של מעבר המיתלה לא היה, מבחינה טאקטית, העמדה הנוחה ביותר שכדאי להיאחז בה. פני־השטח לא היו מתאימים להגנה, בפרט לאור הפגיעות מהתקפות־האוויר המצריות שתכפו והלכו וסכנת ההתקפה מצפון (מכיוון ביר גפגפה), מקום שישב כוח שריון מצרי במרחק 50 ק“מ בקירוב. על כן רצה שרון לשפר את עמדתו וביקש רשות לשגר כוח סיור למיצר. אחרי ששוחח על כך עם הרמטכ”ל, רב־אלוף משה דיין, קיבל רשות להוציא פטרול בתנאי שהכוח יימנע מקרב של ממש.

לקראת הצהריים ב־31 באוקטובר יצא לסיור צוות קרבי בפיקודו של רב־סרן מרדכי (“מוטה”) גור. הצוות הורכב משתי פלוגות רובאים על זחל“מים, שלושה טאנקים “אמכס” 13, הסיירת החטיבתית במשאיות, סוללה של מרגמות כבדות 120 מ”מ וסוללה של תותחי־שדה 25 ליטראות. עם כניסתה למעבר נתקלה היחידה באש מרוכזת כבדה מן העמדות שבשני הצדדים, אבל היא המשיכה בהתקדמות בהנחה שההתנגדות תהיה מינימאלית. תוך דקות אחדות מצאה שהיא נתונה בקרב עז. גור ושני הזחל“מים לפניו נפגעו. האנשים מצאו מחסה בוואדי שלאורך הכביש, לכודים, ללא אפשרות של התקדמות או נסיגה. האחרים בכוח החלוץ, ועמם שני טאנקים, חלפו דרך המעבר תחת אש רצחנית ואילו המאסף של כוח הסיור, שהופקד על־ידי גור על הכניסה למיצר (ועמם המרגמות הכבדות ומלאי הבנזין והתחמושת), הותקף מן האוויר. מיכליות הדלק עלו בלהבות. במשך שבע שעות, מ־13.00 עד 20.00, ניהלו הצנחנים קרב מר. גור ביקש להנחית אש מרגמות על הרכסים ושרון החיש גדוד חי”ר לעזרתו. האנשים טיפסו על המדרונים וכבשו כל עמדה וכוך בלחימת פנים אל פנים, תחת אש צולבת קטלנית מן העמדות שממול ועל הרכסים הסמוכים. כדי למשוך את אש האויב מחבריו ולאפשר להם להיחלץ בשלום התנדב אחד החיילים בתחילת הערב להסיע ג’יפ דרך המעבר: הוא נפצע פצעים אנושים מפגיעות רבות. מעשי גבורה כאלה איפיינו את הקרב כולו ובו נהרגו 38 צנחנים ונפצעו 120; כ־200 מצרים נהרגו. שאר חיילי הגדוד החמישי של החטיבה המצרית השנייה הצליחו להגיע לתעלה.

פעולה טראגית זאת, שהיתה מיותרת לחלוטין מנקודת־ראות אסטרטגית, הביאה לחילופי־דברים קשים בין דיין ושרון. דיין טען כי שרון, שביקש וקיבל רשות לשגר פטרול למעבר, הטעה אותו. כדי לקבל רשות מן המטכ“ל נקט מפקד הצנחנים ב”עורמה", כלשונו של דיין, במה שקרא לפעולה פטרול. בשעתו נמתחה על דיין ביקורת קשה על שלא העניש את שרון.

גור, שהוביל את כוח הסיור למעבר המיתלה, עתיד היה כעבור עשר שנים לפקד על חטיבת הצנחנים 55 במלחמת ששת הימים בכיבוש העיר העתיקה בירושלים ובשחרור הכותל המערבי. בימי מלחמת יום־הכיפורים שירת כנספח צבאי בוושינגטון. אחרי המלחמה והתפטרותו של רב־אלוף דוד אלעזר התמנה רב־אלוף גור כרמטכ“ל צה”ל והוא עמד בראשו ב“מבצע ליטאני” בשנת 1978. בתום שירותו הצבאי נכנס לפוליטיקה. גבה־קומה, חסון, בעל בטחון עצמי שופע וכושר הבעה רב – הוא גם התפרסם כמחבר של ספרי ילדים.

התקפת כוחותינו – שלב ב', 31 אוקטובר–1 נובמבר 1956

אחרי שליקקה את פצעיה ונחה 48 שעות נקראה חטיבתו של שרון להשתתף בפרק הסיום של המערכה – בהסתערות על שארם א־שייח ובפתיחתם מחדש של מיצרי טיראן. בלילה שבין ה־2 וה־3 בנובמבר, בעוד חטיבת הרגלים 9 עושה את דרכה לאורך נתיב־החוף ההררי מראס אל־נקב לשארם א־שייח, קיבל שרון פקודה למסור את האחריות לציר המיתלה–נחלה לידי חטיבת החי“ר 4 ולשגר גדוד דרך המיתלה מערבה לראס סודר, על חוף מפרץ סואץ. יחד עם זאת נצטווה לייעד שתי מחלקות צנחנים לצורך הצנחה בא־טור, כ־190 ק”מ דרומה מזה על חוף המפרץ וכ־65 ק“מ מצפון לשארם א־שייח, כדי להתאחד עם חטיבה 9 ולסייע בהתקפה על שארם א־שייח ולהשלים בכך את השמדת הנוכחות הצבאית המצרית ממזרח לתעלת סואץ. שתי פלוגות הצנחנים כבשו את א־טור בשעות הלילה, השתלטו על שדה־התעופה והכשירו אותו להנחתת גדוד חי”ר על ציודו לקראת ההתקפה על שארם א־שייח.

הקרב על אבו־עגילה    🔗

הקרב הגדול השני במערכת סיני – אולי החיוני ביותר והמכריע – היה הקרב על ניטרול הריכוז העיקרי של הכוחות המצריים בחצי־האי, המיתחמים של קוציימה/אבו־עגילה ואום־כתף, וההשתלטות על הציר המרכזי מקוציימה לאיסמעיליה. מערך הגנתי זה נקרא בפי הפרשן הצבאי האמריקאי הגנרל ס.ל.א. מרשאל, בספרו על מערכת סיני, כשם “קיפוד אבו־עגילה”. היו אלה שלושה רכסי־חול רצופים ומבוצרים היטב שנשקפו על הצומת הראשי לכיוון מזרח, מוגנים בחפירות עמוקות, בונקרים, גדרות־תיל דו־שיפועיות, שדות־מוקשים ומחוזקים בתותחי־שדה ובנשק אנטי־טאנקי. מערך זה חסם את המעבר בציר המרכזי הראשי שפתיחתו היתה ערובה להצלחת המבצע כולו. ההשתלטות עליו היתה גם פותחת נתיב אספקה חילופי לחטיבת הצנחנים של שרון במעבר המיתלה. המשימה הוטלה על האוגדה 38 שכללה את חטיבות החי“ר 4 ו־10 ואת חטיבת השריון 7, אוגדת ארטילריה וגדוד מחיל־הנדסה. פיקד עליה אל”מ יהודה וואלך, אשר פיקד לאחר מלחמת העצמאות על חטיבת “גבעתי” המהוללת (ולימים פרופסור להיסטוריה צבאית כאוניברסיטת תל־אביב).

בשעות הערב של ה־29 באוקטובר, אחרי מסע מזורז של כ־20 ק“מ לגבול המצרי, התחילו שני גדודים של חטיבת החי”ר 4 (חטיבת מילואים, בעיקר מאנשי תל־אביב והסביבה, בפיקודו של אל"מ יוסף הרפז) להתקדם לעבר שני מוצבים מצריים ששימשו לדיביזיית החי“ר המצרית השלישית, בפיקודו של הבריגאדיר אנואר עבד והאב אל־קאדי, כעמדות־מגן קדמיות ראשיות מדרום והיו המפתח לציר המרכזי החיוני. על מערך זה, שכלל שתי גבעות מבוצרות ואת מוצב קוציימה, הגנו שני גדודים של משמר הגבול המצרי, פלוגת רגלים ופלוגת ג’יפים, הכל בפיקודה של החטיבה המצרית השישית (בריגאדיר געפר אל־עאבד) ששלטה על “קיפוד” אבו־עגילה. לאחר שנתגלה כי שתי העמדות הראשונות (מיתחם סבחה) נטושות נע הגדוד הראשון של חטיבה 4 לעבר קוציימה, מרחק 17 ק”מ. אולם פני־השטח הכבידו על ההתקדמות והגדוד לא פתח בהסתערות אלא עם שחר יום המחרת, מול אש כבדה מן המוצב. ההתקפה הושלמה על־ידי שני הגדודים המובילים ומיד לאחר מכן הגיע כוח־משימה משוריין של חטיבת השריון 7, ששיגר אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני כדי לסייע בסיום ההתקפה בהקדם. בתוכניות המקוריות לא דובר על הכנסת חטיבת 7 המצוינת אלא ביום השני למבצע כאשר ההתקפה על ה“קיפוד” תיכנס לשלב מתקדם יותר, אבל מצאו צורך להוסיף שריון בשלב ראשון זה כדי להחיש את השלמתו ולהבטיח שיוקם בסיס מוצק כקו־זינוק בשטח המצרי.

הקרב על אבו־עגילה, 31 אוקטובר 1956

אלוף שמחוני, איש קיבוץ גבה־קומה ופשוט בהליכותיו, בן למנהיגת פועלים ידועה שצמח משורות הפלמ“ח, היה כוכב עולה בצה”ל. בעיצומה של ההצלחה, לאחר שסקר את מיצעד הנצחון של החטיבה 9 כשארם א־שייח עם סיום המערכה בסיני, המריא בלוויית קצין־הקישור שלו לכפר גלעדי בגליל העליון. המטוס הקל נקלע לרוחות עזות שהעלו סופת־חול כמדבר וסינוורו את אסף שישב בתא־הטייס; המטוס הועף ממסלולו מזרחה והתרסק בסערה בהרי מואב שבירדן;

הגופות הוחזרו לישראל.

חטיבה 4 הזיזה את יחידות־החלוץ שלה, כמתוכנן, מקוציימה לנחלה כדי ליצור מגע עם חטיבתו של שרון ולפתוח בכך ציר יבשתי שני לצנחנים. בינתיים החליט האלוף שמחוני, לאור ההתקדמות בפעולות, לשנות מן התוכנית המקורית ולהמשיך בתנופה שגילתה חטיבת השריון 7. מפקדה, אל“מ אורי בן־ארי, היה קצין קרבי מצטיין בפלמ”ח במלחמת העצמאות (במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת השריון 10 שכבשה את האיזור שמצפון לירושלים וכמלחמת יום־הכיפורים שימש כראש המטה של אלוף שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום. בעל הופעה חיילית מרשימה, כיהן לאחר זמן כקונסול כללי בניו־יורק).

עתה יצא כוח־משימה בדרך מקוציימה לאבו־עגילה כדי לבדוק את המיגננים הדרומיים של ה“קיפוד”. כוח זה, חלק של גדוד בפיקודו של סא“ל אברהם (“ברן”) אדן, נתקל באש כבדה מנשק אנטי־טאנקי – בפרט משמידי טאנקים מסוג “ארצ’ר” – שהיה מחופר היטב במיתחם אבו־עגילה/ אום־כתף. נתברר עד מהרה שנסיון תקיפה מדרום בכוחות ובציוד המוגבלים, שעמדו לרשות כוח־המשימה של חטיבת השריון 7, יסתיים בכשלון ויגרום אבידות כבדות. אדן השאיר במקום כוח של חי”ר משוריין לשם התחפרות ולאחר התייעצות עם הרמטכ“ל (משה דיין) ועם אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני ציווה על כוח־משימה משוריין שני להתקדם מערבה ולחפש נקודת־תורפה בבטן הרכה של ה”קיפוד" לצד דרום־מערב, הרחק מן המיגננים הקוצניים כחזית הדרום והמזרח. בשעות אחר־הצהריים המוקדמות של ה־30 באוקטובר גילתה פלוגת־הסיור של כוח־משימה שני זה ערוץ צר, או מעבר, שיביא את הכוחות אל מאחורי האגף המערבי של המצרים. היה זה מעבר הדייקה, צר מאוד ועביר לרכב זחלי בלבד. חבלנים מצרים הרסו גשר מעל לוואדי שחצה את הערוץ ואנשי־ההנדסה של החטיבה נאלצו להכשיר מעבר. בשעות הערב המאוחרות עברה יחידת־הסיור לצד השני ומצאה את עצמה על הכביש הראשי המוביל מתעלת סואץ לאבו־עגילה; בזאת ניתקה למעשה את ציר האספקה המצרי למקום מאיזור תעלת סואץ.

כוח־משימה שלישי נשלח בכיוון דרום־מערב כדי לבלום התקדמות משוערת של שריון מצרי מכיוון ביר אל־חסנה, ואילו הכוחות הנותרים בכוח־המשימה המשוריין השני עברו דרך מיצר הדייקה כדי להשתלט על מיגנני אבו־עגילה ולהמשיך למיתחם סכר רואפה (שהקימו הבריטים לאגירת מי נחל אל־עריש), שחיפה על אבו־עגילה ואום־כתף. המשימה היתה מסוכנת – מאוד מסוכנת – לאור העובדה שהערוץ החולי הצר היה עביר לרכב זחלי בלבד, והרכב הגלגלי עם אספקה, ציוד הנדסי, תחמושת ודלק היה נשאר מאחור. קו־אספקה רופף כזה בשלב חיוני כזה של ההתקפה בחזית זאת היה הימור: אספקה מוצנחת לא באה בחשבון, כי צורכי הצנחנים של שרון העסיקו את הרככת האווירית שהפעיל חיל־האוויר. הדרך היחידה לפתרון בעיית האספקה של אדן היתה פתיחת ציר ישיר מן המזרח. אותו ערב ניתנה פקודה לחטיבת חי“ר 10 לחצות את הגבול ולתקוף את הטבעת החיצונית של מיגנני ה”קיפוד" ממזרח – המוצבים עוג’ה מצרי ותראת אום־בסיס. שני אלה התמוטטו ללא קרב והחטיבה יכלה להמשיך למיגננים הראשיים של ה“קיפוד” מצד אום־כתף.

בשעה 05.00 של ה־31 באוקטובר, בעלות השחר, השלים כוח־המשימה השני את התקדמותו לאבו־עגילה ממערב. כיוון ששימשה כמיפקדה אזורית הוקמה אבו־עגילה כמערכת נרחבת ומסועפת של מחנות ובונקרים המוקפים גדרות־תיל, שדות־מוקשים ו“שטחי־קטילה” ארטילריים מטווחים שהשתרעה למרחק 11 ק“מ מכל צד. החטיבה המוגברת שהגנה על המיתחם כללה שני גדודי חי”ר של החטיבה המצרית השישית, שני גדודי מילואים, חטיבה של המשמר הלאומי, גדוד ארטילריית־שדה עם 24 תותחים 25 ליטראות, תותחים נ.ט., פלוגת ג’יפים ו־23 משמידי־טאנקים מסוג “ארצ’ר”. יסוד ההפתעה לא היה קיים עוד, כי למצרים נודע בינתיים מה מתרחש והיה להם די זמן להתכונן לקראת ההסתערות. כאשר התקרבו הזחל“מים של כוח־המשימה המשוריין השני כדי 3 ק”מ מאבו־עגילה פתחו המצרים במסך־אש ארטילרי מרוכז, בסיוע אש מסכר רואפה שכוונה נגד ההתקפה הישראלית באגף הימני שלו. החרמ“ש המשיך בהתקדמות בזחל”מים ואילו הטאנקים נערכו נגד מסך־האש מסכר רואפה וכוח שריון מצרי שהתקרב מצפון בכביש אל־עריש–אבו־עגילה. תוך שעה אחת נפלה אבו־עגילה אבל אש ארטילרית מרוכזת ורצופה הוסיפה לרדת על כוחות צה“ל מאום־שיחאן, עוד מוצב מבוצר במערך ה”קיפוד". בד בבד עם זאת עשה השריון המצרי נסיונות חוזרים לפרוץ מצפון – נסיונות שסוכלו בפעולה משולבת של השריון וחיל־האוויר.

כוח־המשימה הראשון, שנצטווה להתחפר מדרום ל“קיפוד”, אמור היה להצטרף עכשיו ולסייע לאדן בניטרול המיתחם המסוכן של סכר רואפה. אבל בינתיים נתקבלו ידיעות שטור משוריין מחטיבת השריון המצרית הראשונה, בפיקודו של קולונל תלעת חסן עלי, עולה על ה“קיפוד” בציר המרכזי מביר גפגפה. לפי הדיווחים כלל הכוח הזה שני גדודים של טאנקים סובייטיים T–34, פלוגת משמידי־טאנקים כבדים SU–100 מתוצרת ברה“מ וגדוד חרמ”ש על נגמ“שים. כוח־המשימה הראשון נשלח מיד לחסום את הדרך בפני הטור המתקדם. הוא בקושי מצא אותו, שכן חיל־האוויר ככר הספיק לתקוף אותו וליצור בו אנדרלמוסיה; הכוח המצרי נאלץ להסתובב ולחזור לביר גפגפה ומשם חצה את התעלה בהשאירו מאחוריו מארבי־מאסף בביר אל־חמה וביר גפגפה. בן־ארי, בראש כוח־המשימה, רדף אחרי הטור עד שנסוג מעבר לתעלה ולאחר שטיהר את הציר המרכזי הפסיק את המירדף במרחק 15 ק”מ ממנה, מול איסמעיליה.

לאחר שהוסר האיום של התקפת שריון מצרית והציר המרכזי נחסם בפני התקדמות שריון מצרי התפנה כוח־המשימה השני של חטיבת השריון 7 להמשך ההסתערות על ה“קיפוד”. בערב של ה־31 באוקטובר נתקבלה הפקודה לכבוש את סכר רואפה. בעמדה זאת היו מחופרים יותר מעשרים תותחי טאנקים, מהם עשרה מסוג “ארצ’ר”, שישה תותחי־שדה 25 ליטראות, שבעה תותחים 57 מ“מ ושניים של 33 מ”מ. עם שקיעת החמה פתח כוח־המשימה השני בהתקפה חזיתית על סכר רואפה מכיוון אבו־עגילה. הטאנקים התקדמו באור הדמדומים בתוך ענן של אבק ונתקלו באש נ.ט. מרוכזת שהיתה יעילה מאוד והצליחה למעשה לפגוע בכל טאנק בכוח התוקף. אבל הכוח התמיד בהתקפה, והקרב נמשך עם רדת הלילה לאור מחסני־תחמושת וכלי־רכב בוערים. כאשר פרצו הטאנקים והזחל“מים לתוך העמדות המצריות אזלה בהרבה טאנקים התחמושת לתותחים ולמקלעים הכבדים שבהם אבל חיילי צה”ל המשיכו בהתקדמות, רמסו את עמדות האויב בזחלי הטאנקים, השליכו רימונים על המצרים המתגוננים וירו בהם מנשק אישי מצריחים פתוחים. מול התקפה נחושה כזאת התמוטטה ההגנה המצרית.

הצוותים הישראלים הסחוטים והמדוללים עסקו בתיקון הטאנקים ובציודם מחדש והספיקו ברגע האחרון לעצור התקפת־נגד מאום־כתף בסיוע אש מאום־שיחאן. ההתקפה נכשלה והמצרים השאירו בשדה ארבעה משמידי־טאנקים מסוג “ארצ’ר” ו־37 הרוגים. בבוקר ה־1 בנובמבר, לאחר שתוקנו רוב הטאנקים, קיבל כוח־המשימה השני פקודה לסכל כל ניסיון מצרי להיחלץ משאר חלקי ה“קיפוד” – אום־כתף ואום־שיחאן, על הכביש צפונה לאל־עריש.

כיבוש הכיס אום־כתף/אום־שיחאן הוטל על חטיבת החי“ר 10, שיומיים קודם לכן השתלטה על המיגננים החיצונים ממזרח ל”קיפוד" בלי להיתקל בהתנגדות כלשהי. המטרה היתה להשלים את הריסת ה“קיפוד” ולפתוח ציר ישיר להקלת האספקה לחטיבת השריון 7 שגרמה לדיין דאגות קשות. אולם לחטיבה 10, יחידת אנשי־מילואים, חסרים היו ההכשרה והציוד לשם התמודדות עם מעוז מדברי, אפילו שתוגברה ביחידות אחדות מחטיבת השריון 37. כאשר פתחה יחידת־הסיור של חטיבה 10, בסיוע פלוגת חי“ר ועשרה זחל”מים, בהסתערות על אום־כתף בבוקר יום ה־1 בנובמבר הגיבו המצרים במסך־אש ארטילרי כבד שהדף אותה חזרה. ניסיון שני נכשל בלילה לאחר ששני גדודים טעו בדרכם כשיצאו לחפש את האגף הצפוני והדרומי של מערך אום־כתף. בבוקר, אחד הגדודים שהגיע לבסוף לאום־כתף שוב נהדף באש ארטילרית כבדה, ואילו השני הצליח רק לכבוש עמדה צדדית, שהיתה מרוחקת כשני קילומטרים מן המוצב הראשי. צירוף של מודיעין לקוי בפיקוד הדרום, העדר תוכנית־קרב יעילה וריכוז משאבים בלתי־מספיק גרם לחטיבה 10 (ולחטיבה 37 אחריה) שתיכשל בפריצה. דיין הפעיל לחץ על אלוף פיקוד הדרום, והלחץ הועבר הלאה, אבל ההתקפות הסתיימו בכשלון. מפקד החטיבה 10 הוחלף, כי דיין היה בדעה שהיחידה לא עשתה את המאמץ הדרוש להיכנס לקרב. חטיבת השריון 37 הגיעה למקום באיחור עם תקן מלא של טאנקים, אבל גם היא נכשלה בפריצה. התקפה חזיתית אמיצה, אך לקויה מבחינת התכנון, של זחל“מים בראשות המח”ט עצמו, אל“מ שמואל גלינקא, רק גרמה אבידות רבות ואת מותו של המח”ט בכלל זה. אבל בינתיים התחילו המצרים לחשוש מפני ניתוק. בלילה חמקו מן המקום ובבוקר ה־2 בנובמבר, לאחר שפונו מעברים דרך שדות־המוקשים, מצא כוח־משימה של חטיבה 10 כי המיתחם ריק מאדם.

עם השלמת ההסתערות על מערך אבו־עגילה/אום־כתף נפל לידי צה“ל לוז המיגננה המצרית בסיני, נפתח נתיב־אספקה טוב לכוחות שבמעבר המיתלה ובציר המרכזי ונותק חיל־המצב המצרי שברצועת עזה. עוד נשאר לפנות את הכוחות המצריים מאיזור רפיח ומרצועת עזה ולפתוח את מיצר טיראן בקצה הדרומי של סיני – וזאת בגבולות צרים מאוד של לוח־זמנים פוליטי שנכפו בלחץ האו”ם, ארצות־הברית וברית־המועצות ועל־ידי הפעולה הצבאית שתכננו אנגליה וצרפת נגד תעלת סואץ.

קרב רפיח    🔗

את ההכנות הסופיות להסתערות על איזור רפיח עשה המטכ“ל בידיעה מלאה על הקרבות שהתנהלו אותה שעה במיתלה ובאבו־עגילה. לא היה מקום להפתעה. המצרים המתינו להתקפה המתקרבת מאחורי מבוך של שדות־מוקשים מורכבים ועמדות־הגנה בסיוע הדדי על רכסים ותלים קשים כאבן. את המיתחם איישה חטיבת החי”ר המצרית השישית, בפיקודה הכללי של הדיביזיה השלישית שישבה באל־עריש, בתוספת פלוגת טאנקים, שתי פלוגות של חיל־הספר, גדוד של תותחי־שדה 25 ליטראות, שבעה־עשר משמידי־טאנקים מסוג “ארצ’ר”, תול“רים צ’כיים 105 מ”מ, נשק נ.מ. ויחידות של חטיבת המתנדבים הפלשתינאים 87.

כדי לטפל בחזית הזאת הוקם כוח־משימה אוגדתי בפיקודו של אלוף חיים לסקוב, ובו חטיבת החי“ר הראשונה “גולני” בפיקודו של אל”מ בנימין גיבלי וחטיבת השריון 27 בפיקודו של אל“מ חיים בר־לב, בתוספת ארטילריה ויחידות הנדסה. חטיבת “גולני” כללה שלושה גדודי רובאים, גדוד מרגמות 120 מ”מ ושנים־עשר תותחי נ.ט. ועוד פלוגת טאנקים מחטיבת השריון 27. בזו האחרונה נכללו גדוד חי“ר ממונע, שתי פלוגות טאנקים מסוג “סופר־שרמן”, פלוגת “שרמנים” ופלוגת טאנקים קלים מסוג “אמכס” – 13. אל”מ גיבלי היה בשעתו ראש אגף המודיעין ושמו נקשר ב“עסק ביש” הידוע: במצרים נחשפה רשת ריגול ישראלית שפעלה ב־1954, רוב חבריה קיבלו עונשי־מאסר ארוכים ושניים מהם הוצאו להורג. התעורר ויכוח בשאלה מי נתן את ההוראה לקבוצה במצרים שתבצע מעשי־חבלה ולוויכוח היו השלכות מדיניות חמורות שהובילו להתפטרות שר הבטחון, פנחס לבון, ולסילוקו של אל"מ גיבלי מכל תפקידי מודיעין. ועדת שרים שחקרה את הפרשה לבקשת בן־גוריון הביאה בסופו של דבר למשבר פוליטי מן החמורים ביותר בארץ – להתפטרותו של בן־גוריון ולפילוגה של המפלגה שעמד כראשה (כיום עומד גיבלי בראש קכוצת חברות תעשייתיות במסגרת “כור” ההסתדרותית).

אל“מ בר־לב, יליד יוגוסלאביה, אדם שקט, חמור־סבר, אטי מאוד בדיבורו ונחוש בדעתו, הצטיין כמג”ד בחטיבת “הנגב” של הפלמ''ח במלחמת העצמאות. אחר־כך פיקד על חטיבת “גבעתי” ומשם – על גייסות השריון. הוא בוגר אוניברסיטת קולומביה במינהל עסקים ושימש לימים כסגן הרמטכ“ל ליצחק רבין במלחמת ששת הימים וכרמטכ”ל של צה"ל, ב־1968. בתקופת כהונתו זאת הקים את קו־ההגנה הנקרא על שמו לאורך תעלת סואץ. לאחר זמן נכנס לפוליטיקה, התמנה כשר המסחר והתעשיה אבל במלחמת יום־הכיפורים נקרא לחזור לשירות ומילא תפקיד חשוב בייצוב החזית הדרומית.

ההסתערות היתה מתוכננת לכל פרטיה והצריכה עיתוי מדוקדק בתיאום תזוזותיהן של שתי החטיבות. היא אמורה היתה להתבצע בשלושה שלבים: בדרום יפתח כוח – הגדודים 3 ו־4 של “גולני” – פירצה בשדות־המוקשים הנרחבים ליד הגבול הבינלאומי כדי לאפשר את חדירת השריון לכביש רפיח–ניצנה מדרום לצומת רפיח. במרכז יטהרו הגדודים 1 ו־2 של “גולני” את הגבעות המבוצרות ליד כביש רפיח–עזה, וכוח של חטיבת השריון 27 יהלום באגפם של מחנות רפיח בצפון, יתחבר לכוחות “גולני” בצומת ויתקדם לכיוון דרום־מערב לעבר אל־עריש וקנטרה.

הקרב על מוצבי רפיח, 31 אוקטובר – 1 נובמבר 1956

הגדוד הרביעי חצה את הגבול ראשון, ממש לפני חצות ב־31 בנובמבר, והתקדם בזהירות בשטח הממוקש; אחרי שהתגבר על קשיים בזיהוי שתי עמדות מצריות ששמרו והגנו על שדות־המוקשים השתלט הגדוד על המסלול כולו ואיפשר את המעבר לגדוד השלישי, על זחל“מים ומשאיות 6X6, שתוגבר בפלוגת “סופר־שרמנים” מחטיבת השריון 27. אבל הזחל”מים עלו על מוקשים, חסמו את המשך ההתקדמות דרך שדה־המוקשים וזימנו לעמדות המצריות ששרצו במקום מטרה סטאטית, דולקת, לאש טאנקים וארטילריה. אנשי חיל־ההנדסה זחלו לאורך המסלול תחת אש כבדה ופינו את המעבר בעוד חיילי הגדוד השלישי, בפיקודו של סא"ל מאיר פעיל (לימים מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת תל־אביב וחבר־כנסת קולני ויעיל מטעם של"י), מוצאים מחסה ארעי מאחורי שיחים וחוליות. ההתקדמות סבלה ממוקשים נוספים שהשמידו שני “סופר־שרמנים”. רק בתום חמש שעות של תמרון מפרך דרך שדות־המוקשים, לאור זרקורי־ענק מצריים ותחת אש ארטילרית כבדה ומדויקת, הצליח לבסוף הגדוד של פעיל להגיע לכביש הראשי המחבר את רפיח וניצנה. בשעה 05.30 כבש הגדוד עמדה מחופרת גדולה ששלטה על הכביש והתחיל לנוע לעבר צומת רפיח. על הצומת הגנו שלוש עמדות מבוצרות שנכבשו בסערה על־ידי הגדודים 3 ו־4. הם הקימו בכך ראש־גשר והתחפרו לקראת בואה של חטיבת השריון 27.

בגיזרה המרכזית תקפו הגדודים 1 ו־2 עמדות מחופרות חזקות יותר סמוך לכביש עזה–אל־עריש. בגלל מטעני־פיצוץ פגומים נאלצו החיילים לחתוך להם דרך מבעד לגלילי התיל תחת אש מקלעים כבדים ובינוניים. רק אז יכלו להתקדם, באש מסייעת ממחלקת טאנקים ששאלו מחטיבת השריון 27, דרך עמדות מחופרות ומבוצרות שונות ולהשתלט על מחנות־צבא ענקיים ומחסנים שנטשו הבריטים מאחורי הצומת במלחמת־העולם השנייה.

גדוד הרגלים הממונע של חטיבת השריון 27, ובו ארבע פלוגות רובאים ומחלקה של טאנקי “אמכס”, נכנס לפעולה לאורך הכביש הצפוני בשעה 04.00 נגד שתי עמדות נ.ט. מבוצרות היטב על הרכסים השולטים על הכביש. החזיקו בעמדות אלה מחלקה מוגברת ושתי פלוגות רובאים עם שבעה־עשר תותחים אנטי־טאנקיים והן נפלו בתום שעתיים של קרב עז פנים אל פנים בחפירות־הקשר ובבונקרים. הקרב התנהל בעיקר בבאזוקות, שהצליחו להשמיד את שבע־עשרה העמדות המצריות. בשעה 10.00 ביום ה־1 בנובמבר נפגשו הכוחות של “גולני” ושל חטיבת השריון 27 בצומת, במעמד הרמטכ“ל רב־אלוף דיין שהתלווה לחטיבת השריון בהתקדמותה. ב”יומן מערכת סיני" מתאר דיין את ההתלהבות שאחזה בגייסות כשחיילי “גולני” המכוסים אבק נתקלו ביחידות־החלוץ של החטיבה המשוריינת: “נפלנו איש בזרועות רעהו כבסרט־קולנוע רוסי אמיתי”. תוך שלושים דקות כבר היו יחידות של חטיבת השריון 27 בדרכן מערבה לעבר אל־עריש. כראש החטיבה נעה סיירת החטיבה בשבעה ג’יפים, ואחריה באו אנשי חיל־ההנדסה, החי“ר בזחל”מים, שתי מחלקות של טאנקים קלים מסוג “אמכס” ומחלקת ארטילריה של ארבעה תותחים מתנייעים 105 מ“מ. באל־ג’יראדי, במרחק קילומטרים אחדים ממזרח לאל־עריש, נתקלה החטיבה במערכת עמדות מוגנות היטב וכהן פלוגת חי”ר שהיתה מצוידת ב“ארצ’רים”, תותחי נ.ט. ובסוללת מרגמות של 120 מ"מ. כוח זה עצר את החטיבה למשך שעה אחת עד שנכבשה העמדה בפעולת איגוף מדרום ומן העורף בהתקפה משולבת של שריון ומטוסים.

רב־אלוף דיין החליט שלא להיכנס לאל־עריש בו בערב ולחכות לזריחה במרחק של כחמישה ק"מ צפונית־מזרחית לעיר. הססנותו נבעה מכך שפיקוד הדרום לא היה בטוח באשר לעוצמת הכוח הצבאי המצרי בעיר. ידוע היה כי מלבד החטיבה המצרית הרביעית, בפיקודו של קולונל סעוד א־דין מותוואלי, של הדיביזיה השלישית שישבה באל־עריש נשלחה גם תגבורת מעבר לתעלה וכי הדיביזיה הממוכנת הראשונה הצליחה להגיע לעיר חרף התקפות־האוויר הבלתי־פוסקות של חיל־האוויר הישראלי על הטור המתקדם. סיבה נוספת לעיכוב – הצורך לרכז, לארגן מחדש ולפרוס את החטיבה שהיתה מפוזרת לאורך הכביש רפיח–אל־עריש. הידיעה שחטיבת שריון ישראלית אורבת במבואות העיר השפיעה ללא ספק על רוח המגינים המצרים. בצהרי יום ה־1 בנובמבר קיבל הצבא המצרי בסיני פקודה לסגת לגדה המערבית של התעלה, לאור התקפות־האוויר הראשונות שהנחיתו האנגלים והצרפתים על בסיסים ושדות־תעופה במצרים.

וכך, בבוקר ה־2 בנובמבר, כאשר חטיבת השריון 27 נכנסה לאל־עריש והמשיכה מערבה, המכשולים היחידים שעמדו בדרכה היו הריסות השריון והרכב שהושמדו בהפצצות־האוויר הקשות בימים שלפני הכיבוש. אותו ערב השלים כוח־משימה מסע של 160 ק“מ מערבה, הגיע לרומני, ונעצר כ־15 ק”מ בלבד מתעלת סואץ. בדרכו אסף הכוח שלל רב שנטשו המצרים הנסוגים – 385 כלי־רכב, ובניהם ‏ 40 טאנקים T–34 משוריינים מתוצרת ברה"מ, חדשים ושלמים. הוקם מגע ישיר עם חטיבת השריון 7 בציר המרכזי ועם חטיבת הצנחנים 202 שהתקדמה בינתיים ממעבר המיתלה לחוף מפרץ סואץ. כיוון שרוסק עמוד־השדרה של הכוחות המצריים בסיני ניתן היה לדיין להפעיל את שלבי הסיום של המערכה – לטהר את רצועת עזה (אורכה 40 ק“מ ורוחבה 10 ק”מ) ולשחרר את מיצרי טיראן – וכל זאת על רקע של לחץ מדיני גובר מצד מרכז האומות המאוחדות בניו־יורק.

הקרב על רצועת עזה    🔗

על אף הכוחות המצריים הניכרים ברצועה – 10,000 חייל, במסגרת הדיביזיה הפלשתינאית 8 בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל יוסף אל־עגרודי – לא שיערו שרצועת עזה תהווה בעיה צבאית קשה אחרי שנפלה רפיח. על הגנת הרצועה הופקדה החטיבה הפלשתינאית 86, בבסיסה בחאן־יונס בחלקה הדרומי של הרצועה, וחטיבת המשמר הלאומי המצרי 26 (עם שמונה מרגמות כבדות 120 מ"מ ושתי מחלקות ממונעות מחיל־הספר) בבסיסה בעיר עזה בצפון. שתי חטיבות אלה החזיקו בארבעה־עשר אתרים מבוצרים לאורך הגבול עם ישראל ובשלושה מיגננים גדודיים מסביב לחאן־יונס.

כיבוש רצועת עזה הוטל על חטיבת הרגלים 11 בפיקודו של אל“מ אהרון דורון (לימים ראש אגף כוח־אדם בצה"ל ולאחר מכן סגן נשיא אוניברסיטת תל־אביב). עמדו לרשותו שני גדודי חי”ר וצוות קרב מחטיבת השריון 37, פלוגת טאנקים בינוניים מסוג “שרמן” ופלוגת חי“ר בזחל”מים. עד אז עסקה החטיבה בבלימת ההסתננות שלבשה, למרבה ההפתעה, ממדים גדולים יותר ויותר.

הפקודה לפתוח בהתקפה הגיעה בשעה 06.00 ב־2 בנובמבר – ממש בשעה שחטיבת השריון 7 נכנסה לאל־עריש. ההסתערות התחילה מן הדרום, בהרעשת הגבעות המבוצרות הנשקפות על עזה ממרגמות 120 מ“מ וטאנקים (הרכס העיקרי, עלי מונטר, התפרסם במלחמת־העולם הראשונה כאשר אלנבי איבד כ־10,000 איש בשלוש התקפות כושלות על העמדות התורכיות במקום). אף שהכוחות המצריים המחופרים השיבו באש כבדה פרצה יחידת טאנקים, בליווי זחל”מים, את קווי־ההגנה החיצונים, חצתה את הפינה הדרומית־מערבית של גבעת עלי מונטר ונעה במהירות לעבר הגבול הצפוני של הרצועה בבית־חנון. בד בבד עם זאת נכנס לעזה גדוד רגלים כדי לטהר כיסי התנגדות, ובעקבותיו הגיעו הטאנקים שהתפרסו במרכז העיר. בתיווכו של חבר ועדת האו"ם המעורבת לעניין שביתת־הנשק נכנע מושל העיר המצרי כשעת הצהריים ושכנע את חיל־המצב בעיר שיניח את נשקו. בזאת מנע קרבות מיותרים ברחובות העיר שמנתה, מלבד תושביה הקבועים, כמאתיים אלף פליטים שהחזיקו המצרים בסביבת העיר במחנות פרימיטיביים. כעבור זמן קצר הגיש את כניעתו מושל הרצועה המצרי, הגנרל פואד אל־דיגאווי, ובשעות אחר־הצהריים המאוחרות הוקם ברצועה המימשל הצבאי הישראלי.

בתחילת הערב יצאה החטיבה לעבר חאן־יונס. החטיבה הפלשתינאית 86 היתה מכותרת – כוחות צה“ל ישבו ברפיח בדרום ובעזה בצפון. אף על־פי כן העדיפו המגינים להילחם מעמדותיהם על הרכסים החיצונים. על צוות הקרב המשוריין של חטיבה 11 ניתכה אש כבדה שנמשכה עד עלות השחר ביום 3 בנובמבר. הצוות שיגר יחידה קרבית לאגף הימני של חאן־יונס וגדוד חי”ר חדר לתוכה דרך מחנה פליטים סמוך. בשעה 13.30 הושלם טיהור המקום וחיל־החלוץ של החטיבה הגיע לקווי־ההגנה החיצונים של “גולני” מצפון לרפיח.

הקרב על מיצרי טיראן    🔗

הסיום הוא סיפור של תושיה, כוח־עמידה גופני ודביקות במטרה מצד חבורה מסורה של חיילים ותיקים יוצאי מלחמת העצמאות. הוא גם מבליט את חשיבותו העליונה של התכנון המדיני־האסטרטגי שהביא להשגת אחד היעדים המרכזיים במערכה תוך מסגרת הזמן הצרה שהכתיבו שיקולים של לחץ מדיני בינלאומי.

למעשה התחיל הסיום בלילה שבו נפתחה המערכה, כאשר הצנחנים של שרון עשו את דרכם מכונתילה לתמד והחטיבה הרביעית נעה לעבר קוציימה. במקביל למהלכים אלה בצפון. סמוך לגבול בקוציימה ובכונתילה, תוכנן מהלך דרומי מראס אל־נקב, דרומית־מערבית לאילת, כנקודת־זינוק להסתערות האחרונה על מפרץ עקבה ומיצרי טיראן. באותו ערב של יום ה־29 באוקטובר יצאה מאילת פלוגת־סיור של חטיבת הרגלים התשיעית – חטיבת אנשי־מילואים מעמק יזרעאל כפיקודו של אל"מ אברהם יפה – והשתלטה על הצומת החיוני ממזרח לראס אל־נקב, שבו הצטלבו הכבישים מכונתילה, תמד וראס אל־נקב. אחרי שטיהרה שדות־מוקשים במקום כבשה בסערה את משטרת ראס אל־נקב ופרצה בזאת את הדרך לדרום־סיני.

שאר אנשי החטיבה אף הם הגיעו לראס אל־נקב, אבל לא ישר מאילת – דבר שהיה מגלה בשלב מוקדם זה את כוונות צה"ל באיזור. במקום זאת נקטה החטיבה דרך עקיפין, בנגב דרך כונתילה (שכבר נפלה לידי חטיבת הצנחנים 202 של שרון בדרכה למיתלה).

אל“מ יפה, גבה־קומה, בעל־גוף, אדם מחוספס המזכיר את פלסטאף של שכספיר, שירת כקצין כצבא הבריטי במלחמת־העולם השנייה והחזיק בעמדות פיקוד כהגנה ובצה”ל. הוא בן איכרים, יליד יבנאל בגליל, ובר־סמכא בתחום שמירת הטבע. לימים שירת כאלוף פיקוד הדרום ובמלחמת ששת הימים פיקד על אחת האוגדות שחדרו לחזית המרכזית בסיני. לתקופת־מה כיהן כחבר הכנסת אבל עיקר עיסוקו בראשות רשות שמורות הטבע, שבמסגרתה הקים אתרים להגנת הטבע בכל רחבי הארץ.

המשימה שהוטלה על חטיבת החי“ר 9 היתה מבחינות רבות הקשה ביותר בכל מערכת סיני – להתקדם לאורך החוף המערבי של מפרץ אילת, איזור של רכסים תלולים ומשוננים הגולשים ישר לים; איזור זרוע סלעים ענקיים, חולות עמוקים ונקיקים; לוהט מחום, צחיח ועל הכל – נתיב גמלים שלא נוצר למעבר חטיבת רגלים ממונעת על ציודה המלא. אורכו היה 240 ק”מ בקירוב, בשטח קשה ובלתי־עביר לעתים קרובות. מסע כזה הצריך עצמאות בכל הנוגע לציוד, מים ודלק. לפחות עד שיגיע למקומות שאפשר יהיה להנחית בהם אספקה דרך הים. בחטיבה היו 200 כלי־רכב ו־1,800 חייל, בשני גדודי חי“ר על זחל”מים ומשאיות 6X6, סיירת, סוללה ארטילרית, גדוד מרגמות כבדות, מחלקה נ.מ., אנשי חיל־ההנדסה, יחידות סדנה ושירותים. יחידת טאנקים אמורה היתה להגיע בנחתות שהועברו במיוחד מחיפה לאילת ברכבת ובכביש. לכוח הזה המתין חיל־מצב של 1,500 מצרים בשני גדודי חי"ר שהיו מחופרים מאחורי ביצורי אבן ובטון עם שלל ארטילריה, בבסיסם בשארם א־שייח ובמוצב הקדמי ראס נסראני.

את 90 הק“מ הראשונים עברה החטיבה לפי התוכנית, ברווחים של 11 ק”מ בין היחידות כדי לצמצם את פגיעת האבק ולהבטיח ניידות רצופה. אחרי שעברה את עין אל־פורטגה נתקלה החטיבה במכשול הפיסי הגדול – עלייה תלולה דרך ואדי זעלה, בחול דק ועמוק זרוע אבנים גדולות שכלי־הרכב שקעו בו ברובם והיה צורך לדחוף אותם, לגרור אותם או להעבירם בידיים. בהגיעה לדהב, ב־3 בנובמבר, נתקלה יחידת־החלוץ בכוח ‏ “ממונע” של חיל־הספר המצרי, על־גבי גמלים – משטרת המדבר – שהטמינה לו מארב במקום. בגלל חוסר זהירות נגרמו שם לחטיבה 9 אבידות מספר.

אחרי מנוחה ותדלוק מכלי־נחיתה שנשלחו בים מאילת לדהב חידשה החטיבה את מסעה בשעה 18.00 ב־3 בנובמבר ונכנסה לוואדי קיד, שביל עזים צר בין קירות תלולים שרוחבו לא עלה על 2 מ' במקומות אחדים. כאן, כצפוי, הציבו המצרים מחלקה עם באזוקות ומקלעים כדי לבלום התקדמות משוערת של יחידות ישראליות קטנות, ואף מיקשו את המעבר. אבל אחרי חילופי־יריות קלים נסוגה היחידה המצרית המבודדת, המכשול הוסר והחבלנים התחילו בהרחבת הערוץ כדי שהחטיבה תוכל להמשיך בדרכה. בצהרי יום 4 בנובמבר הגיעו לראס נסראני ומצאו שמעוז מבוצר זה, עם בונקרים מבטון מזוין, חפירות־קשר, שדות־מוקשים וגלילי תיל, נעזב על־ידי חיל־המצב המצרי שנסוג מערבה כדי להתארגן ולהיערך להגנת שארם א־שייח. אפשר שהדבר נבע מכך שיחידות מחטיבת הצנחנים 202 התקרבו בינתיים מא־טור בצפון, כך שריכוז הכוחות המצריים בשארם א־שייח נעשה צורך אסטרטגי לשם הגנתה. שארם א־שייח היתה בסיס־אספקה עורפי, עם מחסנים גדולים ושדה־תעופה, אך לא היתה מצוידת לעמידה בפני התקפת שריון.

ההסתערות על המיגננים החיצונים של שארם א־שייח, על שרשרת גבעות כחמישה ק“מ מצפון לה, נפתחה בשעות אחר־הצהריים המוקדמות של ה־4 בנובמבר בתיאום עם גדוד הצנחנים שסגר עליה מצפון־מערב ונעצר במרחק 25 ק”מ ממנה כדי לסכל נסיונות פריצה למערב מצד הכוח המצרי המוצב שם. קווי־ההגנה החיצונים נפלו לידי סיירת החטיבה אחרי שהותקפו מן האוויר באש ראקטות ומקלעים (הסיוע האווירי בשלב סופי זה לא נתקל בהתנגדות משום שפעילותו של חיל־האוויר המצרי בסיני נוטרלה גם על־ידי צה"ל וגם בגלל הפצצת בסיסי־האוויר המצריים ממערב לתעלה על־ידי האנגלים והצרפתים). למחרת היום, בשעה 03.30, תקף הגדוד 91 את המיגננים החיצונים של שארם א־שייח מצדה המערבי, מבלי שהיתה לו תמונה ברורה על היקף הביצורים במקום. אי לכך נגרמו לו אבידות כבדות מאש מצרית חזקה מתוך שלוש עמדות מבוצרות, ומשדה־מוקשים נרחב. גדוד 91 נסוג ונע בחשיכה עם הפצועים שהועלו על זחל"מים. חלק ממנו עלה במקרה על עמדות הנ.ט. שבלמו את הסתערותם וגילה שהכוח המצרי נטש אותן בינתיים והשאיר מאחוריו כלים אנטי־טאנקיים וקו שלפוני פתוח למיפקדה המצרית!

כעבור שעה, ב־05.30 לפנות בוקר, אחרי שהונחת מסך־אש ממרגמות 120 מ“מ ומן האוויר, יצאו פלוגת הזחל”מים והסיירת בליווי יחידות חי"ר כדי לטהר את העמדות לאורך האגף המערבי, ואילו גדוד 92 הבקיע את האגף המזרחי והגיע לשדה־התעופה. החטיבה השתלטה על המקום ובשעה 09.00 ביום 5 בנובמבר נכבש מוצב הפיקוד המצרי ויחידות מחטיבת הצנחנים של שרון, שנעו לאורך מפרץ סואץ מראס סודר דרך א־טור, נפגשו בשארם א־שייח עם החטיבה התשיעית של יפה.

בשעה 09.30 ביום 5 בנובמבר הגיעה המלחמה בסיני לסיומה ונפתחו מיצרי טיראן. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפסקת־האש, בהתאם לדרישת האו"ם.

המלחמה באוויר ובים    🔗

ב־29 באוקטובר היה הכוח האווירי של מצרים גדול ב־60% מזה של ישראל ומספר מטוסי־הסילון הקרביים שלה (“מיג–15” ו“ואמפיר”) היה גדול בשיעור כזה משל ישראל (“מיסטר 4”, “אורגאן” ו“ווֹטוּר”). אולם פעילות המצרים באוויר, על אף היתרונות הכמותיים והאיכותיים שבצדם, היתה מזערית – אולי בגלל זה שמטוסים בריטיים וצרפתיים הפציצו מטרות במצרים החל משעות הערב של 31 באוקטובר, בפרט בסיסי־אוויר, וחיל־האוויר הישראלי בפיקודו של האלוף דן טולקובסקי היה חופשי לנוע כרצונו על־פני סיני כולו.

ב־48 השעות הראשונות נערכו כ־164 קרבות־אוויר, בדרך כלל בין “מיגים” מצריים ומטוסי “מיסטר” של חיל־האוויר, אבל גם בין מטוסי “ואמפיר” ו“אורגאן”. בקרבות אלה הופלו 5 “מיגים” ו־4 “ואמפירים” של המצרים. אבידות חיל־האוויר נגרמו בעיקר מאש כבדה ומרוכזת מן הקרקע שהפילה שני מטוסי “מיסטר” ו־9 מטוסי־בוכנה.

חיל־הים, בדומה לחיל־האוויר, היה נחות כמותית ואיכותית לעומת הצי המצרי – בפרט לאחר שזה האחרון קיבל שתי משחתות רוסיות מסוג “סקורי” וצוללות אחדות. ב־1956 קיבלה ישראל שתי משחתות בריטיות מימי מלחמת־העולם השנייה. האירוע הימי המרשים היחיד במערכת סיני חל בסוף יומה השני, לעת ערב ב־30 באוקטובר, כאשר המצרים שלחו את הפריגאטה “אברהים אל־אוואל”, בת 1,490 טון עם מהירות של 27 קשר – להפגיז את נמל חיפה ואת בתי־הזיקוק מארבעה תותחי 102 מ“מ שעל סיפונה. הפריגאטה הגיעה לחיפה בשעה 03.40 ביום 31 באוקטובר וירתה 160 פגזים מטווח של 10 ק”מ בערך. בשעה 05.30 הגיעו למקום פריגאטות של חיל־הים, פתחו במירדף ותקפו את הספינה המצרית יחד עם חיל־האוויר. הם הצליחו לפגוע בטורבינה ובהגה ובשעה 07.20 הניפה הפריגאטה דגל לבן ונכנעה לחיל־הים.

בריטניה, צרפת וארגון האומות המאוחדות    🔗

כוחות בעלות־הברית תכננו פעולה שהביאה כנראה בחשבון התנגדות עזה מצד המצרים ורמזה על דביקותם בסוג הקרב הקבוע מראש, שהיה צפוי להם לדעתם. אי לכך לא הפליג כוח־המשימה של בעלות־הברית מנמל ואלטה שבמאלטה אלא ב־1 בנובמבר. אין ספק שהתוצאות היו שונות לחלוטין אילו שמע אנתוני אידן, ראש ממשלת בריטניה, לעצתם של הגנרל סר צ’ארלז קיטלי והלויטננט־ג’נרל סר יו סטוקוול והורה על הנחתת הכוחות ב־1 בנובמבר, כמתוכנן. על־ידי כך היה משתנה מהלך האירועים כולו ובעיות מדיניות רבות לא היו מתעוררות בכלל.

הכוחות הבריטיים שהפליגו מנו דיביזיית חי“ר, חטיבה מוגברת של צנחנים וחטיבת קומאנדו ימית; הכוחות הצרפתיים כללו דיביזיית צנחנים, גדוד צנחנים וגדוד ממוכן קל. נוספו עליהם כוחות הצי של שתי המדינות וכוחות־האוויר שפעלו מנושאות־מטוסים בריטיות וצרפתיות ומקפריסין. בעוד הכוח הבריטי ממאלטה מתנהל לאטו בים התיכון לנקודת־המיפגש עם היחידות הצרפתיות מאלג’יריה ועם יחידות בריטיות מקפריסין גבר הלחץ מצד הרוסים והאו”ם והחריפו המיגבלות המדיניות שהצרו את צעדיהם של הכוחות הבריטיים והצרפתיים. הם סבלו מן ההססנות הגוברת והולכת במנהיגות הפוליטית, בפרט בכריטניה שממשלתה הותקפה קשות גם מצד האופוזיציה וגם על־ידי חברים במפלגת השלטון.

התקפת כוחותינו – שלב ג', 2–5 נובמבר 1956

החל ב־31 באוקטובר, לאחר שממשלות בריטניה וצרפת הגישו אולטימאטום שקרא לנסיגת הכוחות משני צדי איזור התעלה, תקפו חילות־האוויר שלהן בסיסים אוויריים במצרים והשמידו מטוסים רבים. ההתקפות הופנו אך ורק נגד בסיסי־אוויר מצריים: לא היה מקרה אחד של התערבות מטוסים צרפתיים או בריטיים בסיוע לכוחות צה"ל בסיני.

במועצת הבטחון של האו"ם גברו בינתיים המאמצים לכפות הפסקת־אש ופעמיים כבר הטילו הבריטים והצרפתים וטו נגד מהלכים אלה. הכוח האנגלו־צרפתי נע לאטו במימי הים התיכון תוך שהוא מפסיד בהדרגה במירוץ נגד הלחץ המדיני. בלחץ האירועים הקדים סטוקוול את הצנחת הכוחות באיזור פורט סעיד ופורט פואד ביום אחד – ל־5 בנובמבר. בגלל דעת־קהל עוינת בבריטניה ובמקומות אחרים, שגברה מיום ליום, הוטלו הגבלות על סוגי התותחים שישמשו את ספינות הצי להפגזת שטחי הנחיתה בסיוע לגייסות שעמדו לנחות. ב־6 בנובמבר נחתו ראשוני החיילים הבריטים על חופי פורט סעיד והצרפתים נחתו בפורט פואד. המפקד המצרי של פורט סעיד, בריגאדיר מוגואי, שנלקח בשבי, סירב להוציא פקודה לכניעה כללית. הגנרל סטוקוול החליט איפוא לקדם את כוחותיו דרומה, במסוקים ובהצנחת כוחות לאיסמעיליה ולאבו־סוויר. אבל ברגע שעמדו להתבצע פעולות אלה נכנעה ממשלת בריטניה ללחץ המדיני הבינלאומי והסכימה להפסקת־אש בחצות הלילה שבין 6 ל־7 בנובמבר. לצרפתים לא נותרה ברירה אלא לעשות, באי־רצון, כמעשה הבריטים. ובכך נסתיימה מלחמת סיני ותעלת סואץ 1956.

התחיל מו“מ ממושך וישראל ביקשה לקבל ערובות בקשר לשני הגורמים שהביאו למלחמה – ההסגר על מיצרי טיראן וחדירת הפדאיון משטח שבשליטה מצרית. ממשלת קנדה הציעה להקים כוח חירום מטעם האו”ם והאו“ם סמך את ידו על ההצעה. ישראל ניסתה להשאיר בידיה את האזורים החשובים לאין ערוך בשארם א־שייח ורצועת עזה אבל נאלצה לסגת מעמדות אלה בלחץ ארצות־הברית תמורת “ערובות אמת” למעבר דרך המיצרים ושיתופו של האו”ם במינהל הרצועה. על רצועת עזה ושארם א־שייח הוטל פיקוח של כוח־החירום הבינלאומי. הנסיגה הישראלית נעשתה בשלבים.

נסיגת כוחות צה“ל מעזה הביאה לגל של אלימות במקום: אנשים שנחשדו ב”שיתוף־פעולה" כביכול עם כוחות הכיבוש הישראליים, מנובמבר 1956 ועד מארס 1957, הוצאו להורג ללא אומר ודברים. חיילי האו“ם ברצועה איבדו כל שליטה על כנופיות הפדאיון, ולמעשה על המצב כולו. יומיים לאחר שהועברה עזה לידי האו”ם מינה נאצר מושל צבאי לרצועה וזה הגיע עם אנשי המטה שלו בלי לומר מלה לאו“ם – אפילו הסתייגות לא באה מצד האו”ם וחולשה זאת זרעה את זרעי הפורענות באיזור לעתיד. תוך זמן קצר פוטר ראש־העיר עזה ובמקומו בא פרו־מצרי. בד בבד עם זאת ציווה האו"ם על כוחותיו, בלחץ המצרים, לפנות את הרצועה ולהסתפק בסיורים בגבולות. כוח־החירום תפס עמדות לאורך הגבול עם ישראל ובשארם א־שייח.

השיט הישראלי עבר סוף סוף בשלום דרך מיצרי טיראן לאפריקה ולאסיה ובחזרה. לאורך הגבול עם ישראל השתררה הפוגה יחסית עד שנשכחו ה“ערובות” למעבר דרך המיצרים כעבור עשר שנים, כאשר נאצר ציווה על כוח־האו"ם להסתלק מסיני. בצאתו עלה שוב איום המלחמה בקצה האופק.

סיכום    🔗

מערכת סיני היתה מבחינות רבות מערכה קלאסית. שלב הפתיחה היה יישום מזהיר של אסטרטגיית הגישה העקיפה. קפטן לידל הארט, שחיבר את הספר הקלאסי על אסטרטגיה זאת, ציין את מהלכי הפתיחה בסיני כאחד היישומים המבריקים ביותר של גישה כזאת בתולדות המלחמות – תוכנית המערכה בסיני היתה בעיניו “יצירת אמנות”. היתה זו גם הפעם הראשונה שנזדמן לצה“ל להוכיח כי מה שהקים מאז מלחמת העצמאות היה כוח־לחימה אפקטיבי ששמר על מקוריות התנועה והמחשבה שציינה את כוחות צה”ל במלחמתם על הקמת המדינה. בהחלטות הקובעות בשעת הקרב ניכרה מידה רבה של גמישות ומפקדים הוכיחו את יכולתם להסתגל במהירות לתנאים משתנים. דבר זה בלט במיוחד בצורת התמרון בכוחות־המשימה של חטיבת השריון 7 בהבקעת מיתחם אבו־עגילה. שיטת המילואים בצה“ל, שהעמידה צבא לפעולות נגד מצרים בסיני והשכילה יחד עם זאת לשמור על סודיות המבצע, הוכיחה את עצמה. ישראל גם הצליחה לקיים את השליטה באוויר עוד לפני שנתברר למצרים כי צפויה התערבות חילות־האוויר של בריטניה וצרפת. ואפשר שהדבר החשוב ביותר היה זה שבמערכת סיני היה המשך למסורת מימי מלחמת העצמאות, שהקצינים מובילים ונותנים דוגמה אישית בקרב. שיעור האבידות בקרב הקצינים והמש”קים היה גבוה מאוד וקצינים בכירים נראו כשהם מובילים את אנשיהם תחת אש בכל שלבי הקרב.

המצרים, שנחלו תבוסות רבות בפעולות נגד צה"ל, יכלו לטעון שלא הובסו על־ידי הישראלים משום שנאלצו לסגת בפני האיום האנגלו־צרפתי. אכן, העמדה שנקט נאצר זיכתה אותו כיוקרה מדינית ניכרת ובסכמו את המלחמה תיאר אותה כהצלחה רבה.

במערכת סיני גם נולד כוח־החירום של ארגון האומות המאוחדות לשמירת השלום בעולם. עשר שנים עשה הכוח עבודה מועילה. הכשלון של 1967 לא היה כשלון הכוח בשדה אלא כשלונם של המזכיר הכללי של האו"ם ושל הארגון כשלעצמו. נוצר גורם חדש וחשוב שעתיד לתפוס את מקומו בזירת המזרח התיכון.

 

פרק שלישי: מלחמת ששת הימים    🔗

התקופה שלאחר מערכת סיני ב־1956 עמדה בסימן שקט יחסי לאורך הגבול עם מצרים, גם ברצועת עזה וגם בגבול הבינלאומי בסיני. בעיקר בגלל נוכחות כוח האו"ם. אבל ממצב זה לא התפרש בהכרח ששקט שורר במזרח התיכון כולו. אדרבה, לא חלפה שנה אחת מסיום הקרבות ומנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה ב־1956 ובעולם הערבי התחילה סידרה של הפיכות רצופות כמעט. ב־1958 הודח פייצל מלך עיראק ונרצח כאכזריות יחד עם דודו עבדול איללה ואחרים מבני משפחתו. ההמון הצוהל גרר את גופותיהם בחוצות בגדאד. הגנרל נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק ומאנשי־המדינה המפוכחים ביותר והמרכזיים בעולם הערבי, התחפש לאשה אבל נתגלה ונקרע לגזרים על־ידי האספסוף המתפרע. משטר

מהפכני חלש בהנהגת הגנרל עבדול כרים קאסם איפשר לברית־המועצות לקנות דריסת־רגל ראשונה בעיראק העשירה בנפט ולעשות את צעדיה הראשונים בניסיון לתקוע יתד במפרץ הפרסי. הנשיא נאצר המשיך בליבוי אי־שקט בחלקים שונים של העולם הערבי, באותם הימים בעיקר בלבנון ובירדן. כתוצאה מפעילות זאת פרצה מלחמת־אזרחים בלבנון ולבקשתו הדחופה של נשיא לבנון כמיל שמעון הוריד הצי השישי של ארה“ב נחתים בחוף לבנון כדי לייצב את המצב ולהגן על המשטר, בעוד הצבא הבריטי מטיס כוחות לרבת־עמון דרך ישראל (בהסכמתה) כדי לחזק את משטרו של המלך חוסיין. בפברואר אותה שנה, עם עלייתה לשלטון של מפלגת הבעת בסוריה, התאחדו מצרים וסוריה והקימו את “הקהיליה הערבית המאוחדת” עם סוריה כמחוז צפוני ומצרים כמחוז דרומי. בכך נעשתה סוריה המרכז הצפוני לפיתוח פעולתו האנטי־ישראלית של נאצר, שהיה מוגבל מבחינה זאת לאורך הגבול המצרי־הישראלי, כאמור, על־ידי חיילי האו”ם.

מסוריה גם כיוון נאצר מאמצים להפלת הממלכה ההאשמית בירדן ובספטמבר 1960 הצליחו סוכניו להרוג את ראש ממשלת ירדן הזעא אל־מג’אלי, שנקט עמדה תקיפה נגד נאצר: הם הטמינו פצצה בלשכת ראש הממשלה והיא התפוצצה בערך בזמן שהמלך חוסיין אמור היה לערוך ביקור אצל ראש ממשלתו. היתה זו אחת ההתנקשויות הסוריות הרבות שנערכו אותו זמן בחיי חוסיין עצמו ונגד משטרו. בתכנונו של הקולונל פואד סראג' אל־דין, ראש אגף המודיעין בצבא סוריה. באחת מהן הטיס חוסיין את מטוסו מעל שטח סורי וניצל ממוות, כפי שהוא מתאר את המקרה בספר זכרונותיו, בזכות תמרוני־אוויר מורכבים שנאלץ לעשות כדי להתחמק ממטוסי־קרב סוריים שרצו להפילו. חמתו של חוסיין בערה בו על מותו של ראש הממשלה שלו, אדם שהיה קרוב מאוד ללבו ובן למשפחה בדווית ידועה שהעמידה לחוסיין מנהיגים צבאיים רבים. מרוב זעם ושנאה ריכז חוסיין שלוש חטיכות לאורך הגבול עם סוריה, את חלקו המכריע של צבאו באותם הימים, והתכוון לפלוש ולנקום את דמו של ראש ממשלתו. יחד עם זאת ערכו הירדנים גישושים חשאיים בישראל באמצעות כותב הטורים האלה – שכיהן אז כראש אמ"ן – ורמזו על אפשרות של פלישה לסוריה בצירוף בקשה שישראל לא תנצל את העובדה שקווי־הגבול בין ישראל וירדן יישארו ללא כוחות ירדניים. לבסוף שוכנע חוסיין שלא לצאת לפעולה זאת (שעלולה היתה לעלות לו ביוקר רב לאור כוחם היחסי של שני הצבאות) במאמץ משולב שעשו שגרירי ארצות־הברית ובריטניה; הם ישבו אתו עד שעה מאוחרת כלילה ושידלו אותו שיוותר על הצעדים שרצה לנקוט.

אחרי שנות־רוגז אחדות תחת כיבוש מצרי למעשה, עם הפילד־מרשאל עבדול חאכים עמר כמושלה של סוריה בחסדו של נאצר, התמרדו הסורים נגד המצרים באוקטובר 1961 וסוריה חזרה להיות מדינה עצמאית.

בעוד הגבול עם מצרים מוסיף להיות שקט יחסית התמקדה הפעילות הערבית נגד ישראל לאורך הגבול עם סוריה ואחריה עם ירדן. הסורים הפגיזו ישובים מעמדותיהם הנוחות ברמת הגולן, מיקשו דרכים וניהלו מלחמת־התשה זעירה לאורך הגבול. ב־1 בפברואר 1960, בתום תקופת שקט ארוכה מאז 1956, ערך צה"ל פשיטת־תגמול על המוצבים הסוריים בחירבת תאופיק שעל הכנרת. אבל הסורים הוסיפו להתנכל לספינות־דיג בכנרת, להפגיז ישובים בעמק החולה ולירות על איכרים בשדה באזורים המפורזים לאורך הגבול.

ב־1964 הוחלט בוועידת־פיסגה ערבית שנערכה בקאהיר במעמד ראשי מדינה לגשת בפועל להטיית מי הירדן; באותה ועידה גם הוחלט להקים תנועה פלשתינאית שתיקרא “הארגון לשחרור פלשתינה”. במעמד זה, ובוועידת קזבלנקה שהתכנסה כעבור זמן, הוקצבו כ־400 מיליון ליש"ט להגשמת ההחלטות האלה. עם מתן ההכרה לתנועה הפלשתינאית העניקו מדינות־ערב מעמד רשמי לאחמד שוקיירי ולארגון שעמד בראשו ועל סמך החלטות הוועידה ניגש שוקיירי להקמת צבא פלשתינאי.

ב־1965 נוסד אש“ף רשמית בוועידה בירושלים ופורסמה האמנה הפלשתינאית, שנעשתה לתשתית המדינית של התנועה. האמנה תוקנה ב־1968 בזאת שכללה בין יעדיה לא רק את מדינת ישראל אלא, במשתמע, גם את ממלכת ירדן של חוסיין. אותו זמן שלטה ירדן בגדה המערבית ומצרים שלטה ברצועת עזה; אילו רצו היו יכולות להקים מדינה פלשתינאית בשטחים האלה. אבל לא זאת היתה מטרתם ולא לזאת חתר אש”ף שדחה כל פשרה, אז ועד עתה, בקשר לסעיפי האמנה הפלשתינאית הקוראים להשמדת מדינת ישראל. יתרה מזו, במדיניות שלו חתר אש“ף ליצור מצב לאורך הגבול עם ישראל שיגרור את מדינות ערב למלחמה נגד ישראל. מדיניות זאת לא תמיד עלתה בקנה אחד עם זו של מדינות ערב, ואלה הטילו מפעם לפעם ריסון על אש”ף. אבל לא ארך הזמן וממשלת סוריה “אימצה” את אש"ף וכתוצאה מכך יכול היה הארגון הזה לגדול לכדי כוח של ממש.

העבודה על הטיית מי הירדן התנהלה בעת ובעונה אחת בלבנון ובסוריה; נחפרה תעלה להטיית מי החצבני בלבנון ומי הבניאס בסוריה לנהר הירמוך שבירדן, שהיתה גוזלת מישראל שני־שלישים ממי הירדן. בהזדמנויות שונות הצהירה ישראל שסגירת מיצרי טיראן והטיית מי הירדן הן כשלעצמן ייחשבו בעיניה כפעולות מלחמתיות. על עבודות ההטיה הגיבה בסידרה של התנגשויות תוך הפעלת ארטילריה ואש טאנקים לטווח ארוך, במטרה לשבש את המשך העבודה בתעלה. בנובמבר 1964 הוכנסו לפעולה מטוסי חיל־האוויר נגד שתי גזרות במפעל החפירה שהיו מחוץ לטווח ארטילרי. אולם מדינות ערב מיאנו להיגרר לתוך מלחמה כוללת בגלל היוזמה הסורית; בסופו של דבר הביאו פעולות צה"ל להפסקת העבודות, מאחר שנתברר להנהגה הסורית כי המשכתן תביא בהכרח למלחמה עם ישראל, מלחמה שהעולם הערבי לא השתוקק לה במיוחד.

ההפיכות הפנימיות בסוריה העלו יסודות קיצוניים במפלגת הבעת והסורים הוסיפו להחדיר מחבלים דרך ירדן ולבנון. היו מקרים שלחוסיין חסר היה הכוח או הרצון לפקח על גבולות ממלכתו ולמנוע את ההסתננות לישראל. בנובמבר 1966, אחרי שורת הסתננויות כאלה, תקף צה"ל את הכפר אל־סמוע בהרי חברון, שהיה מקום היערכות של המחבלים בצאתם לפעולות בשטחנו; היתה זו פשיטת־התגמול הישראלית הראשונה שנערכה לאור היום תוך הפעלת שריון וכוח אווירי. בעקבות ההתקפה הזאת פקד את ירדן גל של אי־שקט; על מנהיגותו של המלך חוסיין נמתחה ביקורת קשה ויסודות עוינים התחילו לקשור קשרים נגדו. נדמה היה שמשטרו מתערער והולך וכדי לחזקו החישה לו ארצות־הברית, לבקשתו, סיוע צבאי נוסף.

העימות    🔗

ההתקפות הסוריות בגבול הצפון נמשכו, ונמשכה גם ההסתננות מבסיסים בסוריה, דרך ירדן ולבנון. באפריל 1967 גברה ההפגזה על עובדי חקלאות באזורים המפוזרים ליד הכנרת ועל ישובי־ספר בצפון ניתכה אש חזקה יותר. ב־7 באפריל הומטרה על היישובים אש חזקה במיוחד מתותחים ארוכי־טווח ומטוסי חיל־האוויר נשלחו לשתקם. בעוד הם תוקפים את עמדות הארטילריה של הצבא הסורי הוחשו למקום מטוסים סוריים שניסו ליירט את המטוסים התוקפים. התפתח קרב אווירי בין המטוסים מתוצרת צרפת של חיל־האוויר הישראלי ובין מטוסי ה“מיג” מתוצרת ברית־המועצות של חיל־האוויר הסורי. במהלך הקרב הופלו שישה מטוסים סוריים. בדברו על קרב אווירי זה ועל ההתגרות הסורית השמיע הרמטכ"ל רב־אלוף יצחק רבין בראיון לעיתונות אזהרה חמורה לממשלת סוריה ואמר שישראל לא תישאר אדישה נוכח ההתנכלויות וההתגרויות הסוריות ואם תימשך הפעילות הזאת מצד סוריה תגיב ישראל בצורה כזאת שתעמיד בסכנה את עצם קיומו של המשטר בדמשק. התראה זאת, על רקע הפלתם של ששת המטוסים הסוריים, עוררה חששות כבדים בבירת סוריה. הס חשבו שישראל עלולה לנצל מה שנראה היה כחולשה יחסית של סוריה וחוסר אחדות ששרר אז בעולם הערבי כדי לפתוח בהתקפה.

מפחד התגובה הישראלית להתגרויות שלהם ביקשו הסורים להעמיד את המצרים על סכנת ההתקפה הישראלית הקרובה. הם גם פנו לרוסים וביקשו מהם שישמיעו דברים ברוח זו בקאהיר. בתחילת מאי 1967 נקלע נאצר לאחת מנקודות־השפל בקאריירה שלו. זה חמש שנים היו כוחותיו מעורבים במלחמת־האזרחים בתימן בלי שנחלו נצחון כלשהו נגד שבטים חמושים בנשק דל; פיקד עליהם הפילד־מרשאל עבדול חכים עמר והם תמכו במהפכנים השמאלנים. גורמים אחרים באיזור (מערב הסעודית בעיקר וכמה ממדינות המערב) הושיטו עזרה לכוחות המלוכנים בתימן. נאצר היה מסוכסך עם המלך חוסיין; בנאומו באחד במאי תיאר אותו כ“סוכנם ועבדם של האימפריאליסטים”. יחסיו עם ערב הסעודית הגיעו עד משבר והוא לא הצליח להתקדם במאבק נגד ישראל. על רקע זה הגיעה בקשת העזרה הדחופה מסוריה – ובצדה משלחת פרלאמנטרית סובייטית שהופיעה בקאהיר ב־13 במאי ומסרה למצרים שישראל אכן ריכזה כאחת־עשרה חטיבות לאורך גבולה עם סוריה. שגריר ברית־המועצות בישראל הוזמן על־ידי ראש־הממשלה, לוי אשכול, שיתלווה אליו לסיור באיזור הגבול עם סוריה כדי שייווכח במו עיניו כי אין שחר לידיעה על ריכוז כוחות צה"ל. ואכן, במקום אחת־עשרה חטיבות נמצאו שם בקושי אחת־עשרה פלוגות. אבל שגריר ברית־המועצות דחה את ההזמנה. לרוסים היה עניין בחיזוק טענתה של סוריה מטעמים מדיניים משלה וכלל לא היה בדעתם לסייע לישראל בהפרכת הטענות האלה. אדרבה, היה לברית־המועצות עניין מיוחד בחיזוק המשטר בסוריה שזיכתה אותה בדריסת־רגל חשובה ראשונה במזרח התיכון. בכך שהשפיעו על מצרים שתאיים על ישראל מדרום הימרו הרוסים על חיזוק בטחונה של סוריה ושל הממשלה בדמשק כאחד.

בארץ לא הורגשה שום דחיפות ובראיון לעיתונות אפילו התנבא יצחק רבין לתקופה ארוכה של שקט. יום העצמאות התשעה־עשר נחוג בהרגשת רווחה שתחזיתו של הרמטכ"ל נכונה.

יומיים לאחר מכן, במעשה הפגנתי שהיה מלווה פרסום רחב, העביר נאצר ברחובות קאהיר כוחות גדולים בדרך לסיני. תוך ימים אחדים, עד ל־20 במאי, רוכזו לאורך גבולה הדרומי־המערבי של ישראל כ־100,000 חייל בשבע חטיבות (לרבות 1,000 טאנקים ומעלה). העולם הערבי נכנס להיסטריה. נאצר שוב היה בשיא הפופולאריות שלו כאשר ממשלות ערב הציעו לו את תמיכתן בזו אחר זו מרוב התלהבות על המלחמה המתקרבת. ב־17 במאי דרש נאצר לפנות את כוח־החירום של האו“ם ואו טאנט, המזכיר הכללי של האו”ם, נענה לדרישה תוך יומיים בלי אומר ודברים. נאצר דרש שכוחות האו“ם ייסוגו מנקודות אחדות לאורך הגבול. תשובתו של או טאנט היתה שאינו יכול להסכים להגבלה כלשהי: כל הכוחות יישארו במקומם או אף לא אחד מהם. בלי להתייעץ עם העצרת הכללית או עם מועצת הבטחון – במהלך שעתיד היה לייסר אותו עד יומו האחרון – נקט או טאנט פעולה וכוחות האו”ם נסוגו.

ושוב, אחרי הפסקה של עשר שנים, עמדו כוחות ישראל ומצרים על הגבול פנים אל פנים. ב־22 במאי הכריז נאצר על סגירת מיצרי טיראן לשיט ישראלי ולמעבר ספינות לישראל וממנה. כבר מזמן הודיעה ישראל שמעשה כזה ייחשב אצלה כהכרזת מלחמה. המעצמות הגדולות ניסו להקים כוח ימי כדי למלא אחר ההבטחות שנתנו לישראל ב־1957, אבל לא יצא מזה ולא כלום, לא כוח ולא מעשה כלשהו. ב־26 במאי הודיע נאצר בקונגרס האיגודים המקצועיים הערביים שהפעם בכוונתו להשמיד את ישראל. יחידות צבא הגיעו ממדינות ערביות אחרות, כגון כוויית ואלג’יריה. עד מהרה כותרה ישראל בכוח ערבי של כרבע מיליון חייל, יותר מ־2,000 טאנקים וכ־700 מטוסי קרב ומפציצים של הקו הראשון. העולם השקיף על מה שעתיד היה להיות, לדעת רבים, חורבנה של מדינת ישראל, ולא נקף אצבע. הצירים הסובייטיים והערביים באו"ם עשו כל מאמץ כדי לסכל מראש אפשרות של התערבות מערבית לשיבוש התוכניות הערביות; הם יצאו מכליהם כדי להפחית מחומרת המצב ולאפשר לאירועים להתגלגל מעצמם. ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, עשתה מאמצים דחופים לפתרון המשבר באמצעים דיפלומאטיים ושיגרה את שר החוץ אבא אבן לראשי הממשלה של מעצמות המערב. שליחותו היתה לשווא. נתגלתה תפנית פתאומית במדיניות צרפת והאהדה המסורתית של ממשלת צרפת לישראל נבלעה ברקע של ביקוש צרפתי חדש לתמיכת הערבים. בשנים שהצרפתים היו מעורבים במלחמה באלג’יריה, כאשר המורדים האלג’ירים קיבלו תמיכה מאסיבית מן העולם הערבי (ובפרט ממצרים), היתה קיימת שותפות אינטרסים בין צרפת וישראל. אבל עם סיום מעשי־האיבה באלג’יריה ונסיגת הצרפתים משם לא ראה עוד דה גול מקום להמשך האינטרסים המשותפים עם ישראל ואפילו הצהיר שטובת צרפת מחייבת התפייסות עם ארצות ערב ופיתוח יחסים אתן, בפרט בתחום המסחרי והצבאי. ממשלת צרפת אסרה משלוח של חמישים מטוסי־קרב, שעבורם ככר שילמה ממשלת ישראל. וכך יצא שצרפת, בעלת־בריתה של ישראל, פנתה לה עורף בשעת משבר שלה ללא מלה של התראה. נראה היה שישראל עומדת בודדה.

המדינה נקלעה למשבר; כוחות המילואים נשארו מגויסים, המשק התרוקן מכוח־אדם, ורווחו ספקות חמורים באשר ליכולתה של ממשלת אשכול להחליט על מלחמה ולנהל אותה.

הלחצים הפוליטיים גברו לאור מה שנתפרש בציבור כהססנות בחוגי הממשלה. לבסוף נכנע אשכול ללחץ הציבורי והקים ממשלת איחוד לאומי; הוא צירף לקאבינט את משה דיין כשר הבטחון ואת מנחם בגין, ראש האופוזיציה, כשר בלי תיק.

בינתיים גויסו צבאות ערב ולכוחות של נאצר הצטרפו יחידות נוספות. שני גדודי קומאנדו מצריים הוטסו לירדן והוצבו באיזור לטרון לפעולות נגד עורק־התחבורה הראשי בארץ – כביש ירושלים–תל־אביב. באווירת ההיסטריה שפשטה בעולם הערבי טס חוסיין מלך ירדן – זה שהוקע שבועות אחדים קודם לכן בנאום שנשא נאצר לכבוד האחד במאי כמשרת האימפריאליסטים – לקאהיר לשם התפייסות. לימים הסביר לדיפלומאטים מערביים שבכך התכוון להוציא לעצמו תעודת־ביטוח, לאור ההיסטריה שהשתלטה על העולם הערבי. בהסכם ההגנה שחתם עם הנשיא נאצר הסכים למינויו של הגנרל המצרי עבדול מונעים ריאד כמפקד ראשי של הכוחות הערביים בחזית הירדנית. חוסיין חזר לירדן ב־30 במאי, הפעם בליווי אויבו המושבע אחמד שוקיירי, המנהיג הקולני של אש"ף, וכעבור שלושה ימים הגיע הגנרל ריאד עם אנשי מטהו כדי לקבל לידיו את הפיקוד החדש.

הכוחות הערביים היו דרוכים להתקפה ושר הבטחון החדש, משה דיין, חזר והטעים שכל יום של דחייה בהנחתת מכת־מנע על מצרים פירושו תוספת אבידות לצה“ל. הובעו ספקות אם המצרים אמנם התכוונו לתקוף את ישראל ומה היה קורה אלמלא נקטה ישראל צעדי מנע. מבחינת ישראל, שעמדה מול ברית צבאית מיתקפתית מזוינת שהקיפה אותה לפחות משני צדיה (בגבול עם ירדן ומצרים) על רקע היסטריה המונית, לא היה מנוס ממלחמה. מן הראוי לזכור שאחד הגורמים המכריעים ב־1956 שהביאו את בן־גוריון להחלטה לצאת למלחמה היה נעוץ לא רק בצורת התנהגותו של הנשיא נאצר אלא גם בהיווצרות ברית צבאית נגד ישראל שהקיפה בהתחלה את מצרים ואת סוריה והתרחבה, בשבוע לפני שנפלה ההכרעה הסופית לתקוף, על ירדן. והנה, ב־1967, שוב נוצר מצב דומה כאשר ירדן מצטרפת לברית מיתקפתית קיימת בין מצרים וסוריה. לאור התפתחות כזאת לא נותרו לישראל, לדעת ראשי צה”ל, אופציות רבות. זאת ועוד, ממשלת ישראל חזרה והבהירה שחסימת מיצרי טיראן תיחשב בעיניה כהכרזת מלחמה בפועל מצד מדינות ערב.

במבט לאחור ניתן עתה להעריך אל נכון את תמונת המצב כפי שנצטיירה בעיני נאצר ואת תוכניותיו במהלכים שעשה לקראת העימות. בעצם ניתן היה לעמוד בבירור על הלך מחשבתו מניתוח מדוקדק של מאמרי מוחמד חסנין הייכל, עורך “אל־אהרם”, שהיה אז איש־סודו הקרוב ביותר של נאצר. דרך מחשבתו של נאצר מתוארת במאמר שפירסם הייכל ב“אל־אהרם” ב־26 במאי. ממאמר זה ומניתוח דברים שפורסמו במצרים לאחר מכן יוצא בבירור שבהוציאו את פקודת הנסיגה של כוח־החירום של האו"ם ב־17 במאי הסתמך נאצר על שלוש הנחות:

1. אחרי שכוחות האו"ם ייסוגו לפי דרישתו הוא יסגור את מיצרי טיראן בפני שיט ישראלי.

2. אחרי פעולה כזאת ינסו מן הסתם הישראלים לפתוח את המיצרים בכוח ולפרוץ את המצור. זה יוביל למלחמה.

3. במקרה שתפרוץ מלחמה מובטח למצרים נצחון צבאי, לאור יחסי הכוחות ומצב הכוננות אצל כוחותיו. נאצר היה משוכנע שבמאבק הצבאי והמדיני הצפוי ידו תהיה על העליונה.

מכת־המנע    🔗

בבוקר יום ה־5 ביוני 1967 ישבו כוחות צה“ל ערוכים מול ריכוזי הצבאות הערביים מסביב לגבולותיה. זה שבועות אחדים שצבא האזרחים הישראלי התגייס בשקט וביעילות כדי להגן על הארץ בפני התקפה ערבית שכל אמצעי־התקשורת הערביים הודיעו על בואה מיום ליום. בשעה 07.45 ביום ב' ה־5 ביוני, ובשלוש השעות שלאחריה, ערך חיל־האוויר בפיקודו של אלוף מרדכי הוד התקפת־מנע במטרה להשמיד את חיל־האוויר המצרי ואת שדות־התעופה שלו. מטוסי חיל־האוויר הגיעו בטיסה נמוכה, מתחת למסכי המכ”ם הערביים, והשמידו את חיל־האוויר המצרי. לאחר מכן טיפלו בחילות־האוויר של ירדן וסוריה והשמידו מטוסים של חיל־האוויר העיראקי, על־פי רוב על הקרקע. שעת ההתקפה נקבעה בהנחה (שאמנם הוכחה כנכונה לאחר מעשה) שצוות הפיקוד של חיל־האוויר המצרי יימצא אז ברובו במכוניות, בדרך מארוחת־הבוקר בבית לבסיסים. בהתקפה העיקרית הותקפו תשעה־עשר בסיסי־אוויר מצריים בסיני, בדלתה של הנילוס, בעמק הנילוס ובאיזור קאהיר נערכו כ־500 גיחות בערך והושמדו 309 מתוך 340

כלי־טיס קרביים ראויים לשימוש, ובהם 30 מפציצי “טופולב” 16 ארוכי־טווח, 27 מפציצי “איליושין” 28 לטווח בינוני, 12 מפציצי־קרב “סוחוי”–7, כ־90 מטוסי־מיג–21, 20 מטוסי קרב מיג–19, 25 מטוסי־קרב מיג–17 ועוד 32 מטוסי־תובלה ומסוקים.

אותו בוקר, מחוסר ידיעה על היקף האסון שפקד את חיל־האוויר המצרי ובהסתמך על הדיווחים האופטימיים על נצחונות שיצאו מקאהיר, פתחו חילות־האוויר של ירדן, סוריה ועיראק בפעולות־איבה נגד ישראל. מפציצים סוריים תקפו את בתי־הזיקוק במפרץ חיפה ושדה־תעופה במגידו, הירדנים ניסו לתקוף שדה־תעופה קטן ליד כפר סירקין ונתניה הותקפה על־ידי מטוסים עיראקיים. חיל־האוויר התפנה איפוא בשביל חילות־האוויר האלה. לעת ערב אותו יום לא נשאר זכר מחיל־האוויר הירדני לאחר שהושמדו אצלו 22 מטוסי־קרב מסוג “האנטר”, 6 מטוסי־תובלה ו־2 מסוקים; חיל־האוויר הסורי איבד 32 מיג–21, 23 מיג–15 ומיג–17, ו־2 מפציצי “איליושין” II–28, בסך הכל כשני־שלישים מכוחו; ומטוסים מספר הושמדו בהתקפה על בסיס חיל־האוויר העיראקי ב־H3. עד לשעת־לילה ביום השני למלחמה הושמדו 416 כלי־טיס ערביים, מהם 393 על הקרקע; חיל־האוויר איבד 26 כלי־טיס. מכלל המטוסים הערביים שאבדו במלחמה הופלו 58 בקרבות־אוויר.

חיל האויר במערכה, 5–10 יוני 1967

בזכות מבצע מזהיר זה השיגה ישראל עליונות גמורה באוויר. מכאן ואילך יכול היה חיל־האוויר להתמסר להושטת סיוע טאקטי צמוד לעוצבות הקרקע המתקדמות בשאר ימי הלחימה בחזיתות השונות. להבדיל מקודמיו בפיקוד חיל־האוויר (האלופים דן טולקובסקי ועזר וייצמן) לא היה אלוף הוד מיוצאי חיל־האוויר הבריטי. הוא שירת בפלמ“ח והצטרף למחלקת האוויר של הפלמ”ח, שממנה צמח חיל־האוויר הישראלי. כרבים מחבריו נשלח לקורס מיוחד בשדה־תעופה בצ’כוסלובאקיה ערב מלחמת העצמאות ובשלבי המלחמה הראשונים, כאשר הצ’כים היו מספקים נשק ומסייעים בפועל בהכשרת חיל־האוויר. מרדכי הוד, יליד דגניה, היה מבוגרי המחזור הראשון שהתאמן בטיס בצ’כוסלובאקיה אשר סיפקה לישראל את ראשוני המסרשמיטים שמילאו תפקיד כה חשוב במלחמת העצמאות. בשנות החמישים קיבל אימון נוסף בבריטניה, בבית־ספר לטיס של חיל־האוויר המלכותי, והיה הטייס המצטיין במחזור. הוא התקדם בחיל־האוויר, השתתף בקורסים בארצות־חוץ, וחודשים אחדים לפני מלחמת ששת הימים החליף את האלוף וייצמן, שעבר למטכ"ל כמספר שניים בתפקיד ראש אגף המטה הכללי. בחיל־האוויר הוכיח אלוף הוד את עצמו כמפקד דינאמי ותקיף. בהתנהגותו הגלויה והפתוחה, שבאה לביטוי בדיבור חד וברור, הירבה לכפות את דעותיו (בדומה לקודמו) על חבריו במטה הכללי והבטיח עדיפות לחיל־האוויר מבחינה תקציבית ומבחינות אחרות. הוא היה מפקד חדשני ונועז, ותווים אלה באופיו השתקפו על הצד הטוב ביותר בתוכנית הנועזת והמבריקה שעובדה לקראת פתיחת מלחמת ששת הימים.

מערכת סיני השנייה    🔗

זירת המלחמה בסיני לא היתה שונה במהותה מזו שבמלחמת 1956 – איזור החולות בצפון עם כביש־החוף הראשי ומסילת־הברזל; איזור הגבעות והעמקים במרכז עם כבישים ודרכי־עפר החוצים אותו לאורך ולרוחב; והאיזור ההררי בדרום. אבל מאז מערכת סיני השקיעו המצרים כספים ומרץ רב בשיקום הכבישים והביצורים שנהרסו באותה מלחמה והפכו את צפון־מערב סיני לאיזור מבוצר גדול שיוכל לשמש כבסיס איתן למיתקפה על ישראל. לאור הלקחים ממערכת סיני נסללו כבישים חדשים. ברכס המקביל לתעלת סואץ נחצב מעבר־הרים, הגידי (במקביל למעבר המיתלה) כדי להבטיח משנה גמישות בהזזת כוחות. נוספו כבישים חדשים מצפון לדרום שקישרו בין עורקי־התנועה הרוחביים בסיני. הוקמו מעוזי־ענק ובהם בסיסי־אוויר, מחנות אימונים, מחסנים – תשלובת ביצורים ענקית שהשתרעה מן הגבול עם ישראל לתוך מרכז סיני. רצועת עזה הפכה להיות מבצר, עם טאנקים מחופרים וארטילריה שחיפו על כל מבואותיה. הכוחות המצריים שזרמו לסיני בסוף מאי ובתחילת יוני 1967 נכנסו לבסיסים מוכנים מראש ומצוידים במלוא החימוש והאספקה. מעמדות כאלה יכול היה הכוח כולו לצאת לקרב תוך ימים ספורים.

הכוחות המצריים כסיני היו חמש דיביזיות חי“ר ושתי דיביזיות שריון, בסך הכל כ־100,000 חייל עם יותר מאלף טאנקים ומאות תותחים. החי”ר התפרס קדימה לאורך הצירים הראשיים, סמוך לגבול עם ישראל, ואילו עוצבות השריון הוצבו בעורף, בעיקר במרכז סיני וכחיפוי על האגף הדרומי של החזית. על הציר הצפוני הגנה הדיביזיה הפלשתינאית ה־20 בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל מוחמד חסני, שנערכה ברצועת עזה, ודיביזיית החי“ר 7 בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל עבדול עזיז סולימן, שהיתה מופקדת על האיזור מדרום־מערב לרצועה, מרפיח אל אל־עריש. מדרום לזה, לאורך הציר המרכזי, התפרסה דיביזיית הרגלים 2, בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל סעדי נגיב, במערך מבוצר ענקי שהשתרע מקוציימה לאבו־עגילה וכלל את מיתחם אום־כתף (איזור שתפס מקום בולט במערכת סיני). דיביזיית־הרגלים 3, בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל עוסמן נאצר, היתה ערוכה ממערב לדיביזיות הצפוניות והמרכזיות באיזור ג’בל־ליבני–ביר אל־חסנה, והעניקה את העומק הדרוש למערך הכוחות. בדרום ישבה הדיביזיה הממוכנת 6, בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל עבדול קאדר חסן, לאורך ציר כונתילה–תמד–נחלה – הציר שבו נעשתה הבקעת־הפתיחה במלחמת סיני על־ידי חטיבת הצנחנים בפיקודו של אל”מ “אריק” שרון.

שני האגרופים המשוריינים של צבא מצרים בסיני הוחזקו בעומק אסטרטגי. דיביזיית השריון הרביעית המובחרת, בפיקודו של מייג’ר־ג’נרל צדקי אל־גול, התרכזה בוואדי מליז שבין ביר גפגפה וביר אל־תמדה, בסיס אווירי ולוגיסטי מרכזי בלב סיני. כוח־המשימה המשוריין השני, בגודל דיביזיה, הוא “כוח שזלי” על שם מפקדו המייג’ר־ג’נרל סעד אל־דין שזלי, הוזז קדימה סמוך לגבול ישראל, בין קוציימה וכונתילה, לקראת פריצה אל מעבר לגבול וניתוק הנגב הדרומי ונמל אילת ממדינת ישראל.

פיקוד הדרום, בראשותו של אלוף ישעיהו גביש, היה מורכב משלוש אוגדות בפיקודם של האלופים ישראל טל, אברהם יפה ואריאל שרון. אלוף גביש, חניך האקדמיה הצבאית בפאריס, שרגלו הצולעת היתה מזכרת ממלחמת העצמאות, היה קצין מבריק ובעל כושר הבעה למופת. הוא גם נחשב לאחד הקצינים הבולטים בסגל הפיקוד. במלחמת סיני היה ראש מחלקת המבצעים במטכ“ל ובתור שכזה שימש כחוליה מקשרת בין המטכ”ל והרמטכ“ל דאז, משה דיין, שהתעקש להיות עם הגייסות בשעת הלחימה. אחרי מלחמת ששת הימים דובר בו רבות כרמטכ”ל הבא בתום כהונתו של רב־אלוף בר־לב ורב־אלוף משה דיין העדיף אותו על־פני אלוף אלעזר. אבל דיין, אף שהיה שר הבטחון, לא יכול היה לעמוד בפני הצירוף של ראש־הממשלה גולדה מאיר והרמטכ“ל היוצא בר־לב, שהעדיפו את אלעזר. אי לכך פרש גביש מן השירות ונעשה לסגן המנכ”ל של “כור”, התשלובת התעשייתית הגדולה בארץ. לימים מונה מנכ"ל התשלובת.

אלוף טל, קצר־קומה ורחב־גרם, שירת בצבא הבריטי במסגרת החטיבה היהודית הלוחמת. איש־משמעת קפדן, עלה משורות צה“ל והגיע בסופו של דבר לפיקוד גייסות השריון. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטה העברית ובצה”ל יצא לו שם כמומחה גדול בטכנולוגיה: כבר פעמיים זכה בפרס ישראל על המצאות חשובות כתחום הבטחון והוא שעתיד היה לתכנן את טאנק־המערכה הישראלי העיקרי, ה“מרכבה”, מן הטאנקים המשוכללים ביותר בעולם (העיצוב מתבסס על הלקחים שהפיקו כוחות השריון במלחמות השונות, ופרט במלחמת יום־הכיפורים). אחרי מלחמת יום־הכיפורים, שבה שימש כסגן הרמטכ"ל לדוד אלעזר, נעשה יועץ למשרד הבטחון בענייני פיתוח וארגון ורכש לו מוניטין בינלאומיים כבר־סמכא בלוחמת שריון.

האסטרטגיה הכוללת של פיקוד הדרום התבססה על הבקעה בשלושה ראשים בשלושה שלבים עיקריים. בשלב הראשון, פריצת הציר הצפוני והציר המרכזי על־ ידי הריסת התשתית המצרית המבוצרת שלאורכם, שהיתה מביאה לריסוק עיקר הכוחות המצריים בסיני; בשלב השני – חדירה לעומק סיני; ובשלב השלישי – כיבוש מעברי ההרים המובילים לתעלת סואץ, שיביא לניתוק הצבא המצרי מחציית התעלה (המצרים לא ציפו להסתערות חזיתית ישירה; הם הביאו בחשבון מהלך־פתיחה דומה לזה שבמערכת 1956. המפקד הראשי בסיני, הגנרל עבדול מוחסן מורטגי, הציב כוח־שריון דיביזיוני מיוחד, “כוח שזלי”, בסמוך לגבול בין קוציימה לכונתילה, כדי שיוכל להגיב מיד בפריצה לישראל). בגיזרה הצפונית אמורה היתה הדיביזיה של אלוף טל לעלות על השטח המבוצר רפיח/אל־עריש. במרכז יכבוש אלוף שרון את המיתחם אום־כתף/אבו־עגילה, שעליו נשען מערך המיגננה המצרי. אלמנטים מאוגדת האלוף יפה יחדרו דרך החולות הבלתי־עבירים לכאורה החוצצים בין הציר הצפוני והמרכזי, יבודדו בכך את שני מיתחמי־המגן המצריים הראשיים וימנעו מעבר תגבורות או נסיונות תיאום בין שתי הדיביזיות המצריות המותקפות, השביעית והשנייה.

מהלכים וקרבות עיקריים בסיני וברצועת עזה, 5–8 יוני 1967

מערך ההגנה בצפון, איזור רפיח/אל־עריש, היה מוקף, כמו ב־1956, שדות־מוקשים נרחבים וקווי ביצורים חזקים, עם חטיבות חי“ר המחופרות מאחורי מיתחם של נשק אנטי־טאנקי שהיה מוצב בעמדות בטון לאורך השוליים החיצוניים. מאחורי העמדות הוצבו במערך הגנה, מלבד הארטילריה, יותר מ־100 טאנקים. הרושם הכללי שיצרה התפרסות הכוחות של צה”ל, שהועברו בגיזרה הדרומית הלוך ושוב כגלוי ובמופגן, הצליח להוליך שולל את המצרים באשר לכיוון ההסתערות העיקרית של כוחות צה"ל – נוצר הרושם שההתקפה תיפתח מן הדרום. וכך הושג אלמנט של הפתעה כאשר התקפת־הפתיחה באה לאורך הציר הצפוני באיזור רפיח.

ההבקעה של טל בגיזרה הצפונית, שהתחילה בשעה 08.00 ביום ה־5 ביוני, נעשתה על־ידי עקיפת שדות־המוקשים מסביב למיתחם ופריצה לאיזור רפיח מצפון־מזרח ליד חאן־יונס. ביצעה אותה חטיבת השריון 7 בפיקודו של אל“מ שמואל גונן ב”תפר" שבין החטיבות המצריות 20 ו־7, ורפיח נפלה לידי צה“ל אחרי קרב טאנקים קשה. במקביל לכך יצאה חטיבת צנחנים בתיגבור גדוד טאנקים, בפיקודו של אל”מ “רפול” איתן (אותה חטיבה עצמה שעל אחד הגדודים שלה פיקד במערכת סיני), הקיפה את רפיח מדרום בתנועת־איגוף רחבה, פנתה צפונה ועלתה על רפיח, שהיתה מוגנת על־ידי שתי חטיבות בתיגבור ארטילרי כבד, מן העורף דרך חולות שהיו בלתי־עבירים לדעת המצרים. לאחר שהפתיעה את חניון התותחים המצרי פרצה חטיבתו של איתן לריכוזי ארטילריה וטיהרה את העמדות בזו אחר זו. בינתיים התקדמה חטיבת השריון 7 של גונן מערכה למיתחם המצרי בשייח זוויד שהוחזק על־ידי חטיבת רגלים של הדיביזיה השביעית של גנרל סולימן וגדוד טאנקים 34–T. בעוד גדוד טאנקים מסוג “צנטוריון” מרתק את אש האויב איגף גדוד “פאטונים” את העמדה מצפון ומדרום והיא נפלה לידי כוחותיו של גונן. לפני אל־עריש נתקל גונן בביצורי־הבטון של אל־ג’יראדי – העמדה המצרית החזקה ביותר בסביבת אל־עריש. החטיבה תקפה וכבשה את המיתחם הזה והמשיכה בדרכה לאל־עריש. אבל המצרים, שהתפזרו בדיונות החול, התארגנו מחדש, ערכו התקפת־נגד וכבשו אותו בחזרה. בעוד יחידות החלוץ של טל עולות על אל־עריש היה המאסף שלו נתון בקרב על עמדות אל־ג’יראדי שעברו מיד ליד פעמים אחדות. אלוף טל ריכז במקום כוחות נוספים והעמדה נכבשה בסופו של דבר אחרי לחימה עזה פנים אל פנים. עם בוקר ה־6 ביוני כבר שימשה הדרך כציר אספקה לכוחות החלוץ של טל שנכנסו בינתיים לאל־עריש.

ב־6 ביוני המשיכו כוחותיו של טל בהתקדמות מערבה לאורך הציר הצפוני, לכיוון קנטרה שעל תעלת סואץ, ואילו החלק השני של האוגדה בפיקודו של אל“מ גונן נע דרומה לשדה־התעופה של אל־עריש, שנכבש בקרב טאנקים, ופרץ את הדרך לביר לחפן; בכך נפתחה דרך מזרחית דרומה לאבו־עגילה ודרך מערבית דרומה לג’בל ליבני. אל”מ גונן, קצין קשוח ומחוספס בדיבור שמשקפי־שמש לא משו מעולם מעל פניו, עתיד היה לצאת מאותה מלחמה כששמו הולך לפניו. היה תושב ירושלים, בן למשפחה חרדית ובחור־ישיבה בשעתו. את טבילת־האש שלו עבר בהיותו כן 16 בשעת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות. במערכת סיני שירת כמ“פ בחטיבה 7 של בן־ארי, שעתה עמד בראשה. הוא למד בארצות־הברית בביה”ס לשריון בפורט נוכס (כפי שעשו, אגב, רוב הקצינים הבכירים בגייסות השריון של צה"ל) ובקיץ 1973 החליף את “אריק” שרון כאלוף פיקוד הדרום. כעבור חודשים אחדים פרצה מלחמת יום־הכיפורים. בהופעותיו לפני ועדת אגרנט, וגם במעמדים ציבוריים שלאחריה, טען גונן שקיבל לידו פיקוד שסבל מהזנחה באשמת קודמו, האלוף שרון. יהיה מה שיהיה, הוא נעשה “קרבן” של מלחמת יום־הכיפורים ובכך באה אל קיצה הקאריירה של חייל מקצועי אמיץ ומוכשר.

בידי אוגדת האלוף “אריק” שרון הופקדה ההבקעה לאורך הציר המרכזי ניצנה–איסמעיליה. הציר היה חיוני; הסתעפו ממנו כבישים לאל־עריש בצפון ולנחלה בדרום. את הדרך אליו חסם מערך ביצורים גדול שהתבסס על מיתחמים שלובים מאום־כתף לאבו־עגילה במערב ולאום־שיחאן בדרום, עם מיתחם קדמי סמוך לגבול עם ישראל בתראת אום־בסיס ואום־תורפא. במקום זה ישבה מחופרת היטב דיביזיית הרגלים המצרית השנייה.

בהסתערות הראשונה של שרון ב־5 ביוני, בכוח חרמ"ש ממוכן על תראת אום־בסיס, נהרסו עמדות המצרים במיתחם המזרחי. עתה ניצבו כוחותיו של שרון לפני מערך ההגנה העיקרי במקום וקידמו את יחידות הארטילריה האוגדתיות כדי שירככו אותו בהרעשה הצופה. בינתיים נעה יחידת־סיור משוריינת לאורך האגף הצפוני, על־פני מישטח חולות שהמצרים טעו בו (כמו שטעו במקומות אחרים) וחשבו שהוא בלתי־עביר. בתום קרב קשה, שבמהלכו נכבשה בניסיון שלישי עמדה גדודית עם נשק נ.ט., עקפה היחידה את המערך מדרום והגיע לצומת המוביל מאבו־עגילה. לכיוון ‏ אל־עריש בצפון ולג’בל ליבני בדרום־מערב, והתחפרה שם. במהלך מקביל מדרום למערך שיגר שרון יחידת סיור נוספת עם טאנקים, ג’יפים ומרגמות לחסום את הכביש המחבר את אבו־עגילה עם קוציימה. שני מהלכים אלה הביאו לניתוק גמור של צירי התגבורת המצריים מאל־עריש, קוציימה וג’בל ליבני – וכמובן, של כל צירי הנסיגה מאבו־עגילה לכל הכיוונים.

עם חשיכה, ביום ה־5 ביוני, ניתנה הפקודה להנחית אש ארטילרית מרוכזת. גדוד צנחנים הוטס במסוקים לעורף המערך כדי לנטרל את הארטילריה המצרית ואז התקדמו יחידות טאנקים מן המזרח, בליווי החי“ר שהתחיל בטיהור החפירות והעמדות של האויב. כאשר הגיע החי”ר לכביש מצפון תקפה יחידת הטאנקים, שחסמה קו זה של תגבור ונסיגה, מן העורף. שריון וחי“ר של צה”ל נפגשו בלב המערך: בשעה 06.00 למחרת היום, לאחר קרב שהיה מן הסתם המורכב ביותר במלחמות ישראל–ערב, היה הציר המרכזי מאום־כתף לאבו־עגילה בידיים ישראליות. פעולות הטיהור נמשכו עוד כ־24 שעות, אבל הכביש כבר היה פתוח בפני כוחותיו של האלוף יפה שהעמיקו בו את החדירה לסיני, לכיוון ג’בל ליבני.

בעוד שתי הדיביזיות המצריות מנהלות קרב נואש נגד כוחותיו של טל בציר הצפוני ושל שרון בציר המרכזי עסקה האוגדה השלישית, בפיקודו של יפה, במשימה שהיתה בלתי־אפשרית בעיני המצרים. חלק ממנה התקדם ברכב ובציוד על־פני הדיונות הרכות המשתרעות כין הציר הצפוני והמרכזי ועברו מרחק של 55 ק“מ בתשע שעות. בערב של יום המחרת הגיע הכוח לאיזור צומת ביר לחפן, המחבר את הכבישים מג’בל ליבני ואבו־עגילה–קוציימה לאל־עריש. מתפקיד הכוח היה למנוע תנועה רוחבית של כוחות מצריים בין שני הצירים ולחסום את הדרך בפני תגבורות מריכוזי האויב באיזור ג’בל ליבני. תגבורת כזאת, בצורת כוח שריון מצרי ובו חטיבת שריון וחטיבה ממוכנת, אמנם התקדמה בציר המרכזי מאיסמעיליה לג’בל ליבני בשעות המוקדמות של הערב. היא עלתה על החטיבה המוכילה של יפה, בפיקודו של אל”מ ישכה שדמי, שארבה לה בעמדות תובה בצומת ביר לחפן. מסביב לצומת התפתח קרב עז של שריון בשריון ובסופו של דבר הוכה הכוח המצרי שוק על ירך ונפתחה הדרך לפני שארית הכוח של יפה להתקדמות בכיוון דרום־מערב לעבר ג’בל ליבני.

כאשר פרצה המלחמה התחילה מכונת התעמולה המצרית להפריח סיפורים נלהבים על הנצחונות המרשימים שנוחלים הכוחות הערביים. נאמר שתל־אביב כורעת תחת התקפה אווירית כבדה, שבתי־הזיקוק בחיפה עולים בלהבות וסיפרו על נצחונות רבים כביכול בשדה־הקרב. ביום הראשון למלחמה קיבל הציבור המצרי את החדשות בשמחה ובששון. ביום השני למלחמה, לאור הידיעות שהסתננו מעבר לאמצעי־התקשורת המצריים שהמשיכו בפרסומים על נצחונות רצופים, כבר נשמעו ברחובות מצרים סיפורים מפוכחים יותר. ביום השלישי למלחמה חל מיפנה קיצוני ותגובת האוכלוסיה עמדה בסימן דכאון, צער ועלבון. פילד־מרשאל עמר, המפקד העליון של צבא מצרים, שסיפורים רבים התהלכו עליו בקשר להתמכרותו לסמים, איבד את עשתונותיו והתחיל להוציא פקודות סותרות ישר למפקדי־השדה בסיני. לנשיא נאצר הוסיפו להגיע אותו יום הדיווחים האופטימיים המפוברקים מקו החזית ובשיחה טלפונית שקיים בשעות הבוקר אפילו עודד את המלך חוסיין לפתוח במיתקפה לאורך הגבול הירדני והודיע לו שהמצרים כבר נמצאים בנגב ומתכוננים לפגישה עם הכוחות הירדניים היורדים מהרי חברון.

מנאומים שהשמיע נאצר לאחר מכן ומדברים שנתגלו במשפטיהם של מפקדים מצרים שנערכו אחרי המלחמה יוצא שנאצר לא שמע על האסון שפקד את חיל־האוויר המצרי בשעות המוקדמות של הבוקר אלא בשעה 16.00 אותו יום. ואז, כדי לתרץ את התבוסה הניצחת שנחלו כוחות האוויר המצריים מידי חיל־האוויר של צה“ל המציאו הנשיא נאצר והמלך חוסיין סיפור שבהתקפה על חיל־האוויר המצרי השתתפו כאילו יחידות אוויר אמריקניות. ניסיון עלוב זה לתרץ תבוסה שהמנהיגים הערבים כבר לא יכלו להתעלם ממנה סוכל על־ידי צה”ל שקלט את שיחת האלחוט בין שני המנהיגים הערבים ושידר אותה כעבור יומיים. המלך חוסיין הודה כי ההקלטה הישראלית היא אמיתית וחזר בו מהאשמותיו שעוררו בינתיים גל של הפגנות אנטי־אמריקניות וגם אנטי־בריטיות ברחבי המזרח התיכון.

הפקודות הסותרות שהוציא פילד־מרשאל עמר ליחידות בסיני חוללו אווירה של בהלה אצל רבים מסגל הפיקוד הבכיר ואלה החליטו במקרים רבים למלט את נפשם; הם נטשו את יחידותיהם וברחו מעבר לתעלת סואץ. לימים הועמדו רבים מהם לפני בית־דין צבאי ונגזרו עליהם עונשים כבדים. פילד־מרשאל עמר עצמו התאבד כאשר נתחוור לו שגם הוא צפוי למשפט.

כאשר נתרבו סימני הדמורליזציה בדרגי הפיקוד הבכירים של הצבא המצרי כינס אלוף גביש את שלושת מפקדי האוגדות טל, יפה ושרון ואמר להם לעבד תוכניות למירדף מהיר יותר שיביאו לניתוקם של הכוחות המצריים לפני שיצליחו להימלט מעבר לתעלה. אבל היום השני ללחימה עבר בביסוס ההישגים שהושגו ביום הראשון. כוחות האלוף טל, שפנו דרומה דרך שדה־התעופה אל־עריש, הגיעו לביר לחפן בדרכם לג’בל ליבני. ביר לחפן נפלה לידיהם לאחר שחולות בלתי־עבירים כביכול שימשו למעבר הכוחות כדי לאגף את הכוחות המצריים. ג’בל ליבני היה אחד הבסיסים העיקריים בלב סיני עם כמה מחנות מבוצרים ובסיס אווירי; הוא ישב על צומת מרכזי של כבישים מצפון לדרום וממזרח למערב. כאן ובביר חסנה, כ־20 ק“מ דרומית לזה, החזיק הגנרל מורטגי את דיביזיית החי”ר המצרית השלישית בסיוע יחידות טאנקים. מערך הביצורים המוארך הזה הותקף על־ידי אלוף טל מצפון ואלוף יפה ממזרח. לעת ערב, ב־6 ביוני, נפלו לידי צה"ל רוב המחנות של ג’בל ליבני והכוח של יפה המשיך דרומה לביר אל־חסנה. כל אותו זמן המשיכו כוחותיו של שרון בטיהור איזור אום־כתף. ואז פנו דרומה לעבר נחלה כדי לטפל בכוח־המשימה הדיביזיוני המשוריין של שזלי, בין קוציימה וכונתילה.

מייג’ר־ג’נרל סעד אל־דין שזלי היה קצין קומאנדו שנאצר רחש לו הערכה רבה. ב־1960 פיקד על גדוד קומאנדו מצרי במסגרת כוחות האו“ם בקונגו. הגדוד המצרי לא הצטיין במיוחד במבצע זה אבל קולונל שזלי הוסיף להנות מפופולאריות ומעמדה ניכרת ונתמנה לאחר זמן כמפקד הכוחות המצריים בתימן. ב־1967 הוטלה על הכוח שלו המשימה המיתקפתית החשובה של ניתוק הנגב הישראלי, מצפון לאילת. ב”תקופת ההמתנה“, כלומר בשבועות שקדמו לפרוץ הקרבות, עסק במיפגני־ראווה של כוח השריון המצרי לפני נציגי העיתונות העולמית ודיבר בזלזול על כוחות צה”ל שניצבו מולו. לימים השתתף בתכנון

מלחמת יום־הכיפורים 1973, כראש המטה של צבא מצרים. עצביו כנראה בגדו בו באותה מלחמה, אחרי שהוקם ראש־הגשר הישראלי מעבר לתעלת סואץ במצרים גופא, והוא רב עם הנשיא סאדאת במהלך ישיבה שבה דרש שזלי במצב של היסטריה, לדברי הנשיא סאדאת, להוציא את הכוחות המצריים ממזרח לתעלה. סאדאת דחה את המלצתו ושיחרר אותו מתפקידו לאחר זמן. הוא נשלח ל“גלות” כשגריר מצרים בבריטניה, ואחרי זה לפורטוגל, אבל התפטר במרוצת הזמן והטיף למרד נגד סאדאת. אחרי זה מצא תעסוקה אצל הקולונל קדאפי כלוב, כנראה בניסיון ללכד סביבו את הכוחות במצרים שהתנגדו לסאדאת.

עד סוף היום השני ללחימה נכבשו המיגננים העיקריים של האויב ובהם כוחות משלוש דיביזיות מצריות, וכוחות צה"ל התקדמו לעומק סיני לעבר ריכוזי השריון הגדולים במרכז שהיוו את המכשול העיקרי האחרון לפני תעלת סואץ.

בציר הצפוני התקדמו כוחותיו של טל ב־7 ביוני לעבר קנטרה שעל תעלת סואץ ולא נתקלו בהתנגדות אלא במרחק 15 ק“מ ממזרח לתעלה, מקום שכוח מצרי של טאנקים, תותחי נ.ט. ומטוסים ארב לטורים המתקרבים ופתח בלחימה נמרצת. כוח השריון המצרי, שהתרכז בקנטרה מזרח, תקף את כוח־המשימה שהגיע לאורך החוף מאל־עריש, כפיקודו של אל”מ ישראל גרנית. לכוח זה הצטרפה יחידה מחטיבת הצנחנים בפיקודו של אל“מ “רפול” איתן. מפקד כוח־המשימה עמד מיד על המצב ונקט צעד משולב של אש ותנועה. חלק מכוח השריון של גרנית חסם את הכביש הראשי באש ותקף את כוחות השריון המצריים בקרב טאנקים מטווח מכסימאלי, ואילו הצנחנים על זחל”מים וג’יפים המצוידים בתול"רים איגפו את הכוחות המצריים שתקפו את בסיס־האש של הכוח המסתער. כוח השריון המצרי הושמד וכוח־המשימה של גרנית הבקיע את הדרך לקנטרה. עם בוקר יום המחרת – היום הרביעי למלחמה, 8 ביוני – הגיע לחוף התעלה.

בצד ההתקדמות העצמאית הזאת בצפון התרכז עתה עיקר המאמץ של כוחות צה“ל בסיני בהשמדת ריכוזי השריון המצריים העצומים שעוד נשארו במרכז סיני. את המשימה הזאת הטיל אלוף גביש על כוח מתואם של שתי אוגדות: האוגדה של טל נעה ישר מערכה בכיוון הבסיס הגדול בביר גפגפה ואוגדתו של יפה נעה דרומה לביר אל־חסנה וביר אל־תמדה. משם התקדם יפה מערבה, במסלול מקביל לזה של טל, לעבר מעבר המיתלה. האוגדה של שרון, שהספיקה בינתיים לטהר את אום־כתף, נעה דרומה בכיוון נחלה ואילצה את “כוח שזלי” ואת הטאנקים של הדיביזיה השישית לנוע לעבר המלכודת שהכינו לה טל ויפה במעבר המיתלה – נתיב־היציאה היחיד מסיני. כוחות צה”ל דחפו בעצם את כוחות האויב הנסוגים לעבר צוואר־הבקבוק של המיתלה, מקום שכוחות טל ויפה עמדו הכן להשמידם. בלחץ כוחותיו של שרון נאלצו כוח השריון של שזלי ויחידות השריון של הדיביזיה השישית להחיש את צעדיהם כדי להתחמק מקרב שריון שהיה מעכב את נסיגתם.

כוחותיו של טל שטפו את בסיס החי“ר בביר אל־חמא ואת עמדת האויב בביר רוד סלים שממערב לו. ליד ריכוז השריון העיקרי בביר גפגפה חסמו גדודי הטאנקים של טל את הכבישים המחברים את ביר גפגפה עם המערב והדרום (שיכלו לשמש להחשת אספקה ותגבורת). כאשר נתקלו בריכוז שריון מצרי שניסה לפרוץ לו דרך לכיוון התעלה ביקש כוח שריון קטן של צה”ל לרתק את שריון האויב ולהביאו להתקפת־נגד, כדי שיפול בפח שטמנו לו כוחות השריון המאגפים. אבל הכוח המצרי לא הגיב ועל כן פתחו כוחות צה“ל בהתקפה חזיתית שהסתיימה בהצלחה בתום קרב של שעתיים בערך בינתיים השלימו כוחותיו של יפה את טיהור ג’בל ליבני ונעו דרומה אל ביר אל־חסנה; בזאת חסמו את דרך הנסיגה של “כוח שזלי”. נוכח האיום הכפול שבהתקדמות כוחותיהם של יפה ושרון נסוג השריון המצרי לעבר מה שנראה בעיניו כיציאה בטוחה וישירה בכיוון התעלה, לעבר המיתלה, כוחותיו של יפה נעו במהירות לעבר המיתלה במטרה לחסום את הכניסה למעבר ולהשמיד את ריכוזי השריון שינסו לסגת דרכו. דרכי הנסיגה מסיני ממזרח למיתלה נתמלאו בהדרגה יחידות מצריות מדיביזיית החי”ר השלישית, מדיביזיית החי"ר השישית, מכוח־המשימה הדיביזיוני של שזלי, וכן מדיביזיית השריון הרביעית. הגנרל גול, מפקד הדיביזיה השישית, עשה כמיטב יכולתו כדי להשליט מעט סדר באנדרלמוסיה שהשתררה לאורך הכביש.

אותו זמן מיהרו יחידות החלוץ של אל“מ שדמי אל הפתח המזרחי של המיתלה כדי לשים מארב לכוחות האויב שיגיעו לשם ולמנוע את התקדמותם מערבה לכיוון תעלת סואץ. חיל־האוויר של צה”ל, ששלט באוויר שליטה בלי מצרים, עשה שם כבתוך שלו והמטיר אש ופצצות על הריכוזים האדירים של רכב מצרי שגדשו את מבואות המיתלה. מאות ואחרי כן אלפי כלי־רכב בוערים הצטברו באיזור וליחידות הנסוגות לא נשאר מירווח כלשהו לתמרון. לכוח־המשימה הקהמי של תשעה טאנקים בפיקוד אל"מ שדמי אזל הדלק בדרכו למיתלה והוא הגיע ליעד כשארבעה טאנקים נגררים על־ידי האחרים. הם התחפרו וחסמו את הגישה למעבר והחזיקו מעמד מול כוחות מצריים נואשים שנדחקו למעבר וכמעט ששטפו תוך כדי כך את יחידתו המבודדת של שדמי (כעבור זמן הצטרפו לשדמי שאר כוחותיו של יפה ורק טאנק מצרי אחד הצליח להימלט מך המלכודת – כל האחרים הושמדו).

באנדרלמוסיה שהשתררה באיזור הגישה למעבר המיתלה, בעוד כוחות צה“ל משתדלים להגיע ליחידתו של שדמי שהמשיכה בבלימת הכניסה למעבר והיחידות המצריות עושות מאמץ נואש לפרוץ דרכו כדי להגיע לתעלה, נקלעה פלוגת טאנקים של צה”ל לתוך טור של טאנקים מצריים. היום כבר החשיך ואי־אפשר היה להבחין איזה טאנקים היו מצריים ואיזה ישראליים. השריונאים תפסו שחדרו בטעות לתוך טור מצרי, אבל מעיני המצרים שהיו להוטים להימלט מערבה נעלמה זהותם של הטאנקים שהצטרפו אליהם בחשכה. מפקד הפלוגה ציווה לאנשיו להמשיך עם הטור כברת דרך כאילו לא קרה דבר ואז, בהינתן הפקודה, לרדת מן הכביש בפנייה חדה ימינה. אחר כך עליהם להדליק את הזרקורים ולירות בכל טאנק שנשאר על הכביש. וכך עשו והשמידו גדוד טאנקים שלם של האויב. הכוח של שדמי נלחם נגד כוחות עדיפים פי כמה כל אותו הלילה וניצל בזכות התחמושת והדלק שהצליח לאסוף בשדה־הקרב מטאנקים מצריים נטושים.

בינתיים המשיכו כוחותיו של שרון בהתקדמותם דרומה לעבר נחלה. באחד השלבים נתקלו בחטיבת שריון שלמה, חטיבת־השריון המצרית ה־125 של הדיביזיה הממוכנת השישית, שאנשיה נטשו אותה על ציודה המלא, שהיה במצב מצוין ובמקום. מפקד החטיבה הזאת, הבריגאדיר אחמד עבדול נאבי, נשבה עם כמה חיילים על־ידי יחידות מאוגדתו של אלוף יפה. כאשר נשאל בעניין הטאנקים שהופקרו בשלמותם השיב שקיבל פקודה לסגת אבל לא ניתנו לו שום הוראות בדבר השמדת הטאנקים! ליד נחלה הדביקו כוחותיו של שרון חטיבת חי"ר וחטיבת־שריון נספחת מן הדיביזיה המצרית השישית. התפתח קרב והושמדו כ־60 טאנקים, יותר מ־100 תותחים ויותר מ־300 כלי־רכב של האויב. הכוח של שרון התארגן מחדש ויצא למקום־המיפגש עם אוגדת יפה בסביבת ביר אל־תמדה.

בדרכם מערבה, מביר גפגפה לתעלה, נתקלו כוחותיו של טל בתגבורת שריון מצרית שנעה מזרחה מאיסמעיליה כדי לפתוח בהתקפת־נגד לעיכוב ההתקדמות של צה“ל. הטאנקים המובילים של טל היו אמכ”סים קלי־שריון והם ניהלו קרב־בלימה נגד חטיבת־שריון מצרית שהיתה מצוידת בטאנקים סובייטיים T–55. תגבורת שהגיעה למקום תקפה את החטיבה המצרית מטווח ארוך, 3 ק“מ בקירוב, בגלל יכולת התמרון המוגבלת באיזור החולות. חטיבת האויב היתה מפוזרת לעומק של 7 ק”מ בערך והושמדה כולה בתום קרב שארך כשש שעות. אוגדת טל התקדמה לעבר התעלה ובראשה חטיבה שהתפרסה בחזית רחבה.

ביום האחרון ללחימה הושלמה מלאכת ההשמדה של כוחות השריון המצריים בסיני וכוחות צה"ל הגיעו סוף סוף לתעלת סואץ. שני הכוחות של טל התאחדו על הכביש שנמשך לאורך הגדה המזרחית של התעלה אבל כאשר התקרבו אל התעלה תקפו המצרים את הכוחות מאיזור איסמעיליה שמעבר לתעלה באש ארטילרית כבדה ובטילים אנטי־טאנקיים. מעל לתעלה התנהלו חילופי־אש קשים.

בציר המרכזי פרצו כוחותיו של יפה דרך מעבר הגידי לאחר שהתגברו על כ־30 טאנקים מצריים שנסתייעו בשרידי חיל־האוויר המצרי. במקביל למהלך זה ובו־זמנית עמו התקדמו כוחות אחרים שלו על־פני מיצבורי הטאנקים והרכב השרופים, ודרך מעבר המיתלה לעבר התעלה. יחידה אחרת של אוגדת יפה נעה לכיוון דרום־מערב לעבר מפרץ סואץ, לראס סודר. בסיוע צנחנים מונחתים השתלט הכוח על האיזור והמשיך מיד דרומה לאורך החוף בכיוון שארם א־שייח. הפעם לא היתה קפיצה דראמטית מאילת לשארם א־שייח כשל חטיבת החי"ר של יפה במערכת סיני ב־1956 (שלא היתה שונה בהרבה ממסעו בחולות לצומת ביר לחפן במלחמה זאת, בלילה שבין ה־5 ל־6 ביוני). כוח־המשימה הימי ובו שלוש טרפדות, שהפליג מאילת כחלק ממיתקפה משולשת (צנחנים, כוח אווירי וימי), גילה ב־7 ביוני שהמצרים נטשו את שארם א־שייח וכי המצור הימי על מיצרי טיראן, שהרתיע את כוחות הצי של מעצמות המערב מלנקוט פעולה לפתיחת המיצרים, למעשה אינו קיים. הצנחנים נחתו בשארם א־שייח והתקדמו צפונה לחוף מפרץ סואץ כדי להיפגש עם כוחותיו של יפה שירדו מראס סודר.

בינתיים התנהלו קרבות עזים על רצועת עזה והם הוכתרו בהצלחה ביומיים הראשונים ללחימה, בעוד טל ויפה מתכננים את ההסתערות על ג’בל ליבני. כאשר כוחות השריון השלימו את ההבקעה מול חאן יונס ב־5 ביוני ופנו לדרום־מערב לעבר רפיח נעה חטיבת צנחנים בסיוע שריון צפונה לאורך הרצועה לעבר עזה העיר, דרך כפרים ומחנות פליטים שרבים מיושביהם, תגבורת לחטיבה הפלשתינאית, היו מצוידים בנשק חם. במקביל לפעולה זאת הותקפה עזה משטח ישראל ממזרח לעיר, סמוך לקו הגבול עם מצרים על המדרונות המזרחיים של גבעת עלי מונטר. בערב שבו נערכה ההתקפה כבשו הכוחות שעלו מחאן יונס את עלי מונטר מדרום, לאחר שהעפילו עליה תחת אש כבדה. בלחימת פנים אל פנים נכבשו חאן יונס ועזה למחרת היום והשליטה המלאה על הרצועה הושגה בשעות המוקדמות של בוקר יום השלישי למלחמה.

לפי אומדן ישראלי הסתכמו אבידות המצרים במלחמת ששת הימים ב־15,000 בערך. המצרים נוקבים מספר קטן מזה – כ־10,000. צה“ל לקח בשבי יותר מ־5,000 חיילים ויותר מ־500 קצינים. קרוב ל־800 טאנקים מצריים נלקחו שלל בסיני, ולפחות שני שלישים מהם היו הרוסים. מלבד זאת נפלו לידי צה”ל מאות תותחי־שדה מתוצרת סובייטית ותותחים מתנייעים ויותר מ־10,000 כלי־רכב מסוגים שונים. כעבור חודשים אחדים הודה הנשיא נאצר כי בקרבות סיני אבדו כ־80% של הציוד הצבאי שהיה בידי הצבא המצרי. לצה"ל היו בחזית זאת כ־300 הרוגים ויותר מ־1,000 פצועים.

ספינת ביון אלקטרוני של ארצות־הברית, בשם “ליברטי”, הוצבה בתחילת המלחמה מול חוף סיני ושוטטה במרחק 22 ק“מ צפונית־מערבית לאל־עריש. האמריקאים לא הודיעו לשני הצדדים על המשימה שהוטלה על הספינה, ואפילו לא טרחו למסור להם על עצם הימצאותה באיזור. כזכור. לאחר שכוחותיו של טל פרצו בציר הצפוני לכיוון אל־עריש התארגנו הכוחות המצריים מחדש והחזירו לידם את העמדות שנכבשו על־ידי צה”ל. מצב זה יצר אווירה של בלבול. ב־8 ביוני נורתה אש על כוחות צה“ל במרחב אל־עריש. הכוחות מסרו שמפגיזים אותם, כנראה מן הים. הוזעק חיל־האוויר והוא זיהה כלי־שיט המשוטט מול חוף סיני באיזור שעליו הונחתה הרעשה ארטילרית. צללית הספינה היתה דומה – בפרט בעיני טייס החולף מעליה במהירות גבוהה במטוס־קרב סילוני – לזו של ספינות בשירות הצי המצרי. ללא שהיות נוספות תקפו מטוסי צה”ל את כלי־השיט המוזר שלא זוהה כידידותי, הרגו 34 מאנשי הצוות ופצעו 164. הספינה הצליחה לחזור למאלטה. נערכה חקירה צבאית וישראל הביעה צער והציעה לשלם פיצויים לממשלת ארצות־הברית ולמשפחות ההרוגים והפצועים. אבל נסיונות לייחס לכוחות צה“ל כוונות זדון בפעולה זאת אין להם על מה לסמוך בפרט לאור היחסים ההדוקים ביותר ששררו אז בין ממשלות ישראל וארה”ב, ומעין ההסכמה בשתיקה שהביע הנשיא לינדן ג’ונסון בעקיפין לממשלת ישראל שהוא יגלה “הבנה” אם ישראל לא תמצא מוצא מן הקיפאון אלא במלחמה. נראה שהיתה זאת בראש ובראשונה אשמתם של שלטונות ארצות־הברית שמצאו לנכון להציב ספינת ביון מול החופים של מדינה ידידותית בעיתות מלחמה בלי למסור התראה כלשהי או הודעה על מקום הספינה.

המלחמה עם ירדן    🔗

מערכת סיני ב־1967, שלא כב־1956, היתה רק אחת הזירות במלחמה שהתנהלה בשלוש חזיתות. המלחמה עם ירדן נערכה על־פני שטח שונה בהרבה מזה שבסיני ועל מקומות וערים שהם בעלי משמעות דתית והיסטורית ליהודים, למוסלמים ולנוצרים. מיבנה השטח בגדה המערבית של הירדן מתבסס על רכס־הרים מרכזי מצפון לדרום; מזרחה לו באה ירידה תלולה לעמק הירדן ודרומה מזה, לים המלח. כאן מעטות הדרכים המאפשרות מעבר מן הגדה המערבית לחוף הים התיכון: השטח ההררי מקשה זאת על צבא שנתקל בהתנגדות נחושה. ממערב לרכס משתרע מישור פורה ומאוכלס שחלקים ממנו היו בשליטת ירדן עד למרחק של 12–16 ק"מ מן החוף, במקום שהמישור מתרומם בהדרגה בכיוון הרכס המרכזי. התנועה בצד המערבי קלה יחסית ועמדות ארטילריה בגבעות וברכסים מעל מקומות היישוב והערים במישור החוף שלטו על ריכוזי אוכלוסיה דוגמת נתניה, הרצליה ותל־אביב. דרומה מזה נמצאה בשטח שבידי ירדן שלוחה ישראלית – פרוזדור ירושלים, שהיה מוקף משני עבריו ברכסים גבוהים ומבוצרים.

מערך הצבא הירדני התבסס על שתי גזרות־הגנה עיקריות: הצפונית כללה את השומרון והתבססה על הערים שכם, טול־כרם וג’נין. הגיזרה הדרומית, יהודה, השתרעה בהרי יהודה מרמאללה דרומה דרך ירושלים וחברון. האלמנטים הקדמיים של הכוחות בשתי הגזרות היו ערוכים לאורך רצועת החוף שהובילה ל“מותניים” הצרים של ישראל. צבא ירדן מנה שמונה חטיבות חי“ר ושתי חטיבות שריון בפיקודו העליון של הפילד־מרשאל חביס אל־מג’אלי. מפקד החזית המערבית, מייג’ר־ג’נרל מוחמד אחמד סלים, הציב את כוחותיו בשדה כדלקמן: שש חטיבות חי”ר להגנה על הגדה המערבית – שלוש בשומרון, שתיים בירושלים וסביבתה והשישית בהרי חברון מדרום לבית־לחם. חטיבת חי“ר נוספת הוחזקה ליד יריחו, ממערב לירדן, ואילו כוח המחץ הנייד של צבא ירדן, חטיבות השריון 40 ו־60, הוחזק בעמק הירדן – חטיבה 40, בפיקודו של בריגאדיר רקן עינאד אל־יאזי, היתה מופקדת על החלק הצפוני של הגדה וחטיבה 60, בפיקודו של בריגאדיר שריף זיד בן־שאכר, יועדה לירושלים ולשטח שמדרום לה (הבריגאדיר בן־שַאכר היה אחד הקצינים הבולטים בצבא ירדן והיה נחשב מאוד בעיני דודנו המלך חוסיין. לימים נתמנה כרמטכ"ל של צבא ירדן). סוללות של תותחי “לונג טום” 155 מ”מ הוצבו בכיווּן תל־אביב בדרום ושדה־התעופה רמת דוד בצפון. כאשר הזיז נאצר את כוחותיו לתוך סיני וחתם על חוזה עם המלך חוסיין קידמו הירדנים את תותחי־השדה שלהם לרכסים השולטים על ערי החוף ועל ירושלים והעמידו בכוננות את כוחות השריון שבעמק הירדן – חטיבה אחת ליד יריחו והשנייה ליד גשר דמיה וגדוד אחד באיזור שכם. בנוסף ל־270 הטאנקים ו־150 קני הארטילריה שבידי ירדן חנתה בירדן חטיבת חי“ר עיראקית; תוך שבוע ימים גדל הכוח העיראקי לשלוש חטיבות חי”ר וחטיבת שריון.

מהלכים וקרבות עיקריים בגדה המערבית ובירושלים, 5–7 יוני 1967

מול כוחות אלה עמדו כוחות של שני פיקודים בצה“ל: פיקוד המרכז, ובראשו אלוף עוזי נרקיס, כלל את החטיבה הירושלמית ה־16 בפיקודו של אל”מ אליעזר אמיתי, חטיבת חי“ר של אנשי־מילואים ליד לוד בפיקודו של אל”מ משה יטבת, וחטיבת חי“ר של אנשי־מילואים, בפיקודו של אל”מ זאב שחם, באיזור נתניה. בפיקוד הצפון, בראשות האלוף דוד אלעזר, היו שבע חטיבות שהיו מופקדות על הגבול עם שלוש מדינות – סוריה, ירדן ולבנון. מערך זה כלל חטיבה שהגנה על הגבול עם לבנון, שתי חטיבות בגליל המזרחי מול סוריה וחטיבה שהתפרסה מול איזור שומרון באיזור נצרת. חטיבת־שריון הוחזקה כעתודה לחזית הסורית ואוגדת שריון בת שתי חטיבות, בפיקודו של האלוף אלעד פלד, הוחזקה ברזרבה בגליל המרכזי. כעתודת המטכ“ל שימשה החטיבה הממוכנת “הראל”, בפיקודו של אל”מ אורי בן־ארי, וחלק מחטיבת הצנחנים 55, בפיקודו של אל"מ מרדכי (“מוטה”) גור, שהועמדה בכוננות לקראת הצנחה נגד אל־עריש או שארם א־שייח.

המלחמה עם ירדן באה על ישראל במפתיע. בבוקר יום ה־5 ביוני העביר ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, באמצעות ראש משקיפי האו"ם הגנרל אוד בול, שדר למלך חוסיין שאם ירדן לא תתערב בלחימה ישראל מצדה לא תיזום פעולות־איבה נגדה. אולם התחייבותו של המלך חוסיין על־פי תנאי הברית החדשה עם מצרים ואווירת ההיסטריה שהשתלטה על העולם הערבי, שכבר ראה לנגד עיניו את חורבנה הקרוב של מדינת ישראל, חברו יחד כדי לכפות עליו פעולה. לברית עם נאצר הצטרף מתוך פקפוקים מסוימים. הוא לא היה להוט להצטרף, אך עוד פחות מזה השתוקק להיות יוצא־דופן במצב שהיה מכתים אותו כבוגד בעניין הערבי. יתרה מזאת, הוא אף הסכים למינויו של הגנרל המצרי ריאד כמפקד ראשי של הכוחות בירדן. הוא נהג בהססנות־מה כיוון שפיקפק בנכונות הצעד שעשה ואכן, הססנות זאת מצאה לה ביטוי מפעם לפעם במרוצת המלחמה. יהיו אשר יהיו הספקות שקיננו בלבו של חוסיין, הם נמוגו לשמע דבריו של הנשיא נאצר בשיחת טלפון באותו בוקר של ה־5 ביוני כי הופלו עשרות מטוסים ישראליים (בשעה שחיל־האוויר המצרי כבר הפך להיות, בלי שנאצר ידע על כך, לתל חרבות) וכי כוחות שריון מצריים מתקדמים בנגב כדי להתאחד עם הכוחות הירדניים בהרי חברון. המלך חוסיין ציווה על כוחותיו המזוינים לצאת להתקפה.

כיתורה של ירושלים    🔗

בשעה 11.00 ביום ה־5 ביוני 1967 פתח צבא ירדן באש ארטילרית ומנשק קל, מעמדות שעל קו שביתת־הנשק המתפתל, על מטרות בישראל ובתוכן תל־אביב וירושלים וכוחות ירדניים חצו את הגבול מדרום לירושלים וכבשו את מיפקדת משקיפי האו"ם בארמון הנציב, שאמור היה להיות שטח מפורז.

בראש פיקוד המרכז עמד, כאמור, אלוף עוזי נרקיס. הוא שירת בהצטיינות בפלמ“ח ופיקד על הגדוד שפרץ לתוך העיר העתיקה דרך שער ציון במלחמת העצמאות: רס”ן דוד (“דדו”) אלעזר פיקד על הפלוגה הפורצת. אלוף נרקיס, קצר־קומה ורזה, בעל מחשבה אנאליטית חדה, הוא מבוגרי האקדמיה הצבאית בצרפת. הוא שימש כסגן ראש אמ“ן וכנספח צה”ל בצרפת.

נרקיס ציווה על הארטילריה להשיב להפגזה הירדנית וכוח מן החטיבה הירושלמית 16 נשלח לסלק את הירדנים מחטיבת “חיטין” מארמון הנציב. כוחות צה“ל תקפו וכבשו את האיזור, שחררו את סגל אנשי האו”ם שנלכדו בו ובתנופת ההסתערות המשיכו לכפר צור באחר שעל הכביש הראשי מירושלים לחברון, שקישר למעשה בין הרי חברון ואיזור חברון לשאר חלקי הממלכה הירדנית. לכוחות הירדניים בהר חברון נשארו רק דרכים צדדיות ושבילי הרים לקיום הקשר עם איזור ירושלים ושאר חלקי הגדה המערבית. החטיבה הירושלמית בעצם

בודדה את האיזור של הר חברון, שאמור היה לשמש כקרש־קפיצה לכוחות הירדניים בכיוון באר־שבע והנגב כדי להתחבר עם הכוחות המצריים שהתקדמו כביכול בנגב.

מהלכים וקרבות עיקריים במרחב ירושלים, 5–7 יוני 1967

מאחר שירושלים היתה שוב נתונה להרעשה מתותחי הלגיון הערבי, ולאחר ששדה־התעופה רמת דוד ומרכז תל־אביב הופגזו מתותחים ירדניים ארוכי־טווח, הורה המטכ“ל לנרקיס לעבור למיתקפה. כחלק מתוכנית לבודד את ירושלים מעיקר הכוח הירדני בצפון נאמר לחטיבת “הראל” הממוכנת לנוע לפרוזדור הירושלמי ולהבקיע את הקווים הירדניים באיזור מעלה החמישה כדי להשתלט על הרכס ועל הכביש המחבר את ירושלים ורמאללה. איזור זה הוא המפתח לשליטה על הרי יהודה ועל ירושלים, כיוון שהוא משקיף על הירידה ליריחו ושולט על כל מבואות העיר (גם יהושע בן־נון ראה באיזור זה עדיפות ראשונה במערכה על הרי יהודה לאחר שעבר את הירדן ובמלחמת־העולם הראשונה כבשה אותו הדיביזיה הבריטית 90 עוד לפני שאלנבי נכנס לירושלים). חטיבת “הראל”, בפיקודו של אל”מ אורי בן־ארי שעשה לו שם במערכת סיני כמפקד חטיבת־השריון 7, עלתה לשטח המרכזי שבין שלוש שלוחות הרריות המשקיפות על הפרוזדור הירושלמי ליד מעלה החמישה – גבעת הראדאר, שייח עבדול עזיז ובית־איכסא. לאמיתו של דבר חזר בן־ארי להילחם בשטח שהיה נהיר לו היטב. ב־1948 היה מפקד פלוגה בחטיבת הפלמ"ח “הראל” שנלחמה אז מצפון לפרוזדור. גבעת הראדאר האסטרטגית נפלה בידי הלגיון הערבי אחרי קרב עז. בן־ארי הוביל את פלוגתו לחמש התקפות־נגד – לשווא; בתשע־עשרה השנים הבאות נמצא משלט חשוב זה בידי הלגיון הערבי.

האיזור שבחר בו בן־ארי היה שטח הררי קשה עם עמדות מבוצרות של הלגיון הערבי ששלטו על כל דרכי־הגישה אליו. הכוח של בן־ארי עלה ממישור החוף בכביש הראשי לירושלים ובלי לעשות הפסקה כלשהי פנה צפונה בשלושה צירים מקבילים ותקף את עמדות הלגיון: הטאנקים ניטרלו את הבונקרים של הלגיון באש מטווח קצר ואנשי־ההנדסה והחי“ר שטפו אותם. הפעולה התחילה בשעות אחה”צ ביום 5 ביוני; ובחצות, בתום לחימה עזה, הושלמה הפריצה ועם בוקר ה־6 ביוני התבססה חטיבתו של בן־ארי על הרכס האסטרטגי (מול גבעת תל אל־פול וארמון המלך חוסיין שעמד אז בבנייתו). החטיבה שלטה על שטח שממנו הסתעפו דרכים ליריחו במזרח, ללטרון במערב, לרמאללה בצפון ולירושלים בדרום. במקביל ובו־זמנית למבצע הזה התקרבו יחידות של חטיבת חי“ר בפיקודו של אל”מ משה יטבת מאיזור לוד וכבשו את לטרון לאחר שהניסו את הקומאנדו המצריים שכבר התחילו לפעול משטח זה נגד מטרות בישראל. וכך, אחרי קרבות עקובים מדם שנכשלו במלחמת העצמאות, לטרון היתה לראשונה בידיים ישראליות והכביש לטרון–רמאללה היה בשליטת צה"ל.

חיל־האוויר של חוסיין תקף אותו בוקר מטרות בארץ, בשעה 11.00, והיעד העיקרי שלו היה שדה־תעופה קטן בכפר־סירקין שליד פתח תקוה. בהתקפה זאת נפל המלך חוסיין קרבן לא רק לסכלותו שלו אלא גם לצביעותם של בעלי־בריתו הערבים ולמידע הכוזב שסיפקו לו. הגיעה לידיו ידיעת־שקר שהעביר אותו בוקר הפילד־מרשאל עמר לגנרל המצרי ריאד, שלפיה הושמדו 70% של חיל־האוויר הישראלי; הוא גם קיבל ידיעה מנאצר שהמיתקפה הישראלית נכשלה וכי השריון המצרי מתקדם בנגב לעבר הרי חברון. הסורים, שהפקירו אותו כפי שהוא מתאר זאת בצורה חיה כל כך בזכרונותיו מן המלחמה, ובמשך שבוע ימים לא שלחו לו שום כוחות לעזרה חרף הבטחותיהם החוזרות, הודיעו שחיל־האוויר שלהם אינו מוכן לפעולה. העיראקים הודיעו לו שהם כבר המריאו והפציצו את תל־אביב וגרמו לה הרס רב – טענה שהיתה כוזבת מעיקרה. אי לכך שיגר המלך חוסיין את המטוסים שלו להתקפה שלא עלתה יפה. חיל־האוויר של צה"ל, שהספיק לחסל בינתיים את חיל־האוויר המצרי, התפנה לחיל־האוויר הירדני ותקף את הבסיסים במפרק וברבת־עמון. חיל־האוויר של ירדן, כ־22 מטוסים מסוג “הוקר האנטר”, הושמד כולו וירדן נשארה ללא סיוע אווירי בהמשך הלחימה.

על־ידי כך נתאפשר לחיל־האוויר להתרכז בסיוע קרקעי. מאחר שניתנו הוראות שלא לערוך התקפות־אוויר בסביבות ירושלים הנחית חיל־האוויר את נחת זרועו על עתודות הירדנים בעמק הירדן ועל הכוחות שנעו בכביש יריחו–ירושלים כדי לתגבר את היחידות הירדניות הנלחמות בעיר. בלחץ ההתקפות של חיל־האוויר נאלצה המפקדה הירדנית בגדה המערבית לסגת לעבר הירדן מזרחה. הכביש מיריחו לירושלים היה זרוע טאנקים של החטיבה הירדנית 60 שניסו לעלות לאיזור ירושלים.

חטיבת הצנחנים 55 של אל"מ “מוטה” גור הועמדה בינתיים כולה תחת פיקודו של אלוף נרקיס. התפקיד שיועד לה היה הפריצה בשטח הבנוי שמצפון לעיר העתיקה דרך שייח ג’ראח, בית־הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. שטח זה שלט על הכביש שהוביל למובלעת של הר הצופים, מקום שישב מבודד במשך שנים כוח קטן של 120 שוטרים יהודים (שהיה מקבל אספקה בחסות משקיפי האו"ם). מהלך כזה גם יבוא כהשלמה למבצעו של בן־ארי ויגביר את הניתוק בכביש רמאללה–ירושלים העתיקה. הלגיון הערבי זכר היטב את הקרבות המרים שהתנהלו על איזור זה ב־1948 והיה מודע לחשיבותן האסטרטגית של שכונות צפוניות אלה. במשך 19 שנה טרחו איפוא להקים מערך ביצורים אדיר כדי לוודא ששום התקפה ישראלית לא תצליח לנתק את הקשר בין איזור רמאללה והעיר העתיקה. הבניינים והעמדות באיזור זה נתמלאו מיגננים מורכבים מבטון מזוין, לפעמים בגובה של קומות אחדות, שהיו מחוברים ביניהם בחפירות עמוקות ומוגנות על־ידי שדות־מוקשים וגדרות־תיל בזה אחר זה.

מאז שהסתיימו מעשי־האיבה ב־1948 היתה ירושלים מחולקת בין שני צבאות שקיימו מצב מלחמה ביניהם: גדרות־תיל לרוב, ביצורים, חפירות ועמדות מחופרות קטעו את העיר לשניים ומכל צד השגיחו בשבע עיניים על הצד השני. העיר המערבית, על 100,000 תושביה היהודים ברובם הגדול, ישבה בקצה הבליטה הישראלית שהיתה מחוברת למישור החוף על־ידי הפרוזדור הירושלמי, העיר עצמה היתה מוקפת משלושת עבריה עמדות צבאיות ירדניות ששלטו על מבואותיה מן ההרים סביב לה. סכנה מיוחדת נשקפה מן הלגיון הערבי שאיים על הפרוזדור, בפרט בלטרון שנשארה בידיו מאז קרבות 1948 ובמשלטים סביב הפרוזדור. בירושלים עצמה התרכז הלגיון הערבי בעיר העתיקה, על המקומות הקדושים שבה לבני שלוש הדתות הגדולות, ובעיר המזרחית שהיתה ערבית בעיקרה. היו בירושלים שתי מובלעות שהוסיפו על הבעיות הצבאיות של המפקדים במקום. אחת הר הצופים, מובלעת ישראלית שכללה את האוניברסיטה העברית ואת בית־החולים “הדסה”: היא כותרה כליל ב־1948, אבל עמדה בגבורה באותה מלחמה נגד כל ההתקפות הערביות. לפי תנאי הסכם שביתת־הנשק קיימו 120 שוטרים ישראלים תורנות במקום במשך 19 שנה. שיירת האספקה והחלפת הכוחות עלו להר מדי שבועיים בפיקוח משקיפי האו“ם. המובלעת השנייה היתה שטח ארמון הנציב, מושב הנציב העליון הבריטי בשעתו שהוסיף לשמש אחרי צאת הבריטים כמטה ארגון האו”ם לפיקוח על הפסקת־האש אחרי המלחמה וחתימת הסכמי שביתת־הנשק. הוא שוכן בדרום ירושלים על גבעה הידועה בשם “הר העצה הרעה”, הבולטת כלפי מזרח ושולטת על הכביש בין ירושלים ובית־לחם שסללו הירדנים.

על ירושלים הגן ריכוז גדול מאוד של כוחות ירדניים. על הגנת העיר העתיקה הופקדה חטיבת הרגלים 27 של הלגיון הערבי בפיקודו של בריגאדיר אטא עלי. איזור רמאללה שמצפון לירושלים הוחזק על־ידי חטיבת “אל־האשם”, שגם הפרישה כוחות לשכונות הצפוניות של העיר. גדוד טאנקים של חטיבת השריון 60 הוצב מחוץ לחומה, בעמק קדרון. חטיבת “חיטין”, שהיתה מופקדת על איזור חברון שמדרום לירושלים, גם היא הפרישה גדוד לאיזור שבין ירושלים ובית־לחם. למרבה הפליאה, פיקוד ירדני מרכזי לאיזור ירושלים כולו לא היה קיים.

כאשר ניתן לבסוף לאלוף נרקיס לפתוח בפעולות, לאחר שהכוחות הירדניים פתחו באש והשתלטו על ארמון הנציב, הוא פעל על־פי תוכניות החירום שהכין צה“ל. דובר בהן על מהלך של חטיבת ירושלים בפיקודו של אל”מ אמיתי לכבוש את השטח שמדרום לעיר, לנתק בכך את הציר מבית־לחם לירושלים ולאיים על הצירים הירדניים מירושלים ליריחו. חטיבת “הראל” הממוכנת של אל“מ בן־ארי אמורה היתה לתפוס את המשלטים ואת הרכס שבין ירושלים ורמאללה ולבודד בכך את ירושלים מיריחו ומרמאללה כאחד. המשימה העיקרית, בירושלים המזרחית ובעיר העתיקה, הוטלה על חטיבת הצנחנים של אל”מ גור. אחת התכונות הבולטות של צה"ל הודגמה בגמישות שבה שונתה בין רגע משימת חטיבתו של גור, שעמדה הכן לקראת הצנחה באל־עריש או בשארם א־שייח, והיא הועברה לירושלים תוך שעות אחדות. המפקדים נעו לפניה וסיירו את השטח הבנוי, רחוק מחולות המדבר שחשבו לפעול בהם, אגב תכנון הפעולות הדרושות לכיבוש עמדות מבוצרות היטב במבצע צבאי מן הקשים ביותר – לחימה בשטחים בנויים.

בשעות אחר־הצהריים של יום 5 ביוני, לאחר שהושמד חיל־האוויר הירדני, עסקו מטוסי צה"ל בהתקפות חוזרות על עמדות ירדניות בסביבת ירושלים, ובפרט על תגבורות לירושלים בכביש מיריחו. הושמדה כל התקשורת הקווית הירדנית ובשעות הערב אותו יום הוצאה מכלל פעולה תחנת־השידור הראשית ברמאללה.

אותה שעה כבר עברה מיפקדת הכוחות בגדה המערבית בלחץ הפעילות האווירית של צה“ל לגדה המזרחית של הירדן. הבריגאדיר אטא עלי, מפקד החטיבה הירדנית 27 באיזור ירושלים, זעק לתגבורת לחייליו, שניהלו קרבות נואשים, ומיד לאחר רדת החשכה התחילו לעלות בכביש יריחו–ירושלים יחידות של חטיבת השריון 60 וגדוד רגלים. אבל חיל־האוויר האיר את הדרך באמצעי תאורה מוצנחים והשמיד את הטור המתקדם עד אחד. לירדנים נודע על בואם של כוחות גור והם הסיקו שצפויה מיתקפה גדולה. נעשו איפוא מאמצים להחיש תגבורת חי”ר בשבילי מדבר ובדרכים צדדיות כדי להתחמק מפעולות אוויר של צה"ל.

הקרב על ירושלים, 5–7 יוני 1967

שעה לפני חצות בלילה של ה־5 ביוני 1967 נפתח הקרב ההיסטורי על ירושלים. הופעלה התוכנית המוכנה מראש של אש ארטילריה ומרגמות ובעוד זרקורים במערב העיר ובמובלעת הר הצופים ממקדים את אלומות־האור שלהם במטרה אחר מטרה ריסקה אש מרוכזת מהממת את העמדות הערביות בזו אחר זו. מיד לאחר השעה 02.00 עברו הצנחנים של גור, בחסות אש ארטילרית ובעקבות הסיירת של החטיבה הירושלמית ובסיוע טאנקים שלה, לשטח־ההפקר שבין שער מנדלבאום ובית־הספר לשוטרים. גדוד אחד תקף את מערך הביצורים הכבדים של ביה"ס לשוטרים וגבעת התחמושת ואילו גדוד אחר, צפונית לו, עלה על שייח ג’ראח. הכוחות הירדניים נלחמו בעקשנות. אחרי שהתגברו כוחותיו של גור על שדות־המוקשים שהטמינו הירדנים בדרכי־הגישה לעמדות התנהלו קרבות פנים אל פנים בעוד הצנחנים מתקדמים לאורך החפירות, נעים מחדר לחדר, מטהרים בונקר אחר בונקר, נלחמים על הגגות ובמרתפים. ארבע שעות נמשך קרב־נדנדה נואש זה ומשני הצדדים נלחמו האנשים בגבורה שלא תיאמן. הקרב על גבעת התחמושת הפך להיות חלק מן הסאגה הצבאית של ישראל.

לפני עלות השחר הכניס גור לפעולה את הגדוד השלישי שלו בגיזרת שייח ג’ראח, בתוספת טאנקים של חטיבת ירושלים. הכוח התקדם תוך כדי לחימה לעבר מוזיאון רוקפלר שממול לחומה הצפונית, באיזור שער שכם ושער הפרחים. עד אמצע הבוקר טוהר השטח וכוחות צה"ל שלטו באיזור שבין חומת העיר והר הצופים. חודש הקשר עם המובלעת הנצורה והצנחנים התמקמו בעמק שלרגלי הר הצופים ואוגוסטה ויקטוריה מול חומת העיר העתיקה.

במקביל לפעולות אלה כבשה חטיבת “הראל” של כן־ארי את נבי סמואל והתייצבה על כביש ירושלים–רמאללה. גדוד מחטיבת השריון הירדנית 60, שהוצב באיזור ירושלים, פתח בהתקפת־נגד. בתום קרב עז וקצר ליד תל אל־פול, ולאחר שאיבדו טאנקים אחדים, נסוגו הירדנים וכוחותיו של בן־ארי המשיכו לגבעת שועפת, צפונית מירושלים.

וכך, באמצע הבוקר של יום ג' ה־6 ביוני החזיקו יחידות מחטיבת ירושלים 16 את צור באחר מדרום לירושלים וניתקו אותה מהר חברון; הצנחנים של גור עמדו ערוכים כין הר הצופים והעיר העתיקה; וכוח השריון של בן־ארי שלט על מבואותיה הצפוניים מכיוון רמאללה. כוחותיו של הבריגאדיר אטא עלי כבר נחלקו אז לשלוש יחידות מבודדות – בעיר העתיקה, בשועפת ועל הרכס שבין הר הצופים והר הזיתים. יחידה קטנה ישבה באבו־טור, מדרום לחומת העיר ומול תחנת־הרכבת של ירושלים. המלך חוסיין הודיע לו אישית שייעשו מאמצים להקל על ירושלים והוא החליט איפוא להוסיף ולהילחם. בינתיים התחילה להעפיל לירושלים בדרכים ההרריות ובשבילים חטיבת החי"ר “קדיסיה” שהתרכזה באיזור יריחו. בהיותה בדרכה גילו אותה מטוסי חיל־האוויר וגרמו לה אבידות כבדות בהתקפות חוזרות בסיוע זיקוקי־תאורה. לוח־הזמנים של טור תגבורת זה השתבש בגלל התקפות אלה עד כדי כך שבהגיעו לירושלים כבר לא הספיקה לסייע במשהו לכוחות הירדניים בעיר העתיקה.

הגדה המערבית: שומרון    🔗

מול הגיזרה הצפונית של הגדה המערבית עמד אלוף אלעד פלד, בראש אוגדת שריון שכללה שתי חטיבות, וחיכה עד שיבחין בכיוון המאמץ הירדני העיקרי. הוא לא גילה שום סימנים לכך, לא מצד הסורים ולא מצד הירדנים. ואכן, ההתפתחויות הצבאיות באו עליו בהפתעה, כי דווקא הסורים היו יחסית בלתי־פעילים. אך לעומתם, בניגוד לתחזיות, יזמו הירדנים מלחמה.

הכוחות הירדניים בשומרון כללו שלוש חטיבות חי“ר, חטיבת שריון מוגברת, שני גדודי רגלים עצמאיים ושני גדודי שריון עצמאיים. בעיר־המפתח ג’נין שבצפון, שעליה התנהלו קרבות כבדים במלחמת העצמאות, ישבה חטיבת החי”ר הירדנית 25 בסיוע גדוד טאנקים. חטיבה זאת היתה מופקדת על המעבר לעמק הירדן מכיוון תובאס בצפון. חטיבת “הנסיכה עליה” היתה אחראית מבסיסה בשכם להתפרסות במישור החוף באיזור טול־כרם. חטיבה רביעית, עם מיפקדה ברמאללה, הגנה על לטרון ועל חלקו הצפוני של פרוזדור ירושלים. עתודת השריון העיקרית היתה חטיבת השריון 40 שהתבססה על גשר דמיה.

יהודה ושומרון דומים לגרם־מדרגות ענקי שמוביל מן החוף לרמת פרשת־המים המרכזית ויורד, אם כי במדרגות תלולות הרבה יותר מזה, לעמק הירדן. מחוף הים התיכון, המדרגה הראשונה, עולים בשפלה המקראית למדרגה השלישית (המדרונים הנמוכים) ולמדרגה הרביעית (המדרונים הגבוהים יותר) ומגיעים לרמה. בירידה המדרגה הנמוכה ביותר (מן המדרונים לעמק הירדן) היא צוק תלול, אנכי כמעט, בגובה משתנה. מן האוויר מצטייר תבליט הגוש ההררי המרכזי כחוט־שידרה של דג: קו החוליות הוא פרשת־המים והוואדיות היורדים מפרשת־המים לים התיכון ולעמק הירדן או לים המלח דומים לאידרות המסתעפות מעמוד־השידרה. שתי הערים הראשיות שהשפיעו על האסטרטגיה של צה“ל במערכה זאת היו שכם וג’נין, שהן גם צמתים ראשיים. ג’נין שוכנת למרגלות הר שומרון ושולטת על מבואות עמק יזרעאל צפונית לה. מדרום לעיר נמצא עמק דותן, שנפתח מערבה למישור החוף. בתקופות היסטוריות שימש העמק כנתיב עיקרי לצבאות שפלשו לשומרון מן הצפון. שכם, כ־30 ק”מ מדרום לג’נין, יושבת בעמק שבין שני ההרים הנזכרים במקרא, הר גריזים והר עיבל. שני כבישים מקשרים בין שכם וג’נין: הכביש המזרחי עובר את תובאס והכביש המערבי חוצה את סילאת אד־דהר ודיר שרף.

בצהרי יום 5 ביוני הורה דוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, לאלעד פלד לתקוף את הירדנים במטרה מידית לנטרל את יחידות הארטילריה שלהם בעמק דותן שסיכנו את הבסיס האווירי ברמת־דוד.

בהיותו קצין צעיר בפלמ“ח הצטיין פלד במערכה על צפת במלחמת העצמאות, שבה גם נפצע קשות. הוא סיים את האקדמיה הצבאית בצרפת ושימש לאחר מכן כמפקד חטיבת החי”ר הנודעת “גולני”; אחרי שפרש מצה“ל כיהן כמנכ”ל משרד החינוך והתרבות בתקופה שמפקדו לשעבר בפלמ"ח, יגאל אלון, שימש כשר החינוך. בשלב מאוחר יותר נכנס לזירה העירונית ונבחר כסגנו של ראש עיריית ירושלים טדי קולק.

כוחותיו של פלד חצו את קו שביתת־הנשק בשעה 17.00. להתקפה נתלוותה הרעשה כבדה מן האוויר על ריכוזי הארטילריה בעמק דותן שממערב לג’נין. חטיבת שריון בפיקודו של אל“מ משה בר־כוכבא ובעקבותיה חטיבת חי”ר בפיקודו של אל“מ אהרן אבנון עלו בשני צירים, האחת לעבר יעבד ממערב ומדרום לג’נין, והשנייה לעבר ג’נין מן המערב. בו בזמן פתחה יחידת חי”ר בפעולת־הסחה מעמק בית־שאן דרומה ונוצר איום על גשר דמיה – דבר שהיה מסכן את המערך הירדני כולו ומסכל נסיונות ירדניים לרכז כוחות נגד המחץ הישראלי העיקרי מול ג’נין. תוכנית ההתקפה על ג’נין התבססה על תנועת־איגוף רחבה מן הדרום במטרה לכבוש את המשלטים שמעליה.

החרמ“ש, בפיקודו של אל”מ בר־כוכבא, הגיע לריכוזי הארטילריה הירדניים וכבש אותם בתום קרב עז; הטאנקים שלו המשיכו לצומת קבטיה וניתקו בכך את ג’נין משכם ומרוב חלקי הגדה. כוח השריון הירדני יצא להתקפת־נגד בניסיון לתקוף את כוחותיו של בר־כוכבא מפנים ומשני האגפים ובלילה התפתח קרב שריון. אולם כוח השריון של צה“ל, על תותחי 105 המ”מ שלו בשרמאנים ישנים, עלה לאין ערוך על הפאטונים הירדניים מתוצרת אמריקנית: בר־כוכבא תקף את הכוחות האוגפים והניס אותם. יחד עם יחידות מחטיבת הרגלים של אבנון עלו כוחותיו של בר־כוכבא על ג’נין מול ריכוז אנטי־טאנקי מוסווה היטב בסיוע 30 טאנקים מסוג “פאטון”. אחרי שהדפו התקפת־נגד שבה נלחמו הכוחות הירדניים באומץ רב התקדמו כוחותיו של בר־כוכבא וכבשו את הגבעות השולטים על ג’נין מדרום־מזרח, ואילו יחידות אחרות של החטיבה כבשו את הגבעות לצד דרום־מערב.

כשהגיעו כוחות צה“ל לתחנת־המשטרה מצפון לג’נין מסרה סיירת החטיבה על כוח של כ־60 פאטונים ירדניים המתקדמים צפונה מכיוון תובאס. בר־כוכבא הזיז את כוחותיו דרומה לצומת קבטיה והתכונן לקראתם בעוד חטיבת הרגלים של אבנון ממשיכה בטיהור העיר; הכיבוש הושלם בשעה 13.00. הכוח הירדני נכנס לקרב עם גדוד הסיור של בר־כוכבא, אגף אותו וכיתר אותו כליל. כוחותיו של בר־כוכבא, שהיו בתנועה זה 24 שעות ומעורבים בלחימה עזה ונמרצת מאוד, היו זקוקים בדחיפות להתארגנות מחדש ולתחזוקה. והנה נשקף להם קרב מול כוח שריון ירדני רענן שהתבסס בעמדת־הגנה חזקה בקבטיה וסביבתה בעוד גדוד הסיור מוסיף להיות במצור. פלד שיגר תגבורת אווירית כדי להפיג את הלחץ על בר־כוכבא ולאפשר לו להתארגן ולהיערך מחדש. נפתח קרב קבטיה נגד כוח ירדני שכלל יחידות מחטיבת החי”ר 25, בפיקודו של לויטננט־קולונל עואד מוחמד אל־חלידי, וסיוע שריון. הירדנים הדפו כמה התקפות חוזרות ובאיזור הצומת התחולל קרב עז במשך 12 שעות בערך. אבל עם רדת החשכה הצליחה פלוגת טאנקים לעקוף את האגף הירדני ולפרוץ פירצה במעגל שסגר על גדוד הסיור. החיילים המכותרים נחלצו מן המצור והצטרפו לעיקר הכוח, בעוד קרב השריון מתנהל מטווח קצר. בהדרגה גברו כוחותיו של בר־כוכבא על הירדנים בקבטיה ופרצו קדימה, מן הצפון לכיוון שכם.

בעוד חטיבת בר־כוכבא נלחמת על ג’נין וקבטיה קידם פלד חטיבת שריון שנייה בפיקודו של אל“מ אורי רם; הוא הזיז אותה ממזרח לגלבוע ולג’נין כדי לפתוח את כביש ג’נין–תובאס ולאפשר בכך עלייה על שכם ממזרח. אחרי שהתגברו על ריכוזים אנטי־טאנקיים קדמיים פרצו כוחותיו של רם דרך תלפית ונקלעו לקרב שריון סטאטי מטווח ארוך שנמשך יום שלם. הירדנים תקפו את יחידות החלוץ של רם ממשלטים ליד זבבידה, מעמדות שאיפשרו לשדה־האש הירדני לכסות את הכביש ואת העמק כולו. אל”מ רם התפרס על הגבעות שבצדו המזרחי של העמק. הוא הוריד יחידות שריון קטנות לעמק שימשכו את אש הירדנים, כדי שיוכל לאתר את עמדותיהם על־פי רשפי־הלוע של תותחיהם. הקרב השתולל עד רדת החשכה. לקראת ערב הותקפה מן האוויר פלוגת טאנקים ירדנית שנראתה בתנועה. עם חשכה פתח רם בהתקפת־לילה, תוך הסתמכות על הטאנקים הירדניים הבוערים כנקודות־ציון, והגיע לכפר עקבה. החטיבה התקדמה וכבשה את תובאס במהלך הפתעה. את עיקר הכוח שלו השאיר רם בצומת ששלט על הכביש מגשר דמיה בהנחה שעלולה להגיע משם חטיבת השריון הירדנית 40 וגם משום שידע על קיומן של יחידות שריון נוספות שנתקל בהן בעורפו באיזור תובאס. הוא עלה, איפוא, על שכם רק עם גדוד הסיור שלו ופלוגת טאנקים.

הדיווחים שמסר כוח הסיור היו שהעיר שכם שקטה ורם הורה לו להיכנס לעיר. להפתעתם הגמורה נתקלו חיילי צה“ל על־ידי תושבי שכם שמילאו את שני צדי הכביש בתרועות־גיל ובמחיאות־כפיים – במחשבה מוטעית שהנה מגיע כוח שריון עיראקי שאמור היה להישלח כתגבורת מכיוון גשר דמיה. כאשר אחד החיילים ניסה לפרוק ערבי מנשקו ופרצו יריות עמדו תושבי העיר על טעותם והתחילו חילופי־אש מפוזרים. כשש שעות התנהל קרב בלתי־מוגדר במבואות המערביים של העיר וסביבתם. התכנון הירדני תמיד הביא בחשבון מצב שעיקר הסכנה לשכם טמונה בכוחות ישראליים שיתקפו מכיוון החוף ולא ממזרח. על כן הציבו את כוחות השריון שלהם ממערב לעיר, לאורך הכביש שמוביל ממישור החוף, וחיל־הרגלים שלהם היה ערוך ממזרח לעיר. אי לכך נלחמו כוחותיו של רם במבואות המזרחיים בחי”ר ירדני ואילו במבואות המערביים נתקל כוח־שריון של צה"ל ביחידות טאנקים ירדניות. התפתח קרב טאנקים מטווח קצר ובינתיים נכנסו יחידות של “גולני”, שהתקדמו עם הכוח המשוריין, אל מרכז העיר והכניעו אותה בשעות הערב של ה־6 ביוני אחרי לחימה קשה מבית אל בית.

כיבוש ירושלים המזרחית    🔗

בינתיים התכוננו כוחותיו של גור, לאחר שטיהרו את מבואות העיר העתיקה והתפרסו בעמק שבין הר הצופים והעיר העתיקה, להסתערות האחרונה בפעולה שטמנה בחובה משמעות היסטורית ודתית חשובה בתולדות העם היהודי. אבל קודם כל היה צורך להבטיח שליטה על הרכס הנשקף על ירושלים ממזרח – הר הצופים, גבעת אוגוסטה ויקטוריה והר הזיתים (מרכס זה השקיף טיטוס על חומות העיר כאלפיים שנה קודם לכן, בשנת 70 לספירה, לפני שפתח בהתקפה על העיר ועל בית־המקדש שבה). השעה דחקה כיוון שגברו הלחצים במועצת הבטחון של האו"ם לכפיית הפסקת־אש.

מושל מחוז ירושלים דאז, אנואר אל־חטיב, נואש מן המצב. הוא התקשר עם המלך חוסיין וזה הבטיח לו תגבורת (כשם שהבטיח למפקד חטיבת החי"ר 27, הבריגאדיר אטא עלי, שהיתה מופקדת על הגנת איזור ירושלים). התגבורות אמנם נשלחו אך לא הגיעו ליעדם, בגלל פעולות חיל־האוויר של צה"ל לאורך כביש יריחו. אל־חטיב מחה בשעתו, ללא הועיל, נגד השימוש באיזור הר הבית, על המסגדים עומר ואל־אקצה שבו, לשם אגירת תחמושת ועכשיו התהלך בדאגה חמורה שמא תפגע הלחימה במיצבורים אלה וכל האיזור המקודש לשלוש הדתות הגדולות יעלה בלהבות. כאשר התגבורות מיריחו בוששו לבוא הבין אטא עלי שאפסה כל תקווה. הוא החליט לחלץ את כוחותיו ולהצילם בכך. לאט לאט נסוג עיקר הכוח הירדני בפעולת־פינוי מחושבת היטב. אבל חטיב סירב להצטרף אליהם: כעבור יומיים הוא יתייצב בפני כותב הטורים האלה, שנתמנה מושל ישראלי ראשון בגדה המערבית, ויעלה באוזניו את הסיפור רווי המתח והדראמה של הקרב על ירושלים כפי שנצטייר בצד הירדני (אגב, סילוק הציוד הצבאי, חומרי־הנפץ המרסקים והתחמושת מאיזור המסגדים נמשך ימים אחדים).

בשעה 08.30 ביום 7 ביוני פתחו שלושת הגדודים של גור בהתקפה. שני גדודים, בסיוע אש ארטילרית מרוכזת ופעולה אווירית, עלו בשני ראשים על אוגוסטה ויקטוריה: אחד הגדודים בסיוע טאנקים פרץ לעמדות הירדניות מכיוון הר הצופים ואילו הגדוד השני העפיל לעמדות שבאוגוסטה ויקטוריה במדרונות מן העמק החוצץ בינה ובין העיר העתיקה. בינתיים נע הגדוד השלישי לאורך חומת העיר ממוזיאון רוקפלר לעבר שער האריות, מקום שתוכננה הפריצה לעיר העתיקה ולהר הבית. בהסתערותם הכפולה שטפו הצנחנים והטאנקים את אוגוסטה ויקטוריה ואת הר הזיתים והגיעו במדרונות שלו לקצה הצפוני של עמק קדרון מתחת לחומת העיר. חלק מן הכוח תפס עמדות־הגנה לחסימת הכביש מיריחו. בשעות הלילה עלתה בכביש זה חטיבת חי“ר ירדנית לתגבור הכוחות הירדניים בירושלים, אבל עם אור ראשון תקפו אותה חיל־האוויר והארטילריה של צה”ל מאיזור ירושלים. היא פוזרה ונאלצה לסגת עוד לפני שהספיקה להתפרס.

גור התייצב עתה בזחל“ם שלו בראש הגדוד השלישי, שהתקרב לשער האריות בסיוע מחלקת טאנקים, והוביל את הפריצה לעיר העתיקה. עד מהרה נתלוו אליו שני הגדודים הנוספים בחטיבתו. מרחבת הר הבית התפזרו היחידות של גור כדי לטהר שטחי התנגדות אפשריים, אלא שלא היתה כל התנגדות, פרט לצליפה ארעית. עיקר הכוח הירדני כבר הספיק לסגת. וכך, בשעה 10.00, הגיעו כוחות צה”ל למקום הקדוש ביותר ליהודים – לכותל המערבי. נערך טכס קצר ומרגש מאוד לציון אירוע היסטורי זה שנחשב בעיני היהודים כאחד הרגעים הגדולים בתולדות עם ישראל. בשלב זה התייצבו בפני אל“מ גור המנהיגים הערבים החילוניים ומסרו לו שלא תהיה עוד התנגדות מאורגנת. בד בבד עם כניסתם של כוחותיו של גור לעיר העתיקה עסקו יחידות של החטיבה הירושלמית ה־16 בפיקודו של אל”מ אמיתי בטיהור דרום העיר מהר ציון לכפר השילוח ולשער האשפות. משם התקדמה החטיבה דרומה, השתלטה על עמדות מר אליאס וכבשה, מול התנגדות קלה, את בית־לחם, כפר עציון וחברון בזה אחר זה. דרומה מחברון חברו כוחות ירושלים, ב־8 ביוני, אל כוחות מפיקוד הדרום.

לעמק הירדן    🔗

בעוד כוחות צה“ל עוסקים בכיבוש העיר העתיקה והר חברון הוביל בן־ארי את חטיבתו לתוך רמאללה. עד מהרה הוחלפו אנשיו ביחידות מחטיבת אל”מ יטבת שעלו מלטרון. שני גדודים של בן־ארי ירדו בצירים נפרדים לעמק הירדן בכיוון יריחו, פרצו לתוך העיר במטר של יריות והחניקו את ההתנגדות המפוזרת שהיתה בה. משם התפרסו אל גשרי הירדן ואחר־כך נעו צפונה ונפגשו עם כוחות מפיקוד הצפון שנעו דרומה. הגדוד השלישי של בן־ארי התקדם צפונה לעבר שכם ונפגש שם עם כוחות פיקוד הצפון שכבשו את העיר. יחידות שריון ירדניות שנסוגו מהר חברון ניסו להגיע לגשרים שמצפון לים המלח בשבילי מדבר יהודה אבל לבסוף הם נטשו את הטאנקים והחיילים השתדלו להימלט ברגל.

בצפון חידש אל“מ בר־כוכבא ב־7 ביוני את הסתערותו על צומת קבטיה, בסיוע התקפה מרוכזת של חיל־האוויר. הקרב נמשך כארבע שעות. אחרי שאיבדו בקרב 25 טאנקים נוספים (כלומר, שחטיבת השריון הירדנית 40 כבר איבדה בשכם וסביבתה יותר ממחצית הטאנקים שלה) ולאור האיום שנשקף להם מחטיבתו של אל”מ שחם, שהתקדמה לשכם מקלקיליה, התחילו הירדנים בנסיגה לעבר גשר דמיה. אותו זמן קידם פלד כוחות דרומה משכם לרמאללה מקום שחברו אל חטיבתו של בן־ארי שהתקדמה צפונה, ואילו יחידות מחטיבת בר־כוכבא נעו לתוך עמק הירדן והשתלטו על גשר דמיה. וכך היו בידי צה"ל כל שלושת גשרי הירדן שהבטיחו את השליטה בגדה המערבית.

בלתי־מסורק, עייף ובפנים שלא גולחו ימים אחדים הופיע המלך חוסיין בטלביזיה ויצא בקריאה נואשת לעמו שיילחם עד “לנשימה האחרונה ולטיפת־הדם האחרונה”. אבל כבר אז החליט למעשה להיענות לקריאה להפסקת־אש שפירסם האו"ם: אותו ערב, בשעה 20.00 ביום 7 ביוני, קיבלו אותה רשמית גם ישראל וגם ירדן.

כיבוש הגדה המערבית תם ונשלם. המלך חוסיין קיפח את מחצית ממלכתו משום שהניח לירדן שתיגרר למלחמה בגל של היסטריה בעולם הערבי וחתם על הסכם צבאי עם מצרים שעליו עתיד היה להתחרט עמוקות כעבור עשרה ימים. ניתנה לו הזדמנות ברורה להישאר מחוץ למלחמה והתראה מספקת בפני תוצאות התעלמותו ממנה, וזאת בשדר שהעביר אליו ראש ממשלת ישראל לוי אשכול באמצעות ארגון האומות המאוחדות ב־5 ביוני. הוא העדיף להתעלם מן ההתראה ולהסתמך במקום זאת על מידע כוזב שסיפקו לו המצרים. הוא גם החליש את עמדתו בזירה הבינלאומית בכך שנתן יד לנשיא נאצר בהפרחת סיפור כוזב על סיוע צבאי שמגישות לישראל ארצות־הברית ובריטניה. בעלי־בריתו המצרים הוליכו אותו שולל ובעלי־בריתו הסורים בגדו בו – שכן החטיבה שהבטיחו לו הסורים לא קדמה עור וגידים חרף הפצרותיו הנואשות. העיראקים, אף שהיו מוצבים על שטח ירדן, לא התערבו במערכה. לימים נתן ביטוי מריר לרגשותיו בספרו “מלחמתי עם ישראל” (1969). על־פי אומדן ירדני הסתכמו אבידות הירדנים במלחמה ב־6,000 הרוגים ונעדרים; אבידות צה"ל היו 285 הרוגים מתוך 764 ההרוגים במערכה כולה (מזה 338 בסיני ו־141 ברמת הגולן).

רמת־הגולן    🔗

אורכה כ־70 ק"מ מן החרמון בצפון, המתנשא לכדי 3,000 מ‘, עד ל־200 מ’ מעל עמק הירמוך בדרום. במזרח מתרומם השטח הלבתי המטורש בעלייה קלה לצד מישור דמשק, והמדרון התלול במערב – שגובהו 500–800 מ' בממוצע והשולט על עמק החולה, על הכנרת ועל אצבע הגליל – צונח בבת אחת אל עמק הירדן. השטח זרוע תלים געשיים; הגבוה שבהם הוא תל אבו־נידא המתנשא מעל קונייטרה לגובה של 1,200 מ'. בתקופה של 19 שנים הפכו הסורים את רמת הגולן לאיזור־מגן לעומק, עם בונקרים ועמדות טאנקים ותותחים לאורך המשלטים שנשקפו על קו שביתת־הנשק עם ישראל. ביצורים אדירים אלה נמשכו לאורך הצירים הראשיים שהובילו לדמשק והצבא הסורי ישב באיזור כולו דרך קבע. בעורף לא היו הביצורים חלשים יותר מאשר בקו החזית. במרוצת השנים התלקחה החזית מפעם לפעם, שכן הסורים נהגו לנצל את עדיפותם בשטח ולהטריד את ישובי העמק באש טאנקים וארטילריה.

כשפרצה מלחמת ששת הימים נהגו הסורים, שהיו בעצם הגורם העיקרי בגיוס הכוחות המצריים ובהתפרסותם בסיני, באיפוק רב. הם רצו להיות מעורבים לכאורה על־ידי פרסום הודעות מלחמתיות חוצבות להבות, ועם זאת עשו כל מה שיכלו לעשות כדי להימנע ממעורבות כבדה מדי. חיל־האוויר הסורי ניסה להפציץ את בתי־הזיקוק בחיפה, אבל חיל־האוויר הישראלי הגיב והשמיד את רוב המטוסים הסוריים. בעוד כוחות צה“ל נלחמים בסיני ובגדה המערבית הנחיתה הארטילריה הסורית הפגזה כבדה ורצופה על כוחות צה”ל בגליל המזרחי. חילופי אש ארטילרית התנהלו לכל אורך החזית. בשלושה מקרים נפרדים שלחו הסורים סיורי־גישוש מחלקתיים נגד שני קיבוצים ואלה נהדפו. ארטילריה ויחידות־שריון תקפו את היישובים היהודיים בעמק שלרגלי הרמה כדרכן זה שנים. אבל לא היתה שום תזוזה של ממש מצד הכוחות הסוריים. בספר זכרונותיו מתאר המלך חוסיין את התנהגות הסורים כבגידה לאור היום, כי חרף בקשותיו לתגבורת והבטחות הסורים לא נשלחה לירדן עד סוף המלחמה אפילו חטיבה סורית אחת. וככל שנתבררה התמונה האמיתית של הצלחות צה"ל נגד המצרים והירדנים הסתפקו הסורים בהרעשת ישובים ויחידות לאורך הגבול ובכמה סיורים אלימים באיזור קיבוץ דן ושאר ישוב.

מהלכים וקרבות עיקריים ברמת הגולן, 9–10 יוני 1967

הכוחות הסוריים היו מאורגנים בשלוש דיביזיות מוגברות. שמונה חטיבות רוכזו ברמת הגולן ממערב לקונייטרה, שלוש חטיבות חי“ר לפנים ושלוש חטיבות חי”ר מאחוריהן. מלבד אלה קודם כוח המחץ של צבא סוריה, שתי חטיבות שריון ושתי חטיבות ממוכנות, חלקו לאורך הכביש שבין קונייטרה וגשר בנות־יעקב וחלקו באיזור קונייטרה עצמה. בכל חטיבת חי“ר היה גדוד טאנקים משוריין בתוספת תותחים מתנייעים. מול כוח זה ניצב פיקוד הצפון של אלוף דוד אלעזר, ובו שלוש חטיבות שריון וחמש חטיבות חי”ר (לרבות עתודת המטכ"ל); אבל מלבד הגבול עם סוריה שמרו גייסות אלה גם על גבול ירדן ולבנון.

שר הבטחון, רב־אלוף דיין, פסח על שתי הסעיפים באשר להתקפה על סוריה מחשש שמא תגרור את הרוסים לסכסוך מזוין; אבל בהמשך המלחמה גבר הלחץ מצד ישובי הצפון להגיב בכוח על ההטרדה הסורית ולכבוש את הרמה, את מקור הפורענות. אלוף הפיקוד, דוד אלעזר, לחץ על הרמטכ“ל יצחק רבין ועל שר הבטחון שיותר לו לפתוח במיתקפה, אך דיין החליט בשלילה. רק לאחר שהמצרים התמוטטו בסיני והירדנים סולקו מן הגדה המערבית הורה דיין לאלעזר לפתוח בהתקפה. כוחות פיקוד הצפון תקפו בבוקר יום שישי, ה־9 ביוני. הוביל את ההתקפה חיל־האוויר, בעוד העמדות הקדמיות של האויב נהרסות בזו אחר זו על־פי התוכנית באש טאנקים בכינון ישיר. עיקר המאמץ בחלקה הצפוני של הגיזרה היה באיזור תל עזזיאת/קלעה/זעורה, והמטרה היתה לפרוץ דרך בניאס שלרגלי החרמון ולזכות בכך בגישה לכביש מסעדה–קונייטרה מצד צפון. איזור זה נבחר משום שהיה תלול במידה מספקת כדי שהסורים יבצרו אותו נגד שריון ביצורים קלים יחסית, ועם זאת לא תלול עד כדי כך שתימנע אפשרות של מעבר בו כמו בשטח שמדרום לו: בתכנון פריסתם והגנתם הסתמכו ודאי הסורים מטבע הדברים על־פני השטח הקשים. בד בבד עם זאת פתחו יחידות מילואים של חי”ר בהתקפות משניות על מערך דרדרה/תל הילאל/דרבשיה שמצפון לגשר בנות־יעקב.

את הגיזרה הצפונית בחזית רמת הגולן הפקיד אלוף אלעזר בידי כוח־משימה אוגדתי בפיקודו של אל“מ דן לנר, ראש המטה שלו בפיקוד הצפון. לנר היה מן הקצינים הבולטים בפלמ”ח וחברו לנשק של אלעזר ברבים מן הקרבות הקשים שהתנהלו במלחמת העצמאות (היה קצין גבה־קומה, נאה ובעל חזות מרשימה, איש קיבוץ, ששירת מפעם לפעם בצבא לתקופות מוגדרות אך לא היה קצין קבע. לימים הוכיח את יכולתו כמפקד אוגדה בקרבות שהתנהלו ברמת הגולן ב־1973, כשעמד בראש אחת הזרועות העיקריות שהדפו את הסורים והתקדמו לעבר דמשק). הכוח שלו מנה חטיבת שריון בפיקודו של אל“מ אלברט מנדלר ואת חטיבת החי”ר “גולני” בפיקודו של אל"מ יונה אפרת (אל"מ מנדלר עתיד ליפול במלחמת יום־הכיפורים כמפקד האוגדה שהחזיקה בקו התעלה).

חטיבתו של מנדלר תקפה מאיזור כפר סולד, בציר יחיד שהוביל לקלעה/זעורה, תחת אש מרוכזת מעמדות הסורים. במקביל להתקדמות של מנדלר נצטוו יחידות “גולני” לטהר את כל העמדות הסוריות במשולש כפר סולד/זעורה/בניאס. על דרכי־הגישה לקווים הסוריים שלטו שלטון בלי מצרים ביצורי־הבטון האדירים והעמדות של תל־עזזיאת שכיסו באש את כל עמק החולה מצפון־מזרח. כדי להתגבר על מערך זה לא היה מנוס מאיגופו, חייבים היו לכבוש את עמדות הסורים שמאחוריו ולעלות עליו מן העורף. כדי להצליח בזאת מן ההכרח היה להשתלט על עוד משלט אדיר בעורף, תל־פאחר. בעוד החי“ר עושה את דרכו סביב למרגלות החרמון התלקחו קרבות מרים ועקשניים על הביצורים השונים שהיוו את עמדת תל־פאחר – תוך גילויי גבורה בלתי־רגילה מצד אנשי “גולני''. היא היתה מוקפת שלוש גדרות־תיל כפולות ושדות־מוקשים אחדים וחרושה חפירות, עמדות מקלעים ונ.ט. ומחפרות. היא טוהרה רק בתום קרב אכזרי פנים אל פנים. בהתקפה הראשונה על אחד הביצורים העמדה אמנם נכבשה, אבל רק שלושה אנשים מאנשי הכוח התוקף יצאו שלמים; בהתקפה על עמדה שנייה הוצאו מכלל פעולה מפקד הכוח המסתער ורוב הקצינים והמש”קים. נמצאו חיילים, שרבים מהם מתו בקרב, שהטילו את עצמם מול האש הקטלנית על סלילי התיל הדוקרני ויצרו בכך גשר־אדם למעבר חבריהם המסתערים. בעוד הקרב מיטלטל כמטוטלת חיה הוטלה למערכה סיירת החטיבה ובשעה 18.00 כבשו היחידות של “גולני” את תל־פאחר באחד הקרבות הקשים ביותר שניהל אי־פעם כוח־עילית רגלי זה. כוח אחר מחטיבת “גולני”, בסיוע טאנקים אחדים, המשיך בהתקפה מן העורף על תל עזזיאת ועם רדת החשכה נפלה עמדת־מפתח זאת לידי צה”ל שנתפנה עתה לעלייה על בניאס.

בינתיים העפילה חטיבתו של מנדלר, ובראשה דחפורים ויחידות מחיל־ההנדסה, במעלה התלול מול אש ארטילרית מרוכזת. הטור כולו נע בציר אחד, ובראשו יחידת הנדסה ומחלקת דחפורים. כל הדחפורים נפגעו בפעולה ובכל אחד מהם אבדו צוותים אחדים; העלייה גבתה מחיר כבד מאוד, אבל איכשהו היא לא נפסקה. אבידות צה"ל היו רבות וגדוד השריון המוביל נפגע במידה ניכרת. ואף על־פי כן המשיכו היחידות של מנדלר קדימה, כבשו את נעמוש ושטפו את הסורים בעמדותיהם. משם פנתה היחידה דרומית־מזרחית לכיוון קלעה. סגן צעיר, שותת דם מפצעיו, פיקד על שני הטאנקים האחרונים בגדוד שעוד יכלו להשתתף בהסתערות הסופית. הסורים נלחמו בחירוף נפש. השריונאים שנשארו בחיים בגדוד המוביל נלחמו מאחורי הטאנקים הנותרים כחיל־רגלים. שאר הכוחות של חטיבת מנדלר עקפו את התקפת הגדוד המוביל על קלעה והמשיכו לזעורה. כאשר תקפו את קלעה מזעורה מיהרו הסורים לסגת. וכך, בסוף היום הראשון ללחימה, החזיקו חטיבות “גולני” ומנדלר בקו לאורך הרכס הראשון בצפון רמת הגולן.

דרומה מזה תקפו שתי חטיבות חי“ר מעבר לירדן במשמר הירדן וכבשו את דרבשיה, ג’לבינה ודרדרה. הם כבשו את בית־המכס העליון ואפשרו בכך ליחידות ההנדסה לפרוץ דרך לכוחות השריון. לאחר שהושלמה המלאכה העפילו יחידות מחטיבת השריון של אל”מ אורי רם, שהתפנו מן הקרבות עם הירדנים בגדה המערבית, וכבשו את הכפר ראוויה. יחד עם זאת השתלטו יחידות צנחנים על עמדות הסורים ממזרח לדרבשיה ועל־ידי כך נתאפשרה חדירת שריון נוספת שיכלה להגיע לכביש הראשי שבין קונייטרה וגשר בנות־יעקב.

יחידת אש"ף עוברת בחוצות עזה בדרכה לעמדות בגבול מצרים–ישראל (AP).

ערב מלחמת ששת הימים. ילדים ממלאים שקי־חול למקלט בית הספר

רב אלוף יצחק רבין, רמטכ“ל צה”ל (מימין) עם אלוף דוד אלעזר

ראש הממשלה לוי אשכול מבקר בחזית הצפון. מימינו שר הבטחון משה דיין ואלוף הפיקוד, אלוף דוד אלעזר, ששימש כרמטכ“ל צה”ל במלחמת יום הכיפורים

נשיא המדינה, זלמן שזר, עם אלופי צה“ל, יוני 1967. עומדים משמאל לימין: סא”ל אריה רז (שלישו של הנשיא); המחבר; אלוף אלעד פלד; אלוף ישעיהו גביש; אלוף ישראל טל; אלוף דוד אלעזר; אלוף עזר וייצמן; אלוף שמואל אייל; הנשיא; אלוף רחבעם זאבי; רא“ל יצחק רבין; אלוף מתתיהו פלד; אלוף שלמה הראל; אלוף אריאל שרון; תא”ל יעקב חפץ; אלוף שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל. כורעים ויושבים משמאל לימין: אלוף עמוס חורב; אלוף יעקב פרי; אלוף חיים בר־לב; אלוף אברהם יפה; אלוף אהרן יריב; אלוף משה גרן; אלוף מרדכי הוד; אלוף עוזי נרקיס

אלוף ישעיהו (“שייקה”) גביש, מפקד חזית הדרום (GPO).

אלוף ישראל טל (“טליק”) (ניוזפוט).

אלוף אריאל (“אריק”) שרון (במחנה).

אלוף עוזי נרקיס, מפקד חזית המרכז, עם ראש עיריית ירושלים טדי קולק (ידיעות אחרונות).

– אלוף אברהם יפה

מלחמת ששת הימים הוכרעה למעשה בשעותיה הראשונות. צה"ל השמיד את חיל־האויר המצרי בתחילת המלחמה וחיל־האוויר הישראלי זכה בעליונות מוחלטת באוויר. בתצלום ההרס שנגרם לרכב מצרי ליד מעבר המיתלה בהתקפת חיל־האוויר (רובינגר). במשבצת: מטוס “מיראג' III” מתוצרת צרפת

ספינת־סיור של חיל־הים, “דבּור”, במיצרי טיראן ליד שארם־א־שייח.

צוות טאנק “צנטוריון” מזנק לפעולה בנגב.

צנחנים לפני עלייתם על מטוס־תובלה מדגם “נורד” למערכה בסיני. ברגע האחרון הופנו לחזית הירושלמית, למלחמה על העיר העתיקה.

כוחות צה"ל, בדרכם לתעלת הסואץ, מופגזים ממעט המטוסים המצריים ששרדו, מדגם מיג–17

אל"מ מרדכי (“מוטה”) גור, מפקד הצנחנים, בקרב אנשי מטהו בהר הזיתים לפני הפריצה לעיר העתיקה (ג’רוסלם פוסט)

הצנחנים פותחים בהתקפה על חומת העיר (שמעון פוקס)

אחת המטרות העיקריות של צה"ל היה כיבושן מחדש של שתי עמדות חשובות שאבדו לישראל במלחמת העצמאות.

חיילים שומרים על מבואות גוש עציון.

טאנק “סופר־שרמן” במנזר לטרון, זירת קרבות אכזריים במלחמת העצמאות (במחנה)

מחכים לאות ההבקעה מול שער האריות

כוחות צה"ל בשער האריות

כוחות צה"ל בהר הבית (ידיעות אחרונות)

ראשוני הצנחנים מגיעים לכותל המערבי (ג’רוזלם פוסט)

הצנחת אספקה ליחידות הקדמיות של צה"ל ברמת הגולן (במחנה)

הביצורים הסוריים ברכס המזרחי של רמת הגולן חלשו על ישובי עמק הירדן והגליל. שרידי הטאנק הסורי הזה – “מארק IV” גרמני מימי מלחמת־העולם השנייה – בתאופיק משקיפים על קיבוץ תל־קציר בגדה המזרחית של הכנרת

בבוקר יום המחרת, ה־10 ביוני, הצטרפה ל“גולני” חטיבת השריון של אל“מ בר־כוכבא, שגם היא הגיעה מן הגדה המערבית, ושתיהן תקפו את בניאס ועלו על עין־פית ומסעדה על המדרונות הדרומיים של החרמון. במקביל לכך נעה חטיבתו של מנדלר מזרחה מקלעה לכיוון קונייטרה, ואילו חטיבתו של רם, שהגיעה עד כפר נאפח, אף היא תקפה בכיוון קונייטרה. כוחות צה”ל בחלק הצפוני של הרמה עלו איפוא על קונייטרה בקשת רחבה: חטיבת “גולני” וחטיבתו של בר־כוכבא דרך מנסורה; וחטיבתו של מנדלר דרך צומת ואסט.

בשעות הבוקר של 10 ביוני נשברו הכוחות הסוריים והתחילו לפוצץ את עמדותיהם. נשתררה בהלה כשחיל־האוויר הגביר את התקפותיו, והסורים התחילו לברוח. כוחות צה"ל נתקלו בהתקדמותם בהרבה טאנקים נטושים. את קונייטרה כבשו כוחותיו של מנדלר ללא קרב בשעה 14.00. בינתיים הונחת כוח של “גולני” ממסוקים על “כתף החרמון”. שגובהו כ־2,100 מ', ועמדה אסטרטגית זאת נכבשה.

בד בבד עם מבצעים אלה הפעיל אלוף אלעד פלד את אוגדתו – שכבר כללה אז את חטיבת החי“ר של אל”מ אבנון ואת חטיבת הצנחנים של אל“מ גור שהועלתה מירושלים, ועוד כמה יחידות שריון – בבוקר יום שבת, 10 ביוני. ההתקפה נערכה בדרום רמת הגולן באיזור תאופיק ועמק הירמוך. בתום הרעשה אווירית כבדה הותקף ונכבש הכפר תאופיק; ואז, על־ידי דילוג במסוקים, כבשו הצנחנים את פיק ואת אל־על ונעו מזרחה לעבר כוטמיה וצומת רפיד. יחידות חי”ר וצנחנים טיהרו את השטח אחריהם, וגם את האיזור שעל החוף המזרחי של הכנרת. לאט לאט התייצב הקו והושג ברמת הגולן קו־תיחום שנשקף על מישור דמשק, וזאת בזמן שאיפשר למטכ“ל להסכים להפסקת־האש שנכפתה על־ידי האו”ם ושנכנסה לתוקפה בשעה 18.30. התיחום נמשך מן הפסגה המערבית של הרמה בקו שממזרח למסעדה, קונייטרה וצומת רפיד, ומשם פנה מערבה לעמק הירמוך ולעמק הירדן.

סיכום    🔗

אחרי מלחמת ששת הימים חל שינוי קיצוני במצבה האסטרטגי של ישראל – זו הפעם הראשונה בתולדותיה שזכתה ביתרון ההגנה בעומק. בדרום שימש כחיץ מדבר סיני. השליטה הישראלית בגדה המערבית עד לנהר הירדן הרחיקה כוחות אויב פוטנציאליים מרצועת החוף. מ“מותניה” הצרים של המדינה ומן השטחים המקיפים את ירושלים ויצרה חיץ נוסף להגנת ישראל. בצפון נוצר איום של ארטילריה ושריון ישראליים לכיוון דמשק, להבדיל מן המצב ששרר עד אז, כאשר הסורים איימו על הגליל הצפוני. הקלפים היו עתה בידי ישראל, בצורת שטחים ששימשו בעבר כקרש־קפיצה להתקפות נגדה, וההשערה היתה שאם תנהל משחק נכון תוכל בעזרתם לפתוח פתח למו"מ על שלום.

תוצאות המלחמה הצדיקו שנים של עמל מפרך שהשקיעו מפקדי הכוחות המזוינים בישראל וגם העידו על מלאכת תכנון יעילה מאוד שנעשתה במטה הכללי של צה“ל. תקופת ההמתנה הארוכה יחסית בתנאי לחץ איפשרה לצה”ל להתגייס כראוי ולהיערך להנחתת המכה (ובכך נמנעו ב־1967 משגים רבים שאיפיינו את ימי־הפתיחה ב־1973). יחד עם זאת הסתמנה נטייה, לאור הנצחון המזהיר שהושג, לטאטא מתחת לשטיח מגרעות רבות שניכרו בצה"ל ולא לטפל בהן (וגם זה עתיד היה לתת את אותותיו ב־1973). בדרך כלל היה הנצחון במלחמת ששת הימים מדהים ובלתי־צפוי עד כדי כך שהפיקוד הישראלי נטה לזקוף לזכותו הישגים רבים שהיו פה ושם פרי רשלנות ערבית, חוסר תיאום ופיקוד עלוב בדרגים העליונים, יותר מאשר תוצאה של יעילות ישראלית.

האירוע הבולט במלחמת ששת הימים היתה המהלומה האווירית ההתחלתית שחיל־האוויר, בפיקודו של אלוף מרדכי הוד, הנחית במפתיע על חיל־האוויר המצרי ועל חילות־האוויר הערביים האחרים בהתקפה מתוכננת להפליא, אשר הקנתה לו בתום פעילות מרוכזת של שלוש שעות עליונות מוחלטת באוויר בכל החזיתות. מהלך זה סלל את הדרך לנצחון בפני כוחות הקרקע. עוד גורם חשוב היה אומץ־הלב שגילו חיילי צה“ל בקרבות קלאסיים כגון קרב הצנחנים בירושלים המזרחית, ובפרט על גבעת התחמושת, מול אויב אמיץ ונחוש, והסתערות השריון והחי”ר המופלאה ברמת הגולן, בפרט בחלקה הצפוני של הגיזרה. על מידת הדוגמה האישית וכושר המנהיגות בשורות צה“ל תעיד העובדה ש־23% מנפגעי צה”ל היו קצינים ומש“קים: אחד הסודות העיקריים של הצלחת ישראל נעוץ בכך שהקצינים והמש”קים נמצאים תמיד בראש אנשיהם בקרב. גם במלחמה זאת הוכיחו הישראלים עליונות גמורה על הכוחות הערביים בכל הנוגע לדרגי הפיקוד הגבוהים יותר.

המלחמה נגרמה על־ידי נשיא מצרים גמאל עבדול נאצר. בהערכת סיכוייה של מצרים ובצורת ניהול המלחמה, בפרט בשלבי ההתחלה, ניכר בו שעשה כמה משגים יסודיים. ראשית, הוא השתכנע מדברי עצמו, שחזר עליהם פעמים אין־ספור, כי במלחמת סיני הצליחו הישראלים כזכות מעורבותם של הצרפתים והבריטים; בהכנות למלחמה נטה איפוא להמעיט בערכם של כוחות צה"ל. המשגה השני נבע מכך שהפריז בעוצמת כוחותיו שלו ושל צבאות ערב. משה דיין העיר לאחר מעשה שנאצר הסתנוור משלל הציוד העצום לכאורה שקיבל מברית־המועצות. העובדה שמצרים וצבאות ערב האחרים הצליחו להשתלט על כלי־הטיס המתוחכמים החדשים, על הציוד האלקטרוני ועל מאסות השריון גרמה לו שיפריז וישים דגש יתר על הציוד, להבדיל מן האנשים שאמורים היו לאייש אותו. מישגה נוסף היה שהוא נטה לראות מלחמה באספקלריה של מלחמת־העולם השנייה, או כפי שלמד מנסיונו בכיס פלוג’ה במלחמת 1948.

הוא לא חזה מלחמת־תמרון מהירה ומהממת במדבר, אלא (כפי שמעידה התפרסות כוחותיו והתבצרותם) יותר כהתמודדות ממושכת כששני הצדדים מחליפים מהלומות ביניהם. ולבסוף, הוא לא עמד על חשיבותה המכרעת של המהלומה הראשונה, ודבר זה מוכח מן האיטיות והזהירות שבפתיחת מעשי־האיבה מצד הכוחות הערביים שלא עשו שימוש כלשהו בפוטנציאל העצום שבמהלומה ראשונה. כל המישגים האלה חברו יחד והביאו להערכת־השווא שלאורה פעל נאצר במהלכים שקדמו למלחמה ובמלחמה עצמה.

לימים ניתח הפיקוד המצרי את המישגים האלה ושלבי התכנון והפתיחה במלחמת 1973 מעידים שהנשיא סאדאת והגנרלים שלו הבינו במה שגה נאצר והפיקו את הלקחים ממלחמת ששת הימים.

ומנקודת־ראות פוליטית, אחד הגורמים החשובים למלחמה היה מעורבותה הישירה של ברית־המועצות שמנהיגיה סיכלו מיד לאחר המלחמה כל מהלך מצד מדינות ערב, אפילו לאחר שנאצר הודיע על התפטרותו (וחזר בו בלחצם של המוני מצרים), להיכנס למו“מ עם ישראל על ישוב הסכסוך בדרכי שלום. ב־19 ביוני 1967 הצביעה ממשלת ישראל פה אחד בעד החזרת כל סיני למצרים תמורת שלום ופירוז והסדרים מיוחדים בשארם א־שייח, והחזרת כל רמת הגולן לסוריה תמורת שלום ופירוז. התנהלו גם מגעים על פתיחת מו”מ עם המלך חוסיין בקשר לגדה המערבית. אבל כל המהלכים האלה סוכלו על־ידי ברית־המועצות: הנשיא ניקולאי פודגורני הגיע למזרח התיכון בלוויית סגל גדול וניגש מיד למלאכת השיקום של צבאות מצרים וסוריה. צעד סובייטי זה השפיע על תגובת הערבים לגישושי השלום של ישראל. בוועידת הפיסגה הערבית בחרטום ב־1 בספטמבר 1967 נפלה החלטת “שלושת הלאווים” – לא מו"מ עם ישראל, לא הכרה בישראל, לא שלום עם ישראל. תככים רוסיים ועיקשות ערבית הכשירו איפוא את הקרקע לחידוש מעשי־האיבה באיזור.

 

פרק רביעי: מלחמת ההתשה    🔗

עם סיומה של מלחמת ששת הימים, על הטראומה שעוררה בעולם הערבי, נוצרה אווירה, בעיקר בישראל, שהקיץ הקץ על מלחמות ישראל עם ארצות ערב השונות. אפילו ציפו, כאמור בסוף הפרק הקודם, לשיחות שלום שתיפתחנה בהקדם. מבחינה צבאית היתה ישראל במצב חזק הרבה יותר מאי־פעם בעבר ובעיני רוב הישראלים הגבירה עובדה זאת את הסיכויים למו"מ על שלום. הפעם תידיין ישראל מעמדת־כוח.

כתוצאה ממלחמת ששת הימים גדל השטח שבשליטת ישראל פי ארבעה בערך. בצפון, ברמת הגולן, שלטו כוחות צה“ל לעומק של 30 ק”מ ומעלה; בזאת הסירו את האיום הארטילרי הסורי על ישובי הצפון וגם חיזקו את שליטת ישראל על אחד משלושת המקורות הראשיים של הירדן. בגדה המערבית היה קו־הגבול

חוצה את ירושלים הבירה לשניים ותל־אביב, מרכז המסחר וריכוז האוכלוסיה הגדול ביותר בארץ, נמצאה בטווח ארטילרי של קווי שביתת־הנשק. מול נתניה הוא יצר “מותן” ברוחב 15 ק“מ בערך. עכשיו ישבו כוחות צה”ל על הגבול הטבעי, על נהר הירדן. בהתקפה ירדנית על ישראל חייבים עתה להביא בחשבון לא רק את צליחת הנהר אלא גם עלייה של כאלף מטרים למרחק של יותר מ־60 ק"מ בהרי יהודה, בשטח צחיח ושומם, לפני שמגיעים למרכזי האוכלוסיה. בדרום שלטה ישראל על מדבר סיני, על מיצרי טיראן האסטרטגיים בקצהו הדרומי, בכניסה למפרץ עקבה. נכללו בשטח זה שדות־הנפט שבמפרץ סואץ המסוגלים לספק אחוז גבוה של צורכי המדינה בנפט. וחשוב מכל, מדבר עצום זה שימש כחיץ אידיאלי להבטחת ישראל מפני איום חוזר מצד מצרים. זמן־האתראה האלקטרוני שקיבלה ישראל באשר להתקפת־אוויר ממצרים גדל פי ארבעה, לכדי שש־עשרה דקות. חשיבותו החיונית של סיני כאיזור חיץ הוכחה לעין כל כאשר תקפו המצרים מעבר לתעלת סואץ במלחמת יום־הכיפורים.

לא ארך הזמן והתנדפה האמונה בישראל כי בא סוף למלחמות והשלום ישרור בגבולותיה. שלושה שבועות לאחר שהסתיימו מעשי־האיבה אירעה על תעלת סואץ התקרית הגדולה הראשונה. וכך נפתחה המלחמה שנודעה בשם “מלחמת ההתשה”. אף שלא היתה מרהיבה כמו מלחמה קונבנציונאלית (וגם לא עוררה תשומת־לב בעולם הרחב) היא נמשכה מ־1967 עד להפסקת־האש שהוסכמה על ישראל ומצרים באוגוסט 1970. פעולות רבות באותה “מלחמה” היו חידושים גמורים בתולדות המלחמות. מערכת ההגנה האנטי־אווירית שמגנה על האימפריה הסובייטית הועמדה במבחן על־ידי מטוסים מתוצרת מערבית שבשימוש צה"ל ונמצאה לקויה בחסר. זירת הקרב מסביב לתעלת סואץ נעשתה שדה־ניסויים חשוב לציודן הצבאי של שתי מעצמות־העל. מנקודת־הראות של פיתוח ציוד צבאי ומדע צבאי היתה מלחמת ההתשה מבחינות רבות אולי משמעותית יותר מהתמודדויות אחרות שישראל היתה מעורבת בהן עד אז.

בראשית יולי 1967 ישבה מועצת הבטחון של ארגון האומות המאוחדות על מדוכת הסכסוך במזרח התיכון. בקריצה לדיונים באו“ם הדגישו הסובייטים באוזני המצרים שחשוב ליצור את הרושם שהמלחמה לא הסתיימה: וכך יופעל לחץ על ישראל שעליה לסגת כדי לאפשר למצרים לפתוח את תעלת סואץ לשיט בינלאומי. היריות הראשונות נורו בשבת, 1 ביולי 1967. כבר היו מקרים שכוחות מצריים שמו מארב לסיורי צה”ל שנעו על הסוללה החשופה שלאורך תעלת סואץ; באי־אלה מקומות לא הגיע רוחבה אלא כדי מטרים אחדים והיא קישרה בין קנטרה בדרום לפורט פואד בצפון. באיזור זה, ברצועת־יבשה צרה באורך 30 ק“מ בערך שמצדה האחד תעלת סואץ ומצדה השני ביצות, בחרו המצרים כדי לתקוף את כוחות צה”ל בהיותם חשופים ובלי שיוכלו להשיב מכה.

ב־1 ביולי נעה בסוללה בכיוון צפון פלוגת חרמ“ש בפיקודו של רב־סרן אוריאל מנוחין כדי לסלק מארב מצרי שהתמקם על הגדה המזרחית של התעלה, באיזור ראס אל־עיש כ־17 ק”מ דרומית לפורט סעיד. אף על־פי שהותקף באש ארטילרית ושריון מן הגדה המערבית של התעלה התמיד הכוח במילוי המשימה וגירש את הכוחות המצריים. רב־סרן מנוחין נפצע באש הארטילרית. למרות הפצעים הוסיף לפקד על הכוח ותקף את היחידות שמעבר לתעלה על־ידי הכוונת אש הטאנקים שביחידתו. אגב כך נפצע שנית. כאשר הכוח היה בתהליך נסיגה בשעות הערב של היום השני, לאחר שהשלים את משימתו, שוב נפגע הזחל"ם שהסיע את המפקד הפצוע והפעם הוא נהרג. בסך הכל היו לכוח בפעולה זאת הרוג אחד, מפקד היחידה, ו־13 פצועים.

וכך זה נמשך; מפעם לפעם פרצו קרבות כאשר המצרים תקפו סיורים ישראליים לאורך הגדה המזרחית של התעלה באש טאנקים שטוחת־מסלול, בתותחי־חוף מפורט סעיד ומתותחי־שדה. היו מקרים שחלה הסלמה בפעולות והוטלו לקרב יחידות חיל־האוויר כדי להשתיק את מקורות האש המצרית. באחת ההתנגשויות האלה ניסו 120 חיילים מצרים לצלוח את חלקה הצפוני של התעלה בסירות־גומי, אבל הם נהדפו על־ידי כוחות צה"ל. הלחימה באיזור זה גם כללה פעולות ימיות מול רומני שעל חוף סיני שבמהלכן תקפו טרפדות מצריות את אוניית־הדגל “אילת” ושתי טרפדות של חיל־הים. באחת התקריות טובעו שתי טרפדות מצריות.

ב־11 ביולי הסכימו ישראל ומצרים על הקמת תחנות־פיקוח של האו“ם משני צדי התעלה. ישראל טענה שקו הפסקת־האש עובר באמצע התעלה. ב־14 ביולי הורדו איפוא למים מדרום לקנטרה כמה סירות־גומי לניסיון, כדי לראות אם המצרים מקבלים את התיחום הישראלי של קו הפסקת־האש. המצרים פתחו באש והתפתחו חילופי־אש קשים מטאנקים וארטילריה; גם חיל־האוויר של צה”ל הצטרף ללחימה. נפגעו סירות ואוניות ישראליות. בקרבות האוויר הפיל חיל־האוויר ארבעה מיג–17 ושלושה מיג–21 מצריים. לצה"ל נגרמו כתשעה הרוגים ו־55 פצועים. שלב זה הסתיים באמצע יולי ומאז לא הוכנס לפעולה שום כוח ימי משני צדי התעלה.

לאט לאט נכנסו החיים לשיגרה לאורך התעלה ובין הכוחות משני הצדדים התחילה אפילו להתפתח מערכת יחסים. אורחים שנזדמנו למקום התפלאו למראה חיילים משני הצבאות שישבו בשקט ועסקו בדיג משני צדי התעלה. במקרים רבים שוחחו החיילים ביניהם והחליפו על־פני המים כינויי־גנאי בהתחלה, ובמרוצת הזמן גם דברי־נועם.

“שיקום ההגנה”    🔗

בשלב זה נקבעה בוועידת־הפיסגה בחרטום המדיניות הערבית כלפי ישראל. ב־1 בספטמבר 1967 הונח באותה ועידה הבסיס למדיניות “שלושת הלאווים” של הערבים: לא הכרה בישראל, לא מו"מ עם ישראל ולא שלום עם ישראל. בנאום בעצרת המונים בכיכר שלפני בניין האסיפה העממית הצהיר נאצר שכל מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח והוסיף “לאו” רביעי על השלושה מחרטום – שום ויתורים על זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלשתינאי. את המדיניות הצבאית של מצרים הגדיר כמושתתת על שלושה שלבים: שלב “שיקום ההגנה”, שלב “ההגנה הפעילה” ולבסוף, שלב “השחרור”. הוא הבהיר הבהר היטב, באוזני כל מי שהיה מוכן לשמוע, שההפוגה לאורך התעלה היא זמנית וכי מעשי־האיבה יחודשו ברגע שהמצרים ימצאו לנכון לחדשם.

נחשול שני של מעשי־איבה התחיל בספטמבר 1967 כאשר המצרים פתחו באש מן האי גרין המבוצר שבצפון המפרץ על שיט ישראלי שנע בתחום הגיזרה הישראלית. המצרים רצו להדגיש את דבקותם בהחלטות ועידת חרטום ולהמחיש את נחישות־דעתו של נאצר לקיים מדיניות זאת. האש התפשטה וקרבות ארטילריים קשים התנהלו לכל אורך התעלה עד קנטרה בצפון שספגה, יחד עם הערים סואץ ואיסמעיליה, אש ישירה. אלפי אזרחים נטשו את בתיהם ובהמשך הלחימה בחודשים שלאחר מכן נוספה למצרים בעיית פליטים מעיקה שהקיפה כ־750,000 איש.

ושוב נשתררה הפוגה. אחרי התפרצות זאת השתתקו התותחים עד שבא אירוע, בסתיו 1967, ומיקד שנית את עיני העולם בחזית המצרית. ב־21 באוקטובר סיירה אוניית־הדגל של חיל־הים, המשחתת “אילת”, במרחק 14 וחצי מילין ימיים מפורט סעיד. בשעה 17.32 נורה טיל ים־ים מסוג “סטיקס” מספינת־טילים מצרית מסוג “קומאר” שעגנה בתוך נמל פורט סעיד. המכ“ם של “אילת” לא גילה שום פעילות או תנועה חשודה בגלל מיקומה של ספינת־הטילים התוקפת בנמל פנימה וחרף פעולת ההתחמקות שנעשתה בפקודת רב־חובלה, כאשר נתגלה הטיל, נפגעה האונייה באיזור הדוודים, נהרגו ונפצעו קצינים ואנשי־צוות וניתק זרם החשמל. האונייה נטתה על צדה. כעבור שתי דקות פגע ב”אילת" טיל שני וגרם נזקים ונפגעים נוספים. זווית הנטייה גברה וכל אותו הזמן עסקו אנשי הצוות בהגשת עזרה לחבריהם הפצועים ובעבודות חילוץ ותיקונים בעוד הם ממתינים לספינות חיל־הים שהוזעקו לעזרתם. כשעתיים לאחר שפגע באונייה הטיל הראשון נורה טיל שלישי בעיצומן של פעולות החילוץ ופגע בה בתווך. פרצה שרפה, שורת התפוצצויות זיעזעה את הספינה וגדל מספר הנפגעים. כעבור זמן קצר טבעה “אילת” המשחתת “אילת”, בנפח של 1,710 טון, בשעתו “זילוס”, ספינת הצי הבריטי, שירתה במלחמת־העולם השנייה ונמכרה לישראל ב־1956. מתוך 199 אנשי־הצוות שעל סיפונה נרשמו 47 הרוגים או נעדרים ו־90 נפצעו. התקרית עוררה עניין בעולם, כי היה זה מקרה ראשון בהיסטוריה שאוניית־מלחמה טובעה באש טילים. נפתח עידן הטילים הימיים. מיפגש זה בישר את קרבות הטילים הראשונים בהיסטוריה שעתידים היו להתנהל בין חיל־הים הישראלי וחילות־הים של מצרים וסוריה במלחמת 1973. אין לייחס לתקרית זאת משמעות גדולה מזו מאחר שספינות־הטילים המצריות לא נתגלו במכ"ם של “אילת” מעמדתן הנייחת בנמל פורט סעיד; ואף על־פי כן עורר הדבר עניין רב בשעתו, כי היה זה אות לבאות במערכות ימיות.

היתה זו התקפה מתוכננת, בכוונה תחילה. המשמעות שלה לא נעלמה מעיני ישראל גם לאור האבידות שסבלה וגם בגלל הסטייה במדיניות הצבאית שהתגלמה בה ללא ספק. המצרים מן הסתם הביאו בחשבון תגובה ישראלית מאסיבית והניחו שתפרוץ לחימה עזה מחודשת לאורך קו הפסקת־האש. התגובה הישראלית לאירוע אמנם היתה קשה, אך בלתי־צפויה מבחינת המקום. המצרים ציפו והתכוננו לתגובה באיזור פורט סעיד בקצה הצפוני של התעלה. פיקוד צה“ל פעל על־פי הנחה זאת והגיב בקצה השני. כעבור ארבעה ימים, ב־25 באוקטובר 1967, פתח צה”ל בהרעשה ארטילרית כבדה לאורך הקצה הדרומי של תעלת סואץ: בתי־הזיקוק בסואץ, מאגרי דלק ומיתקנים פטרוכימיים ספגו אש ועלו בלהבות. ימים שלמים נכשלו הנסיונות לכבות את האש בעוד מפעלים ובניינים נהרסים באש המשתוללת של בנזין ואספאלט. המצרים עצמם העמידו את אומדן הנזקים באיזור על יותר מ־100 מיליון דולר והודיעו שנהרגו 11 ונפצעו 92. התגמול הישראלי היה כבד, כנראה יותר ממה ששיערו המצרים שיהיה. המחיר נחשב בעיני המצרים כיקר מדי ולאורך תעלת סואץ אמנם השתררה תקופה של שקט יחסי – תקופה שנמשכה תוך התפרצויות ספוראדיות של פעילות ארטילרית וסיורית וקרבות־אוויר מפעם לפעם כמעט שנה שלמה, עד קיץ 1968.

בספטמבר 1968 נסתיים השלב הראשון שהכריז עליו נאצר, שלב “שיקום ההגנה”. בתקופה זאת הצליחו הסובייטים לארגן מחדש את צבא מצרים ולחדש את ציודו. תוך זמן קצר יחסית החזיר לעצמו הצבא המצרי את מלוא העוצמה בכוח־אדם שהיתה לו ערב מלחמת יוני 1967. אלא שעכשיו, בזכות הציוד החדש יותר שסופק לו, הוא נתחזק הרבה יותר מאחר ששיפר את עמידתו הקרבית במידה ניכרת עם קליטת מטוסי־קרב מיג–21 במקום מיג–17 ומיג–19 וטאנקים T–54 ו־T–55 במקום טאנקים T–34 ו־54–T שנפלו לידי צה"ל במלחמת ששת הימים. בד בבד עם חידוש האספקה לצבא המצרי גברה המעורבות הסובייטית במצרים. בהתחלה הוצבו לצבא מצרים מאות יועצים צבאיים אבל מספרם גדל בהדרגה לאלפים. בהתחלה הסתפקו על־פי רוב במתן יעוץ בענייני ארגון והכשרה אבל עד מהרה נעשו מעורבים בכל ההיבטים של הכוחות המזוינים במצרים – לרבות המבצעיים. בהיותו מודע לחסרונותיו של חיל־האוויר המצרי, ומרצון לגרור את הפיקוד הסובייטי למעורבות עמוקה ככל האפשר בהגנת מצרים, אפילו הציע נאצר לרוסים שגנרל מחיל־האוויר הסובייטי יקבל עליו את הפיקוד על ההגנה האווירית במצרים. הרוסים דחו את ההצעה, מאחר שהיו מודעים לסיבוכים הבינלאומיים שהיו עלולים לצמוח ממהלך כזה. עם זאת הוסיף לזרום למצרים סיוע סובייטי בכמויות גדולות וצבא מצרים השתקם פיסית ומבחינת הציוד מתבוסתו במלחמת 1967.

"ההגנה הפעילה'' וקו בר־לב    🔗

הנזק הכלכלי שנגרם למצרים בגלל המלחמה היה עצום. חסימת התעלה, ההרס שנגרם לערי התעלה והפסקת התיירות, שלא לדבר על המשך הגיוס הטוטאלי של אחד הצבאות הגדולים ביותר בעולם, בשילובם יחד פגעו פגיעה חמורה בכלכלת מצרים. הנזקים שנגרמו למשק בתקופה ראשונה זאת נאמדו ב־750 מיליון דולר בקירוב. אולם הסיוע הסובייטי המאסיבי שניתן למצרים בצד הסיוע המשולב של ארצות־הנפט הערביות, שהסתכם בסך שנתי של 250 מיליון דולר בקירוב, איפשר למצרים להתגבר על חלק מקשייה הכלכליים.

השלב החדש נפתח בראשית ספטמבר 1968. אותו זמן כבר היו ערוכים לאורך תעלת סואץ כ־150,000 חיילים מצרים. המפקדים המצרים ויועציהם הסובייטים היו בדעה שהגיע הזמן לפעולה כדי לרומם את רוח הצבא ולחסל את ההשפעות הפסיכולוגיות של תבוסת 1967. צעד זה עלה בקנה אחד עם מסעו של נאצר לשפר את הלך־הרוח בארץ בכלל ולהעלות את קרנו של הצבא. חשבו שהגיע הזמן להפיח רוח חדשה בכוחות המצריים הנוטים מטבעם למיגננה, כי המוראל שלהם היה אז בשפל המדרגה (העיד על כך מספר העריקים המצרים שחצו את התעלה והתמסרו לכוחות צה"ל). ב־8 בספטמבר 1968 נתקל סיור של צה“ל במוקש צפונית לפורט תאופיק, בקצה הדרומי של התעלה, ופוצץ אותו. היה זה אות להפעלת תוכנית־אש מצרית מתואמת לאורך מאת הקילומטרים של חוף התעלה. יותר מאלף קנים מצריים בתוספת מרגמות וטאנקים הנחיתו מסך־אש מרוכז וצפוף על מטרות ישראליות לאורך התעלה. במכת־פתע זאת נגרמו לצה”ל 28 הרוגים ופצועים. בצד המצרי הוזהרו התושבים מראש שעליהם להימצא במקלטים ואף על־פי כן הודו המצרים שהיו להם 26 הרוגים ו־104 פצועים. מיתקפה זאת היתה מתואמת עם מסע תעמולה נרחב מצד המצרים שתיארו אותה כ“נצחון גדול”. המיתקפה חודשה כעבור שבועות אחדים; שוב הנחיתו המצרים הרעשה ארטילרית כבדה לאורך התעלה, אבל הפעם נוספה להתקפה הנחתת יחידות קומאנדו על הגדה שבידי צה“ל. אבידות צה”ל עלו ל־49 הרוגים ופצועים וכלי־התקשורת המצריים שוב הודיעו על נצחון גדול.

לרשות המצרים עמדה קשת רחכה של ארטילריה סובייטית קונכנציונאלית. מולם העמיד צה“ל תותחי־הוביצר 105 מ”מ המורכבים על אמכ“סים צרפתיים, הוביצר 155 מ”מ על שרמנים אמריקניים M4, ומרגמות 160 מ“מ מתוצרת תע”ש, אף אלה מורכבות על שרמנים. אבל מספר הקנים שבידי צה“ל היה בטל בשישים לעומת הריכוז המאסיבי של ארטילריה שסיפקו הרוסים לצד המצרי (נטייה זאת של פיקוד צה"ל שלא להדגיש כראוי את חשיבות הארטילריה נתגלתה במרוצת הזמן כמישגה יקר מאוד שבא על ביטויו המלא במלחמת יום־הכיפורים). בגלל נחיתותן הארטילרית של יחידות צה”ל בהשוואה למצרים לאורך התעלה הוחלט על אסטרטגיה של גישה עקיפה.

בלילה של ה־31 באוקטובר חדר כוח־פשיטה של צה“ל, במסוקים צרפתיים מסוג סוד–321, ללב עמק הנילוס במרחק 350 ק”מ מן הנקודה הישראלית הקרובה ביותר ותקף שלושה יעדים – את גשרי הנילוס קינא ונג־חמדי ותחנת־מימסר חשמלית ליד נג־חמדי. היה זה כ־500 ק“מ מדרום לקאהיר ו־250 ק”מ מצפון לאסואן. הפעולה נגד הגשרים ותחנת־החשמל הוכתרה בהצלחה גמורה וחשפה לעין כל את קיומה של “הבטן הרכה” המצרית. האתראה היתה ברורה: אזורים נרחבים בשטח מצרים חשופים להתקפות ישראליות. במצרים עצמה התעורר גל ביקורת על סידורי בטחון בלתי־מתאימים. ואכן, ב־1 בנובמבר, למחרת הפעולה הישראלית, פורסם צו בקאהיר על הקמת מיליציה להגנת נקודות חיוניות ברחבי הארץ. המצרים הסיקו מסקנות מפעולה זאת וחדלו מפעולות לאורך התעלה. נשתרר שקט יחסי.

הפוגה זאת נתנה בידי ישראל את ההזדמנות שציפתה לה מזמן לשפר את עמידת ההגנה שלה לאורך תעלת סואץ ולהקים את הביצורים הדרושים כדי שכוחות צה“ל יוכלו לעמוד כפני ההרעשות הארטילריות הכבדות. במטכ”ל התנהלו דיונים אינטנסיביים על סוג מערכת הביצורים שיש להקים לאורך התעלה. הרמטכ“ל, רב־אלוף חיים בר־לב, הטיל על אלוף אברהם (“ברן”) אדן לעמוד בראש צוות בין־זרועי שתפקידו יהיה להביא לפני המטכ”ל הצעה בדבר הקמת מערכת הגנה בסיני. עוד לפני שירד צוות זה לסיני שקל את בעיות ההגנה של חצי־האי ישעיהו גביש, אלוף פיקוד הדרום ומפקדם של גייסות צה“ל המנצחים במלחמת ששת הימים. לאור האבידות שנגרמו בגלל ההפגזות המצריות היה ברור לו שחייבים להבטיח לכוחות שמחזיקים את הקו מחסה מתאים במעוזים; עיקר הבעיה שלו היתה אם להחזיק את הכוחות על קו המים או בעומק, במרחק־מה ממנו. החזקת קו המים בעוצמה אמנם תיצור שורת יעדים קבועים שיימצאו בתצפית מתמדת מצד המצרים, אך יחד עם זאת היא תזמן לכוחות צה”ל אפשרות של תצפית ויכולת לטפל מיד בכל ניסיון צליחה מצד המצרים. גביש הגיע למסקנה שרצוי להחזיק עמדות על קו המים, בפרט בנקודות שהיו אזורי־צליחה פוטנציאליים; דעתו היתה שלמצרים לא תהיה בעיה לצלוח לכל אורך התעלה וכי צה"ל חייב לעמוד הכן לקראת אפשרות כזאת.

אדן ניגש לתכנון הגנתו של הקו לאורך תעלת סואץ. הוא ערך תוכניות ראשונות לביצורים שייבנו בצורה כזאת שיאפשרו מאכסימום של תצפית (צפייה טובה כיום וצפייה אלקטרונית בלילה) תוך חשיפת מינימום של חיילים לאש ארטילרית של האויב. הוא תיכנן ביצורים אינדיבידואליים לחמישה־עשר איש המרוחקים כ־11 ק"מ זה מזה, עם שריון נייד שיסייר ביניהם וכוח ארטילריה ושריון בעורף שיהיה מוכן לזנק קדימה ולסכל כל נסיון צליחה. לביצורים אלה התייחסו כאל מערכת אתראה קדמית. לא ראו אותם כקו־הגנה, ומכאן ההגבלה לחמישה־עשר איש, המרחק ביניהם וסידורי המגן המוגבלים.

גביש הסכים לתוכניתו של אדן בתנאי שבקצה הצפוני של התעלה יאובטחו כל נקודות־הצליחה האפשריות על־ידי קבוצות ביצורים. תוכנית ההגנה שהתבססה על מערכת אתראה זאת לאורך התעלה הובאה לאישור המטכ“ל. אלוף אריאל שרון, ראש מחלקת ההדרכה במטכ”ל, ואלוף ישראל טל, שהיה נספח למשרד הבטחון, הביעו התנגדות לתוכנית. שניהם הציעו להתפרס בשריון בלבד במרחק מסוים מן התעלה ולשלוט בה על־ידי פעילות שריון ניידת. לימים הסביר גביש בפני הציבור מה היתה עמדתו לבעיה. בעת מלחמה אמור היה הקו לפעול כשורה של עמדות־תצפית וביצורים לאורך כל צירי ההתקדמות האפשריים ולעכב את האויב לפני שייתקל בשורת מיגנני חטיבת החי“ר על כוח השריון המרוכז שלהם בקו המעברים, ממעבר המיתלה בדרום ועד בלוזה בצפון. במלחמת התשה ובתקופות של הפסקת־אש ישמשו הביצורים כעמדות־תצפית (וכמחסה בפני אש ארטילרית במלחמת התשה), כמרכזי אתראה ובקרה אלקטרונית וכבסיסים לסיורים משוריינים. כחלק ממיגנני התעלה יזם גביש מערכת של מיתקני־דלק שאפשר היה להפעילה מתוך הביצורים פנימה לשם הצתת התעלה. גביש תמיד היה בדעה שאם מתייחסים לתעלה כאל מחסום פיסי אין מנוס מלקיים נוכחות פיסית לאורכה. אחת הסכנות העיקריות שישראל עלולה לעמוד נגדה, לדעתו, היתה מהלך מצרי פתאומי לקנות דריסת־רגל, ולו הצרה ביותר, בגדה המזרחית שאחריו יבוא ניסיון להשיג הפסקת־אש מידית בגושפנקה בינלאומית. זאת ועוד, כיוון שהתפיסה הישראלית מחייבת תמיד עריכת התקפת־נגד לתוך שטח האויב חשוב היה שכוחות צה”ל יישבו על התעלה ממש ולא יימצאו במצב שיצריך לחימה כדי להגיע אליה.

במהלך הוויכוח איש לא העלה הצעה לעזוב את התעלה; חילוקי־הדעות נסבו על צורת ההתפרסות כאשר האלוף שרון תומך בשיטה של הגנה ניידת לאורך התעלה. בר־לב החליט לטובת הביצורים והצוות שבראשותו של אדן ניגש לפקח על הקמת קו המעוזים שהושלם ב־5! במארס 1969.

וכך בא לעולם “קו בר־לב” הידוע. הקמתו היתה המבצע ההנדסי הגדול ביותר שנערך עד אז בארץ. נעשה כל מאמץ כדי לנצל את ההפוגה שנכפתה על המצרים אחרי פשיטות צה"ל בעומק מצרים. עוד לפני שהושלם הקו (שכלל ביצורים להחזקת צוותים קרביים מכל הזרועות, שיכלו לעמוד בפני ההרעשות הארטילריות הכבדות ביותר ויחד עם זאת לשלוט בגדה המזרחית של התעלה) התחילו המצרים לעמוד על המשמעות שבו. הם התחילו איפוא לשבש את העבודה בצד הישראלי בצליפות, סיורים, מיקוש ופעולות־איבה אחרות. במארס 1969 התברר שהמצרים מתכוונים לחדש את הקרב לאורך התעלה ובאמצע מארס נעשתה האש הארטילרית תכופה יותר. נאצר הכריז בקול תרועה על פתיחת “שלב השחרור” שבמלחמת ההתשה. הוא עתיד היה להימשך ללא הפוגה שנה וחצי, עד להפסקת־האש באוגוסט 1970.

ירדן ואש"ף    🔗

אי־אפשר להעריך כראוי את ההתפתחויות לאורך תעלת סואץ וקו בר־לב בלי לייחס למצב זה את ההתפתחויות בשאר גבולות המדינה, ובפרט בגבול עם ירדן. אכן, מספר הפעולות העוינות שנעשו נגד ישראל ביוזמת הצבא הירדני, הצבא העיראקי (שחנה בירדן) ויחידות אש"ף הגיע למאות. כמחצית הפעולות האלה שכוונו נגד ישראל בשנים 69–1968 התחילו בעמק הירדן ובעמק בית־שאן. וכך יצא שחלק גדול מן המאמץ הבטחוני של ישראל אותו זמן הושקע בפעולות לאורך גבול זה. אבל הפעילות הצבאית האינטנסיבית יחסית לאורך הגבול עם ירדן, לעומת ההפוגה היחסית לאורך תעלת סואץ, עוררה מתח ניכר ביחסים הבין־ערביים.

וכך, במשך חודשים אחדים, עסקו הישראלים בביצור עמדותיהם לאורך תעלת סואץ כשהם מפרקים את מסילת־הברזל שהובילה לקנטרה ומשתמשים בפסים לחיזוק המעוזים שלאורך התעלה, מזיזים מיליוני טונות של עפר כדי להקים קו שיגן על אנשי צה“ל ויצמצם אבידות עד למינימום. ובעת ובעונה אחת היתה החזית הירדנית מתלקחת מפעם לפעם וכוחות צה”ל היו טרודים בה לכל אורכה. מצד שאר מדינות ערב הופעל לחץ ממשי על מצרים על שהיא מתירה לישראלים, חרף הדברים התקיפים שבפי מנהיגיה על מלחמת ההתשה, להתבצר לאורך התעלה בלי לבוא על עונשם ובשקט יחסי.

אש“ף הגביר את פעולותיו הצבאיות לאורך הגבול עם ירדן. מיד לאחר מלחמת ששת הימים הם הגיעו למסקנה שנוצר עבורם מצב אידיאלי. הנה נפתח להם כר לפעולה מקרב אוכלוסיה של שלושת־ערבי מיליון ערבים בגדה המערבית שישמשו להם כבסיס; וכתוצאה מפעולותיהם, חשבו, יהיה לאל ידם לעורר את האוכלוסיה האזרחית בגדה שתתקומם נגד הכיבוש הישראלי, תנקוט מעשי איבה ואולי גם תתמרד בסופו של דבר. אולם יעילותו של המימשל הצבאי הישראלי (שהיה נוח מאוד) הוכחה בכך שניתן לערבים לשלוט בעצמם ולחיות בשלום ובבטחון בתנאי שלא יפגעו במעשיהם בבטחונה של ישראל בצורה כלשהי. מדיניות זאת, בשילוב פיקוח בטחוני יעיל מאוד ושיטת סיורים אפקטיביים של צה”ל באזורי מדבר שוממים ובמרחבי עמק הירדן, הולידה מצב שהשמיט את הקרקע מתחת לעמדת אש“ף באיזור. בסיסי הפעולה הפוטנציאליים שלהם בגדה המערבית חוסלו אחד אחד. וכך לא נותרה לאש”ף ברירה אלא לנטוש את איזור הגדה המערבית, מקום שנבצר מהם להקים בסיס, ולעבור לגדה המזרחית של הירדן. שם הקימו את בסיסיהם, משם יצאו לפעולות מעבר לנהר ולשם חזרו עם סיום הפעולות.

הפשיטה לכראמה, 21 מרץ 1968

פעולות אלה, בצד התקפות ארטילריה חוזרות ומתגברות על סיורי צה“ל בעמק הירדן, על ישובים ישראליים ועל עובדי־אדמה בעמק הירדן העליון ובעמק בית־שאן, יצרו בעיה צבאית קשה. לאחר שפוצץ אוטובוס של תלמידים במארס 1968 וילדים נהרגו ונפצעו החליט צה”ל לפעול נגד הבסיס הראשי שהקים אש“ף באיזור כראמה, ממזרח לירדן, וגם באיזור שמדרום לים המלח. הכפר כראמה התרוקן כמעט כולו מתושביו האזרחיים וישבו בו היחידות השונות של ארגוני הטרור המרכיבים את אש”ף. גם מיפקדות רבות היו מרוכזות באיזור זה. ב־21 במארס תקף צה“ל את כראמה. הכוחות הראשונים שצלחו את הנהר מיהרו מזרחה: תפקידם היה לסכל כל התקדמות או תגובה מצד צבא ירדן. במשך כל היום התנהלו קרבות שריון קשים בין כוחות צה”ל והשריון הירדני. כיבוש כראמה הופקד בידי כוח צנחנים שנע על זחל“מים בסיוע טאנקים. כוח צנחנים נוסף הונחת במסוקים כדי לחסום את דרכי הנסיגה של יחידות אש”ף מכראמה. בשעה 08.00 השתלטו כוחות צה“ל על העיירה ונתגלה שהיא בסיס אש”ף גדול אפילו ממה ששיערו תחילה. בינתיים נסוגו הכוחות הירדניים לגבעות וניהלו משם קרב נגד יחידות השריון של צה“ל תוך ניצול עדיפותם בשטח. בשעות הצהריים התחילו כוחות צה”ל לסגת ועד שעה 21.00 יצאו כולם משטח הגדה המזרחית. היה זה קרב עקוב מדם והפיקוד הישראלי עשה בו כמה מישגים טאקטיים; ואף על־פי כן הושגה מטרת המשימה.

במקביל למבצע זה ערך צה“ל פעולה מדרום לים המלח נגד הכפר הירדני סאפי והעמדות שמסביבו. אותו יום, 21 במארס, נגרמו לצבא ירדן 40 הרוגים ולאש”ף כ־200, ואילו כ־150 חשודים בהשתייכות לאש“ף הובאו ארצה לחקירה. אבידות צה”ל הסתכמו ב־28 הרוגים ו־69 פצועים, מלבד ארבעה טאנקים ושני משוריינים ומטוס שהופל; הטייס הצליח לצנוח בשלום.

הפעולה בכראמה חשפה את פגיעותן של יחידות אש“ף כשהן פרוסות לאורך הירדן, ועל כן הם העבירו את ריכוזיהם לתוך ההרים. דבר זה הטיל עליהם מיגבלות נוספות וגיחותיהם לגדה המערבית נעשו מורכבות וקשות עוד יותר משהיו קודם. בשלב זה נשלח חיל־האוויר להפציץ את ריכוזיהם באיזור אס־סאלט והם נאלצו להזיז את יחידותיהם עוד יותר מזרחה ולהרים גבוהים יותר, להתפשט על־פני בסיסים רבים יותר ולחפש מפלט מהתקפות צה”ל על־ידי ניסיון להתרכז באזורים המאוכלסים אזרחים ירדניים. דבר זה עתיד היה לעורר חיכוכים ניכרים בין המחבלים והירדנים ולהשפיע על השתלשלות המאורעות שהובילה להתפוצצות בין יחידות אש"ף והכוחות המזוינים של ירדן.

פעולותיו המוצלחות של צה“ל בסיכול חדירתן של יחידות החבלנים מעבר לירדן בצירוף פעולות התקיפה נגד ריכוזים מזוהים של אש”ף השפיעו את השפעתן, והיקף פעולותיהן של יחידות אש“ף מעבר לירדן הצטמצם בהרבה. אבל ההפגזות וההטרדה באש ארטילרית ובטילי קאטיושה לא פסקו. רבים מאירועים אלה התלקחו לחילופי־אש בקנה־מידה גדול, ותותחי צה”ל תקפו ריכוזי אוכלוסיה מרוחקים כמו העיר אירביד בצפון ירדן. לקראת סוף 1968, בדצמבר, הצטרפה להפגזת מרכזי אוכלוסיה בארץ הארטילריה ארוכת־הטווח של חיל־המשלוח העיראקי בירדן. התנהלו דו־קרבות ארטילריים ובסופו של דבר תקף חיל־האוויר את הכוח העיראקי וגרם לו שמונה הרוגים ו־14 פצועים ונזק ניכר לציוד ולרכב.

על היקף הפעולות שהתנהלו נגד ישראל בגבולות השונים תלמד העובדה שבין ספטמבר 1968 ומארס 1969 נמנו כ־534 אירועים כאלה; 189 מהם נבעו מירדן ו־123 מרצועת עזה. רק 29 נבעו בגדה המערבית ו־47 לאורך תעלת סואץ.

יחד עם זאת ערך אש“ף פעולות חבלה נגד יעדים ישראליים בארצות־חוץ, ופתח בחטיפת מטוס “אל־על” לאלג’יריה ביולי 1968. בכך התחיל טרור בינלאומי מסוג חדש יחסית; במרוצת הזמן הוא לא הצטמצם במטרות ישראליות בלבד אלא אומץ על־ידי ארגוני טרור ברחבי העולם כולו. היתה זו התפתחות שמוסיפה עד היום להוות איום חמור על החברה בעולם החופשי. אש”ף עתיד היה לפעול ככוח מרכזי לרבים מארגוני הטרור המייסרים את העולם החופשי זה שנים, מבחינות רבות – בהדרכה, באספקה ומבחינה מבצעית. את עיקר מימונם עתידים היו ארגוני טרור אלה לשאוב ממשטרו של הקולונל מועמר אל־קדאפי בלוב.

כל הפעולות האלה התרחשו על הרקע המדיני שנוצר עם קבלת ההחלטה מס' 242 במועצת הבטחון ב־22 בנובמבר 1967. בהחלטה זאת נאמר, בין השאר, כי הגשמת העקרונות של מגילת האו"ם מחייבת השכנת שלום צודק ובר־קיימא במזרח התיכון תוך יישום שני העקרונות הבאים:

1. נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון.

2. קץ לכל תביעות או מצבי לוחמה, כיבוד והכרה בריבונותה, בשלמותה הטריטוריאלית ובעצמאותה המדינית של כל מדינה באיזור ובזכותן לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים ללא איומים או מעשי אלימות.

בתוקף ההחלטה נתבקש המזכיר הכללי של האו"ם למנות נציג מיוחד שיטפל בהגשמתה; לתפקיד זה נבחר דיפלומאט שוודי, גונאר יארינג, שעסק בשנתיים הבאות במסע דילוגים בין הבירות השונות במזרח התיכון בניסיון להוציא את ההחלטה לפועל. מאמציו היו לשווא אבל עצם ההחלטה, שנתקבלה על־ידי מצרים וירדן בצד הערבי ועל־ידי ישראל, עתידה היתה בסופו של דבר לשמש יסוד להשגת חוזה השלום הראשון במזרח התיכון ב־1979.

“שלב השחרור”    🔗

השקט היחסי ששרר לאורך תעלת סואץ מאז אוקטובר 1968 הופר במארס 1969. כמה מטוסים מצריים חדרו לשטח האווירי של ישראל לצורך סיור ואחד מהם הופל. התפתח קרב ארטילרי עז שהתפשט לאורך התעלה וביום השני לקרב נהרגו הרמטכ"ל המצרי, הגנרל עבדול מונעים ריאד, וכמה מקציני מטהו בהיותם עסוקים בעמדה קדמית באיסמעיליה בפיקוח על המיתקפה החדשה. שוב נגרמו אבידות לשני הצדדים וערים מצריות, אוניות ומיתקנים במפרץ סואץ ספגו נזקים ניכרים. אחרי הפוגה קצרה של שבועות אחדים חידשו המצרים את מלחמת ההתשה ב־10 באפריל 1969; ומאז היא נמשכה ללא הפסקה שישה־עשר חודשים רצופים.

בשלב זה הצהיר נאצר שאינו מכיר עוד ואינו שומר על הפסקת־האש שהתקיימה מאז 1967. ובנאום האחד במאי המסורתי שלו אף הכריז כי 60% מקו בר־לב נהרסו באש המצרית וכי צבא מצרים עובר משלב “ההגנה הפעילה” לשלב “השחרור”. מלחמת ההתשה התחדשה ביתר שאת.

המדיניות המצרית הסתמכה על הערכות של מה שנראה בעיניהם כחולשות בסיסיות של האופי הלאומי הישראלי וגישתם הצבאית. בצאתם מן ההנחה שכוחות צה“ל מגלים את כוחם האמיתי במלחמת תנועה שמהירות וכושר־תמרון הם העיקר שבה הגיעו המצרים לכלל מסקנה שידו של צה”ל תהיה על התחתונה במלחמת התשה סטאטית, שלתמרון אין בה ערך רב וכאשר למצרים עליונות ניכרת על ישראל בנשק העיקרי המתאים לסוג זה של מלחמה, בארטילריה. כמו־כן היו המצרים מודעים לרגישות הרבה שקיימת בציבור הישראלי לאובדן כוח־אדם. הם הבינו שעל־ידי הקזת־דם מתמדת בשיטות התשה הם יפגעו במה שהצטייר בעיניהם כעקב אכילס של ישראל. על כן היתה מטרתם לשחוק את צה"ל בהתקפות חוזרות ולהביא בכך לירידת המוראל גם בקרב הכוחות המזוינים וגם בעורף האזרחי, להשמיד ציוד מלחמתי ישראלי רב ככל האפשר ולהטיל על ישראל נטל כלכלי כבד ככל האפשר. מצב זה, חשבו, יביא בסופו של דבר לריכוך הכוח הישראלי עד כדי כך שייווצרו במוקדם או במאוחר מצבים שיאפשרו לכוחות מצריים נבחרים לחצות את התעלה ולהקים ראש־גשר על הגדה המזרחית. לזאת נוסף עוד שיקול שהפעילות המלחמתית הרצופה לאורך התעלה תחזיק את העניין על סדר־היום של ארגון האומות המאוחדות ותגביר בכך את הלחץ המדיני על ישראל.

פשיטות והפצצות צה"ל בשטח מצרים, 1968–1970

אלוף עזר ויצמן, מפקד חיל־האוויר וסגן הרמטכ"ל במלחמת ההתשה

רב־אלוף חיים בר־לב, רמטכ“ל צה”ל במלחמת ההתשה, שעל שמו נקרא קו־המעוזים שעל תעלת סואץ (ישראל סאן)

מייג’ר־ג’נרל עבד אל־מונעים ריאד, רמטכ"ל צבא מצרים, שנהרג בחילופי אש ארטילרית בתעלה במארס 1969 (AP)

עשן סמיך מיתמר מבתי־הזיקוק בעיר סואץ בעקבות התקפה ארטילרית של צה"ל ב־1968 (ג’רוזלם פוסט).

במארס 1968 ערכו כוחות צה"ל פשיטת־תגמול גדולה נגד בסיס המחבלים בכראמה, ממזרח לירדן. לשני הצדדים נגרמו אבידות כבדות (במחנה).

סיור ישראלי בדרכו צפונה; תעלת סואץ היא משמאל לנתיב העפר.

אוניות־סוחר שנתקעו במי התעלה אחרי מלחמת ששת הימים (במחנה)

ספינת־טילים ישראלית מדגם “סער”; בכל תיבה טיל ים־ים מסוג “גבריאל”. הכינוי “ספינות שרבורג” בא להן משום שהוברחו מנמל שרבורג בצרפת לאחר שהוטל עליהן אמבארגו (חיל־הים)

באחד המעוזים של קו בר־לב (במחנה)

מול מדיניות צבאית זאת הגדירה ישראל את מדיניותה שלה שמצאה את ביטויה הטוב ביותר בסכומים האדירים שהושקעו בקו בר־לב שלאורך תעלת סואץ, על מערכת המעוזים המורכבת שלו, דרכי־סיור, חומות עפר, דרכי־גישה, מרכזי־בקרה תת־קרקעיים ועמדות ארטילריה וטאנקים בסיוע הדדי. עקרון ההגנה הראשון היה להבטיח שליטה גמורה על קו המים לאורך התעלה ומצב שיאפשר להדוף כל ניסיון מצרי לצלוח את התעלה או להקים ראש־גשר. המטרה השנייה במערכת ההגנה הזאת לאורך התעלה היתה לצמצם עד למינימום את מספר האבידות שישראל תיאלץ לעמוד בהם. אי לכך נבנו המעוזים בצורה כזאת שיוכלו לעמוד בפני ההרעשות המצריות הכבדות ביותר. זאת ועוד, ההתפרסות החדשה אמורה היתה גם לאפשר לישראל לנהל מלחמת־התשה משלה נגד המצרים ולכפות עליהם חזרה להפסקת־האש. אבל מדיניות חדשה זאת חייבה את ישראל, כפי ששיערו המצרים, להסתגל לאסטרטגיה של הגנה סטאטית שלא היתה מורגלת בה, במקום הטאקטיקה המבוססת על מהירות וכושר־תמרון שעליה התבססו עד אז עקרונית. וכך נמשכה המלאכה בקו התעלה. בין השאר הוקמה חומת־עפר שבאה להסתיר מעיני המצרים את פעולות צה“ל והכנותיו לאורך התעלה. המצרים הטרידו את אנשי ההנדסה של צה”ל שעבדו על השלמת החומה ואילצו אותם באחד השלבים להציב במקום קרונות־רכבת ולמלא אותם עפר כבסיס לחומה. בשלב זה נקט כל צד מדיניות פעילה יותר והוציא סיורים לצד שכנגד. גם סוכל ניסיון אחד של אנשי קומאנדו מצרים לכבוש את אחד המעוזים.

חילופי־האש הארטילריים נמשכו לאורך התעלה וגרמו אבידות לשני הצדדים. אבל עוצמת המעוזים בקו התעלה מנעה מן הארטילריה המצרית כל אפשרות של חדירה או הרס של אף לא אחד מהם. על כן אימצו להם המצרים קו של הטרדה מתמדת והתנכלו לכל סימן של חיים ותנועה לאורך התעלה במטרה להכביד על כוחות צה“ל ככל האפשר ולגרום להם אבידות רבות ככל האפשר. וכך חזר צה”ל לאסטרטגיה של גישה עקיפה וביצע פשיטות קומאנדו נועזות עמוק בשטח מצרים. הם קטעו את קווי המתח הגבוה בין אסואן וקאהיר ותקפו את הסכר שליד נג־חמדי, גשר ליד אידפו ובסיסי־חוף מצריים בראס אדביה על הגדה המערבית של מפרץ סואץ. באחת הפשיטות האלה נהרגו 29 חיילים מצרים.

המצרים מצדם נקטו אסטרטגיה פעילה מאוד של מבצעי־תקיפה שנערכו בתכיפות גוברת על הצד המזרחי של התעלה שבשליטת צה“ל. הוטמנו מוקשים ויחידות מצריות צלחו את התעלה ושמו מארבים לסיורי צה”ל ולתנועה לאורך הכביש המקביל לתעלה מצפון לדרום. ביולי הצליחו המצרים באחד מנסיונותיהם הרבים לחדור לחניון טאנקים מדרום לפורט תאופיק וגרמו לצה“ל 11 נפגעים. היה זה בשלב זה, ב־24 במאי 1969, שמיג–21 מצרי הופל מגובה של 7 ק”מ בערך בטיל “הוק” קרקע־אוויר ששוגר בידיים ישראליות. היתה זו הפעם הראשונה בסכסוך המזרח־תיכוני שנעשה שימוש בטיל “הוק” כדי להפיל מטוס אויב; הטיל נעשה חלק ממערך ההגנה האווירי של ארצות־הברית ב־1959 והוכנס לשירות צה"ל ב־1964,

ביולי 1969 התברר למפקדי צה“ל ששיטה התגובה שלהם אינה מביאה לתוצאות הרצויות ועל כן הוחלט על גישה חדשה. דובר על פעולות־תגמול מאסיביות באוויר בצד פשיטות מוגברות בהיקף שלא בוצע עד אז. ב־19 ביולי תקפו כוחות צה”ל את האי גרין, אי־מצודה מלאכותי בחלק הצפוני של מפרץ סואץ שהוקם בשעתו להגנת המבואות של סואץ. הוא נבנה כמצודה, היה מבוצר היטב והוחזק על־ידי 200 חיילים מצרים – מבצר שלא היה בר־כיבוש לכאורה. ואף על־פי כן הצליח כוח הפשיטה לנחות על האי והמבצר נכבש בפעולה שעמדה בסימן גבורה עילאית, אחת הנועזות והקשות ביותר בתולדות צה"ל הגדושות מעשים נועזים מאז ומתמיד. למגינים המצרים נגרמו אבידות קשות ומספר הנפגעים כצד הישראלי הסתכם ב־16 הרוגים ופצועים; הכוח התוקף הרס את המבצר על מיתקניו ונסוג.

“ארטילריה מעופפת”    🔗

מבחינה צבאית, השינוי המשמעותי ביותר במדיניות ישראל היה להטיל למערכה את חיל־האוויר ולהשתמש בו כב“ארטילריה מעופפת”, במקום להגביר את כוחה של הארטילריה הקרקעית⁵. לימים נתברר שמדיניות זאת היתה מישגה חמור. בשלב זה הגיעו לכלל ביטוי תפיסות קיימות שהפריזו בהדגשת חשיבותם של השריון וחיל־האוויר כנגד כוח מאוזן יותר, ודבר זה עתיד היה לעלות ביוקר רב במלחמת יום־הכיפורים ב־1973. בטווח הארוך, מבחינה אסטרטגית, אמנם התברר שמדיניות זאת היתה מישגה גדול בחישובי ישראל, אבל מבחינה טאקטית קצרת־טווח הוכתרה בהצלחה מלאה. בטווח הארוך נוצר בגללה חוסר־איזון בצה“ל ולא ייחסו חשיבות מספקת לנשק מסייע כגון ארטילריה ולכוחות סיוע כגון חרמ”ש. עליונות המצרים בארטילריה הוסיפה להיות גורם חשוב במאזן הכוחות.

פעולות האוויר של צה“ל גררו, כמובן, תגובה מצרית ולאורך התעלה התלקחו קרבות אוויר. במשך יולי 1969 הופלו חמישה מטוסים מצריים: שני מיג–21, אחד מטוס “סוחוי”–7 ושני מיג–17 (שני אלה באש נ.מ.). המטרות העיקריות של צה”ל היו עמדות הארטילריה המצריות ובסיסי הטילים קרקע־אוויר סאם–2 שהגנו עליהן. בפחות מחודשיים מאז שנפתחה מיתקפת־האוויר הישראלית ערך חיל־האוויר יותר מאלף גיחות בשטח מצרים לעומת מאה גיחות מצריות באותה תקופה; חיל־האוויר איבד שלושה מטוסים לעומת 21 שאיבדו המצרים.

בינתיים השתוללה המלחמה לאורך התעלה. צליפות, פטרולים, מארבים והפגזות לסירוגין גבו מחיר ומספר הנפגעים משני הצדדים גדל והלך. בימים 8–11 בספטמבר 1969 ערך צה“ל מבצע שהפתיע שוב בהיקפו ובטיבו. הוא התחיל בהטבעת שתי טרפדות מצריות שעגנו בראס א־סאדאת שבמפרץ סואץ על־ידי אנשי־צפרדע. למחרת היום חצה את המפרץ כוח־משימה בגודל גדוד משוריין בנחתות טאנקים ועלה על החוף המצרי במבצע שהיה מן המרהיבים ביותר שערך צה”ל עד אז – פשיטה משוריינת לעומק מצרים. כוח־המשימה המשוריין נחת עם שחר ה־9 בספטמבר בא־דיר בחוף המערבי של מפרץ סואץ, להפתעתם הגמורה של המצרים. יחידות מצריות רבות שנתקלו בכוח שריון זה לא הגיבו בכלל, שכן כוחות ישראליים היו הדבר האחרון שציפו לראות אי־פעם מעבר מזה של המפרץ. התברר שרמת הבקרה והתיאום בין הכוחות המצריים לאורך המפרץ לא היתה מספקת, והדבר נוצל במלואו על־ידי כוח־הפשיטה של צה“ל. בשעות המוקדמות של הבוקר הגיע הכוח ליעדו העיקרי, מחנה־צבא בשם ראס אבו־דראג'. במהלך ההסתערות, בסיוע התקפות מן האוויר, נהרסו מיתקני המחנה וביניהם המטרה הראשית של הפשיטה, מגדל המכ”ם שבמחנה. לאחר שטיהר את ראס אבו־דראג' המשיך הכוח דרומה לראס זעפרנה והשמיד שם מיתקני מכ"ם נוספים. בשלב זה עלה הכוח על נחתות וחזר בשלום לבסיסו בסיני.

פשיטה משוריינת בחוף המערבי של מפרץ סואץ, 9 ספטמבר 1969

פשיטה זאת גרמה למצרים זעזוע קשה בהבליטה שוב את פגיעותה של מערכת ההגנה המצרית ואת העובדה שישראל אינה רואה חובה לעצמה להילחם בקווים סטאטיים. יותר מעשר שעות פעל כוח־השריון של צה“ל בשטח מצרי כאוות־נפשו, עבר תוך כדי כך מרחק של כחמישים קילומטר, השמיד מוצבים קדמיים ותחנות־אתראה והסב לכוחות המצריים יותר ממאה נפגעים. התברר שהיה זה אחד המבצעים הנועזים יותר של צה”ל שהצטיין בתכנון מעולה ובמידה רבה של שיתוף בין־זרועי. עד שהמצרים הצליחו לעמוד על מלוא המשמעות של האירוע כבר היה הכוח הישראלי המנצח בדרכו חזרה לסיני. נאצר עצמו לקה בהתקף־לב אחרי מבצע זה והיו חילופי־גברי חשובים בפיקוד המצרי וביניהם פיטורי הרמטכ"ל ומפקד הצי.

כְכל שנמשכה מלחמת ההתשה נתרבו קרבות־האוויר. ב־11 בספטמבר אבדו למצרים אחד־עשר מטוסים (7 מיג–21, שלושה סוחוי–7 ואחד מיג–17) כנגד מטוס ישראלי אחד שהופל. ובכל זאת המשיכו המצרים בהתקפות הקומאנדו שלהם מעבר לתעלה, חילופי־האש הארטילריים לא פסקו וצה"ל המשיך בפשיטות ארוכות־הטווח למצרים העליונה.

המבצע המרשים ביותר בתקופה זאת היה ללא ספק ההסתערות על תחנת המכ“ם בראס ערב, וזאת לא לשם הריסת העמדה אלא לשם עקירת הציוד שמשקלו הכללי הגיע לכדי שבע טונות. השגת מכ”ם רוסי חדיש זה מסוג P12 היתה חשובה לאין ערוך לישראלים ולמעצמות המערב בתחום הלוחמה האלקטרונית. הכוח חצה את מפרץ סואץ והגיע לאיזור תחנת המכ“ם במסוקים CH–53. חיל־האוויר הפציץ יעדים בסביבה בפעולת־הסחה בעוד כוח־הפשיטה עושה את דרכו לתחנת המכ”ם. הוא גבר על חיל־המצב המצרי, הרג אחדים ולכד את האחרים. ואז, במירוץ נגד הזמן, עקר את הקרונות שהכילו את ציוד המכ“ם, ושהיו קבורים בחלקם באדמה; הקרון הראשי נרתם בכבלי־פלדה מיוחדים למסוק, והשני הורם במסוק אחר. בקשיים רבים הצליחו שני המסוקים להעביר את הציוד הכבד לחוף המזרחי של מפרץ סואץ. זו הפעם הראשונה נתאפשרה למימסד הצבאי בארץ (ובארצות מערביות רבות) הצצה אינטימית לתוך מיתקן מכ”ם רוסי מסוג' P12.

הימים הראשונים של 1970 העידו כי האסטרטגיה הישראלית של התשה נגדית מתחילה לעשות רושם על המצרים. הפשיטות הנועזות של צה“ל הוציאו במידת־מה את הפיקוד המצרי משיווי־משקלו והתוצאה המידית של השימוש המאסיבי בכוח האווירי של צה”ל היתה מרשימה בהחלט. המצרים הפעילו את מערך טילי קרקע־אוויר שהתבסס על הטיל הסובייטי מסוג סאם–2 אבל שלוש פעמים, מאז שנפתחה המיתקפה ביולי 1969 עד ינואר 1970, הצליח חיל־האוויר להשמיד חלק ניכר של מערכת ההגנה האווירית המצרית. מטוסי צה“ל התחילו לשוטט ברחבי מצרים ולתקוף מטרות מצריות בעומק. הרושם בציבור המצרי היה קשה וההשפעה על המשטר מבפנים התחילה להדאיג את נאצר. בקרמל ובמקומות אחרים באימפריה הסובייטית ראו בדאגה גוברת כיצד ציוד מתוצרת מערבית בידי טייסים ישראלים פועל בחופשיות יחסית נגד מערכת הגנה אווירית שהיא דומה לזו שמגינה על הגוש הקומוניסטי בפני המערב. השפעת המהלומות שהנחיתו כוחות צה”ל על מערך ההגנה המצרי שנתקבל מן הסובייטים לא נעלמה מעיני המימסדים הצבאיים ברחבי הגוש הסובייטי. צה“ל הלם בעמדות שעל התעלה. בתקופה הנסקרת הופלו 48 מטוסים מצריים כנגד 5 של צה”ל. היוזמה עברה לידי צה"ל. וככל שנמשכה המיתקפה הישראלית ניתן היה לגלות נימה של יאוש גובר בתגובה הציבורית במצרים – ומעל לכל בדיווחים שמסרו לסובייטים.

התגובה הישראלית למלחמת ההתשה שניהלו נגדה המצרים ושאר ארצות ערב חרף ההסכם להפסקת־אש נתגלתה כהצלחה ניכרת בשלבה הראשון, כלומר מיולי עד ספטמבר 1969. בתקופה זאת השיגה ישראל עליונות גמורה באוויר כתוצאה מקרבות־אוויר מכריעים. אחר כך בא השלב השני, השמדת המערכים המצריים של טילי נ.מ. ומכ“ם כדי לזכות את צה”ל ביד חופשית יחסית מעל לתחום האווירי המצרי. השלב השלישי היה פסיכולוגי ביסודו, החדרת המצב העובדתי לתודעת האזרח המצרי הממוצע על־ידי התקפות על מיתקנים צבאיים בקירבת קאהיר וערים אחרות ואולי עוד חשוב מזה – לקו השני של הכוחות המצריים, לעוצבות מילואים וליחידות שלא היו מעורבות במישרין בלחימה לאורך התעלה. שלב זה נפתח ב־7 בינואר 1970.

השתלשלות הלחימה לאורך תעלת סואץ – כאשר לחיל־האוויר של צה“ל היתה יד חופשית יחסית מעל לתחום האווירי של מצרים, מערך ההגנה האנטי־אווירי המצרי נהרס במידה ניכרת והכף נוטה בהדרגה לטובת ישראל במלחמת ההתשה – הוסתרה מעיני הציבור המצרי על־ידי עיתונות וכלי־תקשורת מבוקרים. מטרת המיתקפה הישראלית החדשה היתה להעמיד את הציבור במצרים על העובדות האמיתיות ולגרום בכך ללחצים מלמטה שיביאו לחידוש הסכם הפסקת־האש. ההתקפות נערכו עמוק בתוך מצרים על יעדים צבאיים ובתוכם מאגרי ציוד ותחמושת, מיפקדות, מרכזי הדרכה צבאיים – הכל בראדיוס של 40 ק”מ מקאהיר. מטרות אלה הותקפו חזור ושוב ואזרחיה של בירת מצרים הוחרדו תכופות על־ידי צופרי האזעקה. לאט לאט למד הציבור המצרי לדעת שחיל־האוויר הישראלי פועל בשמי מצרים בלי מצרים.

ובעוד ההתקפות נערכות בעומק מצרים פרצו מפעם לפעם קרבות לאורך התעלה ומפרץ סואץ. ב־22 בינואר תקפו יחידות צה“ל וכבשו את האי שדואן, השוכן כ־30 ק”מ משארם א־שייח במיצר המקשר את מפרץ סואץ עם ים סוף. בקרב נהרגו 30 חיילים מצרים, רבים נלקחו בשבי, וטובעו שתי טרפדות מצריות מסוג 1.83 P. לאחר שהחזיק באי במשך 30 שעות נסוג הכוח ועמו כל הציוד הצבאי על מיתקן המכ“ם שבאי שפורק ו־62 שבויים. לצה”ל נגרמו שלושה הרוגים ושישה פצועים. התוצאה המצטברת של ההתקפות האלה על מצרים בכל הגזרות הניבה פרי ובינואר 1970 סבלו כוחות צה"ל שעל התעלה ממספר הנפגעים הנמוך ביותר מבכל חודש אחר מאז שהתחילה מלחמת ההתשה: שישה הרוגים. בהודעות המצריות לציבור החלה להסתמן נימה של דאגה. נאצר פנה לברית־המועצות.

הסובייטים וטילי סאם    🔗

בדצמבר 1969 הגיע למצרים מפקד כוחות הנ.מ. הסובייטי כדי לעמוד מקרוב על המצב המביך שנוצר מאי־יכולתם של כלי הנשק שסיפקו הסובייטים להתמודד עם התקפות האוויר הישראליות. בינואר 1970 ערך נאצר ביקור חשאי במוסקבה, תיאר את חומרת המצב שנוצר וביקש סיוע סובייטי נוסף. בביקורו זה הציג את הבעיה הצבאית שעמדה בפני המצרים וגם את הבעיות שעלולות להתעורר מבחינת משטרו אם הישראלים ימשיכו בהתקפותיהם. תגובת הסובייטים היתה מידית והחלטית. אדרבה, הסובייטים קפצו על ההזדמנות שנוצרה על־ידי מצבו הנואש של נאצר כדי לקדם את תוכניותיהם להמשך חדירתם באיזור. באמצע פברואר הגיעו כ־1,500 אנשי־צוות סובייטים עם משלוחים של מערכת ההגנה האווירית החדישה ביותר, כולל טילי סאם–3 החדשים. טילים אלה, שעלו בניידותם ויעילותם על קודמיהם, אוישו על־ידי חיילים סובייטים ולא מצרים והוצבו גם באיזור התעלה וגם בעומק מצרים. הכוחות הסובייטיים במצרים גדלו לכדי 15,000 איש והם הועסקו בהגנה אווירית, איישו מיתקני טילים ואוויר ונשאו באחריות להגנת העומק האסטרטגי המצרי, בהתחלה בעזרת טילים ובמרוצת הזמן במטוסים שהוטסו על־ידי רוסים. וכך נוצר מצב שחדירת צה“ל לשטח האווירי המצרי עלולה היתה להביא להתנגשות עם כוחות סובייטיים. הטיל סאם–3 תוכנן במיוחד לשימוש נגד מטוסים מנמיכי־טוס; ניתן היה להציב אותו על מישטח נייד או בבונקרים תת־קרקעיים מוגנים היטב. כיוון שהשלים את הטיל סאם–2 בעל הטווח הארוך יותר הוא סתם הרבה “חורים” במערך ההגנה המצרי והכביד בשיעור זה על מלאכתו של חיל־האוויר של צה”ל.

בתקופה זאת, בתחילת 1970, גברו פעולות הסיור של שני הצדדים, המיקוש וההתשה הארטילרית לאורך כל הגזרות. בפברואר הצליחו אנשי־צפרדע מצרים שפעלו מעקבה לחדור לאילת, להטביע ספינת־עזר של חיל הים ולגרום נזק לכלי נחיתה; פטרול מצרי בעומק הצליח לשבות שני עובדי שק“ם; וכוח ישראלי צלח את התעלה באל־כף, דרומית לפורט סעיד, ותקף סוללות ארטילריה ובונקרים. בתחילת החודש נתקל סיור צה”ל מעורב של שריון ורגלים, שנע לאורך הגדה המזרחית של התעלה, במארב של סיור מצרי שהתמקם בצד הישראלי של התעלה. במהלך הקרב נהרגו מפקד הכוח הישראלי וארבעה מאנשיו. כעבור ימים אחדים תקף סיור של צה“ל יחידת־סיור מצרית שהעמיקה עד למעבר המיתלה: המצרים נשבו כולם או נהרגו. כל אותו זמן ערך חיל־האוויר המצרי התקפות “פגע וברח” מעבר לתעלה ובאחת ההתקפות האלה נהרגו 11 מחיילי צה”ל. הפעילות האווירית המוגברת מעל לאיזור התעלה גרמה לקרבות־אוויר רבים בחודש פברואר שבמהלכם הופלו 8 מטוסים מצריים ושניים ישראליים. בחודש מארס עוד גברה הלחימה והמצרים איבדו בקרבות־אוויר 12 מטוסים.

בינתיים גבר תהליך ה“סובייטיזציה”; כוחות סובייטיים נוספים זרמו למצרים ומערכת הנ.מ. החדשה נעשתה פעילה ויעילה יותר. מצב זה היה השתלשלות טבעית מן הקו הסובייטי המסורתי שהביא למלחמת ששת הימים ופעל נגד כל צורת פשרה מצד הערבים במו"מ עם ישראל. ברית־המועצות התקרבה להשגת אחת המטרות האסטרטגיות שלה – להציב כוחות סובייטיים באגן הים התיכון ולאורך נתיב־המים האסטרטגי החיוני של תעלת סואץ ולפקח בכך על החוליה העיקרית המקשרת את הים התיכון והאוקיינוס ההודי. ההתפתחויות במצרים יצרו דגם נוח להגשמת המטרה האסטרטגית של הסובייטים, בפרט בהקשר של העימות עם סין שהוסיף לאוקיינוס ההודי משנה חשיבות בדגם האסטרטגי הכולל.

בניסיון להפעיל לחץ על המצרים ולהביא אותם להסכמה להפסקת־אש הציע שר הבטחון דאז, משה דיין, לוועדת השרים לענייני בטחון שישראל תערוך התקפות־אוויר על בסיסים צבאיים עמוק בתוך מצרים. ההתקפות בחודשים ינואר, פברואר ומארס 1970 גרמו, לדברי דיין, להתמוטטות המוראל במצרים והעמידו את נאצר בפני דילמה: מצד אחד הוא הבין שצבאו אינו מסוגל למנוע את פעולות צה“ל ויחד עם זאת לא היה מוכן להכריז על הפסקת־אש ולפתוח במו”מ על שלום עם ישראל. בספר זכרונותיו⁶ מספר דיין שנאצר טס למוסקבה וביקש מן הרוסים חיילים סובייטים. בכך הוא מאשר שהפצצות צה"ל בעומק מצרים הן שגרמו לכניסתם המאסיבית של חיילים סובייטים למצרים.

מנקודת־ראות קצרת־טווח היה בהפצצות צה“ל, שהיו כרוכות בחדירה לעומק, היגיון מסוים; אבל בטווח הארוך נראה שהיו מישגה גדול. מבחינה מדינית לא השיגו את מטרותיהן, כי סמכותו של נאצר נשארה בעינה. אף שמיתקנים מצריים הפכו פה ושם לעיי חרבות התמידו המצרים בהתקפותיהם לאורך התעלה. קשה לומר אם מהלך האירועים היה מביא ממילא להגברת הסובייטיזציה במצרים או לאו אבל אין ספק שהחלטת ישראל להפציץ בעומק מצרים היתה נקודת־מיפנה חשובה במזרח התיכון ויצרה מצב שעודד את הנשיא נאצר לפתוח את שערי מצרים לא רק בפני יועצים סובייטים אלא גם בפני יחידות קרביות סובייטיות. באפריל 1970 התחילו טייסים סובייטים במיג–21 בטיסות מבצעיות במצרים המרכזית, כדי להגן על אזורים אלה מפני התקפות אוויר ישראליות. קולותיהם של טייסים סובייטים נעשו שכיחים על גלי האתר במזרח התיכון. ואכן, כדי למנוע את סכנת ההתנגשות עם מטוסים של חיל־האוויר הסובייטי פסקו באפריל 1970 התקפות האוויר של צה”ל בעומק מצרים. תחושת הבטחון החדשה שהפיחה הנוכחות הסובייטית המוגברת בבעל־בריתם הלחוץ הביאה להגברת פעילותם האווירית של המצרים מעל סיני. כאשר התחילו המצרים בסידרת פשיטות “פגע וברח” על מטרות ישראליות התלקחו קרבות־אוויר מעל סיני. באחד המיפגשים הראשונים הופלו שלושה מטוסי סוחוי–7 מצריים שתקפו מטרות ישראליות.

מיתקפה מצרית מחודשת זאת, שנערכה בידיעת החיפוי הסובייטי המידי על התחום האווירי המצרי, גרמה לתנודה חזקה במטוטלת הקרב. בשלושת החודשים מארס, אפריל ומאי 1970 נהרגו 64 מחיילי צה“ל ו־149 נפצעו ובמארבים מצריים מעבר מזה של התעלה נהרגו 18 חיילי צה”ל, 6 נפצעו ו־6 נפלו בשבי. עם התעצמות הלחימה ביצע חיל־האוויר, תוך הסתגלות למצב החדש שיצרה ההתפרסות הסובייטית החדשה במצרים ואימוץ טאקטיקה חדשה לטיפול במערך טילי קרקע־אוויר, את ההפצצות החזקות ביותר שערך עד אז על עמדות המצרים לאורך התעלה במשך 11 ימים רצופים, החל ב־30 במאי. תוך שבוע ימים הוטלו על עמדות המצרים יותר מ־4,000 פצצות וכיום השביעי להפצצה הרצופה בגיזרה הצפונית תקף חיל־האוויר ללא הפסקה במשך 14 וחצי שעות. ב־12 ביוני חצו את התעלה כוחות קרקע והשתלטו על קטע חזית באורך 2 ק"מ דרומית מפורט סעיד; לפני הנסיגה השמידו את העמדות המצריות בשטח.

המאבק לאורך תעלת סואץ קיבל חשיבות רבה בעיני ברית־המועצות ומנהיגותה עקבה אחרי כל שלב בקרב כיוון שכל מערך ההגנה האווירית ששימש את ברית־המועצות, ואת האימפריה הסובייטית בכלל, הועמד עתה למבחן במצרים על־ידי חיל־אוויר ישראלי קטן המפעיל ציוד מערבי. אכן, הניסיון שנרכש בקרבות אלה נעשה חשוב לאין־ערוך גם לרוסים וגם למעצמות המערב – ובפרט לאמריקאים שעקבו מקרוב אחר הלקחים שניתן היה להפיק מן הקרבות בשמי מצרים ומעל לתעלה. איש־אמונו של נאצר, עורך “אל־אהרם” מוחמד חסנין היכל, מתאר בלשון חיה פגישה בקרמל שבה ניטש ויכוח בין ליאוניד ברז’נייב ונאצר על מספר המטוסים הישראליים שהופלו כתוצאה מן הטאקטיקה הסובייטית החדשה יום קודם. היו חילוקי־דעות וברז’נייב ציווה על שר ההגנה הסובייטי, המרשאל גרצ’קו, להביא הוכחות. זה שלף מיד דיווחים מפורטים על הפלת מטוסים ישראליים יום קודם. העניין נעשה חשוב עד כדי הפיכתו לנושא מרכזי במוקד הכוח של האימפריה הסובייטית.

כאשר גברו התקפות צה“ל החליטו הסובייטים על אסטרטגיה חדשה של הגנה אווירית. הם תכננו מערך הגנתי חדש לחלוטין כדי להתמודד עם ההתקפות הישראליות. בסוף יוני הושלמה ההיערכות הסובייטית־המצרית החדשה להגנת התחום האווירי מעל תעלת סואץ וסביבתה. היתה לכך השפעה מידית: ב־30 ביוני הופלו שני מטוסי צה”ל בשעת התקפה באיזור התעלה; אחד הטייסים חולץ במסוק מתוך שטח מצרי ושלושה אנשי־צוות נפלו בשבי. ב־5 ביולי הופל עוד מטוס והצוות נפל בשבי. עד אז היה מערך ההגנה האווירית המצרי מפוזר וערוך לכל אורך 160 הקילומטרים של תעלת סואץ. עכשיו התפרסו הרוסים בתיבה בעומק 30 ק“מ ובאורך 70 ק”מ, שכיסתה את הגיזרה המרכזית והדרומית. טילים הוצבו ב“צרורות” שאיפשרו להם חיפוי אש הדדי והמערך כולו תוגבר בריכוזים כבדים של נשק אנטי־אווירי קונבנציונאלי. נמצא פתרון לפגיעותם של טילי סאם–2 שהיו ממוקמים בעמדות קבועות במחפורות־בטון גלויות לעין: בציוד־חפירה הוכנו מראש עמדות־עפר והטילים עצמם הוכנסו לאתר־השיגור הרצוי בחסות החשכה סמוך ככל האפשר למועד השיגור המשוער. עכשיו ניתן היה לשגר טילים רבים למטרה אחת, להבדיל מן המצב ששרר עד אז במצרים ובווייטנאם שרק טיל אחד או שניים נורו לעבר מטוס יחיד. זאת ועוד, הטיל סאם–2 המשופר, ה“גיידליין”, היה בעל טווח ארוך יותר והרבה יותר יעיל מקודמו. בכל סוללה של סאם–2 היו ארבעה משגרים והיא היתה מחוברת למערכת מכ“ם לצורך אתראה מוקדמת ויירוט. בצד הסוללות הוצבו עשרות תותחי נ.מ. בעלי ארבעה קנים מסוג 23ZSU מ”מ, ואלה הוכיחו יעילות גבוהה (אכן, שלושה ממטוסי צה"ל שהופלו אותו שבוע באש אנטי־אווירית נפגעו מתותחים אלה ולאו דווקא מטילי סאם–2). לעומת סאם–2 שנפרסו נגד התקפות מגובה בינוני (עם יכולת מבצעית עד 20,000 מ') הסאם–3, “גואה”, כיסה מגובה נמוך עד בינוני והוא מוצב בסוללות של 8 טילים ו־4 משגרים כפולים, ניידים או נייחים, בעלי טווח אלכסוני של 27 ק“מ תוך ניצול שני סוגי מכ”ם.

לאחר שההגנה על שמי קאהיר נמסרה למטוסי מיג–21 על טייסיהם הסובייטים יכלו המצרים לרכז מספר רב יותר של סוללות נ.מ. לאורך התעלה. אבל חרף האבידות שנגרמו לו הוסיף חיל־האוויר של צה"ל לתקוף את המערך החדש והשמיד חמש סוללות סאם בתחילת חודש יולי.

ההיערכות האנטי־אווירית החדשה במצרים לא זו בלבד שהציעה מענה לבעיות המידיות של המצרים בהתקפותיהם על התעלה אלא גם נתנה ביטוי להתפתחות אסטרטגית שמלוא משמעותה לא נתגלתה אלא כעבור שלוש שנים, ב־6 באוקטובר 1973, עם פתיחת המיתקפה המצרית במלחמת יום־הכיפורים. הריכוז החדש של נשק אנטי־אווירי בגיזרה המרכזית הוצב בצורת אליפסה בעומק של 30 ק“מ בערך, כאשר הטיל המרוחק ביותר בריכוז זה שוכן כ־50 ק”מ ממזרח לקאהיר וכ־30 ק“מ ממערב לתעלת סואץ. היה ברור שהצעד הבא יהיה דילוג לעבר התעלה, מהלך שיציב את הטילים בעמדה שתהיה אפקטיבית מעל קו־החזית אך מחוץ לטווח הארטילריה הישראלית. וכך יהפכו להיות גורם בהתקפות צה”ל על ריכוזי ארטילריה מצריים. התברר שבנוסף למדיניות של השגת שוויון אווירי עם ישראל נעשה הכושר האנטי־אווירי של הכוחות המצריים לאורך תעלת סואץ אלמנט חיוני בפיתוח אסטרטגיה תוקפנית מצרית בעתיד. הטווח המוגבר של מערך הטילים יכניס את השטח האווירי מעל קו־החזית של צה"ל לטווח הטילים המצריים. תוכשר הבמה, בכל הנוגע לשלב האנטי־אווירי, לצליחת התעלה על־ידי המצרים בבוא היום.

ככל שגברה החדירה הסובייטית גדלה במידה ניכרת המעורבות הסובייטית בלחימה על ההגנה האווירית של מצרים. חל שיפור ניכר במערך הנ.מ. של מצרים. קרבות־האוויר נתרבו ומטוסים שהוטסו על־ידי רוסים הסתבכו בימים 25 ו־27 ביולי עם מטוסים של צה“ל. ב־30 ביולי התפתח קרב אווירי בין כוחות צה”ל ומיגים–21 שהופעלו על־ידי סובייטים. סיור ישראלי טס מעל לגיזרה הצפונית של מפרץ סואץ והותקף על־ידי שמונה מיג–21 שטסו בשני מבנים: התפתח קרב והופלו חמישה מטוסים סובייטיים. בצד הישראלי לא הופל אף מטוס. משה דיין כותב⁷ שטייסי צה"ל הביעו דעה שחסרים לטייסים הסובייטים

ניסיון וגמישות: הם התנהגו בקרב כפי שלימדו אותם בתרגילי הדרכה ונהגו לפי הספר, הם טסו בזוגות צמודים זה לזה ולא גילו "זריזות מספקת ב’שבירות' “. חמשת הטייסים צנחו ונחתו בצד המצרי של המפרץ. כאשר נמצאו לבסוף היה אחד מהם בריא ושלם, שניים היו פצועים ושניים הרוגים. כדי למנוע הסלמה לא פורסמה כל הודעה רשמית על ההתנגשות וגם המצרים והרוסים לא אמרו מלה על כך בפומבי. בברית־המועצות היתה מבוכה ניכרת, אבל המצרים שמחו בגלוי על התקלה שאירעה לסובייטים: הם רחשו טינה עמוקה לבעלי־בריתם הסובייטים שהתנהגותם הגסה, המסורבלת, יצרה יריבות מרה ושקציניהם הסתכלו מגבוה על הקצינים המצרים והתייחסו אליהם בבוז שלא טרחו כמעט להסתירו. בו ביום חשו למצרים מפקד ההגנה האווירית בברה”מ ומפקד חיל־האוויר הסובייטי.

הפסקת־האש    🔗

בינתיים התנהל מו"מ מדיני על בסיס “תוכנית רוג’רס” האמריקנית. היא הועלתה לראשונה על־ידי מזכיר המדינה של ארצות־הברית, ויליאם רוג’רס, בדצמבר 1969 ודנה בחוזה שלום בין ישראל, מצרים וירדן שלפיו תבוא נסיגה ישראלית כמעט מלאה משטחים כבושים ועניין רצועת עזה ושארם א־שייח יישאר פתוח לשיחות נוספות. לקבלת התוכנית הזאת היתה דרושה הסכמה להפסקת־אש למשך שלושה חודשים. נאצר חזר מביקור בברית־המועצות ביולי אדם מתוסכל וחולה מאוד. הוא התחיל להבין את גודל המחיר הפוליטי שנדרש לשלם בעד המעורבות הרוסית במצרים. המתח והמחיר של מלחמת ההתשה התחילו לתת את אותותיהם והוא חשב שיוכל לנצל הפסקת־אש כדי לקדם את תוכניותיו הצבאיות. הוא הודיע שהוא מוכן להסכים לתוכנית רוג’רס וירדן הצטרפה אליו בהסכמה להפסקת־אש. ב־31 ביולי 1970 קיבלה גם ישראל את היוזמה האמריקנית והסכימה להפסקת־אש שנכנסה לתוקפה בחצות ליל ה־8 באוגוסט 1970

הסכמתו של נאצר להצעות היתה הפתעה לרבים. ד“ר הנרי קיסינג’ר⁸ סבור שנאצר חשש כנראה מפני מכת־מנע ישראלית. אפשר שהוא ויועציו הסובייטים פירשו את ההודעה לעיתונות שמסרו הנשיא ניכסון והד”ר קיסינג’ר כמרמזת על סכנת התערבות אמריקנית. אבל הוא חושב שמתקבל יותר על הדעת כי נאצר והסובייטים החליטו מלכתחילה לנצל את הצעת הפסקת־האש כחיפוי לקידום מערך הטילים במינימום של סיכון. מבחינת ישראל היה מצב התיקו חלק מכריע בהסכם הפסקת־האש ושום צד לא היה רשאי להשיג יתרונות צבאיים על־ידי הזזת טילים קדימה. כל עוד התנהלו חילופי־האש מעל תעלת סואץ לא יכלו המצרים לבנות אתרי־טילים חדשים סמוך לתעלה. אם יעשו זאת בחסות הפסקת־האש יהיו בעמדה טובה לחדש את המלחמה בהצלחה לאחר שיפוג מועד שלושת החודשים.

החששות הישראליים מפני צביעות מצרית וסובייטית לא היו חסרי־יסוד כל עיקר. התברר כי מיום שנאצר הסכים לעקרון הפסקת־האש ועד שהפסקת־האש נכנסה ממש לתוקפה ביצעו הרוסים והמצרים תזוזה של אתרי־טילים בקנה־מידה גדול. ממש לפני שהפסקת־האש נכנסה לתוקפה ומיד לאחריה התלוננו הישראלים בפני ארצות־הברית על ההפרות הגסות של ההסכם, אבל ארצות־הברית התייחסה אליהן בספקנות. לאור עדות מאוחרת יותר עתיד היה ד"ר קיסינג’ר להודות כי "ייתכן שתגובתנו ההססנית הראשונה עודדה את נאצר להחיש את קידום הטילים… " היתה זו הערכה נכונה בהחלט. מכל חומר הראיות שהצטבר מאז יוצא שנאצר אכן התכוון לנסות ולהפעיל את השלב הבא בתוכניותיו – השתלטות על חלק מן הגדה המזרחית של תעלת סואץ בחיפוי הטילים. אין ספק שכוונתו המלאה היתה לנצל את שלושת חודשי הפסקת־האש כדי לפרוס את כוחות הטילים בצורה כזאת שתקל על כוחות הקרקע המצריים להשתמש בתעלה ולנטרל את חיל־האוויר הישראלי מעל לתעלה. אולם הנשיא נאצר מת ב־28 בספטמבר 1970 ומותו השפיע מיד על המצב הצבאי ועל ההתפתחויות באיזור. הפסקת־האש עתידה היתה להימשך, בניגוד לתוכניתו ולכוונתו המקורית של נאצר, עד שמחליפו העביר את הכוחות המצריים על־פני תעלת סואץ ב־6 באוקטובר 1973.

וכך הגיע לקיצו מאבק מר ועקשני שניטש בין צבא ההגנה לישראל וצבא מצרים במשך שלוש שנים בערך. במלחמה זאת הועמדו למבחן כלי־נשק חדשים, שיטות חדשות ואסטרטגיות צבאיות חדשות בתחומים רבים. אכן, כל האסטרטגיה כולה והתיאוריה של הגנה אווירית מודרנית הועמדו למבחן. והרוסים פיתחו מדיניות חדשה שעתידה היתה להוכיח את עצמה במלחמת 1973. שכן, על סמך השיטה החדשה שהוכחה כיעילה ביולי 1970 לאורך תעלת סואץ הקימו הרוסים במצרים וכסוריה מערך מפותח ומתוחכם יותר, שנוספו לו גם טילי סאם–6 המצטיינים בניידות גבוהה. טילים אלה, שלא כטילי סאם–2 וסאם–3, היו מחוסנים בפני רבים מאמצעי־הנגד האלקטרוניים שהפעילו כוחות צה"ל.

ישראל מצדה עמדה בקרבות על אף הנפגעים הרבים שנגרמו לה בתקופה שבין יוני 1967 ואוגוסט 1970 – יותר מ־500 הרוגים ו־2,000 פצועים בכל החזיתות – והסתגלה לסוג של לחימה שהיה זר לה עד אז. כאשר התחילה הפסקת־האש שאמורה היתה להימשך 90 יום החליט הפיקוד העליון לנצל את ההפוגה כדי לשפץ את החלקים בקו בר־לב שניזוקו במלחמת ההתשה ולחזק אותו. בינתיים נתמנה “אריק” שרון כאלוף פיקוד הדרום, במקומו של אלוף גביש, ולפי הצעתו הוקם קו ביצורים שני – קו התעוזים – במרחק 8–11 ק"מ מאחורי קו בר־לב. נעשו עבודות נרחבות והושקעו מאמצים רבים בהקמת התשתית הדרושה, במחיר כולל של 500 מיליון דולר בקירוב.

היו אנשים, דוגמת אלוף ישראל טל, שלא ששו לקראת פעילות מוגברת זאת. הם גרסו כי הביצורים הופכים להיות שורת יעדים נייחים תחת תצפית מתמדת, עם צירי־אספקה גלויים המזמינים התקפה. במקרה הטוב ביותר הם מהווים מקלט והארטילריה של צה“ל, טענו, חלשה מכדי לתמוך בהם. גם נאמר שאינם מסוגלים למנוע צליחה ביום או בלילה משום שהם מבודדים ונעדרים סיוע הדדי. שוב הועלתה הצעה להנהיג שיטה שלפיה תימסר האחריות לגזרות לידי כוחות שריון ניידים עם ארטילריה וסיוע אנטי־אווירי, בצירוף טאנקים בעמדות תצפית לאורך קו־המים. ההסתייגויות האלה לא נתקבלו והעבודה על מערך קו בר־לב נמשכה. כאשר נתמנה אלוף דוד (“דדו”) אלעזר כרמטכ”ל צה"ל בינואר 1972, במקומו של בר־לב, נתחדש הוויכוח. אלעזר אמנם צידד בשיטת הביצורים אבל נתגבשה מעין פשרה. לא היתה שום פעילות עוינת לאורך התעלה ושקט זה נטה להחליש הסתייגויות כלשהן באשר לצמצום מספר הביצורים והגייסות לאורך התעלה. הדבר עלה בקנה אחד עם תחושה גוברת של בטחון וביטויים בציבור על המעמסה היתרה שמטיל תקציב הבטחון ועל הצורך לחפש דרכים לחסכון. בכל מקום שהיתה קבוצה של ביצורים רק אחד מהם נשאר בפעילות עם מינימום של חיילים להחזקתו; עשרה מתוך עשרים ושישה ביצורים נסגרו ונאטמו בחול בצורה כזאת שדרושים היו שבועות שלמים כדי להפעילם מחדש. בגלל פשרה זאת ניטשטש בהדרגה הקו המבדיל בין תפיסת קו בר־לב כמערך אתראה או כמערך הגנה שנועד לבלום את האויב: חוסר־בהירות זה עתיד היה לגבות מחיר בשעות הלחימה הראשונות על התעלה ב־1973.

תקופת הרגיעה שנמשכה לאורך התעלה מ־1970 עד 1973, החלטתו הדראמטית של מחליפו של נאצר, הנשיא אנואר אל־סאדאת, לגרש את הרוסים ביולי 1972, מחדל בהערכה נכונה של תמונת המודיעין והעדר יכולת לגלות גמישות מספקת בהערכת המצב – כל אלה הביאו להחלשת העירנות בישראל במרוצת השנים. התפיסה המקורית של קו בר־לב נשחקה והלכה ויישומה נחלש במידה ניכרת. וכל אותו זמן המשיכו המצרים בהכנותיהם כסודי סודות ובעקשנות.

סיכום    🔗

את מלחמת ההתשה ניהל צה“ל לאורך שלוש חזיתות. החזית הירדנית התלקחה מפעם לפעם בצפון עמק הירדן, כאשר יחידות אש”ף פעלו בחופשיות נגד ישראל משטח ירדני, לפעמים בסיוע יחידות מצבא ירדן. בגיזרה זאת נערכו כמה מבצעים חשובים, דוגמת פעולת צה“ל נגד מוקד האימונים והמבצעים של אש”ף במחנה כראמה שבעמק הירדן הירדני. חזית זאת השתתקה רק לאחר שהמלך חוסיין, שניצל מנסיון התנקשות מצד אש“ף והבין סוף סוף שאש”ף הקים לו “מדינה בתוך מדינה” ומסכן את כסאו במידה רבה, יצא בהתקפה כוללת על הפלשתינאים באוגוסט ובספטמבר 1970. בשלב זה פלשו לירדן יחידות שריון סוריות שהתחזו כפלשתינאים. כאשר גברה הפלישה הסורית לירדן וצבא ירדן נלחם בתוקפים בניסיון לבלום את הפלישה ניתנו לסורים ולברית־המועצות רמזים ברורים וחד־משמעיים שארצות־הברית וישראל לא יתייחסו בשוויון־נפש לפלישה סורית לירדן. באחד השלבים רמזה ארצות־הברית, שפעלה מתוך הבנה רבה עם ישראל, שתסמוך את ידה על התערבות ישראלית בכוח צבאי להצלת כוחותיו של המלך חוסיין. הובאו בחשבון התערבות מן האוויר והשימוש בכוחות קרקע. הגיוס בישראל, תזוזות צבא אמריקניות באירופה ובמקומות אחרים והפלגת הצי השישי האמריקני לחופי הלבאנט, בצד טיסות מרובות מן הצי לנמלי־תעופה בארץ, לא נעלמו מעיני הרוסים. כל המהלכים האלה, בנוסף לסימנים שישראל תיאלץ אולי לעשות מעשה, היה בהם כדי להרשים את הרוסים שייעצו לסורים לסגת. לזאת יש להוסיף את ההתנגדות האמיצה שגילה הצבא הירדני, ובפרט חטיבת השריון 40, שנלחמה בנחישות כה רבה בחלק הצפוני של הגדה המערבית במלחמת ששת הימים.

אש"ף בירדן חוסל ככוח צבאי. הארגון עבר מירדן ללבנון. עם צאתו הגיע לסיומה מלחמת ההתשה לאורך הגבול הירדני, אבל היא התחילה להתפתח משטח לבנון. נערכה הכמה לפירוקה של מדינת לבנון ולכיבושה בבוא היום על־ידי כוחותיה המזוינים של סוריה.

פעולות צבאיות רכות התנהלו בתקופה זו גם לאורך הגבול עם סוריה. אבל זירת הפעולות העיקרית שהגיעה עד כדי מלחמה היתה בחזית המצרית, מקום שהלחימה חרגה הרבה מעבר למשמעותה המקומית: התיאור של מלחמת ההתשה בחזית המצרית תוך הבלעת החזיתות האחרות נעשה איפוא בכוונה תחילה. אך מן הראוי לזכור כי בזמן שניהלה מלחמה לאורך התעלה השתתפה ישראל מפעם לפעם בקרבות על גבול ירדן ולפעמים גם בגבולות סוריה והלבנון.

נאצר התכוון לנצל את שלושת חודשי הפסקת־האש כמירווח־נשימה שבו יוכל לבצע את ההיערכות הדרושה של כוחות הטילים האנטי־אוויריים אשר תאפשר לו לנצל את המצב החדש שנוצר ולעשות צעד מרשים במיוחד מעבר לתעלה. הוא הביא, כמובן, בחשבון את העובדה שחיל־האוויר הישראלי ינוטרל על־ידי ההתפרסות החדשה של הכלים האנטי־אוויריים שקיבל מן הסובייטים. אלא שהוא מת לפני שהספיק להגשים את תוכניתו. במקומו בא הנשיא אנואר אל־סאדאת, שנחשב בדרך כלל כמינוי לתקופת־מעבר עד שיקום אדם חזק ויקבל לידיו את השלטון. אבל לא עבר זמן רב וסאדאת נתגלה כאיש ערמומי ואמיץ, כפי שהעולם למד להכירו במרוצת הזמן. הוא היה המנהיג הערבי הראשון שדיבר אי־פעם על אפשרות של שלום עם ישראל. אך בד בבד עם זאת הוא התחיל להכין תוכניות למבצע גדול מעבר לתעלת סואץ שהיה חיוני לדעתו אם עליו לקוות לשבור את הקיפאון המדיני שהשתרר באיזור והביא לתיקו הקיים בין מצרים וישראל.

צעד אחר צעד עיבד סאדאת את תוכניותיו והכין את מצרים למלחמה. בנקודה מסוימת נתברר לו שהוא זקוק לחופש־פעולה מלא כדי שיוכל לצאת למלחמה והוא החליט להשתחרר מפיקוח רוסי ומן המיגבלות שהטילו עליו: ביולי 1972 גירש את אנשי־הצבא הרוסים ממצרים (אבל אחר כך טרח ליישר את ההדורים עם הרוסים כדי להבטיח את מקורות האספקה הצבאיים שלו). סאדאת הפעיל את כל המהלכים לקראת מלחמה – את התכנון המדיני, את התכנון הצבאי ואת תוכנית ההטעיה הפקחית והמתוחכמת מאוד שעיבד. תוכנית זאת כללה שמירה קפדנית על הפסקת־האש לאורך תעלת סואץ, מצב שחייב להביא להחלשת העירנות הישראלית כפי שתיאר לעצמו סאדאת, ובצדק. יחד עם זאת התחיל לאמן יחידות של צבא מצרים במשימות ובפעולות שיהיה עליהן לבצע ביום הצליחה. במשך תקופה של שלוש שנים בערך תירגלו יחידות רבות יום יום את הפעולה שיוטל עליהן לבצע ביום הפתיחה של מלחמת אוקטובר, היא מלחמת יום־הכיפורים.

ישראל שקעה בתחושת־בטחון מדומה. המנהיגות המצרית עשתה ככל יכולתה כדי לחזק את הישראלים בדעותיהם הקיימות ולהגביר את תחושת־הבטחון הזאת. וכך, בעוד השקט שורר לאורך תעלת סואץ וחיילים מצרים וישראלים חוזרים לאט לאט לעסקי הדיג השלווים אלה מול אלה במימי התעלה, ופה ושם אפילו להתרועעות חיילית בין צבאות בעימות, המשיך סאדאת בהכנותיו למלחמה הבאה במזרח התיכון.

 

פרק חמישי: מלחמת יום־הכיפורים    🔗

שורשיה של מלחמת יום־הכיפורים ב־1973 נעוצים כתוצאות מלחמת ששת הימים ב־1967. הלקחים מאותה תבוסה מוחצת לא נעלמו מעיני המנהיגים הערבים; אבל היה זה הנשיא סאדאת שהגה אסטרטגיה לטווח ארוך להחזרת שטח סיני למצרים והשטחים שאבדו לערבים במלחמת 1967, שתתבסס על צירוף של מהלכים מדיניים וצבאיים. הוא הגיע לכלל מסקנה שהתגובה הישראלית לכל פעולה צבאית שינקטו המצרים, ותהא מוגבלת ככל שתהיה, מן הדין שתהיה מאסיבית. וכך לא נשארה למצרים ברירה אלא לצאת בהתקפה הגדולה ביותר שתתאפשר להם.

בחוגי הצבא בישראל העריכו כל הזמן שקיימת אפשרות של התקפה מצרית גדולה מעבר לתעלה, אבל ההנחה היתה שלאור הלקחים של מלחמת 1967 המצרים לא יפתחו במלחמה חדשה עד שלא ירגישו כי הם מסוגלים להלום בשדות־התעופה בארץ ולנטרל את חיל־האוויר הישראלי. לשם כך יהיו זקוקים לטייסות של מפציצים בינוניים ולמפציצי־קרב בינוניים (דוגמת “יאגואר”, “פאנטום” ומיג–23) המסוגלים לטפל בכל שדות־התעופה בישראל בעת ובעונה אחת. במלים אחרות, העריכו שלא ייצאו למלחמה חדשה עד שתהיינה בידם די טייסות של מטוסים מסוג זה. מסיבה זאת, ובהנחה שחיל־האוויר המצרי לא יקבל את התגבורת הדרושה לפני 1975, שיער המודיעין הישראלי שלא נשקפת סכנה ממשית עד 1975 בערך. אבל הנשיא סאדאת הגיע למסקנה שאינו יכול להמתין עד אז, בגלל בעיותיו המדיניות מבית, והוא חיפש איפוא פתרון אלטרנטיבי.

באחד הביקורים שערך שר המלחמה המצרי, הגנרל אחמד איסמעיל עלי, במוסקבה בפברואר 1972 הציעו הרוסים אלטרנטיבה כזאת. התשובה לחיל־האוויר הישראלי תהיה בהקמת חומת טילים מן הצפופות ביותר בעולם, שתורכב ממיגוון טילי קרקע־אוויר רוסיים מסוגים שונים – סאם–2, סאם–3 וסאם–6 – בצירוף נשק נ.מ. קונבנציונאלי, אשר תשמש כמטריה אפקטיבית מעל לאיזור הפעולות המתוכנן לאורך תעלת סואץ. הבעיה השנייה שהטרידה את מצרים במקרה של מלחמה היתה יכולתו של חיל־האוויר של צה“ל להלום עמוק בתוך מצרים. כדי להתמודד עם אפשרות כזאת תספק ברית־המועצות למצרים טילי קרקע־קרקע מסוג “סקאד”, בעלי טווח של 300 ק”מ בקירוב, שיאיימו על ריכוזי אוכלוסיה בארץ. הם הניחו שקיום אפשרות כזאת בידי המצרים תרתיע את ישראל מפשיטות לעומק מצרים.

מיד לאחר מכן הגיעה ממוסקבה לקאהיר משלחת סובייטית וטילי ה“סקאד” הראשונים שסופקו למצרים הגיעו בערך באפריל 1973. היה זה הגורם הצבאי האחרון שהכריע את הכף בשיקוליו של סאדאת לצאת למלחמה; ואכן, בראיון לכתב־העת “ניוזוויק” באפריל 1973 הוא נתן ביטוי פומבי לדבר זה ולהחלטתו העקרונית לפתוח במלחמה. באחד השלבים המוקדמים יותר שכנע את נשיא סוריה אסאד שיצטרף אליו בתכנון ההתקפה שתתבטא בהסתערות בו־זמנית על גבולה הצפוני והדרומי של ישראל. התכנון המשותף התחיל בראשית ינואר 1973 ואחרי שסופקו טילי ה“סקאד” למצרים התחילו הרוסים בתוכנית מואצת לאספקת טילי קרקע־אוויר מסוג “סאם” לסוריה. סופקו כחמישים סוללות כאלה כדי לחפות על מבואות דמשק.

סימנים להכנות מצריות למלחמה במאי 1973 לא נעלמו מעיני הישראלים, אבל המודיעין גרס שגם הפעם זה עניין של הליכה על הסף וכי לא יקרה דבר. אבל הרמטכ"ל, רב־אלוף דוד אלעזר, לא רצה לקבל את ההערכה הזאת וציווה על גיוס חלקי. לא קרה דבר. הנשיא סאדאת החליט לדחות את המלחמה לעונה הבאה של גאות נוחה בתעלת סואץ, בספטמבר או באוקטובר 1973. הרושם הכללי בארץ היה שהמודיעין צדק. אי לכך, כאשר ניגשו לנתח ולסקור את ההתפתחויות במאי, הסתמנה הנטייה להדגיש את העובדה שהערכת המודיעין שוב הוכחה כמוצדקת. באווירה זאת של שביעות־רצון עצמית התעלמו מן הסימנים הגלויים – שהמלחמה רק נדחתה לסתיו. המימסד הצבאי בארץ – ובפרט שר הבטחון רב־אלוף דיין ואגף המודיעין – הלכו שבי אחר תפיסה מוקדמת כי המצרים אינם רוצים ואינם יכולים לצאת למלחמה לפני שיתקיימו תנאים מוקדמים מסוימים ונטו לסגל לרעיון זה התפתחויות שנראו לאורך הגבולות. וכך, באמצע הקיץ הביע דיין את דעתו שלא צפויה בקרוב מלחמה עם מצרים (הערכה זאת עמדה בניגוד להוראה שנתן למטכ"ל אחרי אזעקת־השווא במאי, שעליו לתכנן לקראת אפשרות שמצרים תפתח במלחמה בסתיו 1973). תוכנית ההטעיה המצרית באה לעודד דעות מוטעות כאלה ובסידרת ראיונות לעיתונות הזרה במצרים ובדליפות לעיתונות ניתן מדי פעם אישור לקביעות כאלה שנעשו בארץ, בתמיכה לתפיסה הישראלית.

לאמיתו של דבר ניהלו המצרים מסע הטעיה שהוכח כיעיל ביותר. הוא התבסס על ניתוח מדוקדק של דעות מוקדמות שרווחו בישראל ואשר הושמעו מפעם לפעם מפי מנהיגים צבאיים בארץ. דברים שאמר דיין על חוסר הנכונות אצל המצרים או ניתוח של רבין הממעיט מסיכויי המלחמה זכו להבלטה באמצעי התקשורת בצד הערכות שהדגישו את חוסר הנכונות בצבא מצרים. קלייר הולינגוורת, כתבו הצבאי של “דיילי טלגראף” הלונדוני, פירסמה מאמר מקאהיר ובו תיארה את תחזוקת הציוד העלובה בצבא המצרי ואת חוסר הכוננות הצבאית שנובע מכך. מטה מיוחד שהוקם לצורך זה השגיח על המבצע וכיוון אותו בצורה כזאת שתינתן גושפנקה לתפיסות מוקדמות, לא רק בישראל אלא גם בוושינגטון ובמקומות אחרים. להכנות המצריות להתקפה היו הרבה היבטים מרשימים, אבל תוכנית ההטעיה עלתה על כולם במקוריותה מבחינת הגישה וההוצאה לפועל כאחד.

בינתיים הספיקו המצרים ללמוד ולקלוט את הלקחים ממלחמת ששת הימים: עם הרוסים סיכמו שיהיה בידם לפתור את בעיית חיל־האוויר הישראלי מעל לשדה־הקרב על־ידי הקמת חומת טילים צפופה מאוד לאורך התעלה, צפופה אפילו מזו שהיתה בצפון־וייטנאם. התשובה לבעיה שמציב השריון הישראלי תימצא על־ידי הקמת ריכוז גדול של נשק אנטי־טאנקי בכל דרג, מטיל האר־פי־ג’י המופעל מן הכתף בדרג המחלקתי עד לטילי “סאגר” לטווח של כ־3,000 מ' והרכב המשוריין הנושא טילים מסוג BRDM בדרג הגדודי והחטיבתי. עובדה תוכנית מפורטת להגנה אנטי־טאנקית מפני כוחות שריון ישראליים. על שאלת גיוסם המהיר של המילואים בצה“ל ישיב השימוש בנשק ההפתעה. מבחינה מדינית תבטיח ברית־המועצות את הפעלת מועצת הבטחון של האו”ם שתביא להפסקת־אש אם ההתקפה תיתקל בקשיים ותימנע מהתערבות אם הכל יתנהל כשורה. הובטחה אספקה מברית־המועצות, אוניות עמוסות ציוד משלים יפליגו מנמלים סובייטיים לפני פרוץ המלחמה ורכבת אווירית סובייטית צבאית תופעל ימים אחדים לאחר פרוץ המלחמה. זאת ועוד, הנשיא סאדאת שכנע את פייצל מלך סעודיה שהמלחמה היא חיונית להפעלת נשק הנפט. לשון אחרת, נשק הנפט, בניגוד לדעה המקובלת, לא הופעל בגלל המלחמה. אחת הסיבות למלחמה היתה שהיא תבטיח את מידת האחדות בעולם הערבי הדרושה להפעלת נשק הנפט.

באוגוסט ‏ 1973 התחילו שלבי התכנון הסופיים. יום־הכיפורים – 6 באוקטובר – נבחר גם מתוך הנחה שהכוננות הישראלית תהיה הנמוכה ביותר אותו יום וגם משום שהתאים לחישובי הגיאות והזרמים בתעלת סואץ.

באמצע ספטמבר התחולל מעל לים התיכון קרב אווירי בין מטוסי צה“ל ומטוסים סוריים והופלו 13 מטוסים סוריים. הגיוס בסוריה וריכוז הכוחות ברמת הגולן נתפרשו איפוא כהכנה לתגובה לאותו קרב אווירי. במצרים נערכו תרגילי צבא גדולים אבל בעיני המודיעין הישראלי לא נראו חמורים יותר מסתם תמרונים. סוג זה של תרגול וריכוז כוחות מצריים לאורך תעלה סואץ כבר נראה בעבר ולא הוליך לשום דבר רציני. התרגילים החוזרים היו חלק מתוכנית ההונאה המצרית, והיא הצליחה עד כדי כך שהוליכה שולל לא רק את המודיעין הישראלי אלא גם את מוסדות המודיעין של מדינות רבות בעולם, לרבות אלה של ארצות־הברית. אכן, לתשעים וחמישה אחוז של הקצינים המצרים שנשבו בידי צה”ל נודע לראשונה שהתרגיל יתגלגל למלחמה רק בשעות הבוקר של יום 6 באוקטובר.

את תפיסתה הבטחונית של ישראל הכתיבה תמיד העובדה שנבצר ממנה לקיים בזמן נתון צבא סדיר גדול. הגנתה הושתתה על שלושה יסודות: מודיעין, שצריך לאפשר לה שהות מספקת לגיוס המילואים; צבא סדיר, שיילחם בשלב הבלימה של התקפת אויב; וחיל אוויר, על מרכיב הקבע הגדול שבו. שלושה אלמנטים אלה אמורים היו להרוויח זמן ולהחזיק את הקו עד שמגיעים כוחות המילואים ונכנסים לפעולה. במקרה זה חל שיבוש באחד האלמנטים של התוכנית – במודיעין.

בשעה 14.00 ביום 6 באוקטובר 1973 עתידים היו צבאות מצרים וסוריה להלום בעת ובעונה אחת. על גבולות ישראל יוטל כוח שיהיה שקול כנגד כלל הכוחות של נאט“ו באירופה. ריכוז כזה בגבול הצפוני והדרומי עורר דאגה, בפרט אצל הרמטכ”ל רב־אלוף אלעזר, חרף ההערכות המרגיעות של המודיעין הצבאי שביקש לתרץ אותו על דרך ההיגיון. ואף על־פי כן ביקש אלעזר, ביום שישי ה־5 באוקטובר, וקיבל רשות מישיבת שרים שהתכנסה בדחיפות להכניס את הכוחות המזוינים ל"כוננות ג' “, שלפיה הועמד הצבא הסדיר בדרגת הכוננות הגבוהה ביותר ונתאפשר גיוס מוגבל של מילואים ליחידות מסוימות כגון חיל־האוויר. השכם בבוקר יום 6 באוקטובר, כאשר נתקבל מידע מודיעיני שאותו יום אמנם צפויה התקפה על ישראל, נועד שר הבטחון משה דיין עם הרמטכ”ל דוד אלעזר. בישיבה זאת ביקש אלעזר רשות לצאת בהתקפת־מנע אווירית נגד סוריה ולצוות על גיוס כללי. רב־אלוף דיין דחה את ההצעות אבל הסכים לבסוף, בתום ויכוח ממושך עם אלעזר שדרש גיוס כללי כדי שיוכל לפתוח מיד בהתקפת־נגד, לערוך גיוס לצורכי מיגננה בלבד. העניין הובא להכרעת ראש־הממשלה גולדה מאיר, בעוד דיין מציע לגייס לא יותר מ־50,000 איש. אלעזר חזר על נימוקיו. ראש הממשלה תמכה בעמדתו של דיין בעניין התקפת־המנע ודחתה את ההצעה, אבל מצאה פשרה בין הצעתו והצעת אלעזר וציוותה לגייס 100,000 איש (למעשה ניצל אלעזר היתר זה והוציא צווי־גיוס למספר חיילים הרבה יותר גדול מזה).

בשעה 14.00 התכנסה הממשלה לדיון במתרחש. הגיעה הידיעה שהמלחמה החלה. העובדה שהתקפת־הפתע נערכה ביום־הכיפורים הקלה על גיוס המילואים, כי רובם ישבו בבתי־הכנסת או בבית. וכך יצא שעם בתפילה חש ליחידות ולשטחי־ההתכנסות תוך כדי החלפת טליתות במדי קרב. שוב נלחמה ישראל על חייה.

החזית הדרומית    🔗

ב־1 ביולי 1973 נתמנה שמואל גונן לאלוף פיקוד הדרום, במקומו של אלוף אריאל שרון שפרש מן הצבא הסדיר ופנה לחקלאות ולפוליטיקה. גונן, צבר קשוח ומחוספס, נולד בירושלים ולמד בשעתו בישיבה. במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבה 7 בסידרת קרבות בסיני שייחדו אותו כאחד המפקדים הבולטים בצה“ל. הוא נפצע פעמים אחדות, היה קלען נלהב ובעל אוסף עשיר של נשק קל, והתפרסם כאיש־משמעת קפדן שמסוגל לנהוג לפעמים בקציניו בצורה בלתי־נסבלת ועם זאת נטע באנשיו אמון שגרם להם ללכת אחריו בקרב. ל”גורודיש“, כפי שהוסיפו לקרוא לו בצבא בשמו המקורי, התייחסו בתערובת של יראת־כבוד ומורת־רוח. הוא היה מדקדק בקטנות שמביאות למשמעת ומפליג במלחמה ברשלנות שהתחילה להסתמן אז בצה”ל. פעמים רבות עמד על סף המוות והיה ידוע כעשוי ללא חת תחת אש.

פיקוד הדרום היה מופקד על כל החלק הדרומי של הארץ – הנגב וסיני – מעבר מזה של תעלת סואץ. את התעלה, שרוחבה 165–220 מ' ועומקה 15–18 מ‘,⁹ תיאר משה דיין כ“אחד המכשולים האנטי־טאנקיים הטובים ביותר בעולם”. הגדה המזרחית היא מדבר סחוף־רוחות ואילו בגדה המערבית נמשכת רצועת־אדמה מעובדת לאורך תעלה של מים מתוקים ובמקביל לה. שפות־התעלה תלולות ומחוזקות בבטון, ומיפלס המים הגבוה ביותר הוא כ־2 מ’ מתחת לשפה. חפורת אדמה ועפר (שנתקבלה מחפירת התעלה ומפעולות ניקוי שלאחריה) רוכזה לאורך הגדה המזרחית בסוללה שגובהה 5.5–9 מ' (חיל־ההנדסה של צה"ל הגביה אותה באזורים קריטיים לכדי 25 מ' בערך). מיפלסי הגאות והשפל משתנים לעתים קרובות וההפרש נע בין שליש המטר ושני מטר בערך, עובדה שנודעת לה חשיבות רבה בביצוע פעולות צליחה.

מן התעלה מתרומם המדבר בצורה גלית כ־8 ק“מ לקו של גבעות־חול ומשם הוא מגיע לרכס של הרים וגבעות המפולש על־ידי מעברים אחדים, כגון בדרום מעבר המיתלה ומעבר הגידי. האיזור הצפוני, בערך מקנטרה עד פורט סעיד, הוא שטח ביצות מלוחות שצה”ל סלל בו נתיבים אחדים לאורך ולרוחב. במקביל לתעלת סואץ ולכל אורכה נמשך כביש הנושא במפות צה“ל את שם־הצופן “לכסיקון”; כ־8 ק”מ מזרחה לו ובמקביל לו נמשכת “דרך חת”ם" (לכל המקומות הבולטים במדבר ניתנו שמות־צופן, הוא הדין הביצורים שלאורך התעלה, וכך גם יכונו בהמשך התיאור). באיזור נסללה רשת דרכים ניכרת, לרוחב ולאורך כאחד.

עם התמנותו כאלוף פיקוד הדרום מסר גונן את הפיקוד על אוגדת המילואים שלו לקודמו בפיקוד הדרום, האלוף שרון. חלק גדול ממה שמצא בפיקוד הדרום לא היה לרוחו של גונן, בפרט באשר לעבודת המטה ורמת המשמעת, והוא התחיל להכניס שינויים. לאחר שסקר את מערכת ההגנה לאורך תעלת סואץ הציע לפתוח מחדש 14 מעוזים שנאטמו ונענה בחיוב לגבי חלק מהם.

בחודשים הראשונים למינוי קבע גונן סדרי־עדיפות לגבי תקציב הבינוי שבפיקודו והקדים את הקמת המישטחים (הראמפות) לאורך קו ההגנה השני שאיפשרו לטאנקים לתקוף בעומק אויב המנסה לצלוח את התעלה. אלוף מנדלר, מפקד החטיבה שהחזיקה את קו התעלה, תבע אישור לכך זה יותר משנה אבל הדבר נדחה על־ידי משרד הבטחון. עדיפות שנייה ניתנה להכנת התשתית הדרושה לקראת אפשרות של צליחה ישראלית.

בביקוריו לאורך התעלה נוכח גונן לדעת שהמצרים הגביהו את סוללת־העפר בצרם לכדי 40 מ' בערך, וממנה יכלו להשקיף על הסוללה בצד הישראלי ומעבר לה על המעוזים ועל מישטחי הטאנקים שהגנו עליהם; כאשר הוקמו אלה האחרונים היו נסתרים מעיני המצרים. הסוללה המוגבהת גם איפשרה להם תצפית על קו־ההגנה השני, היא דרך חת“ם, במרחק 8–13 ק”מ מזרחה. תשובתו של גונן לכך היתה פקודה להקים ביצורי־עפר שיסתירו מעיני המצרים את הפעילות בקו־ההגנה השני; הוא גם ציווה להקים מגדלי־תצפית לטווח ארוך, בגובה 70 מ', כדי לאפשר לכוחות צה"ל להשקיף על איזור קו־החזית המצרי. התברר שצעד זה בא מאוחר מדי.

עוד בזמנו של גביש כאלוף פיקוד הדרום הוצאה פקודה לכנות מתחת למעוזים מאגרי דלק עם צינורות שדרכם ניתן יהיה לכסות את התעלה בשכבת דלק לשם הצתה חשמלית מתוך המעוזים, כך שחלקים שלמים של התעלה ייהפכו למחסום־אש. אבל ב־1971, לאחר שנבנו שני מיתקנים כאלה, הוחלט שמהירות הזרם בתעלה תגרע מיעילות המיתקן ולא המשיכו בבניית מיתקנים נוספים. ובכל זאת, כאשר הוחלט במטכ"ל על נטישת הפרוייקט בתחילת 1971, הוסמך פיקוד הדרום לבדוק את אחד המיתקנים שהוקמו כדי להפעיל על המצרים רושם פסיכולוגי רצוי. והם אמנם התרשמו, והתוצאה היתה שהקדישו במשך השנים הרבה מחשבה ותכנון במאמץ להתגבר על “מכשול” זה.

שנים השגיחו המצרים בשבע עיניים על המערכת הזאת, שנסתתמה בהדרגה ונתמלאה חול. ב־11 ביולי 1973 הפיץ המודיעין של חטיבת החי“ר המצרית השמינית חוזר בנידון: לדברי המיסמך הזה (שנפל לידי צה"ל במלחמה שפרצה) נטשו הישראלים את הציוד וכל פעולות התחזוקה נפסקו מאז סוף 1971. המצרים גילו שמוקמים לאורך התעלה עשרים מיתקנים כאלה, אבל סיורים שנשלחו לבדוק אותם מצאו שאלה הם מיתקני־דמה. הצינורות בציוד שזוהה נקטעו או התעקמו מכובד האדמה שהועמסה עליהם, ואי אפשר להזרים דרכם נוזל כלשהו; הם מכוסים חלודה וסתומים בחול, ובגלל עבודות הבנייה בביצורים נאטמו חלקים שלמים של המערכת. בסיכום נאמר, הפעם בצדק, שהישראלים נטשו את הרעיון להשתמש בציוד זה והם משאירים אותו בשטח לשם לוחמה פסיכולוגית. ואף על־פי כן התפארו הרבה אחמד איסמעיל, שר המלחמה המצרי, והרמטכ”ל המצרי גנרל שזלי לאחר מעשה על החריפות שגילו בניטרול הציוד הזה לאורך כל התעלה. הסיפור כיצד התכוננה מצרים לטפל בבעיה זאת וכיצד “אמנם” התגברה עליה שימש נושא לתיאורים ארוכים ומפורטים מפי איסמעיל ושזלי אחרי המלחמה ולתיאורים נלהבים מעטם של כתבים צבאיים רבים.

עם כניסתו לפיקוד ביולי החליט אלוף גונן לנסות ולחדש את המערכת. הוא ציווה על קצין ההנדסה הראשי שלו לבדוק את המיתקנים הקיימים, לנקותם, לבדוק את המאגרים ולמצוא תחליפים זולים יותר להשגת המטרה. שיטה פשוטה ויעילה יותר תוכננה ונבדקה בספטמבר, אלא שכבר לא נותר זמן להנהיגה הלכה למעשה. במהלך ההכנות למלחמה, ב־5 באוקטובר, נתן גונן הוראות להפעיל את שתי השיטות. צוות הנדסה בפיקודו של סגן־משנה שמעון טל הגיע למעון “חזיון” שליד פירדאן בבוקר יום השבת ה־6 באוקטובר והסביר לאנשי המקום איך להפעיל את המערכת. כיוון שמנגנון ההפעלה נמצא בביצורים שנאטמו והוצאו מכלל פעולה נאמר לחיילים שיהיה עליהם לרוץ כמה מאות מטרים לאורך התעלה, לפתוח את הצינורות ביד ולהטיל רימון זרחן לתוך הדלק שבמים. לאחר שהסביר את השיטה ב“חזיון” המשיך טל דרומה ל“מצמד” בדוורסואר. אבל תוך כדי הדגמת שיטת ההפעלה של המיתקן הפתיעה אותם הארטילריה המצרית.

ההונאה    🔗

המודיעין הישראלי היה בעל יכולת טובה להעריך התפתחויות בעולם הערבי והוא פיתח במרוצת השנים שיטה יעילה לאיסוף מידע. אחרי עלייתו של סאדאת לכס הנשיאות במצרים גילה המודיעין ארבע תקופות של הסלמה שעמדו בסימן גיוס מצרי מוגבר והכנות לצאת למלחמה. היו שעות־חירום רבות לאורך הקו ובכל מקרה תוגברו כוחות צה"ל וקודמו לעמדות בהתאם לתוכניות מבצעיות קיימות. פחות שכיחים היו גיוסים גדולים שהקיפו גם את החזית הפנימית במצרים.

הגיוס הגדול הראשון בתקופת סאדאת חל בסוף “שנת ההכרעה” – 1971 – כאשר המצרים תכננו התקפת־פתע של חמישים מפציצים על שארם א־שייח (סאדאת ביטל אותה בגלל מלחמת הודו־פקיסטאן שפרצה אז). הוכרז אז על גיוס כללי של כוחות מילואים, של רכב אזרחי והתגוננות אזרחית בערים; המיפקדה הראשית וכל כוחות־השדה המצריים עסקו בתמרונים. לתעלת סואץ קודמו עוצבות טאנקים, וכן ציוד גישור וצליחה. לאורך קו המים התנהלו פעולות חפירה, הוכשרו עמדות לטאנקים ולארטילריה ובגיזרה הדרומית נפרצו דרכי־גישה לתעלה. כלי־התקשורת המצריים הודיעו שאין מנוס ממלחמה, בליווי הודעות תוקפניות מפי מנהיגים מצרים. כעבור שנה נערך גיוס גדול שני, בדצמבר 1972, כאשר סאדאת תיכנן מבצע של חטיבת צנחנים שאמורה היתה להשתלט על שטח בסיני ולהחזיק בו עד להתערבות האו"ם. גם בגיוס זה יצאו כוחות־השדה לתמרונים, חיילים הוחזרו מחופשות, וגברה התכונה בסוללות־העפר ובביצורים לאורך תעלת סואץ בצד הכשרת שטחים להפעלת רכב צליחה וציוד גישור. בכלי־התקשורת נוצרה אווירת מלחמה, אבל המילואים ואנשי ההתגוננות האזרחית בערים לא גויסו; גם כוחות קרקע לא קודמו לתעלה על ציוד הצליחה והגישור שלהם. בפעם השלישית והרביעית חלו תקופות ההסלמה וההתגייסות ב־1973 – באפריל־מאי ובספטמבר־אוקטובר.

היכולת לתקוף את ישראל ללא אתראה מוקדמת היתה קיימת במצרים – ובדיונים שנערכו עם חברי ממשלה בימים שקדמו למלחמה אלוף זעירא וראש מחלקת המחקר שלו, תא“ל אריה שלו, אמנם הודו בקיומה, אך הצביעו על סבירות נמוכה שאכן תתממש. ריכוזי הצבא המצרי לאורך התעלה הם כשלעצמם לא בישרו מלחמה מתקרבת, כי ההיערכות הזאת לא השתנתה מאז 1969; גם בסימני ההסלמה לא היה, לדעת הטוענים, משום אות מובהק, כיוון שכבר נערכו שלושה גיוסים מאז 1971 ומכת־התקיפה לא הונחתה. המפתח היחיד להשגת אתראה מוקדמת היה טמון עתה בהערכת הכוונות המצריות, ופירוש הדבר היה להעריך מה יחליט נשיא מצרים אנואר סאדאת. תפקיד כזה ספק אם אפשר להטיל אותו על אחריותו הבלעדית של ראש אמ”ן. המישגה שעשו כל המעורבים במודיעין ובמישור קבלת ההחלטות, במצב הנתון של ריכוזים כבדים בלתי־רגילים והסלמה, היה בכך שלא ייחסו את העלייה הבו־זמנית ביכולת גם בצפון וגם בדרום לכוונותיהם של הסורים והמצרים.

קהיליית המודיעין בארץ עקבה בעניין אחר התפתחות התרגיל הגדול במצרים, מתוך דאגה מסוימת נוכח ריכוז הכוחות הגדול בסוריה, אף שכל הסימנים הצביעו על כך שסוריה סתם חוששת מפני תגובה ישראלית אפשרית לפעולות־תגמול סוריות על הפלת 13 ממטוסיה ב־13 בספטמבר. אבל ההנחה היתה שלא נשקפת סכנה של ממש מצד סוריה, כי חזקה עליה שלא תתקוף על דעת עצמה. כל מה שראו בהשקיפם לעבר מצרים היו הכנות לתרגיל, תוך כדי נקיטת אמצעים מיוחדים מפחד שמא צפויה בכל רגע התקפה ישראלית. היו סימנים רבים שהיה בהם כדי לעורר דאגה, אבל הם נתבטלו על־ידי סימנים אחרים ואולי רבים מהם כפליים שהעידו כי אין מקום לבהלה. אולם לקראת סוף ספטמבר נתקבלו ידיעות ממקורות שונים על כוונות המצרים לצאת למלחמה כוללת. במקרים רבים נכנס החומר המודיעיני לפרטי־פרטים של התפתחויות העומדות להתרחש, אך כאשר אמנם התרחשו בפועל, התעלמו מהם.

כאשר התחילו התמרונים המצריים הרגישו כוחות צה“ל בהגברת הפעילות לאורך תעלת סואץ. מן העמדות התחיל להגיע יום יום זרם של ידיעות על הכנות מצריות לאורך התעלה. סגן דוד אבו־דירהם, מפקד אחד המעוזים הצפוניים ביותר, “אורקל”, כ־8 ק”מ מדרום לפורט פואד, דיווח שאוניה פורקת בנמל ארטילריה, ציוד ותחמושת. התקבלו ידיעות שמזיזים ארטילריה לעמדות קדמיות, כי מאיישים עמדות טילי קרקע־אוויר וקרקע־קרקע שהיו פנויות עד אז, כי מפנים שדות־מוקשים לאורך התעלה וכי חיילים מצרים צוללים ומפוצצים מוקשים תת מימיים. בדיווחים דובר על עבודות הכשרה בנתיבי־הירידה השונים למים, על פעולות חפירה, על הכנת שטחים לצליחה, לגשרים ולפונטונים. ועם זאת, בעוד הם מפנים מוקשים בשבעים נקודות לאורך התעלה זרעו המצרים מוקשים בנקודות אחרות; דרכי־הגישה למים חלקם נפתחו וחלקם נסגרו. שיגרת החיים היומית, לעומת זה, של חיילים ואזרחים כאחד, נמשכה ללא שינוי; חיילים מצרים הוסיפו לדוג במים ולשוטט על שפת התעלה ללא קסדות; אזרחים המשיכו בעבודתם כאילו לא אירע דבר.

עם התחלת התרגיל המצרי הועמדו כוחות צה"ל על התעלה במצב הכן ומיפקדת פיקוד הדרום פירסמה הוראות לביצוע כל פקודות־הקבע הקשורות במצב כזה. נבדקו כל שיטות הגיוס. בוטלו חופשות. אלוף גונן כיקר בתעלה ב־2 באוקטובר והוציא פקודות אחדות להבטחת מצב כוננות טוב יותר. הוא ביקש רשות לנקוט כמה אמצעי־זהירות, שחלקם נדחו, אבל הוצאו פקודות להגביר את השמירה והבטחון מסביב לכל המחנות בסיני ולהבטיח שכל הכוחות יעמדו על טיבו של מבצע “שובך יונים”¹⁰ שאמור היה לקבל תוקף אם האויב יזוז – ושלא נבחן הלכה למעשה זה זמן־מה. ניתנו גם פקודות להחשת הרכבתו של גשר טרומי, שישמש במקרה של צליחה ישראלית, ולפיזור מארבים לאורך סוללת־העפר.

לפי דו“ח ועדת אגרנט¹¹ הגיש ב־1 באוקטובר סגן בנימין סימן־טוב, קצין המערך במודיעין פיקוד הדרום, לקצין המודיעין של פיקוד הדרום סא”ל דוד גדליה מיסמך שבו תיאר את ההיערכות בצד המצרי כהכנות לצאת למלחמה, חרף התרגיל. ושוב, ב־3 באוקטובר, הגיש מיסמך שהצביע על גורמים אחדים המרמזים שהתרגיל משמש אולי כהסוואה להכנות למלחמה. אבל גדליה לא הפיץ את הערכת הקצין הזוטר שלו והיא הושמטה מדו“ח המודיעין של פיקוד הדרום. ראש אמ”ן, אלוף זעירא, בעצם לא שמע על הערכתו של סימן־טוב אלא במארס 1974, באחד הישיבות של ועדת אגרנט (ואז הזמין את סימן־טוב, שסולק בינתיים ממודיעין פיקוד הדרום, למשרדו, שמע את הסיפור מפיו והעלה אותו לדרגת סרן).

ב־5 באוקטובר ביקשה האוגדה תגבורת, ובה תוספת כוחות לאיוש המעוזים לאורך התעלה ולפריסה במעברים כ־30 ק“מ מאחוריה. בתשובה קיבלה שדר ממיפקדת פיקוד הדרום, על סמך שדר מן המטכ”ל, שהתרגיל המצרי מתקרב לסיומו.

בינתיים חזרו השידורים הסובייטיים והדגישו כי הריכוזים הישראליים לאורך הגבול עם סוריה מטרתם לתקוף את סוריה. הערכת המודיעין הישראלי היתה כי החששות הסוריים באשר לאפשרות של התקפה ישראלית גברו ביממה שחלפה וכי ההיערכות הסורית נובעת ממחשבה שישראל עשויה מטעמים פוליטיים (לאור בידודה הגובר בעולם והגברת שיתוף־הפעולה בין מדינות ערב שבקו־החזית) לפתוח בהתקפת־מנע. בדומה לכך הושם דגש גם על החששות המצריים מפני התקפה ישראלית וגם על כך שלראשונה מאז מלחמת־ההתשה נערכים בים התיכון ובים־סוף תרגילים נרחבים של חיל־הים המצרי.

עם שחר יום ה־5 באוקטובר נתברר שהצבא המצרי לאורך תעלת סואץ הגיע לדרגה של פריסת־חירום והיערכות שצה“ל לא ראה בו מעולם. נתגלתה תוספת של 56 סוללות־ארטילריה שהעלו את כלל הסוללות בשטחים הקדמיים ל־194. זאת ועוד, נמסר כי חמש דיביזיות־החי”ר התפרסו במלואן, כי חמשת שטחי־הריכוז לציוד גישור וצליחה התמלאו בחלקם, וכי במישטחים שהוקמו על סוללות־החול כדי לאפשר לטאנקים לירות לשטח סיני יושבות מחלקות טאנקים לאורך כל התעלה. זוהו יחידות ניידות להנחת גשרים צפים ודווח על קידום ריכוזי כוחות נוספים. על סמך כל הסימנים השונים הביע קצין המודיעין הבכיר של חיל־הים את דעתו באוזני מפקדו, בתחילת השבוע, שצפויה מלחמה בכל רגע. הערכתו לא נתקבלה במטכ"ל.

ב־30 בספטמבר נדון המצב במטה הכללי. האלוף טל הביע הסתייגויות חמורות לגבי הערכת המודיעין המרגיעה ואילו אלוף זעירא טען כי הסבירות למלחמה נמוכה והסביר כי הריכוזים הסוריים מתייחסים לתקרית של 13 בספטמבר, שבה הפיל חיל־האוויר מטוסים סוריים, וכי המצרים סתם מתכוננים לתרגיל גדול. אבל טל לא נרגע. הוא זימן את זעירא ואת שלו לפגישה ושוב הבהיר להם שאינו מסכים להערכתם. אבל הם לא קיבלו את דעתו.

היה עוד אלמנט מזרח־תיכוני שיכול היה לספק רמזים על המלחמה המתקרבת מכוח מעורבתו בהתפתחויות הצבאיות באיזור: ברית־המועצות. שלושה ימים לפני המלחמה העלו הסובייטים לוויין־תצפית והוא חג מעל סיני, תעלת סואץ וגבול סוריה־ישראל לרבות הגליל. מדי יום תוקן המסלול כדי שיכלול גזרות שונות של שני קווי־החזית. בבוקר יום רביעי, 3 באוקטובר, קרא הנשיא סאדאת לשגריר ברית־המועצות וינוגראדוב. בערך באותו זמן הזמין אליו הנשיא אסאד את השגריר הסובייטי בדמשק. שני הנשיאים רמזו לשגרירים על המלחמה הקרובה, בלי להיכנס לפרטים. ב־4 באוקטובר התחילו להסתלק יחידות של הצי הסובייטי שעגנו באלכסנדריה ובפורט סעיד. יציאה המונית זאת הגבירה את חשדות המודיעין של חיל־הים. בינתיים נתקבלו ידיעות על בואם של מטוסי־ענק סובייטיים מסוג אנטונוב–22 לקאהיר ולדמשק ועל פינוין של המשפחות הסובייטיות משם בדרך האוויר. ההסבר שנתן המודיעין הישראלי לכל המהלכים הסובייטיים האלה היה זה: הם מרמזים על ידיעה מצד הסובייטים שעומדת לפרוץ מלחמה (ואז ייתכן שהפינוי ונסיגת הצי הם מהלך סובייטי שבא להרתיע את המצרים מפעולה כזאת, שכן בסוף “שנת ההכרעה” ב־1971, אגב אחד הגיוסים הכלליים במצרים, הורחקו ספינות סובייטיות מפורט סעיד); או שייתכן כי המצרים, בדעה אחת עם הסורים, החליטו סוף סוף לחסל את הנוכחות הסובייטית במצרים, אף שדבר זה לא נראה מעשי ביותר.

בשבת ה־29 בספטמבר, בגבול צ’כוסלובאקיה־אוסטריה, עצרו שני מחבלים פלשתינאים רכבת שהסיעה יהודים ממוסקבה לווינה. הם לקחו חמישה יהודים ופקיד־מכס אוסטרי כבני־ערובה ותבעו להטיס אותם ואת בני־הערובה למדינה ערבית. במהלך המו“מ העלה הקאנצלר של אוסטריה ברונו קרייסקי (יהודי בעצמו) הצעה לסגור את מחנה־המעבר למהגרים יהודים בשונאוֹ שליד וינה. בני־הערובה שוחררו והמחבלים נשלחו לחופשי. ישראל הזדעזעה ורתחה מכעס והאירוע תפס מקום ראשון בכל כלי־התקשורת. ממשלת ישראל שקעה בבעיה כל כולה: גולדה מאיר טסה לשטראסבורג לנאום בפני מועצת אירופה ומשם, על אף הפקפוקים של כמה מחברי ממשלתה, המשיכה לווינה במאמץ־סרק לשכנע את קרייסקי שישקול מחדש את החלטתו. היא חזרה ארצה ביום רביעי, 3 באוקטובר, ומיד כינסה ישיבת ממשלה לדיון בהתפתחויות באוסטריה. עד היום לא ידוע אם מבצע זה היה או לא היה חלק מתוכנית הונאה כללית להסיט את תשומת־לבה של ישראל מן ההתפתחויות לאורך הגבולות. ביצע אותו ארגון טרור פלשתינאי שלא היה ידוע ביותר אבל עצם העובדה, שהיה קשור ל”צעיקה", ארגון המחבלים שבשליטת הצבא הסורי, מחזקת את ההנחה שהמבצע היה חלק מתוכנית הונאה כללית. בין כך ובין כך, בין שהיה מתוכנן או לאו, אין ספק שהמבצע תרם להסטת הערנות של הממשלה והציבור מן ההתפתחויות המאיימות לאורך גבול ישראל.

ביום חמישי בערב הביא זעירא לרמטכ"ל את הידיעה על פינוי המשפחות הסובייטיות ממצרים ומסוריה; יומיים היה חולה ומידע חדש זה הטרידו.

עם בוקר יום שישי תודרכו הכתבים הצבאיים של העיתונות בארץ שלא להפריז בידיעות שמגיעות מארצות־חוץ על ריכוזים ערביים גדולים לאורך הגבולות אלא לציין שצה“ל נוקט את כל האמצעים הדרושים לאור המצב. אולם אותו בוקר עצמו החליט רב־אלוף אלעזר על מצב כוננות ג', הגבוה ביותר בצבא הסדיר; זו הפעם הראשונה שהכריז על מצב כוננות כזה מאז שנתמנה רמטכ”ל. אותה שעה גם נתקיימה ישיבה עם שר הבטחון. זעירא תיאר את הרכבת האווירית הסובייטית ואמר כי ייתכן שהדבר מרמז על קרע סופי בין הערבים ובין ברית־המועצות אך דעתו היא שאין זה סביר ביותר. בהמשך דבריו אמר שהסובייטים מודעים כנראה לכך שקיימת אפשרות של התלקחות; אפשר שקיבלו את טענת הערבים כי ישראל עומדת לפתוח בהתקפה והדים לכך מוצאים, אגב, בשידוריהם. אבל דבר זה אינו מתקבל על הדעת, שכן במקרה כזה הסובייטים היו ודאי פונים לאמריקאים ואלה מצדם היו פונים לישראל בבקשת מיתון. גישושים אמריקניים לא היו ועל כן, סיים זעירא, מתקבל על הדעת שהסובייטים ערים לאפשרות של התקפה ערבית וחוששים לשלום משפחותיהם מתוצאותיה של התקפת־נגד ישראלית. אף על־פי כן סבור המודיעין שסבירותה של התקפה ערבית נמוכה ביותר.

כל אותו זמן היה רב־אלוף אלעזר משוכנע שיוכל לסמוך על אגף המודיעין באשר לקבלת אתראה מתאימה לגיוס, והערכת המידע שזרם אליו בימים הגורליים של השבוע הראשון באוקטובר הצדיקה את ההנחה הזאת. ובכל זאת, אחרי המלחמה, הוא עתיד לטעון שחלק ניכר מן החומר שרמז על סבירות המלחמה לא הגיע לידיו. לדברי עדותו של אלעזר לפני ועדת אגרנט היו בנמצא בבוקר יום שישי פריטי מידע שרמזו על מלחמה שעומדת לפרוץ בכל רגע, אבל הם לא הגיעו אליו אלא בשבת בבוקר. אילו קיבל מידע זה, טען, היה מכריז על גיוס בבוקר יום שישי. לאמיתו של דבר, ביום שישי עדיין חשב שיקבל אתראה מתאימה למקרה של מלחמה. יומיים קודם לכן, ב־3 באוקטובר, הופיע לפני עיתונאים ישראלים שלא יוכלו לעמוד; לכל היותר יוכלו, יחד עם חיל־האוויר, למנוע התמוטטות במקרה של הפתעה גמורה. אולם ההנחה הכללית היתה שיהיה לישראל זמן אתראה מספיק כדי לגייס את כוחות המילואים.

מיום חמישי בערב היה זעירא טרף לספקות אבל הוא התנחם כל הזמן בידיעה שהצבא הסדיר בכוננות וכי הוא חזק די צורכו, לדעת המטכ“ל, כדי לעמוד בהסתערות הראשונה. דבר זה היה בעיניו כפוליסת־ביטוח נוספת בכל הנוגע לאתראת המודיעין. ביום שישי, 5 כאוקטובר, התקיימה ישיבה במטכ”ל. שוב הוצגה תמונת המודיעין, אבל הסבירות שתפרוץ מלחמה נחשבה כ“נמוכה ביותר”. בישיבת מטה שנערכה בפיקוד הדרום בשעה 15.30 נסקרו כל אמצעי הכוננות שננקטו ונדונו כל התוכניות המבצעיות. הוחלט כי למחרת היום תבקר מחצית אנשי המטה כחזית התעלה והמחצית השנייה תסייר במקומות אחרים בפיקוד.

אותו לילה עלו מנהיגיה המדיניים והצבאיים של ישראל על משככם בהרגשה לא טובה, אבל מעטים מהם חשבו שהארץ עומדת בפני התקפה מידית. אילו יכלו לבטל בעוד מועד את דעותיהם המוקדמות היה כל מהלך ההיסטוריה של הימים הבאים משתנה תכלית שינוי. בשעה 04.00 בבוקר יום 6 באוקטובר התעורר אלוף זעירא לקולו הצורמני של הטלפון שצילצל ליד מיטתו. הוא האזין לקול שבקצה השני וחייג מיד שלושה מספרים בזה אחר זה – לשר הבטחון, לרמטכ“ל ולסגן הרמטכ”ל (אלוף טל). הוא מסר להם את הידיעה שקיבל זה עתה – שבו ביום, לקראת שקיעת השמש, תפרוץ המלחמה בשתי החזיתות.

ההסתערות    🔗

הצבא המצרי (מן הצבאות הסדירים הגדולים בעולם) מנה כ־800,000 חייל וכלל 2,200 טאנקים, 2,300 תותחים, 150 סוללות טילי נ.מ. ו־550 מטוסי קו ראשון. לאורך התעלה התפרסו חמש דיביזיות חי“ר ומספר חטיבות עצמאיות (רגלים ושריון) שהסתייעו בשלוש דיביזיות ממוכנות ושתי דיביזיות שריון. בכל דיביזיית חי”ר היה גדוד טאנקים לכל אחת משלוש החטיבות, ובסך הכל 120 טאנקים בכל דיביזיית חי"ר. שלוש הדיביזיות הממוכנות כללו שתי חטיבות ממוכנות וחטיבת שריון אחת, ובסך הכך 160 טאנקים לדיביזיה. שתי דיביזיות השריון היו מורכבות משתי חטיבות שריון וחטיבה ממוכנת אחת, עם 250 טאנקים בערך לדיביזיה. מלבד כל אלה היו עוד שתי חטיבות טאנקים עצמאיות, שתי חטיבות צנחנים, כ־28 גדודי קומאנדו וחטיבת נחתים.

הארמיה המצרית השנייה היתה מופקדת על חצייה הצפוני של התעלה והארמיה השלישית על החצי הדרומי. את חזית הארמיה השנייה החזיקה דיביזיית הרגלים ה־18 מקנטרה לגשר פירדאן; דיביזיית הרגלים השנייה מגשר פירדאן לגדה הצפונית של אגם תמסח; ודיביזיית הרגלים ה־16 מאגם תמסח לדוורסואר בקצה הצפוני של האגם המר הגדול. קו התיחום בין שתי הארמיות עבר במרכז האגם המר הגדול. הארמיה השלישית כללה את דיביזיית הרגלים ה־7 שהיתה אחראית לגיזרת האגמים המרים עד למחצית הדרך לגיזרה הדרומית ביותר של תעלת סואץ, ודיביזיית הרגלים ה־19 דרומה מזה, לרבות העיר סואץ. כל אחת מדיביזיות החי"ר המסתערות תוגברה לקראת הצליחה בחטיבת שריון, שנלקחה בחלקה מן הדיביזיות המשוריינות והממוכנות.

נראה היה בעליל שכל מהלך בשלב הראשון, שאמור היה להימשך בימים 6–9 באוקטובר, תוכנן והוכן לפרטי פרטיו. לפי זה יוקמו על־פני התעלה עשרה גשרים, שלושה באיזור קנטרה, שלושה באיזור איסמעיליה–דוורסואר וארבעה באיזור גניפה–סואץ. דיביזיה תצלח בגיזרה שרוחבה 6–8 ק“מ. על הגל הראשון יוטל להשתלט על סוללות־העפר ולהחזיק בהן; כאשר יגיע הגל השני יתקדמו הכוחות של הגל הראשון 200 מ' ויישארו במקומם; תוך שעה אחת מראשית ההתקפה יגיעו הגל השלישי והרביעי ויצטרפו לגל הראשון והשני. ברגע שיצלחו היחידות המסייעות של הגדוד התוקף יתקדם הכוח כולו. הגלים הראשונים של דיביזיות החי”ר התוקפות אמורות היו להתמקם בעומק של 1.5–3 ק“מ ואז עתידות היו יחידות חי”ר מיוחדות שהוכשרו לכך לתקוף את המעוזים ולכבוש אותם. כל ראש־גשר אמור היה להשתרע על שטח שרוחבו 8 ק“מ ועומקו 5.5 ק”מ; בהגיע הטאנקים והארטילריה אמור היה להתרחב לכדי בסיס שרוחבו 16 ק“מ ועומקו 8 ק”מ.

היערכות הכוחות, שבת, ה־6 באוקטובר 1973, ב־2 אחה"צ

בשעת ה“ש” ב־6 באוקטובר עברו על־פני התעלה 240 מטוסים מצריים. הוטל עליהם להלום בשלושה שדות־תעופה בסיני, לפגוע בסוללות הישראליות של טילי “הוק” קרקע־אוויר, להפציץ שלושה מוצבי־פיקוד של צה“ל, תחנות מכ”ם, עמדות ארטילריה בינונית, את המרכזים המינהליים ואת המעוז “בודאפשט” שעל שרטון־החול ממזרח לפורט פואד. בו־זמנית פתחו 2,000 תותחים בהרעשה לאורך כל החזית: תותחי־שדה, ארטילריה בינונית וכבדה ומרגמות בינוניות וכבדות. ברגע הראשון של ההתקפה נחתו על עמדות צה"ל 10,500 פגזים בשיעור של 175 לשנייה. חטיבה של טילי “פרוג” קרקע־קרקע הפעילה את נשקה וטאנקים עלו על המישטחים שהוכנו מראש על סוללות־העפר, הנמיכו את תותחיהם ופלטו אש ישירה על המעוזים הישראליים. יותר מ־3,000 טונות של הרס מרוכז הוטלו על קומץ של מעוזים במסך־אש שהפך את כל הגדה המזרחית של תעלת סואץ לתופת משתוללת למשך 53 דקות.

בשעה 14.15, כאשר חזרו המטוסים ממשימתם, פרץ אל התעלה הגל הראשון של 8,000 מאנשי הכוח המסתער והם נעו בדיוק כפי שתורגלו עשרות (ובמקרים רבים) גם מאות פעמים. כמעט בכל החזית הם צלחו בשטחים שלא היו בטווח האש של מעוזי צה“ל או שלא הוכשרו לפעולה; ברוב המקומות הם עקפו את המעוזים ונעו מזרחה. בו בזמן צלחו את התעלה יחידות קומאנדו וחי”ר של משמידי־טאנקים; הם מיקשו את דרכי־הגישה לראמפות, הכינו מארבים אנטי־טאנקיים וארבו לשריון הישראלי.

היו מקומות של התנגדות חזקה והיו מקומות של התנגדות קלה יחסית. אומדן מצרי ראשון היה שהצליחה תעלה להם ב־25,000–30,000 נפגעים, ובתוך זה כ־10,000 הרוגים, אבל מספר הנפגעים בצליחה הראשונה, שהגיע ל־208 הרוגים בלבד, היה קטן ממה שתיארו לעצמם המתכננים המצרים (באיזור הארמיה השנייה התנהלה הצליחה לפי התוכנית עם תקלות מועטות אבל באיזור הארמיה השלישית התעוררו כמה בעיות משום שהתברר כי הסוללה הישראלית היתה רחבה יותר ממה ששיערו המצרים וגם בגלל טיב הקרקע בקצה הדרומי של תעלת סואץ, שהפכה לבוץ סמיך במקום להתפורר בלחץ הגבוה של זרנוקי־המים). מפקד אחת משתי דיביזיות החי"ר בארמיה השלישית שנתקל בתגובה ישראלית חזקה סיפר לאחר מעשה שאיבד בהסתערות הראשונה כ־10% מאנשיו, אף שהעריך שיאבד 30%. הוא סיפר על טאנק ישראלי יחיד שנלחם בכוחות התוקפים יותר מחצי שעה וגרם לאנשיו אבידות כבדות כאשר ניסו להסתער עליו. כאשר התגברו עליו סוף סוף. המשיך הגנרל המצרי, מצא להפתעתו הגמורה שכל אנשי־הצוות נהרגו פרט לחייל פצוע אחד שהמשיך בלחימה. הוא סיפר עד כמה התרשמו הוא ואנשיו מלוחם זה שאף הצדיע לגנרל המצרי כשהובל באלונקה לאמבולאנס.

פחות מזה הצליחו אנשי־הקומאנדו המצרים שהונחתו בעומק לכל אורך החזית מאיזור פורט פואד בצפון ועד שארם א־שייח בקצה הדרומי של חצי־אי סיני. משימתם היתה להטריד את כוחות צה“ל שייצאו להתקפות־נגד ויחידות של ציידי־טאנקים הוצבו בעמדות כדי למנוע התפרסות של טאנקים ישראליים על המישטחים שבין המעוזים. מבצע מיוחד בשלב זה היה צליחת האגם המר הגדול על־ידי חטיבת הנחתים 130: הרכב האמפיבי שלה ניסה לעקוף את כוחות צה”ל ולהתחבר עם כוחות הקומאנדו באיזור מעברי המיתלה והגידי. אולם ארבעה־עשר מסוקים עמוסים חיילי־קומאנדו מצרים הופלו על־ידי חיל־האוויר של צה“ל וכוחות צה”ל ברחבי סיני התארגנו במהירות כדי לטפל באיום זה.

ההגנה על קו בר־לב    🔗

מול התקפת־הפתיחה של הצבא המצרי עמדה האוגדה שבפיקודו של אלוף אברהם (“אלברט”) מנדלר. היה אדם עדין ורגיש מאוד והתפרסם כאחד הקצינים הממושמעים והמתחשבים ביותר בצה“ל. קצין גבה־קומה, אדמוני ושתקן, בן 45, בעל עיניים תכולות ונוקבות, שפיקד על חטיבת השריון אשר ביצעה את המשימה הבלתי־אפשרית כמעט בהבקעת הקו הסורי ברמת הגולן ב־1967. עתה, בהתחדש המלחמה, עמד לפקודתו כוח שכלל כ־280 טאנקים בשלוש חטיבות, עם פיקוד מיוחד ובו חטיבת חי”ר שהחזיקה את הגיזרה הצפונית של אדמת־הביצות. אבל הכוחות האלה הוחזקו ברובם המכריע כ“עתודה מידית” במזרח סיני והיו מוכנים להזנקה עם מתן האות מקו בר־לב.

מכת הצליחה המצרית לאורך 175 הקילומטרים של תעלת סואץ נחתה במלוא עוצמתה על ראשיהם של 436 חיילי צה“ל בשורה של מעוזים המרוחקים זה מזה מרחק 11–13 ק”מ, עם לא יותר משלושה טאנקים על קו־המים. היו אלה אנשי חטיבת ירושלים, בשירות המילואים השנתי, חתך טיפוסי של ירושלמים ממוצעים. כיוון שירושלים קלטה באותן השנים מספר רב של עולים חדשים הרי שרבים מאנשי המעוזים היו חיילים בלתי־מנוסים וללא ניסיון קרבי של ממש.

בצהרי יום שבת 6 באוקטובר נתקבל במיפקדת אוגדתו של מנדלר שדר על הרעשה ארטילרית הצפויה כל רגע בצירוף הוראה להעמיד את כל הכוחות במצב הכן. סגנו של אלוף מנדלר, תא“ל פינו, שוב דחק במפקדו שיורה לכל הכוחות להפעיל את “שובך יונים” ולנוע לעבר התעלה. הפעם הסכים מנדלר וההוראות ניתנו. בשעה 13.45, בשובו למיפקדתו מישיבת המטכ”ל בתל־אביב, התקשר האלוף גונן למנדלר וסקר את הפקודות השונות שהוצאו. לבסוף אמר שהגיע הזמן לדעתו שיתחיל לקדם את חטיבות השריון שלו לחזית. מנדלר השיב קצרות, “כן, נדמה לי כי אכן רצוי הדבר. כבר מפציצים אותנו”.

בינתיים זרמו מן המעוזים שלאורך התעלה דיווחים על הרעשה ארטילרית כבדה, על התקפות אוויר, על צליחת התעלה וקרבות. היו מעוזים (בפרט כאלה שמפקדיהם היו קצינים) שמסרו דו“ח שקט וענייני; אחרים, שקציניהם היו בין ראשוני הנופלים, היו היסטריים פה ושם. באחדים מהם קיבלו את הפיקוד מש”קים, ואף טוראי באחד המקרים, והובילו את האנשים בקרב. כולם ביקשו סיוע אווירי וארטילרי ותגבורות שריון. לכולם נאמר שכבר יצאו לדרך.

בשעה 15.00 היה ברור למנדלר שהמצרים עורכים התקפה רבתי לאורך כל החזית. וכעבור שעה נתברר שצליחת התעלה היא מבצע אמפיבי גדול שנערך למלוא אורכה. גונן ניסה לקרוא את מפת הקרב לאור הדיווחים שזרמו אליו ומערכת הקשר המשוכללת בפיקוד סיפקה לו תמונה ברורה ממה שהתרחש בכל מעוז ומעוז. במשך שעתיים השתדל לאתר את כיוון המאמץ העיקרי של האויב; לאמיתו של דבר כבר העריכו המצרים שהעדרו של מאמץ עיקרי כזה הוא כשלעצמו יעכב את התקפת־הנגד הישראלית. בשעה 16.00 נתחוור לגונן שאין מאמץ עיקרי כזה, וכי הצליחה מצליחה בגיזרה הצפונית של התעלה יותר מאשר בדרומית.

בינתיים הוסיפו שישה־עשר המעוזים המאוישים של קו בר־לב לשאת בנטל ההתקפה. בביצורים שאנשיהם התייצבו בעמדות־הירי נהדפו המצרים, אבל במקומות שהאנשים נצטוו לחפש מחסה בהנחה שמדובר בהתקפה ארטילרית גרידא הצליחו הכוחות המצריים לחדור לביצורים. בתגובתו של כל מעוז ומעוז השתקפה נחישותו של מפקד המקום, אלא שהקצינים היו במקרים רבים בין ראשוני הנפגעים.

כל סיפור מסיפורי המעוזים הוא עלילת־גבורה בפני עצמה. לפני שנתקבל האישור בדבר פינוי המעוזים בבוקר יום ה־7 באוקטובר נפגעו רוב צוותי הטאנקים שנלחמו ב־6 באוקטובר ובלילה שלאחריו בניסיון לתגבר את המעוזים. היחידות שבמעוזים כותרו ובודדו על־ידי הכוחות המצריים. חלקן הצליחו לפרוץ דרך קווי המצרים במבצעים מסמרי־שיער, אחרות איבדו את רוב אנשיהן ויתרם נפלו בשבי.

סיפור טיפוסי הוא סיפורה של היחידה שישבה במעוז “כתובה” בגיזרה הצפונית של התעלה. הם ליוו בתפילה שלושה בחורי־ישיבה מירושלים שעברו לפני התיבה כאשר נפתחה ההתקפה המצרית. מפקד המוצב נפצע, רב“ט ראובן אור־לב קיבל עליו את הפיקוד והצליח להדוף את המצרים התוקפים בהטביעו סירות־צליחה רבות. ושוב, עם דמדומי השחר ביום 7 באוקטובר הדף אור־לב – שנשאר עם שנים־עשר לוחמים ומהם שלושה פצועים – הסתערות שנייה של שתי פלוגות מצריות שנסוגו מן השטח שלפני המעוז כשהוא זרוע גופות חיילים. כאשר הכוח הצטמצם כדי שבעה לוחמים – כולם סחוטים והמומים מן ההפגזות ומלאי התחמושת אוזל לנגד עיניהם – הבחין אור־לב שצפויה התקפה של יותר מגדוד רגלים בסיוע שישה טאנקים. ובעוד הוא מתכונן לקרב האחרון קיבל רשות לפנות את המוצב. תחת אש קטלנית פילסו להם אנשי “כתובה”, הבריאים והפצועים, דרך מן המוצב על־גבי זחל”ם אחד, עלו על שביל שחצה את אדמת־הביצה והגיעו לבסוף לקווי צה"ל.

על הקצה הדרומי של תעלת סואץ שלט מעוז “המזח” שהוקם על שובר־גלים בפורט תאופיק, מול פורט סואץ. ישבו בו 42 חיילים מן הסדיר בפיקודו של סגן שלמה ארדינסט. כאשר התחילה ההרעשה הארטילרית המצרית הפליג על־פני התעלה כוח בסירות־גומי, אך הוא נהדף על־ידי חיל־המצב הישראלי שהטביע את רובן. לא ארך הזמן וארדינסט, בחור־ישיבה, נשאר הקצין היחיד במוצב שלא נפצע. בלילה של יום ראשון ה־7 באוקטובר הצליחה יחידה מצרית להבקיע למעוז מדרום, בעזרת להביורים, ולהצית את מאגרי הדלק. המגינים הדפו את התוקפים בקרב פנים אל פנים. במשך שלושה ימים עמד מוצב זה, כשהוא מוקף מים משלושה עברים ומחובר ליבשה בכביש יחיד על שובר־גלים שרוחבו כשישה מטרים, בפני הרעשה ארטילרית כבדה והתקפות של אלפי חיילים מצרים בסיוע טאנקים. הטאנקים המצריים נפגעו בתותחים של ארבעה טאנקים ישראליים שניזוקו קשה ואשר הצליחו להגיע למוצב ביום הראשון ללחימה; הכינון היה מאולתר והטאנקים המצריים נדלקו בזה אחר זה. בינתיים נשאר רופא המעוז ללא מורפיום, ללא זריקות ומזרקים, וגם התחבושות אזלו והלכו.

בבוקר יום שלישי 9 באוקטובר לא נותרו במעוז אלא עשרה חיילים כשירים נושאי־נשק, מלבד כוחות־עזר וביניהם הרופא, החובש, הטבח ושני תלמידי־ישיבה שבאו לערוך את תפילת יום־הכיפורים במקום. הרופא ביצע את הניתוח הראשון שלו ללא הרדמה כלשהי בחייל שנפצע קשה בקנה מפגז באזוקה והציל בכך את חייו. ביום חמישי 11 באוקטובר נשאל ארדינסט מן המיפקדה אם יוכל להחזיק מעמד 48 שעות נוספות. הרופא, שנשאר בינתיים ללא אמצעים לטפל אפילו בפצוע אחד נוסף, הציע להיכנע בתיווך “הצלב האדום”, אבל ארדינסט והסמל שלו דחו את ההצעה על הסף. בשבת בבוקר, לאחר שנלחם שבוע שלם נגד כוחות הארמיה השלישית המצרית, ולאחר שבידי המגינים לא נותרו אלא עשרים רימוני־יד ומחסניות אחדות למקלעים קלים, הוסמך המעוז להיכנע באמצעות “הצלב האדום” אותו יום בשעה 11.00. לאחר שציווה על אנשיו להתרחץ במעט המים שעוד נותרו בפחיות ולהחליף את בגדי־הקרב המלוכלכים הוציא אותם סגן ארדינסט לעין השמש והלך אתם בשבי, ובראשם חייל החובק את ספר־התורה של המעוז. אלפי המצרים שהקיפו את המעוז הסתכלו בנעשה אחוזי התפעלות. אחרי הפינוי הפכו הקצינים המצרים את המעוז בחיפוש אחר מקלעים כבדים ולא האמינו למראה עיניהם כאשר נוכחו לדעת שאנשי המעוז החזיקו מעמד שבוע ימים עם ארבעה מקלעים קלים.

בקצה הצפוני של קו התעלה, על שרטון־חול כ־11 ק“מ מזרחית לפורט פואד, היה המעוז “בודאפשט”. פיקד עליו קצין מילואים, סרן מוטי אשכנזי, וישבו בו 18 איש. היתה זו העמדה היחידה על הקו שתוגברה במחלקת טאנקים בהתאם לפקודות־הקבע. בשבת אחר־הצהריים פתחו המצרים בהתקפה מכיוון פורט פואד, בשילוב שריון וארטילריה, בכוח שכלל 16 טאנקים, 16 נגמ”שים וג’יפים נושאי תול“רים, בליווי משאיות עמוסות חיילים. בקרב שהתפתח הועלו באש 8 נגמ”שים ו־7 טאנקים. אולם כוח של קומאנדו מצרי הצליח להתמקם על החולות במרחק קילומטר וחצי ממזרח ל“בודאפשט” והמוצב בודד כליל. המעוז הותקף קשה מן האוויר וכוח הקומאנדו שניתק אותו מן העורף הפתיע מן המארב תגבורת של צה“ל בסיוע שריון והשמיד אותה. ההטרדה הארטילרית הכבדה לא פסקה אף לרגע. בינתיים הגביר צה”ל את הלחץ על כוח הקומאנדו המצרי והוא פונה דרך הים ביום שלישי בלילה, ה־9 באוקטובר. ביום המחרת תקף חיל־האוויר בניסיון להקל על המעוז, אבל איבד תוך כדי כך שבעה ממטוסיו. אבל בו ביום הבקיע לו דרך למעוז תא“ל מגן, מפקד הגיזרה הצפונית של התעלה, בראש כוח שהביא עמו תחמושת ומזון. ביום חמישי הוחלפה יחידתו של אשכנזי בכוחות חדשים. אולם צה”ל לא הפיק לקח מן המשגים שנעשו; המעוז נותק שנית על־ידי כוח קומאנדו מצרי והדרך נפרצה מחדש רק לאחר קרבות כבדים. “בודאפשט” החזיק מעמד עד סוף המלחמה, וייחודו בכך שהיה המעוז היחיד בקו בר־לב שלא נפל לידי המצרים (לימים היה אשכנזי מראשי תנועת המחאה שתלתה את האחריות למה שהתרחש בתחילת המלחמה בשר הבטחון משה דיין ותבעה את התפטרותו; והיא אמנם הוגשה במרוצת הזמן).

טיב ההתגוננות היה שונה ממעוז למעוז על־פי רמת הפיקוד במקום. בדרך כלל, כאשר הפיקוד היה נחוש בדעתו ומנוסה ולרשותו עמד גרעין של חיילים מאומנים היטב, המעוזים החזיקו מעמד במשך ימים רצופים. בהתחשב ביתרונות העצומים שהיו למצרים, ברמת האימון הנמוכה יחסית שאיפיינה את יחידות צה“ל לאורך התעלה ובהרעשה הכלתי־פוסקת בטילי נ.ט. ותותחי טאנקים שהונחתה על עמדות צה”ל מסוללת־העפר שבצד המצרי של התעלה, בהתחשב בכל אלה רוב המעוזים מילאו את תפקידם בכבוד. היו מהם שנלחמו עד לסוף המר. אף אחד מהם לא נעזב ללא פקודה. מפקדים רבים גילו תושיה רבה וכשרון בהובלת שרידי הכוחות על פצועיהם מבעד לקווים המצריים. אחדים מהם נתקלו באש כאשר התקרבו לקווי צה“ל ובאחד המקרים שכנע סגן צעיר כוח צה”ל שיחדל מלרסס את החולות באש רצחנית בכך, שנופף לנגד עיניו בטלית קשורה לקנה של רובה.

אבל ככלות הכל, על אף גילויי הגבורה, המעוזים היו בבחינת נטל. במרוצת השנים הפכו להיות פשרה – בין מוצבים האמורים להגן על התעלה מפני התקפה מצרית ובין עמדות אתראה ותצפית. כמוצבי־הגנה היו חלשים מדי ומפוזרים; כעמדות אתראה ותצפית היו מאוכלסים יותר מדי. אין ספק שהמצרים היו מצליחים להשיג אחיזה בגדה המזרחית אפילו מומשה בעוד מועד התפיסה המקורית של קו בר־לב (ובכלל זה התוכנית להזיז כוחות לקו־החזית) והועלתה איכות הגייסות בקו החזית (כמתוכנן לשעת חירום). אלא שמשימתם היתה הרבה יותר קשה, אבידותיהם היו כבדות מאוד ואפשר שהתקפתם היתה אפילו נהדפת אחור בסופו של דבר. מכל מקום, הכוחות המצריים בגדה המזרחית של התעלה היו נחשפים כליל להתקפת־נגד ישראלית. אבל ייתכן שהתוצאה הגרועה ביותר של המישגה שעשתה ישראל בקשר למעוזים היתה העדרה של תמונת מצב ברורה לאורך התעלה עד שעות הבוקר של יום ראשון, 7 באוקטובר.

“שובך יונים”    🔗

בקבוצת־הפקודות שכינס אלוף מנדלר בשבת בבוקר נסקרו מחדש כל התוכניות המבצעיות, לרבות “שובך יונים”. לאור המידע שנתקבל כי ההתקפה תתחיל בשעה 18.00 אמורים היו הכוחות להתפרס לפי תוכנית “שובך יונים” לא יאוחר משעה 17.00, על כל פנים לא לפני שעה 16.00, שמא יגרום קידומם של כוחות צה"ל להחרפת המצב ולהסלמה שתביא לפתיחת אש מצד המצרים. אבל עוד לפני שניתן היה להפעיל את המהלכים הישראליים פתחו הטאנקים המצריים בהתקפה.

במיפקדתו של מנדלר היתה תמונת המצב לאורך התעלה מטושטשת. כוחות השריון שלו נעו לעבר התעלה, אבל לא היתה ידיעה ברורה מה מצבם. הכל העריכו שעיקר ההתקפה תנחת על הגיזרה הצפונית, ועל כן הופנתה לצפון חטיבת השריון של אל“מ גבי עמיר. חטיבתו של אל”מ אמנון רשף נעה מערבה במרכז ואילו חטיבתו של אל"מ דן שומרון, בגיזרה הדרומית, נצטוותה להתקדם דרך מעבר הגידי לעמדה דרומית לאגמים המרים.

לאחר שהותקפה חטיבתו בגיזרה הצפונית החליט עמיר לנסות ולהתחבר בחלק מכוחותיו עם המעוז “מיפרקת” בקצה הצפוני של האי אל־בלח. בדרכו לשם נודע לו שהכוחות באיזור זה חדלו למעשה להתקיים. החלק השני של חטיבתו התקדם ממזרח לקנטרה לעבר המעוז “מילאנו”. בשבת בלילה התחברו כוחות שלו עם “מיפרקת” לא פחות משלוש פעמים. השכם בבוקר יום ראשון הוסמך עמיר על־ידי אלוף קלמן מגן, שקיבל את הפיקוד על הגיזרה מצפון לקנטרה, לסגת עם הכוח שלו על הנפגעים שבו ולפנות את “מיפרקת”. הניסיון להגיע למעוזים גרר אבידות רבות ומכל חטיבתו של עמיר לא נותרו אלא 20 טאנקים בערך. עמיר חילץ לאט לאט את שארית כוחותיו ונסוג אחורה להתארגנות.

על הגיזרה המרכזית של התעלה, מאל־בלח לראס סודר בדרום, היתה מופקדת חטיבתו של אל“מ אמנון רשף, קצין גבה־קומה, בהיר־שיער, בעל מבט ינשופי מאחורי משקפיו שהיה מתהדר בשפם־ידיות מטופח היטב; זה יותר משנה ששימש כמפקד החטיבה. הטאנקים של רשף מיהרו לעמדות שתוכננו מראש, בהתאם לפקודה, אך נוכחו לדעת שאלה נתפסו על־ידי יחידות מצריות של ציידי־טאנקים אשר הורידו עליהם ברד של פגזי באזוקה אר.פי.ג’י. נוסף על כך הותקפו הטאנקים הישראליים מעל סוללת־העפר בצד המצרי באש טאנקים ובטילי נ.ט. מסוג “סאגר”. יחידות הטאנקים של צה”ל נלחמו וספגו אבידות ראשונות. החי“ר המצרי גילה עקשנות כלחימה; מאות מהם נהרגו באש הטאנקים המתקדמים אבל גל החי”ר המצרי הוסיף להתקדם. משתי הפלוגות של חטיבת רשף באיזור מול איסמעיליה ופירדאן רק שני טאנקים המשיכו בלחימה. הם החזיקו בצומת מול פירדאן כל אותו הלילה מול 50 טאנקים מצריים שניסו לפרוץ דרכו. הקרב נמשך למחרת היום, כל שעות היום, וחטיבתו של רשף נשחקה והלכה.

דרומית לחטיבתו של רשף ישבה חטיבתו של דן שומרון, בן־קיבוץ חסון ובעל חזות נחושה, שפיקד בשעתו על גדוד צנחנים מעולה (כעבור שנים אחדות עתיד קצין מוכשר זה להתפרסם בעולם כמפקד הפעולה המרשימה לחילוץ בני־הערובה באנטבה). גם הוא נצטווה שלא להזיז את כוחותיו לפני שעות אחר־הצהריים ובעוד הוא נערך לתזוזה עטו על החניון שלו המטוסים המצריים, בשעה 14.00. שומרון חילק את הכוח לשלושה – גדוד אחד שלח דרך מעבר המיתלה, את השני דרך מעבר הגידי ואת השלישי בין שניהם, במקרה שאחד המעברים נחסם על־ידי כוחות האויב. חטיבתו היתה איפוא אחראית לחזית שרוחבה כ־55 ק“מ, מקו־החיבור של שני האגמים המרים דרומה לראס מסאלה, כעשרים ק”מ מדרום לסואץ. מול גיזרתו ניצבו דיביזיית הרגלים המצרית ה־19, דיביזיית הרגלים 7, הדיביזיה הממוכנת 6 ומאחוריה דיביזיית השריון 4. לרשות הכוחות האלה עמדו כ־650 טאנקים ועליהם נוספה חטיבת הנחתים 130, שאמורה היתה לחצות את האגמים המרים ברכב אמפיבי ולנסות לחסום את מעברי המיתלה והגידי. יחס הכוחות בטאנקים היה איפוא 1:6 לרעת שומרון.

מטרתו הראשונה של שומרון היתה להתחבר למעוזים השונים שכותרו על־ידי המצרים. עד לשעות הערב של 6 באוקטובר הגיעו יחידותיו לכל המעוזים פרט לאחד, על המזח של פורט תאופיק, שהדרכים אליו מוקשו ושרצו מארבי נ.ט. מצריים. תוך כדי לחימה וסיכול מאמציהם של המצרים לפרוץ דרך הגיזרה שלו הוא ביקש ממנדלר לפנות את הביצורים או לתגבר אותם; הרשות לא ניתנה. על עוצמת הקרבות שניהל שומרון תעיד העובדה שאת מעברי המיתלה והגידי עבר בשבת אחר־הצהריים, בשעה 14.00, עם כוח של 100 טאנקים בקירוב ואילו בבוקר שלמחרת, בשעה 08.00 של יום ראשון 7 באוקטובר, לא נותרו לו אלא 23 טאנקים. שני שלישים של האבידות שסבלה חטיבתו באנשים וברכב בכל המלחמה נגרמו בלילה הראשון. עתה נאמר לו לנתק מגע עם המעוזים ולהתרכז בבלימת ההתקדמות המצרית. עמדו לרשותו שלוש סוללות ארטילריה כנגד 75 סוללות ארטילריה מצריות.

כשנתחוור לו שהוא עומד בפני כוחות עדיפים לאין ערוך אירגן שומרון את שרידי חטיבתו לכדי אגרוף משוריין והחליט להנחית התקפת־מנע על הריכוזים המצריים התופחים במהירות. תוך שימוש חסכוני בכוחותיו וירי מטווח ארוך בקרב קלאסי של אש ותנועה הוא לא נתן למצרים שהות להיערך נגדו כראוי. ביום שלישי ה־9 באוקטובר פתחו המצרים בהתקפה מרוכזת ראשונה של שתי חטיבות ממוכנות לעבר מעבר המיתלה, דרך כביש חת“ם. שומרון יצא בהתקפת־נגד והשמיד עשרים טאנקים מצריים ונגמ”שים רבים. המצרים נסוגו באי־סדר.

במיפקדת האוגדה נתקבל במוצאי שבת הרושם שכוחות השריון הצליחו להגיע לכל המעוזים, פרט לאלה שהוקמו על הסוללה הצרה צפונית לקנטרה, ליד גשר פירדאן, ועל המזח של פורט תאופיק. בזה האחרון היו חמישה טאנקים אבל המעוז עצמו היה מבודד.

בשעות הלחימה הראשונות ניסה תא“ל פינו, סגנו של מנדלר מזה חודשיים, לקבל מושג ברור על המתרחש. הדיווחים לא הועילו לו ועל כן עלה על מסוק והדרים לאורך דרך חת”ם עד למעברי הגידי והמיתלה. לא פעם צריך היה להתחמק ממיגים וממסוקי M–18 מצריים אבל עלה בידו להביא למפקדו את תמונת־המצב הראשונה שהיתה ברורה יחסית, לדעתו. לפי התמונה שקיבל גונן במיפקדתו בשעה 01.00 ב־7 באוקטובר חזרו כוחות צה"ל לקו־המים – פרט לאיזור שמצפון לקנטרה, לשני מעוזים בגיזרה המרכזית ולמוצב המזח בפורט תאופיק. גונן ומנדלר לא ראו צורך דחוף בפינוי המעוזים שעל התעלה אותה שעה.

בעיית הדיווח המטעה מקו החזית הובלטה לאור העובדה שבמוצאי שבת הצטייר המצב על הקרקע, כפי שהשתקף בתמונה שנתקבלה במיפקדת הפיקוד ובמטכ“ל, כמשביע רצון. לא היה איפוא טעם לצוות על פינוי המעוזים כיוון שנאמר בדיווחים כי הטאנקים של צה”ל הגיעו לתעלה בשבת בערב והתחברו עמם. אותו ערב, בשעה 18.00, שוחח רב־אלוף אלעזר עם גונן ואמר לו שהוא מסמיך אותו לפנות מעוזים שאינם תורמים לבלימת המאמץ העיקרי של האויב ורק מסכנים את יושביהם. הוא חזר ואמר שאין בדעתו להגן על התעלה כולה באמצעות ביצורים אלה אלא להיצמד למעוזים שעשויים לשבש את עיקר מאמציו של האויב. בשלב זה כבר חשב אלעזר על המצב בעוד יומיים. הוא הבין שיוכל להשפיע אך במעט על מה שמתרחש על הקרקע ברגע מסוים (פרט למקרים מיוחדים); הוא גם הבין שקרב־הבלימה יהיה קשה ביותר וכי המצרים ודאי יצליחו לפרוץ באי־אלה מקומות. ביום ראשון יימשך קרב־הבלימה, אבל הוא כבר חשב במושגים של סידרת התקפות־נגד ביום שני. במוצאי שבת, בחצות, לאחר שהשתכנע שמערכת הקשר עם המיפקדה הקדמית פועלת כתקנה, העתיק גונן את מיפקדתו מבאר־שבע לאום־חשיבה בקידמת סיני. כל הלילה קיבל דיווחים שטאנקים מסיירים בין המעוזים ומתחברים עמם. מן הגיזרה הצפונית ליד “מיפרקת” דיווחו כוחותיו של עמיר שהרסו גשר מצרי.

כל אותו הלילה של 6–7 באוקטובר עבדו יחידות הגישור המצריות בקדחתנות על הקמת גשרים על־פני התעלה. למחרת היום הותקפו גשרים אלה בכוח רב ובעקביות על־ידי חיל־האוויר של צה"ל ורבים מהם ניזוקו קשה. כיוון שהיו בנויים חלקים חלקים והרכבתם היתה קלה אפשר היה, כדברי הגנרל שזלי לאחר מעשה, להחליף מהר מאוד קטעים שנפגעו והמצרים גם יכלו להשיט את הגשר, בשעת התקפה קשה, למקום אחר בתעלה או לקשור אותו לאחת הגדות בשעות היום. אי לכך צדקו הישראלים בדיווחיהם שכמעט כל הגשרים נפגעו ביום הראשון ללחימה, אך צדקו גם המצרים שטענו כי כוחותיהם עוכרים את הגשרים ללא הפוגה.

ביום ראשון בבוקר חידשו המצרים את התקפתם. אותה שעה ככר הסתמנו לעיני הפיקוד הישראלי התוצאות הקשות של לחימת הלילה: כוחותיו של עמיר נשארו עם עשרה טאנקים ומנדלר דיווח שמתוך 290 הטאנקים בתחילת הקרבות לא נותר בידו אלא שליש המספר הזה לאורך התעלה כולה. הלחץ המצרי גבר: מאחר שנכשלו במאמציהם לפורר את הסוללה הישראלית בסילוני מים בגיזרה הדרומית הכניסו לפעולה דחפורים. כוחות המילואים היו עדיין רחוקים ואילו כוחות הבלימה הסדירים נכתשו בהדרגה. ללא סיוע אווירי לא ראה לפניו גונן שום פתרון עד לבואם של המילואים. מנדלר חזר ודרש סיוע אווירי וגונן הודיע לו שהעזרה תגיע תוך עשרים דקות. “אין לי עשרים דקות”, היתה תשובתו הלאה של מנדלר. בשעה 06.45 ערך חיל־האוויר התקפות־גישוש על מערך הטילים לקראת הסיוע הצמוד אך מיד לאחר מכן מסר אלוף פלד, מפקד חיל־האוויר, לגונן שלא יהיה עוד סיוע אווירי בגלל המצב בצפון. אותו בוקר הודיע גונן לפלד: “אם לא תפעיל את הכוח שלך כאן אין לי במה לבלום את ההתקפה”. בשעה 9.30, לאחר קבלת אישור מן הרמטכ"ל, הסמיך את מנדלר לפנות את המעוזים במקומות שניתן לפנותם.

בינתיים התנהל הגיוס בארץ במלוא הקצב. ככל שנתרבו המיפקדות והעוצבות החליט גונן על חלוקת אחריות חדשה לאורך התעלה. בנוסף למיפקדת האוגדה של מנדלר הוכנסו לפעולה שתי אוגדות נוספות. אחת בפיקודו של אלוף אברהם (“ברן”) אדן ואחת בפיקודו של אלוף אריאל (“אריק”) שרון. ביום ראשון אחר הצהריים היה איפוא אדן מופקד על הגיזרה הצפונית, שרון על הגיזרה המרכזית ומנדלר על הדרומית.

בשעה 11.00 בקירוב ב־7 באוקטובר הורה גונן לאדן לפנות את המעוזים. שר הבטחון, רב־אלוף דיין, ביקר במיפקדת הפיקוד והציע לגונן לנטוש את המעוזים ואת העמדות הקדמיות שבידי כוחות פיקוד הדרום ולסגת לקו המשלטים שעובר בהרים ג’בל מעארה וג’בל ילק. גונן הסכים לפקודה לסגת מן המעוזים והוציא אותה אבל סירב לקבל את המלצתו של דיין לגבי היקף הנסיגה. בינתיים זרמו כוחות המילואים ולעת ערב ב־7 באוקטובר היה פיקוד הדרום ערוך ברובו על דרך חת"ם, עם כוחות עתודה לאורך הכביש הניצב הראשי. ההתקדמות המצרית נבלמה לכל אורך הקו. אותו יום אחר הצהריים המליץ דיין בפני ראש הממשלה לסגת לקו־הגנה נוח יותר, לקו מעברי המיתלה והגידי (ובחזית הסורית לסגת מרמת הגולן ולהתמקם בשולי המצוק המשקיף על עמק הירדן). רב־אלוף אלעזר דחה את המלצתו של שר הבטחון, אבל גם פסל בעת ובעונה אחת את המלצתו של שרון לצאת מיד בהתקפת־נגד ולצלוח את התעלה.

עד לצהרי יום 7 באוקטובר חצו את התעלה מדרום לאגמים המרים דיביזיית הרגלים המצרית 7, במלוא כוחה, וחטיבת השריון 25. עד לשעות הערב התארגנו הכוחות המצריים להתגוננות מפני התקפות־נגד, להמשך ההתקדמות לתוך סיני ולהרחבת ראשי־הגשר לעומק של 6–8 ק“מ; ביתיים חצו את התעלה כל היחידות של דיביזיית הרגלים ואותו לילה צלחו בעקבותיה חטיבות השריון המסופחות לדיביזיות החי”ר. ביום שני בערב, ה־8 באוקטובר, כבר היו דיביזיות החי“ר (בתוספת חטיבת טאנקים לכל דיביזיה) ערוכות במלוא כוחן על הגדה המזרחית של התעלה. לאחר שהדפו את התקפות־הנגד הצפויות של צה”ל ניסו הכוחות להרחיב כל ראש־גשר, שכן נצטוו להתפרס וליצור מגע ביניהם בעומק של 10–12 ק"מ. אחרי זה צלחה את התעלה חטיבה ממוכנת של הדיביזיה הממוכנת 6 באגפה הדרומי של דיביזיית הרגלים 19 (הקיצונית ביותר בדרום) והתכוננה לתזוזה לעבר ואדי סודר עם התפתחות ההתקפה מזרחה.

השלב הבא, שאמור היה להסתיים עם בוקר יום שלישי 11 באוקטובר, הוקדש כולו למיגננה – לגרימת מירב האבידות האפשריות לצה"ל בהתקפות־הנגד שלו. בו כזמן התכוונו המצרים לרדת לאורך החוף דרומה לראס סודר ולשארם א־שייח. ואז, מיום חמישי עד יום שני ה־15 באוקטובר, אמורות היו דיביזיות השריון 4 ו־21 לעבור את ראש־הגשר ולפתוח בהתקפה רבתי שעיקר מטרתה כיבוש מרכז העצבים ברפידים (היא ביר גפגפה). דיביזיית השריון 4 וחטיבת השריון 25 יהוו זרוע דרומית ויעלו על רפידים מאיזור הגידי דרך אום מחזה; את הזרוע הצפונית של המלקחיים תהווה דיביזיית השריון 21 שתנוע לרפידים מאיזור איסמעיליה ודוורסואר דרך טאסה. יתנהלו גם פעולות משניות.

התקפת־הנגד הראשונה    🔗

ביום ראשון בערב, 7 באוקטובר, הגיע רב־אלוף אלעזר לפיקוד הדרום ופרס, על דעת ראש הממשלה, תוכנית להתקפת־נגד למחרת היום על הכוחות המצריים שעל הגדה המזרחית של תעלת סואץ. פקודת הפיקוד היתה לפתוח בהתקפה אוגדתית מרוכזת מן הצפון לדרום לאורך הגדה המזרחית של התעלה, אך לקיים מרחק של 3 ק“מ בערך בין התעלה והאגף הימני של הכוח התוקף כדי להימנע מסכנת אש נ.ט. של חי”ר מעל סוללות העפר שעל שפת התעלה. בתוכנית דובר על התקפה של אוגדת אדן על הארמיה המצרית השנייה דרומה מאיזור קנטרה, בעוד אוגדתו של שרון עומדת בכוננות באיזור טאסה. אם התקפתו של אדן תעלה יפה יפתח שרון בהתקפה על הארמיה המצרית השלישית, מאיזור האגמים המרים הגדולים דרומה. אך אם התקפתו של אדן לא תעלה יפה יוטלו למערכה כוחותיו של שרון כדי לתגבר אותה. אלעזר הדגיש שכוחותיו של שרון יוחזקו כעתודה להתקפתו של אדן בצפון והפעלתם תיקבע על־פי הסכמתו האישית שלו (של אלעזר); ההנחה היחה שעם הצלחת ההתקפה יתכן שאפשר יהיה לבצע צליחה מוגבלת לגדה המערבית בקצה הדרומי של כל גיזרה.

ההתקפה הישראלית על ראשי הגשר המצריים, 7–8 אוקטובר 1973

אוגדתו של אדן התפרסה לאורך כביש הרוחב הראשי, הוא כביש בלוזה־טאסה. החטיבה הראשונה שלו (של עמיר) אמורה היתה לנוע דרומה בין כביש התעלה ודרך חת“ם, להשמיד את האויב באיזור ולהגיע למעוזים מול פירדאן ואיסמעיליה. באגף שמאל של חטיבה זאת, אך עדיין מערבית לדרך חת”ם, תתקדם חטיבתו של אל“מ נתקה ניר דרומה לעבר מעוז “פורקן” מול איסמעיליה. חטיבה שלישית, בפיקודו של אל”מ אריה קרן, תנוע דרומה ממזרח לדרך חת“ם לעבר “מצמד”, בקצה הצפוני של האגם המר הגדול, ושם ייעשה ניסיון של צליחה מוגבלת אם הגשרים המצריים יימצאו שלמים. אחרי שיושמדו כוחות האויב על־ידי אוגדתו של אדן אמורים היו כוחותיו של תא”ל מגן לרדת מן הצפון ולטהר את הגדה המזרחית של התעלה.

הכוחות נעו מצפון לדרום בהתאם לתוכנית אך התכרר יותר ויותר, ככל שחלפו שעות הבוקר, שהם מתרחקים יותר מדי מזרחה על דרך חת''ם ומתרחקים מריכוזי כוחות האויב. המישגה לא תוקן בעוד מועד והתוצאה היתה שבמקום לקפל את האגף הצפוני של ראש־הגשר המצרי הצר ולהלום במצרים במקום שציפו לכך פחות מכל התקדמה אוגדתו של אדן במערך צפוף לאורך החזית של ראש־הגשר המצרי. וכך, כאשר פנו לכיוון התעלה, התפתחה התקפתם ממזרח למערב – ישר לתוך העמדות המצריות שארבו להם.

ראשון נכנס לקרב, בערך בצהרי היום, הכוח של עמיר שהותקף מטווח קרוב בנשק אנטי־טאנקי על־ידי מאות חיילים מצרים שצצו מן החולות. הגדוד המוביל נסוג והשאיר בשדה 12 טאנקים בוערים.

ובינתיים, כיוון שהכוח העיקרי הרחיק יותר מדי מזרחה ונע בחזית הריכוזים המצריים בלי להיתקל בהתנגדות של ממש, התקבל במיפקדתו של גונן הרושם שהכל מתנהל כשורה. בשעה 11.00 הוא הורה איפוא לחטיבתו של שרון לנוע דרומה לאיזור מעבר הגידי כדי להחזיק אותו בכוננות לקראת ההתקפה על הארמיה המצרית השלישית.

בשעות המוקדמות של אחר הצהריים הורה אדן לתקוף בכוח של שתי חטיבות (של ניר ושל עמיר) בכיוון גשר פירדאן. כשמונה מאות מטרים מן התעלה מצא ניר שכוחותיו מכותרים אלפי חיילים מצרים; 18 טאנקים שלו נדלקו והושמדו. ניר הוא דוגמה בלתי־רגילה של כושר התמדה ואומץ־לב חרף מיגבלות גופניות. כמג"ד במלחמת ששת הימים נפצע קשה ברגליו ועבר יותר מעשרים ניתוחים. הוא סירב להינתק משירות קרבי ומכוח עקשנות בלתי־מתפשרת זכה בפיקוד קרבי על חטיבת טאנקים בכוחות המילואים על אף נכותו. כאותם אבירים מימים עברו צריך היה לעזור לו או להרים אותו בעלותו על טאנק וברדתו ממנו, אבל דבקותו במטרה זיכתה אותו בפיקוד קרבי למרות הכל. כאשר חילץ את כוחותיו מן התופת שנקלעו אליה בהתקפתם לעבר התעלה, רק ארבעה טאנקים היו מסוגלים לסגת עמו.

בהתקפה זו לא שותף החי“ר ולא החרמ”ש, היא נערכה ללא סיוע אווירי והסתייעה בשתי סוללות ארטילריה ותו לא. מולה ניצבו הכוחות של דיביזיית הרגלים המצרית 2, בפיקודו של הגנרל חסן אבו־סעדה, בתיאום עם דיביזיית הרגלים 18 שהיתה מתוגברת בעתודה אנטי־טאנקית של הארמיה השנייה.

בינתיים תקפו המצרים את כוחותיו של קרן בדרום, באיזור הקצה הצפוני של האגם המר הגדול, וכבשו עמדות אחדות. בו בזמן ערכו המצרים שתי התקפות־נגד על כוחותיו של אדן, כל אחת בכוח של חטיבה ממוכנת וחטיבת טאנקים, אחת מאיזור גשר פירדאן ואחת מדרום לעבר הכביש לאיסמעיליה. אדן הסמיך את עמיר ואת ניר לשפר את עמדותיהם בנסיגות טאקטיות ובשעה 14.00 בערך ביום 8 באוקטובר נתחוור לגונן שהתקפתו של אדן נכשלה. הוא הורה איפוא לשרון לחזור מן הגיזרה הדרומית למרכזית – וכך עבר על אוגדתו של שרון יום קריטי במסעות דרומה וצפונה בלי להשפיע על הנעשה בשדה־הקרב כהוא זה. כל אותו זמן נאבקה אוגדתו של אדן עם התקפת־הנגד המצרית. לאחר ששקעה השמש שסינוורה את עיני הלוחמים השתפרה הראות והתוקפים המצרים סבלו מפגיעות קשות בכוח הטאנקים והנגמ“שים שלהם. התקפת־הנגד המצרית נבלמה על־ידי כוחות צה”ל.

לאור המצב התברר לפיקוד הישראלי שעליו לשמור על הכוחות ולהרוויח זמן עד שחיל־המילואים יתפרס עם כל הזרועות המסייעות שלו. האירועים של 8 באוקטובר הבליטו מישגים רבים בדרך המחשבה הצבאית הישראלית, בפרט של גייסות השריון. השריון יצא להתקפות נוסח הסתערות פרשים עתיקה, ללא סיוע רגלים ובסיוע ארטילרי בלתי־מספיק. לא היה בזה שום היגיון לאור הנשק האנטי־טאנקי השופע שריכזו המצרים בשדה־הקרב. זאת ועוד, כוח השריון של אדן לא היה מרוכז בשום שלב משלבי המערכה אלא נפרט לשליש ולרביע. אילו יצא פיקוד הדרום בהתקפה דו־חטיבתית מרוכזת על איזור גשר פירדאן עם כל הסיוע הדרוש ייתכן מאוד שהיה מצליח לפרוץ פירצה בקווים המצריים, שדרכה יכולים היו כוחות צה“ל לגולל את ראש־הגשר המצרי מאגפיו. אותו יום סבלו כוחות צה”ל אבידות כבדות ואיבדו עמדות חשובות ובסך הכל היתה הלחימה אותו יום בגדר הזדמנות שהוחמצה. במישור האישי העלו אירועי ה־8 באוקטובר על־פני השטח את היחסים הקשים מאוד ששררו בין שרון ואלוף פיקוד הדרום שמואל גונן, בנוסף על חוסר־האמון הגלוי והטינה שהשתררו בינו ובין המטה הכללי ושאר מפקדי האוגדות. ביום שלישי אחר־הצהריים. ה־9 באוקטובר, תקפו כוחותיו של שרון כדי להחזיר לידי צה“ל את אחד התעוזים שנפלו לידי המצרים יום קודם לכן. אף שגונן הורה לו לחדול מן ההתקפה שרון המשיך בשלו ובסופו של דבר ביקש גונן מן הרמטכ”ל להעביר את שרון מתפקידו.

חטיבתו של אמנון רשף, בפיקודו של שרון, מצאה את עצמה מול “החווה הסינית” (שטח של ניסויים חקלאיים בהדרכת מומחים יפאנים לפני מלחמת ששת הימים; למראה הכתובות היפאניות על הקירות הכתירו חיילי צה"ל, בלשנים לא גדולים בכל הנוגע ללשונות המזרח הרחוק, את המקום בשם “החווה הסינית”). היחידות של רשף וסיירת האוגדה שסופחה אליהן המשיכו בגישושים והגיעו לשפת המים לאורך האגם המר הגדול ומשם פנו צפונה לעבר החווה הסינית שגבלה עם האגם. אבל בבוקר יום 10 באוקטובר נצטוו הכוחות המסיירים לסגת מן האיזור משום שנתברר לפיקוד, בלי שהמצרים ידעו על כך, כי בגישושים אלה נתגלה קו־התיחום בין הארמיה המצרית השנייה והארמיה השלישית – כלומר, הבטן הרכה של הארמיה השנייה.

המשבר    🔗

ביום שלישי, 9 באוקטובר, נועד רב־אלוף דיין עם עורכי העיתונות הישראלית. הפסימיות חלחלה מדבריו והוא רמז על אפשרות של קו־הגנה בדרום סיני שיחפה על שארם א־שייח בלבד. הוא גרס שיהיה צורך להחליט על קווים חדשים וקצרים יותר. הוא גם הודיע שבדעתו להופיע בשידור טלביזיה אותו ערב ולגלות לציבור את היקף האבידות שנגרמו לצה“ל עד אז, וככלל זה אובדן חמישים מטוסים ומאות טאנקים תוך שלושה ימים. האווירה שיצר עוררה דאגה רבה וראש הממשלה גולדה מאיר שלחה את אלוף אהרן יריב, ראש אמ”ן לשעבר, שיופיע במקומו.

אותו יום נתבקש רב־אלוף חיים בר־לב, הרמטכ“ל הקודם ששימש אז כשר המסחר והתעשיה, על־ידי רב־אלוף אלעזר לרדת לפיקוד הדרום ולמעשה לקבל לידיו את הפיקוד במקום כנציגו האישי של הרמטכ”ל עם סמכות פיקודית מלאה לעומת האלוף גונן. תוך כדי סקירת המצב בפיקוד הדרום נתברר לבר־לב שיהיה קשה מאוד להטיל מרות על האלוף שרון והוא הציע לרמטכ"ל, ב־12 באוקטובר, להחליף את שרון. אבל דיין דחה את ההצעה בנימוק שייווצרו על־ידי כך בעיות פנימיות שלא לצורך. פעמיים במשך המלחמה המליץ בר־לב לשחרר את שרון מתפקידו…

החל מיום 9 באוקטובר הצליחו כוחות צה“ל לייצב את הקו ולבלום את הכוחות המצריים, שנכשלו מכאן ואילך בכל מאמציהם לזכות בהישגים טריטוריאליים נוספים. יום יום ערכו המצרים התקפות מספר אבל כוחות צה”ל למדו בהדרגה כיצד להתמודד עם הצבא המצרי על ציודו החדש והעיקר, הם פיתחו שיטות חדשות לטיפול באיום שבטילי נ.ט. מסוג “סאגר”. על־ידי שילוב של מסכי־עשן ואש ארטילרית מרוכזת עלה בידי כוחות צה"ל לבטל את השפעתם של ריכוזי הטילים האנטי־טאנקיים של המצרים עד למינימום.

החי“ר המצרי תקף חזור ושוב, תוך אבירות כבדות, ובשורות צה”ל גברה ההערכה לנחישותם ולהעזתם של חיילי האויב. ב־9 באוקטובר פתחו המצרים בהתקפה דיביזיונית על חטיבתו של עמיר, ואף הבקיעו את שורות צה“ל, אבל אדן ריכז את כוחות השריון שלו וריסק את המצרים בכך שמשך אותם לעבר חטיבתו של עמיר והטיל עליהם בבת אחת את שתי החטיבות הנותרות שלו, אחת באגפם הצפוני ואחת באגפם הדרומי. ביום רביעי, 10 באוקטובר, ערכו המצרים חמש התקפות נפרדות על אוגדתו של אדן, ובו ביום גם הותקפה אוגדתו של שרון על־ידי יחידות של דיביזיית השריון המצרית 21. בזכות תמרון זהיר כמדבר הוא ניפץ את ההתקפה והמצרים השאירו בשדה כחמישים טאנקים. אותו יום פנתה דרומה לאורך מפרץ סואץ החטיבה הממוכנת המצרית הראשונה, אבל היא נבלמה בדרכה על־ידי כוח שריון בפיקודו של אלוף ישעיהו גביש, מפקד דרום סיני. הכוח המצרי שמנה כ־50 טאנקים יצר מגע עם צה”ל באיזור ראס סודר – מחוץ לטווח מטריית הטילים המצרית שחיפתה על תעלת סואץ, וחיל־האוויר יכול היה לתקוף ולהשמיד את החטיבה כולה. בתיאור המלחמה שמסר לאחר זמן מספר הרמטכ"ל המצרי, הגנרל שזלי, שלאור מקרה זה התנגד ללחץ שהפעיל עליו שר המלחמה המצרי, הגנרל אחמד איסמעיל עלי, שיתקדם ויתקוף את מעברי המיתלה והגידי. שזלי התנגד לכך שהכוחות המצריים יחרגו מעבר למטריית הטילים ובסופו של דבר התגלגלו חילוקי־דעות אלה למחלוקת חמורה ביותר.

כוחות צה“ל השתלטו בהדרגה על שדה־הקרב והניחו להסתערויות המצריות שתתנפצנה אל הסדן הישראלי. תחושת־הבטחון גברה. חל שינוי ניכר בשיעור האבידות – אבידות צה”ל פחתו ואבידות המצרים נתרבו. התחילו להגיע כוחות־המילואים ויחידות חימוש עסקו בתיקונים. פיקוד הדרום צבר כוח.

המטכ“ל היה בדעה שלא תיפול הכרעה בשדה־הקרב אלא אם כן יצלח צה”ל את התעלה למצרים גופא ויפתח את נטייתו הטבעית למהירות ולתמרון. אסור שייתקע במערכה סטאטית שאינה הולמת אותו. הכבישים ושטחי־הריכוז, לרבות ציוד הגישור לאפשרות כזאת, כבר תוכננו מזמן. עתה הוחל בתכנון הפעולה לפרטיה. דובר על התקפה בכוח שתי אוגדות בקו־התיחום הפגיע שבין הארמיה השנייה והשלישית בדוורסואר במקום שכוח הסיור מצא, כזכור, חוליה חלשה בקו המצרי. ניתנה פקודה להרכיב גשר טרומי שיועבר למקום הדרוש. גונן הציג את תוכניתו ובר־לב אישר אותה עקרונית. כמקום הצליחה נבחרה דוורסואר משום שכאן יגן על אחד האגפים האגם המר הגדול ושנית, משום שבמקום זה הגדה המערבית היתה נוחה לקרב תמרון הרבה יותר משטחים אחרים שהוצעו. והעיקר, היה זה מקום־החיבור בין שתי הארמיות המצריות והחוליה החלשה מטבע הדברים.

הישראלים עמדו בפני דילמה. בגדה המערבית של התעלה היו מרוכזות דיביזיות השריון המצריות, ודבר זה הפך את התוכנית לבלתי־מעשית כמעט. הריכוז המצרי בגדה המערבית – כוחות רעננים שטרם הוכנסו לקרב – מנה שתי דיביזיות שריון, שתי דיביזיות ממוכנות ושתי חטיבות־שריון עצמאיות, ובסך הכל כ־900 טאנקים. אלעזר ובר־לב שניהם היו בדעה שלא רצוי להתחיל בצליחה אלא לאחר שכוחות השריון המצריים ייחלשו במידה רבה.

משני עברי קו־החזית התעוררו חילוקי־דעות קשים בקשר לריכוזי השריון המצריים בגדה המערבית. בצד הישראלי גבר הלחץ מצד שרון להקדמת הצליחה ככל האפשר, בלי לחכות עד שכוחות השריון המצריים יעברו מזרחה; כנגד זה גרסו אלעזר ובר־לב שמן ההכרח לחכות עד שכוחות אלה יעברו לגדה המזרחית, למשוך אותם לקרב ורק אז לפתוח בהתקפה אל מעבר לתעלה על צבא מצרי שאיבד את מרבית כוחו המשוריין. בצד המצרי דחק שר המלחמה בשולי, בתמיכתו של סאדאת, שיזיז את השריון לגדה המזרחית ויתקוף את מעברי המיתלה והגידי. שלוש פעמים תוך 24 שעות הוציא את הפקודה הדרושה ושלוש פעמים סירב שזלי למלא אחר הפקודה בהסתמכו על המצב המסוכן שייווצר על־ידי כך. לבסוף ניתנה פקודה ישירה לתקוף עם השריון ב־14 באוקטובר.

בצליחה הראשונה העבירו המצרים לגדה המזרחית יותר מאלף מכלל 1,700 טאנקים קו ראשון שלהם; כ־350 טאנקים השאירו בקירבת הגדה המערבית של התעלה ו־250 כעתודה אסטרטגית: דיביזיית השריון 21 שימשה כעתודה לארמיה השנייה, ודיביזיית השריון 4 – לארמיה השלישית. ההחלטה להעביר אותם מעבר לתעלה היא בעיני שזלי המישגה החמור ביותר שעשתה מצרים במלחמה. במהלך זה נשארה למעשה חטיבת שריון אחת ויחידה להגנת הגדה המערבית של התעלה.

ביום שישי, 12 באוקטובר, הציגו אלעזר ובר־לב את תוכנית הצליחה בפני שר הבטחון. רב־אלוף אלעזר הציע לחכות להתקפה המצרית ולטפל בה לפני שכוחות צה“ל יצלחו את התעלה. דיין התייחס בספקנות לעצם המבצע ולא התלהב ממנו ביותר אבל הוסיף שאינו מוכן לצאת ב”ג’יהאד" נגדו: הצליחה לא תביא להכרעה כלשהי, וגם לא תגרום למצרים שיבקשו הפסקת־אש. הוא חלק בתוקף על אלעזר בסוגיה זאת. דיין העלה את הנושא בישיבה בראשות ראש הממשלה, שהשתתפו בה חברי ממשלה ואלופים מספר. בדיון שהתפתח לאחר שבר־לב הציג את התוכנית הביעו המשתתפים ספקות רבים באשר לסיכויי ההצלחה של המבצע. רבים סברו כי ההסתמכות על ציר אספקה אחד במבצע מסוג זה סותרת כל דוקטרינה צבאית מקובלת. במהלך הישיבה נתקבלה ידיעה מודיעינית שהתחילה תזוזת השריון המצרי על־פני התעלה לעבר הגדה המזרחית, ובר־לב הציע לדחות את ההחלטה כדי לאפשר לפיקוד הדרום להיערך לקראת ההתקפה המצרית ולשבור אותה. ואכן נתרבו הסימנים שעם צליחת כוחות השריון ההתקפה המצרית שציפו לה ממשמשת ובאה. רב־אלוף אלעזר, הרמטכ“ל, החליט לדחות את הצליחה עד לאחר שיסתיים קרב השריון העיקרי שבו ינסו כוחות צה”ל להשמיד מספר מכסימאלי של טאנקים מצריים ולגרור מן הגדה המערבית לתוך ראשי־הגשר שריון מצרי רב ככל האפשר.

שר המלחמה המצרי כפה את דעתו על הגנרל שזלי על־פי הוראות מפורשות של הנשיא סאדאת, אבל הוא הסכים לדחות את ההתקפה מיום 13 ליום 14 באוקטובר. עם זאת פתחו המצרים בשבת ה־13 באוקטובר בהתקפות גישוש לאורך כל החזית. דיביזיית השריון 4 ו־21 רוכזו בגדה המזרחית של התעלה והתכוננו, בניגוד לדעתו של הרמטכ"ל, לתקוף בכיוון המעברים מחוץ לטווח מטריית הטילים שהגנה על ראשי־הגשר המצריים. תוכניתם היתה לעלות על מרכז־העצבים הישראלי ברפידים (ביר גפגפה) בתנועת מלקחיים רחבה – דיביזיית שריון וחטיבת שריון יפנו לרפידים מצומת גידי דרך אום מחזה, ודיביזיית שריון אחרת תגיע לשם מאיזור איסמעיליה–דוורסואר דרך טאסה.

על־פי ההוראות שהוציא גונן לכוחות פיקוד הדרום אמורים היו גייסות השריון לבלום את מאמצי המצרים לאורך חוף הים בצפון ומפרץ סואץ בדרום, ואחריהם יטפל בכוחות התוקפים חיל־האוויר – מחוץ למערך טילי קרקע־אוויר המצריים. אשר לגיזרה המרכזית והדרומית, במקרה של התקפה חזיתית יבלמו אותה מנדלר ושרון; אם יימשך המאמץ לעבר רפידים תוחזק אוגדת אדן (בצירוף כוחות מאוגדת שרון) כעתודה לשם התקפת־נגד מן האגף. אחת החטיבות של אדן הועברה לאיזור רפידים.

בבוקר ירד הרמטכ“ל לפיקוד הדרום וטס למיפקדה הקדמית של שרון כדי לסקור את התוכניות לקרב השריון הממשמש ובא ולצליחת התעלה. גונן הגיע לישיבה זאת במסוק. לצדו ישב עזר וייצמן (אלוף במילואים, בשעתו מפקד חיל־האוויר וראש אג"ם). גונן מסר למנדלר באלחוט שיבוא למיפקדה שלו לאחר שיסיים עם שרון והם קבעו מקום־מיפגש מוצפן. לפתע פתאום נשתתק מנדלר. הוא נהרג באש טילים מצרית שהיתה מטווחת על התצפית שממנה שוחח עם גונן. אלעזר נתן מיד הוראה שיחליף אותו תא”ל קלמן מגן. מפקד הגיזרה הצפונית.

במותו של מנדלר אבד לצה“ל קצין בעל מידות תרומיות. תחושת הנאמנות לממונים עליו ולפקודיו היתה לשם דבר. אחרי שפרצה המלחמה יכלו האנשים שהיו במחיצתו לחוש שהרגיש מעין אחריות אישית על שלא פעל לפי חוש שאמר לו כי המלחמה בפתח. הוא חשב שהמצב היה שונה בתכלית אילו נמצאו כוחותיו בעמדות בהתאם לתוכנית הכללית. אבל הוא היה אחד הקצינים הממושמעים ביותר בצה”ל ולא נמצא אדם ששמע מפיו טרוניה כלשהי לאחר פרוץ המלחמה.

ביום ראשון בבוקר, ה־14 באוקטוכר, בין השעות 06.00–08.00, פתח השריון המצרי בהתקפתו. בגיזרה הצפונית תקפה דיביזיית החי“ר המצרית 18, בסיוע חטיבת טאנקים שהיתה מצוידת בטאנקים 62–T מתוצרת ברית־המועצות, מאיזור קנטרה במטרה להגיע לרומני. יחידות קומאנדו הוטסו במסוקים לנקודות נחיתה באדמות־הביצה ממזרח. בגיזרה המרכזית מול שרון פרצה מראש־הגשר בכביש הראשי מאיסמעיליה דיביזיית השריון המצרית 21, שהשלימה אותו בוקר את הצליחה לסיני, בסיוע חטיבת טאנקים מן הדיביזיה הממוכנת 23. בגיורה הדרומית של מגן ניסו שתי חטיבות טאנקים לפרוץ מזרחה לעבר מעברי הגידי והמיתלה, בצירים מקבילים. חלק מן הכוח ניסה להסתנן בכיוון המעברים דרך הוואדיות. מדרום לזה נע כוח־משימה מיוחד (חטיבת רגלים מדיביזיית החי"ר 19, חטיבת טאנקים והחטיבה הממוכנת 113 מן הדיביזיה הממוכנת 6) בכיוון ראס סודר, לאורך מפרץ סואץ. שלוש מתוך שש ההסתערויות המצריות הוכוונו על־ידי הארמיה השנייה בפיקודו של הגנרל מאמון מן המיפקדה שליד איסמעיליה. את שלוש ההתקפות האחרות ערכה הארמיה השלישית של גנרל ואסל; הצפונית ביותר הופנתה מזרחה לעבר מעבר גידי ומיפקדת פיקוד הדרום באום חשיבה; דרומה מזה התנהלה הסתערות שריון דומה בכיוון מעבר המיתלה, מהלך 15 ק”מ בערך; ובדרום נפתחה התקפה בכיוון דרום־מזרח לעבר ראס סודר.

וכך התחיל קרב טאנקים מן הגדולים ביותר בהיסטוריה (להוציא את קרב קורסק ברוסיה במלחמת־העולם ה־2), התמודדות של כ־2,000 טאנקים לאורך החזית כולה. היה זה בוקר חם ומחניק. המצרים פתחו בהרעשה ארטילרית כבדה.

כוחות צה“ל התכוננו יפה לקרב הזה וחיכו לו. בצפון לחצו המצרים על הקווים הישראליים שהיו מרווחים יתר על המידה וגונן ציווה על אוגדתו של אדן להתקדם וליטול אחריות. בשעות המוקדמות של אחר הצהריים הדף אדן את המצרים לנקודת־הזינוק שלהם והשמיד 50 טאנקים של האויב. לא יותר מזה הצליחו המצרים בגיזרה המרכזית נגד אוגדתו של שרון: לאחר שהציב את הטאנקים שלו בשטח ששלט על הסביבה הניח אל”מ רשף למצרים שיתקדמו במערך חזיתי לעבר בסיס־האש שלו וכשהתקרבו לטאנקים הישראליים הותקפו הכוחות המצריים מטווחים שלא עלו לעתים קרובות על 100 מטר. בנוסף על כך תקף את הכוחות המצריים מאגפם הדרומי ביחידת־הסיור האוגדתית, בסיוע פלוגת טאנקים. בתום הקרב הקיץ הקץ על החטיבה הממוכנת המצרית 1; נספרו 93 טאנקים הרוסים ואילו בחטיבתו של רשף לא נפגעו אלא שלושה טאנקים, כולם באש טילים – אף אחד מהם לא סבל מפגיעת טאנק מצרי. באגף הדרומי של רשף הצליחה חטיבתו של אל"מ חיים ארז להדוף אחור התקפה מצרית מקבילה. עד סוף היום איבדה הדיביזיה המצרית 21, שנערכה נגד כוחותיו של שרון, לא פחות מ־110 טאנקים.

מדרום לשרון עמדה אוגדתו של מגן בפני ההסתערויות לעבר מעברי הגידי והמיתלה ובלמה את התקפת המצרים לאחר שנסוגה במקצת לפני התקפת־הנגד, שבמהלכה הושמדו כ־60 טאנקים מצריים. בדרום נתקלה ההתקפה המצרית, שיצאה באיגוף עמוק דרומה כדי לפנות צפונה ולהגיע למעבר המיתלה מדרום, בצנחנים של צה“ל שהחזיקו במעבר ראס סודר. הטאנקים של מגן נערכו לקראת אפשרות של תנועת איגוף כזאת, וחטיבתו של שומרון ארבה במעבר המיתלה גופא. התפתח קרב עז שבו הותקפו המצרים על־ידי כוחות צנחנים ושריון בעת ובעונה אחת. בתום לחימה של שעתיים לא נותרו מחטיבת השריון המצרית 3 של דיביזיית השריון 4 אלא שרידים מועטים. כאשר נבלמו על־ידי כוחות צה”ל ניסו ריכוזי השריון המצרי לנוע דרומה, אך כיוון שהתרחקו מטילי־המגן קרקע־אוויר הותקפו על־ידי חיל־האוויר של צה“ל. תוך שעתיים עלו באש כתוצאה מכך כ־60 טאנקים מצריים ומספר רב של נגמ”שים ותותחים. לעת ערב, כאשר הטור הזה ניסה לחזור על עקבותיו, כבר איבד יותר ממחצית כוחו, 90 טאנקים בקירוב.

במשך היום פירסמו המצרים הודעות אופטימיות ששודרו ברחבי העולם ושיקפו דיווחים שנתקבלו ממיפקדות שתי הארמיות בשדה. אבל לקראת ערב נתחוור לגנרל איסמעיל עלי, שר המלחמה, שהודעות אלה אינן משקפות את המצב לאמיתו וכי כוחותיו נחשפו בינתיים, בהעדר הגנת טילי הנ.מ. החיונית, להתקפות חיל־האוויר הישראלי. בראיונות שהעניק אחרי המלחמה הוא סיפר כי מיד לאחר שעמד על המצב העובדתי הורה לכל הכוחות לחזור לעמדותיהם המקוריות. פיקוד הדרום חשב שהמצרים ימשיכו בהתקפה, בכוחות מתוגברים, וינסו להעמיק את החדירה. אבל הנהגת הכוחות המצריים היתה עלובה והטאקטיקה שלהם היתה נעדרת דמיון. כוחות צה“ל שלטו בשדה שלטון בלי מצרים. האויב לא רשם לזכותו אפילו התקדמות אחת בשטח שנשאר בידו. בגיזרה הצפונית גם ערך צה”ל התקפת־נגד וחידש את המגע עם המעוז “בודאפשט”.

קרב זה שימש כנקודת־מיפנה חשובה במלחמה על סיני: בשדות־הקרב נספרו 264 טאנקים מצריים הרוסים ולתוקפים נגרמו יותר מ־1,000 אבידות. לצה“ל אבדו אותו יום כעשרה טאנקים בסך הכל. כאשר נודעו לגנרל סעד מאמון תוצאות הקרב הזה, שהיה מבחינות רבות קרב חשוב וגורלי, ולאחר שעמד על משמעותו, הוא קיבל התקף־לב; במקומו בא הגנרל עבד אל־מונעים חליל כמפקד הארמיה המצרית השנייה. הפיקוד המצרי הבין את חומרת התבוסה. במיסמך שהופץ בין סגל המפקדים הודה הרמטכ”ל המצרי, הגנרל סעד אל־דין שזלי, שכוחות התקיפה המצריים הופתעו בכל צירי ההתקדמות על־ידי טאנקים ישראליים וגדודים אנטי־טאנקיים שהיו מצוידים בטילי נ.ט. מונחים מסוג 11–SS, והם הצליחו לבלום את ההתקפות ולגרום אבידות כבדות מאוד לכוחות הטאנקים. לאור האבידות שנגרמו לישראלים בהתקפת־הנגד הראשונה שלהם לעבר התעלה ועל ראשי־הגשר המצריים ב־6 באוקטובר, והאבידות הכבדות שנגרמו למצרים בהתקפתם ב־14 לחודש, הוא הגיע למסקנה שאין כל אפשרות להבטיח הצלחה בהתקפה – לא בטאנקים ולא בחרמ"ש – בלי להשמיד או להשתיק מראש את מערכי הטילים האנטי־טאנקיים.

בבוקר יום ה־15 באוקטובר הציע גנרל שזלי ששרידי דיביזיית השריון 21 ודיביזיית השריון 4 יוחזרו מיד וירוכזו בגדה המערבית של התעלה, וזאת כדי להשיג את האיזון הצבאי הדרוש כפי שהצטייר בעיניו. שר המלחמה, הגנרל איסמעיל עלי, התנגד לצעד זה בטענה שפינוי הכוחות האלה ישפיע לרעה על רוח הצבא המצרי בגדה המזרחית וכי הישראלים יפרשו צעד כזה כאות חולשה ויגבירו את הלחצים על הכוחות המצריים. עד היום טוען שזלי שהיתה זאת החלטה פוליטית משום שלמחרת היום, ב־16 באוקטובר, אמור היה הנשיא סאדאת לשאת נאום פוליטי בפרלאמנט המצרי, במועצת העם, והוא רצה לדבר אליהם מעמדה של כוח.

לדיין היו מראש ספקות באשר לאפשרות של מיתקפה מצרית גדולה. שרון טען שאין לחכות למיתקפות מצריות וכי צריך לתקוף את ראשי־הגשר בניסיון לכרסם בהם. בניתוח הסופי נראה שעמדתם המשותפת של אלעזר, בר־לב וגונן הוצדקה במלואה. המצרים החליטו על המיתקפה בלחץ הסורים שקיוו כי התקפה כזאת תפחית מן הלחץ הישראלי בחזית הסורית. אך כשנפתחה המיתקפה לבסוף התמשכה על־פני חזית שאורכה 160 ק“מ ומעלה, בשש הסתערויות גדולות. אילו היו מלכדים את השריון שהועבר למזרח התעלה באגרוף משוריין חזק, או לכל היותר בשני אגרופים משוריינים, ומשלחים אותו לעבר אחד המעברים או אפילו שניהם, אין ספק שסיכויי הצלחתו היו טובים יותר משל המיתקפה שהמצרים ערכו בפועל. זאת ועוד, המצרים גם לא למדו מהצלחתם הראשונה בצליחת התעלה ולא העמידו כוחות רגלים די הצורך לחיזוק התקפתם על צה”ל. במבט לאחור נראה בעליל כי החלטתו של הגנרל איסמעיל עלי, שהסתמכה על הוראות ישירות מן הנשיא סאדאת, היתה בעלת סיכויים טובים רק במקרה שהכוחות התוקפים היו מרוכזים באגרוף משוריין אחד וחזק. מצורת ההתקפה שערכו המצרים יוצא בבירור שנתפסו לטעות וכי נפלו למלכודת שטמן להם אלעזר. הערכת המצב על מה שצריך להתפתח לאורך התעלה בטרם צליחה היתה הערכה נכונה מצדו ואחת ההחלטות החשוכות ביותר שקיבל במשך המלחמה.

מבחינת הישראלים, המסקנה שיש להוציא מן הקרב היתה ברורה: אלעזר הורה על פתיחת הצליחה בלילה של יום המחרת.

התוכנית הישראלית    🔗

על אוגדתו של שרון הוטל להוביל את הצליחה עם חטיבת צנחנים בסיוע טאנקים. משימתו היתה לצלוח באיזור דוורסואר, כשאגפו השמאלי נסמך אל האגם המר הגדול ומוגן על ידו, להקים ולקיים ראש־גשר ברוחב 5 ק"מ בקירוב מצפון לאגם ולהרחיק בכך את המרגמות ואת טילי נ.ט. של המצרים מן הגשר הטרומי שייגרר בינתיים לתעלה ויוטל עליה. הטאנקים יעכרו ברצועה החקלאית שנמשכת במקביל לתעלה לאורך תעלת המים המתוקים (להשקיה) ויתחילו, בשלב הראשון, בהריסת עמדות טילי קרקע־ אוויר כדי להכשיר את המרחב האווירי מעל ראש־הגשר לשימוש חיל־האוויר. אוגדתו של אדן תוחזק בכוננות לקראת צליחה בעקבות שרון, ואילו אוגדתו של מגן תצלח בהינתן הפקודה. ההנחה היתה שלפחות אחד מגשרי־הסירות יהיה מוכן לפעולה השכם בבוקר ה־16 באוקטובר.

לאחר זמן נוסחה התוכנית בפירוט יתר. בנוסף לצליחה הראשונה הוטל על אוגדתו של שרון להרחיב בעת ובעונה אחת את הפרוזדור לתעלה בגדה המזרחית – על־ידי כיבוש החווה הסינית והמיתחם “מיסורי” – עד למרחק 5 ק“מ בערך מקו־המים. מהלך זה יפתח שני צירים המובילים לתעלה, את “עכביש” ואת “טרטור” (זה האחרון כביש ישר כסרגל שנסלל בכוונה תחילה לשם גרירת הגשר הטרומי אל שפת התעלה). בצליחה תפתח חטיבת צנחנים בסירות־גומי, בסיוע 10 טאנקים שיועברו ברפסודות. יוקמו שני גשרים: גשר טרומי וגשר־סירות. הכוח המסתער יקים ראש־גשר ובהגיע כוחות נוספים ינוע דרומה. אם יתעוררו קשיים בהרחבת הפרוזדור על הגדה המזרחית תצלח אוגדתו של אדן בעקבות הכוח המסתער, ושאר הכוחות של שרון יצלחו אחריה. אדן אמור היה לעבור את הגשר למחרת צליחתו של שרון, ולדהור דרומה באגפם המזרחי של כוחותיו המדרימים של שרון. תפקידו היה להשמיד את סוללות טילי קרקע־אוויר באיזור ולאפשר בכך לחיל־האוויר להשיג עליונות מעל שדה־הקרב. ההתקפה אמורה היתה להתפתח כדי לבודד את הארמיה המצרית השלישית ולהשמידה, בד בבד עם הצליחה אמורים היו כוחותיו של תא”ל ששון (שהחליף את מגן בגיזרה הצפונית) ואוגדתו של מגן בדרום לפתוח בהתקפות לאורך החזית כדי לרתק את כוחות האויב.

בשנים שקדמו למלחמה הכין צה"ל את התשתית לצליחה אפשרית של תעלת סואץ במסגרת התכנון הצבאי הרגיל. נסללו כבישים, דוגמת “טרטור” בסביבת דוורסואר, שניתן יהיה לגרור עליהם גשרים טרומיים על־גבי גלילים. האיזור שממול נקודת־הצליחה המתוכננת ליד דוורסואר הוכשר כשטח ריכוז עם קירות־חול שנערמו משלושת עבריו ויצרו “חצר” שניתן לעשות בה הכנות לצליחה.

במהלך ההכנות להתקפה התחוור לשרון שלא יעלה בידו להוציאה לפועל במסגרת הזמן שהוקצבה לו. לפי תוכניתו אמורה היתה חטיבת השריון בפיקודו של אל“מ טוביה רביב לערוך התקפת־בלימה על ראש־הגשר המצרי של הארמיה השנייה באגפה הדרומי בעוד חטיבתו של רשף עושה תנועת איגוף רחבה דרומה דרך החולות בכיוון התעלה. אחד הכוחות של חטיבת רשף יכבוש את “מצמד” שבידי המצרים, במקום שתעלת סואץ מתחברת עם האגם המר הגדול; כוח שני יטהר את הכביש “עכביש”; וכוח שלישי ינוע צפונה כדי להרחיב את הפרוזדור לעבר החווה הסינית ויטהר את כביש “טרטור”. חטיבת צנחנים בפיקודו של אל”מ דני מט תתקדם בעקכות חטיבתו של רשף ב“עכביש”, חטיבה שנייה בפיקודו של אל“מ ארז תתלווה לחטיבתו של מט, וצליחת האוגדה תושלם על־ידי חטיבתו של רשף. התוכנית כולה הושתתה על ההנחה הבסיסית שהגשר הטרומי יימצא במקומו לרוחב התעלה עד בוקר יום המחרת. בעוד רביב מאבטח את הפרוזדור בגדה המזרחית יצלח אחד הכוחות של חטיבת ארז את התעלה עם דני מט ואילו כוח אחר יגרור את הגשר הטרומי בכביש “טרטור” עד שפת התעלה. בד בבד עם זאת תפתח חטיבת רביב בהתקפה כדי למשוך את עיקר הכוחות של דיביזיית החי”ר המצרית 16 ודיביזיית השריון 21 צפונה, לעבר כביש טאסה־איסמעיליה, ולמקד את תשומת־לכו של הפיקוד המצרי בגיזרה הצפונית של החזית.

הפירצה    🔗

בצאתו לדרך בשעה 16.00 היו לרשף ארבעה גדודי טאנקים ושלושה גדודי רגלים על זחל“מים. עם רדת הלילה ירד מן השטח הגבוה בכיוון דרום־מערב (במסלול שיחידת הסיור האוגדתית הגיעה בו לאגם המר הגדול ב־9 באוקטובר). הוא הגיע ל”לכסיקון" שעל האגם המר הגדול בלי להיתקל בהתנגדות כלשהי ופנה צפונה. הסיירת האוגדתית שהובילה את חטיבתו של רשף התפצלה לשלושה: יחידה אחת התנהלה בצמוד לגדה הצפונית־מזרחית של האגם המר הגדול לעבר “מצמד”; השנייה התקדמה מצפון לראשונה והגיעה לתעלה; ואילו השלישית נעה מצפון לשנייה והגיעה אף היא לתעלה. וכך פשטה הסיירת על התעלה בשלושה ראשים, כשהכוח הדרומי משתלט על “מצמד”.

גדוד 7 המשיך ממערב ל“לכסיקון”. עקף את החווה הסינית מימינו והסתער צפונה בניסיון להגיע לגשר מצרי במרחק 10 ק“מ מצפון ל”מצמד“; גדוד 18 עקב אחרי גדוד 7 באגפו המזרחי ותקף ממזרח ל”לכסיקון" בכיוון צפוני־מזרחי לעבר “מיסורי”, בעוד גדוד 40 תוקף בכיוון צפוני־מזרחי, פלוגה אחת ב“טרטור” ופלוגה אחת ב“עכביש”, ועולה על הכוחות המצריים שהיו פרוסים על שני כבישים אלה מן העורף. גדוד הרגלים 42 – בסיוע חצי פלוגת טאנקים – התקדם בעקבות הסיירת האוגדתית ממערב ל“לכסיקון” ועסק בביעור החי“ר המצרי. כוח רגלים נוסף (“כוח שמוליק”) של שתי פלוגות צנחנים סדירות וחצי פלוגת טאנקיס ליווה את גדוד 40 כדי לטהר את החווה הסינית ממזרח ל”לכסיקון"; גדוד רגלים שלישי בפיקודו של רב־סרן מתן הוחזק כעתודה.

הסיירת האוגדתית הגיעה ל“מצמד” ולנקודות שמצפון לו לאורך התעלה בהתאם לתוכנית. אחרי שרשף עבר את צומת “לכסיקון”־“טרטור” ופנה צפונה עם שני גדודים נפתחה מאותו איזור אש על גדוד 18 שהיה בדרכו ממזרח ל“לכסיקון” לעבר “מיסורי”. אף שנפגע הגדוד מאש טאנקים, טילים ובאזוקות ואיבד אחד־עשר טאנקים המשיך המג"ד במשימתו עם הטאנקים שנשארו שלמים.

אבל הכוח של רשף נקלע, שלא בידיעתו, למרכז המינהלי של דיביזיית הרגלים המצרית 16 שאליו נסוגה גם דיביזיית השריון 21 לאחר שנשחקה ב־14 באוקטובר. פתאום מצא את עצמו הכוח מוקף מכל עבריו צבא אדיר עם מאות משאיות, תותחים, טאנקים, טילים, יחידות מכ“ם ואלפי חיילים שמילאו את המקום לכל מלוא העין. הכוח הישראלי חדר דרך האגף הדרומי, הבלתי־מוגן, של הארמיה המצרית השנייה במקום חיבורה עם הארמיה השלישית – נכנס ב”דרך האחורית“, כביכול – הישר לתוך מרכז התחזוקה של שתי דיביזיות מצריות, ממש בכניסה למיפקדת דיביזיית החי”ר 16. המחנה המצרי היה כמרקחה. אלפי כלי־נשק מכל הסוגים פתחו באש לכל הכיוונים והשטח כולו כאילו עלה בלהבות. הגדוד המשוריין 40 הגיע לצומת “טרטור”־“לכסיקון” ותקף אבל הסמג“ד, רב־סרן בוטל, נפצע וההתקפה השתבשה; פלוגה שנייה, בפיקודו של רס”ן אהוד, עלתחה על “עכביש” וטיהרה את המסלול. נוצר מצב שסיירת האוגדה הגיעה ל“מצמד” ולתעלה שמצפון ל“מצמד” ואילו רשף נמצא מצפון לחווה הסינית ותקף צפונה עם שני גדודים; צומת “טרטור”־“לכסיקון” נחסם ושארית החטיבה, עם מספר רב של נפגעים, נשארה תקועה מדרום לצומת. לכוחות הרגלים נגרמו אבירות כבדות.

גדוד 7, בין “לכסיקון” והתעלה, המשיך צפונה בהתאם לתוכנית; אבל גדוד 18, פחות מקילומטר צפונית לחווה הסינית, נתקל בכוח אויב שכלל טאנקים מחופרים ונכנס לקרב־אש. רשף תיאר את המצב בשדר לשרון ולמט, שהתקדם אחריו, והציע שחטיבתו של מט תשתמש בכביש נחלה שלאורך הגדה הצפונית־מזרחית של האגם המר הגדול, בגלל הצומת החסום במרחק כ־800 מטרים באגף ימין שלו.

השעה כבר היתה 21.00. היו סימנים שהאויב מכין התקפת־נגד מן הצפון; הלחץ על הגדודים 7 ו־18 גבר והלך. בגלל חסימת הצומת “טרטור”־“לכסיקון” אי־אפשר היה לפנות את הנפגעים הרבים ומסביב לטאנק של רשף נוצרה תחנה גדודית לפינוי פצועים. בשעה 22.00 הודיע מפקד גדוד 7, שנמצא אז במרחק עשרה קילומטר מצפון ל“מצמד”, שנשאר רק עם שליש הכוחות שלו. כשנוכח לדעת שחטיבתו מפוזרת יותר מדי הורה רשף לגדוד 7 שייסוג כ־5 ק“מ ויתיישר לפי גדוד 18, פחות מקילומטר מצפון לחווה הסינית. תוך כדי תנועה נפגע המג”ד סא"ל עמרם ברגלו ופונה בטאנק שעסק באיסוף פצועים בשדה־הקרב (טאנק זה נמצא כל הלילה בקירבת רשף והמג"ד שימש בו כטען־קשר).

המאבק על כביש “טרטור” החריף; יחידות של חטיבת השריון המצרית 14 תקפו מצפון וגדוד 7 נסוג אחור בשעת חצות בערך. במקום שררה אנדרלמוסיה גמורה: ככביש “לכסיקון” דהרו אמבולאנסים מצריים; יחידות חי“ר מצריות התרוצצו לכל הכיוונים, וכמוהם טאנקים מצריים. נתקבל הרושם שאיש אינו יודע מה מתרחש ומה לעשות. משאיות, תחמושת, טאנקים, טילי קרקע־אוויר במשאיות ותחנות מכ”ם – כל אלה בערו סביב במדורה ענקית אחת שכיסתה את פני המדבר. ממש תופת עלי אדמות. במשך ימים היה מראה השטח שבין התעלה ו“מיסורי” מצד הגדה המערבית כשל בית־קברות אחד גדול, משמים ומעורר פלצות. וכרקע לכל זאת הוסיפו ריכוזי הארטילריה משני הצדדים להלום בכל כוחם.

גדוד הצנחנים העתודי, אשר היה כפוף לרשף, תקף את הצומת חזור ושוב בלי לדעת שהם תוקפים למעשה כוח מצרי גדול ומרוכז בגודל דיביזיה לפחות. במהלך ההתקפה נלכד חלק מכוח הצנחנים ונפל בקרב, חרף מאמצים חוזרים לחלצם.

עם שני גדודים ממערב לחווה הסינית ושארית החטיבה מדרום לצומת, בפינוי נפגעים ובהתארגנות, החליט רשף לתקוף את הצומת מן העורף. ההתקפה, שנערכה בשעה 04.00 בבוקר יום ה־16, הסתיימה בכשלון.

עם שחר יום 16 באוקטובר עבר רשף למקום גבוה יותר וסקר את זירת הקרבות של ליל אמש. המדבר היה מכוסה מכל צד ערב־רב של טאנקים, כלי־רכב, תותחים ומובילים בוערים ומעלים עשן. גופות חיילים היו מוטלות בכל מקום. נראה היה שלא נותר לפליטה אפילו פריט אחד מפריטי הציוד הצבאי: היו שם רכב פיקוד, סדנות ניידות, מובילי־ענק לטילי סאם–2, מטבחים ניידים… גם חללי צה"ל היו שם, והמרחקים ביניהם ובין המצרים לא היו לעתים קרובות אלא מטרים ספורים.

לא ארך הזמן ורשף עשה ניסיון נוסף לכבוש את צומת “לכסיקון”־“טרטור”. הפעם נמנע רשף בראש פלוגת הטאנקים שלו מלתקוף את הצומת חזיתית. בעזרת תצפית יום ותמרון אש ותנועה התיש בהדרגה את הכוח המצרי ביריות מטוות מירבי. בהיותם סחוטים מלחימת הלילה ובהשפעת האבידות הכבדות מאוד שנגרמו להם לא עמד במצרים הכוח להתמודד עם שחיקה אטית זאת – הם התמוטטו פתאום וברחו על נפשם. רשף כבש את הצומת. אבל כשניסה להתקדם בכיוון צפון־מזרח, בכביש “טרטור”, נאלץ לעצור כיוון שהומטרה עליו אש טאנקים, תותחי נ.ט. וטילים ממדרונות “מיסורי”; רשף נסוג לצומת. חטיבתו נכתשה קשות והוא איבד יותר ממחצית הכוחות שלו; אחוז גבוה מאוד של הנפגעים היוו קצינים ומפקדי טאנקים. “טרטור” נשאר חסום. אף שהצומת כבר היה בידי צה“ל הפעילו המצרים לחץ מצפון על הכוחות שהחזיקו את הקו מערבה לחווה הסינית. רשף השאיר גדוד אחד בקו צפוני זה והזיז את החטיבה ל”לקקן", על שפת האגם, לשם התארגנות. אותו לילה של קרבות עזים היו לאוגדת שרון יותר מ־300 הרוגים והיא איבדה יותר מרבע מכוח הטאנקים שלה שמנה 280 כלים. מן הטאנקים המצריים הושמדו כ־150.

בשעה 21.30, ב־15 באוקטובר, נתפתה שרון לחשוב שהכוחות המצריים עומדים להתמוטט וכעבור שעה העביר הודעה שכביש “עכביש” פתוח לתנועה. אחר הכוחות שלו נמצא מצפון לחווה הסינית, אבל נוצר מגע עם שריון האויב בצומת “טרטור”־“לכסיקון” ונגרמו לו שם אבידות. כבסיס לדיווח הראשון, האופטימי, שימשה העובדה שחטיבתו של רשף התקדמה וכבשה את “מצמד” לאחר שהשתלטה על “עכביש”. אלא שהמצרים נערכו מחדש עם הנשק האנטי־טאנקי שלהם, לאחר שעבר הכוח של רשף, וחסמו את “עכביש” שנית – בלי שהכוח המתקדם הבחין בכך. וכך נתקבלו במיפקדתו של שרון דיווחים על התנגדות אנטי־טאנקית חזקה ב“טרטור” ובחווה הסינית, בעוד שנעשה המאמץ העיקרי להגיע לתעלה במרחק כמה מאות מטרים דרומה משם. אף שהמצב היה מסוכן ביותר הורה שרון לדני מט לנוע בעקבות כוחותיו של רשף.

נשיא מצרים אנואר אל־סאדאת סוקר את עמדות צה“ל מעבר לתעלת סואץ ארבעה חודשים לפני מיתקפת־הפתע של צבא מצרים ב־6 באוקטובר 1973. סאדאת היה אדריכל המלחמה ומתכננה הראשי והיא ידועה במצרים כמלחמת אוקטובר, היא מלחמת יום־הכיפורים תשל”ד (UPI)

הגנרל סעד אל־דין שזלי, רמטכ"ל צבא מצרים. שזלי פוטר על־ידי סאדאת ומונה שגריר מצרים בלונדון ולאחר־מכן בליסבון. התפטר ועבר מרצון ללוב. הוא חלק על סאדאת בעניין טיסתו לירושלים ב־1977 ומתנגד לתהליך השלום עד היום (AP)

הגנרל אחמד איסמעיל עלי, שר המלחמה של מצרים, מגיע להתייעצות במוסקבה. מימינו שר ההגנה הסובייטי, אלכסנדר גרצ’קו (טאס)

ישיבת מטה באחד השלבים הקריטיים ביום השני ללחימה.

הרמטכ“ל, רב־אלוף דוד אלעזר, עם אלוף אברהם אדן משמאלו ואלוף שמואל גונן (“גורודיש”) מימינו. אלוף אלברט מנדלר, מפקד אוגדה, שמצביע על המפה, נהרג למחרת היום. תא”ל אורי בן־ארי יושב על השולחן.

שר הבטחון משה דיין בהתייעצות, בו ביום, עם מפקד חזית הדרום, אלוף שמואל גונן. לימינו של דיין אלוף רחבעם (“גאנדי”) זאבי (ערד)

הפאנטום היה מטוס־הקרב העיקרי של צה"ל במלחמת יום־הכיפורים

הגדה המזרחית של התעלה, ובה אחת הפרצות שפרצו המצרים בסוללת־העפר באמצעות זרנוקי־מים במהלך הצליחה מזרחה. הצילום נעשה לאחר שכוחות צה"ל כבשו את השטח מחדש והקימו גשר־סירות לגדה המערבית.

טיל סאם–2 מתוצרת סובייטית על כן־השיגור בגדה המערבית של תעלת סואץ, לאחר שנפל לידי כוחות צה"ל (GPO)

מפגש בסערת הקרב בסיני במלחמת יום־הכיפורים. דקות ספורות לאחר הצילום נפגע הנגמ"ש מפגיעה ישירה וכל יושביו, וביניהם בנו של סגן־האלוף (באמצע), נהרגו במקום (ערד)

מיתקפת־הנגד הישראלית ברמת הגולן נפתחה ב־8 באוקטובר 1973, בסיוע ארטילריה כבדה והתקפות אוויר.

מטוס “סקייהוק” נכנס לפעולה (גאמה, פאריס).

מסך־אש ארטילרי מבשר את מיתקפת־הנגד. אלה הם תותחים 130 מ“מ שנפלו לידי כוחות צה”ל והופנו נגד בעליהם לשעבר (מיכאל פריידין).

אנשי גייסות השריון עוסקים בתיקון זחל בקירבת קונייטרה (הסוכנות הצרפתית לעיתונות)

כוחות צה"ל מעל לקו־השלג סמוך לראש החרמון (שמואל רכמן).

תגבורת צה“ל מגיעה לעמדות ברמת הגולן. התותח המתנייע ברקע הקדמי הוא 175 מ”מ מתוצרת אמריקנית.

צנטוריונים של צה"ל עולים על קווי הסורים ברמת הגולן (סטארפוט)

Y

גשר־גלילים מיטלטל נגרר בדי עמל לעבר תעלת סואץ (ערד). במשבצת: הגשר המוכן, ועליו רכב אספקה

מיי’גר־ג’נרל עבד אל־ג’מסי (מימין) ואלוף אהרן יריב בשיחות הפסקת־האש בקילומטר 101 שהביאו לסיום מלחמת 1973 (ישראל סאן)

מזכיר המדינה של ארצות־הברית, הנרי קיסינג’ר, בהגיעו לנמל־התעופה לוד, מתקבל על־ידי שר החוץ אבא אבן. הוא טרח הרבה להשגת הפסקת־האש, ב“דיפלומטיית הדילוגים” שלו (בראון)

מו“מ בין קצינים מצרים וישראלים, בסיוע אנשי האו”ם, על מעבר אספקה לא־צבאית לארמיה השלישית (GPO)

חיילים מצרים מעלים אספקה על רכב אמפיבי, להצלת הארמיה השלישית. מעבר לתעלה נראית בבירור הפירצה בסוללת העפר

משה דיין על תעלת סואץ. רבים בישראל תלו בו את עיקר האחריות לחוסר הכוננות בצה"ל ב־6 באוקטובר 1973, אף שיצא זכאי במסקנות ועדת אגרנט (המסקנות טרם פורסמו במלואן (ערד)

ראש הממשלה גולדה מאיר בשידור במארס 1973. גם עליה נמתחה ביקורת על שטעתה בהערכת המצב וגרמה בכך לישראל שתופתע קשות. עם זאת הקרינה מנהיגות ובטחון במהלך המלחמה (GPO)

הצליחה    🔗

אל“מ דני מט, גבה־קומה ומרשים למראה, בעל זקן עשוי יפה ושפם מטופח, נפצע בקרבות לא מעטים במרוצת השנים. במלחמת ששת הימים הוביל חטיבת צנחנים בפיקודו של שרון בסיני ולקראת סוף המלחמה נחת פעמיים במסוק במהלך הלחימה בסוריה. בשנת 1968 פיקד על הפשיטה הנועזת על נג חמדי, כ־200 ק”מ בלב מצרים. מ־1969 שימש כמפקד חטיבת הצנחנים במילואים שכבשה, בפיקודו של אלוף מרדכי גור, את העיר העתיקה בירושלים במלחמת ששת הימים. לימים עלה לדרגת אלוף וכיהן כנשיא בית־הדין הצבאי לערעורים וכמתאם הפעולות בשטחים.

השכם בבוקר יום ה־15 באוקטובר קיבל מט הוראות להצעיד את החטיבה, שהיתה מרוכזת במעבר המיתלה, לקראת צליחת התעלה בו בלילה. בפקודה נאמר שפלוגת־הסיור החטיבתית ופלוגה ההנדסה בפיקודו של סגן מפקד החטיבה יובילו את הצליחה ויקימו מאחז בגדה המערבית של התעלה. פלוגת ההנדסה תצלח בארבע נקודות עם ציוד חבלה. הכל היה מוכן לפריצה. למפקד החטיבה צירפו סגן מיוחד שיהיה אחראי על ה“חצר”; היה זה מישטח מרוצף בקצה המערבי של כביש “טרטור”, מטרים אחדים מצפון למקום החיבור של התעלה עם האגם המר הגדול ודרומית־מערבית ל“מצמד”. גודלה היה כ־700 מ' על 150 מ' והיא הוכשרה בפקודת שרון בתקופת היותו אלוף פיקוד הדרום; היא היתה מוקפת קירות־חול וציינה את המקום המדויק לצליחה. היו בה עמדות ליחידות שיפעלו כבסיס־אש נגד כוחות אויב מעבר לתעלה והסידורים הדרושים לפיקוד על תזוזת הגייסות.

לאחר שתובטח דריסת־הרגל בצד המצרי של התעלה יתחיל גדוד בפיקודו של סא“ל דן בהרחבת ראש־הגשר דרומה, ואילו גדוד בפיקודו של סא”ל צבי ירחיב אותו צפונה. רוחב ראש־הגשר מצפון חייב להיות לא פחות מ־5 ק“מ בערך, ויש להשתלט על המעברות של תעלת המים המתוקים במרחק 1.5 ק”מ עד 2.5 ק“מ ממערב לתעלת סואץ. הודיעו למט שיעמדו לרשותו 60 סירות מתנפחות וכי אלה יגיעו לחטיבה בשעה 10.00; אבל עד השעות המוקדמות של אחר הצהריים הוא לא קיבל אפילו סירה אחת ורק מחצית מ־60 הזחל”מים שהובטחו לו הגיעה למקום. הסירות והזחל“מים לא נתגלו לעיני אנשי מטהו של מט אלא שעות אחדות לאחר מכן. חטיבתו של מט יצאה למקום המיפגש, אלא שבקרת התנועה הגיעה כנראה לשפל המדרגה – הכבישים היו חסומים למרחק של קילומטרים ובדרך לטאסה נוצר פקק תנועה שלא ייאמן. בשעתיים לא התקדמו אנשיו של מט אלא כ־5 ק”מ. התנועה הוגבלה לכבישים, משום שכל רכב גלגלי שירד מהם נשאר תקוע בחולות. תוך התקדמות בתנאים קשים ביותר הצליחו סוף סוף כוחותיו של מט להגיע בחלקם ל“חצר”. לסירות־הגומי, שאמורות היו להימסר לו בבוקר, הגיע רק בשעה 21.00. בגלל כלי־הרכב ה“רכים” הרבים שהסיעו את אנשי חטיבתו נאלץ איפוא מט לשנות את תוכניתו והוא השאיר מאחוריו את פלוגת הסיור החטיבתית שאמורה היתה לתקוף בראש־הגשר שבגדה המערבית, ואת הגדוד של סא“ל דן. בנוסף על כך התברר כי המישטח הקשה ב”חצר" לא הושלם באחת מנקודות־הצליחה המיועדות, ונעשה לכן שימוש בקצה הדרומי בלבד.

חציית התעלה, 16 אוקטובר 1973

בעוד החטיבה מתקדמת ובראשה פלוגת טאנקים, עם הסמח“ט והכוח המסתער אחריה, ובעוד המטה הקדמי של החטיבה וגדודו של דן ושארית החטיבה משתרכים אחריהם ככל שניתן להם, ניתכה על הטור אש כבדה של תותחים, טילים ומקלעים כבדים מצומת “עכביש”־”טרטור“, כ־1,000 מטרים משם. הכוח ששיגר מט להתמקם בצומת ולספק הגנה בפני פגיעה אפשרית מצפון או ממזרח הושמד כליל. וכך המשיך מט בדרך זרועת־המכשולים לעבר התעלה כאשר ציר ההתקדמות הרופף שלו וקו האספקה שלו נתונים לאש חזקה מצד האויב. בשעה 00.30 בבוקר יום ה־16 באוקטובר נכנס ל”חצר" הכוח המסתער בפיקודו של סגן מפקד החטיבה. כאן ציווה מט לכל הסיוע הארטילרי שעמד לרשותו לפתוח באש על הגדה המערבית, על שטח שרוחבו כ־1,000 מטר ועומקו כ־220 מטר.

הזחל“מים שהביאו את אנשיו של מט ל”חצר" לא יכלו לחזור, כמתוכנן, בכביש צפונה ומזרחה, משום שהמצרים השתלטו בינתיים על כביש זה כ־700 מטרים ממיפקדתו של מט, וטור הזחל“מים הריקים נאלץ איפוא לנוע אותו לילה בכביש שבו הוסיפו להגיע שאר הזחל”מים העמוסים. המצב היה מסוכן ביותר. ואף על־פי כן, חרף קירבתם של המצרים לנקודת־הצליחה והאנדרלמוסיה היחסית ששררה במקום. דחק שרון באוגדתו שתמשיך במשימה.

בשעה 01.35 ביום 16 באוקטובר חצה הגל הראשון של חיילי צה“ל את התעלה ועלה על הגדה המערבית – עשרה ימים אחרי ההסתערות המצרית על הגדה המזרחית. כוחות החלוץ עברו את התעלה כמתוכנן, בעוד הארטילריה של צה”ל מנחיתה טונות של פגזים על רצועת הנחיתה הצרה. המטה הקדמי של החטיבה צלח בשעה 02.40 ועד שעה 05.00 כבר היו כל כוחות הרגלים מעבר לתעלה. בשעה 06.43 חצה את התעלה על־גבי דוברה הטאנק הראשון מחטיבת ארז; בשעה 08.00 החזיקו כוחותיו של מט בראש־גשר שהשתרע כ־5 ק“מ צפונה לאגם המר הגדול, בהתאם לתוכנית. ההתנגדות היתה חלשה וכאשר נעו אנשיו צפונה לאורך הסוללה המצרית הם נתקלו בשלושים מצרים שאיישו ציוד אלקטרוני במרחק קילומטר וחצי; חלקם נהרגו וחלקם נלקחו בשבי. נגמ”שים מצריים בודדים שהופיעו בדרך הושמדו על־ידי הכוחות המתקדמים. בשעת הפסקה בעמדות הבחין הכוח בשיירה של שבע משאיות עם 50! חיילים שהתקרבו לתומם. הם השמידו אותם והשתלטו על ארבעת המעברים הראשיים על־פני תעלת המים המתוקים. בבוקר השאיר ארז שבעה טאנקים להגנת כוחותיו של מט ויצא עם 21 טאנקים מערבה בחיפוש אחר אתרי טילים קרקע־אוויר.

בעיית החווה הסינית ריחפה על ראשי הפיקוד הישראלי כענן שחור; הוא היה מודע היטב לעובדה שכל עוד לא ישוריינו קווי־התחבורה בגדה המזרחית נשקפה כליה למבצע כולו. לאור הלחץ שהפעילה חטיבת השריון המצרית 14 מעמדת “מיסורי” על חטיבתו של רשף מצפון שיגר בר־לב הודעה מוקדמת לאוגדתו של אדן, שעמדה הכן לצליחה בגשר הראשון, שייתכן כי תיקרא לתת יד בקרב על פריצת הדרכים לתעלה.

המצב במיפקדת פיקוד הדרום היה רווי מתח. לאור מה שהתרחש בגדה המזרחית, ובהיותו מודע למאבק המר שהתחולל בפרוזדור, הציע שר הבטחון משה דיין להחזיר את הצנחנים מן הגדה המערבית: “ניסינו. זה לא הולך”. הוא הציע לוותר על רעיון הצליחה: “בבוקר ישחטו אותם בצד השני”. תגובתו של גונן היתה: “אילו ידענו מראש שכך יהיה בוודאי לא היינו יוזמים את הצליחה. אבל כיוון שכבר צלחנו נמשיך עד הסוף המר. אם אין ראש־גשר היום, יהיה מחר; ואם לא יהיה מחר, הוא יקום בעוד יומיים”. בר־לב קלט חלק מן השיחה ובדיבורו השקט, האיטי המתמשך, שאל על מה הם מדברים. גונן הסביר לו, והוא הגיב: “אין על מה לדבר”.

שוב נתגלע ויכוח חריף בין שרון ופיקוד הדרום. שרון היה בדעה שיש לנצל מיד את ההצלחה בהקמת ראש־הגשר מעבר לתעלה, בין שהוקם גשר ובין לאו. לדידו צריך היה להעביר את חטיבתו של אדן בדוברות, כדי שכוחות צה"ל בגדה המערבית יוכלו להתפרס קדימה. בר־לב דחה את ההצעה ב־16, ודחה אותה שוב עם חידושה ב־17, בציינו שאין המדובר בפשיטה מעבר לתעלה. יהיה זה שיא של חוסר־אחריות, אמר, לפתוח בהתקפה של מאות טאנקים מעבר לתעלה כל עוד לא הובטח ציר אספקה וללא גשר. הטאנקים ייתקעו תוך 24 שעות; ומעל לכל, הוא לא רצה להסתמך על דוברות פגיעות. לדעתו צריכה היתה אוגדתו של אדן להשלים קודם כל את טיהור הפרוזדור בצד המזרחי של התעלה, ורק אז לעבור לצדה המערבי.

הגשר הטרומי, שנשבר אגב גרירה, עבר תיקונים וגשר־הסירות הוזז קדימה. אבל הכל חיכו לטיהור הכבישים שהובילו לתעלה, כדי שאפשר יהיה לקדם את הגשרים. ביום 16 אחר הצהריים, בישיבה בהשתתפות דיין, בר־לב וגונן, הודיע זה האחרון כי במקרה שלא יגיעו הגשרים אל התעלה יהיה עליהם לסגת מן הגדה המערבית. אם יגיעו גשרי־הסירות בלבד הכוח יישאר שם אבל אוגדתו של אדן לא תוכל לעבור ולהתחבר אליו. ברגע שיוקם הגשר יעברו כל הכוחות הדרושים.

אדן כבר היה בדרכו קדימה כדי להתחיל בצליחה בדוברות כאשר נאמר לו לפתוח את “עכביש” ואת “טרטור”. פיקוד הדרום כבר הספיק לשגר כוח צנחנים נגד הכוחות המצריים שחסמו כבישים אלה, אלא שהוא נכנס לקרב בלילה ללא הכנה מספקת וסבל אבידות כבדות. עתה הורה אדן לצנחנים לעזוב את “טרטור” ולהתרכז ב“עכביש”, אך הם לא יכלו לנתק מגע בגלל האש הקטלנית. בעוד הצנחנים נלחמים בחירוף נפש בין שני הכבישים החליט אדן לעשות ניסיון נוסף. הוא שלח כוח של נגמ"שים לאורך “עכביש” שידווחו על המצב: הכביש היה פנוי. יתרון זה נוצל ולאט לאט קודם בכביש זה הציוד להקמת גשרי־סירות. על העברת הציוד הזה חיפה גדוד צנחנים שמפקדו היה ער לעובדה שעליו להחזיק את הקו מול המצרים בכל מחיר. הוא הקים קו־הגנה במרחק 75–100 מטרים מן הקווים המצריים ואנשיו סיכנו את חייהם כל הזמן בריצה לתוך שטח־ההפקר לפינוי פצועים. על אף האש המצרית הכבדה והרצחנית עמדו הצנחנים בקרב האכזרי שנמשך 14 שעות מול עמדה דיביזיונית, בעוד התנועה לעבר התעלה מתנהלת בעורפם.

בינתיים יצאו שתי חטיבות משוריינות, בפיקודו של אדן, לטהר את סביבת “עכביש” ו“טרטור”. חטיבתו של נתקה ניר התפרסה מדרום ל“עכביש”, חצתה אותו בכיוון צפון והמשיכה ל“טרטור”. חטיבתו של עמיר נעה ממזרח למערב. הצטרפה גם חטיבתו של רביב ואדן לחץ על הכוחות המצריים שכפרוזדור הישראלי ממזרח למערב בכוח מלוכד של שלוש חטיבות שריון.

הקרב על הפרוזדור    🔗

עד אז כבר הספיקה המיפקדה הראשית במצרים לשמוע על נוכחות כוחות צה“ל בגדה המערבית של התעלה. הידיעות היו קלושות וכאלה שלא עוררו דאגה מיוחדת. למעשה הגיבו המצרים על הצליחה בראשיתה באי־אמון ובביטול, עד כדי כך היו דרגי הפיקוד השונים מסונוורים מהצלחתם בשלב הראשון שנטו לפטור את הצליחה כמיטרד שניתן לסלקו בקלות. הם חשבו כי מדובר במהלך שתכננו הישראלים כדי להעלות את המוראל, והנשיא סאדאת הגדיר אותו כ”מבצע טלביזיוני" מרהיב ותו לא. ב־16 באוקטובר אחר הצהריים התכנס המטכ“ל המצרי והחליט לפעול נגד איזור הפעולה של צה”ל בבוקר יום המחרת. גם הפעם נתגלו חילוקי־דעות קשים בין שר המלחמה והרמטכ“ל. הגנרל שזלי הוסיף לטעון להחזרת חלק מן הכוחות מן הגדה המזרחית למערבית אבל הודה, לאור המצב החדש, שיהיה קשה להוציא את דיביזיית השריון 21 שהותקפה אז על־ידי כוחות צה”ל בניסיון להרחיב את הפרוזדור על הגדה המזרחית. על כן הציע להעביר לגדה המערבית את דיביזיית השריון 4, יחד עם חטיבת השריון של הארמיה השלישית, ולהלום עם שתי חטיבות משוריינות בראש־הגשר הישראלי שממערב לתעלה, מכיוון צפון־מזרח. אולם שר המלחמה התנגד להחזרת כוחות מן הגדה המזרחית, ובכלל זה דיביזיית השריון 4. הוא גם גרס שאת התקפת־הנגד יש לערוך על הגדה המזרחית נגד הפרוזדור הישראלי, ואילו בגדה המערבית ייעשה מאמץ משני בלבד. כאשר הגיע למטה הנשיא סאדאת וגנרל שזלי העלה את הצעתו בפניו התרגז סאדאת וקטע את דבריו בהרמת קול, שאם יחזור שוב על הזזה אפשרית של כוחות מן הגדה המזרחית למערבית הוא יעמיד אותו לדין צבאי.

השכם בבוקר יום ה־17 באוקטובר, בשעה 03.00, הביע הגנרל ואסל, מפקד הארמיה השלישית, באוזני שזלי ספקות קשים באשר לרעיון שחטיבת השריון 25 תפתח בהתקפת־נגד על הגדה המזרחית. גם הוא וגם מפקד החטיבה היו בדעה, לדברי שזלי, שהחטיבה עתידה ליפול לתוך מלכודת מסוכנת. בתום ויכוח ארוך, ושוב לפי שזלי, אמר ואסל כמי שמקבל עליו את הדין: “אמלא אחר ההוראות, אבל מחובתי להודיעך שהחטיבה הזאת תושמד כולה”. מכאן שהפיקוד המצרי, אף שידע על המאמצים הגדולים שעושים כוחות צה"ל לפריצה פרוזדור מצפון לאגם המר הגדול, לא היה ער לעובדה שהפיקוד הישראלי לא נרתע, בצד הלחימה הקשה המתנהלת באיזור הפרוזדור, מלפתוח בהתקפה רבתי מעבר לתעלה ללא ציר אספקה בטוח.

וכך, בהתאם להוראות, עשו הארמיה השנייה והשלישית ב־17 באוקטובר מאמץ נחוש לסתום את הפרוזדור הישראלי ולנתק את כל הכוחות של צה“ל בין “לכסיקון” והתעלה. חטיבת השריון המצרית 14 נלחמה יומיים נגד גדוד טאנקים יחיד בפיקודו של סא”ל אמיר יפה ממערב לחווה הסינית וכבר ב־17 בערב הושמד חלק גדול ממנה, ואילו דיביזיית הרגלים המצרית 16 ודיביזיית השריון 21 ערכו שתי התקפות גדולות על כוחותיו של אדן ב“טרטור” וב“עכביש”.

המצרים נעו מ“מיסורי” ומן החווה הסינית לעבר “עכביש”. החולות היו מכוסים טאנקים מצריים מתקדמים. אל“מ ניר ואל”מ עמיר חיכו להם וניהלו אתם קרב שריון רחב־ממדים בעוד סא“ל אמיר יפה. שארב ממערב להתקפה המצרית, הטריד אותם מן העורף. המצרים ערכו שתי התקפות גדולות; כאשר נסוגו לבסוף השאירו בשרה מספר רב של טאנקים – אבידות שהיה בהן כדי לחרוץ את גורלה של החווה הסינית. בשלב זה שלחה הארמיה השלישית את חטיבת השריון 25 כדי להשלים את הפעולה המשותפת. היא התקדמה צפונה לאורך האגם המר הגדול לעבר ראש־הגשר של הדיביזיה המצרית 16 שמצפון לפרוזדור הישראלי, במטרה לסתום את הפרוזדור ולהשמיד את הכוחות של צה”ל שכבר הסתננו לראש־הגשר.

ב־17 בבוקר נערכה במוצב הפיקוד של אדן בגבעות שליד “כישוף” התייעצות במעמד שרון, אלעזר וכר־לב. נראה היה שחל שיפור־מה במצב: כביש “עכביש” נפתח לתנועה, ציר “טרטור” בטיהור, הצנחנים חולצו, התקפות־הנגד המצריות נהדפו, ואחד הגשרים כבר הותקן ויוכשר לתנועה תוך שעות אחדות. בינתיים פרץ ויכוח חריף בין שרון ואדן. שרון הציע שאוגדתו של אדן תטפל בפרוזדור ובגדה המזרחית, והוא עצמו יעבור עם אוגדתו לגדה המערבית. אדן התנגד להצעה וטען שהוא כבר נלחם 30 שעות ברציפות תוך מילוי משימות שהיו מוטלות על שרון, לדעתו, וכי מגיע לאוגדתו שתזכה בקצת מן התהילה ששרון זכה בה בצליחתו. אלעזר פסק לטובת אדן והורה לשרון לטהר את הפרוזדור ולהרחיב אותו; הצליחה תבוא אחר כך. חטיבתו של רביב תחזור לשרון ותפעיל לחץ על האויב, ועל־ידי כך יתאפשר לחטיבתו של עמיר לחזור לאדן ולצלוח עמו. במהלך הישיבה נתקבל דיווח מרשף (שחטיבתו היתה בהתארגנות באיזור “לקקן” על חוף האגם המר הגדול) על ענני האבק שמעלה חטיבת השריון המצרית המתקרבת. סיור אווירי אישר שמדובר בטור של כ־100 טאנקים מדגם T–62. היתה זו חטיבת השריון המצרית 25.

אדן עזב את הישיבה כדי לקבל את הפיקוד ולנהל את הקרב אישית. לפני צאתו קיבל רשות מבר־לב להחזיר לפעולה את החטיבה השלישית שלו בפיקודו של אריה קרן. הקרב התחיל בצהרי היום: הטאנקים של רשף פתחו באש מטווח רחוק ופגעו בשני הטאנקים הראשונים בטור המצרי. עוד בישיבה, בהגיע הידיעות מרשף. הורה אדן לנתקה ניר שישאיר את אחד הגדודים באיזור “עכביש” ו“טרטור” ובכוחות הנותרים יטמין מארב־טאנקים ממזרח ל“לכסיקון” מול האגם המר הגדול. יחד עם זאת הורה לאריה קרן, שנע עם חטיבתו בכביש הרוחב, שיפנה לכביש משני ויתפרס ממזרח ל“בוצר” בקצהו הדרומי של האגם המר הגדול, כך שיימצא ממזרח לחטיבה המצרית המתקדמת ובעורפה. וכך יצא שחטיבת השריון המצרית 25 על 96 הטאנקים שלה ושלל הנגמ“שים, הארטילריה, מיכליות הדלק ורכב האספקה נעה לאט לאט לתוך המלכודת – מצפון, על הכביש ל”לקקן", התמקמה יחידה קטנה של רשף; ממערב השתרע האגם; בינו ובין הכביש ארב שדה־מוקשים ישראלי; במזרח התפרס נתקה ניר; ובדרום־מזרח ישבה בעורף המצרים חטיבתו של אריה קרן.

ראשונה פתחה באש חטיבתו של ניר. חלק מן הכוח המצרי ירד מן הכביש, פנה בכיוון האגם וניסה לחזור על עקבותיו. הוא נקלע לתוך שדה־המוקשים שלחוף האגם. שאר הכוחות פנו אל כוחותיו של ניר שארבו להם בחולות והושמדו אחד אחד על־ידי הטאנקים שלו. כחצי שעה לאחר שהתחיל הקרב בין המצרים וכוחותיו של ניר ירדה חטיבתו של קרן מן הכביש לגידי בתנועת איגוף שמאלית רחבה לעבר “בוצר”, ופתחה באש: החטיבה המצרית היתה מכותרת כליל ושפת האגם טבלה כולה באש ובתמרות עשן כאשר הטאנקים וכלי־הרכב המצריים נפגעים בזה אחר זה. להתקפתו של קרן נתלווה סיוע ארטילרי של אוגדת מגן מדרום. היו טאנקים מצריים שניסו להימלט. כוח מחטיבת קרן דלק אחריהם אך עלה על שדה־מוקשים ישראלי ליד “בוצר”. בשעה 17.30 הסתיים הקרב, קרב קלאסי מסוגו וחלומו של כל מפקד שריון: מכלל 96 הטאנקים T–62 הושמדו 86; ארבעה מהם, ובתוכם טאנק הפיקוד של מפקד החטיבה המצרי, מצאו מקלט ב“בוצר”. הנגמ“שים הושמדו עד אחד, הוא הדין רכב האספקה. צה”ל איבד ארבעה טאנקים שנקלעו לשדה־המוקשים ליד “בוצר” ברדיפתם אחרי המצרים.

בשעה 16.00, בעוד מתנהל הקרב לחוף האגם המר הגדול, הושלמה התקנת גשר־הסירות על התעלה. אדן ערך את כוחותיו, תידלק את האוגדה תחת אש אויב כבדה והתכונן לחציית התעלה. הוא נשא בעיקר הנטל של הלחימה בימים 16 ו־17 באוקטובר. ה־17 באוקטובר האיר לו פנים: הוא טיהר את “טרטור” ברובו הגדול ואת “עכביש” והשמיד את חטיבת השריון המצרית 25. בלילה שבין ה־17 ל־18 באוקטובר צלחה אוגדתו את תעלת סואץ.

בינתיים השלימה חטיבתו של רשף את ההתארגנות וב־18 באוקטובר, לפקודתו של שרון. היא תקפה את החווה הסינית מעורפה. הכוחות המצריים כבר היו סחוטים מן הקרבות העזים והפעם הוכתרה ההתקפה הישראלית בהצלחה. החווה הסינית נכבשה. לעיני חיילי צה“ל נתגלתה עמדת־הגנה מאורגנת כהלכה, עם ריכוזים כבדים של נשק אנטי־טאנקי, תותחי נ.ט. וטילי “סאגר” נטושים בכל. אחרי שנפלה עמדה זאת התקדם רשף צפונה והרחיב את הפרוזדור כדי 5 ק”מ. אחרי הצהריים הגיע לזירת הקרבות שר הבטחון בלוויית שרון. ניכר היה בו שזועזע למראה ההרס והעדות לקרב המר והאכזרי שהתחולל כאן. רשף פנה אליו ואמר: “הסתכל־נא על גיא צלמוות זה” ודיין מילמל בפליאה: “מה שאתם עשיתם כאן!”

על הגדה המערבית    🔗

ביום 17 בבוקר, לאחר שכבר עברו על כוחות צה“ל בגדה המערבית של התעלה יום שלם ושני לילות – הונחתה על ראש־הגשר אש ארטילרית. מרגע זה ועד להפסקת־האש היו ראש־הגשר ואיזור הגשר עצמו נתונים להרעשה ארטילרית כבדה ורצופה כאשר תותחים, מרגמות וקאטיושות ממטירים בבת אחת רבבות פגזים על איזור הצליחה. מדי יום אחר־הצהריים היו מופיעים מטוסים ומפציצים, אבל רבים מהם הופלו על־ידי חיל־האוויר, שכבר ערך סיורים מעל ראש־הגשר, ובירי מן הקרקע. מסוקים מצריים היו יוצאים במשימות־התאבדות ומטילים חביות נפל”ם על הגשר ועל ראש־הגשר; רבים מהם הופלו והתרסקו. נעשה גם שימוש בטילי קרקע־קרקע מסוג “פרוג”.

על הצנחנים של מט הופעל לחץ כבד מצד אנשי־קומאנדו מצרים שהוטלו למערכה. יחידה ישראלית נותקה מן הכוח העיקרי והמצרים סגרו עליהם תוך מאבק מר פנים אל פנים. הקרב נמשך ארבע שעות. אסא קדמוני, סרן בצה"ל, בלם את ההתקפות בכוחות עצמו בעזרת רובה, רימון וטיל נ.ט. מדגם “לאו”. כאשר הוחלף סוף סוף באחרים לא נותרו בידי קדמוני אלא שבעה כדורים.

חיים ארז, קצין בקבע, שנמלט כילד לברית־המועצות עם פלישת הגרמנים לפולין והגיע ארצה עם “ילדי טהראן” ב־1943, גדל בעולם קשוח. אחרי שצלח את התעלה ב־15 באוקטובר הוא נע עם הכוח שלו – עשרים טאנקים ושבעה נגמ“שים – מערבה, הרס שני בסיסים של טילי קרקע־קרקע ומספר רב של רכב מצרי ובצהרי יום ה־16 העמיק כדי 25 ק”מ ממערב לתעלה. הכוח שלו הפתיע את המצרים והסתובב בשטח באין מפריע בהשמידו ארבע עמדות טילי קרקע־אוויר, עשרים טאנקים ושנים־עשר נגמ"שים; מאנשיו נפגע רק אחד, מפציעה. ב־17 בבוקר ערכה חטיבת השריון 23 את התקפת־הנגד המצרית הראשונה. חטיבתו של ארז סבלה אבידות אבל התקפת־הנגד נשברה והמצרים נסוגו אחרי שהשאירו בשדה עשרה טאנקים.

אחרוני הטאנקים של ארז צלחו ביום 16 באוקטובר בשעה 11.30 ומאז, 37 שעות תמימות, לא עבר את התעלה אפילו טאנק אחד – דבר שעורר תרעומת קשה אצל שרון. בינתיים הזדחל קדימה על גלילים הגשר הטרומי, מבנה באורך 190 מ' בקירוב, כשהוא נגרר על־ידי תריסר טאנקים תחת אש ארטילרית מרוכזת בעוד מטוסים מצריים מפציצים ומפגיזים את הגשר ומטוסי חיל־האוויר דולקים אחריהם ומפילים אותם. תוך הרעשה ארטילרית כבדה עשתה השיירה המסורבלת את דרכה בחריקות וגניחות והגיעה לבסוף ליעדה שעל התעלה ב־18 בערב; זמן קצר לאחר חצות הוכשר הגשר לפעולה; למחרת היום יתווסף גשר שלישי, על־גבי סירות. מלאכת הגישור, בפיקודו של אל"מ אבן, התנהלה תוך גילויי־גבורה למופת. במהלך המבצע נהרגו 100 איש מאנשי כוח־המשימה של אכן – 41 בלילה אחד בלבד – ומאות נפצעו.

הדיווחים לפיקוד המצרי העליון הוסיפו לשקף משאלות־לב במידה רבה וחזרו על הסיפור הראשון בדבר טאנקים אמפיביים מעטים, המעיטו בהיקף הפעולה והדגישו שהיא לא נועדה אלא לרומם את רוח העם והצבא בישראל; הכוונה היתה ליצור רושם שהמצב בשליטה וכי כוחות צה“ל יסולקו עוד מעט מן הגדה המערבית. ב־18 באוקטובר אחר הצהריים, מספר הגנרל שזלי, הגיע הנשיא סאדאת למיפקדה הראשית וביקש ממנו לצאת לארמיה השנייה ולעשות להעלאת המוראל בין אנשיה. בשובו למחרת היום כבר היתה לשזלי תמונה בהירה למדי על המצב; הוא העריך שממערב לתעלה כבר יושבות ארבע חטיבות שריון, חטיבת חרמ”ש וחטיבת צנחנים. הדבר המדאיג מכל, מבחינת המצרים, היה לדעת שזלי בכך שכוחות צה“ל הצליחו לנטרל או להרוס את ריכוזי טילי ה”סאם" שממערב לתעלה בעומק של כ־15 ק“מ וכי העליונות הישראלית באוויר כבר באה על מלוא ביטויה בסיוע צמוד לכוחות הקרקע. שזלי טוען שבגלל החלטותיו האומללות של הנשיא סאדאת הכוחות המצריים היו מפוזרים מדי, ללא הריכוז הדרוש שיאפשר לערוך התקפת־נגד מתאימה. הוא אומר שחזר על דרישתו לשיפור התפרסותם של הכוחות המצריים אבל נבצר ממנו לשכנע את הנשיא ולא את שר המלחמה. הגדלת כוחות השריון של צה”ל בגדה המערבית של התעלה טמנה בחובה סכנה, בפרט לארמיה השלישית, ושזלי שוב דרש להחזיר מן הגדה המזרחית ארבע חטיבות תוך 24 שעות. הוא דרש שסאדאת יבוא למיפקדה הראשית. שר המלחמה, אחמד איסמעיל עלי, ביקש להניאו מצעד זה, אבל שזלי התעקש. בשעה 01.00 בבוקר יום ה־20 באוקטובר חזר שזלי על טיעונו; אחרי שסיים השיב הנשיא שאף חייל אחד לא יוחזר מן הגדה המזרחית.

לפי דיווחים אחדים כבר היה נתון אז שזלי¹² במצב של התמוטטות; הוא התריע על אסון שמתקרב וטען שחייבים לסגת מסיני. בשלב זה שחרר למעשה סאדאת את שזלי מתפקידו, אף שהצעד הפורמאלי נעשה כעבור שבועות אחדים. הוא העמיד במקומו את הגנרל עבדול גאני גמסי. עם זאת עמד סאדאת על חומרת המצב ודחק בראש ממשלת ברית־המועצות אנדרי קוסיגין, שישב בקאהיר מאז ה־16 באוקטובר, שיכנס את מועצת הבטחון של האו"ם כדי להשיג הפסקת־אש.

בינתיים שינה בר־לב את התוכנית לגבי הגדה המזרחית והורה לאוגדתו של מגן להדרים לכיוון סואץ, ממערב ובמקביל לאוגדתו של אדן. התנועה דרומה תקבל איפוא צורה של מניפה, עם אדן בצד מזרח ומגן בצד מערב ובעורף, דבר שיעניק עומק להתקפה שלו ובסיס איתן במקרה שישתבש משהו בחזית. שרון יישאר בראש־הגשר ויעלה צפונה לעבר הארמיה המצרית השנייה.

הכוח של רשף, שחצה את התעלה ב־19, התקדם על־פי הוראותיו של שרון ממערב לכוחותיו של מט בסירפאום כדי לתקוף את העמדה שנודעה בשם “אורחה”. פלוגת חרמ“ש תקפה תחילה מוצב קדמי שהוחזק בכוח מחלקה וכאשר נכבשה לבסוף העמדה עצמה נמצאו בחפירות המבוצרות יותר מ־300 חללים מצרים, עדות לעמידתם העקשנית והאמיצה עד מאוד. כוחותיו של רשף והצנחנים הגיעו למבואות איסמעיליה ושם התייצבו מול כוחותיו של שרון חטיבת חי”ר ויחידות קומאנדו. מערבה מזה, על כביש איסמעיליה–קאהיר, התמקמה דיביזיה ממוכנת להגנת קאהיר.

בשלב זה דרש שרון שתיעשה תנועת־איגוף רחבה לעומק לעבר דמייטה־בלטין שעל חוף הים התיכון, כדי לנתק את הארמיה השנייה כולה. פיקוד הדרום עמד על כך שחייבים להתגבר על “מיסורי” תחילה, על הגדה המזרחית, כיוון שמיתחם מבוצר זה מסכן את הפרוזדור לראש־הגשר. שרון לא גילה להיטות יתרה במילוי הפקודה הזאת. בקרב על “מיסורי”, שניהלה חטיבתו של רביב, נכבש שליש המיתחם.

החל משעות הבוקר ביום 18 באוקטובר תקפה אוגדתו של אדן דרומה בשני צירים חטיבתיים, מול כוחות מצריים שכללו דיביזיה ממוכנת ואת דיביזיית השריון 4. חטיכתו של ניר תקפה בכיוון מערב וזו של עמיר לצד דרום, והושגה התקדמות. תוך כדי כך הפרישו שתי החטיבות גדוד כל אחת, והוטל עליהם לאתר סוללות טילי נ.מ. ולהשמידן. בשעות הבוקר של ה־19 באוקטובר תקף אדן בסיועו המלא של חיל־האוויר, שלא היה עוד מוגבל מנוכחותם של טילי נ.מ., וכבש את שדה־התעופה פאיד שהותקן במהירות כראש־גשר אווירי להנחתת אספקה לכוחות המתקדמים.

באיזור שבין איסמעיליה וסואץ היו שלושה כבישים ראשיים מצפון לדרום ושישה כבישים תקינים ממזרח למערב. סמוך לתעלה ובמקביל לתעלת המים המתוקים ולפסי־הרכבת נמשך כביש שכינויו בצופן של צה“ל היה “טסט”. מערבה ממנו עבר כביש רחב שחצה את פאיד ואת גניפה ושנקרא בפי צה”ל “חבית”. כעשרה קילומטר ממערב לו היה כביש נוסף בשם “ודאות”. מאיסמעיליה נמתח כביש במקביל למסילת־הרכבת הראשית ולתעלה, שהגיע לקאהיר דרך הדלתא של הנילוס. הכביש הראשי איסמעיליה–קאהיר חצה את המדבר בכיוון דרום־מערב. מדוורסואר יצא מערבה כביש, “סקרנות” בכינויו המוצפן, שחצה את הכביש הראשי איסמעיליה–קאהיר במרחק 35 ק“מ מערבית לדוורסואר. 12 ק”מ דרומה מזה עבר כביש רוחבי מפאיד בשם “ויטאמין” וכן כביש נוסף, כ־20 ק“מ מדרום לו, בשם “עשור”, הצפוני משני הצירים הראשיים מסואץ לקאהיר; “עשור” חוצה את “חבית” בערך באמצע הדרך בין גניפה ושלופה. כ־10 עד 20 ק”מ דרומה מזה היה הכביש שצה"ל כינה אותו בשם “סרג”, הציר הראשי סואץ–קאהיר. הגבעות או הרכסים שהתנשאו באיזור כללי זה נקראו “צח”, “ערל”, “מקצרה”, “מצנפת” וגבעות גניפה; מדרום לכביש “סרג” וממערב לסואץ היה ג’בל עתקה.

בשלב זה כבר נמצא אדן על גבעות גניפה. עמיר התפרס ממזרח ל“מצנפת” וניר וקרן נצטוו לנוע לאורך גבעות גניפה. בגבעות האלה הם השמידו עמדות טילים קרקע־אוויר והגיעו לכביש הצדדי “ויטאמין” שהוביל לאגם. חטיבתו של ניר המשיכה דרומה, חצתה את הכביש הראשי, “עשור”, וטיהרה עמדות טילים שנקרו בדרכה, ואילו חטיבתו של קרן התקדמה ממזרח לגבעות גניפה.

ב־19 באוקטובר חצתה אוגדתו של מגן את הקווים של אוגדת אדן והמשיכה מערבה לעבר “מקצרה”. בציר הראשי אגם המר הגדול–קאהיר היא כבשה את צומת “צח” מן העורף ומשם התקדמה והחליפה את כוחותיו של עמיר מול “מצנפת”, ואילו עמיר נע מזרחה בציר “ויטאמין” כדי לפרוץ את הכביש הראשי איסמעיליה–סואץ (“חבית”). כאן נתקל עמיר בהתנגדות מצרית חזקה והיו לו נפגעים. אדן קיבל לפיקודו גדוד רגלים וגדוד הנדסה ואלה התקדמו במקביל בצירים “טסט”, בכביש תעלת המים המתוקים ו“חבית”. אז נפל לידי צה"ל שדה־התעופה החיוני של פאיד.

החלטתו של אדן למהר ולהגיע לגבעות גניפה היתה גורם חשוב בהצלחת הפריצה הישראלית דרומה. אילו פסחו על גבעות אלה והן היו נתפסות על־ידי יחידות־קומאנדו מצריות, המשך ההתקדמות של כוחות צה“ל היה נתקל בקשיים עצומים ומוטל בספק רב. קרן נתקל בהתנגדות עזה ממזרח לגבעות גניפה בעוד עמיר ממשיך בקצב איטי דרומה בשלושת הצירים המקבילים לחוף האגם. הארמיה השלישית החזירה לגדה המערבית את חטיבת הטאנקים 22 של הדיביזיה הממוכנת 6. ובינתיים, לשמאלו של אדן, פילס את דרכו דרומה בציר “טסט” כוח־משימה ובו גדוד שריון, גדוד חרמ”ש, גדוד צנחנים וגדוד הנדסה, דרך ריכוזים רצופים של מחנות־צבא, תוך קרבות עם כוחות מצריים, פלשתינאיים וכווייתיים.

מערבה מזה המשיך מגן בהתקדמותו דרומה, כמתוכנן, בכיוון כביש קאהיר–סואץ, לאחר שהציב את חטיבתו של שומרון שתגן על אגפו הימני בג’בל אום־כתיב מדרום ל“מצנפת”. בצהרי יום ה־19 באוקטובר עמד שומרון כ־30 ק"מ ממערב לתעלת סואץ. למחרת היום הדרים ותפס עמדה מול “מצנפת” ושם ניהל קרב עם חטיבת טאנקים מצרית, שלושה ימים רצופים, והסב לה אבידות כבדות.

בינתיים ניהלו יחידות של דיביזיית השריון המצרית 4 קרב נואש בניסיון להדוף את כוחות צה"ל ותקפו את חטיבת ניר מדרום לכביש “עשור”. ביום 21 באוקטובר כבר התקרבה החטיבה כדי קילומטר וחצי מצפון לציר הראשי סואץ–קאהיר (“סרג”), והוא היה בטווח־האש שלה. היוצא מכאן שמצהרי יום ה־21 היתה הארמיה המצרית השלישית מנותקת למעשה – פרט לכביש החוף דרומה לאורך מפרץ סואץ – מן המיפקדה העורפית שלה ומבסיסי האספקה הראשיים.

הפסקת־האש    🔗

כשעמדה המנהיגות הסובייטית על מלוא משמעותו של המצב הצבאי המחמיר התחוור לה שהגיע הזמן לשים קץ לקרבות ולהפיק את מלוא התועלת מן ההישגים שהשיגו המצרים עד אז. קוסיגין הבטיח לסאדאת שברית־המועצות מוכנה לערוב להפסקת־האש, אפילו על דעת עצמה אם יהיה צורך בכך. אותה שעה כבר הבינו הסובייטים כי המשחק כולו הוא בגדר הימור מסוכן ושוב נשקפת להם הסכנה של התמוטטות צבאית טוטאלית במחנה הערבי. נתברר להם שתוך ימים ספורים יקיץ הקץ על הארמיה המצרית השלישית והדבר ישפיע במישרין על סיכוייו של סאדאת להישאר בשלטון. בוושינגטון הביא שגריר ברית־המועצות דוברינין שדר מברז’נייב לקיסינג’ר, שבו נתבקש לטוס למוסקבה להתייעצות דחופה. בפגישה במוסקבה הסכים קיסינג’ר שיש צורך בהפסקת־אש מידית אבל עמד על כך, בניגוד למקרים דומים בעבר, שהיא חייבת להוביל לשיחות שלום. ביום 20 באוקטובר, בשעה 21.00, צלצל הטלפון ליד כסאו של סאדאת בחדר־המלחמה: שגריר ברית־המועצות ולאדימיר וינוגראדוב מבקש פגישה דחופה כדי למסור שדר מברז’נייב, המקיים עתה התייעצויות עם קיסינג’ר במוסקבה. בתוך חצי שעה הגיש וינוגראדוב את השדר לסאדאת שבו הוא מתבקש על־ידי ברז’נייב להסכים להפסקת־אש מידית; לשדר צורף נוסח ההחלטה שהיה בדעת שתי המעצמות להגיש למועצת הבטחון שעמדה להתכנס. כמו־כן חזרו בו הסובייטים על הבטחתם לערוב להפסקת־האש במקרה שהישראלים יפרו אותו. ברז’נייב התחייב במפורש להעביר צבא סובייטי למצרים לשמירת הפסקת־האש, ורמזים על התחייבות זאת הושמעו כעבור ימים אחדים מפי סאדאת והייכל (עורך “אל־אהרם” ויועצו הראשי של סאדאת).

בארץ התייחסו לאפשרות של הפסקת־אש בספקנות רבה. מעטים חשבו שאכן תתממש. בפגישתו עם עורכי העיתונים, שהיה מקיים מדי יומיים במשך המלחמה, אמר דיין ב־20 באוקטובר שאינו רואה כל סיכוי להפסקת־אש. אגב ביקור באוגדתו של שרון ב־21 באוקטובר אמר להם יגאל אלון, סגן ראש־הממשלה, שיש עוד די זמן ואין להם מה למהר.

לאחר שהושג הסכם על נוסח הצעת־ההחלטה, שמועצת הבטחון תגיש לברית־המועצות ולארצות־הברית, טס קיסינג’ר ממוסקבה לתל־אביב וקיבל את הסכמת ישראל. מועצת הבטחון התכנסה בשחרו של יום שני, 22 באוקטובר, ואישרה את החלטת מועצת הבטחון מס' 338 שקראה להפסקת־אש תוך שתים־עשרה שעות ולכל המאוחר בשעה 18.52 ב־22 בערב. שעה קלה לפני שהפסקת־האש אמורה היתה להיכנס לתוקפה הופעל, לראשונה בעולם כולו, הנשק שהחדרתו למזרח התיכון הכריעה את הכף אצל סאדאת למען יציאה למלחמה. אותו יום שוגר נגד ישראל, לדברי סאדאת, הטיל מדגם “סקאד”. הוא נחת במדבר סיני.

המיתקפה הישראלית קיבלה, איפוא, משנה דחיפות. הצנחנים של שרון נתקלו בהתנגדות קשה מאוד בתנועתם צפונה לעבר איסמעיליה וסבלו אבידות מאש רגלים וארטילריה. אותה שעה התנהלה הלחימה לאורך תעלת המים המתוקים ובציר הראשי איסמעיליה–סואץ (“חבית”) ממערב לה. חיילי־קומאנדו מצרים חסמו את המעבר וחטיבתו של רשף איבדה טאנקים בקרב שהתנהל על תחנה לטיהור שפכים במבואות העיר. עם כיבוש הגשרים על הכביש הראשי ועל תעלת המים המתוקים נכנסה לתוקפה הפסקת־האש ולאוגדת שרון ניתנה הוראה להישאר במקום.

ההתקדמות הישראלית מערבית לתעלת סואץ

בדרום הוביל אדן את כוחותיו בתנועת מלקחיים במטרה לטהר את שפת האגם המר הקטן ואת הצירים לאורכו. חטיבתו של עמיר נעה לאורך רכס גניפה בצירים שליד האגם, ואילו אריה קרן התקדם בציר “עשור” אל הציר “חבית” לעבר “ליטוף”. זרוע שלישית, חטיבתו של ניר, הדרימה בכביש הראשי מקאהיר לכיוון סואץ, פנתה לכיוון צפון־מזרח בכביש המחבר “עקל” והמשיכה ל“מינה”, באמצע תעלת סואץ בין שני האגמים והעיר סואץ. הארמיה המצרית השלישית ניהלה קרב נואש לאורך הצירים הראשיים “עשור” ו“סרג”, שהובילו מקאהיר לסואץ, וערכו התקפות־נגד על הכוחות המתקדמים של ניר ושל קרן. לצה"ל היתה שליטה גמורה באוויר עם צמצום הסכנה שבטילי קרקע־אוויר, וחיל־האוויר יכול היה להשמיד את הטאנקים שבלמו את ההתקדמות. לפי הוראות מבר־לב ריכז אדן שתי חטיבות להתקפה על “עשור”. אחר הצהריים הורה לשלוש החטיבות שלו להסתער על כוחות האויב ולהגיע לתעלה לפני השעה 18.00. הכוחות פרצו קדימה, בלי להתחשב בסיכונים, והבקיעו לתוך קו המחנות שלאורך האגם המר הקטן שהגיעו עד לתעלה עצמה. ההתנגדות המצרית נשברה והם נסוגו באלפיהם, באי־סדר.

עם החלת הפסקת־האש ב־22 בערב היתה הארמיה המצרית השלישית מנותקת מצירי האספקה הראשיים, אלפי חיילים נסו על נפשם, עוצבות שלמות ויחידות נותרו מבודדות ולכוחות שבראש־הגשר ממזרח לתעלה נשקפה סכנה ניכרת. המיפקדה הראשית נותקה מן המיפקדה העורפית של הארמיה. במקומות רבים נשתררה בהלה ויחידות ניסו למלט את עצמם; במקומות אחרים ארגנו המפקדים את יחידותיהם לנסיונות־פריצה. באיזור הדיביזיה ה־19 העביר מפקדה יחידות לגדה המערבית, ובפרט לעיר סואץ שאליה זרמו רבים מן הבורחים. לכוחות המצריים שהתקדמו מכיוון קאהיר הגיעו בקשות דחופות שיחושו לעזרת הכוחות המנותקים ב“כיס”.

בצהרי יום 22 באוקטובר הודיע מפקד הדיביזיה 19 למפקד הארמיה השלישית, גנרל ואסל, שחסימת הכביש קאהיר–סואץ על־ידי כוחות צה"ל בקילומטר 109 פירושה שהארמיה מנותקת ומבודדת. הגנרל ואסל מצדו התקשר מיד לאחר מכן עם שר המלחמה ומסר לו שהארמיה שלו מכותרת, מנותקת ממקורות האספקה ונתונה בסכנת השמדה גמורה.

לעומת המצב בחזית הארמיה המצרית השנייה, שבה נשמרה הפסקת־האש, עשו יחידות מצריות רבות באיזור הארמיה השלישית, שנותקו זו מזו, מאמצים נואשים להתאחד שוב או לפרוץ את המעגל. עם עלות השחר התחילו היחידות האלה שבגדה המזרחית לתקוף את כוחות צה“ל שניצבו מולם על הסוללות המצריות לשעבר בגדה המערבית. לפי הפקודות שניתנו לכוחות צה”ל היה עליהם לכבד את הפסקת־האש, אך במקרה שהמצרים יפרו אותה הוטל עליהם להשיב להתקפות המצרים ולהמשיך במשימתם. כאשר תקפו הכוחות המצריים בנסיונם להיחלץ מן המלכודת שטמנו להם כוחות צה"ל פרצו קרבות לאורך החזית כולה. גונן הורה לאדן ולמגן שיתפרסו בצורה כזאת שעניבת־החנק מסביב לארמיה השלישית תתהדק ביתר־שאת.

בכוח שתי חטיבות, של עמיר ושל קרן, יצאו כוחותיו של אדן דרומה, בחזית של 12 ק“מ ממערב ל”מינה“, בהתקפת שריון מרוכזת על העיר סואץ. הם דהרו על־פני שטח שהיה מלא על גדותיו טאנקים, אלפי חיילים, יחידות מינהלה ושיירות אספקה שהתרוצצו בערבוביה, עמדות טילי נ.ט. לאין שיעור וריכוזים צפופים מאוד של סוללות טילי נ.מ. הלם המחץ המשוריין שבר את ההתנגדות המצרית וכוחותיו של אדן הבקיעו אל העיר סואץ וניתקו אותה כליל מן הארמיה השלישית. נכבשו עמדות טילי נ.מ. לרוב ולידי צה”ל נפלו אלפי שבויים מצרים.

מגן הדרים בכיוון סואץ באגפו השמאלי של אדן, לאחר שהשאיר יחידת טאנקים קטנה בקילומטר 101 על כביש קאהיר–סואץ להגנת אגפו השמאלי למקרה של התקפת־נגד מכיוון קאהיר (בקילומטר 101 עתידות היו להתנהל שיחות ההפרדה בין אנשי ההנהגה הצבאית של ישראל ומצרים שהובילו לבסוף להפרדת הכוחות של שני הצבאות ולנסיגתם של כוחות צה"ל לגדה המזרחית). אוגדתו של מגן חצתה את כוחותיו של אדן, בציר הראשי לסואץ ומסביב למדרונות ג’בל עתקה השולט על האיזור כולו, ודהרה דרומה לנמל אל־עדביה. את ההתקפה על אל־עדביה הובילה חטיבתו של דן שומרון; אף שהצטמקה לכדי 17 טאנקים בלבד הוא עבר מרחק של כ־50 ק"מ בין השעות 14.00 ו־24.00. עם שחר נכנסה חטיבת שומרון לנמל אל־עדביה. שתי טרפדות מצריות פרצו מן הנמל בניסיון נואש להימלט. הטאנקים של שומרון פתחו באש וטיבעו אותן.

ב־24 בבוקר, בעוד הכוחות המצריים מוסיפים להילחם, ביקש אדן רשות, על־פי עצתו של דיין, לתקוף את העיר סואץ. תגובתו של גונן היתה: “אם העיר ריקה, בסדר. אם יש בה כוחות חזקים, לא”. חטיבתו של קרן התקדמה בשדרה הראשית לאורך הכביש מקאהיר והשתלטה על מחנות־צבא במבואות העיר. בעקבותיה נע גדוד צנחנים וכשנכנסו הטאנקים העירה הומטרה עליהם אש מכל הבניינים. המבצע, שהתייחסו אליו כאל פעולת־טיהור שגרתית נגד אויב מתפורר, לא הוכן כדבעי. כוח הטאנקים הצליח איכשהו להיחלץ מן העיר בכביש החוף, אבל שתי קבוצות של צנחנים נשארו מנותקים במרכז העיר. אחת מהן, שמנתה 70 איש, הצליחה להתחמק בחסות החשכה ולפלס לה דרך בסמטאות וברחובות הצרים, בלי להקים רעש, ולהגיע עם הפצועים לקווים הישראליים. אחד הפצועים ביחידה זאת היה המג“ד עצמו. עם הקבוצה השנייה היה מפקד הכוח, פצוע ומחוסר־הכרה כמעט. החליף אותו מפקד־פלוגה שלא רצה להתפנות משום שהמצרים חלשו על העמדה מכל צד. ארבע שעות אותו לילה ניסה גונן עצמו, במעמד שלא יתואר, לשדל את מפקד־הפלוגה שינטוש את העמדה ויזנק לחופש. קדם לזה תהליך מורט־עצבים של איתור מקומה של היחידה הנצורה בתצלומי־אוויר, על־פי הנחיותיה. ברוב עמל זיהה גונן לבסוף את הבניין שבו התבצרה היחידה. ואז תיכנן גונן חיפוי ארטילרי היקפי שבחסותו תוכל היחידה הנצורה לנוע אל מחוץ לעיר. בתום שעות של תכנון והפצרות באלחוט החליט סוף סוף המ”פ להסתכן והוביל את חבריו הנצורים מרחוב לרחוב, בצמוד להוראותיו של גונן שהיה רכון על תצלום אווירי, עד שהגיע לקווי צה"ל. החברר שההתקפה על סואץ היתה מישגה חמור ביותר; נהרגו בה כ־80 איש.

תמונת המצב, מבחינת המצרים, היתה כלאחר יאוש. כוחות צה“ל השלימו את כיתורן של יחידות הארמיה השלישית שנמצאו בגדה המזרחית של התעלה וניתקו אותן ממיפקדת הארמיה ששכנה על הגדה המערבית – למעשה תקפו טאנקים ישראליים את מיפקדתו של הגנרל עבד אל־מונעים ואסל והרסו אותה. מפקד הארמיה עצמו ניצל ברגע האחרון. הכיתור פגע בכוח שמנה כ־45,000 קצינים וחיילים, ו־250 טאנקים, לרבות העיר סואץ, שהיו מנותקים כליל. זאת ועוד, כוחות אלה לא נהנו עוד מהגנת מערכת טילי הנ.מ. והיו טרף קל להתקפות הרצופות של חיל־האוויר של צה”ל. הגנרל שזלי, רמטכ"ל צבא מצרים, מספר שבהתקפות המאסיביות של חיל־האוויר הישראלי ביום 24 באוקטובר הושמד כל ציוד הצליחה שנשאר בגיזרת הארמיה השלישית, כך שנמנעה מן הכוחות כל אפשרות של נסיגה אפקטיבית מן הגדה המזרחית למערבית.

בין הכוחות הנצורים של הארמיה השלישית היו דיביזיית החי“ר 7 בפיקודו של בריגאדיר־ג’נרל אחמד בדאווי, שהחזיקה את החלק הצפוני של ראש־הגשר בגדה המזרחית, ודיביזיית החי”ר 19, בפיקודו של בריגאדיר־ג’נרל יוסף עפיפי, שהיתה מופקדת על הגיזרה הדרומית של ראש־הגשר וגם על העיר סואץ. מלבד אלה נמצאו בראש־הגשר שתי חטיבות טאנקים עצמאיות ויחידות נוספות. בסואץ עצמה היו יחידות שונות וביניהן כוחות של דיביזיית השריון 4 והדיביזיה הממוכנת 6. גנרל בדאווי, מפקד הדיביזיה 7, קיבל עליו את הפיקוד על הכוחות המבודדים של הארמיה השלישית בגדה המזרחית. הוא ארגן את כוחותיו להגנה ואף הצליח להדוף התקפות אחדות בימים 20–23 באוקטובר. אפילו עלה בידו להקים קו אספקה רופף מעל מפרץ סואץ, בחלקו העליון. עם זאת היה מצב האספקה שלו, בפרט של תחמושת, מים ומזון, בכי רע (לימים הוסמך בדאווי כמפקד ארמיה ואף נתמנה לשר המלחמה, במקומו של גנרל גמסי שאמור היה לקבל את המינוי אחרי מותו של גנרל איסמעיל עלי. ב־1981 נהרג גנרל בדאווי בהתרסקות מסוק אגב סיור בגבול עם לוב).

צה“ל התכונן למיתקפה כללית על שני הכוחות של הארמיה השלישית, בפרט אלה שבגדה המזרחית. אין ספק שהכוחות המצריים היו מנהלים קרב התגוננות עקשני ואפקטיבי אך ברור בתכלית שלאור מצבם הנואש בתחום האספקה, ועליונותו המוחלטת של צה”ל באוויר, חורבנה של הארמיה השלישית היה מסתיים תוך ימים ספורים.

הרוסים והאמריקאים העריכו את המצב, ושני הצדדים הסיקו מסקנה דומה, אם כי מטעמים שונים. הרוסים הבינו שחורבן הארמיה המצרית השלישית פירושו תבוסה מוחצת וברורה למדינה שתמכו בה. היוקרה הרוסית תיפגע אם גרורה כזאת, הנלחמת בנשק סובייטי ובציוד סובייטי, תנחל שוב מפלה צבאית גדולה. קיסינג’ר מצדו תפס שהצלת הארמיה תוכל לשמש אמצעי מיקוח חשוב בהשגת הסדר סופי בין הצדדים, כשכל צד מחזיק בידו קלף חשוב: הישראלים, המצור על הארמיה השלישית והנוכחות על הגדה המערבית; המצרים, ראש־גשר על הגדה המזרחית. קיסינג’ר הפעיל לחץ על ישראל באמצעות שגרירה בוושינגטון וב־24 באוקטובר נתקבלה במועצת הבטחון החלטה שנייה שקראה שוב להפסקת־אש. וכך, ב־24 באוקטובר, נכנסה לתוקפה הפסקת־אש שנייה – בעוד אוגדתו של שרון יושבת במבואות איסמעיליה ומסכנת את קשריה עם קאהיר; האוגדות של אדן ומגן מבודדות את הארמיה המצרית השלישית תכלית בידוד; וכוחות צה"ל מקיימים פרוזדור לגדה המזרחית ובו שלושה גשרים וחולשים על שטח של 1,600 קילומטרים מרובעים בתוך מצרים, עד לנמל אל־עדביה שבמפרץ סואץ.

לאחר שנקלעו למצב, שעלול היה לחרוץ את גורלם, הצליחו כוחות פיקוד הדרום להפוך את היוצרות במבצע נועז ביותר בתנאים קשים לאין ערוך. הם זכו לנצחון גדול על־פי כל אמת־מידה צבאית ותמרנו את עצמם לתוך מצב שאיפשר להם להרוס את צבא מצרים, אשר ניצל בזכות מועצת הבטחון של האו"ם. ברית־המועצות גם סיפקה את כל האמצעים הדרושים לפתיחת המיתקפה המצרית וגם הבטיחה את מצרים מפני תבוסה טוטאלית; ואמנם, כאשר פנתה הארמיה השלישית לסאדאת בצר לה בבקשת אספקה לא היססה ברית־המועצות להתקרב אל שפת התהום והעמידה את הדיביזיות המוטסות שלה במצב הכן לקראת תזוזה למזרח התיכון.

החזית הצפונית    🔗

פני־השטח ברמת הגולן ככר תוארו לעיל בפרק שדן במלחמת ששת הימים. מן “הקו הירוק”, כלומר מקו שביתת־הנשק המקורית ב־1949 שנמשך לאורך הירדן והגדה המזרחית של הכנרת, הוליכו לרמת הגולן חמש דרכים ראשיות. ואלה הן, מדרום לצפון: הדרך מקיבוץ דן למסעדה ולהר חרמון; הדרך מגונן לוואסט; הכביש הראשי לדמשק, על־פני גשר בנות־יעקב לקונייטרה; כביש יהודיה העולה מ“גשר אריק” שעל הירדן. במקום שהנהר נשפך לכנרת; ומעלה־גמלא ודרך אל־על העולים משפת הכנרת. שתי דרכים חשובות חוצות את רמת הגולן. האחת לאורך “הקו הסגול”, הוא קו הפסקת־האש של 1967, והשנייה במקביל לצינור הנפט שמתחיל בערב הסעודית, חוצה את הרמה ומגיע דרך לבנון לשפת הים התיכון. לאורך הצינור נסלל כביש תחזוקה, והוא ידוע כ“דרך הנפט”.

עם הכוחות הסוריים שהחזיקו ברמת הגולן נמנו, מצפון לדרום, דיביזיית החי“ר 7 (ובה גם חטיבה מרוקנית), בפיקודו של בריגאדיר־ג’נרל עומר אברש, דיביזיית החי”ר 9 בפיקודו של קולונל חסן תורכמני, ודיביזיית החי“ר 5 בפיקודו של בריגאדיר־ג’נרל עלי אסלאן. כל דיביזיה היתה מאורגנת על־פי שיטה סובייטית, עם חטיבת שריון (בנוסף לכוחות שריון אחרים), וסך כל הטאנקים שבה הגיע כדי 130–200. מאחורי דיביזיות הרגלים הקדומניות ישבו דיביזיית השריון 1 בפיקודו של קולונל תאופיק ג’יהאני ודיביזיית השריון 3 בפיקודו של בריגאדיר־ג’נרל מוסטפה שרבה, ובכל אחת מהן 250 טאנקים בקירוב וכמה חטיבות עצמאיות. כוחות השריון היו מצוידים בחלקם בטאנקים סובייטיים חדישים מדגם T–62 ועליהם תותחים חלקי־קדח 115 מ”מ מסוג T–55. הכוח הסורי כולו שניצב מול ישראל מנה כ־1,500 טאנקים, בסיוע 1,000 תותחים בערך, ובכלל זה מרגמות כבדות ומערכת טילי קרקע־אוויר להגנת דמשק.

מול הכוחות האלה ניצבו בצד הישראלי שתי חטיבות שריון, 7 בגיזרה הצפונית ו־188 בגיזרה הדרומית, ולשתיהן יחד כ־170 טאנקים וכ־60 קני־ארטילריה. כוח השריון של צה“ל הורכב מטאנקים אמריקניים מסוג M–60 ו”צנטוריונים" בריטיים. על הגיזרה הצפונית היה מופקד מטה אוגדתי בפיקודו של אלוף “רפול” איתן. שהתבסס על נאפח. לאורך 75 הקילומטרים של קו החזית היו 17 מוצבים, עמדות־תצפית מוגנות היטב וככל אחד מהם 20 איש בקירוב, בסיוע מחלקה של שלושה טאנקים – מאחורי תעלה אנטי־טאנקית.

היערכות הכוחות, שבת, ה־6 באוקטובר 1973, ב־2 אחה"צ

התוכנית הסורית היתה לעשות נסיון הבקעה גדול בצפון עם דיביזיית החי"ר 7, בסיוע כוחות מדיביזיית השריון 3; אבל המאמץ העיקרי אמור היה ליעשות דרומה מזה, באיזור פיתחת רפיד. כאן יפעלו דיביזיית הרגלים 5, דיביזיית הרגלים 9, דיביזיית השריון 1 וכוחות של דיביזיית השריון 3 במאמץ מרוכז נגד החטיבה 188, שלרשותה לא עמדו אלא 57 טאנקים. בתוכנית הסורית דובר על כיבוש הרמה כולה עד לשעות הערב של יום ראשון ה־7 באוקטובר, שאחריו תבוא התארגנות על הירדן בשטח ישראל, לקראת הבקעה נוספת בגליל.

יצחק חופי, אלוף פיקוד הצפון, נתמלא דאגה למראה הריכוזים הגדלים של כוחות שריון סוריים. הוא הביע את דאגתו באוזני שר הבטחון משה דיין וקיבל רשות להעלות לרמת הגולן יחידות של חטיבת השריון 7, שהוחזקו כעתודה בדרום הארץ. במהלך זה גדל מספר הטאנקים הישראליים ברמה מ־60 בערך ל־170.

בשעה 14.00, ביום־הכיפורים, ‏ 6 באוקטובר, נפתחה המיתקפה הסורית בהתקפה ארטילרית ואווירית מאסיבית, שנמשכה כ־50 דקות. בחסות ההתקפה הזאת נעו גושי השריון הסורי קדימה, ובד בבד עם זאת ערכו חיילים סורים במסוקים פעולה נפרדת נגד המוצב של צה“ל על הר החרמון. היתה זו עמדה בעלת חשיבות חיונית לישראל, שכן השקיפה על כל שדה־הקרב ועל מבואות דמשק. היא גם היתה מוצב קדמי אידיאלי למכ”ם ולציוד אלקטרוני רגיש. הביצורים על ראש ההר היו בנויים היטב, אלא שהמערכת העליונה שלהם טרם הושלמה. בעמדה ניכרו סימנים רבים של רישול; השער הראשי ניזוק והתנדנד על ציריו, ללא תיקון; מחוץ למוצב הראשי לא נחפרו תעלות־קשר; וכלל הכוח שהוצב להגנת העמדה הזאת, הרגישה ביותר, לא מנה אלא קצין אחד ושלושה־עשר חיילים. המוצב תוכנן לעמידות בפני אש ארטילרית והפצצות מן האוויר, אבל מערכת התעלות שהיתה מאפשרת לחי"ר להגן על המקום טרם הושלמה. ארבעה מסוקים סוריים גדושים אנשי קומאנדו התקרבו לפיסגת ההר במרחק קילומטר וחצי בערך מן המוצב. מסוק אחד התפוצץ ושלושה הנחיתו את חייליהם. הסורים התקדמו בשני טורים ופרצו לעמדה שלא היתה ערוכה כראוי להגנה, בגלל הזנחה. אחר הצהריים נפל המוצב לידי הסורים. מבחינת היועצים הסובייטים, שחשו למקום סמוך לנפילתו, היה הציוד האלקטרוני שנתפס בעל ערך מיוחד.

בגיזרה הצפונית הותקפה חטיבת השריון 7 על־ידי דיביזיית החי“ר הסורית 7, שהסתייעה בכוחות מדיביזיית השריון 3 ובחטיבה מרוקנית. יחד עם זאת פתחו הסורים במאמץ העיקרי שלהם בפיתחת רפיד, ודרכה התכוונו להבקיע לעומק לאורך דרך הנפט. מול המאמץ העיקרי הזה של הסורים, שהטילו למערכה כ־600 טאנקים, ניצבה חטיבה 188 עם 57 טאנקים. דיביזיות החי”ר הסוריות 5 ו־9 הסתייעו בהתקפה זו בכוחות מדיביזיית השריון 1. כוחות צה"ל, שהיו מעטים מול רבים מבחינת כוח־אדם ונשק כאחת, נלחמו בחירוף נפש על כל שעל אדמה.

חטיבה 188 נאחזה בעמדותיה בעקשנות אין קץ: חטיבת השריון הסורית שהתקדמה בדרך הנפט נבלמה למשך 20 שעות בערך על־ידי קומץ טאנקים בפיקודו של סגן צבי’קה גרינגולד שהזדרז לחזור מחופשה, פינה את גופות החללים מטאנקים מספר והקים כוח מאולתר שנודע בשם “כוח צבי’קה”. כוח זה זינק לקרב עם ארבעה טאנקים ונעמד בדרכה של חטיבת השריון הסורית 90 העולה בדרך הנפט. בזכות תמרון גמיש הצליחה היחידה הקטנה לחמוק בחשכת הלילה בינות לטורים הסוריים, השמידה טאנקים ככל שיכלה ויצרה רושם שמדובר בכוח גדול הרבה יותר מזה. צבי’קה לא הירפה מן הסורים, הוא החליף טאנקים שניזוקו באחרים וחזר ותקף ללא הפוגה; לבסוף הופיע בטאנק היחיר ששרד ב“יחידתו” ממש ברגע שהטאנק הסורי הראשון פרץ את גדר מחנה המיפקדה האוגדתית בנאפח, והשמיד אותו. לימים הוענק לצבי’קה “עיטור הגבורה”, הציון הגבוה ביותר בצה"ל.

ביום ראשון בבוקר החטיבה 188 כמעט שחדלה להתקיים וכאשר מפקד החטיבה, אל“מ בן־שוהם, הסמח”ט וקצין המבצעים של החטיבה יצאו מנאפח במעט הטאנקים שנשארו בניסיון נואש אחרון להתמודד עם ההתקפה הסורית בדרך הנפט, נפלה הקבוצה בקרב עד האחרון בה. עד צהרי יום ראשון. 7 באוקטובר, היו 90% של קציני החטיבה בין ההרוגים או הפצועים, וביניהם המח"ט וסגנו. כעבור שעות אחדות לא נותר מן הקצינים הבכירים אלא קצין־המודיעין בלבד בכושר קרבי.

קרב־הגבורה הזה, שלא ייאמן. אמנם שירת את מטרתו – הושג מירווח־נשימה לגיוס כוחות המילואים ולהעלאתם לחזית. אלוף דן לנר, מפקד אוגדה שעל מיפקדתו הטיל אלוף חופי את האחריות למחצית הדרומית של רמת הגולן, עמד אותו יום ראשון בלילה על “גשר אריק” וכיוון במו ידיו את תנועת הטאנקים, המחלקות והפלוגות במעלה הכביש לחזית. אותו יום ראשון, 24 שעות אחרי המהלומה הראשונה, הגיעו כוחות־החלוץ הסוריים בגיזרה הצפונית כדי עשר דקות נסיעה בטאנק ממי הירדן ומשפת הכנרת. במרכז הגיזרה הדרומית הגיעו למחנה המיפקדה של איתן בנאפח – הוא עצמו הצליח להתחמק מצד שני עם חדירתם למחנה – ונכלמו כבר בהיותם בתוכו. דרומה מזה כבשו הסורים את רמת מגשימים והתכוונו להמשיך בהתקדמותם. כדי לבלום את ההתקדמות הזאת הוחשו היחידות לקו־החזית טיפין טיפין, עם הגיען.

בינתיים, בגיזרה הצפונית, נלחמה חטיבת השריון 7 בפיקודו של אל“מ אביגדור בן־גל (“יאנוש”), כוח שמנה בתחילתו כ־100 טאנקים, באיזור שבין מסעדה וקונייטרה והחזיקה מעמד נגד התקפת דיביזיית החי”ר הסורית 7. בסיוע כוחות מדיביזיית השריון 3 – נגד כוח־תקיפה שכלל כ־500 טאנקים. הקרב האכזרי נמשך ללא הפוגה במשך ארבעה ימים ושלושה לילות, עם שתיים־שלוש התקפות לאור היום ולפחות שתי התקפות בלילה. הוא נפתח בשבת בשעה 14.00. ביום שלישי אחר הצהריים פרצו הטאנקים הסוריים דרך קווי צה"ל ופשטו בכל מקום. כל טאנק ישראלי נלחם על חייו בפני עצמו. לכוח של בן־גל לא נותרו אלא 7 טאנקים ולאור המצב המחמיר בתחמושת התכונן בן־גל לסגת.

החדירה הסורית המירבית, חצות, יום ראשון ה־7 באוקטובר

המג“ד סא”ל יוסי בילה ירח־דבש בהרי ההימלאיה כאשר פרצה המלחמה. במאמצים אל־אנושיים הצליח לחזור ארצה, מיהר לשדה־הקרב ואילתר כוח של שלושה־עשר טאנקים פגועים שנגררו לעורף לשם תיקונים. הוא הקים צוותים (ביניהם פצועים רבים שברחו מבתי־חולים) וביום שלישי אחר הצהריים הגיע בראש הכוח המאולתר לגיזרה של חטיבה 7 – ממש ברגע ששרידי החטיבה התכוננו לסגת. שבעת הטאנקים האחרונים של החטיבה הצטרפו לכוח של סא“ל יוסי, ופתחו בהתקפת־נגד. הסורים, שהתקדמו במבנה מרווח, הופתעו ונבלמו בהדרגה, ולבסוף נשברו לאחר שאיבדו מאז שבת כ־500 טאנקים ורכב משוריין בשדה־הקטל שנודע בשם “עמק הבכא”, מול העמדות של חטיבה 7. מן המוצבים, שהחזיקו מעמד מאחורי קווי האויב על אף ההתקדמות הסורית (פרט לשלושה שאנשיהם פונו לפי פקודה), התחילו להגיע דיווחים כי שיירות האספקה הסוריות פונות מזרחה, סימן שכוחותיהם עומדים לסגת. ההתקפה הסורית התמוטטה והם נסוגו בפני חטיבה 7, שזינבה אחריהם עד ל”קו הסגול".

בגיזרה הדרומית עלתה אוגדת שריון בפיקודו של אלוף משה פלד, ששימשה כעתודה, בכביש אל־על באגף הימני של החזית, ביום ראשון בלילה, ופתחה בהתקפת־נגד. אלוף משה (“מוסה”) פלד גדל בגייסות השריון, עבר בהם מעמדת־פיקוד למשנה עד שנתמנה מפקד אוגדה. חייל בלתי־מהוקצע, החלטי, בן אחד המושבים בעמק; לימים נתמנה למפקד גייסות השריון בצה"ל. ההתקפה עלתה יפה ואוגדתו של פלד נערכה נגד דיביזיית הרגלים הסורית 9 על כביש אל־על לעבר רפיד. בינתיים התקדמה אוגדתו של אלוף דן לנר בכביש יהודיה, הסירה את האיום על נאפח והתקרבה לחושניה. בצהריים הגיעה לקירבת תל־פארס חטיבה 20, באגף הימני של אוגדתו של פלד, לאחר ששחקה את חטיבת הטאנקים הסורית 46. אבל ההתנגדות הסורית היתה עיקשת וכוחות שריון הוסיפו לזרום דרך “הקו הסגול”. אוגדתו של פלד ישבה למעשה על שניים מתוך שלושת צירי ההתקדמות של דיביזיית השריון הסורית 1 – כביש קודנה–רמתניה–חושניה, דרך הנפט וכביש רפיד–ג’והאדר–רמת מגשימים – וחטיבה 20 היתה תקועה כטריז בין גושי השריון של האויב. בצהרי יום שלישי ה־9 באוקטובר אכן נמצאה חטיבה 20 בסכנה גדולה.

קולונל ג’יהאני, מפקד דיביזיית השריון הסורית ה־1, עמד בפני דילמה קשה. התקפות חוזרות של חטיבה 79 בפיקודו של אל“מ אורי אור (באוגדתו של לנר) עשר שמות בחטיבת השריון 91 כפיקודו של קולונל פיאד; הכוחות הישראליים של אלוף “רפול” איתן צפונית לקונייטרה החזיקו מעמד בקו שכוחות התקיפה הסוריים הצפוניים לא הצליחו להבקיעו. הוא ריכז את מערך האספקה הדיביזיוני שלו באיזור חושניה לקראת הפלישה לישראל, והנה לפתע האיזור כולו בסכנת כיתור מצד כוחותיו של לנר ממערב ומצפון וכוחותיו של פלד מדרום – אם כוחות השריון שהטיל ג’יהאני למערכה ייכשלו בנסיונם לעצור את פלד, יקיץ הקץ על הדיביזיה שלו כולה. ומלבד זאת גם חיל־האוויר של צה”ל נכנס לקרב, לאחר שטיפל בהצלחה ברבים מאתרי הטילים האנטי־אוויריים שסיכנו אותו, ואיזור המחנות של חושניה היה נתון להפגזה יעילה מן האוויר. המצב הצטייר כחמור ביותר בעיני הקולונל ג’יהאני. הוא הורה לכוחותיו בכיס חושניה להפעיל לחץ מזרחה על כוח הכיתור של פלד בניסיון לפרוץ מן הכיס, והתוצאה היתה שחלק מאוגדתו של פלד היה נתון ללחץ משני כיוונים מנוגדים.

התקפת הנגד הישראלית מגיעה לקו הסגול, בוקר יום רביעי, ה־10 באוקטובר

פלד טרם הבחין בצרה שג’יהאני נקלע לתוכה. הוא הורה לחטיבה 14 להמשיך מזרחה ולפתוח בהתקפה במרכז החזית האוגדתית בניסיון להעמיק בה ככל האפשר ולהפחית בכך מן הלחץ על אגף שמאל של החטיבה מצדו הימני. פלד הצליח לכבוש את הרכס של תל־פארס, שהיה חשוב לאין ערוך כנקודת־תצפית ארטילרית (יחידה סורית קטנה נשארה על אחד המדרונים, כשהיא מוסווית ונסתרת מעיני לוחמי צה"ל, והוסיפה לכוון את האש הסורית עד שנתגלתה לאחר יומיים, ב־11 באוקטובר). חטיבה 19 של פלד חידשה את ההתקפה בסיוע אווירי צמוד, מול כוחות החטיבה הממוכנת 40 מדיביזיית השריון הסורית 1. היא נחלה הצלחה והכוחות הסוריים נסוגו בחסות החשכה, בעוד החטיבה הממוכנת 15 של דיביזיית השריון הסורית 3 מנסה להבקיע ולשחרר את היחידות של דיביזיית השריון 1 שנלכדו בכיס חושניה.

השכם בבוקר יום רביעי, 10 באוקטובר, הורה פלד לכל החטיבות שלו לעלות על תל קודנה, שבה התמקמה המיפקדה הקדמית של הסורים. הוא סבל אבידות כבדות וחופי, אלוף פיקוד הצפון, הורה לו לדרוך במקום עד שאלוף לנר יטיל את כוחותיו – החטיבה 79 בפיקודו של אל“מ אורי אור וחטיבה 17 בפיקודו של אל”מ רן שריג – על חושניה מצפון. האיזור שבין חושניה ותל פזרא הפך איפוא להיות שטח־הריגה: כוחותיו של לנר חיסלו את כיס חושניה בעוד כוחותיו של פלד עולים בטאנקים על תל פזרא.

בצהרי יום רביעי, 10 באוקטובר, בדיוק כארבעה ימים אחרי ש־1,400 טאנקים סוריים פרצו את “הקו הסגול” במיתקפה מאסיבית נגד ישראל, לא נותר ממערב לקו הזה אפילו טאנק סורי יחיד. כיס חושניה, שבו הושמדו שתי חטיבות סוריות, היה בית־קברות אחד גדול של רכב וציוד סוריים. הגבעות והמדרונים סביב חושניה היו זרועים מאות תותחים, רכב אספקה, נגמ"שים, מיכליות דלק, מובילים משוריינים של טילי “סאגר”, טאנקים וטונות של תחמושת.

גאוות הצבא הסורי התפלשה בעפר, עשנה ושרופה, לאורך ציר התקדמותו בתחילת הקרבות. כל יחידה של צה“ל זכתה לנצחון בפני עצמה. חטיבה 17 בפיקודו של אל”מ רן שריג (באוגדת לנר), שמנתה 40–50 טאנקים, השמידה יותר מ־200 טאנקים סוריים על כביש יהודיה. בשטח שבשליטת ישראל ברמת הגולן השאירו הסורים בנסיגתם 867 טאנקים, מהם מדגם T–62 החדישים ביותר, מלבד אלפי כלי־רכב, רכב נ.ט., תותחים וציוד מסוגים שונים. כלי נשק וציוד מן החדישים ביותר שסיפקה ברית־המועצות לצבא זר כלשהו היו מפוזרים על־פני גבעות הרמה, עדות לאחד מנצחונות השריון הגדולים בהיסטוריה בתנאים קשים לאין שיעור, ולרוח הגבורה המפעמת את כוחות צה"ל שתוך ארבעה ימים בלבד נחלו מפלה מוחצת, התאוששו והצליחו, במאמץ אדירים ובאחד הקרבות ההירואיים בתולדות הצבא בעת החדשה, להפוך את היוצרות ולהדוף את הכוח הפולש לקו־הזינוק שלו.

החדירה של צה"ל    🔗

ההחלטה האסטרטגית של המטכ"ל היתה לתת עדיפות לרמת הגולן. כאן לא היה עומק, כמו בסיני, וכל הבקעה סורית במקום זה עלולה היתה לסכן את ריכוזי האוכלוסיה בצפון הגליל. היה צורך איפוא לסלק את הסורים מאיזור זה במהירות האפשרית, ואחרי זה לרסק את הצבא הסורי ולהסיר בכך את האיום על גבול הצפון. רק אז ניתן יהיה להעתיק את מלוא כוחה הצבאי של ישראל נגד הכוחות המצריים בדרום. לזאת נוסף עוד שיקול, והוא שסוריה עומדת לקבל עזרה בצורת תגבורות־צבא – בייחוד מעיראק, אך גם מערב הסעודית ומכוויית. גם ברור היה שחוסיין מלך ירדן, שהתנודד עד אז על גדר האי־התערבות – ודאי יושפע בהחלטותיו בעתיד מגורל צבא סוריה. היתה חשיבות חיונית לגורם הזמן, שכן נתקבלו ידיעות על תזוזת גייסות עיראקיים לגבול סוריה. זאת ועוד, אסור היה לתת לצבא הסורי הנסוג שהות להתאושש ולקלוט את הציוד שהתחיל לזרום מברית־המועצות.

ביום רביעי, 10 באוקטובר, בשעה 22.00 נערך במטכ“ל דיון בשאלה אם לייצב את העמדות לאורך “הקו הסגול” או להמשיך בהתקפה על אדמת סוריה. במהלך הישיבה הופיע שר הבטחון דיין ואלעזר העלה בפניו את השיקולים בעד ונגד. דיין פיקפק באשר להתקדמות לתוך סוריה, בהתחשב בסכנה שצעד כזה יגרור התערבות סובייטית להגנת דמשק. הרמטכ”ל רב־אלוף אלעזר היה בדעה שחייבים לחדור לעומק של 20 ק“מ בערך; התקדמות כזאת תביא את כוחות צה”ל לנקודה שאפשר יהיה להקים בה קו־הגנה מתאים, וגם לאיים ממנה על דמשק בארטילריה ארוכת־טווח. אלעזר גרס כי ההתמקמות על קו זה תנטרל את סוריה כגורם במלחמה ותפעיל לחץ על מצרים. דיין הפגיש את אלעזר וקצינים מספר עם גולדה מאיר. בתום הדיון הכריעה ראש הממשלה למען המשך ההתקפה לתוך סוריה ואלעזר שיגר את הפקודות הדרושות לפיקוד הצפון. התקפת־הנגד נועדה ליום חמישי, 11 באוקטובר.

חופי החליט לפתוח בהתקפה בגיזרה הצפונית הקיצונית של הגולן. והוא בחר באיזור זה משום שהאגף השמאלי של כוחות־התקיפה יישענו על מדרונות החרמון שיהיו בלתי־עבירים לשריון סורי. ציר ההתקדמות הוא המסלול הקצר ביותר לדמשק המרוחקת כ־50 ק“מ, והאיום שייווצר על בירת סוריה עשוי להשפיע על התפרסות הכוחות הסוריים. השטח היה גלי ואיפשר תצפית טובה על הכביש הראשי קונייטרה–דמשק שעליו ינועו כוחותיו של לנר. “רפול” איתן, כאשר חטיבה 7 מובילה, יפקד על מבצע החדירה. אוגדתו של לנר, ובה חטיבה 79 של אור וחטיבה 17 של שריג, תתקוף שעתיים אחרי איתן בכביש הראשי לדמשק המבוצר בקפידה. אם אוגדת לנר תיבלם, היא תתלווה לאוגדת איתן; אם לנר יצליח בכביש דמשק, רפול יחפה עליו ויסייע לו בהתקדמותו מן המשלטים מצפון לו. שעת ה”ש" נקבעה ל־11.00 יום חמישי (קשה היה להקדים יותר בגלל השמש שהיתה זורחת בעיני הכוחות התוקפים). לנר יזוז בשעה 13.00.

בינתיים התנהלה בקדחתנות מלאכת השיקום של חטיבה 7; עסקו בתיקוני טאנקים ובקליטת ציוד חילופי והיחידות קיבלו תגבורות. וכך, יומיים בלבד לאחר שנשחק כמעט עד תום בקרבות, יכול היה בן־גל לצאת למערכה עם חטיבה מתוגברת ומצוידת מחדש.

הפריצה מזרחה לקו הסגול, 11 אוקטובר 1973

על חטיבה 7 הוטל לכבוש את תל שמס ואת מזרעת בית־ג’אן. כגבולה הדרומי נקבע הכביש הראשי קונייטרה–דמשק בקו חן ארנבה, תל שמס וסעסע. נקודת החדירה נבחרה בהנחה, שהוכחה כנכונה, כי השטח בצפון מוגן פחות יחסית. בן־גל שיער שאחת הבעיות העיקריות שלו תהיה המעבר בשדות־המוקשים הסוריים במינימום של זמן, כיוון שהצלחת הפעולה או כשלונה ייקבעו על־פי המהירות שבה יעלה בידו להטיל את כל כוחותיו לקרב. איזור ההבקעה היה טרשי, גבנוני ומיוער. בן־גל חילק את חטיבתו לשניים. הכוח הצפוני כלל את הגדוד 7 של אבי ואת גדוד המילואים של עמוס שהגיע זה עתה, ומשימתו היתה לכבוש את חאדר ואת מזרעת בית־ג’אן. הכוח הדרומי, ובראשו שרידי החטיבה 188 בפיקודו של סא“ל יוסי, הורכב משני גדודי טאנקים וכוחות נוספים: גדוד 5 בפיקודו של סא”ל יוש. גדוד של יוסי ושרידי הגדוד 4. מתפקידם היה לכבוש את ג’ובעתה, את הגבעות מצפון לחן ארנבה, את מחנות הצבא בחאלס ואת תל שמס.

ביום רביעי בערב, אחרי קבוצת הפקודות, פנה בן־גל אל הקצינים שלו. ובעוד הוא מסתכל בהם ונזכר מה עבר עליהם בארבעת הימים האחרונים (רבים מהם רק בקושי הצליחו להחזיק את עיניהם פקוחות), אנשים שהמדינה חכה להם חוב גדול כל כך, שטפה אותו התרגשות מוזרה. הוא פתח כנאום נרגש. הרצאת הדברים היבשה של פקודה מבצעית, שהיא אינסטינקטיבית לכל הקצינים בכל הצבאות, כאילו הצמיחה פתאום כנפיים. ההשראה ירדה עליו למראה הקצינים העייפים ואדומי־העיניים שהובילו את אנשיהם כגבורה כזאת בקרב גורלי כזה. הוא הסביר את תוכנית ההבקעה לסוריה וכיצד לנצל את ההצלחה שהושגה.

בשעה 11.00 יום 11 באוקטובר חצו יחידות של מה שהיתה פעם חטיבה 188 את “הקו הסגול” והובילו את כוחות חטיבה 7 בחדירה לסוריה. שרידי החטיבה שאיבדה בקרב את מרבית אנשיה התארגנה מחדש והתייצבה בראש ההתקפה. היתה זו חטיבה ש־90% ממפקדיה נהרגו או נפצעו – מן המפקדים הראשונים נשארו רק סגן מפקד פלוגה ושני מפקדי מחלקות, אף לא מפקד פלוגה אחד יצא בשלום מן הקרבות הראשונים. והנה, החטיבה שוב נמצאת בפעולה. מול כוחותיו של בן־גל ניצב חיל־המשלוח המרוקני בכוח של חטיבה, שהסתייע בכ־40 טאנקים וחיפה על מבואותיה של מזרעת בית־ג’אן. דרומה מזה ישבה חטיבת חי"ר סורית בתיגבור נשק אנטי־טאנקי וכ־35 טאנקים. כוח החלוץ גילה את הפרצות בשדות־המוקשים הסוריים וחדר דרכן בסיוע ארטילרי ואווירי. הלחימה התנהלה בטווחים קצרים בשטח מיוער מכוסה צמחיה עבותה.

הזרוע הצפונית של חטיבה 7 פרצה דרך היער, העפילה תוך קרבות קשים לגבעות והשתלטה על צומת חאדר בהדפה אחורה את החטיבה הסורית 68 של דיביזיית החי“ר 7. כעבור ימים אחדים הוצעד מפקד החטיבה, הדרוזי קולונל ראפיק חילאווי, על מגרש־המיסדרים של אחד המחנות בקירבת דמשק, אותות־הדרגה נקרעו מעליו והוא הועמד בפני כיתת־יורים בעיניים קשורות. במשפט הצבאי שנערך לו נגזר לו פסק־דין מוות על הנסיגה; על אשמתו גם העיבה החשדנות הרבה שרוחש המשטר הסורי כלפי הדרוזים. בצפון נמשכה ההתקדמות עד מזרעת בית־ג’אן. לאחר שהתגברו על התקפת־נגד שערך השריון הסורי בסיוע אווירי פרצו כוחות צה”ל לכפר ביום שישי ה־12 באוקטובר. שש שעות רצופות התנהלו קרבות מרים בכפר. בשעה 17.00 היו מזרעת בית־ג’אן והגבעות מסביב לה בידיים ישראליות. ואז נכנסו לשטח אנשי “גולני” ויחידות שריון.

בגיזרה הדרומית כבשה אוגדתו של אלוף איתן את תל אחמר המשקיפה על חן ארנכה מצפון. אגף ימין של איתן ואגף שמאל של לנר ניצבו במקביל זה לזה. ביום חמישי אחר־הצהריים נכבש הכפר הדרוזי חרפא וביום שישי בבוקר נפל לידיה צומת מע“ץ. הגדוד המוביל בפיקודו של יוסי נצטווה לתקוף ולכבוש את התל העיקרי שעמד למכשול בדרך לדמשק, את תל שמס. שלוש פעמים נהדף הגדוד באש נ.ט. עזה שהמטירו יחידות טילאי “סאגר” מבין הסלעים המפוזרים במישור הגעשי משני עברי הכביש – בגלל הסלעים בשטח נשללה מן הטאנקים כל אפשרות לסטות מן הכביש. בן־גל נכשל בנסיונו להתפרס עם שני גדודים בקשת רחבה במישור־החתחתים הזה, אף ש־20 טאנקים סוריים בערך הושמדו בלחימה מטווח קיצוני של 3 ק”מ בערך.

בעוד שני גדודים ערוכים על הכביש הראשי כבסיס־אש מול תל שמס הוציא יוסי שתי פלוגות, כוח של 20 טאנקים, והוביל אותם בזהירות דרך הסלעים בנתיב שנתגלה באחד הסיורים. הכוונה היתה להקיף את תל שמס ולתקוף אותו מעורפו. מכלל הכוח הגיעו למדרונות העורפיים של תל שמס שמונה טאנקים, והם הפתיעו את הכוח הסורי והשמידו עשרה טאנקים סוריים מטווח קצר. בחיפוי הפגזה ארטילרית כבדה העפיל יוסי עם יחידתו הקטנה על התל, בעוד שני טאנקים מחפים על ששת הטאנקים התוקפים. כאשר התקרבו אל ראש הגבעה נפתחה עליהם אש מסוללת נ.ט. חבויה וארבעה מתוך השישה הוצאו מכלל פעולה. יוסי עצמו הועף מן הטאנק שלו ונשאר מוטל פצוע בין הסלעים. כוח החיפוי על הכביש הראשי לדמשק ניסה לחלץ את יוסי, אך נכשל. בחסות החשכה יצאה יחידת צנחנים מיוחדת, בפיקודו של קצין צעיר בשם “יוני”, פילסה לה דרך בשטח אויב וחילצה את יוסי במבצע דראמטי מתחת לאפם של הכוחות הסוריים בתל שמס (כעבור שלוש שנים עתיד היה “יוני” זה, הפעם סא"ל יונתן נתניהו, להוביל את כוח־התקיפה במבצע חילוץ מן הנדירים ביותר – שחרורם של יותר ממאה בני־הערובה הישראלים שהוחזקו בנמל־התעופה של אנטבה; יוני, חניך הארווארד וקצין משכמו ומעלה, קיפח את חייו במבצע זה). לאחר מעשה נחשבה ההתקפה האומללה על תל שמס כמישגה, בפרט שלא היתה פרי תיאום בין בן־גל ואיתן.

בעצם היתה זו דוגמה קלאסית של שימוש בשריון שלא לצורך. הדבר הובלט במוצאי שבת, 13 באוקטובר, כאשר איתן הורה ליחידות של חטיבת הצנחנים 31 לתקוף את תל שמס. יחידות אלה, מן המובחרות בצה"ל, הסתערו על התל בחשכת הלילה וכבשו את העמדה במחיר ארבעה פצועים בלבד.

בינתיים, מדרום לכוחותיו של “רפול”, הבקיעה אוגדתו של לנר את העמדות הסוריות על הכביש הראשי לדמשק. את החטיבה 17 הוביל אל“מ רן שריג, שנפצע בשעתו בהתקפה הראשונה על “הקו הסגול” וברח מבית־החולים, חבוש כולו, כדי לפקד על החטיבה. רן היה איש קיבוץ, בנר של נחום שריג שפיקד על חטיבת הנגב במלחמת העצמאות. כאשר רן נפצע בקרב שכב אחיו הצעיר, אף הוא איש צה”ל, פצוע קשה מתאונת־דרכים. ורק שבוע ימים קודם לכן נהרג אחיו השלישי, אחד המלחינים הצעירים בארץ שניבאו לו גדולות, וקצין בחטיבת צנחנים, בקרבות לבלימת המיתקפה הסורית.

כאשר יצאה חטיבה 17 להתקפה ניתכה עליה אש ארטילרית קטלנית ושבעה־עשר טאנקים מסיירת החטיבה הוצאו מכלל פעולה. לאור הקשיים ששריג נקלע לתוכם קידם לנר יחידות של החטיבה 79 בניסיון לחלץ אותו מן הקרב. אך כאשר המצב נראה כלאחר יאוש פתח הגדוד הנותר של שריג בהתקפה שנייה ושני טאנקים של המחלקה המובילה הבקיעו לצומת ארנבה. לנר הוציא מיד הוראות חדשות וציווה על חטיבה 79 לנצל את הישגו של שריג ולפרוץ לחן ארנבה בליווי החטיבה 19, שהועברה אליו מאוגדתו של פלד.

בעוד חטיבה 79 נעה קדימה וחטיבה 19 נעה דרומה לג’בע וכובשת את תל שער ערכו הסורים התקפת־נגד וניתקו את הכביש הראשי באיזור חן ארנבה; בכך בודדו את הכוחות של לנר שכבר הספיקו להתקדם מעבר לנקודה זאת. בחסות החשכה הסתננו חיילים סורים חמושים בבאזוקות בשדה הטרשים הגעשיים והפכו את השטח למלכודת־מוות לטאנקים ישראליים. לאור המצב שנוצר הוציא לנר גדוד צנחנים שעסק כל הלילה בביעור הכוחות הסוריים ובחילוץ הפצועים של צה"ל.

סוריה במצוקה    🔗

אותו זמן כבר ניכרו בפיקוד הסורי סימנים של יאוש. במקום תרועת הנצחון הבטוח, שאיפיינה את השידורים הערביים בחמשת הימים הראשונים, החלה להסתמן נימת היסטריה. כוחות צה“ל הוסיפו להתקדם על אדמת סוריה נגד צבא סורי מדולדל עד מאוד. חיל־האוויר של צה”ל שלט בכיפה. בשיטת ההתנסות והטעייה הוא גילה את נקודות־התורפה של מערך טילי הנ.מ. הסוריים והצליח להשמידו בחלקו; מטוסיו שוטטו ברחבי סוריה והפציצו מטרות אסטרטגיות, כגון מאגרי דלק ותחנות־כוח. היו מקרים שמטוסים סוריים שחזרו ממשימות התקשר למצוא שדות בלתי־פגועים לנחיתה (אחדים נחתו על כבישים שהותאמו במיוחד לצורך זה). מטוסי צה"ל חזרו ותקפו את שדות־התעופה בסוריה ושיבשו בכך את הרכבת האווירית הסובייטית שהטיסה יום יום עשרות מטוסי־תובלה כבדים. ואילו התקפות חיל־הים על נמלים סוריים סיכנו את קו־האספקה הסובייטי בדרך הים. צבא סוריה רוכז בחלקו המכריע במבואות דמשק ועל חילות־המשלות הערביים – על היחידות ממרוקו, מערב הסעודית, מעיראק ולאחר זמן מירדן – הוטל לעכב את ההתקדמות הישראלית. נתפרסמו הודעות שסוריה תוסיף להילחם אפילו תיפול דמשק.

ממשלת סוריה התחננה לעזרה. רק לפני ימים אחדים, כאשר הכוחות הסוריים היו כמטחווי־קשת מן הירדן בדרום הרמה לאחר שגברו על הישראלים בתחילת הקרבות, ניסה הנשיא אסאד להשיג הפסקת־אש באמצעות ברית־המועצות כדי להקדים את התקפת־הנגד הישראלית הצפויה ולקיים את השליטה ברמת הגולן. הנשיא סאדאת, שהצליח לחצות את תעלת סואץ ולהקים ראשי־גשר שכוחותיו התכוונו לפרוץ מהם ולהמשיך בהתקדמות, לא רצה להסכים להפסקת־אש. עתה שהישראלים ניצלו את יתרונם והתקדמו לתוך סוריה נתחוור לאסד היטב היטב עד כמה טעה בכך שלא הפעיל את הלחץ הדרוש להשגת הפסקת־אש מלכתחילה. ובעוד סוריה שותתת דם ונלחמת על דרכי־הגישה לעיר־הבירה שלה ישב בעל־בריתה, צבא מצרים, על הגדה המזרחית של התעלה, הסתפק בייצוב ההישגים שלו וחשש לסכנם בניסיון להתקדמות נוספת. אסד התחנן בפני המצרים שיפעילו לחץ על כוחות צה“ל כדי להקל על החזית שלו. הגנרל איסמעיל עלי, שר המלחמה המצרי, הבטיח לנקוט פעולה (ולימים אף הסביר שקרב השריון ב־14 באוקטובר נועד להקל את הלחץ על סוריה). כמו־כן פנו הסורים לבעלי־בריתם הסובייטים, ואלה אכן החישו את הרכבת האווירית והגדילו את אספקתם לכוחות הסוריים שהיו נתונים במיצר. נוכח העובדה שהחזית הסורית היתה בסכנת התמוטטות פרסמה מוסקבה איומים מוסווים, דוגמת ההודעה בכלי־התקשורת הסובייטיים ש”ברית־המועצות אינה רשאית לנהוג באדישות כלפי המעשים הנפשעים שעושה הצבא הישראלי“. שגריר ברית־המועצות בארצות־הברית, אנאטולי דוברינין, העלה את האיום הסובייטי באוזני מזכיר־המדינה האמריקני ד”ר הנרי קיסינג’ר ורמז שכוחות מוטסים סובייטיים הועמדו במצב הכן לקראת תזוזה להגנת דמשק.

ככל שנמשכה המלחמה במזרח התיכון הצטרפו יחידות נוספות לצי האמריקני השישי בים התיכון. ואילו ספינות־מלחמה סובייטיות הגיעו לאיזור כדי להגן על נמלי לטקיה וטארטוס בסוריה. ברית־המועצות התחילה לדחוק במדינות ערביות שתצטרפנה למערכה לצד אחיהם הערבים. יו"ר המפלגה הקומוניסטית הסובייטית, ליאוניד ברז’נייב, שיגר שדר לשליט אלג’יריה חוארי בומדיין ותבע ממנו למלא את חובתו כערבי, וטאנקים סובייטיים נשלחו דרך יוגוסלאביה ליחידות האלג’יריות שנועדו לחזית המצרית.

ללא קשר עם האירועים האלה נתקבלה בישראל החלטה שלא להסתבך בכיבוש דמשק. צעד זה עלול היה להשפיע השפעה חמורה ביותר על העולם הערבי ותועלתו הצבאית היתה מפוקפקת, אפילו במקרה הטוב ביותר. זאת ועוד, כיבוש של כרך בן מיליון תושבים עוינים עלול היה לתבוע מחיר יקר מאוד; הפיקוד העליון היה מודע היטב לסכנה שבהיגררות לתוך מרחבי סוריה עם הכוח המוגבל שעמד לרשותו. וכאשר נוסף לשיקולים האלה העניין שגילתה ברית־המועצות בשלומה של דמשק והאיומים שהשמיעה ברור היה שאין זה מטובתה של ישראל שתתקדם מעבר לנקודה שממנה תוכל לאיים על דמשק באש ארטילרית. כתוצאה מהחלטה זאת אישרה ממשלת ישראל רק התקפות־אוויר מועטות על יעדים צבאיים מובהקים בדמשק, ובתוכן אחת על בניין המטכ"ל הסורי שהוכתרה בהצלחה רבה. וגם התקפות אלה לא קיבלו אישור אלא לאחר שהסורים שיגרו טילי קרקע־קרקע מדגם “פרוג” נגד מטרות אזרחיות בגליל, לרבות מגדל העמק וקיבוץ גבע; לא נגרם נזק רב אבל הממשלה לא יכלה להעלים עין מן המשמעות שבהתקפות שרירותיות על יעדים אזרחיים. ואף על־פי כן לא מיצתה ישראל את יכולתה להפגיז את דמשק בשום שלב מן השלבים; נשאר רק האיום.

התקפות־הנגד של העיראקים והירדנים    🔗

בבוקר יום שישי, 2! באוקטובר, זזה אוגדתו של לנר קדימה. חטיבה 19 כבשה את הכפר נאסג‘, ואליה הצטרפו חטיבות 17 ו־79. את מיפקדתו קבע לנר בתל שער, שאיפשר תצפית יעילה על המישור הוולקאני המשתרע עד למבואות דמשק. לחטיבות 17 ו־19 הורה לעלות על כנאקר, צעד שיעקוף את עמדות הסורים בסעסע ויקדם את אוגדתו שלו ושל איתן בדרך הראשית המובילה לדמשק. אחד הגדודים של חטיבה 19 הגיע לתל אל־מאל ותיגבר בכך את אגפו הדרומי של לנר שעה שכוחותיו נעו בקשת צפונית־מזרחית לעבר כנאקר. חרף האבידות הכבדות שספגו כבר התקרבו החטיבות 17 ו־19 כדי פחות מ־5 ק“מ מדרום לכנאקר ולפי כל הסימנים עמדו הכוחות הסוריים לפני התמוטטות. כוחותיו של לנר התקיפו ביתר שאת. ממרומי תל שער עקב לנר במשקפת אחר התקדמות כוחותיו בכביש נאסג’־כנאקר. באחת ההפסקות בהתקרמות סקר את המרחב כולו. בהסתכלו דרומה קפא פתאום. במרחק 10 ק”מ בערך התפרס כוח של 100–150 טאנקים בשתי קבוצות גדולות ונע צפונה לעבר האגף החשוף שלו. לרגע קט חשב שזאת אוגדתו של פלד לאחר שהבקיעה לה דרך לסוריה, אולם מפיקוד הצפון נאמר לו שאוגדה זאת תקועה ברפיד וכי אלה אינם כוחות ישראליים. לנר הבין שצפויה התקפה על אגפו החשוף בעוד כוחותיו דולקים אחרי הסורים בכיוון צפון־מזרת והורה מיד לחטיבה 79 של אורי אור להפסיק את התידלוק ולהתפרס במהירות האפשרית מדרום לנאסג’. הכוחות של שריג וחטיבה 19 נצטוו לעצור בדרכם לכנאקר ולסגת כדי לחפות על אגפו הדרומי. הפקודה הדהימה אותם. מפקדי החטיבות התחננו לפניו. הנה, אחרי כל מה שעבר עליהם, הסורים במנוסה ופרי הנצחון נשמט מידיהם! אכל הוא לא שעה להפצרותיהם והורה להם לפנות מיד דרומה.

בינתיים, ללא קשר עם ההתפתחויות באגפו הדרומי של לנר, החליט חופי לתגבר את כוחותיו והורה לפלד להעביר ללנר את החטיבה 20. וכך יצא שרגעים אחדים לאחר שהבחין לנר בכוחות האויב העולים על אגפו הדרומי התייצב במיפקדתו הקדמית מפקד החטיבה 20. נאמר לו להיערך עם חטיבתו באיזור תל מסחרה ותל אל־מאל.

בהתאם להבטחה שנתנה לשר המלחמה המצרי הגנרל איסמעיל עלי שיגרה ממשלת עיראק לסוריה בפרוץ המלחמה את דיביזיית השריון 3. שתי חטיבות הגיעו בשבוע הראשון (שהסתיים ב־11 באוקטובר), חטיבה משוריינת ובה 130 טאנקים וחטיבה ממוכנת עם 50 טאנקים. לשתי אלה עמדה להצטרף תוך ימים אחדים עוד חטיבת שריון עם 130 טאנקים. בהגיעם ל“לג’ה הגדולה”, אחר המישורים הגעשיים מדרום־מערב לדמשק, עם שחר יום שישי ה־12 באוקטובר, הורדו הטאנקים העיראקיים מן המובילים וקודמו לעבר האגף הדרומי של כוחות צה"ל שעלו על כנאקר ואיימו על מחנות־הצבא כיסווה שממערב לדמשק.

החטיבה המשוריינת נעה צפונה, ואילו הממוכנת התקדמה בכיוון צפון־מערב לעבר תל מסחרה. הטאנקים העיראקיים הראשונים נתקלו בחטיבה 79 של אורי אור שתקפה אותם ממרחק 300 מ'; שבעה־עשר טאנקים הוצאו מכלל פעולה והכוח העיראקי נעצר.

הגיע הלילה ונתחוור ללנר כי הכוח, שכבר זוהה כעיראקי, עומד לפתוח בהתקפה מרוכזת. מפקד החטיבה 20 היה מודאג מכך שאחד הגדודים שלו מאחר לבוא ושיגר אחד מקציני מטהו לחפש אותו. כבר היה חושך והג’יפ התנגש בטאנק. הקצין כבר התכונן להעיר לצוות הטאנק שסטה ממסלולו וגילה להפתעתו שנתקל בטאנק עיראקי. הוא נמלט כל עוד נפשו בו (הגדוד “האובד” נחלץ לבסוף מלוע העיראקים, בסיוע ארטילרי).

עם רדת החשכה נערך לנר לקרב. חטיבה 19 נפרסה לאורך הכביש למרגלות תל שער; חטיבה 79 של אור נערכה מצפון לחטיבה 19 עד לצומת ומשם דרומה לעבר נאסג‘; חטיבה 17 של שריג נפרסה מדרום לחטיבתו של אור על הכביש לנאסג’ ואילו חטיבה 20 התמקמה על כביש מסחרה־ג’בע. וכך הקים לנר תיבת־מלכודת ממסחרה לג’בע ומשם למע“ץ ולנאסג', בהשאירו פתח ברוחב 7 ק”מ בערך בין מסחרה לנאסג‘. היה זה מצב שמפקדי שריון מרבים לחלום עליו היה זה לילה בהיר, שטוף־ירח, כאשר סגנו של לנר, תא"ל משה בר־כוכבא, וקצין המודיעין שלו בישרו לו שהעיראקים נכנסים לפיתחה שבין נאסג’ ומסחרה. לנר לא יכול היה להאמין למשמע אוזניו ועלה לנקודת־התצפית כדי להיווכח במו עיניו. כל התותחים והטאנקים של האוגדה היו מכוונים ישר למרכז ה“תיבה”, ומוכנים לפתוח באש על כל מטרה נעה. לפתע פתאום נעצרו העיראקים, בשעה 21.00, ונשתררה דומיה. הדיווחים של לנר יצרו אווירה של מתח וציפייה וכשחלפו השעות ללא אירוע כלשהו הופרחו הערות עוקצניות בקרב קציני המטה של פיקוד הצפון. לנר לא חש בנוח. אותו זמן תוגברה דיביזיית השריון העיראקית 3 בחטיבת השריון 6 שלה ובשעה 03.00 ביום ראשון ה־13 באוקטובר פתחו העיראקים בהתקפה כללית, ישר לתוך “תיבת” לנר. כוחותיו של לנר נצרו אש בעוד הדיביזיה העיראקית נכנסת למלכודת. עם אור ראשון פתחו באש השרמאנים של חטיבה 19, מטווח 200 מ‘. התפתח קרב. העיראקים נסוגו באי־סדר והשאירו בשדה כ־80 טאנקים הרוסים. מן הטאנקים הישראליים לא נפגע אפילו אחד. את עיקר האבידות ספגה החטיבה הממוכנת העיראקית 8, בקרב השריון הגדול הראשון שצבא עיראק היה מעורב בו אי־פעם. תוך דקות אחדות כמעט שאיבד כליל חטיבה שלמה. כוחותיו של לנר התקדמו וכבשו את תל מסחרה ואת תל נאסג’. בעוד הצנחנים עוסקים בטיהור הגבעות.

עם כניסת השריון העיראקי למערכה הגיעה בעקבות הדיביזיה המשוריינת 3 דיביזיית־שריון נוספת. חופי החליט לחפות על אגפיו ולנקוט בעת ובעונה אחת יוזמות מקומיות לשיפור עמדותיו של צה“ל. חטיבה 7, שהשתרעה בינתיים על־פני שטח רחב, כבשה את ההרים מדרום ומצפון לנאסג' והדפה התקפות־נגד שנערכו עליה ביום ובלילה במזרעת בית־ג’אן, תל שמס ותל אל־מאל עד להפסקת־האש. לאחר שנפל לידי צה”ל נשק מתוצרת מערבית, ובכלל זה שריונית AML מתוצרת צרפת, התברר שהצטרפו למערכה גם חיילים מערב הסעודית. כל אותו זמן ערך איתן גיחות לילה מוצלחות מאוד עם צנחנים ואנשי “גולני” נגד טאנקים, עמדות וצירי אספקה מאחורי קווי האויב. חטיבת “גולני” בלבד זקפה לזכותה השמדת עשרים טאנקים לפחות בפשיטות אלה ומבחינה זאת היה איתן המפקד הבולט היחיד ששמר על המסורת של צה"ל כפי שגובשה במרוצת השנים.

אותו זמן כבר היו כוחותיו של לנר סחוטים כליל והגיעו לקצה יכולתם, ובכל זאת הצליחה חטיבה 19 לכבוש שני משלטים חשובים ביותר מבחינה טאקטית ואסטרטגית – את תל ענתר ותל עלקיה – שעתידים היו למלא תפקיד חיוני בהגנה על קווי צה“ל. בינתיים גם נתגלה מחסור בתחמושת ארטילרית של 155 מ”מ ונאמר לכוחות לחסוך בתחמושת. הפקודה היתה לשמור על הקיים.

“צבא השחרור הפלסטיני” – אחד הלוחמים באימונים ברצועת סיני ערב מערכת סיני 1956 (AP).

במשבצת: דגל “צבא השחרור הפלסטיני” מתנוסס בעזה לפני מלחמת ששת הימים (ידיעות אחרונות)

קוזו אוקאמוטו, אחד משלושה יפאנים חברי “הצבא האדום” היפאני שתקפו את שדה־התעופה לוד במאי 1972 ורצחו 24 צליינים מפורטו־ריקו ונוסעים אחרים. אוקאמוטו נשפט למאסר־עולם ויושב בכלא בישראל

ארונותיהם של קרבנות הטבח בלוד לפני הטסתם לארצות־הברית (ישראל סאן)

מטען־חבלה באבטיח; עשרות כאלה נתגלו במשך השנים (משטרת ישראל)

הדגל האולימפי בחצי־התורן באצטדיון במינכן, בעצרת זכרון לאחד־עשר הספורטאים הישראלים שנהרגו על־ידי מחבלים במשחקי 1972. 80,000 איש התכנסו באצטדיון לזכרם (AP)

שאר המשתתפים מישראל במשחקים האולימפיים בנמל־התעופה מינכן לפני המראתם ארצה (AP)

מומחה משטרה לאחר התפוצצות רימון בקולנוע בתל־איב, דצמבר 1974.

פתק שהשאירו המחבלים על מושב סמוך (שלום בר־טל)

אוטובוס שהותקף במעלה־עקרבים, בדרך לאילת, ב־1954.

קרבנות ההתקפה בכביש החוף, מארס 1978 (ג’רוזלם פוסט)

פינוי ילד פצוע במעלות, שבה נהרגו יותר מעשרים ילדים בהתקפת אש"ף במאי 1974 (רובינגר)

ארונותיהם של הרוגי מעלות

שלושת המחבלים החזיקו את 85 בני־הערובה בבית־הספר "נתיב מאיר;

חיילי צה"ל תוקפים את הבניין בניסיון לחלצם.

4 ביולי 1976. יחידת קומאנדו בפיקודו של סא"ל יונתן (“יוני”) נתניהו

(למעלה משמאל) חילצה את נוסעיו של מטוס “איר פראנס” שנחטף לאנטבה, אוגאנדה. נתניהו נהרג בפעולה. דן שומרון (למעלה מימין) פיקד על פעולת החילוץ (ג’רוסלם פוסט).

למטה: קברניט “איר פראנס” בראש בני־הערובה המשוחררים בפתח ה“הרקולס” של חיל־האוויר בהגיעם ללוד. מקבל את פניהם סגן ראש הממשלה יגאל אלון (הגב למצלמה)

למעלה: ראש הממשלה מנחם בגין נושא את דברו בכנסת לרגל ביקורו של הנשיא סאדאת בירושלים בנובמבר 1977. לשמאלו של סאדאת יו"ר הכנסת, יצחק שמיר. הנשיא סאדאת, נשיא ארצות־הברית ג’ימי קארטר ומנחם בגין באווירה החדשה של הבנה בין שתי האומות לאחר חתימת חוזה השלום במארס 1979

ביום שלישי, 16 באוקטובר, הותקפה אוגדת לנר שנית. כוחותיו דיווחו שעולים עליהם צנטוריונים וכשהבחינו בדגלונים האדומים על אנטנות הטאנקים הבינו שלפניהם חטיבת השריון הירדנית 40, שנכנסה לסוריה ב־13 לחודש. היה זה אחד מתעלולי ההיסטוריה שדווקא חטיבת עילית זאת תחוש להצלת סוריה מן האיום שנשקף מצד כוחות צה"ל לצבאה ולבירתה, שכן במלחמת האזרחים בירדן בספטמבר 1970 (שבה נלחם חוסיין על קיומו נגד ארגוני המחבלים בחוצות בירתו שלו) ניסו הסורים “לתקוע סכין בגבו” בשיגור כוח שריון בגודל דיביזיה לאיזור אירביד־רמתיה בירדן. חטיבת השריון 40 עמדה בגבורה בפני הפולשים ובלמה את הכוחות הסוריים העדיפים עד שהסורים השתכנעו, בהשפעת יועציהם הסובייטים, שעליהם לסגת לאור מהלכים שונים באיזור שרמזו על אפשרות של התערבות אמריקנית וישראלית.

המלחמה באה על המלך חוסיין במפתיע – על־פי הודאתו שלו עצמו. עד מהרה הופעל עליו לחץ שיצטרף למלחמה אבל הוא הבין שאם יפתח בהתקפה ישירה על ישראל, בנוסף לריתוק כוחותיה הצבאיים על הגבול, ימיט על כוחותיו המשוריינים את חיל־האוויר הישראלי במלוא כוחו. די היה לו בניסיון שרכש בתחום זה ב־1967. זאת ועוד, לא היתה לו התחייבות מיוחדת כלפי שכנו מצפון: הוא זכר היטב שנשא בעיקר הנטל של התקפת־הנגד הישראלית ב־1967 בעוד הסורים יושבים בחיבוק־ידיים ואינם נחלצים לעזרתו. לכשגבר הלחץ מצד קציניו גייס חוסיין את כוחות המילואים וב־13 באוקטובר חצתה חטיבת השריון 40 את גבול סוריה בדרעא והשתלבה בין הכוחות הסוריים והעיראקיים שמדרום למובלעת הישראלית הפונה לעבר סוריה. הירדנים נעו בכיוון תל מסחרה ולפני תל אל־מאל עשו פתאום תפנית מערבה. רן קידם את חטיבתו עד למדרונות התל ולא פתח באש אלא לאחר שהתקרבו הטאנקים הירדניים. הוא פגע ב־28 טאנקים והחטיבה הירדנית נסוגה. בשלב זה, וללא תיאום כלשהו, התחילו העיראקים לנוע מכפר שמס במזרח לעבר תל ענתר ותל אל־עלקיה. חטיבות 20 ו־19 בלמו את ההתקפה ובינתיים הורה לנר לחטיבה 17 של שריג לערוך תנועת־איגוף רחבה מדרום. התלקח קרב וכעבור שעות אחדות נסוגו העיראקים והשאירו מאחוריהם 60 טאנקים בוערים.

התברר שהתיאום הבין־ערבי בשדה־הקרב היה לקוי ביותר. מדי בוקר, בין השעות 10.00 ו־11.00, פתחו העיראקים והירדנים בהתקפת־נגד על האגף הדרומי של המובלעת הישראלית, בסיוע חילות־האוויר של סוריה ועיראק. רק לעתים רחוקות הם הצליחו לתאם ביניהם או להגיע לכלל שפה משותפת: בשני מקרים תקפו הירדנים בעוד העיראקים נמנעים מלהצטרף; לא פעם ניתך הסיוע הארטילרי העיראקי על הירדנים המתקדמים או הנסוגים; והיו מקרים שמטוסים סוריים תקפה והפילו מטוסים עיראקיים. כללית ניתן לומר שתזוזת הכוחות העיראקיים היתה איטית והססנית והפיקוד היה נעדר דמיון ו“חוש” (אותה הססנות בקרב חזרה והופיעה כאשר צבא עיראק פלש לאיראן באיזור שאט אל־ערב בספטמבר 1980. הפיקוד נהג בחוסר־החלטיות, הצבא נע באיטיות והביצועים שלו היו מאכזבים על אף עדיפותו המכרעת בציוד).

ב־17 באוקטוכר החליף פלד את לנר ואוגדתו קיבלה את האחריות לגיזרה הדרומית של המובלעת הישראלית. חופי הורה לו לכבוש את אום בוטנה, כפר עם שורת משלטים סביבו, כ־6.5 ק“מ ממזרח לקונייטרה, שחלש על פיתחת קונייטרה. היה חשוב להרחיב את הפירצה שפרץ צה”ל במובלעת שבידי הסורים וכיבוש אום בוטנה היה מעניק עומק לאגף הדרומי. כיבוש הכפר גם היה מגביר את הבטחון בפיתחת קונייטרה ומקנה שליטה על כביש צפון־דרום בתוך המובלעת. יחידות מחטיבת הצנחנים 31, שכבשו את תל שמס במבצע מזהיר רק לילות אחדים קודם לכן, תקפו בלילה והשתלטו על הכפר. ואז נתקבלה הוראה מפיקוד הצפון להחליף את הצנחנים בחרמ"ש. בעיצומם של חילופי הכוחות התקרבו שמונה טאנקים סוריים עם ציוד אופטי ללחימת לילה ותקפו את מיפקדת הגדוד המחליף. התקפת־נגד הצילה את המצב, אך לא לפני שנגרמו אבידות קשות בגלל המישגה החמור שכהחלפת כוח במהלך התקפה בטרם תבוא התקפת־הנגד הבלתי־נמנעת מן הצד השני.

חטיבה 20 של אוגדת פלד הותקפה ביום שישי בבוקר, באיזור תל ענתר ותל עלקיה, על־ידי גדוד של אנשי קומאנדו עיראקים. אחר כך תקפו העיראקים בכוח דיביזיה; יחס הכוחות היה שלושה לאחד לרעת הישראלים. על יחידות של חטיבה 20 עלו 130 טאנקים ויותר מ־100 נגמ“שים, בסיוע אש ארטילרית כבדה. פלד הציב את החטיבה 19 באגף המערבי של החטיבה 20. כל אותו בוקר השתולל קרב עז שבו ניסו העיראקים בכל כוחם להחזיר לעצמם את שני התלים האלה החולשים על ה”לג’ה הגדולה". הקרב נמשך כשבע שעות ונערכו שלוש התקפות גדולות. אותו יום נבצר מפיקוד הצפון לקבל סיוע אווירי (חיל־האוויר היה טרוד רובו ככולו בחזית התעלה, שעה שהארמיה המצרית השלישית עמדה לפני ניתוק גמור עם פשיטת צה"ל לעבר העיר סואץ על הגדה המערבית של התעלה). אבל עלה בידו להתגבר על המחסור בכוח אווירי על־ידי ניצול אופטימאלי של סיוע ארטילרי מרוכז.

במהלך ההתקפה העיראקית הראשונה על חטיבה 20 ניתכה על חטיבה 19 אש כבדה שריתקה אותה. בזכות תמרון מוצלח הצליחה להחלץ ממצב זה ונעה בקשת רחבה לעבר האגף הדרומי של הכוח העיראקי התוקף. מהלך זה שם קץ להתקפתם הראשונה בשעות הבוקר המוקדמות. בשעה 10.00, כאשר העיראקים פתחו בהתקפתם השנייה, יצאה חטיבת השריון הירדנית 40 מאיזור תל חרא לעבר האגף המערבי של אוגדת פלד בתל אל־מאל ותל מסחרה. במבנה רחב הרבה יותר מזה של העיראקים עלו הירדנים על תל מסחרה, שהוחזק על־ידי כוח קטן של פלוגת טאנקים וחי“ר מסייע. ברור היה שחל שיבוש בצד הערבי: ההתקפות של הירדנים והעיראקים לא היו מתואמות, ואילו כוחות צה”ל היו ערוכים היטב כדי לנצל מצב זה; הפעם באה ההתקפה הירדנית באיחור. בהתאם לפקודות שנתקבלו מפלד אמור היה הכוח בתל מסחרה, ללא תגבורת, לבלום את הכוח הירדני התוקף לאחר שיאפשר לו להתקרב לטווח קצר; ובעוד הירדנים נלחמים עם כוח צה“ל בתל מסחרה תתקוף אותם מצד שמאל הסיירת היושבת על גבעות אום בוטנה מערבה מזה. הירדנים התקדמו עקב בצד אגודל ולא הגיעו ליעדם אלא כעבור שעה ומעלה. בכך נתאפשר לארטילריה של צה”ל להתרכז כולה בהתקפה על הכוח העיראקי שהסתבך עם החטיבה 20 (בינתיים עלתה השמש ולא סינוורה עוד את כוחות צה"ל). בצהריים הגיעו הירדנים לתל מסחרה והתחילו לטפס עליו. הכוח שהחזיק את התל תקף אותם והשמיד את יחידות החוד. בשלב זה פתחה הסיירת בהתקפה שלה על האגף הירדני. הירדנים השאירו על המדרונות שנים־עשר טאנקים בוערים ופתחו בנסיגה, כשכוחות צה"ל מזנבים בהם בבריחתם עד שעה 15.00. אבידות השריון של הירדנים אותו יום הסתכמו בעשרים טאנקים.

בהתקפה השלישית והאחרונה גילו העיראקים עקשנות רבה והטילו גלי שריון בזה אחר זה להסתערות על חטיבה 20. החטיבה סבלה קשות אותו יום ומפקדה חש שההכרעה קרובה. בעיצומו של הקרב יצר עתודה של שלושה טאנקים והחזיק אותה בעורף. העיראקים התקדמו במעלה הגבעה מול כוח ישראלי מדולדל, כאשר טאנקים יורים לפעמים מטווח של חמישה מטרים. טאנקים עיראקיים התערבבו עם טאנקים ישראליים; המצב היה חמור והקרב על שתי הגבעות נע כמטוטלת מצד אל צד. בשלב זה הורה המח“ט לכוח־העתודה שלו לבצע פעולת־איגוף רחבה צפונהּ ולתקוף את הכוחות העיראקיים מאגפם הצפוני. שלושת הטאנקים יצאו בקשת רחבה והפתיעו את הכוח העיראקי מצד צפון – שאמור היה לדעת העיראקים להיות כשליטת כוחות סוריים. הופעתו הפתאומית של כוח אויב באגפם הצפוני מוטטה אותם ברגע האחרון והקשה ביותר; הם פנו עורף ונסוגו. כ־60 טאנקים עיראקיים בוערים נשארו במישור ועל מדרונות התלים ענתר ועלקיה, וכמספר הזה נגמ”שים; שורות של חללים ציינו בבירור את קו ההתקדמות של החי"ר העיראקי בשלוש ההתקפות הגדולות. התקפות־הנגד הערביות על המובלעת הישראלית אמנם נמשכו יום יום עד להפסקת־האש, אבל קרב שריון זה היה הקרב הגדול האחרון שהתנהל בחזית הצפונית.

חזרה לחרמון    🔗

ב־20 באוקטובר בלילה הורה חופי ליחידות צנחנים ו“גולני” לחזור ולכבוש את המוצב הישראלי על הר חרמון. הצנחנים, שהיו אמורים לתקוף מלמעלה למטה, נצטוו לכבוש את המשלטים הסוריים ואילו יחידות הצנחנים, שנצטוו לנוע מלמטה למעלה, הופנו למוצב הישראלי שנפל בתחילת המלחמה. בשעה 14.00 ביום 21 באוקטובר הוטסו הצנחנים במסוקים בחיפוי מטוסי־קרב. גדוד בפיקודו של סא“ל חזי השתלט על איזור המינחת ומתפקידו היה לטהר את השטח עד למרחק של קילומטר בערך מן העמדה הסורית שכיבושה הוטל על גדודו של סא”ל אלישע. בשעות המוקדמות של אחר־הצהריים הפתיע הכוח המוביל של חזי את הסורים בהתקפה בלתי־צפויה והתקדם בסיוע אווירי וארטילרי כדי 7 ק“מ על רכס החרמון (שגובהו יותר מ־2,800 מ'). בעוד הארטילריה הסורית מנסה לעכב בעדם התקרבו שלושה מסוקים סוריים ושלושתם התרסקו על המדרון, כנראה מפגיעות ארטילריות. הסורים הטילו לקרב את הכוח האווירי שלהם ואנשיו של חזי יכלו להסתכל על קרבות־אוויר המתנהלים מתחתם. עם רדת החשכה הסתער הגדוד על מוצב ה”פיתולים" הסורי: הקצין שהוביל את ההתקפה נהרג אבל אנשי הקומאנדו הסורים שבמוצב נשברו וברחו, בהשאירם שבעה חללים. חזי המשיך בטיהור עד שהגיעו לעמדה סורית נוספת. בדרכם נתקלו במבנה סלעי והשתלטו עליו ללא אבידות כלשהן. לאחר מעשה גילו שמדובר בעמדת־הפיקוד הסורית על החרמון שספגה פגיעה ישירה מאש ארטילרית של צה"ל. נמצאו בה גופות של 12 חיילים והיה בכך כנראה כדי להסביר את לחימתם הדלה יחסית של אנשי הקומאנדו הסורים בהגנה על החרמון. גדודו של אלישע התקדם בסיוע ארטילרי והסתער על המוצב הסורי העיקרי, שנמצא ריק מאדם. בשעה 03.30 עם בוקר יום ה־22 באוקטובר כבר היה החלק הסורי של החרמון בידי הצנחנים, במחיר הרוג אחד. אלישע הכין את כוחותיו לתזוזה לעבר המוצב הישראלי, אם יידרשו לעשות זאת מטעם פיקוד הצפון.

בינתיים העפילו כוחות “גולני” בשלושה צירים, כפי שעשו בהתקפת־הנגד הכושלת שלהם בתחילת המלחמה. בציר הראשי הובילו אותם חמישה טאנקים. כשהגיעו למקום שבו נהדפו ב־7 באוקטובר נתקפו על־ידי כוחות־חיפוי סוריים שארבו להם ועקבו אחרי התקדמותם. כוח גדול יחסית של אנשי־קומאנדו, יותר מגדוד, היה מפוזר במדרון הטרשים בנקיקים ומאחורי סלעים וברשות כל אחד מהם כוונות טלסקופיות ללחימת יום ולילה, בנוסף לטילי נ.ט. לסיכול התקדמותם של הטאנקים הישראליים המסייעים. קשה היה לאתר את הסורים בחשכה והם פגעו באנשי “גולני” בזה אחר זה. המח“ט¹³ והמג”ד, שהיו בקבוצה המובילה, נפצעו. הוחשה תגבורת של שתי פלוגות מ“גולני” והצנחנים נצטוו להתחיל בתזוזה למטה, אבל כוחות “גולני” השלימו את משימתם ללא עזרה מבחוץ תוך לחימה נועזת ללא מפקדם ובמצב שהחמיר מרגע לרגע. כאשר המצב נראה שחור משחור וכלאחר יאוש נטל את הפיקוד קצין אג“ם החטיבתי והוא ליכד את כוחותיו תחת אש כבדה והתייצב אישית בראש ההסתערות האחרונה. הסורים התמוטטו לאחר שנעקרו אחד אחד מחוריהם ומאחורי הסלעים. בשעה 10.00 ב־22 באוקטובר שוב היה החרמון בידיים ישראליות. התקפה זאת בלבד עלתה ל”גולני" במחיר 51 הרוגים ו־100 פצועים. כעבור ימים אחדים, בשידור בטלוויזיה, סיפר סמל צעיר מ“גולני” את סיפור הקרב, במבטא מזרחי בולט, והעיר לתומו: “אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה וידענו שצריך לכבוש אותו, בכל מחיר”.

*

ב־22 באוקטובר בערב הסכימו הסורים להפסקת־אש שהציעה מועצת הבטחון של האו“ם. הם איבדו כ־1,150 טאנקים בקרב, ועל אלה נוספו יותר מ־100 טאנקים עיראקיים וכ־50 ירדניים. ברמת הגולן בלבד נפלו לידי צה”ל 867 טאנקים סוריים (והיתה משמעות הבה לכך שרבים מהם היו במצב תפעולי תקין); 370 חיילים סורים נפלו בשבי ומספר ההרוגים שלהם נאמד בכ־3.500.

בצד הישראלי לא נמצא אפילו טאנק אחד שלא נפגע בקרב בשלב זה או אחר אבל אנשי־החימוש גילו רוח־גבורה וכושר אילתור למופת; הם הגיעו לכל מקום ותיקנו טאנקים תחת אש אויב. כ־250 טאנקים ישראליים הוצאו מכלל פעולה, כ־100 מהם לצמיתות; האחרים תוקנו והוחזרו לפעולה. לצה“ל היו בחזית הצפון 772 הרוגים, 2,453 פצועים ו־65 נפלו בשבי, ביניהם טייסים. בדרכו השקטה והמצטנעת הוליך אלוף חופי את כוחות פיקוד הצפון לנצחון מזהיר בקרב שהתנהל בהתחלה בתנאים קשים כיותר. עמד לרשותו סגל מפקדים שהיו משכמם ומעלה והוא שלט בו בצורה החלטית ויעילה. העדר המחלוקת והטענות ההדדיות בקשר למלחמה ברמת הגולן משקף במידה רבה את הצלחת מנהיגותו. צה”ל ניהל קרב שגילה, אולי יותר מכל קרב אחר, את טיבם האמיתי של חיילי צה"ל ושל העם בישראל.

המלחמה באוויר ובים    🔗

קרבות האוויר והים שהתנהלו במלחמת יום־הכיפורים, להבדיל ממלחמות אחרות בהשתתפות צה"ל, היו פרי התפתחויות חדשות בתחומי הטכנולוגיה והטאקטיקה שבאו בעקבות הכנסתם של סוגי מטוסים חדשים, ובפרט טילים, לשדה־הקרב. בתכנון המלחמה האווירית בעתיד הושפע צבא מצרים עמוקות מן הטראומה של אותן שלוש שעות בבוקרו של יום 5 ביוני 1967 – כאשר חיל־האוויר הישראלי הפתיע את כל חילות־האוויר הערביים שנערכו להתקפה על ישראל, ובפרט את חיל־האוויר המצרי. עוד גורם חשוב שהדריך את האסטרטגיה המצרית היה השפעתה של החשיבה הסובייטית על כיוון המחשבה והתכנון המצריים מאז שנעשתה ברית־המועצות ספק הנשק העיקרי למצרים. קצינים וטייסים רבים יצאו להתאמן בברית־המועצות ובמרוצת השנים ספגו לתוכם המצרים, וכמוהם הסורים, תורות־לחימה סובייטיות. מקום ראשון במחשבת המתכננים המצרים לקראת המלחמה הבאה תפסה הבעיה האווירית. הם הבינו שעליהם למצוא תשובה יעילה לעליונות הישראלית באוויר; אחרת לא יהיה טעם לפתוח במלחמה. לשם כך צריך היה שקו־החזית יהיה מוגן בצורה כזאת שהפעילות הישראלית באוויר תשפיע אך מעט או שלא תשפיע בכלל על שלבי המיתקפה הראשונים ואפשר יהיה לרכז בנקודת ההתקפה את מלוא העדיפות הערבית בארטילריה, בחיילים ובשריון.

טילי “סאם” נגד “ארטילריה מעופפת”    🔗

אי לכך פיתחה ברית־המועצות בהדרגה, במלחמת ההתשה ולאחריה, מערכת של סוללות־מגן המצוידות בטילי קרקע־אוויר מסוג סאם–2, סאם–3 וסאם–6. בתחילת המלחמה היו במצרים 150 סוללות – סוללות סאם–2 וסאם–3 (עם שישה כני־שיגור לסוללה) וסוללות סאם–6 (ובכל אחת 12 טילים מוכנים לשיגור על־גבי 4 טאנקים). כ־50 מתוך 150 הסוללות רוכזו לאורך חזית התעלה. הטילים הניידים סאם–6, בעלי טווח אפקטיבי של 22 ק"מ, היו חלק מדגם מקיף שיצרו הטילים הסטאטיים יחסית סאם–2 (בעלי טווח של 50 ק"מ) והניידים יותר סאם–3 (30 ק"מ). לכל סוג וסוג היו מאפייני־הנחיה אלקטרוניים משלו, דבר שהכביד על יישומם של אמצעי־נגד אלקטרוניים. עיקר יתרונו של סאם–6 היה בניידותו: כשמעלים אותו על מרכב של טאנק אפשר להכניסו לפעולה במהירות ודרושות רק דקות מספר כדי לפרק אותו לשם העברה למקום אחר וכזמן הזה כדי להכשירו לירי נוסף. כדי לפגוע במשגר טיל סאם–6 נאלץ מטוס להיכנס בעל כורחו לטווח של סאם–2. ואם מוסיפים למערך משולב כזה מאות טילי סאם–7 – טילי־כתף מסוג “סטרלה” הערוכים במחלקות בכוחות־הקרקע – ואת הכלים האנטי־אוויריים המקובלים (ובפרט את התותח הרב־קני ZSU–23) אין פלא שהמצרים ויועציהם הסובייטים היו משוכנעים, כי מבחינת ההגנה האווירית כוחותיהם מוגנים היטב.

הבעיה השנייה שהטרידה את הפיקוד המצרי בהתכוננו למלחמה היתה יכולתם של הישראלים לתקוף מטרות בעומק מצרים וסוריה ללא תגובה מתאימה, כי הדעה הרווחת היתה שחילות־האוויר המצריים והסוריים לא יוכלו להתמודד עם מטוסי־הקרב הישראליים מחוץ לטווח מערכות ההגנה של טילי קרקע־אוויר. את התשובה לכך נתנו הרוסים. הם סיפקו לסוריה טילים באליסטיים מדגם “פרוג” (בטווח 90 ק"מ בערך) שהיו קרובים די הצורך לשם תקיפת ריכוזים עירוניים בארץ. במארס 1973, בתום ביקור של משלחת צבאית רמת־דרג מברית־המועצות בקאהיר, התחיל צבא מצרים לקבל את הטיל הבאליסטי קרקע־קרקע מדגם “סקאד” המסוגל לשאת ראש־נפץ רגיל או גרעיני ולהגיע לטווח של כ־290 ק"מ, כלומר לפגוע בריכוזי אוכלוסיה בארץ ממצרים. הנשיא סאדאת האמין שאם יהיה בידו גורם מרתיע כזה הוא יוכל לוותר על ההרתעה שבכוח מפציצים בעלי טווח בינוני, ואמנם הודיע שהחלטתו הסופית לצאת למלחמה נפלה באפריל 1973 – כאשר הגיעו על אדמת מצרים ראשוני הטילים מסוג “סקאד”.

ב־13 בספטמבר 1973, אגב סיור שיגרתי מול חופי סוריה, באיזור לטקיה, נתקלו מטוסי צה"ל ביחידות אוויר סוריות. בקרב שהתפתח הפיל חיל־האוויר 13 מטוסים סוריים, לעומת מטוס ישראלי אחד שנפגע. אלוף בנימין פלד, מפקד חיל־האוויר, גרס שתוצאה כזאת חייבת להביא בעקבותיה פעולת־תגמול סורית, כגון הרעשה ארטילרית כבדה. ובמקרה של תגובה סורית כזאת הבעיה של 30 ומעלה סוללות סוריות של טילי קרקע־אוויר רגישים ביותר מסוג סאם–6 עלולה היתה, לדעתו, להיות חמורה ביותר. כאשר הועמד חיל־האוויר בדרגת כוננות עליונה ב־5 באוקטובר ומצבתו הלוחמת גויסה כליל הורה פלד לסגל המתכננים להכין מכת־מנע. ההתקפה הזאת לא זכתה, כזכור, באישורה של הממשלה ב־6 באוקטובר.

האלוף פלד היה ראשון המפקדים של חיל־האוויר שכל כולו תוצר ישראלי. בהיותו טייס קרבי הופל באש קרקע ליד שארם א־שייח במערכת סיני ב־1956 וניצל משבי כאשר מטוס “פייפר” נחת לידו וממש חטף אותו מידי המצרים שסגרו עליו. במלחמה הוכיח את עצמו כמפקד דגול של כוח עילית. איפוקו, בטחונו השקט וקור־רוחו נסכו בטחון בלב כל הסובבים אותו. מעולם לא הקל ראש ביריב, אך גם לא המעיט בחשיבות הכוח שעמד כראשו. כעבור שנים אחדות, לאחר שפרש מחיל־האוויר, התייצב בראש תעשיה אלקטרונית מתוחכמת ביותר. בהתבטאויותיו הציבוריות התפרסם כבוז שרחש להיבטים שונים של המשטר הנהוג בארץ, שלא טרח להסתירו.

מול חיל־האוויר הישראלי, שעיקר ציודו היו מטוסי־קרב “סקייהוק” A4, “פאנטום” F4 וה“מיראז' " הצרפתי, נערכו חילות־האוויר של מצרים וסוריה על מטוסי מיג–21, מיג–19 ומיג–17 שלהם. יחס הכוחות היה 3:1 בקירוב לטובת כוחות האוויר הערביים; בחילות־האוויר של מצרים וסוריה בלבד היו כ־900 מטוסי־קרב לעומת כ־350 בחיל־האוויר של צה”ל.

קדמה להסתערות הגדולה ביום 6 באוקטובר התקפת חיל־האוויר המצרי, בפיקודו של גנרל חוסני מובארק. הגנרל מובארק, טייס כבד־גוף, שקט וזועף, עלה משורות חיל־האוויר והפגין יכולת ניכרת בכל דרכו. פעמיים קיבל הכשרת טיסה ועבודת מטה בברית־המועצות. אחרי מלחמת אוקטובר 1973 מינה אותו סאדאת סגן־נשיא ובמותו של סאדאת ב־1981 הוא החליף אותו כנשיא מצרים.

ההתקפות לא כוונו נגד עוצבות ישראליות דווקא אלא התמקדו בשדות־תעופה, במיתקני מכ“ם, במיפקדות ובמחנות בסיני ששכנו בקירבה יחסית לקו־החזית (עומק החדירה היה כרגיל מערבית מקו שעבר דרך בלוזה, רפידים, טאסה ומעבר המיתלה). הסורים לעומתם התרכזו בתקיפת הכוחות הלוחמים של צה”ל. עומק החדירה המוגבל שהשיג הכוח האווירי הערבי נשמר כל הזמן, פרט למקרים אחדים. החדירה העמוקה ביותר היתה נסיונם של שישה מיראז’ים מצריים (שסיפקו הצרפתים ללובים) לתקוף לקראת סוף המלחמה את איזור אל־עריש, מן הים; שלושה מהם הופלו עוד בהיותם מעל המים. בניסיון אחר נכשלו שני מפציצי “טופולב” מצריים במשימתם להגיע לאילת, כשאחד מהם התרסק ליד אבו רודס; ושני מטוסי סוחוי–20 סוריים המריאו לכיוון מפרץ חיפה, כשאחד מהם מתרסק בשמי נהריה והשני פונה עורף ונמלט לסוריה. הניסיון הסורי השני לחדור לעומק המדינה נעשה בארבעה סוחוי–20 ושלושה מהם הופלו בגליל העליון. על כשלונם בהפצצות־עומק ניסו המצרים לכסות בשיגור טילי אוויר־קרקע מדגם “קלט” מעל שטח מצרי (בדרך כלל נורו טילים אלה עמוק מתוך מצרים). אחד הטילים האלה, שהופנה לעבר תל־אביב ב־6 באוקטובר אחר־הצהריים, נורה בהיותו באוויר על־ידי טייס צה"ל בסיור; נמסר שמתוך 25 טילי “קלט” ששוגרו לעבר מטרות ישראליות עשרים הופלו על־ידי חיל־האוויר ורק שניים הצליחו לגרום נזקים.

התכנון הישראלי באוויר יצא מן ההנחה שפעולותיו הראשונות של חיל־האוויר יתבססו על התקפה כוללת ומקיפה על מערכות הטילים, כדי שחיל־האוויר יוכל להתפנות למתן סיוע לכוחות הקרקע. היוזמה המצרית והסורית, ההתקפה המאסיבית והשפעתה על כוחות הקרקע של צה“ל, הקרבות הנואשים שניהלו כוחות צה”ל לאורך התעלה וברמת הגולן – כל אלה מנעו את חיל־האוויר מלתקוף כפי שתוכנן ואילצו אותו להתעלם מכללי זהירות ולהעניק סיוע צמוד לכוחות הקרקע הנתונים בלחץ, בלי לטפל כראוי באיום מצד הטילים ולהשיג עליונות גמורה באוויר. כתוצאה מכך היו האבידות רבות יחסית. ככל שהחמיר מצבם של כוחות הקרקע של צה“ל ביומיים הראשונים של הלחימה הוטלו למערכה מטוסי חיל־האוויר חרף הקשיים הבלתי־רגילים, והם ספגו אבידות כבדות. בתום שלושת ימי לחימה מסר רב־אלוף דיין לעורכי העיתונות בארץ שצה”ל איבד כ־50 מטוסי־קרב. אולם על אף האבידות הקשות חיל־האוויר התמיד בהתקפותיו. כאשר חדרו כוחות הקרקע לתוך סוריה הצליח חיל־האוויר להשמיד בחלקו את מערך הטילים הסורי והתחיל לשוטט ברחבי סוריה, כשהוא תוקף יעדים אסטרטגיים (מיתקני נפט, תחנות־כוח וגשרים) וגורם נזק ניכר לתשתית הסורית. מטוסי־הקרב הסוריים השיבו מלחמה ומתוך 222 המטוסים שאיבדה סוריה במלחמה הופלו 162 בקרבות אוויר.

בחזית המצרית תקף חיל־האוויר עמדות טילים ושדות־תעופה, אבל עיקר עיסוקו היה במתן סיוע צמוד כל אימת שהכוחות המצריים חרגו ממטריית הטילים – דוגמת אותה חטיבה מצרית שהתקדמה לעבר אבו רודס באגף המצרי הדרומי במהלך קרב השריון הגדול ב־14 באוקטובר, כאשר חיל־האוויר מילא תפקיד חשוב בהשמדת הכוחות המצריים התוקפים. החל ב־18 באוקטובר, כאשר נתחוורה סוף סוף לפיקוד המצרי משמעות הצליחה הישראלית לגדה המערבית של תעלת סואץ, גילה חיל־האוויר המצרי יותר תעוזה והתמדה בהתקפה. נתחדשו קרבות אוויריים שהזכירו את ימי מלחמת־העולם השנייה, לפעמים בהשתתפות 40–50 מטוסים בבת אחת. אבל תמיד יצאו הישראלים וידם על העליונה. אכן, במשך כל המלחמה לא עלה בידי המצרים להפיל בקרבות אוויר אלא חמישה מטוסים ישראליים, לעומת 172 מטוסים מצריים שאבדו בקרבות אוויר; מכלל המטוסים הערביים הופלו בקרבות אוויר 334, לעומת 5 ישראליים.

בגדה המערבית של תעלת סואץ נתגלה תיאום הדדי בלתי־רגיל בין כוחות הקרקע המתקדמים וחיל־האוויר. ככל שהצליחו כוחות השריון בגדה המערבית להרוס סוללות טילי נ.מ. בזו אחר זו כן זכה חיל־האוויר בחופש־תמרון יותר והוא נעשה גורם חשוב בסיוע לכוחות המתקדמים. עם זאת פעל חיל־האוויר נגד סוללות הטילים במישרין, בהתאם לתוכנית, בפרט בפורט סעיד שנותרה אחרי ה־13 באוקטובר ללא הגנת טילים עד סוף המלחמה. בהתקפות חיל־האוויר על תשע סוללות טילים באיזור קנטרה טוהר גם שטח זה מטילים עד ה־14 באוקטובר. והחל ב־21 באוקטובר היו נקיים מטילים רוב שטחה של הארמיה המצרית השנייה, מלוא שטחה של הארמיה המצרית השלישית בגדה המזרחית של התעלה ומפרץ סואץ עד ראס אדביה.

חיל־האוויר תרם את חלקו להגנת איזור שארם א־שייח על־ידי יירוט המסוקים עם חיילי הקומאנדו. זאת ועוד, השמים מעל למדינה נשארו “נקיים” במשך כל המלחמה: אף לא פצצה אחת נפלה בישראל, והתשתית של חיל־האוויר לא נפגעה. לקיום העליונות באוויר היו גם השלכות אסטרטגיות חשובות. המלך חוסיין הסביר לעמיתיו הערבים שאחד השיקולים החשובים בהסתייגותה של ירדן מלהפעיל את כוחותיה נגד ישראל היה שליטתה של ישראל באוויר מעל לשדה־הקרב הפוטנציאלי.

סך האבידות של המצרים והסורים במלחמה היו 514 מטוסים, מזה כ־58 שהופלו באש כוחותיהם שלהם; אבידות צה“ל הסתכמו ב־102 מטוסים, ו־50 מהם, לדברי דיין, אבדו בשלושת הימים הראשונים. רוב האבידות של חיל־האוויר הישראלי נגרמו מטילים ומנשק אנטי־אווירי מקובל, שווה בשווה, בפרט במשימות הסיוע הצמוד. המאבק שימש כשדה־מבחן חשוב שרבים ודאי הפיקו לקחים ממנו. למרות ההישגים שהשיג חיל־האוויר של צה”ל בהתמודדות עם הטילים לא היה ספק בכך שרבים מן המושגים המקובלים על המלחמה באוויר טעונים הערכה מחודשת. חל שינוי בתפקיד שמילא המטוס במלחמה ודרושות אסטרטגיות חדשות ושימושים חדשים לכוח האווירי. ברור לכל שהדור החדש של נשק אווירי המופעל מרחוק והטילים הטאקטיים קרקע־קרקע, המאפשרים לערוך פעולות נגד סוללות טילים מחוץ לטווח טילי האויב, ישנו בהרבה את תנאי הלחימה בשדה, ואילו טילי קרקע־אוויר יישענו במידה גדלה והולכת על מישטחים בעלי ניידות גבוהה, דוגמת הסאם–6. השפעתו של הכוח האווירי תפחת במידת־מה לעומת מה שהיתה והוא יהווה גורם פחות חשוב בשרה־הקרב המידי. ריבוי משגרי־הטילים הקלים והמיטלטלים פירושו שהסיוע הצמוד לא יינתן בעתיד כדבר המובן מאליו וחיל־האוויר יהיה נאלץ להתרכז בבידוד שדה־הקרב, בקיום עליונות באוויר ובהשמדת הכוחות בשדה־הקרב ובסביבה. בשימוש הכוח האווירי בעתיד תוקדש תשומת־לב ניכרת להגנת החזית הפנימית, בנוסף להתקפות על מערכי הטילים קרקע־קרקע המאיימים על החזית הפנימית ועל שדה־המערכה גם יחד.

טילים בים    🔗

כשפרצה המלחמה נמצאו הכוחות הימיים העיקריים של מצרים בים התיכון. היו אלה 12 ספינות־טילים מדגם “אוסה”, 10 צוללות, 6 טרפדות מסוג מתקדם וכ־20 טרפדות רגילות, ומלבד זאת 3 משחתות ו־2 פריגאטות, שולות־מוקשים, ספינות־סיור ו־11 נחתות. המערך הקרבי הסורי כלל 9 ספינות־טילים (3 מדגם “אוסה” ו־6 מדגם “קומאר”), 11 טרפדות ו־2 שולות־מוקשים. נגד כוח משולב זה נערך כוח של 14 סטי"לים ישראליים.

בלילה שבין 6 ו־7 באוקטובר הפליג כוח של 5 סטי“ילים לסיור בחופי סוריה במרחק 300 ק”מ מבסיסם. בשעה 22.28, בהיותם בדרכם צפונה מעבר לחוף לבנון ובמקביל לחוף הסורי מול קפריסין, זיהו כוחות הצי הישראלי טרפדת סורית מצד צפון. כאשר התקרבו אליה פנתה הטרפדת ונסוגה במהירות מזרחה לעבר החוף הסורי. נפתחה אש, התפתח קרב והטרפדת הסורית טובעה. אותו זמן כבר עשה הכוח הישראלי תפנית מזרחה והתקדם לעבר חוף סוריה מול לטקיה בשתי זרועות מקבילות – בדרומית נכלל הסטי“ל “רשף” (כלי־שיט ראשון על טהרת התכנון והביצוע הישראליים שנקלע לקרב ימי). בהתקרב הכוח לחוף הוא הבחין בשולת־מוקשים; “רשף” תקף אותה באש טילים והטביע אותה. והנה נתגלה מדרום לשולת־המוקשים מארב סורי של שלוש ספינות־טילים – הטרפדת שימשה כמוצב אתראה, שולת־המוקשים כפתיון, והכוח הסורי היה ערוך לתקיפת הספינות הישראליות מן האגף בעוד הן מטפלות בשולת־המוקשים. הסטי”לים פנו דרומה ונכנסו לקרב עם ספינות־הטילים הסוריות ששיגרו מטח טילים לעברם. הכוח הישראלי שט דרומה בשני טורים מקבילים ותימרן כך שהכוח הסורי מצא את עצמו בין שניהם. בשעה 23.35 נפתח הקרב. מטחי טילים נורו משני הצדדים ותוך 25 דקות ירדו שלוש הספינות הסוריות למצולות. בקרב לטקיה, קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה, ניצח חיל־הים הישראלי ללא כל נפגעים מצדו.

הקרב הימי החשוב השני, קרב דמייטה–בלטין בחוף הים־תיכוני של מצרים, נערך בלילה שבן 8 ו־9 באוקטובר. כוח של שישה סטי“לים התקרב לחוף המצרי כדי להפגיז את המיתקנים הצבאיים ואת מיגנני־החוף באיזור דמייטה. בדיוק בחצות תקף את הישראלים באש טילים כוח מצרי של ארבע ספינות־טילים. הכוח הישראלי עדיין היה מחוץ לטווח והתקרב במלוא המהירות. למראה הישראלים המתקרבים על אף אש הטילים הסתובבו המצרים והתחילו לסגת. שלושה סטי”לים שיגרו את טיליהם ותוך 40 דקות טובעו שלוש ספינות מצריות; הרביעית הצליחה להתחמק.

הזירה הימית    🔗

כוחות חיל־הים התמידו כפעולות־התקיפה שלהם, הם פשטו לילה לילה על חופי מצרים וסוריה ואילצו את שתיהן לרתק לאורך החופים כוחות גדולים יחסית בשריון וכארטילריה (להגנת החוף הסורי הוצבה חטיבה משוריינת שלמה).

חיל־הים לא הירפה מכוחות הצי והחופים של מצרים וסוריה וגילה יוזמה ותעוזה במידה גוברת והולכת. ההתקפות הישראליות העזות והאמיצות השפיעו את השפעתן על ציי מצרים וסוריה. עם עליית הלחץ הישראלי התרכזו הציים הערביים בנמליהם בלי לצאת לים הפתוח, ומשם הם שיגרו את טיליהם תוך הסתמכות על הריכוזים הכבדים של תותחי־חוף בתיגבור כוחות שריון שהוצבו לאורך החוף. המצרים הכינו צי גדול של כלי־שיט קטנים במעגנים ובנמלי־דיג במפרץ סואץ, שאמורים היו להעביר על־פני המפרץ תגבורות ואספקה לכוחות המצריים המתקדמים. בלילה הראשון של המלחמה איתרו הישראלים ריכוז של ספינות במפרץ מרסה תלמאת, דרומית לראס זעפרנה. הם תקפו אותו ועשו בו שמות, והמבצע המצרי שובש כליל עוד בטרם התחיל ממש.

היו מקרים שהמצרים תקפו בחוף סיני שהיה בידי צה“ל, אבל הלחץ הישראלי גבר ותוך ימים אחדים השיג חיל־הים שליטה גמורה במפרץ סואץ. בליל 8/9 באוקטובר ניטש קרב מול החוף המצרי בראס סאדאת וכתוצאה ממנו טובעה ספינת־סיור מצרית על אף הסיוע שקיבלה מתותחי 130 מ”מ שהופעלו על החוף במכ"ם. חמישה לילות לאחר מכן חדר למעגן ראס גארב, שבו רוכזו יותר מחמישים כלי־שיט קטנים לקראת צליחת המפרץ, כוח של חמש ספינות־סיור ישראליות ובמהלך התכתשות מטווח קצר טובעו תשע־עשרה ספינות־דיג מצריות חמושות.

עם פרוץ המלחמה הטילו המצרים מצור ימי בים סוף, מקו־הרוחב 23 צפונה. שתי משחתות מסוג “סקורי” וכמה ספינות־עזר הוצבו בנמל עדן, ושתי צוללות בפורט סודאן. הישראלים מצדם הטילו מצור על מפרץ סואץ מבסיסים בשארם א־שייח ועל חוף סיני במפרץ סואץ. מבחינה ימית היו איפוא שני הצדדים במצור ככל שנגע הדבר בפתחי־המוצא שלהם למזרח־אפריקה ולאסיה (הצי המצרי אמנם ניסה לחסום את הגישה לישראל דרך הים התיכון אבל נתיבי השיט לישראל ומישראל נשארו פתוחים כל ימי המלחמה).

מתכנני חיל־הים הקדישו מחשבה רבה לבעיה הימית של ישראל ועלה בידם לרכז את מירב כוח־האש בכלי־שיט קטן. הצי הישראלי המהיר והקומפאקטי, שצץ פתאום בזירת הקרב, הפתיע את ציי ערב. על מידת יעילותו מלמדת העובדה שבמשך המלחמה כולה לא נגרמו לו אלא שלושה ההרוגים בים ו־24 פצועים – אפילו ספינה אחת לא טובעה, אף שציי מצרים וסוריה שיגרו לעבר מטרות ישראליות בים לא פחות מ־52 טילים ומספר האבידות הוודאיות שסבלו (מלבד כלי־שיט שניזוקו ותוקנו לאחר מכן) כלל 19 ספינות, מהן 10 ספינות־טילים.

הקרבות הימיים במלחמת יום־הכיפורים אמנם לא השפיעו השפעה מכרעת על תוצאות המלחמה אבל המערכה הימית הקטנה במזרח התיכון זימנה למהנדסי הציים ומתכנניהם אפשרות הצצה אל פני המלחמה הימית בעתיד. בקרב לטקיה, קרב הטילים הימי הראשון בהיסטוריה, נתאשרה העובדה שהלוחמה בים נכנסה לעידן חדש.

סיכום    🔗

מטרות המלחמה של הערבים היו מוגבלות יחסית מבחינה צבאית, אך בעיקר עמדו לנגד עיניהם הישגים מדיניים. הנשיא סאדאת הגיע במשך הזמן למסקנה כי המלחמה רצויה, ואפילו חיונית, כדי לאפשר התקדמות בתהליך המדיני. ההנחיות של סאדאת, במידה שנגעו ליעדים האסטרטגיים של המלחמה, היו לערער את דוקטרינת הבטחון של ישראל במבצע צבאי שיגרום לה אבידות קשות וישפיע במישרין על רוח העם. המטרה הצבאית המידית של הערבים היתה לנטרל את הכוח האווירי הישראלי על־ידי הקמת מערך טילי נ.מ. המסוגל לעשות זאת; לבטל את היתרון הישראלי שבקווי־תחבורה פנימיים על־ידי מיתקפה בו־זמנית בשתי החזיתות; ולכבוש מידי הישראלים שטח מוגבל תוך גרימת אבידות כבדות. מבחינת הערבים היציאה להתקפה היא כשלעצמה היתה צעד גדול קדימה ותפנית פוליטית חשובה.

אף שמצרים וסוריה פתחו במיתקפה מאסיבית נגד ישראל במלחמת יום־הכיפורים, ביבשה ובאוויר, יעדיהן האסטרטגיים של שתי המדינות הללו היו מוגבלים יחסית. ודבר זה נבע, כפי שמתברר מן החומר שפורסם על המלחמה בעולם הערבי וממקורות ערביים, במידה רבה מאוד מיראת־הכבוד שרחשו צבאות ערב לצה"ל אחרי מלחמת ששת הימים. מטרתן המדינית של מצרים וסוריה היתה להנחית שתי מהלומות קשות על ישראל כדי לשבור את הקפאון שהשתרר במאבק הישראלי־הערבי מאז הפסקת־האש של אוגוסט 1970. מהלומות אסטרטגיות אלה אמורות היו לטלטל את מעצמות־העל ולאלץ אותן שיפעילו לחץ על ישראל שתשוב לגבולות 1967, בלי שמדינה ערבית כלשהי תידרש לחתום בפועל על חוזה שלום עם ישראל – דבר שחייבים היו למנוע אותו, לדעת הערבים, כדי להימנע ממתן הכשר בצורה כלשהי לקיומה של ישראל במזרח התיכון. בקיצור, בכל הנוגע ליחסי ישראל־ערב מטרתם היתה להחזיר את השעון אחורנית לערב מלחמת ששת הימים ב־1967.

מניתוח העמדה הישראלית עולה שהמלחמה נחשבה כנוגדת את האינטרסים של המדינה וכי צריך למנוע אותה ככל האפשר. ההנחה היתה שעצם פריצת המלחמה תעניק יתרון פוליטי לערבים. מכאן שמתחייב כל מאמץ שימנע מן הערבים השגת יתרון צבאי משמעותי בשלבים הראשונים. יתרה מזו, תגובת ישראל צריכה להביא להשמדת הכוחות הערביים ותשתיתם הצבאית במידה גדולה ככל האפשר, כדי שיישאר בידי ישראל יתרון ניכר למשך שנים. מטרותיה של ישראל היו, איפוא, למנוע את המלחמה באמצעי־הרתעה, אם אפשר; למנוע את הערבים מלהשיג יתרון טריטוריאלי בתחילת הקרבות; להשיג ולקיים עליונות באוויר על־ידי השמדת מערך הטילים הערבי; להשמיד את הכוחות הערביים; ולכבוש שטחים כגורם במיקוח המדיני.

מאז התמרונים שנערכו בישראל בקיץ 1972 העריך המטכ“ל נכונה את צורת המיתקפה שזוממים המצרים במקרה של מלחמה. ההנחה הבסיסית בישראל היתה שתהיה אתראה מודיעינית מספקת, אתראה שתאפשר לישראל לגייס במהירות את כוחות־המילואים וכוחות אלה יגיעו לחזית בחסות חיל־האוויר. ואילו במצרים ובסוריה הניחו כי ההתקפה הסימולטאנית בשתי החזיתות תרתק את כוחות צה”ל לכל חזית וחזית וחיל־האוויר הישראלי לא יוכל להפעיל את כוחו ביעילות. ההנחה היתה שבהסתערות הראשונה יצליחו המצרים והסורים להשתלט במהירות על רמת הגולן בצפון ועל רצועת אדמה בחוף המזרחי של תעלת סואץ.

כוחות הקרקע המצריים שנועדו לצלוח את התעלה יצוידו עד לנקודת־רוויה בנשק אנטי־טאנקי ובטילים כדי לשחוק את השריון הישראלי שיבוא לתקוף כל ראש־גשר מצרי שינסה להתרחב ולהתפשט. לפי התוכנית המצרית אמורה היתה עתודת השריון, אחרי שחיקת השריון הישראלי, להתפרס על הגדה המזרחית בתוספת ציוד נ.מ. כבד (בפרט טילי קרקע־אוויר) במטרה להתקדם לתוך סיני ולכבוש את מעברי המיתלה והגידי כ־50 ק“מ מזרחית לתעלה ואת ראס סודר, בחוף המזרחי של מפרץ סואץ. אחרי שיושגו הישגים אלה תבוא יוזמה בינלאומית מטעם מעצמות־העל שתביא להפסקת־אש ותשאיר בידי המצרים את פירות הנצחון. בצפון תכננו הסורים מיתקפת־שריון מאסיבית לכיבוש רמת הגולן כולה תוך יום עד שלושה ימים; התוכנית היתה לתפוס עמדות־הגנה על הירדן ועל הכנרת; לקדם את מערך טילי הנ.מ. ולהתמודד חזיתית עם התקפת־הנגד הישראלית הצפויה; ואחרי־כן לפתוח במלחמת־התשה שתגרום לכוחות צה”ל את מירב האבידות. עובדו תוכניות, למקרה של הצלחה בכיבוש רמת הגולן, להמשך ההתקפה לתוך הגליל במטרה לקטוע את אצבע הגליל.

ההצלחה הצבאית הגדולה הראשונה של הערבים – והחשובה ביותר – היתה בעצם ההפתעה האסטרטגית והטאקטית שהשיגו. הצלחה זאת אמנם ניזונה במידה לא מעטה ממישגים שעשו המודיעין הישראלי וההנהגה המדינית והצבאית בישראל, אבל את עיקר ההצלחה יש לזקוף לזכות תוכנית ההונאה המתוחכמת להפליא שעיבדו המצרים והסורים. הם הצליחו לשכנע את הפיקוד הישראלי שהפעילות המוגברת במצרים ממערב לתעלה בקיץ ובסתיו של 1973 אינה אלא סידרה של אימונים ותמרונים. הונאה זאת תירשם כאחת מתוכניות־ההערמה הבולטות ביותר כהיסטוריה הצבאית. הצלחתה הוכיחה שמערך ההגנה הטאקטית והמבצעית של צה"ל על תעלת סואץ וברמת הגולן לא התאים למטרתו.

אילו היה מערך ההגנה הסטאטי של צה“ל מאויש כולו, כפי שתוכנן, לרבות הסיוע הדרוש בארטילריה, בשריון ובאוויר, אין ספק שקצב ההתקדמות של האויב היה איטי בהרבה ממה שהיה. היתה נמנעת מן המצרים האפשרות לזכות בהישגים משמעותיים בגזרות מספר, וההתקפה היתה מתועלת לכיוונים הרצויים לישראלים שהיו מקלים על התקפת־הנגד המשוריינת של צה”ל. לאחר מעשה הסתבר שמערך הגנה סטאטי, קדומני, הוא פגיע ביותר וטרף קל יחסית להתקפת־פתע. נראה שמערך הגנה גמיש הרבה יותר ונייד היה מועיל יותר במצב שנוצר.

בצליחה המצרית המאסיבית, ובהעברת חמש דיביזיות תוך 24 שעות במהלך קרב עם אויב מופתע, יש לראות הישג צבאי חשוב. כללית, גם התכנון וגם הביצוע של הצבא המצרי, ומעל לכל הכושר הטכני והארגוני שאיפשר להם להקים בין לילה עשרה גשרים על התעלה למעבר טאנקים וכלי־רכב ועוד עשרה גשרים לחי"ר, כל אלה מצביעים על מבצע צבאי מוצלח ביותר מבחינה ארגונית.

הישראלים לא הסתירו מאיש את תפיסתם לגבי לוחמת שריון, שחייבה התקפת־נגד מידית ומאסיבית, תוך התפרסות מהירה. אי לכך טרחו המצרים למצוא פתרון להתקפה כזאת, וגם להתקפה האווירית שתתלווה אליה. הפתרון התבטא בכך שכוחות הצליחה צוידו בכמויות עצומות של טילי נ.ט. מסוג “סאגר” וטילי נ.מ. קלים מסוג סאם–7 (“סטרלה”). השימוש המאסיבי בטילים אלה, בשילוב אש ארטילרית, סיפק מענה ראשון לאתגר שבהתקפות־נגד צפויות מצד צה“ל. המישגה הישראלי היה נעוץ כנראה בעריכת התקפות־נגד שתוכננו מראש – ואשר המצרים השגיחו בהן בשלבי התירגול ומיפו אותן היטב בכוונה להקדים תרופה למכה. טאקטיקה ישראלית זאת עלתה ביוקר רב וגררה אבידות רבות ברכב משוריין. מחכמה שלאחר מעשה ניתן לומר שאילו נקטו הישראלים מדיניות זהירה יותר, אילו עשו שימוש טוב יותר במודיעין־שדה ובסיורי־אוויר ו”קראו" ביתר בהירות את הטאקטיקה המצרית, אפשר היה לערוך התקפה מתואמת של שריון, ארטילריה וחרמ"ש ולמנוע בכך מספר רב של נפגעים טאקטיקה כזאת היתה חוסכת את הכשלונות שבהתקפה הגדולה ב־8 באוקטובר ובהצלחת המצרים לקשר בין ראשי־הגשר הבודדים ולהקים ראש־גשר אחד רצוף שכבר קשה היה למוטטו.

עוד הישג חשוב מצד צבאות ערב היה הצלחת הצבא הסורי (שהסתייע בשתי דיביזיות משוריינות מעיראק ובכוח־משימה בגודל חטיבת שריון מירדן) לעצור את צה“ל מלהתקדם לעבר דמשק. אמת, הישראלים לא התכוונו לכבוש את דמשק עצמה אלא ליצור איום עליה; אבל על אף התבוסה שנחלו מידי צה”ל ברמת הגולן הצליחו הסורים לבצע נסיגה מסודרת, לקיים עתודה חלקית (בפרט את דיביזיית השריון 3) ולהקים קו־הגנה חזק כ־30 ק“מ מדרום לדמשק. אין ספק שיכולתם של העיראקים להביא מעיראק, ממרחק 500 עד 650 ק”מ, שתי דיביזיות משוריינות ולהפעיל את הראשונה בקרב נגד הישראלים המתקדמים ב־12 באוקטובר, ראויה לציון מבחינה צבאית. בניגוד לכושר הבינוני שגילה הצבא העיראקי בקרבות עם צה"ל, יכולתו לארגן תוך זמן קצר ביותר את הזזת הכוחות לרמת הגולן במהירות יחסית היתה בבחינת הצלחה לוגיסטית.

ואף על־פי כן, למרות ההצלחות שנחלו בהתחלה הצבאות הערביים במישור האסטרטגי והטאקטי, ועל אף השיפור הכללי שחל אצלם בקרב בהשוואה למלחמות הקודמות, כמנצח מבחינת צבאית יצא צבא הגנה לישראל. במהלך המלחמה הצליחו הישראלים לבלום את התקדמות הצבאות הערביים בשתי הזירות האסטרטגיות; לגרום לכוחות־התקיפה אבידות כבדות; להדוף את הצבא הסורי אחורה מעבר לקו־הזינוק שלו; לפרוץ לתוך העומק המבצעי שלו ברמת הגולן ושל המצרים בגדה המערבית של תעלת סואץ; ולבסוף, להביא את צבא מצרים אל פי התהום, מצב שאילץ אותו לבקש הפסקת־אש.

שתי ההצלחות העיקריות של צה“ל היו בבלימת ההתקדמות הערבית תוך ימים ספורים ובעריכת התקפות נגד סוריה ומצרים. לאחר שסבלו אבידות בהתקפות־הנגד החפוזות שלהם (בפרט בחזית התעלה, מקום שנגרמו לשריון אבידות כבדות) הסתגלו הישראלים עד מהרה למצב החדש. צה”ל נערך מחדש, השתלט בהדרגה על המצב ושחק את התקפות הסורים והמצרים. בהסתמכם על “סדנים” משוריינים שהצליחו בשילוב חרמ“ש וארטילריה להאט את התקדמות האויב ולעצרו בסופו של דבר, התחילו הישראלים לתקוף מן האגפים והביאו, למשל, לכיתורה הגמור כמעט של דיביזיית השריון הסורית 1 באיזור חושניה שברמת הגולן בימים 8 ו־9 באוקטובר. לשיאם בשלב זה הגיעו כוחות צה”ל בקרב השריון של 14 באוקטובר, שבו ניסו המצרים להעמיק את חדירתם עד לקו המעברים כ־50 ק“מ ממזרח לתעלה. התוצאה היתה נצחון גדול לצה”ל ואובדן יותר מ־250 טאנקים למצרים. נצחון זה הוא שסלל את הדרך להחלטה בדבר צליחת התעלה לאלתר.

לאחר שיוצב הקו בשתי החזיתות עמדה ישראל בפני הבעיה האסטרטגית אם להעתיק את עיקר המאמץ לחזית סיני, כיוון שכוחות צה“ל כבר חזרו ל”קו הסגול" בחזית הצפון. צעד זה יכול היה להביא בעקבותיו את מעבר השריון המצרי לגדה המזרחית והבסתו בקרב במלחמת תמרון, או שורה של התקפות־פתע מעבר לתעלה, כגון ניסיון להשתלט על פורט סעיד או על שטחים בחוף המערבי של מפרץ סואץ. באלטרנטיבה אחרונה זו תמך, בין השאר, שר הבטחון. אנשי האסכולה השנייה צידדו בהתקפה רבתי לתוך סוריה במטרה לתפוס שטחים שאפשר יהיה לנצלם כקלף מיקוח מדיני נגד המובלעות המצריות בגדה המזרחית של תעלת סואץ. התוכנית היתה להתקרב ככל האפשר למבואות דמשק ולאיים על

העיר – מהלך שיוציא את הסורים מן המלחמה ויאלץ אותם לבקש הפסקת־אש מידית. בתוכנית זאת תמכו הרמטכ"ל ומפקד חיל־האוויר, והם הצליחו לשכנע את שר הבטחון. ההכרעה נפלה ב־10 באוקטובר.

כוחות צה“ל התקדמו כ־25 ק”מ לתוך סוריה, אבל ההתקפה נבלמה כ־30 ק“מ דרומית לדמשק כאשר דיביזיית השריון העיראקית 1 יצרה, ב־12 באוקטובר, מגע עם הכוחות המתקדמים. מבחינה אסטרטגית לא עלה בידי צה”ל להשמיד את הכוחות הסוריים והעיראקיים. סוריה לא הוצאה מן המלחמה ונדמה היה בשלב זה שהמאמץ הצבאי הישראלי מיצה את עצמו; אכן, ב־12 באוקטובר מסר הרמטכ"ל לחברי הממשלה שההתקפה בצפון נבלמה על־ידי כוחות סוריה ועיראק וכי מעטים הסיכויים לפתיחת התקפה אפקטיבית גדולה על המובלעות וראשי־הגשר המצריים בגדה המזרחית של התעלה. דעתו היה שבמצב הקיים ישראל צריכה להיות מעוניינת בהפסקת־אש. אבל בינתיים התערבו בשיקולים גורמים אנושיים חדשים והשפיעו על המהלכים החדשים.

במצרים התנהל ויכוח אם להעביר את דיביזיות השריון 4 ו־21 לגדה המזרחית או לא להעביר. שר המלחמה, הגנרל אחמד איסמעיל עלי, דחה את ההצעה כי לא רצה להעתיק את הכוחות האלה לגדה המזרחית בלי שיקדים אותם מערך מתאים של טילי קרקע־אוויר שיגן עליהם בצאתם מראשי־הגשר לתקוף את המעברים. אבל ב־12 באוקטובר, לאור ההתקפות של צה“ל לעבר דמשק, הפעילו הסורים לחץ על המצרים שיקלו על המצב בפתיחת התקפה שתמשוך כוחות ישראליים מן החזית הסורית לסיני. דבר זה שינה את עמדת המצרים בעניין העברת כוחות השריון לגדה המזרחית של התעלה; דיביזיות השריון 4 ו־21 הועברו על־פי הוראה מן הנשיא סאדאת ונצטוו לתקוף את צה”ל בימים 13 ו־14 בשישה צירי־התקדמות מקבילים, במטרה להגיע לקו המעברים מיתלה וגידי. מכאן הקרב הגדול ב־14 באוקטובר והנצחון הישראלי שהוביל לבסוף לצליחת התעלה.

דיון אסטרטגי נוסף שנערך במטכ"ל נסב על השאלה אם לפתוח או לא לפתוח בהתקפה גדולה מעבר לתעלת סואץ לפני שעתודות השריון המצריות הועברו לגדה המזרחית. היו שצידדו בהתקפה מידית, בנימוק שאפשר יהיה לשחוק את כוחות השריון המצריים שמעבר לתעלה. הם גם טענו שאפילו יתעוררו קשיים בקידום הגשרים לתעלה אפשר יהיה להשתלט על כמה גשרים מצריים מן העורף, מתוך מצרים, בתנאי שיוחדרו מעבר לתעלה כוחות מספיקים. בעלי הדעה השנייה העדיפו לחכות עד שהמצרים יעבירו את כוחות השריון לגדה המזרחית ולא לפתוח בצליחה אלא לאחר שיתמקמו שם. בעיצומו של הוויכוח פתרו המצרים את הבעיה לישראלים בהעברת הדיביזיות לגדה המזרחית.

בשלב זה ניתן להשוות את המהלכים שעשו הפיקוד המצרי והפיקוד הסורי בקשר לעתודות השריון. העברת הדיביזיות המצריות 4 ו־21 לגדה המזרחית נתנה בידי צה“ל את ההזדמנות הדרושה לצליחת התעלה, להרחבת ראש־הגשר בגדה המערבית בחופשיות יחסית ולתיגבור כוחותיו עוד לפני שהגיע למקום ציוד הגישור. מן הראוי לציין שהגשר הישראלי הראשון לא הורכב סופית במקומו אלא באיחור 36 שעות מן הזמן שתוכנן לכך. הסורים מצדם הוסיפו להחזיק את דיביזיית השריון 3 ככוח־עתודה, והיא שהפעילה את עיקר ההתנגדות לצה”ל בהרכו לדמשק בימים 11 ו־12 באוקטובר. המשך קיומה כעתודה השתלם יפה לסורים בהיפתח ההתקפה הישראלית.

ההיסטוריון הצבאי ימצא איפוא עניין רב בכך שהאירוע אשר חולל את התפנית האסטרטגית בחזית התעלה – תפנית שהוליכה למצב הצבאי שאילץ את המצרים לבקש הפסקת־אש – לא התרחש באותה חזית אלא הרחק ממנה, בחזית הסורית. ההחלטה לפתוח במיתקפה לתוך סוריה, בכיוון דמשק, היא שחוללה בלא־יודעין את השינוי האסטרטגי בחזית התעלה שעתיד היה להשפיע על המאורעות שהובילו לסיום המלחמה. המלחמה הגיעה לקצה כיוון שצה"ל הצליח להעביר שלוש דיביזיות לגדה המערבית של תעלת סואץ והצבא המצרי נכשל בבלימת הכוח הזה. התוצאה היתה כיתורה של הארמיה המצרית השלישית והאיום על העורף המינהלי ועל מקורות האספקה של כל הצבא המצרי לאורך תעלת סואץ. זאת ועוד, נוצר גם איום על קאהיר עצמה. כאשר המצב התחיל להישמט מידיהם ביקשו המצרים הפסקת־אש. בשדר ששיגר לנשיא אסאד כתב סאדאת: “לא אוכל…. לקבל עלי את האחריות בפני ההיסטוריה להשמדת כוחותינו המזוינים שנית. הודעתי איפוא לברית־המועצות שאני מוכן להסכים להפסקת־אש בעמדות הקיימות… לבי שותת דם כשאני מוסר לך את הדברים האלה, אבל אני מרגיש שתפקידי מחייב אותי לקבל את ההחלטה הזאת”.

הנצחון הצבאי היה, איפוא, של ישראל. צה“ל ביצע כמעט במלואה את המשימה האסטרטגית שהוצבה לו, “לשלול מן האויב יתרונות צבאיים כלשהם”. בצפון סולקו הסורים מרמת הגולן וכוחות צה”ל התקדמו לעבר דמשק. בחזית הדרומית נשאר בידי המצרים יתרון טריטוריאלי מסוים, אמנם מוגבל מאוד, בצורת ראשי־גשר ממזרח לתעלת סואץ. אך לעומת זאת עלה בידי צה"ל להתאושש ולהחליף כוח, לצלוח את התעלה מערבה בין שתי ארמיות מצריות, להבקיע לתוך העומק המבצעי המצרי, לכתר את הארמיה השלישית ולנתקה, ולאיים על כל המערך הצבאי של המצרים משני צדי התעלה – עד כדי כך שהמצרים ביקשו הפסקת־אש מידית.

אבל ישראל לא זכתה ביתרונות המדיניים שצמחו מן המלחמה. הנשיא סאדאת יצא להתקפה כדי לשבור את הקפאון הצבאי והפוליטי. בזאת הצליח. הוא המשיך בפיתוח האסטרטגיה המדינית שלו שהביאה אותו בהתחלה להסכם־הביניים בסיני ובסופו של דבר לחוזה שלום עם ישראל שהחזיר לו את שדות־הנפט היקרים ואת חצי־האי כולו¹⁴.

גם ארצות־הברית יצאה נשכרת לא מעט מתוצאות המלחמה, מבחינה מדינית. בסיומה של מלחמת יום־הכיפורים היה בידי ארצות־הברית המפתח לכפיית הפסקת־אש ולהפקת התועלת הפוליטית מן המצב שנוצר. הרוסים נאלצו להזמין את מזכיר המדינה של ארצות־הברית, את הנרי קיסינג’ר, למוסקבה, ב־21 באוקטובר, כדי לעבד את פרטי הפסקת־האש בין ישראל ומצרים שאמורה היתה להיכנס לתוקפה בשעה 18.00 יום 22 באוקטובר. הסידורים המקבילים במועצת הבטחון של ארגון האומות המאוחדות אף הם נעשו כהדרכת ארצות־הברית. הנשיא סאדאת עמד מיד על המרכזיות החיונית שבמעמדה של ארצות־הברית. החל ב־23 באוקטובר קיים מגע ישיר עם וושינגטון בהנחה שהדרך היעילה ביותר להפעלת לחץ על ישראל עוברת דרך וושינגטון. ותמורת הלחץ האמריקני על ישראל הוא התחיל בהדרגה לאפשר לארצות־הברית שתשפר את עמדתה במצרים על חשבון ברית־המועצות. ארצות־הברית טיפלה בהשגת ויתורים צבאיים מישראל, לרבות הפסקת־האש בגדה המערבית של התעלה, פתיחת ציר אספקה לארמיה השלישית הנצורה והחזרת כוחות צה"ל מן הגדה המערבית למזרחית בלי שהמצרים ייאלצו לוותר על הישגיהם הטריטוריאליים בגדה המזרחית. כל זה שימש רק כפתיחה להתפתחויות פוליטיות שעתידות היו במרוצת השנים ליצור מצב, על־פי תכנונו ושכלולו של הנשיא סאדאת, שהעניק למצרים מקום מיוחד בתוכניתה האסטרטגית הכללית של ארצות־הברית לגבי המזרח התיכון.

מן הבחינה הצבאית נתגלה בהמשך המלחמה חוסר־האיזון שבהרכב כוחות צה“ל. בגלל המחסור בנגמ”שים נשללה הניידות מן החי“ר וטאנקים לא פעלו כחלק מצוות אלא בפני עצמם. היה מחדל בניצול המידע שנתקבל, כגון על טילי הנ.ט. מסוג “סאגר”, וביישום לקחיו בתחום הארגוני והמבצעי. זאת ועוד, כיוון שצה”ל החשיב כל כך את הכוח האווירי הוזנחה הזרוע הארטילרית. כללית ניתן לומר שצה“ל נטה בתחילה לנהל את המלחמה שעברה עד שעמד בהדרגה, תוך ימים אחדים, על טיבו של האויב והשכיל למצוא את התשובה הנאותה. החי”ר הישראלי לא מיצה את עצמו במלחמת יום־הכיפורים; רק במקרים מעטים עשו בו שימוש נכון ומלא. באותה מלחמה ניצבו כוחות צה“ל מול צבא מצרי שהנהגתו במישור הטאקטי היתה משופרת יותר מבעבר. בשדה־הקרב נהגו צבאות מצרים וסוריה הרבה יותר טוב מבכל המיפגשים הקודמים שהיו להם עם כוחות צה”ל. ברוב שלבי הלחימה פעלו הכוחות הסוריים כצבא ממושמע היטב. דבר זה הודגם על הצד הטוב ביותר בנסיגתם לתוך סוריה בעקבות ההתקפה הישראלית ב־10 באוקטובר. הנסיגה הזאת היתה מסודרת ומבוקרת.

אחד המישגים היסודיים בהערכת האסטרטגיה הערבית היה בהתעלמות מן האפשרות שהמצרים יחליטו על פתרון צבאי מוגבל לבעייתם בחסות מטריית הטילים, וגם יפַתחו אסטרטגיה מוגבלת בהתאם לכך. טעותו של המטכ“ל הישראלי היתה בכך שדן את המטכ”לים הערביים על־פי אמות־מידה של חשיבה צבאית שהיו מקובלות על עצמו.

במהלך המלחמה נקטו שתי מעצמות־העל פעולות לחידוש הציוד – ברית־המועצות בסוריה ובמצרים, וארצות־הברית בישראל. עוצמת הלחימה הפתיעה את קציני האפסנאות. צריכת התחמושת היתה גבוהה במידה בלתי רגילה, למטוסים נגרמו אבידות חמורות ומספר הטאנקים שהושמדו עורר חרדה. התברר כי חישובי המטה, שעל־פיהם נאגר מלאי התחמושת במשך השנים, היו טעונים תיקון יסודי. “הרכבת האווירית” האמריקנית היתה, כמובן, בעלת חשיבות חיונית לישראל בשלב מכריע, אך ייתכן שהיתה חשובה אפילו יותר מזה מבחינה פוליטית. באופיה החד־משמעי היתה ללא ספק גורם חשוב בהשגת הפסקת־האש ובהפיכתה של ארצות־הברית לדמות המרכזית בזירת המזרח התיכון בחודשים שלאחר־מכן (על כך רמז הנשיא סאדאת במכתבו לנשיא אסאד, שבו הודיע לו על כוונתו לבקש הפסקת־אש).

במהלך האירועים שהובילו למלחמה עשו הישראלים שני מישגים גורליים. הראשון היה נעוץ בהערכת המודיעין ובכשלון בדרג הפיקודי והממשלתי לעמוד על משמעות ההתפתחויות המקבילות בחזית הסורית והמצרית. המישגה הגדול השני התבטא בהנחה העיקשת שרווחה במימסד הבטחוני והצבאי, שיחס הכוחות הלא־מציאותי והשלילי לאורך הגבולות די בו כדי לבלום התקפה מצרית או סורית כלשהי. הנחה זאת ניזונה מקריאה מוטעית של התפתחויות בשדה המלחמה, בפרט באשר ליכולתו של חיל־האוויר לטפל במערכות הטילים קרקע־אוויר, ומכשלון להעריך את המשמעות שבהתפתחויות שונות, כגון הקמת הסוללה הגבוהה בצד המצרי של התעלה.

התוצאה המידית העיקרית של מלחמת יום־הכיפורים היתה הסכמי־ההפרדה בין מצרים וישראל מצד אחד וכין סוריה וישראל מצד שני, ואחריהם הסכם־הביניים בסיני שהושג בין ישראל ומצרים בספטמבר 1975. בהסכם־ביניים זה דובר על נסיגת כוחות צה"ל למעברי המיתלה והגידי, על הקמת מערכת השגחה אלקטרונית באיוש אמריקני בסיני, ועל החזרת שדות־הנפט של אבו־רודס למצרים. תעלת סואץ נפתחה לשיט אל ישראל וממנה. התפתחויות אלה הביאו בסופו של דבר לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים ב־1977 ולהופעתו בפני הכנסת שהובילו לחוזה השלום – הראשון שנחתם בין ישראל ובין מדינה ערבית. אין ספק שעם הצלחות הערבים בשלב הראשון של מלחמת יום־הכיפורים באו על סיפוקם רגשות הכבוד הלאומי שלהם והוקל על סאדאת¹⁵ לפתח דו־שיח בין שני הצדדים שהוביל לחוזה השלום. מלחמת יום־הכיפורים יוצאת נשכרת בפרספקטיבה ההיסטורית ותופסת לה מקום כמלחמה בעלת משמעות היסטורית גדולה. היא פתחה עידן חדש בתולדות ההתמודדות הצבאית. היתה זאת מלחמה שבה הופעלו לראשונה בקנה־מידה גדול הטילים השונים למיניהם – קרקע־קרקע, ‏ קרקע־אוויר, ‏ אוויר־קרקע וים־ים – ונערכו קרבות־הים הראשונים בהיסטוריה בשימוש טילים. אכן, תורת האסטרטגיה והטכניקה הצבאית כל כולה טעונה עיון מחדש לאור הלקחים של אותה מלחמה.

מן הבחינה הגלובאלית נעשה במלחמת 1973 הניסיון הראשון מצד מפיקות־הנפט הערביות לנצל את הנפט כנשק. אמת, חרם הנפט לא היה יעיל ביותר ואפילו מדינות ערב לא הקפידו עליו כולן. אבל הוא פעל כ“אות אזעקה” באוזני העולם החופשי. ההפכפכנות וחוסר־היציבות בעולם הערבי, בצד העושר העצום שצבר, עוד מבליטים את סכנת המצב ביתר שאת.

 

פרק שישי: המלחמה בטרור: אנטבה    🔗

מראשית שנות החמישים סבלה ישראל מפעם לפעם מהתקפות טרור מעבר לגבולותיה והגיבה מדי פעם כפשיטות תגמול. ב־1968 תקף אש“ף לראשונה מטרה ישראלית בחוץ־לארץ על־ידי חטיפת מטוס “אל־על” שטס מרומא לתל־אביב והפנייתו לאלג’יריה. מאז היו מטוסים ישראליים שעשו את דרכם מישראל ואליה, משרדים ישראליים בארצות־חוץ ושגרירויות ישראליות נתונים להתקפות מצד פלגים שונים באש”ף, שהסתייעו לעתים קרובות כקבוצות אחרות שבקהיליית הטרור הבינלאומית. התקפה על צליינים פורטוריקנים בנמל־התעופה לוד נערכה על־ידי אנשי “הצבא האדום היפאני” ולא פעם נתפסו בישראל מחבלים גרמנים וצרפתים שהגיעו ארצה בשליחות אש"ף.

המדיניות שנקטה ישראל מן ההתחלה היתה לדחות כל פשרה עם הטרור ולעקור אותו משורש בכל אשר יתגלה. למשל, כאשר מחבלים חטפו מטוס “סאבנה” בלגי ואילצו אותו לנחות בנמל־התעופה בן־גוריון, במאי 1972, השתלטו עליו כוחות מיוחדים שהתחזו כטכנאים ועובדי־קרקע, הרגו שני מחבלים ערבים ושחררו 97 נוסעים. כשנתפסו ילדים כבני־ערובה במעלות שבגליל העליון, במאי 1974, הסתערו כוחות צה"ל על בניין בית־הספר על אף הסכנה לחיי הילדים: המחבלים נהרגו, אבל 22 ילדים קיפחו את חייהם. בהתקפה בכביש־החוף חיפה–תל־אביב, אגב חטיפת אוטובוס, התפתח קרב שבמהלכו נהרגו כל המחבלים פרט לשניים, אך גם יותר מ־30 נוסעים. באחת ההתקפות על מטוס “אל־על” בנמל־התעופה של ציריך הסתער איש־בטחון ישראלי על המחבלים שירו על המטוס והרג אחד מהם באקדח שבידו.

דגם זה איפיין את התגובה הישראלית האינסטינקטיבית לטרור מאז ועד עתה: התפשרות עם הטרור תוביל למצב בלתי־אפשרי. כל מחבל היוצא לפעולה נגד מטרה ישראלית חייב לדעת שייאלץ להילחם על נפשו בנסיגתו.

צה"ל הקים יחידה מובחרת שקיבלה אימון מעולה בפעולות נגד טרור. המדיניות שמדריכה את הישראלים בסוגיה זאת הוגדרה הגדר היטב על־ידי שמעון פרס, שכיהן כשר בטחון בתקופת פעולת־החילוץ באנטבה ב־1976. בוועידה שהנה בטרור הבינלאומי הוא חזר והדגיש כי הכניעה לטרור אסורה מכל וכל, כי ישראל חייבת לקיים מערכת מודיעין משוכללת ומערכת אתראה מוקרמת עם אנשים מאומנים היטב כדי לבטל את יתרון ההפתעה וההתקפה חסרת־ההבחנה שבידי המחבלים. הוא ציין כי חשוב להילחם בטרור לא רק בתחום המבצעי אלא גם בתחום הפסיכולוגי. כדבריו, הנטייה מצד קבוצות הטרור להתהדר בתארים כגון “הצבא האדום” או “ארגון השחרור” אסור שהיא תוליך שולל אותנו או את כלי־התקשורת הנוטים להתפתות לעתים קרובות… את קבוצות הטרור יש לצייר בצבעים האמיתיים שלהן – קבוצות שקצה נפשן בדמוקרטיה, קבוצות בלתי־ממושמעות, מושחתות בגישתן לחיים, ושאינן יכולות להשתחרר משלטון הרצח והשנאה. הטרור, אמר, נעשה לתופעה בינלאומית והמלחמה נגדו אף היא חייבת להיות בינלאומית. רוב האומות והעמים החופשיים הס אויבים בעיני אנשי הטרור; מכאן שהאמצעים נגדם מחייבים תיאום בינלאומי.

התגובה הדראמטית ביותר לטרור הבינלאומי היחה ללא ספק המבצע הישראלי שהביא לשחרורם של 100 בני־ערובה ישראלים, אשר נחטפו במטוס “איר פראנס” והונחתו באנטבה שבאוגאנדה.

ביום ראשון, 27 ביוני 1976, נחטף מטוס “איר פראנס”, שהיה בטיסה מס' 139 מתל־אביב לפאריס דרך אתונה, על־ידי ארבעה מחבלים לאחר שהמריא מאתונה. שניים מהם, גבר ואשה, היו גרמנים, אנשי קבוצת המחתרת העירונית באדר־מיינהוף; ושניים היו ערבים, חכרי החזית העממית לשחרור פלסטין. במטוס היו 256 נוסעים ו־12 אנשי־צוות. המחבלים ניצלו את סידורי הבטחון הרופפים באתונה והצליחו להעלות על המטוס אקדחים ורימוני־יד. אחרי שנחטף הונחת המטוס לתדלוק בבנגאזי שבלוב ומשם המשיך דרומה ונחת באנטבה שבאוגאנדה, שם הצטרפו לחוטפים מחבלים ערבים נוספים ויחידות מצבא אוגאנדה, שהעבירו את בני־הערובה לבניין המסוף הישן שבשדה־התעופה.

ב־29 ביוני שידר ראדיו אוגאנדה את דרישות החוטפים – שחרורם של 53 מחבלים שפוטים, 40 בישראל, 6 בגרמניה המערבית, 5 בקניה, 1 בשווייץ ו־1 בצרפת. בינתיים הופרדו הישראלים משאר הנוסעים ותוך שבוע ימים הוטסו הלא־ישראלים לצרפת. ממשלת ישראל עמדה בפני הבעיה כיצר להשיג את שחרורם של בני־הערובה הישראלים והוקם מנגנון למו"מ באמצעות מתווכים.

ב־28 בערב נתן הרמטכ“ל, רב־אלוף מרדכי (“מוטה”) גור, הוראה להכין מיד כוח צנחנים שיהיה מוכן לצנוח באנטבה, או להגיע לשם דרך אגם ויקטוריה, להשתלט על המסוף, להרוג את המחבלים ולהגן על בני־הערובה עד לסיום המו”מ עם ממשלת אוגאנדה לשחרורם. אבל ראש־הממשלה, יצחק רבין, סירב לשקול את התוכניות המבצעיות שהוגשו לו בטענה שאין בהן כדי לפתור את הבעיה כליל. עמדתו הכללית באשר לאפשרות של מבצע צבאי אכן היתה ספקנית בשלב זה של האירועים.

לשר הבטחון, שמעון פרס, היתה דעה שונה לחלוטין. בכל הדיונים הוא חזר והדגיש את החשיבות העליונה שבאי־כניעה למחבלים; הצלחתם בפעולה זאת תהווה תבוסה רבתי לישראל מבחינה מדינית ומוסרית ותשמש תקדים מסוכן ביותר לעתיד המאבק בטרור וכחטיפות. נוסף לשיחות שניהל בנידון עם הרמטכ“ל הוא דן בפרטי המבצע עם הקצינים הבכירים שהיו מעורבים בו במישרין. רב־אלוף גור מצדו הדגיש את חשיבות ההצלחה במבצע מעין זה ואת התוצאות האומללות של כשלון: בלשון חד־משמעית מסר לשר הבטחון שלא ימליץ על פעולה כל עוד לא ישתכנע אישית כי הסיכויים סבירים וההצעה היא בגדר האפשר. ביום רביעי התכנסה הממשלה שנית לדיון בנושא וראש־הממשלה חזר על דבריו שאם לא יקבל הצעה לפעולה צבאית באישור המטכ”ל הוא יציע לממשלה לקבל את דרישות המחבלים ואת התנאים שהציגו כדי להשיג את שחרורם של בני־הערובה.

במקביל לעבודות התכנון שנעשו במטכ“ל החליט תא”ל דן שומרון. קצין צנחנים וחי“ר ראשי (ומפקד חטיבת שריון בסיני במלחמת יום־הכיפורים), ביום שני ה־28 ביוני – ללא הנחיות מגבוה – להתחיל בתכנון שחרורם של בני־הערובה באנטבה. ברגע שהתחילו בהפרדת הישראלים משאר הנוסעים הוא נזכר ב”סלקציות" שערכו הנאצים במחנות־הריכוז ונתן הוראה לסגל שלו שיתחיל בתכנון מידי. ביום רביעי בערב כבר התגבשה במטהו תוכנית שהתבססה על הנחתת כוחות בשדה־התעופה החדש של אנטבה, נסיעה ברכב (שיותאם לתנאי המקום באוגאנדה) לנמל־התעופה הישן, חיסול המחבלים ושחרור בני־הערובה. היה ברור למתכננים שאין טעם לתכנן במושגים של פעולה המיועדת לכיבוש נמל־התעופה כולו, כי הדבר עלול להביא לרצח בני־הערובה בידי המחבלים וחיילי אוגאנדה. המהלומה הראשונה תונחת על המחבלים ומנקודה מרכזית זאת תתפתח הפעולה לסביבה הקרובה. חיל־האוויר מסר לסגל של שומרון כי מטוסי ה“הרקולס” יוכלו להגיע לאנטבה, אלא שתתעורר בעיית תדלוק בדרך חזרה. כפתרון לבעיה הוצע לתדלק באנטבה, ממאגרי הדלק הקיימים בנמל־התעופה הבינלאומי במקום.

בבוקר יום חמישי ה־1 ביולי פנה ראש־הממשלה, שכבר היה נתון ללחץ גובר והולך מצד הציבור ומשפחותיהם של בני־הערובה, אל השרים וביקש החלטה מהירה לאישור שחרורם של המחבלים האסורים כדרישת החוטפים, כדי להחזיר את בני־הערובה הביתה. בקשה דומה הפנה לראש האופוזיציה, מנחם בגין, וליו“ר ועדת החוץ והבטחון בכנסת, יצחק נבון, וקיבל אישור מהם. אולם אותו יום אחר־הצהריים הוזמן שומרון על־ידי ראש אג”ם, אלוף יקותיאל אדם, לבוא למטכ“ל ולהגיש את תוכניתו. בפגישה השתתפו שר הבטחון שמעון פרס, הרמטכ”ל רב־אלוף גור, ראש אג“ם האלוף אדם, מפקד חיל־האוויר אלוף בנימין פלד ועוזר ראש אג”ם תא“ל אביגדור בן־גל. היתה זו הפעם הראשונה שהתוכנית הוגשה לפרטי פרטיה. דובר בה על נחיתה באנטבה במוצאי שבת ה־3 ביולי בשעה 23.00 ועל חזרה “יבשה” בליל שבת באמצעות דגם. לאור העובדה שה”מיגים" של חיל־האוויר האוגאנדי חונים בנמל־התעופה הישן הניחו שחייב להיות מסלול נסיעה משם לנמל־התעופה החדש.

לאחר ששומרון סיים את דבריו פנה שמעון פרס לכל אחד מן הנוכחים ושאל מה הם, לדעתו, סיכויי ההצלחה, כמה נפגעים הוא מביא בחשבון ואם הוא ממליץ על ביצוע הפעולה או לאו. היו כאלה שהתנגדו למבצע; היו כאלה שהעריכו את הסיכויים ‏חצי־חצי. תשובתו של שומרון היתה שקיימת נקודה חלשה אחת – הנחתת המטוס הראשון בלי לעורר חשד. אם הדבר הזה יתכן, תיתכן הצלחה מלאה. עם קורטוב של מזל לא יהיו נפגעים בכלל. אם יתחולל קרב הוא העריך שיהיו 10 נפגעים והמליץ לבצע את הפעולה. פרס התייחס בחיוב לתוכנית בתנאי שתזכה באישורה הסופי של הממשלה והורה להם להמשיך בכל ההכנות. לפני צאתם מן החדר פנה שומרון לפרס ואמר, “אני מניח שפיקוד המבצע יוטל עלי”. פרס הסתכל על הרמטכ"ל ואמר, “כסדר, אתה מפקד הפעולה”. לשומרון ניתנה הסמכות לבחור את היחידות שישתתפו במבצע והוסכם שבליל שבת יפעילו את התוכנית בדגם. בשבת ימריאו משארם א־שייח לאנטבה, בשעה 15.30.

כדי שלא לעורר חשדות שמתכננים פעולה צבאית נמשכו כל המגעים הדיפלומאטיים בצרפת ובאוגאנדה ונרמז שישראל תיכנע לדרישות המחבלים ותעשה את הסידורים הדרושים לכך עד יום ראשון 4 ביולי. מכאן שלא היה מנוס משחרור בני־הערובה לפני מועד זה. שיקול זה הותיר את מוצאי שבת כאפשרות האחרונה.

היחידות המשתתפות רוכזו ללא דיחוי, קווי הטלפון לבסיסם נותקו ועל האנשים נאסר לעזוב את המקום. רוכזו מאתיים לוחמים מאומנים היטב, רובם ותיקים ובעלי ניסיון קרבי

הבעיה המורכבת של הנחתת הכוח באנטבה (שהצריכה מידע מודיעיני נוסף) נשארה פתוחה ובינתיים היתווה המטכ"ל את הקווים הכלליים של המבצע מנקודת הנחיתה ואילך וקבע יחידות ומשימות. יהיה –

1. כוח שיאיר את המסלול וישתלט עליו;

2. כוח שישתלט על המסוף הישן וישחרר את בני־הערובה;

3. כוח שישתלט על המסוף החדש;

4. כוח שישתלט על שדה־התעופה וישמיד את מטוסי־הקרב האוגאנדיים

5. כוח שיעביר את בני־הערובה מן המסוף למטוסים.

במהלך התכנון וההכנות למבצע נעשה שימוש רב בתצלומים שערכו אנשי חיל־האוויר של צה"ל שנים אחדות קודם לכן, כאשר אימנו את חיל־האוויר האוגאנדי. (באחד הסרטים הביתיים שסקרו נראה אידי אמין, שליטה של אוגאנדה, כשהוא מגיע לנמל־התעופה במכונית “מרצדס” שחורה, בליווי “לנדרובר”, ומכאן צמח הרעיון לחפש “מרצדס” שישמש לצורך הונאה במבצע). למידע זה נוספו ידיעות שליקטו חוקרים מיוחדים בשיחות עם נוסעים לא־יהודים ששוחררו על־ידי המחבלים והגיעו לפאריס. מדיווחים אלה נתקבלה תמונה ברורה של שיגרת היומיום בנמל־התעופה: היכן ישנו; היכן מקומם של השירותים וכיצד להגיע אליהם; מהי שיגרת השמירה והיכן חדרי המחבלים; טיבם ואופים של המחבלים וצורת התנהגותם כלפי בני־הערובה; מקומם של החיילים האוגאנדים בבניין וסביבו, ושיגרת השמירה שלהם.

אותו יום שישי שידרה הטלוויזיה הישראלית סרט שהוסרט על־ידי כתב זר ובו נראה המסוף החדש באנטבה. מכאן למדו שהמסוף החדש הוא בניין של שתי קומות. ניתנו גם תצלומים של המסוף הישן, שבו הוחזקו בני־הערובה הישראלים. הנוסעים ששוחררו סיפרו שהמחבלים הניחו תיבות במסוף; מכל תיבה השתלשל פתיל לבן והתקבל על הדעת כי התיבות מכילות חומר־נפץ. אך כיוון שהיו גם ידיעות על הימצאותם של חיילים אוגאנדים על גג הבניין נתבקשה ההשערה שהתיבות אינן אלא תחבולה להפחדת בני־הערובה וכי הבניין בעצם אינו מוכן לפיצוץ.

עם הצטברות החומר המודיעיני החליט רב־אלוף גור שהמבצע אפשרי בהחלט וכי הוא רשאי להציע לשר הבטחון להכניסו לפעולה. יחד עם זאת נתן הוראה שיפקד על המבצע ממיפקדתו במטכ“ל וכי ראש אג”ם אלוף יקותיאל אדם ומפקד חיל־האוויר אלוף בנימין פלד יהוו מיפקדה קדמית של המטכ"ל במטוס מעל זירת הפעולה. הוחלט גם על מטוס נוסף שיתלווה למיפקדה הקדמית, ובו יותקן בית־חולים שדה בציוד מלא; מטוס זה אמור היה לנחות בנאירובי ללא אתראה מוקדמת ולהקים בית־חולים שדה לטיפול בבני־ערובה או בחיילים פצועים, אם יהיו כאלה.

את גור הטרידה המחשבה אם המטוסים יוכלו לנחות בשלום בחשכה עד שהמריא יחד עם פלד, ביום שישי, והשתכנע שהם מסוגלים לבצע נחיתה “עיוורת”. לפי כל הסימנים אמור היה מזג־האוויר להיות נוח בליל הפעולה, לילה חשוך ללא אור ירח.

ביום שישי, בעוד האנשים מתרגלים את המבצע על־פי דגם, נמשך הדיון בממשלה. ראש־הממשלה הביע ספקות רציניים באשר לאפשרות הביצוע של הפעולה. בינתיים נועד הרמטכ"ל עם כל המפקדים הנוגעים בדבר. הוא שאל כל אחד מהם כיצד הוא מעריך את הסיכויים. כולם הביעו דעה שהמשימה אפשרית וכי סיכויי ההצלחה טובים. גור פנה לכל אחד מהם, שאל אותם אם הם מודעים למחיר הכשלון. עם זאת הודיע להם שביום המחרת, בשבת, הוא יבוא לממשלה וימליץ על ביצוע הפעולה.

בשבת בבוקר, בשעה 08.00, הגיש גור את תוכניתו לשר הבטחון ושניהם הגישו אותה לראש־הממשלה. גור פתח ואמר, “אני מגיש לך תוכנית לביצוע עוד הערב. האנשים יצאו לדרכם והפעולה כולה מתנהלת לפי התוכנית”. ראש־הממשלה אישר את התוכנית, בתנאי שתזכה באישור הממשלה. כעבור שלוש שעות נערך התדרוך האחרון לחיילים. ההמראה נקבעה לשעה 15.30.

וזאת היתה התוכנית: המטוס הראשון ינחת על המסלול ויוריד יחידת צנחנים שמתפקידם יהיה לדאוג לתאורת־החירום במסלול בנוסף לסידורי התאורה הקיימים. המטוס יתקדם במהירות לקצה המסלול ושם תרד היחידה שאמורה לפשוט על שני המסופים ולכבוש אותם. היחידה בפיקודו של סא“ל יונתן (“יוני”) נתניהו, בשני “לנדרוברים” וב”מרצדס“, תנוע ישר למסוף הישן כדי לשחרר את בני־הערובה. הצנחנים בפיקודו של אל”מ מתן וילנאי ינועו ברגל למסוף החדש וישתלטו עליו, על מגדל הפיקוח ועל רחבת התדלוק. מפקד הפעולה, אלוף דן שומרון, ירד עם שתי יחידות־חלוץ אלה יחד עם סגל המיפקדה הקדמית.

המטוס השני ינחת שבע דקות אחרי הראשון ויאפשר בכך לכוח של נתניהו לכבוש את המסוף הישן בהתקפת־פתע ולשחרר את בני־הערובה. גם מטוס זה ימשיך לקצה המסלול ויוריד את שאר הכוחות, לרבות שתי שריוניות שישתלטו על סביבת המסוף ויסייעו בשחרור בני־הערובה. במטוס זה יימצא גם ג’יפ הפיקוד של שומרון אשר יאפשר לו לנוע במהירות בין היחידות, לפקח עליהן וגם לקיים מגע ישיר עם מטוס הפיקוד שיחוג מעליו.

המטוס השלישי ינחת מיד אחרי השני ויוריד שתי שריוניות נוספות לכוח של נתניהו ויחידת “גולני” בפיקודו של אל"מ אורי שישתלט על השטח המקשר את שני המסלולים, יפעל כעתודה במקרה של התפתחות בלתי־צפויה במקומות שונים בשדה־התעופה ויסייע לבני־הערובה לעלות על מטוס החילוץ.

המטוס הרביעי והאחרון יוריד את שאר כוחות העתודה וכן טנדר “פג’ו” לשם פינוי מהיר של פצועים. יהיה בו צוות רפואי וגם צוות תדלוק. מטוס זה נצטווה להמשיך למסוף הישן כדי להעלות את בני־הערובה.

ההנחה היתה כי השלבים הקריטיים בפעולה יהיו הנחיתה עצמה; ההסתערות על המסוף הישן; סיכול נסיונות להחיש תגבורת אוגאנדית; והחזקת המסלול שתבטיח המראה בשלום הביתה.

בשעה 15.20 אישרה הממשלה, במהלך דיוניה על המבצע, את ההמראה שנועדה לשעת 15.30; המבצע עצמו טרם אושר. ההנחה היתה שאם לא יינתן האישור יספיקו המטוסים לחזור לבסיסם. בשעה 16.00 כבר היו כל המטוסים באוויר ואז אישרה הממשלה את הפעולה פה אחד.

בתום טיסה של שבע שעות נכנס הכוח לטווח של מגדל־הפיקוח באנטבה. הפעולה תוכננה כך שהמטוס הראשון יוכל להשתחל מאחורי מטוס־משא בריטי, שיגיע בהתאם ללוח־זמנים קבוע מראש, ולא יעורר חשד. ובדיוק כפי שתוכנן הם התיישבו מאחורי המטוס הבריטי שעה שקברניטו ביקש מן המסוף רשות נחיתה. מעל ימת ויקטוריה טסו בגשם סוחף ואת ההכנות לנחיתה עשו בעזרת מכשירים. פתאום פסק הגשם, השמים התבהרו ולנגד עיניהם הופיעו אורות הנחיתה של נמל־התעופה אנטבה.

מטוס־המשא הבריטי נחת, וה“הרקולס” הישראלי הראשון החליק מיד אחריו בלי לעורר חשד כלשהו במגדל־הפיקוח. כשנגעו הגלגלים בקרקע האט הטייס בהתאם לתוכנית וקבוצת־החלוץ זינקה מן המטוס בעודו בתנועה. הם רצו בשולי השדה ושתלו אורות מיטלטלים שנועדו לספק תאורה אלטרנאטיבית לשלושת המטוסים שיבואו אחריהם במקרה של כיבוי אורות בשרה־התעופה. המטוס המשיך בלי אורות לפינה חשוכה בשדה, שאר האנשים ירדו ממנו ואחריהם ה“מרצדס” ושני ה“לנדרוברים”. מסביב שרר שקט ושלווה. הרעש היחיד בקע ממטוס־המשא הבריטי שנע לעבר המסוף. והוא השתיק את הרעש שהקים כוח־הנחיתה הישראלי. תא"ל שומרון הסתכל סביבו ואמר לאנשיו, “חבר’ה, הפעולה הצליחה, אם כי לא נורה עדיין אפילו כדור אחד”.

האנשים עלו על כלי־הרכב ואלה נסעו לאטם בפנסים דולקים לעבר המקום שבו הוחזקו בני־הערובה. ה“מרצדס” בראש, ואחריה שני ה“לנדרוברים”. השטח היה מואר היטב ולא היה קושי במציאת הדרך ליעד. כמאה מטר לפני מגדל־הפיקוח נלכדו באור הפנסים הישראליים שני חיילים אוגאנדים. נתניהו ועוד קצין שלפו אקדחים שהיו מצוידים במשתיקי קול. אחד האוגאנדים כיוון את הרובה לרכב וקרא לו לעצור. נתניהו והקצין השני ירו בחייל האוגאנדי ממרחק 10 מטר ופגעו בו. בגלל ההיתקלות המקרית הזאת ירדה היחידה מן הרכב בו במקום, במרחק 50 מטרים בערך מן המסוף במקום להגיע אליו בנסיעה, ומיהרה אליו ברגל. אחת הכניסות למסוף היתה חסומה, ועל כן חדר הכוח בכניסה השנייה במקום בשתיהן, כפי שתוכנן. כיתת־החוד פרצה לאולם שבו שכבו בני־הערובה על הרצפה, שקועים בשינה. אחד המחבלים בצד ימין של האולם פתח באש ונהרג. עוד שני מחבלים – אחד מהם אשה – עמדו ליד החלון בצד שמאל של האולם ונורו למוות. בירכתי האולם זוהה מחבל נוסף ונהרג. באולם היתה תאורה מלאה וקל היה לזהות את המחבלים, כי כולם עמדו על רגליהם חמושים. ההפתעה היתה מלאה.

מן הרגע שנורה הזקיף האוגאנדי מחוץ למסוף ועד שנהרגו ארבעת המחבלים בתוך המסוף לא חלפו אלא 15 שניות. מהירות הביצוע של הפעולה היתה ללא ספק הגורם העיקרי בהצלחה התחילתית. אחד החיילים הורה לכל בני־הערובה, בעברית ובאנגלית, להישאר על הרצפה – אבל אחד הנוסעים שקפץ על רגליו מרוב התרגשות נורה אף הוא. סא"ל נתניהו בא בעקבות המסתערים. הוא הגיע לכניסה לאולם והשתהה בגינה לפני הכניסה. פתאום הופנתה אש לעבר היחידה התוקפת ממגדל־הפיקוח. נתניהו נפגע מכדור בצווארו. אמנם הצליחו לפנותו, אבל הוא מת מפצעיו.

המטוס השני אמור היה לנחות בדיוק שבע דקות אחרי הראשון ולאפשר בכך לכוחות המסתערים להפתיע את המחבלים כליל. שלושת המטוסים האחרים נחתו כמתוכנן והורידו את הרכב המשוריין. הכוח נחפז למסוף, עם שומרון, בג’יפ. בתוך המסוף המשיכה יחידת ההסתערות בטיהור והרגה כל מחבל או חייל אוגאנדי שתקף אותה. שני מחבלים אירופיים ניסו להתחמק מן המסוף, בהתחזותם כבני־ערובה. אחד המ“כים קרא להם לעמוד כשהבחין ברימון המשתלשל מאחת החגורות שלהם. אבל השניים המשיכו בדרכם ונורו; הם התפוצצו ברימון שנפגע. יחידות אחרות בדקו בחדרי האח”מים ובמחלקת המכס וטיהרו אותם: 60 חיילים אוגאנדים בקומה השנייה נמלטו על נפשם. כסופו של דבר נהרגו במהלך הפעולה 5 חיילים אוגאנדים. 13 מחבלים הופתעו, חלקם כשנתם, ונורו למוות מטווח קצר.

החיילים האוגאנדים שעל מגדל־הפיקוח הוסיפו לירות על חיילי צה“ל בעוד בני־הערובה מתפנים מן האולם. לנגמ”ש שהיה עם הכוח ניתנה הוראה לנטרל את מגדל־הפיקוח. הדבר נעשה באש מרוכזת של מקלעים כבדים ואר.פי.ג’י. על־ידי כך נתאפשר לאל"מ אורי ולשתי היחידות שהיו עמו, לאחר שמטוס מס' 3 התקרב למסוף הישן, להחיש את קצב פינויים של בני־הערובה. במטוס החילוץ נמצא הצוות הרפואי והוא התחיל מיד בטיפול בפצועים. העלאתם של בני־הערובה, של הפצועים והחללים ארכה כחמש־עשרה דקות.

ברגע שפרצו היריות במסוף הישן נצטווה אל“מ וילנאי להיכנס לפעולה. אחת היחידות נעה ישר למסוף החדש ואחת ערכה בדיקה בחניון למטוסים שממול למסוף. היחידה שפנתה למסוף הסתערה על הבניין, ובדקה את הכניסה, את שתי הקומות שלו ואת הגג. הם קיבלו הוראות שלא לירות על חיילים אוגאנדים במסוף החדש אם אלה לא יפתחו עליהם באש. לאוגאנדים ניתנה אפשרות להימלט אבל 15 מהם שנכנעו נסגרו באחד החדרים והוזהרו שלא לעזוב את המקום. תוך 15 דקות מתחילת הפעולה השתלט הכוח של וילנאי על המסוף החדש, ולמקום הגיע טנדר ה”פג’ו" עם ציוד התדלוק. בשלב זה הציעו וילנאי וקברניט המטוס המוביל (מפקד הטייסת) שלא לבצע את התדלוק באנטבה. שומרון קיבל את עצתם וביקש רשות להמריא ללא תדלוק ממיפקדת המטכ“ל הקדמית שחגה מעליו ב”בואינג" 707. הרשות ניתנה: ניתנו הוראות שלא לתדלק באנטבה אלא בנאירובי הקרובה.

המטוס הראשון נחת בשעה 23.01; בשעה 23.58 – בתום 57 דקות מתחילת הפעולה – המריא המטוס הראשון עם בני־הערובה מאנטבה בכיוון נאירובי. כעבור 42 דקות יצא המטוס האחרון לאחר שאחד היחידות האחרונות שעזבו את נמל־התעופה העלתה באש מקלעים שמונה “מיגים” של חיל־האוויר האוגאנדי. שומרון ומטהו נשארו עם יחידת־המאסף והמריאו עמה במטוס האחרון.

המטוסים נחתו לתדלוק בנמל־התעופה נאירובי ומשם עשו את דרכם חזרה לישראל, לקבלת־פנים שופעת שמחה וחדוות־נצחון בתום מבצע חילוץ שהיה מן המחשמלים ביותר, התושייתיים והמהוללים ביותר בהיסטוריה. במטכ“ל בתל־אביב ישבו ראש־הממשלה, שר הבטחון, רב־אלוף גור, ואנשי המטכ”ל והרימו כוסית לחיי החוזרים מאנטבה.

היה זה מבצע בעל סיכון גבוה. הוא לא נועד לכיבוש שטח או לגרימת אבידות באש מרוכזת: הוא נועד לחילוץ בני־ערובה שהוחזקו תחת משמר. ובתנאים כאלה לא היה טעם בהפעלת אש מרוכזת שהיתה משיגה תוצאות הפוכות. נדרש כאן בהכרח מבצע מתוחכם ביותר, שימוש בפגיון חד במקום פטיש מוחץ, ומכאן שהיה מורכב לאין־ערוך. המהירות היתה העיקר והתמצית שבו, כי כל היסוס היה עולה בחייהם של בני־הערובה הישראלים. מול הכוח ניצבו 10–13 מחבלים ששים אלי־הרג, שהתמקמו בין בני־הערובה. מסביב לכוח נערכו מאות חיילים אוגאנדים. עיקר הבעיה היתה לחלץ את בני־הערובה חיים. עובדה מנחה זאת השפיעה על התוכנית כולה ועל אופן ביצועה. זאת ועוד, למבצע זה לא היה מירווח־בטחון. בשדה־הקרב, אם אין מצליחים בהתקפה מנסים שוב ועוברים לגיזרה אחרת. אם אחד הגדודים נכשל מטילים למערכה גדוד אחר. ניתן לגייס סיוע ארטילרי ואווירי בשעת הצורך. אבל תמיד קיים מירווח של בטחון. בפעולה כמו באנטבה כל האלמנטים תלויים זה בזה. המישגה הקל ביותר, השיבוש הקל ביותר בתיאום, וכל הבניין עלול להתמוטט כחפיסת־קלפים. לקח זה נלמד מן הניסיון האומלל שעשתה ארצות־הברית לחלץ את בני־הערובה שלהם באיראן ב־1980. במבצעים כאלה יש מעט מירווח־בטחון או לא כלום.

התכנון נעשה בתנאים הקשים ביותר, בגלל הנעלמים הרבים. כל הסיפורים שנתפרסמו לאחר מעשה על סוכנים באוגאנדה ובימת ויקטוריה הם פרי דמיון טהור וחסרי־יסוד. הפעולה באנטבה היא תוצאה של הכשרה רבת־שנים לקראת מקרה כזה מצד היחידה ללוחמה בטרור ויחידות הקומאנדו האחרות שנלוות אליה, ועדות לכך שצה"ל אינו סומך על נסים. חושבים על כל האפשרויות ומתכוננים לקראתן מבעוד זמן, כך שניתן היה לתכנן ולבצע את הפעולה הזאת תוך זמן קצר מאוד. מעשה החילוץ באנטבה הנחית מהלומה קשה על הטרור הבינלאומי והוליד החלטה חדשה, בארגון האומות המאוחדות ובמקומות אחרים, להילחם בתופעה מסוכנת זאת ולפעול לפי הדוגמה שהציבה ישראל.

בדיון במועצת הבטחון של האו"ם, שבו נעשה ניסיון להוקיע את ישראל על פעולת החילוץ שעשתה באנטבה, אמר המחבר, שייצג אז את ישראל, כדברים האלה: "נגזר על ארצי הקטנה, למודת־המלחמה, הנאבקת עם קשייה, להראות לעולם שקיימת אלטרנאטיבה לכניעה לטרור ולסחטנות. נגזר עלינו להוכיח לעולם שניתן לטפל במגיפת הטרור הבינלאומי. עתה מוטל על אומות העולם, בלי להתחשב בחילוקי־הדעות המדיניים המפרידים ביניהן, לעשות יד אחת נגד האויב המשותף שאינו מכיר בשום סמכות, אינו יודע גבולות, אינו מכבד ריבונות כלשהי, מתעלם מהגינות אנושית בסיסית ומתיר את רסן החיה שבאדם.

אנו באים למועצה בדברים פשוטים: אנו גאים במה שעשינו, כי הוכחנו לעולם שבארץ קטנה, במצב שישראל נתונה בו ושחברי המועצה כבר מכירים אותו יפה, כבוד האדם, חיי אדם וחירות האדם הם ערכים עליונים. על כך גאוותנו, לא רק משום שהצלנו את חייהם של יותר ממאה אנשים חפים – גברים, נשים וילדים – אלא משום המשמעות שנודעת למעשה זה לעניין חירות האדם.

אנו קוראים למוסד זה שיאסור מלחמה על הטרור הבינלאומי, שיוציא אותו מחוץ לחוק וישרש אותו באשר הוא שם. אנו קוראים למוסד זה, ואנו קוראים במיוחד למדינות החברות ולארצות העולם, שיתאחדו במאמץ משותף להוציא פושעים אלה מחוץ לתחום החברה האנושית, ועמם כל מדינה המסייעת בצורה כלשהי לפעולות־הרשע שלהם…"

 

פרק שביעי: מבצע שלום הגליל    🔗

באביב 1981 חלה תפנית חדשה במלחמת־האזרחים המתמשכת בלבנון, המייסרת את המדינה האומללה הזאת מאז 1975, כאשר הכוחות הסוריים שישבו על כביש דמשק–ביירות נעו צפונה במטרה לחדור לשטח ההררי שמצפון לכביש וצפונית־מזרחית לביירות שהוחזק בידי כוחות הפלאנגה הנוצריים בפיקודו של באשיר ג’ומייל. מאז 1976 קיבלו כוחות אלה ציוד צבאי מישראל ודחקו בישראלים שיהיו מעורבים צבאית בלבנון כדי להרחיק משם את הכוחות הסוריים ואת אש"ף.

גל חדש זה של לחימה בלבנון התמקד סביב העיר הנוצרית זחלה שבבקעת הלבנון ועל הכביש הראשי המחבר את ביירות ודמשק. תושבי זחלה ניסו לסלול דרך חליפית לכביש זה, שהיה בשליטת הסורים, שהיתה מאפשרת להם מגע ישיר עם השטח ההררי מזרחה מזה שהוחזק על־ידי כוחות הפלאנגה. הסורים התנגדו לסלילת הדרך ופתחו בהפגזה שיטתית על העיר זחלה. קרבות פרצו בין הצבא הסורי ויחידות נוצריות מתוגברות בעוד הסורים הולמים בעיר ללא הבחנה. בלחימה מסביב לזחלה הנצורה היו נפגעים רבים ונגרם נזק כבד.

לקראת סוף אפריל 1981 תקפו הסורים את עמדת הנוצרים בהר סנין, הידועה בשם “החדר הצרפתי”. עמדה אסטרטגית זאת מאפשרת שליטה ארטילרית על זחלה מחד ועל נמל ג’וניה מאידך, שנעשתה בירת המובלעת הנוצרית מצפון לביירות. דרך נמל זה קיבלו הנוצרים את מלוא האספקה שלהם.

לאחר שנתקלו בהתנגדות עיקשת ב“חדר הצרפתי” ובהר הלבנון תקפו הסורים במסוקי־תקיפה בימים 25–27 באפריל. השימוש היעיל מאוד באש טילי מסוקים נגד העמדות הנוצריות בהרים העמיד את הנוצרים במצב חמור ביותר ובסכנת תבוסה מידי הצבא הסורי.

ביאושם פנו אנשי הפלאנגות לישראל וטענו כי ללא הגנה מהתקפות אוויר צפוי לעדה הנוצרית בלבנון טבח ואולי גם מסע־השמדה. ראש־הממשלה מנחם בגין הורה לחיל־האוויר הישראלי להגיש סיוע לנוצרים בנימוק שהעדה הנוצרית עומדת בפני סכנת כליה. בעיני הישראלים, לראשונה בארבע שנות המעורבות הסורית בלבנון, נתפרש האיום בהשמדת הנוצרים כחציית “הקו האדום” הדומם עם ישראל.

מבצע שלום הגליל

בהתאם להחלטת הממשלה הפיל חיל־האוויר, ב־28 באפריל, שני מסוקים סוריים 8–MI מתוצרת רוסית שהטיסו ציוד לכוחות הסוריים התוקפים. גם פעולה זאת הפרה את אחד ההסכמים הבלתי־כתובים, השקטים, שאיפיינו את יחסי ישראל־סוריה בלבנון. בתגובה לכך, כדי להגן על כוחותיהם מפני חיל־האוויר הישראלי, הזיזו הסורים את טילי קרקע־אוויר שלהם – שחיפו משטח סוריה על הבקעה במזרח לבנון שהיתה בידי הסורים – ישר לתוך הבקעה והפרו בכך עוד הסכם בלתי־כתוב בין הסורים והישראלים. שכן, נוכחות סוללות טילי קרקע־אוויר הסוריות כבקעת הלבנון הפריעה לטיסות הסיור הישראליות שנערכו דרך קבע מעל שטח לבנון, תוך הסכמה בשתיקה מצד הסורים.

באמצעות המתווך האמריקני שנשלח לאיזור על־ידי הנשיא רייגן, השגריר פיליפ חביב, ביקשו הישראלים שהסורים יחזירו את עמדות הטילים שלהם משטח לבנון. הסורים סירבו. בעצרת־עם (לרגל הבחירות לכנסת שעמדו ליערך ב־30 ביוני) סיפר מר בגין שמטוסים ישראליים נשלחו לתקוף את עמדות הטילים האלה באפריל אך לא ביצעו את המשימה בגלל עננות כבדה בשטח. השגריר חביב המשיך במאמציו, ללא הצלחה.

מפלגת הליכוד של בגין זכתה ביתרון קל על המערך, שהצליח להתאושש בצורה מרשימה ולהכניס לכנסת 47 במקום 32 החברים שהיו לו בכנסת היוצאת. בעזרת שלוש הסיעות הדתיות בכנסת עלה בידי מר בגין להקים ממשלת קואליציה.

ביולי 1981 הנחיתו יחידות אש“ף אש כבדה וללא הבחנה, מתותחי 130 מ”מ ארוכי־טווח מתוצרת סובייטית וטילי קאטיושה, על כ־33 ישובים עירוניים וכפריים בגליל הצפוני. הקרב בגבול הצפון נמשך כעשרה ימים; האוכלוסיה ישבה במקלטים וחיי היומיום הסדירים שובשו כליל. ברור היה שישראל לא תוכל להשלים עם מצב כזה ששם קץ לחיים הסדירים בגליל הצפוני. בקריית שמונה שבתה התעשיה ורבים מתושביה עזבו אותה. בעיר הנופש נהריה פסקה תנועת התיירות.

התגובה הישראלית, שכללה את הפצצת מיפקדת אש“ף ומחסניו בביירות ובסיסי אש”ף במקומות אחרים בלבנון, היתה נרחבת, עזה ומאסיבית. בשלב זה פתח השגריר חביב במו“מ להשגת הפסקת־אש ושני הצדדים – הישראלים שחייהם בגליל העליון נעשו בלתי־נסבלים ואש”ף שנפגע קשות מפעולת־התגמול הישראלית – נטו ליענות בחיוב. ב־24 ביולי 1981 הצליח השגריר חביב, בתיווכה של ערב הסעודית אצל אש"ף, להשיג הפסקת־אש. החיים בגליל התחילו לחזור למסלול תקין.

אך לא ארך הזמן ונתגלעו חילוקי־דעות באשר לטיבה של הפסקת־האש. הישראלים טענו כי לדידם הפסקת־האש היא הפסקת־אש גמורה, ללא פעולה כלשהי נגד מטרות ישראליות בישראל או נגד מטרות ישראליות ויהודיות בארצות־חוץ. אש“ף טען כי ההסכם חל רק על פעולות שמעבר לגבול לבנון עם ישראל. הפירוש האמריקני נטה לדעה שהפסקת־האש מתייחסת למטרות בישראל מכל כיוון שהוא, אך לא למטרות מחוץ לישראל. השקט בגבול הצפון אמנם נשמר אבל נערכו פעולות אחרות מטעם אש”ף. היו התנגשויות עם יחידות אש“ף שחדרו לישראל מירדן דרך הירדן; פעולות טרור נעשו בפנים הארץ; בפאריס נרצח דיפלומאט ישראלי; מטרות ישראליות ויהודיות הותקפו במקומות אחרים באירופה. ישראל הבהירה שכל הפעולות האלה הן בגדר הפרת הפסקת־האש. בתקופת הפסקת־האש ביצע אש”ף יותר מ־240 מעשי־טרור נגד מטרות ישראליות.

היו מקרים שהמתח הגיע כמעט לנקודת־שבירה כאשר כוחות צה“ל גויסו ונערכו לקראת חציית הגבול עם לבנון. שר הבטחון, אריאל שרון, לא הניח מקום לספק שבדעת ישראל לחצות את הגבול בכוח רב ולהרוס את התשתית של אש”ף. בשיחות שניהל, ובכלל זה עם נציגי ממשלת ארה“ב, הבהיר שברצונו ליצור מגע עם הנוצרים שמצפון לביירות ולתרום תוך כדי כך להקמת ממשלה יציבה בלבנון, ובזאת תיפטר לבנון מאש”ף ומן הכוחות הסוריים ותגיע אולי לכינון יחסים תקינים עם ישראל.

שיקול חשוב אותו זמן היה שישראל עמדה לסגת סופית מסיני, ב־26 באפריל, בהתאם לחוזה השלום שלה עם מצרים וההרגשה היתה שמצרים וארה"ב לא יגיבו בשלילה על פעולה כזאת מצד ישראל שמא תעורר התנגדות כזאת הרהור שני בישראל באשר לנסיגה מסיני. אלא שהפעולה נדחתה בגלל לחץ אמריקני כבד והתנגדות בממשלה עצמה.

הנסיגה מסיני הושלמה חרף התנגדות פנימית חזקה, וכוחות צה"ל נאלצו להרחיק בכוח רבים שסירבו להתפנות מן הישובים הישראליים בסיני ומן העיר ימית. לאחר מכן התחיל תהליך הנורמליזציה ביחסי ישראל ומצרים.

בקרב אנשי אש"ף גברו הסימנים של אי־שקט כיוון שהפסקת־האש עם ישראל ביטלה למעשה חלק גדול מזכות קיומו של הארגון. גברו הלחצים לחידוש מעשי־האיבה נגד ישראל.

ביום חמישי, 3 ביוני, בצאתו ממסיבה במלון “דורצ’סטר” בלונדון, נורה שגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, בידי מתנקש שגרם לו פצעים אנושים בגולגולת. המתנקש נורה למוות על־ידי איש בטחון מיוחד מטעם הסקוטלנד יארד ושותפיו לפשע נעצרו תוך זמן קצר על־ידי משטרת לונדון שחשפה כנופיית טרור וברשותה כמויות נשק ורשימות של ישראלים ויהודים בולטים בבריטניה כמועמדים לרצח. השלושה שנתפסו היו איראני, ירדני ועיראקי; הם השתייכו כנראה לקבוצת טרור עיראקית שנתפלגה מאש“ף בתקופת מנהיגותו של אבו נידאל ואומצה על־ידי הסורים. אש”ף טען שלא היה מעורב בנסיון הרצח.

ראש אש“ף יאסר ערפאת בשיחה עם מפקדיו באחד ממשרדי אש”ף בביירות בראשית “מיבצע שלום הגליל”.

סוללות טילי ס.א. 6 סוריים על זחל"מים (דובר צה"ל)

תותחים ניידים 75 מ“מ של צה”ל עוברים את נהר הליטני (צבי ריגר)

האלוף יקותיאל אדם (“קותי”) זמן קצר לפני שנהרג ע"י מחבלים בקרבת דאמור (במחנה)

ראש הממשלה מנחים בגין מסייר במבצר בופור בלווית שר הבטחון אריאל שרון

מייג’ר סעד חדד, מפקד המובלעת בדרום לבנון, מניף דגל לבנון החופשית על הבופור (דובר צה"ל)

עשן כבד בהפגזה על מערב ביירות (UPI)

רב אלוף רפאל (“רפול”) איתן (שלום בר־טל)

אלוף אמיר דרורי (מימין) מקבל מאלוף אביגדור בן־גל (“ינוש”) את פיקוד הצפון בשנה לפני מיבצע שלום הגליל. בעת המיבצע חזר בן־גל לשרת בחזית (קאמרה 2)

מחסום צה"ל על כביש דמשק–ביירות (חנוך גוטמן).

שר החוץ יצחק שמיר בשיחה בלשכתו בירושלים עם השגריר האמריקני פיליפ חביב (זום 77)

מחבלים יורדים ממשאיות בנמל ביירות לפני העברתם לספינות (חבקוק לוינסון)

ממשלת ישראל התכנסה והחליטה שאינה יכולה עוד לעבור בשתיקה על התגרות כזאת וביום שישי, 4 ביוני, נערכו התקפות־אוויר ישראליות על מטרות של אש“ף באיזור ביירות ובלבנון כולה. אש”ף הגיב מיד באש ארטילריה וקאטיושות על הישובים הישראליים בגליל הצפוני וגרם לנזק רב ופגיעות בנפש.

ב־6 ביוני תקף צה“ל בפיקודו של הרמטכ”ל, רב־אלוף רפאל (רפול) איתן. בשעה 11.00 חצה כוח שריון גדול את גבול לבנון במבצע “שלום הגליל”. ממשלת ישראל הצהירה כי מטרת המבצע להבטיח שהאיזור מצפון לגבול עם לבנון יפורז מכל יסודות עוינים למרחק שיוציא מחוץ לטווח את הערים והישובים הישראליים שלאורך הגבול. דובר הממשלה הודיע שמטרת המבצע להעמיד “…את כל ישובי הגליל מחוץ לטווח הארטילריה של המחבלים… הערוכים בלבנון”. לשון אחרת, מדובר היה במבצע שיקיף שטח למרחק של 40 ק"מ בערך מצפון לגבול הישראלי.

סימניה העיקריים של לבנון הם שני רכסי הרים אלפיניים (הלבנון המתנשא לגובה של 2046 מ' מדרום לביירות, ומול־הלבנון שמגיע לכדי 2814 מ' בהר החרמון). רכסים אלה מחלקים את הארץ לארבעה אזורים מקבילים מצפון לדרום. ואלה הם: מישור החוף; הרי הלבנון; בקעת הלבנון; והרי מול־הלבנון שראשיהם מהווים את גבול לבנון־סוריה.

האיזור ההררי קשה במיוחד לרכב קרבי משורין: הדרכים ההרריות צרות, רמת התחזוקה שלהם ירודה וקל להגן עליהן. איזור החוף נע ברוחבו מכמה מאות מטרים עד קילומטרים ספורים וערים וכפרים דוגמת צור, צידון ודאמור מהווים מחסומי־דרך יעילים לאורכו. על בקעת הלבנון ניתן בקלות לחפות באש ממדרונות ההרים סביבה והחקלאות המפותחת באיזור מקלה על הסוואת הכוחות המגינים. נהר הליטאני עובר בשטחים נרחבים בלבנון ממזרח למערב מבקעת הלבנון לים התיכון ועל דרום הבקעה ודרכי־הגישה מישראל חולש מבצר צלבני – הבופור, שמתרומם לגובה של 717 מ' ליד ברך הליטאני. שטח זה, על יתרונותיו ההגנתיים הרבים, הוחזק על־ידי שני כוחות צבאיים – כוחות אש“ף וצבא סוריה. לרשות אש”ף עמדו כ־15,000 לוחמים מאורגנים בעוצבות צבאיות, תחת פיקודה הכולל של המועצה הצבאית העליונה שלו. כוח זה נערך לאורך המדרונות המערביים של רכס החרמון, שנודע כ'“פתחלנד”; באיזור נבטיה שכולל את הר ארנון ושולט על ברך הליטאני; ולאורך הציר הראשי בין הקצה הדרומי של בקעת הלבנון וחוף הים התיכון דרומה מצידון. איזור נבטיה גם שולט על מה שקרוי הציר המרכזי לצפון מישראל, איזור עישיה–ריחן, איזור צור, האיזור שמדרום וממזרח לצור המתבסס על ג’ואיה, איזור צידון רבתי ואיזור החוף הצפוני בין דאמור וביירות. בכל אחד מאזורים אלה מנו כוחות אש“ף בין 1,500 לוחמים בקירוב וכוח חטיבה, וחימושם כלל נשק קל וכבד מסוגים רבים ושונים, ארטילריה בקאליבר 130 מ”מ עד 155 מ“מ ומשגרי טילי קאטיושה, וביניהם כאלה המסוגלים לירות ארבעים טילי 122 מ”מ. את מאגר הנשק של אש“ף, שכלל כמות גדולה מאוד של נשק נ.ט. ונ.מ., השלימו כ־100 טאנקים מיושנים מסוג T–34 ומספר נגמ”שים מסוג UR–416.

למעשה השתלט אש“ף על חלק ניכר משטחה של דרום לבנון והקים בו “מדינה בתוך מדינה”. השלטון הלבנוני נתבטל בגלל שיטות הטרור האכזריות של אש”ף, שהיו בבחינת סיוט לתושבים הלבנונים. עיקר התשתית הצבאית של אש“ף הוקמה בלב אזורים עירוניים וכפריים; למשל, מרתפים של בנייני־מגורים הפכו להיות מחסנים לנשק ולתחמושת הרסנית, ודירות רכות הפכו להיות עמדות־ירי. מערך כוחות אש”ף תוכנן כך שהאוכלוסיה האזרחית נעשתה לו למגן חי, ולמעשה לבני־ערובה בידי אש"ף.

הצבא הסורי, שנכנס ללבנון ב־1976 לבקשת כוחות הנוצרים שיגן עליהם מפני התקפות אש"ף, התמקם בלבנון עם כוח של 30,000 חייל בקירוב. היה זה לכאורה חלק מכוח ההרתעה הבין־ערבי לשמירת השלום שאמור היה להביא לידי הפסקת־אש במלחמת־האזרחים בלבנון, אלא ששאר היחידות הערביות הוחזרו בהדרגה כאשר התחיל להתברר שהכוח הסורי “לשמירת השלום” הוא למעשה כוח כיבוש סורי שנועד להגשים את מדיניות סוריה להפוך את לבנון למדינה וסאלית.¹⁶

צבא סוריה בלבנון כלל כוח דיביזיוני ובו חטיבת טאנקים ושתי חטיבות חי“ר של “צבא השחרור הפלסטיני”. חטיבת טאנקים נוספת וכוחות סיוע תפסו עמדות בין הגבול הסורי וג’וב ג’אנין, כחיפוי על סוללות טילי קרקע־אוויר מסוג סאם–3 וסאם–6 שהוצבו בלבנון. דרומית מזה התפרס כוח בגודל חטיבה בבקעת הלבנון משני צדי אגם קרעון, עד לאיזור חצביה. הכוח הסורי בלבנון כלל כ־200 טאנקים ועוד 100 טאנקים בגבול עם לבנון. ברוב השטחים שהיו בשליטת הסורים, בפרט בגיזרה הדרום־מזרחית, התמקמו כוחות אש”ף מאחורי הכוחות הסוריים הקדמיים ובחיפוים.

הישראלים ריכזו כוח שריון גדול לקראת התזוזה ללבנון. במספרים שפורסמו דובר על שמונה אוגדות מוגברות. התוכנית הישראלית קבעה התקדמות בשלושה ראשים: אחד לאורך מישור החוף שיביא את כוחות צה“ל לאיזור מצפון לדאמור או לפרברים הדרומיים של ביירות ונמל־התעופה הבינלאומי; כוח מרכזי שינוע דרך הרי השוף וינתק את כביש ביירות–דמשק באיזור עין דרעה מערבית לשטורה; וכוח מזרחי שיקפל את ה”פתחלנד" עד לחלקה הדרומי של בקעת הלבנון.

מטרת ההתקפה המשולשת היתה להרוס את התשתית הצבאית של אש“ף ולטהר את השטח מצפון לגבול ישראל למרחק של 40–45 ק”מ. המטרה האסטרטגית של ההתקדמות בציר המרכזי היתה להגיע לכביש דמשק–ביירות, לפנות עם הכביש מזרחה ועל־ידי תנועה מדומה בכיוון הגבול הסורי לגרום לכוחות הסוריים בבקעת הלבנון, שיהיו נתונים בסכנת איגוף, שיסוגו מזרחה לעבר הגבול הסורי.

ההנחה היתה שהמפתח האסטרטגי העיקרי למבצע חייכת להיות הפגנת נוכחות בכביש ביירות־דמשק. זה גם היה יעדה האסטרטגי הראשון של סוריה כאשר נכנסה ללבנון ב־1976. ניתוקה של ביירות מדמשק נחשב כצעד חיוני.

על המבצע פיקד אלוף פיקוד הצפון אמיר דרורי. הוא תוצר הפנימיה הצבאית והתקדם בדרגה ביחידות קרביות. במלחמת יום־הכיפורים ב־1973 פיקד על חטיבת “גולני”, לרכות הקרב האכזרי על כיבושו מחדש של החרמון. הוא נפצע קשה. מכאן הגיע לפיקוד על אוגדה, לראשות מחלקת ההדרכה במטכ“ל ולבסוף לדרגת אלוף פיקוד הצפון. אדם שקט, מתון בדיבור, שכלתן – טיפוסי לקצין המקצועי החדש שגדל בצה”ל.

הכוחות שפעלו בגזרות המזרחיות סרו לפקודתו של אלוף אביגדור בן־גל (“יאנוש”), ששנה קודם לכן עזב את כהונתו כאלוף פיקוד הצפון לשם שנת לימודים אקאדמיים בארצות־הברית. הוא חזר בעיצומם של הלימודים כדי לקבל פיקוד בשדה. ושוב מצא את עצמו בעימות צבאי עם כוחות השריון הסוריים.

זמן קצר לאחר הפריצה בציר המרכזי חצו את הגבול ממערב לו שני טורים – אחד התקדם בכביש החוף לעבר צור וטור מקביל נע בכביש פנימי לעבר הגבעות המשקיפות על החוף ובמקביל לפעולה בכביש החוף. בראש הכוח בכביש החוף נעה חטיבת שריון בפיקודו של אל“מ אלי גבע, בשעתו מפקד פלוגה בכוח הטאנקים שנלחם בעקשנות רבה כל כך נגד הפלישה הסורית לרמת הגולן ב־1973. אל”מ אלי גבע גרם לוויכוח ציבורי כאשר שוחרר מצה“ל לאחר שערער מטעמי מצפון על הכנות לקראת כניסת חטיבתו לביירות המערבית, אף שהיה מוכן לקבל תפקיד אחר בצה”ל, גם של מפקד טנק. שחרורו הבליט את הפולמוס שהתעורר סביב מטרות המלחמה.

לפי התוכנית אמורים היו הכוחות להתקדם ולהגיע ליעדיהם הסופיים בהקדם האפשרי, כדי לחסום את דרכי הבריחה והתגבורת של אש“ף, ורק אחר־כך לערוך פעולות טיהור ולתקוף את כוחות אש”ף. אי לכך עקפו הכוחות שהתקדמו בכביש החוף ריכוז גדול של יחידות אש"ף ומיהרו קדימה כדי להתחבר עם כוח־משימה שחיל־הים עמד להנחית מן הים. בשעת חצות, בלילה שבין 6 ו־7 ביוני, הגיעו יחידות החוד לעיר סרפנד. בד בבד עם התקדמות הטור בוצעה נחיתה ליד שפך הליטאני בקסמיה, והעיר צור נותקה.

ממזרח לכוח זה נע כוח־המשימה המזרחי במדרונות החרמון לעבר רשאיה אל־פוכאר בעוד כוח שני עולה ממטולה על חצביה. כוח נוסף נע בכיוון צפון־מזרח, עקף את העמדות בבופור והתקדם לאיזור נבטיה שישבו בו כוחות חזקים.

ביום השני ללחימה התחברו הכוחות שעלו בכביש החוף ותוגברו על־ידי הזרוע המזרחית שלהם, שחצתה את גשר עקיה מעל לליטאני והתקדמה בגבעות שמעל לכביש החוף, עם כוח־המשימה שהונחת מן הים צפונית לצידון.

צור בודדה כליל ולתושבי העיר נאמר שמוטב להם להתרכז על חוף הים כדי לאפשר לכוחות צה“ל לגשת לסילוק המחבלים שתפסו עמדות בבניינים בעיר כולה. אין ספק שצעד זה הציל חיי רבים מתושביה האזרחים, כי הקרב עם אנשי אש”ף בעיר אמנם היה עז ומר.

בגיזרה המרכזית נכבש המבצר הצלבני הבלתי־נגיש כמעט בופור, סמוך לאחר חצות בלילה של ה־7 ביוני, בתום קרב כבד עם נפגעים רבים שניהלה במקום יחידת הסיור של חטיבת “גולני”. ממבצר זה שלטו אנשי אש"ף על הגליל הצפוני ויכלו לכוון את האש הארטילרית שלהם נגד מטרות בגליל ובחלק הדרומי של לבנון שהוחזק על־ידי כוחות בפיקודו של מייג’ור סעד חדאד, קצין לבנוני שהקים מובלעת של כ־100,000 נוצרים ומוסלמים שיעים הקשורה בישראל ונתמכת על־ידה.

בינתיים תקפו החיילים שבכוח־המשימה המרכזי את הר ארנון והתמקמו בגיזרת נבטיה. נכבש גשר החרדלה שעל הליטאני והכוחות התחילו להתקדם, חרף ההתנגדות הקשה, בדרכים ההרריות הצרות. בריכוז החזק הראשון של כוחות סוריים נתקלו כוחות צה"ל בסביבת העיר ג’זין. כוח־המשימה בציר המזרחי התקדם לאטו בכבישים הצרים ובערוצים הקלים להגנה, מעבר לחצביה. הסורים קידמו לדרום הבקעה את חטיבת השריון 91.

הבעיה שעמדה בפני הפיקוד הישראלי בגזרות המרכזית והמזרחית היתה שהסורים מנעו אפשרות של השלמת טווח 40 הק“מ מגבול הגליל הצפוני. ממשלת ישראל הודיעה רשמית שלא תתקוף את צבא סוריה אם הצבא הסורי לא יתקוף את כוחותיה. נמסרו הודעות דרך וושינגטון בהצעה שהסורים יפקחו על אש”ף וימנעו מהם להפגיז מטרות בישראל. על הבעיה שניצבה בפני ישראל הכבידה העובדה שיחידות אש"ף בגיזרה המזרחית נסוגו מאחורי מסך־המגן של הכוחות הסוריים וביומיים הראשונים אפילו הנחיתו אש ספוֹראדית על הגליל המזרחי.

הצעת ישראל לא זכתה למענה כלשהו מצד הסורים, שהגיבו בחיזוק ניכר של כוחותיהם בגיזרה המזרחית, והאש המפוזרת שהוחלפה לאורך קו־החזית בין כוחות ישראל וסוריה התפתחה ללחימה בקנה־מידה מלא. באיזור הכללי שמדרום לאגם קרעון ניצבו מול צה"ל גדוד קומאנדו סורי וכן גדוד שריון מן החטיבה הסורית 62, שהיתה פרוסה על כביש דמשק–ביירות. כוחות תגבורת סוריים נוספים, כגון החטיבה 51, קודמו דרומה מאיזור שטורה לאיזור שמדרום לג’זין.

ביום השלישי לקרבות התחילו שני הכוחות המקבילים שהתחברו על כביש החוף בעלייה על דאמור. הפעולות נגד יחידות אש“ף בצור ובצידון גברו בעוד כוחות צה”ל משתדלים למנוע פגיעות בקרב האזרחים, שקבוצות גדולות מהם הוחזקו בידי אש"ף כבני־ערובה כדי למנוע התקפות ישראליות. במקרים רבים סיכנו הישראלים את חיי חייליהם שלא לגרום אבידות כבדות לאוכלוסיה האזרחית, אבל הקרבות הקשים מאוד שהתנהלו שם גבו בהכרח מחיר גם מאזרחים.

בגיזרה המרכזית התפתח קרב שריון באיזור ג’זין בין כוח־המשימה הישראלי וחטיבת שריון סורית שתוגכרה בגדוד חי“ר ובגדוד קומאנדו. דיביזיית השריון הסורית 1 היתה מופקדת על השטח שמדרום לאיזור אגם קרעון. בתום יום של קרבות נסוגו הכוחות הסוריים מהר ג’זין וכוח־המשימה המרכזי התקדם כ־20 ק”מ ויצר איום על כל האיזור ממזרח לאגם קרעון ועל הכבישים המובילים לים התיכון. הוא הגיע למבואות בית אל־דין ועין דרעה. עם ההתקדמות הזאת נוצר איום על המאחז הסורי בביירות.

בגיזרה המזרחית הוסיפו להתנהל קרבות קשים, בעוד הסורים עושים שימוש מלא בכוחות הקומאנדו שלהם וביחידות טילי הנ.ט. שהיו יעילים במעברים הצרים ובפיתולי הדרכים הצרות שבאיזור ההררי. הדרכים היו ממוקשות, המעברים פוצצו וההתקדמות היתה אטית מאוד בגלל פני־השטח הקשים. חיל־האוויר נעשה גורם חשוב מאוד בלחימה. בינתיים התחיל חיל־האוויר הסורי להתערב בקרבות ובשלושה קרבות־אוויר נפרדים הופלו שישה מטוסי “מיג” סוריים; לחיל־האוויר הישראלי לא היו אבידות.

קרוב לוודאי שאחד האירועים המשמעותיים ביותר של המלחמה, מבחינה צבאית טהורה, חל ביום הרביעי ללחימה, ב־9 ביוני. לאחר שהוחלט להדוף את הכוחות הסוריים כלבנון למרחק 40 ק“מ מגבול ישראל היה ברור שהסיוע האווירי בפעולה כזאת הוא חיוני אם רוצים לשמור על מינימום של אבירות. השטח היה הררי, עם כבישים צרים, ערוצים עמוקים, מכוסה יערות וקל להגנה, ומתאים יותר להגנה מאשר להתקפת שריון. לא היה מנוס מסיוע אווירי כדי להקל על ההתקדמות. אבל המרחב האווירי שמעל שדה־הקרב היה בשליטת סוללות טילי קרקע־אוויר שהכניסו הסורים לבקעת הלבנון שנה קודם לכן ואף תיגברו אותן לאחרונה. סוללות אלה, מסוג סאם–2, סאם–3 וסאם–6, הפריעו לפעולות חיל האוויר הישראלי מעל שדה־הקרב. אי לכך החליטה ממשלת ישראל לתקוף סוללות קרקע־אוויר אלה. בשעה 14.00 תקף חיל־האוויר של צה”ל וכתוצאה מכך הושמדו כליל 19 סוללות וארבע ניזוקו קשה, בלי שהופל אפילו מטוס ישראלי אחד.

חיל־האוויר הסורי הגיב על הפעולה הישראלית הזאת בכוח רב ומעל לבקעת הלבנון התחולל קרב אווירי מן הגדולים בתולדות הלוחמה האווירית. לדברי הסורים השתתפו בפעולה כ־100 מטוסים ישראליים ומולם נערכו כ־100 מטוסים סוריים. בקרב שהתפתח הופלו 29 מטוסים סוריים, מן הישראליים לא הופל אף אחד. בימים שלאחר מכן חידשו הסורים את התקפות־האוויר כאשר חיל־האוויר של צה"ל פעל לסיכול החדרתן של סוללות קרקע־אוויר סוריות נוספות לשטח לבנון.

בסך הכל הופלו בשבוע הראשון ללחימה 87 מטוסים סוריים, כולם מקו ראשון, מן הסוגים מיג–21, מיג–23 וסוחוי–22, ללא אובדן מטוס ישראלי כלשהו. האבידות הישראליות היחידות באוויר בשלב זה היו שני מסוקיס ומטוס “סקייהוק” שהופל באש טילים של אש"ף.

הנצחון על הטילים נתן בידי ישראל שליטה גמורה באוויר. היו השערות רבות אם הסורים יתקפו או לא יתקפו את רמת הגולן במקרה של התנגשות סורית־ישראלית בלבנון. השמדת מערך הטילים בלבנון השפיעה ללא ספק על שיקולי הסורים בנידון. הנצחון באוויר היה מרשים ביותר ועורר דאגה ניכרת במיפקדת ברית וארשה, ועניין רב במדינות המערב, ובפרט בנאט“ו. התפתחות חדשה זאת איפשרה לכוחות צה”ל לעשות שימוש מלא בכוח האוויר הישראלי ולשלוט על שדה־הקרב.

בגיזרה המערבית הידקו בינתיים כוחות צה“ל את אחיזתם נגד אנשי אש”ף בצידון וסביב מחנה הפליטים עין חילווה, שכוחות אש"ף התבצרו בו. שוב נעשה נסיון להפריד בין האוכלוסיה האזרחית והצדדים הלוחמים באמצעות פניות לאזרחים שיתאספו על חוף הים ויימנעו מפגיעות מיותרות.

כוחות שריון וחי“ר התקדמו לעיר דאמור, כ־18 ק”מ דרומית לביירות. פעם היתה זו עיר נוצרית יפה אך היא נהרסה על־ירי אנשי אש“ף ב־1976, כאשר ערכו טבח בחלק גדול מן האוכלוסיה הנוצרית וגירשו את הנותרים מן העיר. דאמור נתפסה על־ידי מחנות ומיפקדות של אש”ף ומחסני נשק ותחמושת נמצאו בה לרוב. בעיר הזאת התנהלה לחימה קשה והיא נפלה בתום קרב מר.

כל אותו זמן התנהלו בגיזרה המרכזית קרבות טאנקים כבדים עם הסורים מסביב לעין דרעה, החולשת על דרך המלך מדמשק לביירות ממרחק של 3 ק“מ. כאן נלחמו הסורים, מתוך ריכוזים ככדים של נשק אנטי־טאנקי בידי יחידות קומאנדו מיוחדות, בשצף קצף כדי למנוע מכוחות צה”ל מלהגיע לכביש האסטרטגי.

בגיזרה המזרחית הצליח לבסוף הכוח של בן־גל בפריצתו מזרחה להבקיע את המיגננים הסוריים ולהתקדם לאיזור ממזרח לאגם קרעון תוך כדי קרב עם דיביזיית השריון הסורית 1, שנלחמה בעקשנות על כל עמדה ועמדה. חלק מן הכוח שלח בן־גל מסביב לחופו המערבי של אגם קרעון. כוח זה תקף את האגף האחורי הימני של דיביזיית השריון הסורית 1 שניסתה לבלום את התקדמות צה"ל במעלה בקעת הלבנון ממזרח לאגם קרעון.

התמרון הצליח ובקרב שהתפתח נגרמו לדיביזיית השריון הסורית אבידות ניכרות. חטיבת שריון סורית אחת הושמדה כליל ובסך הכל אבדו לסורים בקרב זה כ־150 טאנקים. באחד השלבים בלחימה נתגלה גדוד שריון ישראלי שנקלע לתוך מיגנן סורי בבקעת הלבנון והותקף מכל הצדדים, ובייחוד מן המשלטים שבשני צדי הבקעה. מצבו היה כלאחר יאוש אבל הוא נחלץ לבסוף בזכות ריכוז כבד של אש תותחים בתוספת סיוע מן האוויר, לאחר שספג אבידות ניכרות.

ההתקדמות בגיזרה המערבית נעצרה ליד כפר סיל, מקום שהסורים ואש“ף טמנו מארב שריון בעזרת יחידות קומאנדו וכוחות נ.ט. מיוחדים. הכוח המתקדם ריתק את כוחות הסורים ואש”ף שעמדו על דרכו מצפון ופתח בתנועת איגוף מזרחה במטרה לנתק את ביירות ואת כוחות המחבלים שבמבואותיה המערביים והדרומיים מן המזרח ומכביש דמשק.

בינתיים, בעוד מתנהל הקרב בגיזרה המרכזית ובגיזרה המזרחית, נכנס ללבנון כוח תגבורת סורי; חטיבת שריון סורית בדרך לחזית הושמדה כליל בפעולת מנע של כוח־האוויר של צה"ל, ואילו דיביזיית השריון הסורית 3, שהיתה מצוידת בטאנק T–72 – המשוכלל ביותר מבין הטאנקים הסובייטיים – הגיעה לבקעת הלבנון. בכך הגיע כוח הטאנקים הסוריים בלבנון ל־700 בערך.

הקרב בגיזרת החזית המזרחית נמשך ביום שישי, 11 ביוני, ובו הכניסו כוחות צה“ל למערכה את הטאנק הקרבי הישראלי העיקרי, את ה”מרכבה“, מול הטאנק הסובייטי המודרני ביותר, 72–T. בעוד חטיבות הטאנקים הסוריות 91 ו־76 של דיביזיית השריון 1 נלחמות באיזור אגם קרעון תקפו אלמנטים של דיביזיית השריון 3 את כוחות צה”ל בבקעת הלבנון. במהלך הלחימה הושמדו באש צה"ל תשעה טאנקים T–72.

ישראל הכריזה על הפסקת־אש חד־צדדית שתיכנס לתוקפה בצהרי יום שישי, 11 ביוני. מיד לאחר ההודעה הישראלית הודיעה סוריה שגם היא תקיים הפסקת־אש. ישראל הבהירה שהפסקת־האש אינה חלה על כוחות אש“ף. בתחילת הפסקת־האש תפסו כוחות צה”ל בגיזרה המזרחית עמדות בקו הבקעה – ג’וב ג’אנין, כאשר היחידות המזרחיות ביותר נמצאות במרחק 5 ק“מ בערך מגבול סוריה ממזרח להם, בגיזרה המרכזית החזיקו כוחות צה”ל בקו באיזור עין דרעה, קצת דרומית אבל בטווח הכביש ביירות–דמשק.

בגיזרה המערבית התמוטטה הפסקת־האש כעבור שעתיים, באיזור כפר סיל שבשליטת החטיבה הסורית 85, שכותרה בינתיים כולה בביירות. הסורים חסמו את הכביש שהיה מאפשר לכוחות צה"ל להתחבר עם מזרח ביירות דרך חלדה ובעבדה. עם רדת החשיכה איגפו הכוחות הישראליים את עמדות הסורים.

הלחימה באיזור מחנה הפליטים עין חילווה שליד צידון נמשכה, תוך קריאות לאנשי אש“ף שיניחו את נשקם. הם סירבו והקרב נמשך. בשטח שנכבש על־ידי צה”ל התמסרו בינתיים מאות מלוחמי אש“ף או שנלכדו על־ידי משמרות צה”ל.

ב־12 ביוני נמשכה הלחימה דרומית לביירות עד שכוח משורין של צה“ל פרץ לאחר כיבוש כפר סיל ונע לכיוון חלדה ובעבדה, מקום מושבו של נשיא לבנון. שגריר ארה”ב פיליפ חביב, שליחו המיוחד של נשיא ארה“ב, הצליח להביא להפסקת־אש שנייה לאחר שכוחות צה”ל כיתרו את מערב ביירות והתחברו עם כוחות הפלאנגה הנוצריים במזרח ביירות. מחנה עין חילווה, שבו גילו כוחות אש"ף התנגדות עקשנית, נכבש רק ביום שני, 14 ביוני.

הפסקת־האש הרופפת נמשכה, תוך הפרות שכיחות כשכל צד מנסה לשפר את עמדותיו. ביום שלישי, 22 ביוני, תקפו כוחות צה“ל את עמדות הסורים ואש”ף בכביש ביירות–דמשק באיזור עליי–בחמדון. צעד זה בא כדי להדוף לכיוון מזרח את הכוחות הסוריים שסיכנו את האגפים של כוחות צה“ל הצרים על ביירות. ושוב הוכנס לפעולה כוח־האוויר הישראלי. הסורים החישו תגבורת לכביש ביירות–דמשק ויחידות קומאנדו סוריות תקפו את כוחות צה”ל מאיזור אל־מנסוריה שכבשו יום קודם לכן. בתום 60 שעות של קרב כבד עם הכוחות הסוריים הנחושים הצליחו כוחות צה“ל לסלק את הסורים מאיזור בחמדון–עליי שעל כביש דמשק. שני הצדדים סבלו אבידות כבדות; צה”ל הודיע כי בשלושת ימי הלחימה באיזור זה היו לו 28 הרוגים ו־168 פצועים. הכוחות הסוריים נסוגו מזרחית לבחמדון. ושוב הוכרזה הפסקת־אש.

בעוד הפסקת־האש המתוחה נמשכת הידקו כוחות צה“ל את אחיזתם סביב ביירות, מנמל־התעופה הבינלאומי בדרום לנמל ביירות בצפון. מאמצע יולי התנהל מו”מ בין השגריר האמריקני פיליפ חביב מצד אחד, ובתיווך ממשלת לבנון עם אש“ף מצד שני, כדי להביא לפינויים הכולל של כ־10,000 לוחמי אש”ף הנצורים כביירות, לרבות שרידי החטיבה הסורית 85.

ב־14 ביולי יצאה ממשלת לבנון בפנייה רשמית להרחקת כל הכוחות הזרים. היתה זו הפעם הראשונה שממשלת לבנון צידדה בגלוי במדיניות שנתמכה על־ידי ישראל וארצות־הברית גם יחד. הישראלים הודיעו שאמנם יקיימו בידם את האופציה הצבאית לעלות על מערב ביירות אך גם ייענו בחיוב לדרישות השונות להעניק שהות נוספת לתהליך המו"מ.

תוך כדי ניהול המשא־ומתן בין מר פיליפ חביב לבין אש"ף הופרה הפסקת האש פעמים רבות.

בתוך ישראל הושמעו דעות בעד ונגד כניסת הצבא לביירות המערבית וכיבושה בידי צה“ל. היה חשש מקרבנות לצה”ל ואבדות כבדות בנפש לאזרחים הלבנונים בעיר. מזמן לזמן ניתק צה"ל את זרם החשמל והמים לעיר הנצורה וגם כנושא זה התנהל ויכוח בציבור וגם בממשלה ובכנסת.

היו סימנים לכך שיאסר ערפאת, מנהיג המחבלים, הביא בחשבון בשיקוליו את הוויכוח שהתנהל בישראל. אך צה"ל המשיך ללחוץ על העיר הנצורה בהפצצה ובהפגזה מן היבשה ומן הים, ולאט לאט התחוור לערפאת כי החלטת ממשלת ישראל נחושה בדבר פינוי המחבלים מביירות.

ב־4 באוגוסט 1982 ערך צה"ל התקפה מוגבלת בעיר, כבש שתי שכונות בדרומה וכן את כל שדה־התעופה הבינלאומי וכרסם לכיוון מערב באיזור המוזיאון במרכז העיר. לנוכח ההשלכות הטקטיות של צעדים אלה ברור היה למחבלים כי מצבם חמור.

בינתיים המשיך פיליפ חביב במאמציו, בעוד הבעיה המרכזית היא אי־רצונן של מדינות ערב לקבל את המחבלים. לאחר הפצצה אווירית כבדה על מערב־ביירות שארכה כ־11 שעות, ביום 12 באוגוסט 1982, טלפן נשיא ארצות־הברית מר רונלד רייגן בעיצומו של המשא־ומתן לראש ממשלת ישראל מר מנחם בגין והביע את התמרמרותו לנוכח ההתקפה. מר בגין נתן הוראה להפסיק מיד את האש ובציבור ובממשלה נמתחה ביקורת חריפה על שר הבטחון מר אריאל שרון, בטענה כי חרג מההנחיות שנתנה לו הממשלה. הוא נשאר בודד בממשלה, בסיוע שר אחד בלבד.

הדיון הזה שיקף את ההרגשה שבאה על ביטויה בוויכוח ציבורי סביב המלחמה, כי שר הבטחון לא אחת הוביל את הממשלה בכיוון הרצוי לו וכי חבריה הועמדו לא אחת במצב של השלמה עם צעדים מסויימים לאחר מעשה. שוב עמד אריאל שרון במרכז ויכוח צבאי סביב פעולות והחלטות צבאיות.

לאט לאט הושגו הסדרים על־ידי פיליפ חביב בדבר יציאת הכוחות של אש"ף והסורים מביירות וחלוקתם בין ארצות ערביות שנאותו בסופו של דבר לקלוט אותם, בלחץ סעודי כולל הבטחת סיוע כלכלי ניכר לארצות הקולטות.

בסך־הכל פונו מביירות כ־14,000 סורים, אנשי אש“ף וחיילי צש”פ (צבא שחרור פלסטין), בפיקוחו של כוח רב־לאומי שכלל חיילים מארצות־הברית, צרפת ואיטליה. כ־8,000 אנשי אש"ף פונו בדרך הים לשמונה מדינות ערביות ואילו ערפאת וחלק מהנהגתו פונו לטוניס. הכוחות הסוריים, שארית החטיבה 85, נעו בכביש ביירות–דמשק לעבר בקעת הלבנון. עד השבוע הראשון בספטמבר הושלם הפינוי.

בסוף אוגוסט 1982 נערכו בפרלאמנט הלבנוני הבחירות לנשיאות המדינה ונבחר באשיר ג’ומייל, מנהיג הפלאנגות כמועמד יחיד. הוא אמור היה להחליף את נשיא לבנון אליאס סרקיס ב־23 בספטמבר, אך ביום 14 בספטמבר 1982, שעה שבאשיר ג’ומייל ניהל ישיבה במיפקדת הפלאנגות בביירות, הושמד הבניין כולו על־ידי פיצוץ של 200 קילו חומר־נפץ שהוחדר לתוכו. גופתו של באשיר ג’ומייל נמצאה מוטלת ללא רוח חיים בהריסות.

המערכה במערב ביירות

בכך נגוזו התקוות שליוו את בחירתו, כי יצליח להקים ממשלה עצמאית חזקה בלבנון אשר תקיים יחסים תקינים עם ישראל. גורמים שונים ביקשו לשלוח יד בבאשיר ג’ומייל, אך נראה כי יד הסורים בסיוע אויביו הנוצרים היתה במעשה. הממשלה החזקה, אשר ג’ומייל אמור היה להקים בלבנון, לא היתה מתיישבת עם המדיניות של סוריה הגורסת, כי לבנון חייבת להישאר מדינת־חסות של סוריה; למעשה אף איננה מכירה בעצמאות לבנון.

לאחר רצח באשיר ג’ומייל הורה שר הבטחון שרון לכוחות צה“ל, באישור ראש־הממשלה, להיכנס למערב־ביירות. מטרת כניסתם של כוחות צה”ל היתה, על־פי הודעת ממשלת ישראל, למנוע טבח בין־עדתי ולהשליט סדר. בשלב מאוחר יותר הודיע שרון כי המטרה היתה לטהר את השטח מכוחות אש"ף, לדבריו כ־2,000 לוחמים, שנשארו במקום לאחר הפינוי עם כמויות גדולות של ציוד ותחמושת.

יומיים לאחר כניסת כוחות צה“ל למערב ביירות הודיעו שרון והרמטכ”ל איתן בראיונות לעיתונות, שכל מרכזי השליטה במערב־ביירות נמצאים בידי צה"ל וכי מחנות הפליטים הפלשטינאים מכותרים.

בינתיים פתח צה"ל במשא־ומתן עם הכוחות הלבנוניים שיקבלו על עצמם את האחריות למחנות הפליטים הפלשטינאים. במחנות מספר אכן עשו זאת, אך הם הפסיקו בפעולה זו לאחר רצח ג’ומייל.

ביום 15 בספטמבר תיאמה מיפקדת צה“ל בביירות, על־פי הוראותיו של שר הבטחון, את כניסת כוחות הפלאנגות הלבנוניות לשני מחנות פלשטינאיים, שתילה וסברה, אשר היו למעשה שכונות עירוניות (במקרה אחד הקיף ה“מחנה” כאלפיים בניינים), במטרה לאתר את כוחות אש”ף הנותרים ולסלקם. ביום 16 בספטמבר הוזהרו כוחות הפלאנגות קודם ליציאתם לפעולה על־ידי קציני צה"ל לבל יפגעו באזרחים בעת הפעולה.

הדי היריות שנשמעו במחנות הוסברו על־ידי הכוחות הישראליים והלבנוניים שחנו בקירבת מקום כהדי קרב־יריות המתנהל בין כוחות אש"ף לבין הפלאנגות. אך לאחר שהסתננו דיווחים מהמחנות התברר, כי כוחות הפלאנגות טבחו מאות גברים, נשים וילדים. בבוקר של יום 17 בספטמבר הזמין אלוף פיקוד הצפון, אמיר דרורי, את נציגי הפלאנגות ודרש מהם לצאת מהמחנות. הם נסוגו מהמחנות רק למחרת בבוקר, ביום שבת 18 בספטמבר.

הידיעות על הטבח היכו את ישראל בתדהמה. ברחבי תבל התעורר גל של מחאות, וישראל עמדה מול גלי שנאה ושטנה אשר כמותם לא ידעה. יהדות העולם היתה נסערת ובישראל תבעו מפלגות האופוזיציה בישיבת חרום של הכנסת הקמת ועדת־חקירה ממלכתית וכן את התפטרותם של ראש־הממשלה בגין ושר הבטחון שרון. הם התריעו נגד ההחלטה להיכנס למערב־ביירות וטענו כי העובדה שישראל הודיעה, כי היא מקבלת על עצמה את האחריות לסדר ושקט במערב־ביירות, הטילה עליה אחריות עקיפה לאירועים הטראגיים. זאת ועוד, התרת כניסתם של כוחות הפלאנגות למחנות נראתה כמישגה יסודי וטעות חמורה מצד הדרג שהחליט על הצעד הזה.

למרות התביעות הציבוריות הרבות להקמת ועדת־חקירה ממלכתית התנגד מר בגין למינוי כזה, בטענה כי די במינוי חוקר שלא לפי חוק ועדות־החקירה. שר האנרגיה, מר יצחק ברמן, וחבר־כנסת מהמפלגה הליברלית הצביעו בכנסת נגד הממשלה ותמכו במינוי ועדת־חקירה. השר ברמן התפטר מהממשלה.

המפלגה הדתית לאומית, וכן מפלגת תמ"י, דרשו חקירה, ובכך הועמד בסכנה הרוב של הממשלה בכנסת. גל התביעות למינוי ועדת־חקירה הגיע לשיאו בעצרת מחאה בתל־אביב, שבה השתתפו כ־400,000 איש. היתה זו אולי העצרת הגדולה שהתקיימה אי־פעם בישראל.

לנוכח הגל הגואה בארץ ובחוץ־לארץ, וגם בתוך הממשלה, נכנע ראש־הממשלה והוועדה התמנתה.

שבוע לאחר הרצח של באשיר ג’ומייל נכחר תחתיו אחיו אמין ג’ומייל, וימים אחדים לאחר מכן הושבע כנשיאה החדש של לבנון. שלא כאחיו, לא עורר התלהבות מיוחדת בקרב החזית הלבנונית הנוצרית וכוחות הפלאנגות. הוא היה ידוע בקשריו עם סוריה, ובהסתייגותו מיחסים הדוקים עם ישראל כפי שקיימם אחיו המנוח באשיר. נראה היה כי נטרפו הקלפים שבידי ישראל שרמזו על אפשרות לכינון יחסי שלום רשמיים עם לבנון.

בינתיים הוחזר לביירות הכוח הרב־לאומי של חיילי ארצות־הברית, צרפת ואיטליה, אשר יצא מביירות עם השלמת הפינוי של כוחות אש“ף וסוריה מהעיר, הפעם בעוצמה כפולה. הישראלים נסוגו מביירות כשהם מוחלפים על־ידי כוחות לבנוניים וחיילים מהכוח הרב־לאומי. השגריר פיליפ חביב, שליחו המיוחד של נשיא ארצות־הברית, החל בשיחות במטרה להביא לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון – סורים, אש”ף וישראלים.

סיכום    🔗

המבצע שערכו הישראלים בלבנון נגרם במישרין על־ידי ההפגזה הפרועה של שטח ישראלי מסוללות וממשגרי קאטיושות של אש"ף מבסיסים בלבנון, אבל הבעיות בנידון היו מורכבות הרבה יותר מסתם תגובה לאש ארטילרית מעבר לגבול.

מאז 1970, כאשר נכשל בנסיונו להרוס את הממלכה ההאשמית בירדן במלחמה מרה עם המלך חוסיין, העתיק אש“ף את איזור הפעולה שלו מירדן ללבנון. עם בואו ללבנון הפך הגבול הלבנוני, שהיה גבול שקט בין ישראל ולבנון, לאיזור של עימות בקנה־מידה גדול. ממשלת לבנון הגיעה להסכמים עם הנהגת אש”ף ובהם הוגדר היטב היקף הפעולה שיותר לאש“ף נגד ישראל. בהסכם שנחתם עם רמטכ”ל לבנון הסכים אש“ף שלא לירות על שטח ישראל משטח לבנון ללא תיאום מראש עם שלטונות לבנון. אלא שכל ההסכמים שנחתמו במרוצת השנים בין אש”ף וממשלת לבנון – יותר ממאה – לא כובדו מעולם.

לאט לאט זכה אש“ף בלבנון במה שמלך חוסיין נלחם למניעתו בירדן, והוא הקמת “מדינה בתוך מדינה”. אש”ף השתלט על דרום לבנון ועל איזור החוף, לרבות צור וצידון; השלטון הלבנוני חדל להתקיים בחלקו הגדול בשטחים שנפלו בידי אש“ף, וצורה של ריבונות אש”ף נכפתה על חלק ניכר של לבנון. מצב זה הביא להתלקחויות לאורך הגבול שהגיעו לשיאן במיבצע ליטאני ב־1978, כאשר כוחות צה“ל תקפו והדפו את כוחות אש”ף עד לנהר הליטאני. בין ישראל והשטח שהוחזק בידי אש“ף הוצב כוח מטעם האו”ם, היוניפי“ל. הכפריים בדרום הלבנון – כ־60% מוסלמים שיעים ו־40% נוצרים, וביחד אוכלוסיה של כ־100,000 בהנהגת קצין לבנוני נוצרי, מייג’ור סעד חדאד – התאחדו והקימו מובלעת הקשורה בישראל בעוד היא מוסיפה להיות חלק מלבנון. כוח האו”ם, שמנה כ־6,000 איש, לא הוכיח יעילות מספקת בגלל מיעוט הסמכויות שהעניקה לו מועצת הבטחון, שלא התירה לו לסלק אלמנטים של אש“ף מתחום שליטתו, אבל היה יעיל מאוד בסיכול נסיונות של מעשי־איבה מצד יחידות אש”ף מן השטח שבשליטתו.

במשך הזמן רכש אש“ף ציוד משוכלל, ובראש ובראשונה משגרי טילי קאטיושה ותותחים בינוניים, ונתאפשר לו לתקוף מטרות בישראל בירי מעל איזור יוניפי”ל בלי לחדור לשטחו. דבר זה הביא למבצע שלום הגליל.

אפשר שהדבר המשמעותי מכל היה הבידוד הגמור שאש“ף נקלע לתוכו לאחר שכוחות צה”ל תקפו בדרום הלבנון. להוציא את מס־השפתיים הבלתי־נמנע לא נקפו מדינות ערב אצבע לעזרת כוחות אש“ף הלחוצים. הכוחות הסוריים בלבנון לא נעו ולא זזו כאשר כוחות צה”ל טיפלו באש"ף ולא ניסו להתערב לטובתם בשלב מן השלבים.

זה מזמן היה ידוע שהיחסים בין אש“ף והסורים מתוחים, אם ננקוט לשון המעטה. הדבר הוכח לעין כל לאור התנהגותם של הסורים כאשר כוחות אש”ף נלחמו בישראלים. אין ספק שאש“ף – בצורת התנהגותו, בחוסר הגמישות שלו, בהתכתשות הפנימית שבו ובסגנון הרצחני הבלתי־מרוסן שהנהיג – בודד את עצמו בתוך בני עמו הערבים. אי־רצונן של מדינות ערב לקלוט את כוחות אש”ף הנצורים בביירות במהלך המו“מ שהתנהל ביולי־אוגוסט 1982 מעיד כמאה עדים על עמדתן האמיתית של ארצות ערב כלפי אש”ף. אכן, שקיעתו האפשרות הביאה במקומות רבים בעולם הערבי לאנחת־רווחה בלב.

גם הנשיא אסד מצא שהוא מבודד לחלוטין בעולם הערבי שלא היה מוטרד במיוחד, פרט לתשלום מס־שפתיים לעניין האחדות הערבית במידה שהיא נוגעת לישראל, מאי־הנחת שפקד את משטרו של הנשיא אסד ומן האבידות שנגרמו לצבאו, ובמיוחד לחיל־האוויר שלו.

עד אמצע יולי הסתכמו אבידות הסורים בטאנקים בין 350 ו־400. אבידות צה“ל בטאנקים במיבצע שלום הגליל נעו, כפי שפורסם, בין 30–40. מספרם של נפגעי צה”ל התקרב לכ־320 הרוגים, כ־2,000 פצועים ושלושה שבויים (שניים בידי הסורים ואחד בידי אש"ף). מספר הנפגעים הסורים היה 370 בקירוב, כ־1,000 פצועים וכ־250 שבויי מלחמה. סוריה איבדה 87 מטוסי־קרב, חמישה מסוקים ו־19 סוללות טילים קרקע־אוויר. ישראל איבדה “סקייהוק” אחד, פאנטום אחד ושני מסוקים. אבידות אש"ף נאמדו בכ־1,000 הרוגים בקירוב וכ־7,000 שבויים.

אגב הרחבת שליטתו של צה“ל בדרום הלבנון וביעור המוקדים שלאש”ף נחשפה ברחבי האיזור כולו רשת עצומה של מחסני נשק ותחמושת וציוד צבאי. לפי ההערכה נתגלו כמויות של נשק קל כדי חימושן של חמש חטיבות רגלים. היה צורך בכמאה משאיות ליום לתקופה של חודש ימים כדי להעביר כל מה שנחשף, וזאת בנוסף למאגרי הנשק הגדולים שאותרו במרתפים מתחת לבנייני־מגורים אזרחיים גדולים.

ברור שמבצע שלום הגליל הפתיע את אש“ף בעומדו על פרשת דרכים בהתפתחותו הצבאית. נראה שהיה נתון בשלב־מעבר מחבורת מחבלים בעלת ארגון רופף למסגרת צבאית פורמאלית. מעידים על כך סוגי הנשק שנתגלו, הטאנקים והארטילריה. היו כאלה שחשבו כי היה כאן מקרה של אגירת ציוד לעת מצוא מצד הסובייטים אלא שסוג הציוד שנחשף, ושמתאים בחלקו הגדול לפעולות טרור וגרילה, נוטה להפריך דעה זו. יש להניח שפתרון החידה הזאת הוא פשוט וארצי יותר. לרשות אש”ף עמדו סכומי עתק שסיפקו לו מדינות ערב. סוחרי הנשק הבינלאומיים מצאו בו מכרה זהב; ואין ספק שטובות־ההנאה הצדדיות והחשאיות שצמחו לרוכשי הנשק היו לטעמם של אלה באש“ף שהיו מעורבים בפעילות זאת. זאת ועוד, אסור לשכוח שישראל לא היתה הבעיה היחידה שעמדה בפני אש”ף. ב־1970 ניהל אש“ף קרב גדול ועקוב מדם עם צבא ירדן. ב־ 1976 נגרמו לו אבידות כבדות מידי צבא סוריה: אכן, בקרב אחד נגד הצבא הסורי – בקרב על מחנה הפליטים תל אל־זעתר – היה מספר הנפגעים שלו פי שישה מזה שנגרם לו מידי צה”ל ב־1982, יותר מ־6,000 הרוגים ואלפים רבים של פצועים וחסרי קורת־גג.

הכמות העצומה של ציוד צבאי, נשק ותשתית שנתגלתה מלמדת שאש“ף החליט להפוך את “המדינה בתוך מדינה” שלו בדרום לבנון למעוז שיבטיח אותו בפני התקפות מצד כוחות הערבים־האחים. נראה שזה היה אחד השיקולים החשובים של אש”ף בצבירת כמויות ניכרות של ציוד ונשק – בנוסף, כמובן, למטרתו העיקרית, המלחמה בישראל.

אי־אפשר להשוות את הבעיה של צה“ל במלחמה הזאת עם הבעיות שהיו לו במלחמות קודמות. הפעם היתה היוזמה בפירוש בידי ישראל, על כל החיוב הצבאי הנובע ממצב כזה. ישראל נלחמה בחזית אחת בלבד ונהנתה מן המותרות שביכולת לרכז את עיקר כוחותיה המזוינים באותה חזית. למתכנני המיבצע היה ברור מלכתחילה שמבחינה גיאופוליטית מצבה של ישראל שפיר. על גבול מצרים שרר שלום ומעורבות מצרית נצטיירה כבלתי־סבירה במידה רבה. ואמנם, המלחמה הביאה רווח מדיני למצרים כאשר אש”ף זה, שלעג לחוזה השלום בין ישראל ומצרים ורקד ברחובות לאחר רצח הנשיא סאדאת, פנה ביאושו לנשיא מצרים מובארק וביקש את התערבותו המדינית. ברור היה שחוסיין מלך ירדן, דוגמת רבים משליטי ערב האחרים, אינו מתכוון להתחייב לא לטובת אש"ף ולא לטובת סוריה והם אפילו מתקשים להסתיר את שביעות־רצונם מן הצרה שבאה על שניהם.

האמריקאים שללו את הרעיון של מבצע שכזה מן הרגע הראשון אך שוב, קריאת האווירה בוושינגטון רמזה על כך שמבצע כזה, אם אמנם יסלק נקודת־חיכוך מרכזית על גבול לבנון־ישראל ויביא לסילוקם של אש"ף ושל הכוחות הסוריים מלבנון, עשוי לזכות באישור אמריקני, בשתיקה או במפורש. יתרה מזו, היה ברור לחלוטין שקיימת מחויבות של ברית־המועצות כלפי צבא סוריה בסוריה אך אין לה מחויבות כזאת כלפי צבא סוריה בלבנון.

וכך יצאה ישראל למלחמה לראשונה בתולדותיה כאשר היתרון לצדה, ובעדיפות צבאית מכרעת לעומת הכוחות שנלחמה בהם. ברור הדבר שצה“ל ב־1982 היה הכוח הטוב ביותר שישראל שלחה לקרב אי־פעם. הוא היה מצויד לעילא, מאומן כהלכה ובעל מוטיבציה גבוהה וכרגיל, נתון לפיקוד טוב. מבחינה לוגיסטית התעלה הצבא הרחק מכל מה שנודע עד כה. יחידות שספגו ביקורת במלחמות קודמות, כגון הפיקוד והפיקוח הלוגיסטי, חיל־התותחנים וחיל־ההנדסה, הוכיחו את יעילותן לאחר שהפיקו את הלקחים ממלחמת יום־הכיפורים. רב־אלוף “רפול” איתן, הרמטכ”ל, העלה את רמת המשמעת לדרגה שלא היתה ידועה עד כה בצה"ל ומנהיגותו הוסיפה נופך של בטחון שקט בכל מקום שביקר בשדה.

גם הפעם ניצבו זו מול זו טכנולוגיה מערבית וטכנולוגיה מזרחית. בטכנולוגיה המערבית כבר מוצאים גם אותות התקדמות רבים מן הנעשה בישראל ושיפורים ישראליים בטכנולוגיה אמריקנית. התוצאות היו גלויות לעין כל. ב־1973 אבדו 50 מטוסים ישראליים בשלושת הימים הראשונים למלחמה מאש טילי נ.מ., ובסך הכל הופלו יותר מ־100 מטוסים באש טילים. ב־1982 הצליח חיל־האוויר הישראלי להרוס את כל מערך הטילים קרקע־אוויר של הסורים בלבנון בלי לסבול אפילו אבידה אחת. בקרבות השריון היו אבידות הסורים, חרף העובדה שנהנו מיתרון ההגנה על שטח נוח למגינים, פי עשרה מאלה של הישראלים.

היו אלה הקרבות הראשונים שבהם עמד למבחן הטאנק הסובייטי החדש T–72. הוא נחשב כבלתי־חדיר לפגזים או לטילים אנטי־טאנקיים הנמצאים כיום בשימוש, ואף על פי כן עלה בידי כוחות צה"ל להשמיד בקרב תשעה טאנקים כאלה. יתרה מזו, הטאנק הזה, להבדיל מקודמו T–62, התלקח מיד עם הפגיעה ולא נתן שהות לצוות להימלט ממנו. ברית־המועצות מייצרת כ־3,000 טאנקים T–72 בשנה ויותר מ־1,000 מוצבים כיום במזרח־גרמניה.

מולו עמד הטאנק הישראלי החדש, ה“מרכבה”, בטבילת־האש הראשונה שלו. הוא תוכנן על־ידי אלוף ישראל טל ומגלם בתוכו שינויים מהפכניים בתכנון טאנקים המשקפים את הלקחים שהפיקה ישראל מלוחמת טאנקים. יעילותם של התקני הבטחון שהוכנסו לטאנק להגנת אנשי הצוות גרמה שחיילי צה"ל הדביקו לו את הכינוי “חברת הביטוח”. ממבחן הקרב הוא יצא בהצלחה רבה. תכנונו הציל חיי רבים ושרידותו בקרב עלתה על מה שמומחים רבים זקפו לזכותו קודם לכן.

הפעם, להבדיל ממלחמת 1973, חזרה עטרת הארטילריה הישראלית ליושנה והיא פעלה ביעילות ובהשראה. בזכות הדיוק והאפקטיביות ההרסנית של חיל התותחנים במיבצע זה יכלו כוחות השריון של צה"ל להתקדם במהירות באזורים שהיו קלים מאוד להגנה. אבל לא רק החילות המסייעים הרבים היו הפעם יעילים יותר מבעבר: התיאום והתיזמור הבין־חילי והבין־זרועי עמדו הפעם על רמה גבוהה מאוד.

המודיעין של צה“ל הוכיח את עצמו גם הפעם, אף שתלויה ועומדת השאלה: מניין החידוש, לדברי ראש הממשלה עצמו, שאש”ף צבר כמויות ציוד גדולות פי עשרה ממה שהעריכו בשעתו? כמו־כן התעוררו שאלות באשר להערכות שנתנו ביחס לכוחות הנוצרים של באשיר ג’ומייל ונכונותם למעורבות בקרבות.

בשרה הקרב פעלו כוחות צה“ל ביכולת מודיעינית המבוססת על זמן אמת. אחת הבעיות החשובות שניצבת בפני מודיעין קרבי היא להבטיח שמסירת הידיעה תהיה בגדר תהליך של זמן אמת, כך שהמפקד יוכל לקבל את ההחלטה הדרושה בו במקום וביעילות. במלחמה הזאת היה ברור שהושגה מבחינה זאת התקדמות ניכרת מאוד בארגון המודיעין של צה”ל. המפקדים בשדה קיבלו ידיעות כמעט מידיות שהקלו על תפקידם בקבלת החלטות מידיות. ברור שפיתוחם האפקטיבי ביותר של מטוסי סיור ללא טייסים שהפיקה התעשיה הישראלית בשנים האחרונות מילא תפקיד חשוב בהצלחתו של המודיעין הקרבי.

היתרון הגדול ביותר שהיה לכוחות צה"ל בעימות זה ניכר בעדיפות הגמורה באוויר. לקחי מלחמת 1973 גרמו לסורים לחשוב שהכוח האווירי הישראלי יוגבל במירה רבה על־ידי ריכוזים של טילי קרקע־אוויר. וכך גם תכננו את פריסתם. השמדת הטילים בבקעת הלבנון ב־9 ביוני שגררה את חורבן הדוקטרינה שלהם השמיטה את הקרקע מתחת לפיקוד הסורי והיה ברור, שעה שהטילו לקרב יחידות אוויריות בזו אחר זו וגרמו לעצמם אבידות כבדות נוספות באוויר, שהם מבקשים בדחיפות מענה למצב שלא חזו אותו בתכנונם.

הנצחון האווירי של ישראל היה כנראה גורם חשוב בהחלטת ממשלת סוריה לאמץ לה הפסקת־אש מידית. ואמנם, ביום שישי ה־11 ביוני, כאשר ישראל הודיעה חד־צדדית שהחליטה לקיים הפסקת־אש, סוריה מיד הלכה בעקבותיה. ההתפתחויות באוויר הוליכו ללא ספק להחלטה הסורית שלא להרחיב את הלחימה לרמת הגולן וגם להשלים עם המצב באיזור ביירות, שבו נטשו למעשה מבחינה צבאית את שרידי החטיבה 85 שלהם.

התבוסה באוויר ודאי תפעל כגורם מרתיע בכל הנוגע לכוונות הסורים נגד ישראל בעתיד הקרוב ביותר, ואין ספק שתעורר הרהור שני בירדן שעוסקת בהקמת מערך טילי קרקע־אוויר בעזרת טילים מערביים וסובייטיים. בפיקוד חיל־האוויר של צה“ל התנהלו דיונים רבים לאור האבירות הכבדות שספג במלחמת 1973, בפרט מן המערך הסורי של טילי קרקע־אוויר. הסורים הגיעו למסקנה שמערכת צפופה של טילי קרקע־אוויר היא אחת התשובות לעליונות האוויר הישראלית, ובכוחות צה”ל נמצאו כאלה שפקפקו אם קיימת תשובה נאותה לבעיה שמציג מערך הטילים.

אולם מפקד חיל־האוויר במלחמת 1973, אלוף בני פלד, היה בדעה שונה והוא יזם השקעה נכבדה מאוד במשאבים ובעבודת מחקר יעילה מאוד במטרה למצוא פתרון לבעיה טורדנית זאת. חיל־האוויר הפיק לקחים, הסיק מסקנות, הכשיר והתכונן לעתיד. מפקדו החדש, אלוף דוד עברי, סגנו של פלד במלחמת יום־הכיפורים, היה משוכנע מראש, יחד עם אנשי־מטהו, שנכונה הצלחה גמורה לשיטות החדשות כאשר תגיע שעת ההפעלה בהתקפה המתוכננת על עמדות הטילים.

אלוף עברי הוא קצין נמוך, צנום, בהיר־שיער ובעל תווים חדים, תוצר חיל־האוויר הישראלי, שעלה במידרג חיל־האוויר בתפקידי פיקוד ומטה שונים. הוא אדם מצטנע, נחוש בדעתו, שמכלכלי את פיקודו באורח שקט וענייני היוצר אווירת בטחון סביבו.

בהערכת תוצאות הקרב האווירי בבקעת הלבנון אסור עם זאת להעלים עין מן העובדה כי העימות שהתרחש לא היה רק בין המטוס והטיל. היה זה עימות בין שתי מערכות טכנולוגיות מורכבות, ובכלל זה הציוד החדיש ביותר והמתוחכם ביותר בפיקוח אווירי ובתקשורת אלקטרונית. שתי מערכות אלה נבחנו בקרב, גם בהשמדת הטילים וגם בקרב אוויר מן הגדולים בתולדות זמננו. מלאכת הבקרה וההנחיה בפעולה כזאת, לרבות התיזמור הדרוש לגבי כל הגורמים המעורבים בה, היא מורכבת ביותר ועל כן עם כל התחכום שבציוד, הגורם האנושי מוסיף להיות גורם קובע.

מאות מומחים ויועצים סובייטים חשו לסוריה תוך ימים ספורים מקרבות האוויר כי שוב, כמו ב־1969, במצרים בתקופת מלחמת ההתשה, המערכת שמגינה על האימפריה הסובייטית הועמדה למבחן על־ידי חיל־האוויר של צה"ל ונמצאה לקויה בחסר. הסובייטים ודאי ימצאו תשובה לפתרונות הטכנולוגיים של ישראל אבל תוצאות הקרבות האוויריים בבקעת הלבנון נתנו להם סיבה טובה לדאגה.

חיל־האוויר הישראלי הצליח לעצור כוחות־תגבורת ולמנוע מהם מלהגיע לשדה הקרב, כאותה חטיבה של דיביזיית השריון הסורית 3 שנלכדה בערוץ צר ונכתשה קשות. אבל בפיקוד האווירי של צה"ל רווחת הדעה שאי־אפשר, אפילו שהמטוסים האמריקניים שבידי חיל־האוויר טובים יותר, להסיק מסקנות מקרבות אלה באשר לטיב הציוד הסובייטי. הדעה הכללית בישראל היא שהמטוסים הרוסיים הם טובים ויעילים מאוד. הכשלון הפעם היה כשלונם של הטייס הסורי ופיקודו. הטייסים הסורים נלחמו בגבורה אלא שהוטלו לקרב בצורה בלתי־יעילה וכתוצאה מכך נבצר מהם למצות את היתרונות הטכנולוגיים שבציודם ואבדו להם 87 מטוסים וטייסים בשיעור גבוה. אשם, לדעת הישראלים, לא הציוד הרוסי אלא הפיקוד הסורי שהפעיל את כוחותיו בצורה ירודה, וכן אימונם של הטייסים.

חיל־הים לא הגיע למיצוי האופטימלי שלו במלחמה זו, כי לא היה קרב טילים. אך פרט לכך הוא פעל בשטחים שונים והוכיח רמה טובה ויעילה. בפעם הראשונה השתתף בדרך קבע בסיוע לכוחות הקרקע במצור על ביירות, תוך מתן סיוע ארטילרי בלתי־פוסק מן הים לכוחות הצרים על העיר. בהנחתת כוח המשימה של חי“ר ושריון צפונית לצידון, על ציר החוף, תרם רבות לכיתור כוחות אש”ף שנלחמו באותו איזור ולהתקדמות המהירה צפונה. חיל־הים פעל ללא התנגדות צבאית ימית וקיים מצור קבוע על ביירות.

על הקרקע לחם הצבא הסורי היטב: הפיקוד לא איבד את השליטה על כוחותיו באף אחד משלבי הלחימה. החייל הסורי שוב הוכיח שהוא אמיץ ונחוש בלחימתו. את הסורים ניתן לאפיין על הצד הטוב ביותר כעקשנים חסרי גמישות. הארטילריה שלהם נלחמה היטב; תמיד נסוגו בסדר; ועלה בידם להשיג תיאום יעיל מאוד בין יחידות הטאנקים ויחידות הקומאנדו ללחימה בטאנקים. חולשת הצבא הסורי היתה בחוסר הגמישות בתמרון בדרג העוצבות הגדולות.

אש“ף נלחם בנחישות הדעת, בעקשנות ומתוך יאוש. השימוש בילדים מגיל 12 ומעלה, אלה “ילדי האר.פי.ג’י.” שהשתמשו ביעילות רבה בנשק סובייטי זה מתוך בניינים ומטעים נגד רכב ישראלי, גרם קשיים רבים לחיילי צה”ל. כשהתברר ללוחמי אש"ף שהם עומדים ליפול בשבי הם התמסרו בהמון. אף על פי שאורגנו בחטיבות ובגדודים הם פעלו בשדה ביחידות קטנות.

מטרת המלחמה של ישראל היתה ליצור תנאים שימנעו מדרום לבנון לשמש שוב כבסיס להתקפות על שטח ישראלי. דבר זה חייב את הריסת התשתית של אש"ף באותו איזור. ישראל אמנם הבהירה שלא היתה יוצאת למלחמה כדי לסלק את הכוחות הסוריים מלבנון או לסייע בהקמת ממשלה לבנונית מרכזית חזקה, אך יעדים אלה הפכו לתוצאות אפשריות של המלחמה.

אכן היה קונצנזוס לאומי כמעט מלא באשר למטרות המלחמה כפי שתוארו על־ידי ראש הממשלה בגין בתחילת המלחמה, כלומר טיהור שטח לעומק של 45 ק“מ מגבול ישראל כדי להבטיח שלום לגליל, אבל נשמעו קולות נגד הארכת הלחימה סביב ביירות וכניסה למערב העיר. היו כאלה ששללו את הסטייה מן היעדים המקוריים שהיתוותה הממשלה. קולות מן האופוזיציה האשימו את שרון בחריגה מסמכות שקיבל מן הממשלה. בוויכוח בכנסת הוא טען בתוקף שקיבל אישור מן הממשלה לכל צעד שעשה וכי ללא הוצאת אש”ף מביירות אי־אפשר יהיה ליצור בסיס להקמת ממשלה לבנונית חזקה.

ישראל הבהירה עם פתיחת המלחמה שהיא מוכנה לסגת מלבנון בתנאי שיקום כוח רב־לאומי שיתמוך בממשלה לבנונית מרכזית ויבטיח את פירוזה של דרום־לבנון מיסודות עוינים לישראל. כמו־כן תבעה ישראל את סילוקם של כ־10,000 אנשי אש“ף מזוינים ממערב ביירות ואת הרחקתם של הכוחות הסוריים משטח לבנון. המו”מ בתיווכו של השגריר פיליפ חביב עם ממשלת לבנון, אש“ף, הסורים והישראלים הגיע לשלביו הסופיים. מבחינת ישראל, ארצות־הברית ולבנון פירוש הדבר יציאת כל הכוחות הזרים מלבנון – אש”ף, הסורים והישראלים – והקמת ממשלה לבנונית מרכזית חזקה שתוכל שוב להטיל את מרותה בכל שטח לבנון תוך הישענות על צבא לבנוני אמין.

ברור שלסורים, שישבו בבקעת הלבנון בעת כתיבת שורות אלה עם כמחצית כוחם הצבאי, אינטרס חיוני בבקעה. ישראל מצדה רואה בפירוז דרום־לבנון אינטרס ישראלי חיוני. יתכן איפוא שישראל וסוריה יצטרכו שוב להגיע לפחות להסכמה בשתיקה באשר לאינטרס שלהם בלבנון.

מבצע שלום הגליל פתח אופקים מדיניים חדשים במזרח התיכון מאחר שגרם אולי לראשית תהליך שקיעתו של יסוד הרסני בולט באיזור, אש“ף, שהעולם הערבי נטש אותו בעת מאבקו ושהביא חורבן על לבנון. החלשת המנהיגות של אש”ף עשויה לסלול את הדרך לדושיח עם הערבים הפלשתינאים בגדה המערבית וברצועת עזה כדי למצוא פתרון לבעיית הערבי הפלשתינאי. עד כה נבצר מן הפלשטינאים להגיע לפתרון כלשהו משום שהנהגת אש"ף דחתה כל צורה של פשרה, לא התירה שום התנגדות לעמדתה הקיצונית וסטיות מן הקו שלה החניקה במעשי־רצח. הרחקת האיום שבכדור המרצח מעל ראשי הערבים הפלשתינאים בגדה המערבית וברצועת עזה יתכן מאוד שתפתח אפשרויות לדושיח פורה שיביא לפתרון בעייתם.

עד להרצחו של באשיר ג’ומייל אפשר היה לקוות כי כשם שמלחמת יום־הכפורים ב־1973 יצרה את האקלים ואת התנאים הדרושים לתהליך שהוביל לחוזה השלום בין ישראל ומצרים, כך עשוי גם מבצע לבנון, כשבוחנים אותו בפרספקטיבה היסטורית ועל רקע של שבע שנות מלחמת־אזרחים שהרסה את החברה הערבית הדמוקראטית היחידה במזרח התיכון, ליצור את התנאים שיביאו להחזרת השלטון והדמוקראטיה בלבנון ולכינון גבול שקט נוסף בין ישראל ועוד אחת משכנותיה הערביות. אך מותו הטראגי של באשיר ג’ומייל הקטין את התקווה כי לבנון תחת אחיו אמין שנבחר כנשיא תלך בדרך של שלום עם ישראל. פחתו סיכוייה של ישראל להגיע להסדר שלום עם ממשלה לבנונית חזקה. ישראל תצטרך לחפש הבנה בלתי־כתובה עם הסורים ולהתבסס ביתר שאת על כוח מיליציה אוהד בדרום לבנון.

מותו הטראגי של באשיר ג’ומייל ערער את תקוות הישראלים אם לא לחוזה שלום, לפחות ליחסי שלום נורמליים ולגבול פתוח בין ישראל ולבנון, וכי צבא לבנוני חזק שבאשיר אמור היה להקים יבטיח את האינטרסים הבטחוניים של ישראל בדרום לבנון.

בעת כתיבת שורות אלה קשה להעריך נכונה את ההתפתחויות העתידות לנוכח המפולת שנגרמה על־ידי מותו של באשיר ג’ומייל והטבח במחנות סברה ושתילה. הדראמה של מצור ביירות והטבח במחנות הפליטים, על הסיקור הטלביזיוני שלהם בעולם, הבליטו את הבעיה הפלשטינאית יותר מכל אירוע אחר מאז קום מדינת ישראל. נוצר רקע נוח לפלשטינאים להעלות את תביעותיהם ברחבי תבל. אך השאלה היא האם יוכלו למצוא הנהגה אחרת אשר תסכים לשאת ולתת עם ישראל, להצטרף לשיחות על תוכנית האוטונומיה במסגרת הסכם קמפ דייוויד, ולהביע נכונות לפשרה. אם יוסיף אש"ף בראשות יאסר ערפאת לייצג את הפלשטינאים נראה כי אין סיכוי כלשהו לשינוי האמנה הפלשטינאית הקוראת להשמדת ישראל, או שהארגון יסכים לפשרה כלשהי, קל וחומר להכרה בישראל. ואזי ימשיכו הפלשטינאים בטראגדיה שלהם המתמשכת מימי המופתי של ירושלים בשנות ה־20 וה־30, מפני שאינם מוכנים לקבל פחות מכל דרישותיהם.

מלחמת שלום הגליל הביאה, בין היתר, לתוכניתו המוצהרת של הנשיא רייגן המתבססת על משא־ומתן בין ישראל לירדן על בסיס של פשרה טריטוריאלית ביהודה, שומרון ועזה. תוכנית זו נדחתה על־ידי ממשלת ישראל, ואילו האופוזיציה רואה בה בסיס למשא־ומתן למרות שהיא שוללת היבטים שונים ממנה. בכך למעשה העביר הנשיא רייגן לבוחר הישראלי את ההכרעה בסוגיה מרכזית זו, הכרעה אשר תשפיע אל נכון על עתידה המדיני של מדינת ישראל.

האירועים סביב הכניסה למערב ביירות והטבח במחנות הפליטים השכיחו כליל את הישגי המלחמה, אשר הסתיימה בהוצאת אש“ף והסורים מביירות. לו השכילה ממשלת ישראל לצאת מביירות לאחר השלמת פינוי המחבלים היתה נמנעת מהסתבכות בבוץ הטובעני של המציאות הפוליטית בלבנון, לא היתה נכנסת למערב ביירות וממילא לא היתה קשורה בדרך כלשהי עם טבח הפלשטינאים במחנות בידי הפלאנגות. הישארותו של צה”ל בביירות לאחר הפינוי הוכיחה שוב את האמיתה “תפסת מרובה לא תפסת”. ובכך נוצר מצב אשר פגע בישראל הן מבחינה פנימית והן מבחינה בינלאומית, מבחינת הקיטוב הפנימי והביקורת החיצונית אשר לא ידעה מעודה כמותה.

אין ספק כי ישראל הגיעה להישגים בהבטחת שלום הגליל אך אי־ההסתפקות בהישגים והדחיפה להתקדם בביירות יצרו בעיות חמורות בזירה המזרח תיכונית והבינלאומית, ועדיין מוקדם מדי, בעת כתיבת שורות אלה, לסכם את המאזן.

אחרית־דבר    🔗

מאז שנסתיימה מלחמת־העולם השנייה המזרח התיכון, שבו זכו לעצמאות כ־21 מדינות ערביות ומדינה יהודית אחת, היה טרף למלחמות. המאבק המרכזי התנהל בין ישראל ושכנותיה הערביות, שלא היו מוכנות להשלים עם הקמת המדינה היהודית בתוכן ועשו את כל המאמצים להשמידה. אך למרבה הפליאה, רוב המלחמות שייסרו את המזרח התיכון בשלושים השנים האחרונות התנהלו דווקא על־ידי מדינות ערב בינן לבין עצמן. ערבי נלחם בערבי, מוסלמי במוסלמי. כלי־הנשק ששימשו בהתחלה במלחמות המזרח התיכון היו אלה שנרכשו בשעתם על־ידי הצבאות הקיימים במרחב ושאריות ממאגרי הציוד העצומים שהשאירו כוחות בעלות־הברית במזרח התיכון אחרי מלחמת־העולם השנייה. במרוצת הזמן הצטיידו הצבאות באיזור בנשק חדש ומתקדם יותר ורמת התחכום בהם עלתה. ב־1955 עשתה ברית־המועצות את צעדה הראשון אחרי מלחמת־העולם השנייה בחדירה לזירת המזרח התיכון ונעשתה באמצעות “העיסקה הצ’כית” לספק הראשי של נשק חדש למצרים. לצעד זה נתלוו התפתחויות דומות במדינות אחרות במזרח התיכון. התחרות בין מעצמות־העל גלשה בהדרגה למזרח התיכון ובאה על ביטוייה הצבאי בשדות־הקרב במרחב. ככל שהתמיד המאבק הערבי־הישראלי והעולם הערבי עצמו הוסיף להיות קרוע ושסוע במהפכות, הפיכות ומלחמות־אחים גדלו הצבאות הקטנים באיזור למימסדים צבאיים גדולים, שלעומתם נתגמדו רוב הצבאות האחרים בעולם פרט לאלה של מעצמות־העל. ואכן, הריכוז הגדול ביותר של נשק וציוד צבאי בשנות השמונים, להוציא את המאגרים של ארצות־הברית וברית־המועצות, הוא זה שמוצאים במזרח התיכון. בכמה מקרים הביא הדבר להתפתחות תעשייתית חשובה, בפרט בישראל מקום שהתחכום הטכנולוגי הנדרש מן השימוש בנשק חדש ותחזוקתו הוליד תעשיה מתקדמת מאוד המסוגלת גם לתחזק אותו וגם לייצרו. המחיר ששולם בעד התפתחות זאת בערכי אנוש הוא יקר מאוד. בעוד בעיית הפליטים באיזור בעינה עומדת מתבזבזות כמויות עצומות של משאבים חומריים על כלי מלחמה. התוצאות הכלכליות של התפתחות זאת, להוציא את המדינות הטובלות בעושר מהכנסות הנפט, הן חמורות מאוד; אבל החשובה והמזיקה מכל היתה הפגיעה בחיי אנוש, שאף אחת מן המדינות המעורבות בסכסוך לא נקתה ממנה.

הלקח הצבאי בישראל    🔗

מדינת ישראל נולדה בקרב. צה"ל צורף בכור המאבק והמלחמה על קיומה שאיפיין את מדינת ישראל מיום היווסדה. כאשר הסתיימה מלחמת העצמאות נתברר יותר ויותר שנגזר על המדינה החדשה לחיות על חרבה עוד שנים רבות לפני שיושג סוף סוף השלום, אך היה גם ברור שישראל לעולם לא תוכל לקיים צבא־קבע גדול כמתחייב מן הבעיות הצבאיות שמציבות לה שכניה. מבחינה כלכלית, נטל שכזה היה גוזר עליה שיתוק. התשובה ההגיונית היתה שעל ישראל להקים צבא אזרחים וכי העם כולו ייהפך למעשה להיות צבא. וכך נוצרה שיטת מילואים מן היעילות ביותר (שהתבססה בחלקה על השיטה הנהוגה בשווייץ). בתקופות רגיעה התמסר העם ליעדים העיקריים שלו – לאמור, להקמת חברה דמוקראטית, לקליטת עלייה, לפיתוח מערכת החינוך והמשפט ולהשגת עצמאות כלכלית. אבל בתקופות של משבר ומלחמה לבש העם מדים, וכך הוא עושה עד היום הזה, ובכך ניתן לישראל לגייס בעתות מלחמה את הצבא הגדול ביותר בעולם יחסית לגודל האוכלוסיה. המבחן הראשון של שיטת המילואים במלחמה היה במערכת סיני 1956. הוכח שהיא יעילה מאוד. אכן, בשיטה הזאת טמון אחד הסודות העיקריים של הצלחותיה הצבאיים של ישראל במרוצת השנים.

בכל מלחמותיה גילו חיילי צה“ל אומץ־לב וגבורה למופת, במיוחד בקרבות הקלאסיים כגון הקרב על גבעת התחמושת בין הצנחנים והלגיון הערבי בירושלים המזרחית והסתערות השריון והחי”ר על מה שנחשב כעמדות וביצורים סוריים בלתי־חדירים ברמת הגולן, במלחמת ששת הימים. הסטנדארטים שהציבו טובי הלוחמים בצה“ל היו תמיד מן הגבוהים ביותר. הנורמות שהציב הפלמ”ח במלחמת העצמאות קוימו בצה“ל בשנות ההתארגנות הראשונות בזכותו של משה דיין, כשנתמנה רמטכ”ל ב־1953. היחידה 101, שהוקמה בפיקודו של רס“ן אריאל שרון ושערכה בהצלחה רבה את פשיטות־התגמול הגדולות הראשונות של צה”ל נגד צבאות ערב, קבעה את נורמות הלחימה, ועל הכל את נורמות המנהיגות, שהפיקוד הישראלי חתר להגשימן. את הרוח הקרבית הזאת החדיר דיין בכוחות המזויינים בעקביות רבה והעלה את כוחות הצנחנים, שוב בפיקודו של שרון, למופת לכל היחידות הלוחמות בצה"ל. מדיניות זאת הניבה פירות ב־1956.

בנסיבות של מלחמת העצמאות, שבה סבלה ישראל מחולשה בכוח־אדם וממחסור בנשק ובציוד מודרני, התגבשה גישה צבאית שהתבססה על גמישות, הפתעה ואילתור. לוחמת־לילה, מהירות, פעולות קומאנדו, אסטרטגיית “הגישה העקיפה” – כל אלה היו מסימניה הבולטים של התורה שפיתח צה"ל. בראש ובראשונה הושם הדגש על החדרת גמישות המחשבה בקצינים בשדה, בפרט במפקדים הזוטרים, כדי שיוכלו להסתגל בסערת הקרב לשינויים הבלתי־נמנעים שחלים בו ולהימנע משעבוד לספר. וכך נתגבש משורות המחתרת שלחמה בהרי הגליל ובעמקיה, בהרי יהודה ובחולות הנגב צבא בפיקודם של קצינים ההולכים תמיד בראש.

השליטה בצבא גדול ומודרני נלמדה בתהליך של התנסות וטעייה. המנהיגות הצבאית בארץ רכשה את נסיונה בקרב. צעירים שהוכשרו לפקד על פלוגה, ולכל היותר בדרג גדודי, מצאו שהם ממלאים פתאום תפקידים של אלופים בראש עוצבות שלמות. בהתחלה היתה איפוא המנהיגות הצבאית חסרת־ניסיון במידה רבה ובמקרים רבים אף לא הצליחה להתמודד עם הנטל הכבד שנגזר עליה לשאתו בשדה־הקרב. נעשו מישגים רבים, מהם טראגיים ביותר.

בשנים הראשונות היה לישראלים מנהיג בעל שיעור קומה עולמי שמקומו בהיסטוריה מובטח לו בין מנהיגי העולם הדגולים. דוד בן־גוריון ניחן בחזון הדרוש, בהבנה ובחכמה של ראיית הנולד, וההתכוננות לקראתו, והיתה לו היכולת לעורר את העם ולהביאו לדרגה מרשימה של הקרבה עצמית. בשנים 1948– 1949 הנהיג בן־גוריון את היישוב היהודי בארץ – שהיה נתון במצור, מנותק, במקרים רבים משולל נשק אלמנטארי להגנה עצמית ונלחם בכל החזיתות נגד כוחות גדולים ומצויידים פי כמה וכמה. נטל המלחמה רבץ על כתפי המנהיגות הצבאית בדרג פלוגתי וגדודי; האבידות בנפש היו כאן כבדות. אבל מן המנהיגות הזוטרת בשדה, ממפקדי הגדודים ומטה, צמחו האלופים לעתיד של צבא ההגנה לישראל ומפקדי הצבא בארבע המלחמות שעוד ניהלה ישראל לפני שנחתם חוזה השלום הראשון עם מדינה ערבית ב־1979.

בכל המלחמות האלה התקיימו הנורמות שנקבעו למופת האישי בקרב מפקדי צה“ל בקרב ומלאו תפקיד חשוב מאוד בהצלחות צה”ל. מערכת סיני היתה המלחמה היחידה שניהל רב־אלוף משה דיין. מהלכי הפתיחה של מערכה קלאסית זאת העידו על יישום מבריק של אסטרטגיית “הגישה העקיפה”. מדינות ערב, ובפרט מצרים וירדן, לא רק התפתו לחשוב כי ההכנות הישראליות מכוונות נגד ירדן ולא נגד מצרים; מהלכי הפתיחה המזהירים גם יצרו רושם שלפיו פקפקו המצרים כ־48 שעות אם ההתקפה הישראלית היא אמנם מיתקפה צבאית של ממש או סתם פשיטת־תגמול נוספת לעומק. היעדים של האסטרטגיה הזאת הושגו במלואם. ושוב, בהתקפת השריון המהירה (בפרט של חטיבת השריון 7) באו על ביטוים המלא גמישות המחשבה וכושר ההסתגלות שאיפיינו את המהלכים הישראליים.

במלחמת ששת הימים שוב הובס הפיקוד הערבי – הפעם בשלוש חזיתות. אבל הנצחון המזהיר והיקפו גרמו לפיקוד הישראלי שיתעלם מן הפגמים בכוחותיו שנתגלו במהלך המלחמה – כמה הישגים ישראליים לא היו למעשה אלא פונקציה של פגמים וטעויות בצד הערבי. ההנהגה המדינית והצבאית בארץ, שבענייני בטחון היתה נתונה במידה רבה מאוד לסמכותו המכרעת ולהשפעתו של שר הבטחון משה דיין, נגררה יותר ויותר אחרי תפיסה מוקדמת של מה שהיו לדעתה השיקולים בצד הערבי. כתוצאה מכך נתאפשר לנשיא סאדאת לסגל לתפיסה שנתגבשה בישראל תוכנית־הונאה מבריקה שהצדיקה לכאורה את ההערכות הישראליות. אחד המישגים הגדולים במטכ“ל צה”ל היה בכך שייחס למטכ"לים הערביים חשיבה צבאית לפי אמות־מידה שהיו מקובלות על עצמו; אי לכך נכשל בהסקת המסקנה הנכונה באשר לאסטרטגיית המלחמה המוגבלת שאימצו להם הערבים ב־1973.

בעקבות הטראומה של מלחמת יום־הכיפורים, הצלחתם התחילתית של המצרים ושל הסורים והאבידות הכבדות יחסית שנגרמו במלחמה – כ־3,000 חללים – נתעוררה בציבור הישראלי הערכה חדשה ומכאיבה של המצב והמימסד הבטחוני. נתגלו מישגים רבים: המחדל בהערכת המודיעין; ההערכה המדינית המוטעית; הנטייה לנהל מלחמה שכבר עבר זמנה; ועוד ועוד. אבל ישראל עמדה באש הצולפת.

מיבצע “שלום הגליל” בלבנון בא לחזק את הבטחון העצמי של העם בכוחו של צה"ל, כי התברר שהופקו לקחים ממחדלי העבר וחל שיפור מיבצעי משמעותי בכוחה הצבאי של ישראל.

בצד מעשי־הגבורה של הצבא ה“אזרחי” והנהגתו רבת־ההשראה באה ההכרה שהכוח האווירי הוא יסוד חיוני בהשגת הנצחון. מערכת 1956 היתה הראשונה שבה הצליחה ישראל, בזכות מטוסי־הקרב “מיסטר” שקיבלה מצרפת, לשמור על מעמדה באוויר נגד חילות־האוויר הערביים ואפילו להשיג שליטה כאוויר כבר בשלבים הראשונים ולקיים אותה בידיה. מכת־המנע האווירית ב־1967 היתה פעולה מזהירה בתכנונה ובביצועה שהעניקה לישראל שליטה אווירית תוך שלוש שעות של לחימה. עליונות אווירית זאת היא יתרון שישראל טורחת לקיים בידה תמיד, ואף להשתמש בו. הדבר הודגם להפליא ביוני 1981. בפעולה מזהירה של הפצצה דייקנית השמידו מטוסי חיל־האוויר של צה"ל' כור אטומי שהוקם בעזרת טכנאים צרפתים בעיבורה של בגדאד. היתה זו פעולת־מנע נגד רכישת נשק גרעיני מצד עיראק, במטרה מוצהרת שישמש נגד מדינת ישראל. גם הפעם עשתה ישראל שימוש נועז בנשק בעל כוח מכריע שקיבל את ליטושו בקרב והשווה איכותית לכל חיל־אוויר אחר בעולם, ואולי אף עולה עליו. עובדה זאת הודגשה כיתר שאת בפעולתו המזהירה של חיל־האוויר נגד טילי קרקע־אוויר של סוריה בבקעת הלבנון ב־9 ביוני 1982 ובנצחונו המוחץ על חיל־האוויר הסורי.

הלקח הצבאי במדינות ערב    🔗

ככלל, ועם חריגות מעטות מן הכלל, צבאות ערב נלחמו היטב במיגננה בעיקר משום שתוכנית הקרב ניתנת לתכנון מראש ואין צורך לסטות ממנה. אבל במיתקפה לא היטיבו להילחם בגלל אי־יכולתו של הפיקוד הזוטר להסתגל בסערת הקרב לנסיבות משתנות ובלתי־צפויות. הס מוסיפים לסבול מחוסר־האמון השורר בין מדינות ערב ומן ההתכתשות הפנימית והחשדנות המאפיינות את יחסי המדינות האלה בינן לבין עצמן. הישראלים תמיד הצליחו לנצל לטובתם את חוסר הליכוד והאחדות בקרב הצבאות הערביים ולטפל בהם מפעם לפעם אחד אחד. וכך לא ניתן לערבים להפיק את מלוא התועלת שבעריפות המספרית, ואילו

הישראלים הפועלים כרגיל בקווי־תחבורה פנימיים יכלו תמיד לנצל לטובתם את הקרעים בעולם הערבי.

כך היה המצב במלחמת 1956 כאשר ישראל הצליחה בעצם לבודד את מצרים מבחינה מדינית וצבאית כאחת ויצרה מצב שמיתקפת צה“ל לא הביאה להתערבות ערבית לצד המצרים. הטעות הערבית היסודית היתה בהנחה שתבוסת הכוחות המצריים ב־1956 נגרמה בגלל התערבותם של כוחות בריטיים וצרפתיים נגד מצרים. הנחה זאת הוליכה לבטחון־יתר ולחוסר הערכה מספקת לכוחות צה”ל ערב מלחמת ששת הימים ב־1967, ולתוצאותיה המחרידות מבחינתן של מצרים, ירדן וסוריה. ב־1967 אמנם אזר העולם הערבי את כוחותיו לצד הנשיא נאצר בהכנותיו הפומביות למלחמה נגד ישראל. אבל גם הפעם נתגלתה הבעיה במערומיה. הכוחות הירדניים נגררו להתקפה על ישראל על סמך דיווחי־שווא מצריים, ואילו הצבא הסורי דרך על המקום, על אף בקשות התמיכה מצד המלך חוסיין, ולא חש לעזרת ירדן בעת צרה.

ובכל זאת למדו הערבים מתבוסותיהם, במידת־מה. הנשיא נאצר, ואחריו הנשיא סאדאת, ניתחו עם אנשי המטכ"ל המצרי את המישגים שעשו כוחותיהם. שלבי הפתיחה של מלחמת 1973, בביצוע הצבא המצרי, מוכיחים שהלקחים אמנם הופקו. מלחמתו של סאדאת ב־1973 נועדה לשמש בראש ובראשונה תכלית מדינית ולא דווקא צבאית, והיא להוליד תהליך מדיני שיכפה על ישראל חזרה לגבולות 1967 בלי שמדינה ערבית כלשהי תידרש לחתום על חוזה שלום עם ישראל. ההפתעה האסטרטגית והטאקטית שגרמו המצרים והסורים לישראל היתה ללא ספק הצלחה צבאית בולטת בפני עצמה. שבאה בעקבות תוכנית־הונאה מוצלחת ומתוחכמת להפליא. הצליחה המצרית של תעלת סואץ היתה בגדר הישג צבאי גדול ועוד נכונו לה חגיגות בעתיד כאחד הנצחונות הגדולים של צבא מצרים (למרבה האירוניה ובאחת התהפוכות המרות בתולדות האדם, היה זה אגב מצעד צבאי בקאהיר לציון יום־השנה השמיני לצליחת התעלה שהנשיא סאדאת נרצח בידי מתנקשים).

מלחמת יום־הכיפורים היא שהובילה לטיסתו ההיסטורית של הנשיא סאדאת לירושלים, שהביאה בסופו של דבר לחתימת חוזה השלום הראשון בין ישראל ובין מדינה ערבית. למלחמה הזאת היתה השפעה מדינית וצבאית חשובה על המזרח התיכון והיא חייבת להירשם כמלחמה בעלת משמעות היסטורית גדולה. לאור הלקחים שהופקו ממנה חל שידוד מערכות בתורת האסטרטגיה והטכניקה הצבאית. זאת ועוד, באותה המלחמה נוצל הנפט על־ידי מפיקות־הנפט הערביות כנשק מדיני, שנעשה מאז גורם ביחסים הבינלאומיים. ככל שאותה מלחמה מתרחקת מאתנו כן גדלה חשיבותה, בגלל ההשלכות והלקחים הצבאיים והמדיניים שלה. הסכמי־ההפרדה בין ישראל וסוריה ובין ישראל ומצרים; הסכם־הביניים בין ישראל ומצרים בסיני ב־1975, שהביא לנסיגת כוחות צה"ל מתעלת סואץ, משדות־הנפט באבו־רודס ומנקודות אסטרטגיות אחרות; הפעלת מערכת פיקוח אלקטרוני בסיני על־ידי ארצות־הברית – כל אלה הובילו בסופו של דבר לחוזה השלום בין ישראל ומצרים ועמו לנסיגה הישראלית מסיני ולייצוב המצב על הקו הסורי ברמת הגולן.

חלקן של מעצמות־העל    🔗

הערבים והיהודים הם רק שניים מן הגורמים הפועלים בזירה המדינית במזרח התיכון. הנשיא נאצר קיבל את חימושו מברית־המועצות ולברית־המועצות היתה יד בגרימת מלחמת ששת הימים. הנצחון הישראלי, ששינה את מעמדה האסטרטגי של ישראל תכלית שינוי, פתח פתח לדושיח עם העולם הערבי: אוכלוסיה של יותר ממיליון ערבים פלשתינאים נכנסה תחת שלטון ישראלי ומדיניות “הגשרים הפתוחים”, שהתירה חופש תנועה בין ירדן והגדה המערבית, יצרה סיכויים להבנה בין ישראל והעולם הערבי. אבל ברית־המועצות פעלה נגד כל נטייה בצר הערבי להתקדם לקראת מו“מ עם ישראל. עשרה ימים אחרי המלחמה הצביעה ממשלת ישראל פה אחד בעד החזרת סיני למצרים ורמת הגולן לסוריה תמורת שלום ופירוז. ברית־המועצות שמה מכשולים על דרך זאת. בפעולותיה ובמדיניותה היא עודדה את ועידת־הפיסגה הערבית שנערכה בחרטום בספטמבר 1967 לדחות את הגישושים הישראליים בקבלת “החלטת שלושת הלאווים” – לא יהיה מו”מ עם ישראל, לא הכרה ולא שלום עם ישראל. ושוב הוכשרה הבמה למאבק נוסף במזרח התיכון. בשנים שלאחר מכן ניתנה לברית־המועצות ההזדמנות לבדוק הלכה למעשה חלק גדול מן האסטרטגיה ומן התיאוריה של הגנה אווירית מודרנית; הכוח הסובייטי במצרים גדל לכדי 20,000 חייל וחיל־האוויר שלה קיבל אחריות על חלק מן ההגנה האווירית של מצרים. אבל כשעלה הנשיא סאדאת לשלטון ב־1970 והחליט שעליו לצאת למלחמה כדי לשבור את הקפאון המדיני עם ישראל, הוא גם החליט לשנות את האוריינטאציה המצרית מפרו־סובייטית לתמיכה באמריקאים. במהלך שהיה אופייני לכוח הדמיון וההחלטה של סאדאת הוא סילק את הרוסים ממצרים ביולי 1972 – וניגש להכנות למלחמה עם ישראל בתמיכת הרוסים ואולי גם בהסכמתם.

ארצות־הברית מצדה הפעילה מאמצים ניכרים כדי לגשר על־פני הפער שבין עמדות ישראל והערבים על בסיס החלטת מועצת הבטחון 242, שנתקבלה ב־22 בנובמבר 1967. בהחלטה זאת דובר, בין השאר, על “נסיגת הכוחות המזויינים של ישראל משטחים שכבשה במלחמה האחרונה” וכן על זכותה של “כל מדינה באיזור… לחיות בשלום בגבולות בטוחים ומוכרים ללא איומים או שימוש בכוח”. במקביל למדיניות של שמירת יכולתה ההגנתית של ישראל נוכח הגידול באספקה צבאית סובייטית למדינות ערב פתח האו“ם במהלכים שנועדו לשבור את הקפאון באיזור. מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג’רס הציע, ב־1970, את “תוכנית רוג’רס”, ללא הצלחה, ולעומת זאת הצליח להשכין הפסקת־אש לאורך תעלת סואץ באוגוסט אותה שנה. מאמציה של ארצות־הברית הופנו בעיקר לסיכול מהלכים שנתמכו על־ידי הסובייטים, כגון הפלישה הסורית לירדן ב־1970, לקיום כוח־ההרתעה של ישראל ולחיפוש פתרון מדיני באמצעות מו”מ.

שתי מעצמות־העל היו מעורבות במלחמת יום־הכיפורים: ברית־המועצות וארצות־הברית ערכו מבצעים גדולים לחידוש הציוד, האחת לטובת צבאות מצרים וסוריה והשנייה לטובת כוחות צה“ל. החלטתו של סאדאת לבקש הפסקת־אש הושפעה במידה רבה מיעילות המבצע האמריקני, כפי שציין בנאומו בפרלאמנט המצרי ובמכתבו לנשיא סוריה אסאד. מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג’ר הוא שהביא להפסקת־האש בין ישראל ומצרים, לרבות הוויתורים הצבאיים הישראליים שהתבטאו כפתיחת קו־אספקה לארמיה השלישית הנצורה. מכאן ואילך רכשה לה ארצות־הברית מעמד מרכזי במו”מ כולו, בעוד הנשיא סאדאת עובר לאוריינטאציה אמריקנית מובהקת. בד בבד עם זאת גבר והלך חלקם של כוחות האו“ם ביישום ההסכמים שהושגו במו”מ ביחס לסיני, לרמת הגולן ולאחר זמן לגבי לבנון.

אש"ף    🔗

במזרח התיכון עצמו יש עוד גורם חשוב שמונע את השלום. בתקופה שבין מערכת סיני ב־1956 ומלחמת ששת הימים ב־1967 הוקם אש“ף במטרה מוצהרת להשמיד את מדינת ישראל. לאחר שנכשל בנסיונו להשתלט על ירדן הוא העתיק את בסיס הפעולות שלו מירדן ללבנון – מהלך שהכשיר את הקרקע לפיצולה של לבנון ולהתערבותה של סוריה בשטחה. מלחמת־האזרחים שפרצה בלבנון ב־1975 יצרה מצב חדש על גבולה הצפוני של ישראל. השתתפו בה יסודות נוצריים שונים, עדות מוסלמיות מתחרות, הצבא הסורי ואש”ף. נוצר תוהו ובוהו בלבנון השסועה ואש"ף לא חדל מלנצל את שטח לבנון כקרש־קפיצה לביצוע התקפות טרור נגד האוכלוסיה בישראל. ומלחמת הטרור נמשכת.

אש“ף הוא קואליציה רופפת של שש עד שמונה קבוצות, שכל אחת מהן יזומה ונתמכת על־ידי מדינות ערביות בעלות אינטרסים מנוגדים לעתים קרובות. מיתון במגילת הארגון – הקוראת להשמדת ישראל – הוא בלבד יכול לאפשר לו שייעשה גורם במו”מ על עתיד האיזור. אלא שהרכבו וחוקתו מונעים ממנו כל תזוזה למיתון, ואפילו מטעמים טאקטיים. העולם הערבי, לאמיתו של דבר, משלם רק מס־שפתיים לאש“ף. פעולותיו בארצות ערביות דוגמת כוויית וסעודיה נתונות לפיקוח חמור ולהגבלות; במצרים פעילותו מוגבלת מאוד; כתנועה קיים עליו איסור בירדן. הוא נתון לפיקוח צמוד בסוריה שתומכת באחת הקבוצות המרכיבות את אש”ף, היא “א־צאעיקה”. והמלך חוסיין שולל תנועה שאחת ממטרותיה היא השתלטות על ירדן (ניסיון אחד כבר נעשה ב־1970). את מעמדו של אש“ף בעולם הערבי ניתן להעריך נכונה לאור העובדה כי בעת מיבצע “שלום הגליל” לא נקפה מדינה ערבית אחת אצבע על מנת לסייע בידם, ובעת המצור הישראלי על מערב ביירות לא היו מדינות ערב מוכנות במהלך המשא־ומתן (עד לכתיבת שורות אלה) לתת מקלט לאנשי אש”ף הנצורים בבירה הלבנונית. ערפאת הוא “יושב־ראש”, לא מנהיג של ארגון שרוב מרכיביו אינם בשליטתו. על התפתחויות בין ישראל והעולם הערבי יחליטו ישראל וארצות ערביות ריבוניות כגון מצרים, סוריה או ירדן, ואף אחת מהן לא תחתור (למרות מס־השפתיים) למטרות שאינן מתיישבות לדעתן עם האינטרסים הלאומיים שלהן. אף לא במקרה אחד נכלל בכך היתר לאש“ף שייעשה גורם חשוב על גבולן. המצב ביהודה ושומרון ובחבל עזה יכול להתפתח בסופו של דבר על־פי הדגם האלג’ירי, כשהמנהיגות המקומית בשטחים אלה נוקטת עמדה נגד מנהיגות התנועה כביירות. בגלל חוסר־הגמישות שטבוע באש”ף מעצם ברייתו נשלל מארגון זה כל תפקיד משמעותי בהשגת פתרון של שלום בסכסוך הישראלי־הערבי.

ישראל היא איפוא מדינה, שקיומה מוסיף להיות תלוי בכושר צבאי. ועם זאת היא מדינה ששוללת את הצבאיות לשמה. עובדה זאת, וחילופי־הדעות הפתוחים והחופשיים שמאפיינים את הדמוקראטיה הישראלית, הם גורמים חשובים בעוצמתה של ישראל. הצבא הישראלי אינו צבא למצעדים; זה צבא שדוחה את הגינונים והאבזרים הקשורים כרגיל בחיי הצבא ודבק במדים שלובשים בקרב, משום שהכוחות המזויינים נתפסים כרע הכרחי שתפקידו היחיד הוא להגן על קיום המדינה. ישראל מוגנת כיום על־ידי הצבא המנוסה ביותר בעולם. מבחינה מקצועית היתה לו ההזדמנות ליבחן בקרב חזור ושוב. מעטים הצבאות בעולם כיום, וספק אם קיימים בכלל כאלה, שיש בשורותיהם מאגר כזה של ניסיון שקיים בצבא ההגנה לישראל. הכוחות המזויינים של ישראל השתתפו בקרבות־הטילים הראשונים בהיסטוריה. מבחינה צבאית מקצועית טהורה נודעת איפוא להיסטוריה הצבאית של צבא כזה חשיבות ראשונה במעלה. ההתפתחויות הצבאיות בעולם הערבי, בפרט בתחום הנשק, הן מרשימות ומקור דאגה רבה לישראל. יש צבאות ערביים שהם צבאות גדולים בקנה־מידה עולמי. לסוריה כ־4,000 טאנקים סובייטיים מן החדישים ביותר; ירדן מקבלת ציוד לא רק מארצות־הברית ומארצות מערב־אירופה אלא גם מברית־המועצות; ערב הסעודית עומדת לקבל. מארצות־הברית מפציצי־קרב ארוכי־טווח F–15 ומערכות־אתראה מוטסות (אייווק"ס). לשלושת הצבאות האלה יחד עם עיראק יש יותר ציוד משעומד לרשותם של כוחות נאט"ו באירופה. בצבאות ירדן וסוריה נשמרו הסטנדארטים שהפגינו במלחמות קודמות, אף שבקרבות־אוויר עולים הישראלים בהרבה על הסורים. במלחמת עיראק־איראן ביצועיהם של שני הצבאות וחילות־האוויר שלהם לא היו מרשימים ביותר.

המזרח התיכון זכה לחוזה שלום בין ישראל והחשובה שבארצות ערב, מצרים. הסכם קמפ דייוויד, שסלל את הדרך לחוזה השלום בין ישראל ומצרים, יכול להוליך להתפתחויות חיוביות נוספות אם יימצאו כוח הדמיון ועוז־הרוח שגילו בשעתם הנשיא סאדאת וראש־הממשלה בגין ושהובילו לחתימת החוזה. הוא לא היה נחתם אלמלא מעורבותה הישירה של ארצות־הברית בתהליך כולו ובפרטי המו"מ. היוצא מכאן שמחויבות אמריקנית איתנה להמשך תהליך קמפ דיוויד ודחייה מצדה של נסיונות מצד מדינות מערב־אירופיות וערביות מסויימות לחבל בתהליך זה, הן בלבד עשויות לערוב לכך שקמפ דיוויד יוליך להצלחות נוספות.

בזכות יוזמתו של הנשיא סאדאת התחוללה מהפכה במזרח התיכון. ברוב המקרים נע האיזור מדחייה טוטאלית של ישראל לדיון בנושאים מהותיים. עם מצרים מקיימת ישראל גבול של שלום. בגבול עם ירדן שורר “שלום־למחצה”, כשיותר ממיליון נוסעים לשנה עוברים את הירדן לשני הכיוונים מלבד סחורות בשיעור עשרות מיליוני דולארים. הגבול עם לבנון פתוח במה שקרוי “הגדר הטובה” וקיימים יחסים תקינים עם אחד המרכיבים העיקריים של לבנון. לאחר מבצע “שלום הגליל” הופך הגבול הלבנוני להיות גבול של שלום ומסחר. אם יימשך התהליך שהתפתח עד כה ואם יכובדו ההסכמים שהושגו בקמפ דייוויד עתידות ישראל ושכנותיה להתקדם לקראת שלום, לאט אבל בעקביות. אם התהליך הזה ייפסק אפשר ואפשר שתתחדש שפיכות־הדמים הטראגית מימים עברו.

ארצות ערב אחוזות כיום בעווית ההלם שהנחיתה המאה העשרים על חברות ביניימיות שזכו בעושר בל־ישוער כמעט בן־לילה. המזרח התיכון הוא זירה של מאבקים, מהפכות ומהומות באפגאניסטאן, באיראן, על גבול איראן־עיראק, בסוריה, במלחמת־האזרחים ובמלחמה בלבנון, על גבול עומאן–דרום תימן, במאבק שבין תימן ודרום תימן, בקרן אפריקה, בצ’אד, במערב־סהרה. מעל לכל מרחפת רוח־הרפאים של הקנאות האיסלאמית שחותרת להפלת משטרים רבים. לאנדרלמוסיה הזאת מצטרפת עתה טכנולוגיה צבאית בלתי־מוגבלת שנרכשת בכספי הנפט ומסתמנת האפשרות של רכישת פוטנציאל גרעיני צבאי, קודם על־ידי פאקיסטאן ובמרוצת הזמן על־ידי עיראק. התחזית מפכחת ומבהילה גם יחד.

על רקע זה חייב אדם לראות את מדינת ישראל. מבחינה מדינית, היסטורית ואנושית, מאבקה של מדינת ישראל להתקיים ולהקים תוך כדי כך חברה בריאה, חופשית ודמוקראטית הוא ודאי אחד הסיפורים המרתקים, המרשימים והמעודדים בזמן החדש.

 

ביבליוגרפיה נבחרת    🔗

אבן, אבא פרקי חיים, מעריב, תל־אביב. 1977

אדן (ברן), אברהם על שתי גדות סואץ, עידנים, ירושלים 1979

אלון, יגאל קשת לוחמים, ויידנפלד את ניקולסון, ירושלים 1972

– מערכות פלמ"ח, הקיבוץ המאוחד, תל־אביב 1965

בן־גוריון, דוד מדינת ישראל המחודשת, עם עובד, תל אביב 1965

– בהלחם ישראל, הוצאת מפא“י, תל־אביב תשי”א

בן־פורת, ישעיהו ואחרים המחדל, הוצאה מיוחדת, תל־אביב 1973

ברקמן, ט. האלוף־קולונל מרכוס, עם הספר 1962

ברר, ש. כיום סופה, קרני, ירושלים 1959

גולן, א. מערכת סיני, משרד הבטחון 1957

דיין, משה הלנצח תאכל חרב, עידנים, ירושלים 1981

– אבני דרך, עידנים, ירושלים 1976

– יומן מערכת סיני, עם הספר, תל־אביב 1965

הרצוג, חיים הימים הגדולים, מעריב, תל־אביב 1967

– ימים נוראים, ויידנפלד את ניקולסון, ירושלים 1973

– מלחמת יום הדין, עידנים, ירושלים 1975

– בפני אומות העולם, מעריב, תל־אביב 1979

וייצמן, עזר הקרב על השלום, עידנים, ירושלים 1981

– לך שמים לך ארץ, מעריב, תל־אביב 1975

טבת, שבתאי חשופים בצריח, שוקן, ירושלים תשכ"ח

יוסף, דב קריה נאמנה, שוקן, ירושלים 1962

כרמל, משה מערכות צפון, מערכות והקיבוץ המאוחד, תל־אביב 1949

לורך, נ. קורות מלחמת העצמאות, מסדה, תל־אביב 1966

מאיר, גולדה חיי, מעריב, תל־אביב 1975

נאור, מ. המלחמה שלאחר המלחמה, משרד הבטחון 1971

סאדאת, אנוואר סיפור חיי, עידנים, ירושלים 1978

ספרן, נדב העימות הערבי־הישראלי, כתר, ירושלים 1969

פעיל, מאיר מן ה“הגנה” לצבא ההגנה, זמורה־ביתן־מודן, תל־אביב 1979

פרס, שמעון קלע דוד, ויידנפלד את ניקולסון, ירושלים 1970

קהלני, אביגדור עוז 77, שוקן, תל־אביב 1975

קולינס ל. ולאפייה, ד. ירושלים, ירושלים, ויידנפלד וניקולסון, ירושלים 1973

קיסינג’ר, הנרי שנותי בבית הלבן, עידנים, ירושלים 1981

רבין, יצחק פנקס שרות, מעריב, תל־אביב 1979

רפאל, גדעון בסוד לאומים, עידנים, ירושלים 1981

שיף, זאב רעידת אדמה באוקטובר, זמורה־ביתן־מודן. תל־אביב תשל"ד

שמעוני, י. ולוין א. לכסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה־20, בית ההוצאה הירושלמי, 1971

שרף, זאב שלשה ימים, עם עובד, תל־אביב תשי"ט

– תולדות מלחמת הקוממיות, משרד הבטחון 1980

Abu־Lughod, I. (ed.) The Arab־Israeli Confrontation of June 1967: An Arab

Perspective. Arab Information Center, New York, 1968.

Associated Press. Lightning out of Israel: The Six Day War in the Middle East.

The Press, New York, 1967.

Azcárate, P. de. Mission in Palestine, 1948–1952. Middle East Institute, Washington,

1966.

Badri, Hassan el, Taha cl Magdoub, and Mohommed Die el־Din Zohdy. The

Ramadan War. T. N. Dupuy, Dunn Loring, Va., 1977.

Barker, A. Suez: The Seven Day War. Faber and Faber, London, 1964; Praeger,

New York, 1965.

Beaufre, A. The Suez Expedition 1956; translated by Richard Barry. Faber,

and Faber, London, 1969; Praeger, New York, 1969; original title: L’Expedition de Suez. Paris, 1967.

–. Une Guerre Classique Moderne: La guerre Israelo־Arabe.’ Strategie,

July/August, 1967, pp. 7–25.

Blanchard, A. ‘The Six־Day War’. Army, August, 1967, pp. 24–33.

Browne, H. Suez and Sinai. Longman, Harlow, 1971.

Bull, O. War and Peace in the Middle East: The Experiences and Views of a UN

Observer. Leo Cooper, London, 1976.

Burdett, W. Encounter with the Middle East: An Intimate Report on What Lies

Behind the Arab־Israeli Conflict. Deutsch, London, 1969; Atheneum, New

York, 1969.

Burns, E. Between Arab and Israeli. Harrap, London, 1962; Obolensky, New York,

1963.

Byford־Jones, W. The Lightning War. Hale, London, 1967, Bobbs־Merrill,

Indianapolis, 1968.

Cavenagh, S. Airborne to Suez. Kimber, London, 1965.

Childers, E. The Road to Suez. Macgibbon and Kee, London, 1962.

Churchill, R. and W. The Six Day War. Heinemann, London, 1967; Houghton

Mifflin, Boston, 1967.

Dawson, J. ‘The Air War in the Middle East’. Air Force and Space Digest,

August 1967, pp. 26־29.

Donovan, R. Israel’s Fight for Survival. Signet Books, New York, 1967.

Draper, T. ‘From 1967 to 1973’. Commentary (New York), Vol. 56, No. 6, December

1973.

Dupuy, Col. T. N. Elusive Victory. The Arab־Israeli Wars, 1947–1974. Macdonald

and Janes, London, 1978; Harper and Row, New York, 1978.

Eden, Sir A. Full Circle: The Memoirs of Anthony Eden. Cassell, London, 1960;

Houghton Mifflin, Boston, 1960.

Eisenhower, D. D. Waging Peace, 1956־1961. (Volume 2 of The White House Years),

Heinemann, London, 1966; Doubleday, New York, 1965.

Gilbert, M. The Arab־Israeli Conflict. Its History in Maps. Weidenfeld and Nicolson,

London, 1974.

Glubb, Sir J. B. The Middle East Crisis. A Personal Interpretation. Hodder and

Stonghton, London, 1967.

–. Peace in the Holy Land. An Historical Analysis of the Palestine Problem.

Hodder and Stoughton, London, 1971.

–. A Short History of the Arab Peoples. Hodder and Stoughton, London, 1969;

Stein and Day, New York, 1969.

–. A Soldier with the Arabs. Hodder and Stoughton, London, 1957; Verry, Mystic,

Conn., 1957.

Hadawi, S. Bitter Harvest: Palestine Between 1914־1967. New World Press, New

York, 1967.

Handel, M. Perception, Deception and Surprise. The Case of the Yom Kippur War.

Hebrew University, Leonard Davis Institute for International Relations,

Jerusalem, 1976.

Heikal, M. The Cairo Documents. Doubleday, New York, 1973.

–. The Road to Ramadan. Collins, London, 1975; Quadrangle/New York Times Book

Company, New York, 1975.

Heiman, L. ‘Infantry in the Middle East War.’ Infantry, January־February/

March־April 1968, pp. 16–22 and 4–13.

Henriques, R. A Hundred Hours to Suez. An Account of Israel’s Campaign in the

Sinai Peninsula. Collins, London, 1957; Viking Press, New York, 1957.

–. ‘Middle East War 1973’. RUSI (Journal of the Royal United Services Institute for

Defence Studies), London, 1975.

Herzog, C Who Stand Accused? Israel Answers its Critics. Weidenfeld and Nicolson,

London, 1978; Random House, New York, 1978.

Hirst, D. and Beeson, I. Sadat. Faber and Faber, London, 1981.

Horn, C. C. van. Soldiering for Peace. Cassell, London, 1966; McKay, New York,

1967.

Hurewitz, J. C. (ed.) Diplomacy in the Near and Middle East: A Documentary

Record. 2 vols. Macmillan, London, 1956; Van Nostrand, New York, 1956.

–. Middle East Politics: The Military Dimension. Pall Mall Press, London, 1969;

Praeger, New York, 1969.

–. Soviet־American Rivalry in the Middle East. (Published for the Academy of

Political Science, Columbia University.) Praeger, New York, 1969.

Hussein, King of Jordan. My ‘War’ With Israel; as told to and with additional

material by Vick Vance and Pierre Lauer; translated by J. P. Wilson and

W. B. Michaels. Owen, London, 1969; Morrow, New York, 1969.

Johnson, P. The Suez War, Melbourne University Press, Carlton, Victoria, 1957.

Jonathan Institute. International Terrorism – Challenge and Response. Jonathan

Institute, Jerusalem, 1980.

Journal of Palestine Studies. ‘The October War and its Aftermath’. Institute of

Palestine Studies, Beirut, and Kuwait University, Vol. III, No. 2, 1974.

Kalb, M. and B. Kissinger. Hutchinson, London, 1974; Little, Brown, Boston, 1974.

‘Keesing’s Contemporary Archives’. Arab־Israeli Conflict: The 1967 Campaign.

Keesing’s Publications, Bristol; Scribner, New York, 1968.

Kimche D, and J. Both Sides of the Hill. Secker and Warburg, London, 1960.

Kimche, D. and Bawley, D. The Sandstorm, the Arab־Israeli War of June 1967:

Prelude and Aftermath. Secker and Warburg, London, 1968; Stein and Day,

New York, 1968.

Kimche, J. Seven Fallen Pillars: The Middle East, 1915־1950. Secker and Warburg,

London, 1950.

Kotsch, W. ‘The Six Day War of 1967’. US Naval Institute Proceedings, June, 1968,

pp. 72–81.

Kurzman, D. Genesis 1948. The First Arab־Israeli War. Vallentine, Mitchell,

London, 1972; World Publishing Company, New York, 1970.

Laqueur, W. Confrontation 1973: The Middle East War and the Great Powers.

Wildwood House, London, 1974. US title: Confrontation: The Middle East

and World Politics. Quadrangle, New York, 1974.

–. The Road to War, 1967: The Origins of the Arab־Israeli Conflict. Weidenfeld

and Nicolson, London, 1968; US title: The Road to Jerusalem: The Origins of

the Arab־Israeli Conflict, 1967. Macmillan, New York, 1968.

–. The Israel־Arab Reader. Weidenfeld and Nicolson, London, 1969: Citadel,

New York, 1969.

Lewis, B. ‘The Arab־Israeli War: The Consequences of Defeat’. Foreign Affairs,

January 1968, pp. 321־335.

Liddell Hart, B. ‘Strategy of a War’. Military Review, November 1968, pp. 80־85.

Love, K. Suez: The Twice־Fought War. A History. Longman, Harlow, 1970;

McGraw־Hill, New York, 1969.

Luttwak, E. and Horowitz, D. The Israeli Army. Allen Lane, Harmondsworth, 1975;

Harper, New York, 1975.

Luttwak, E. and Laqueur, W. ‘Kissinger and the Yom Kippur War’. Commentary

(New York), Vol. 58, No. 3, September 1974.

MacLeish, R. The Sun Stood Still: Perspective on the Arab־Israeli Conflict.

Macdonald, London, 1968; Atheneum, New York, 1967.

Mansfield, P. The Arab World: A Comprehensive History. Thomas Crowell, New

York, 1976.

Marshall, S. Sinai Victory. Command Decisions in History’s Shortest War: Israel’s

Hundred־Hour Conquest of Egypt. Morrow, New York, 1958.

–. Swift Sword. The Historical Record of Israel’s Victory, June 1967. American

Heritage, New York, 1967.

Murphy, R. Diplomat Among Warriors. Collins, London, 1964; Doubleday, New

York, 1964.

Neguib, M. Egypt’s Destiny. Gollancz, London, 1955; Doubleday, New York, 1955.

Nutting, A. No End of a Lesson: The Story of Suez. Constable, London, 1967;

Potter, New York, 1967.

–. Nasser. Constable, London, 1972; Dutton, New York, 1972.

O’Ballance, E. The Arab־Israeli War 1948. Faber and Faber, London, 1956;

Praeger, New York, 1957.

– The Sinai Campaign 1956. Faber and Faber, London, 1959; Praeger, New

York, 1960.

– The Third Arab־Israeli War. Faber and Faber, London, 1972; Shoe String,

Hamden, 1972.

O’Brien, P. ‘The Six Day War of 1967’. US Naval Institute Proceedings, September,

1968, pp. 113־114.

Patai, R. The Arab Mind. Scribner, New York, 1976.

Pearlman, M. The Army of Israel. Philosophical Library, New York, 1950.

Perkins. D. Organization of the Israeli Army Reserve Forces and Their Mobilization

in the Six Day War. US Army War College, Carlisle Barracks, 1972.

Proceedings; International Symposium: ‘Military Aspects of the Israeli־Arab

Conflict’ (Louis Williams, ed), University Publishing Projects, Tel Aviv,

1975.

Proceedings; International Symposium on the 1973 October War. Al Ahram,

Cairo, 1976.

Quandt, W. B. Decade of Decision: American Policy Toward the Arab־Israeli

Conflict 1967–76. University of California Press, Berkley and London, 1978.

Rabinovich, A. The Battle for Jerusalem, June 5־7, 1969. Jewish Publication Society,

Philadelphia, 1972.

Roosevelt, K. Arabs, Oil and History: The Story of the Middle East. Gollancz,

London, 1949; Harper, New York, 1949.

Rosenne, S. Israel’s Armistice Agreements with the Arab States. A Juridical

Interpretation. International Law Association, Tel Aviv, 1951.

Rothenberg, G. The Anatomy of the Israeli Army. Batsford, London, 1979;

Hippocrene, New York, 1979.

Safran, N. Israel: The Embattled Ally. Harvard University Press, Cambridge

Mass., 1978.

Schiff, Z. La Guerre Israélo־Arabe, 5–10 Juin, 1967. Julliard, Paris, 1967.

–. A History of the Israeli Army (1870–1974). Straight Arrow Books, San Francisco,

1974.

Schmidt, D. A. Armageddon in the Middle East. John Day, New York, 1974.

Sherman, A. When God Judged and Men Died. A Battle Report of the Yom Kippur

War. Bantam Books, New York, 1973.

Shoemaker, R. ‘The Arab־Israeli War’. Military Review, August 1968, pp. 56–59.

Stevenson, W. Strike Zion! Bantam Books, New York, 1967.

–. 90 Minutes at Entebbe. Corgi, London, 1976; Bantam, New York, 1976.

Strategic Summary. ‘The Middle East War’. International Institute for Strategic

Studies, London, 1974.

Strategic Survey 1973. International Institute for Strategic Studies, London, 1974.

‘Sunday Times’ Insight Team. Insight on the Middle East. Deutsch, London, 1974.

–. The Yom Kippur War. Deutsch, London, 1975.

Thomas, H. The Suez Affair. Weidenfeld and Nicolson, London, 1967; Harper

and Row, New York, 1967.

Trevelyan, H. The Middle East in Revolution. Macmillan, London, 1970; Gambit, Boston, 1970.

Van Creveld, M. L. Military Lessons of the Yom Ki ippur War: Historical

Perspectives. Sage Publications, Beverly Hills, 1975, London, 1976.

Wallach, J. ‘The Israeli Armoured Corps in the Six Day War’. Armor, May/June 1968, pp. 34–43,

Watt, D. Documents on the Suez Crisis, 26 July to 6 November 1956. Royal Institute for International Affairs, London, 1957.

Weller, J. ‘Lessons from the Six Day War’. Military Review, November 1971,

pp. 44–S0.

Wilson, Sir H. The Chariot of Israel. Weidenfeld and Nicolson/Michael Joseph, London, 1981.

Yost, C. ‘The Arab־Israeli War: How it Began’. Foreign Affairs, January 1968,

pp. 304–320.

Young, P. ‘The Arab־Israeli War’. RUSI (Journal of the Royal United Services

Institute for Defence Studies), November 1967, pp. 324–339.

–. The Israeli Campaign 1967. William Kimber, London, 1967.