לוגו
בסערת ימים – ארבעים שנה של נדודים והרפתקאות על פני ימים ואוקינוסים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הספר מֻקדש לחלוצי הימאות העברית הגדולים להאדונים לזר ברקוביץ, „הלויד הימי הארצישראלי“ וי. בורכארד, חברת האניה „עתיד“.

וְקֹדֶשׁ לְזִכְרָם שֶׁל גִבּוֹרֵי יִשְׂרָאֵל, אַנְשֵׁי

הָאֳנִיָּה „הַר צִיּוֹן“, אֲשֶׁר צָלְלוּ יַחַד עם אֳנִיָּתָם בְּמַיִם

אַדִּירִים, בְּיוֹם הַ־1 בְּסֶפְּטֶמְבֶּר 1941 בְּעָמְדָם עַל

מִשְׁמַרְתָּם עַד כְּלוֹת נְשִׁימָתָם.


 

א. שׁוּלְיַת מלחים סובב את כדור העולם בספינת־מפרשים    🔗

לא פעם הקיפוני בשאלות, הכיצד אירע הדבר, שאני יהודי גרמני, פניתי למקצוע היוצא מגדר הרגיל, של יורדי־ים, בו בזמן שלא נולדתי ואף לא גדלתי על חופי ימים. הנני מניח, שגם לגבי משלוח־יד זה קימת „שליחות“ מיוחדת, בדיוק כמו לגבי מקצועות אחרים. אף־על־פי שערש ילדותי עמדה בעיר טורן שבגרמניה (אחר־כך פולין) ושם עמד לרשותי רק נהר הויכסל, הנה בכל זאת הרגשתי תמיד בלבי משיכה אל המים. לא הספקתי לכלות את סעודת־הצהרים שלי, וכבר הייתי בחוץ, כדי לשַׁטְשֵׁט ביחד עם חברים לדעה על פני הנהר, בסירות או ברפסודות מעשי ידינו. השיא במשחקינו היו „קרבות הים“, שכמה סירות היו מתהפכות בהם בשעת מעשה, וכמה וכמה „פנסים“ מתחת לעינים או חבורות, שנדבקו בנו, היו מן הדברים השכיחים ביותר. בימי החופש או בחגים לא ראוני אלא לעתים רחוקות בבית. עוד אז הייתי אוהב לשוט בסירה על פני הווייכסל ולהגיע עד מוצאו לים ומשם להמשיך בדמיוני את דרכי מסביב לעולם. הייתי שותה בצמאון כל מיני ספורי מעשיות של יורדי־ים, ואותה שעה היה תמיד מונח לפני ספר האטלס ובעיני הלוהטות הייתי עוקב במפות אחרי מסעיהם של הגבורים הנועזים. דעתי היתה, שרק חיים כאלה הם חיים, שכדאי לחיותם בעולם זה.

כנראה שהיה כאן ענין של סבל־ירושה, מכיון שסבא שלי מצד אמא היה בעצמו בעל אניות בעיר ממל, בה עסק בדיג הענבר. אך עסק זה לא משך כלל את לבי. תכניותי נתכונו לאוקינוסים הגדולים, ואך בעיני בוז הסתכלתי בים הבאלטי הקטן.

דעתו של אבי היתה נוחה יותר אילו החלטתי לעבוד בבית־משרפות היי"ש שלו, אבל משנוכח לראות שהחלטתי עזה עמדי להיות ליורד־ים, גמר אומר, איפוא, לעזור לי בדרכי, ולשם כך הועילו מאד היחסים הטובים השונים שעמדו לרשותו.

וכך אירע, שבשנת 1902, בהיותי רק כבן 17, נשלחתי לידידו של אבא, שהתגורר בעיר ליבק, כדי לרדת שם באחת האניות. לאחר שהגעתי לשם, ירדתי לנמל, ולפני נתגלה, זו הפעם הראשונה בחיי, הים, שאליו כלתה נפשי ואותו חזיתי בחלומי. הים עשה עלי רושם בל ימחה, ורק מתוך כבוש יצרי עלה בידי להנתק ממנו. באותו זמן הרהרתי אך ורק בתענוגות הנופלים בחבלו של המלח והמיועדים גם לי. אף הסכנות, שמשו רק כמין גרוי הרפתקני. אשר לאכזבות והסבל, אלה לא עלו אז על דעתי.

ידידו של אבא מליבק מסר לידי מכתב המלצה להמבורג, ושם נמסרתי לידי אחד מ„סוחרי נשמות“, כפי שנקראו אז בעלי חנויות הציוד ולמפורסם שבהם. שמו היה גלדה, ומכיון שהייתי לקוח טוב, על כן ראה את עצמו מר גלדה מחויב להורידני לאניה, כדי לזכות במהירות האפשרית בכספי. את כל הציוד הגנדרני של יורד ים נאלצתי, כמובן, לקנות אך ורק אצלו. הוא מצא בשבילי את ספינת שלש־המפרשים „אַמַזוֹנה“, שעגנה אותה שעה במספנת החברה הודו הדרומית־מערבית שבלונדון ועתידה היתה להפליג בקרוב לארץ צ’ילי.

מתוך מתיחות של צפיה לאשר יבוא, יצאתי יחד עם שני טירוני מלחים צעירים אחרים ללונדון. מתקני הנמל העצומים הטילו עלי אימה כזו, עד שהרגשתי את עצמי כתינוק שנתעה לתוך יריד סואן. משנכנסנו לתוך המספנות, ראינו כיצד מזדקרים מאחורי המוסכים התרנים החשובים של ספינת־המפרש, ולפגישת פנים אל פנים אתן חשתי דפיקת לב קלה. ברגשות מעורבים עברתי את סף הספינה הזאת, שלמשך זמן ממושך שמשה לי אחר כך בית־מולדתי היחידי בעולם.

קבלת הפנים על פני הספון של הספינה, שכבר נמצא בו רוב חבר המלחים, היתה קשה ביותר, עד שמיד פרחו להם כל החלומות מן הראש. המלחים טפלו בנו, הצעירים, כדי להביאנו בסוד מקצוע הספנות. לראשונה היה מחובתנו לבוא לפני הקצין הראשון ולהודיע על בואנו. על יסוד ההמלצות שבידי הוא הואיל למנותני למשרתם של רב־החובל ושל הקצינים שבתאים. משרה זו היתה כאילו משרה טובה ומכובדת, אולם אחר כך נתגלתה לי כבלתי נוחה ביותר, מכיון שהוכרחתי להיות נתון לכל מצב־רוח רע של רב־החובל או של אחד הקצינים האחרים. אין זה מן הדברים הנעימים למלא תפקיד של כליא־רעם על פני הים.

רב־החובל היה מלח ספינת־מפרשים מובהק. הוא היה כבן 72, ומימיו לא דרכה רגלו על ספון אנית־קיטור. עליו עברו כל הסערות שבעולם, כשהוא נמצא רק על גבי ספינת המפרשים שלו, שהיתה אהובה עליו כנפשו. הוא יכול לשמש דוגמה לדמותו של „זאב הים הותיק“, כפי שרואים אותו נערים בחלומות. הוא קנה לו שם בין המלחים בגלל קשיות־רוחו וגסותו והיה ידוע כ„השד מווגזק“, שם עירה קטנה באולדנבורג, בה היתה רשומה ספינתו.

אותנו הנערים העסיקו בכל מיני עבודות, הדרושות להכשיר ספינת מפרש להפלגה על פני הים, כלומר העבידונו בפרישת המפרשים, בטפול במטען, בהבטחת הסיפון והאשנבים וכדומה. בזהירות רבה נשלחנו, אנו הטירונים, בעוד הספינה בנמל, לטפל ולעלות בתרנים, שגבהם הגיע עד חמשים מטר. לעתים קרובות מדי הייתי יושב שם במרומים ומענה את מוחי, כיצד ובאיזה אופן להגיע למטה בעודי בחיים.

הסעודה הראשונה בתא הספינה הביאה לידי מקרה דלקמן: הקצינים הסבו ליד שולחנם, ורב־החובל עם כלבו פולי ושולית־המלחים החדש הסבו ליד שולחן אחר. הוגשה „פשטידה“, מין מאכל אהוב מאד על אנשי ספינות־מפרש, שהיתה עשויה מתערובת של בשר ותפוחי־אדמה אפויה בצורה עגולה. רב־החובל לקח לעצמו בדיוק את מחצית הפשטידה מתוך הקערה ואחר־כך הסיט את הקערה לעברי. מתוך שהייתי בישן לקחתי לעצמי רק רבע הפשטידה. מיד פנה רב־החובל לכלבו ואמר לו כדברים האלה: „היודע אתה, פולי? זה שנמצא עתה על הספון מפונק שכזה; האֹכל אינו טעים לחכו. מילא הוא עוד ילמד כדבעי.“ כמובן, שתאבוני, תיאבון של בחור צעיר, היה רב, ושמרתי בלבי את הדברים האלה. כמה ימים אחר־כך, שוב הוגשה לנו „פשטידה“. רב־החובל פרס לעצמו את מחציתה, ואני, מעודד על ידי המקרה הקודם, כליתי לי במנוחה את השאר. והנה קבלה כעת השיחה עם פולי צורה שונה לגמרי: „הוי, פולי המסכן“, אמר רב־החובל, „היום יש לנו רב־טבחים צר־עין. הכל זלל והכניס לכרסו, ואתה שוב לא תקבל מאומה.“ נתמלאתי חמה שפוכה, קמתי ממקומי ופרצתי מן התא החוצה. רב־החובל חלץ בו ברגע את נעלו ורדף אחרי. לאחר שנעלו החטיאה את המטרה כמלוא השערה, פגעה סטירת הלחי הראשונה בפני. הוי עוד נועדו לי בחדשים הבאים סטירות לחי נוספות למכביר. הקצינים פרצו בצחוק רם, ואני המסכן, שוב נשארתי בפני חידה כיצד בכל זאת עלי לנהוג בשעת האכילה.

לאחר חדש ימים, בערך, היינו מוכנים להפלגה והרמנו את העוגן. ספינות־מפרש נגררו על פני נהר הטמזה בספינות־גרר, מפני שלא יכלו לשוט בכח עצמן. בהגיענו למרחבי הים פגעו בנו רוחות צפוניות מזרחיות, הנוחות מאד למעבר בתעלה האנגלית, עד שיכולנו להפטר מספינת־הגרר ולפרוש את המפרשים. הגיע הרגע הגדול בחיי, להיות נמה עם חבר המלחים, הפעיל על פני הים הגדול.

לא עברו אלא שעות מעטות והרוחות שנו את מהלכן ונאלצנו לפקום בלי הפסק תוך קשיים רבים, כשהים סוער והולך. בערב הרגשתי בסמנים הראשונים של מחלת־הים. מיד העברתי לטפול ידי המלחים הותיקים ובעלי הנסיון, כלומר, נאלצתי להריק עביטי־עץ כבדים מלאים מים לתוך חבית עצומה, שהיתה נתונה מעל למטבח הספינה. טפול זה הועיל מיד: שכחתי את מחלתי ורק אחת ידעתי – הנני רטוב עד מוח עצמותי ועיף עד מות.

מיד כשעזבנו את התעלה, נשבה רוח נוחה מאד בשבילנו, שנשאה אותנו במהירות דרומה. עזבנו את אנגליה בחודש נובמבר במזג אויר קר וכל מה שהוספנו להדרים, גבר החם יותר ויותר. עתה הגיעו ימים יפים, ובהנאה רבה טפסנו על פני החיבל – הפחד ואי־הבטחון נשתכחו זה כבר – כדי לפרוש מפרשים קלים יותר לרגל נשיבת רוח צפונית־מזרחית, ועסקנו בתקונים שונים בספינה, כדי להחזיקה במצב הראוי. בשעת הנופש התפלשנו בשמש, עד שגבר החום יתר על המדה. בשעות הערב עסקנו במוסיקה, שרנו, עשנו והרבינו צחוק. לעתים קרובות ספרו המלחים הותיקים יותר מהרפתקאותיהם על פני העולם כולו, ואנו הצעירים הקשבנו בהתלהבות לשזירה־מזירה זו.

שמחה מיוחדת במינה באה עלינו, כשלאחר ארבעה ימים שוב נתגלתה לפנינו מרחוק אנית־נוסעים גדולה, שלמראנו, עצרה את מהלכה, כדי לאפשר לנוסעיה לחזות במחזה הנדיר והנהדר של ספינה שלש־תורנית, המתנהלת שטופה כולה זוהר השמש במלוא מפרשיה, על פני המים. היא אותתה אלינו בשאלה, אם יש לנו איזו משאלה שהיא (באותם הימים עדין לא השתמשו באניות במכשיר האלחוט). אותתנו תשובה, שתואיל למסור עלינו ידיעות לבעל הספינה, מכיון שזו היתה הזדמנות רצויה להודיע לבני משפחתנו על שלומנו. באו חלופי ברכות לבביות, ומיד נפרדו נתיבותינו. האניה נעלמה באופק. היא היתה האניה היחידה, שנתקלנו בה בדרכנו מלונדון ועד צ’ילי, אשר נמשכה כמאה וששים יום.

בקו־המשוה הטבילוני טבילה יסודית וטרדנית, שסבון ועטרן מלאו בה תפקיד מכריע. אחר־כך נמשכה הדרך ללא כל מאורע לעבר הדרומי־מערבי, עד שהתקרבנו לכף־הורן המפורסם לגנאי, שהוא בקצה של אמריקה הדרומית. גם ביחסו לגבינו הוא נשאר נאמן למוניטין שלו והוכיח לנו, שאלהי־הים דעתם אינה נוחה כלל מהקפת אמריקה בדרך הים. בתוך מזג אויר קר מאד, התגברה הרוח המערבית יותר ויותר, עד שנהפכה לסופה. עננים שחורים נתלו מן השמי וכל רגע נקרעו העננים לגזרים ושוב נתאחו ונתעבו. משברי הים עלו לגובה רב כל כך, עד שספינתנו טולטלה הנה והנה ככדור משחק, ונטל כל כיוון ממהלכה. לנו לא נשאר אלא לְהַגּוֹת את הספינה כדי למנוע את הפיכתה. כל חפץ, שלא היה צמוד ודבוק למקומו, נטלטל במהירות על פני הספון הנה והנה, כמובן אם אך לא נשטף עוד קודם על ידי המשברים ונגרף לתוך הים. מכל המפרשים השארנו רק את ההכרחי ביותר, את מפרש־המארס, מפני שכליל החבל ושאר המכשירים היו מכוסי כפור וקרח. חשבתי שגיהנום זה לא יגיע לעולם לקצו. ששים יום וששים לילה נמשכה שיטתנו מסביב לכף־הורן. סופות בלתי פוסקות, דחיפות לצד דרום, שלג וכפור, עמדו למכשול בדרכנו למטרה. סוף־סוף רפו הסערות במקצת, השמש הבקיעה לה דרך, עד שהתקרבנו למטרתנו באחרית כחותינו כמעט, אבל מאושרים ועליזים בדעתנו ששאול תחתיה זו כבר נשארה מאחורינו.

משנכנסנו לתוך המפרץ של אנטופגסטה לאחר שיט של למעלה מחמשה חדשים בים, כבר מצאנו עשרים וחמש ספינות־מפרש גדולות עוגנות ליד רציף הנמל ומחכות לפריקת הסחורות או הטענתן. ידענו, איפוא, שנצטרך להתעכב כאן חדש או חדשים ובלינו את הזמן הזה תוך שתיה גדושה של יי"ש ושאר תענוגות יורדי הים חלף כל התלאות הרבות שמצאו אותנו. ערכנו בקורים תכופים באניות אחרות, קשרנו קשרי ידידות חדשים וכמה וכמה שעות עליזות בלינו על היבשה, שקטטות דמים מלאו בהן, כמובן, תפקיד חשוב למדי. מזמן לזמן היינו גם עובדים עבודה ממש, מכיון שהכרח היה לפרוק את המשא של אלף ושמונה מאות טון, שהבאנו אתנו ולטעון מטען של מלחת־צ’ילי מיועדת לאוסטרליה.

מנהג מלחים קדום היה קים בנמל צ’ילי, שלפיו נהגו כל בני הלאומים השונים: שק המלחת האחרון לא הונף במנוף, אלא המלחים העלוהו בידיהם ושריריהם ממש, כשאחד מהם רכוב על גבי השק ובידו הדגל הלאומי של האניה. משהגיע המלח מעלה הוטל עליו לקרוא שלוש פעמים בזו אחר זו „הידד“ לכבוד כל ספינה, העוגנת בנמל באותה שעה, בלי הבדל לאיזו אומה שהיא שיכת, וחבר המלחים של כל אניה חיב היה להחזיר ב„הידד“. הספינה שעליה הוטען השק, היתה האחרונה בתור. לאחר המעשה היה רב־חובלה רגיל לכבד את כל המלחים שבנמל ביי"ש, ובדרך הטבע נסתימה כל שתיה כזאת במכות נאמנות. מכל מקום כזה היה הסיום אצלנו.

למחרת, לאחר שכל מלחינו נמצאו על הספון, פרשנו את המפרשים והפלגנו לעבר העיר מלבורן, מטרת הפלגתנו החדשה. בגלל רוחות המערב החזקים אין עורכים מסע זה דרך האוקינוס השקט, כמתקבל על הדעת, אלא דרך אפריקה הדרומית. מזג האויר היה נוח מאד ואמנם הגענו במהירות לקיפטאון. שם הצטידנו בכל הדרוש אך לא התעכבנו הרבה זמן כדי לחדש, מהר ככל האפשר, את מסענו לאוסטרליה.

דרומית מפורט־אליזבט פגעה בנו סערה קשה, שאלצה אותנו לקפל את כל מפרשינו. את הספינה פוקמים במקרה כזה רק על ידי חלקי מפרשים ששולשלו והנפרשים על גבי הירכתים, כדי לאפשר שמוש נוח בהגה. חבר המלחים יכול להתכנס רק על פני הספון העליון, מפני שמשברים אדירים שטפו את האניה בלי הרף. אי אפשר היה לבשל ונזונונו אך ורק בבשר שימורים ובמשקה הרום, כדי לחמם קצת את האברים.

פתאום ראינו שרב־החובל מהר קדימה כדי לרופף אחת העבותות של החבל. אותו רגע עלה משבר אדיר, הציף את הספון, ואחז ברב־החובל ומשכו בקלות רבה מן הספינה. הספינה עצמה אף היא נטתה מאד לצד ולאחר שהתרוממה שוב, קלטה את מימיו של אותו משבר עצמו שהטיל את רב־החובל מן הספון לים, והעלתה אותם יחד עם רב־החובל. הוא טולטל בחזקה אל הספון והספיק להאחז באחד התרנים וכך נשאר בחיים בזמן שהמים שטפו בחזרה מן הספון לים. כמה מלחים, שהיו עדי ראיה למעשה זה, מהרו אליו תפשוהו ומשכוהו אתם, כשהוא כולו נוטף מים, למקום מובטח. אילו לא החזירהו המשבר, כי אז אין ספק שהיינו מאבדים אותו לעולמי עד.

בבקרו של היום השלישי הרגשנו בספינת־מפרש אחרת בקרבתנו, אף היא קפלה את כל מפרשיה ונאבקה קשה כמונו עם הסערה. כמובן, שלא יכולנו לבוא אתה בדברים. לאחר עשרים וארבע שעות שקטה הסערה, ולא עברו אלא רגעים מועטים והשמש התחילה זורחת באור בהיר, ופני הים נרגעו לאט לאט. באותה מהירות שבה נתחוללה הסערה כן שקטה. משנכנסנו לתוך קובותינו מצאנו הכל שקוע במים. הצטרכנו לעבוד אחר כך כמה וכמה ימים כדי לתקן את הנזקים.

באחד הלילות עמדתי על המשמר יחד עם נגרנו. נשבה רוח קלה ורעננה, כל המפרשים נמתחו והתנפחו ברוח, חצינו בנסיעה מהירה את זרם המים, שהבריקו פה ושם בלובן. הוא ספר לי ממאורעות חייו על פני מרחבי הים, ואני הקשבתי הקשבה יתרה לספור המעשה. ברגע שאמר אלי: „הי, חביבי, אם תשמע את דפיקתו של רהב שר־של־ים, סימן שמשהו רע יקרה,“ בו ברגע שמעתי דפיקה ברורה בתורן. מיד קרא הנגר בקול: „השמעת? הנה הוא בכבודו ובעצמו.“ איני יודע מי משנינו היה בהול יותר, אך כשנתקלתי במבטו המפוחד ובפניו החורים, הרגשתי מיד חום משונה סביב לסגור לבי. למזלנו לא אירע מאומה.

לעתים קרובות אחר־כך הייתי מהרהר בדפיקה זו וסיבתה והסברתי לעצמי את התופעה הזאת, שבודאי התנענעו חבלי הקנבוס הנקשים ברוח ובשעת מעשה הכו בחשוקי הברזל והעלו קול הדומה לקול דפיקה. אבל אותה שעה האמנתי אמונה שלמה בקיומו של רהב.

כמו כן הצלחתי באותה נסיעה לראות בשעת נשיבת רוח מערב קשה וקרה כיצד קושטו כל החשוקים והמפרשים בזרים מבריקים כאילו הודבק עליהם חומר של זיקוקין. הייתי מלא תמהון ושאלתי לפירוש התופעה הזאת אצל המלחים הותיקים. הם גלו לי, שאין זו אלא אש של שדים, כלומר, תופעה שלא מעולם הזה. רק אחר כך הוסברה לי תופעה זו באורח ממשי: בשעה שהרוח מתרוממת מן הים, המכיל מדה גדושה של זרחן, היא נוטלת עמה גם מעט זרחן, ועל ידי ההשתחקות בחשוקי הברזל והתרנים הוא יוצר את תופעת האור המוזרה, המהוה מחזה נפלא. תאורה זו, בנגוד להופעת הרהב, היא סמן טוב למלח, השטוף באמונות תפלות, ומבשרת מאורעות טובים.

מסורות עתיקות מאד אוסרות על המלח את השריקה, מכיון שהשריקה גורמת לסערות עזות ולשנוי לרעה במזג האויר. האיש היחידי, שבתנאים מסוימים נתנה לו הזכות לשרוק בהיותו באניה, הוא רב־החובל, ואף זאת רק בסביבות טרופיות, כשאין אף הרוח הקלה ביותר מנשבת. אז הוא שורק כדי להוציא את הרוח המתעלמת ממחבואה. אך משמתעוררת הרוח באמת, מיד עליו להפסיק את שריקתו, כי אחרת יש חשש שמא תהפך לסערה ממש, ואין בזה כדי לשמח את הלב כלל. בגלל האמונות התפלות האלה, משגיחים כל המלחים באניות הנוסעים על בני האדם שלא יפתח, חלילה וחס, מישהו מהם את פיו בשריקה.

ביום התשעים לנסיעתנו הגענו לנמל מלבורן, באוסטרליה. שמחתי מאד לבואי לארץ זו, שקשרי דמיון רומנטיים קשרוני אליה, אך נתאכזבתי קשה. מלבורן היא עיר אנגלית מודרנית טפוסית ולא נתקלתי ברחובותיה אף בכושי אחד. אוצר חלומותי נתקפח מחדש.

זמן קצר לאחר שהגענו לכאן, קרה מקרה בעל ערך היסטורי רב בשביל אוסטרליה ואשר השפעתו היתה מכרעת גם בשביל גורל ספינתנו. בפנים היבשת האוסטרלית נתגלו אוצרות זהב. מיד אחז בולמוס הזהב את כל שכבות האוכלוסין. רופאים ועורכי־דין ותרו על משרותיהם, מהנדסים ופועלים עזבו את בתי החרושת, המלחים ברחו מאניותיהם, הכל נגרפו לתוך שכרון הזהב. כל אחד כבר ראה את עצמו כבעל מיליונים. גם חבר המלחים של ספינתנו נפגע בקדחת זו ובבקר לא עבות אחד נעלמו כמעט כולם. נשארנו הצעירים וכמה ותיקים, שיותר מדי מפוכחים היו כדי לאבד את עשתונותיהם בגלל בולמוס כזה.

מכיון שבנמל מלבורן עגנו ספינות רבות, הורגש מיד מחסור רב במלחים, שבקשו שכר דמיוני מאת שוכריהם. וכמובן, שהמלחים, שנשארו עוד בנמל הוו את פסולת החברה, כי סיבת השארותם על הסיפון היתה נעוצה בכוהל בלבד. הוטל עלינו להפליג ממלבורן לניוקסל, כדי לטעון שם מטען של פחם המיועד לקיפטאון. לאחר קשיים רבים והוצאות כספיות גדולות הורכב חבר מלחים מתוך האספסוף הבינלאומי, שעשה רושם מבהיל על כל רואיו. ביחוד נתגלו המלחים הפיניים כגרגרנים שאין כמותם.

המנעמים התחילו מיד עם ראשית הנסיעה: משרק יצאנו את הנמל סרבו המלחים, שהיו שתויים כולם, להתחיל בעבודה, מכיון שעליהם היה לישון תחילה כדי להתפכח. בפרגולים בידיהם מהרו הקצינים לקובות ופנו את יושביהן, ולא מלח אחד נמצא אחר־כך בפנה עם „פנס“ מתחת לעינו או כשראשו מעלה חבורה. לאשרנו הגענו בזמן קצר מאד, תודות לרוחות הנוחות, אל נמל ניוקאסל. המלחים עזבו כולם את הספינה והיה הכרח להתחיל מחדש בחפושי אחרי מלחים.

לאחר שהטענו את מטען הפחם, הפלגנו בכוון לקיפטאון. מה שכדאי לציין בנוגע לנסיעה זו, הרי הם הקשיים הבלתי רגילים שנגרמו לנו בגלל חבר המלחים, שנאסף מכל הבא ליד ולא ידע משמעת מה היא. עם בואנו לקייפטאון נאלץ רב־החובל למסור חלק מהם לידי המשטרה.

קיפטאון היא עיר מענינת ביותר, ביחוד בגלל רוכסי ההרים הנפלאים המתנשאים מעל לעיר. הם מפורסמים בגלל העצים בעלי העלים של כסף הגדלים שם, וכל תיר קוטף לו כמה עלים לזכר. העלים האלה נשמרים יפה במשך כמה וכמה שנים.

ליד ספינתנו שבנמל עגנה ספינת מפרש גדולה, שהמלחים נקו וצבעו את ירכתיה. עבודה זו נעשית כך: לוקחים קרשים שארכם שלושה מטרים ותולים כל אחד מהם שני חבלים מסביב לספינה. שני מלחים מצוידים בסיר צבעים ומכחולים מתישבים על גבי הקרשים ומתחילים לצבוע את הספינה עד לקו־המים. נמל קיפטאון ידוע לגנאי בכרישים הרבים המתשוטטים במימיו.

בשעות אחר הצהרים שמענו פתאום צעקה איומה מעבר ספינת המפרש שבשכנותנו. והנה נודע לנו, שאחד המלחים, אשר השפיל לרדת בלוח הקרשים שלו עד לפני המים וטבל בהם את רגליו, הותקף ע"י כריש גדול, שנגס בפשטות מכף רגלו השמאלית עד לקרסולים. אלמלא היה קשור בחבל מסביב לחזהו, כי אז היה הכריש מושכו אתו למצולות. ובכן, היה האיש גם בר־מזל באסונו.

עזבנו את אפריקה הדרומית רק עם הזבורית בלבד והפלגנו לאוסטרליה. שם טענו מטען שנועד לצ’ילי וקבלנו הוראות לבוא אחר כך לעיר קווינסטאון שבתעלה האנגלית. הפלגה זו נסתימה במהירות יותר גדולה. לאחר 102 ימי נסיעה הגענו במזג אויר נאה לתעלה, הצטידנו שם בצידה חדשה והוטל עלינו להפליג לנמל גנט.

עתה הגיע לספינת־המפרשים שלנו תור המעבר המפורסם דרך התעלה, שאינו אלא קרב מר בין ספינות־המפרש ובין ספינות־הגרר. ספינות־גרר בלגיות והולנדיות רבות אורבות תמיד בתוך התעלה כדי להציע את שרותן לספינות־המפרש. אם הרוחות שבתעלה נוחות, ממילא זולים המחירים של ספינות־הגרר, אך אוי לו לרב־החובל, שאינו מקבל את ההצעות ופתאום משתנה מהלך הרוחות. אז נדרשים המחירים הדמיוניים ביותר. לעתים קרובות יקרה, שספינות־הגרר שטות במשך יום־יומים מאחורי ספינת־המפרש, כדי לא לותר על הפרידה השמנה ובמשך כל הזמן נשלחות אזהרות בלתי פוסקות לרב־החובל של ספינת המפרש, למען ידע שבכל רגע עלול הרוח לשנות את מהלכו.

בדומה לזה אירע גם לנו. בשעה שנכנסנו לתוך התעלה, נשבה רוח נוחה ביותר. מאחרינו שטה שיטת שלמה של ספינות־גרר. למזלנו הרע פסקה הרוח מלנשוב משהגענו לאי ווייט, ומיד לאחר כך חדשה את נשיבתה מן הצד שכנגד. עכשיו התחיל המשא־והמתן עם בעלי ספינות־הגרר, שהיה בלתי נעים ביותר בשבילנו, מפני שתשוקתנו בערה בקרבנו להגיע מהר ככל האפשר לנמל גנט, בו חכו לנו תענוגות המלחים המרובים. לאחר משא־ומתן, שנמשך יום תמים, הושג סוף־סוף הסכם בין רב־החובל שלנו ובין אחת מספינות־הגרר, וספינתנו התקרבה במהירות למוצא נהר שלדה. כעת עבדנו עבודת פרך כדי לקפל את המפרשים ולהדקם יחד.

לפני שמגיעים לגנט מן ההכרח לעבור ליד טנויזן את אחד הסכרים כדי להכנס לתוך תעלת גנט. מכאן נמשכת הנסיעה עוד כשלוש שעות, עד שנגררים לתוך הנמל. ספינות־המפרש הגדולות היו מחובבות מאד על האוכלוסין, מפני שידעו כולם, שהמלחים הגיעו זה עתה ממסעות ארוכים ובכיסיהם הרבה כסף, שהם מוכנים להוציאו לכל מיני דברים. היה נהוג שם, שבעלי בתי־הקפה ביחד עם חלק מיפפיותיהם, וכן חיטים וסנדלרים, הצטרפו לספינה עוד בטנויזן כדי להציע לנו את שרותם וגם להלוות לנו מעט כסף בשעת הצורך, עד שיבוא מועד התשלום. כמובן שהביאו אתם גם את היי"ש הדרוש לשתיה, והנסיעה עד לגנט עברה תמיד במצב־רוח מרומם.

וכן הטבלנו את עוגננו שוב בנמל יבשת אירופה, לאחר שנעדרנו ממנה כשנתים. קים מנהג, שהמלח, לאחר שובו מנסיעה ארוכה לנמל הסופי באירופה, שוב אינו עושה כל עבודה, והקצין הראשון מזכיר מיד עם העגנת האניה: „נאה הוא הירח“, כלומר, התשלום הוא בעד החדש כולו.

משחשנו את האדמה מתחת רגלינו, התחילה השתיה כדת והשתתפו בה הכל ללא הפליה – חבר המלחים, החיטים, הסנדלרים, בעלי המרזחים והיפפיות. רוב המלחים נשאר אחר כך זמן ממושך על היבשה והשכיר את עצמו לבעלי אניות אחרות. כרגיל עוגנת ספינת־המפרש במשך כמה חדשים בתוך הנמל לשם בדיקה ולשם עשיית התקונים הדרושים.

דוגמה טפוסית לארחם ורבעם של המלחים בימים ההם מראה לנו מקרה דלקמן: נגר הספינה, זאב־ים כבן 65, קבל לאחר הפלגה זו של שנתים שכר־עבודה של אלפים מרקים, בערך. לא עברו אלא ארבעים ושמנה שעות, וכל הכסף הרב הזה היה ואיננו. חלק נעלם בכיסיהם של בעלי המרזחים, חלק בתוך כלי־לבנן של היפפיות, כמובן, עד כמה שלא היה עוד קודם טרף לכל מיני צבועים אחרים. הוא עצמו, הנגר, נמצא יושב, שכור כלוט באמצע הרחוב. הוא נאלץ, איפוא, לחזור לעבודתו בספינה זו עצמה, מכיון שלא נשארה לו אף פרוטה בכיס.

לאחר שנת מסעי הראשונה העליתי לדרגת מלח־משנה ולאחר סיום המסע העליתי לדרגת רב־מלחים.


ב. סרטי הזהב הראשונים    🔗

בטרם אתחיל לספר לקוראי את המשך ימי חיי, הייתי רוצה למסור בקיצור את פרשת ההעלאה לדרגת קצין־הים. חוץ מן הלימודים הרגילים הכרח היה להפליג על פני ימים במשך ארבע שנים, מהן שנתים בספינות־מפרש, ולשמש לכל הפחות במשך שנה בתורת מלח מן השורה. מכל ארבעים ושמנה חדשי השרות, צריך לשמש לכל הפחות במשך עשרים וארבעה חדשים כמלח מן השורה. לאחר חנוך מעשי זה בא הלמוד בבית־הספר הימי, שנמשך תשעה חדשים, ומיד לאחר־כך בא השרות בצי המלחמה במשך שנה. לאחר סיום שנת השרות בצי התחיל שירות הקצינות, בדרגת הקצין הרביעי, באחת מחברות האניות הגדולות. העליה בדרגה לגבי קצינים בחברות כאלה היתה כרגיל בצורה זו: בשנה הראשונה־ קצין רביעי; אחר־כך במשך שנתים – קצין שלישי; חמש שנים – קצין שני; ושבע שנים – קצין ראשון. לאחר תקופה זו, אפשר היה להגיע סוף־סוף לדרגת רב־חובל, בגיל שלשים ושמנה שנים, בערך. אצל חברות קטנות יותר היתה נהוגה עליה בדרגה מהירה יותר במקצת.

הייתי צריך, איפוא, להמשיך עוד זמן מסוים כמלח מן השורה ולבלות עוד שנה אחת בספינת־מפרשים. השכרתי את עצמי כמלח בספינת „ריגל“, בה הפלגתי במשך שנה עד לצ’ילי ואפריקה הדרומית וחזרתי בשלום להמבורג. השנה האחרונה, שעוד נשארה לפני עד זמן בקורי בבית־הספר הימי, רציתי לבלות סוף־סוף באנית קיטור, שרגלי לא דרכה עליה עד אז.

קבלתי עבודה אצל הלויד הגרמני כהגאי (סמל) באנית הקיטור „טראפיה“, אניה המהלכת בים התיכון. חיי נשתנו מעתה מן הקצה אל הקצה. עבודת הפרך של ספינות המפרשים היתה מאחורי. מדי חדש עשינו כעין סבוב ממרסיי, דרך גינואה, ניאפל, מעברות מססינה, תעלת קורינת, סמירנה, קושטה, אודיסה, בטום וחזרה. כאן נתנה לי ההזדמנות הטובה ביותר להכיר לדעת את הים התיכון, דבר שהביא לי תועלת רבה בעתיד.

בכל נמל שבו עגנה אניתנו שטפונו מיד תגרי המזרח בהמונים. חשנו שמחה נסתרת מיוחדת במינה למראה הנוסעים המשלמים פי ארבעה מאתנו בעד השטיחים והמרבדים, שהוצעו לפניהם ואשר כאילו נארגו כולם בהרמוני הנשים. משרתי כהגאי נתגלתה כמשרה המכניסה רוחים, מכיון שלידי נמסר המשמר על המעבר באניה וברשותי היה לתת רשיון עליה על הספון לתגרים אלה, כמובן לשעות מועטות. אם לא נתכבדתי קודם בשטיח או במשהו אחר, שמצא חן בעיני, כשכר טרחה, מיד היה בר־נש זה מועף יחד עם מרכולתו מעבר לאניה. במשך זמן־מה אספתי לעצמי אוסף נכר של מוצרי הארצות שעל חופי הים התיכון.

משנסתימה השנה, הפסקתי את שרותי ונסעתי לעיר ברמן על מנת להרשם שם בבית־הספר הימי. בכל תשעת החדשים האלה, ימי לימודיהם של יורדי הים, היו חגיגות רבות כהלכה. תלמידי בית־הספר היו מחובבים מאד בחוגי הבחורות הצעירות: ראשית, מפני שבכיסנו היה תמיד כסף למכביר, שהבאנו אתנו מהפלגותינו באניות; ושנית, מקצוענו נראה בעיני כל רב־סכויים, ונחשבנו כ„שדוך“ הגון.

בכל בית־ספר קימות אגודות שונות. האגודה הותיקה והטובה ביותר בברמן היתה „טריטוניה“, שבראשה עמד אז אחד מן הוותיקין שלה, המנהל פרלס ממגדבורג. היתה זו חובת כבוד בשבילי להמנות כחבר באגודה זו, בה בלתי, חוץ מלילות השתיה והסביאה, גם זמנים עליזים ביותר. הנני נזכר כיום בהלויה, שערכנוה באחד הלילות בהצלחה רבה ושנתפרסמה אחר־כך בכל העיר. וכך היה: הושבנו „בר־מינן שתוי בירה“ לתוך כרכרה ועל ידו העגלון. אחר מתלמידי בית־הספר הימי עלה על הדוכן, וכל חברי האגודה שרכו את דרכם לאט־לאט מאחורי הכרכרה. ההלויה גדלה יותר ויותר, מכיון שהעוברים והשבים היו מצטרפים אליה. המשטרה היתה, לצערה הרב, חסרת אונים, מכיון שלא הפרענו כלל את הסדר. ה„בר מינן“ הובא עד לבית הקפה „צנטרל“, ושם נמסר בחגיגיות רבה ל„קבורה“.

באחד הימים הכריז אחד מחברינו באגודה, שבתורת יורד ים מן הצורך הוא לדעת לעבור את הגשר הגדול שבעיר גם מתוך הליכה על גבי הקשתות הגדולות אשר מעליו. בשעה עשר בערב, נתכנסו כל חברי האגודה לאור הירח ופנו לעבר הגשר. נערך טכס פרידה רציני, ובחיר המטפסים התחיל לעלות למרומי הקשתות, כשכל חבריו קוראים אחריו בתמהון. הצעקות היו בכונה תחילה להחיש למקום את המשטרה. ואמנם היא הופיעה מיד בדמות שוטר אחד והלה פקד על המטפס, שהספיק בינתים להגיע לראש אחת הקשתות, לרדת מיד ארצה. כתשובה לכך דרש המטפס שלו, שהשוטר יתרחק תחילה מן המקום. לאחר שהשוטר לא הצליח לגלות, על אף בקשותיו מאתנו, את שמו של אמן־הטפוס הזה, או לרשום את שמותינו, הוא נתאכזב מעמלו ונעלם, לשביעת רצוננו, בחשכת הלילה. אך הירידה נראתה בכל זאת לחברנו כנועזה ביותר, והוא בחר לעצמו לגלוש למטה על ידי אחד מעמודי התמך העגולים. בשעת מעשה העלה רק את מכנסיו לקרבן.

עם תום עונת למודינו הובאנו למבחן לפני המורשה הממשלתי בדרגת אדמירל וועדת המבחן. לבנו התחיל דופק בחזקה. ומה פלא בדבר, הלא זו היתה בחינתנו הממשלתית הראשונה בחיינו. היא נמשכה כמה ימים בעל פה, בכתב ולמעשה. למזלנו עמדנו כמעט כולנו במבחן, חוץ משני מסכנים מקרבנו, שלא התכוננו כראוי. אני מצדי זכיתי להערה מיוחדת מאת מנהל המוסד, שאמר, כי יכלתי לסים את הבחינה בהצטינות, אלא שעצלנותי הפריעה. וכך נתמניתי בחדש פברואר 1908 לקצין ימי והזמנתי לי, זו הפעם הראשונה בחיי, מלא גאווה, את מדי הראשונים וסרטי הזהב עליהם.

היה בדעתי להתחיל בחודש אוקטובר אותה שנה את שרותי בצי הממלכתי. על כן החלטתי לחדש במקצת את קופתי, שנצטמצמה בינתים בהרבה, ולקבל, עד בוא המועד הזה, משרת הקצין השני באחת מספינות החוץ, המהלכות בין ברמן ובין הול. ואמנם, מצאתי מיד משרה בספינת־הקיטור „נשר“, השיך לקו ארגו, חברת בת ללויד הגרמני הצפוני.

יצאנו מן הנמל וספינתנו מלאה נוסעים. לאחר שעברנו את המגדלור ונמצאנו, איפוא, בים הצפוני השאירני רב־החובל לבדי על גבי גשר־הפקוד, בחשבו שאני קצין־ימי מנוסה. האמת נתנה להאמר, שבמשך כל ימי שרותי לא דפק לבי כמו באותה שעה. מועקה מעין כמוה באה על האדם בדעתו שהוא היחיד אחראי לאניה ולכל נוסעיה, וכל פגם הקטן ביותר שיעשה יכול להורידם למצולות. והדברים אמורים בים הצפוני, שמאות סירות דיג שטות בו הלוך ושוב בשעות הלילה ויש להמנע מהתנגשות. כל האופק היה שלל אורות אחד. דומה היה הדבר לרחוב המואר באור בהיר, ואני במצוקתי ופחדי סבבתי את אניתנו לכל עברים, ואין ספק שעברתי כמה וכמה מילים מיותרים. ודאי תמהה החברה אחר כך לכמות הפחם הרבה, שבוזבזה בנסיעה זו, אך לאשרנו מתרגלים לכל דבר. לאט לאט נכנסים לתוך שגרה כזו שאין משנים לגמרי את הכיון כדי להתחמק ולעבור שרשרת אורות זו.

ב־1 באוקטובר 1908 נצטרפתי כמתנדב חד־שנתי (מועמד לקצין מלואים) לדיביזית מלחי הצי השני בקיל. שנת 1908 היתה את השנים הקשות ביותר בשביל הצי המסחרי, והרבה אניות עגנו בטלות בנמל, מפני שלא יכלו להשיג כל מטען. תוצאות האבטלה הזאת היו, שרובם של קציני הצי המסחרי ניצלו את הזמן הפנוי כדי למלא את חובתם הצבאית. זה גרם, שכל יחידתנו בת 250 היתה כולה מורכבת ממתנדבים חד־שנתיים. לאחר שלמדנו את תורת צבא הרגלים, ללכת ולעמוד כראוי, הגיעה אלינו תביעה לשלוח שבעה מתנדבים חד־שנתיים לדיביזית המוקשים בקוקסהַוֶן. התנדבתי לקבוצה זו, מכיון שאפשרויות העליה בדרגה היו שם, מחוסר התחרות רבה, מרובות יותר מאשר בקיל.

העיר קוקסהַוֶן, שרוב תושביה יורדי־ים ודיגים, קדמה את פנינו בידידות רבה, ומיד, בערב הראשון, היינו פעילים מאד בנשף מדריכי־הספינות. לנו המתנדבים החד־שנתיים נתנה הזכות לגור בדירות פרטיות, וערכנו את חיינו תוך נוחיות רבה, כמובן עד כמה שאיפשר לנו זאת השירות הצבאי. בשעת מסעות־תרגילים בסירות־טורפדו על פני הים הצפוני, מסעות מענינים ביותר, הושב כל אחד מאתנו בסירה אחרת כעוזרו של המפקד.

לאחר תשעה חדשי השרות הראשונים העליתי לדרגת מלח־ראשי ולאחר סיום השנה – לסמל בעל הכשרה מלאה. יחד אתי העלה עוד אחד מחברי בדרגה. השאר קלקלו לעצמם את ההעלאה בגלל שטויות שונות. בשנת 1909 עזבתי את שרותי בצי הממלכתי בדעה להמסר לשרות בצי המסחרי.


 

ג. תוצאות משונות לקרב סיני    🔗

על יסוד המלצות טובות נתקבלתי בשנת 1910 על ידי חברת המבורג־אמריקה כקצין רביעי באנית־הקיטור „אאכן“. באניה זו ערכתי מסע להודו המערבית ובדרכי הכרתי את האיים קובה, יאמיקאה ואחרים. לאחר שחזרתי להמבורג קבלתי פקודה לעבור מיד לאנית־הקיטור „סקסוניה“ בת 12,000 טון, המפליגה לאסיה המזרחית. האניה הגיעה זה עתה מן המספנה, וכמובן, שבתורת אניה חדישה ביותר, עשתה רושם רב על קצין צעיר. במטען מלא הפליגה לשאנחיי. חלק מחבר־המלחים שלנו היו סינים.

משהגענו לשאנחיי, לאחר נסיעה שגורה, נודע לנו, שבסין פרצה מהפכה רפובליקאית, המכוונת נגד שושלת הקיסרים. המהפכה השפיעה עד כדי כך על שבעים הסינים שהיו אצלנו, שלפתע פתאם גזרו כולם את צמותיהם. בזה בטאו את הצטרפותם לריפובליקה. קרבות אכזרים השתוללו ביחוד בהאנקאו, עיר מסחרית חשובה במרחק שש מאות מילים במעלה הנהר יאנגטסה־קיאנג. במקום זה התגוררו גם אירופיים ואמריקאים רבים, ולכל אומה היה רובע מגורים קבוע הנתון לרשותה. מובן מאליו, שמיד לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, שלחה כל מדינה ומדינה אנית־קרב אחת או שתים במעלה הנהר לשם הגנה על זכיונה.

גם אנחנו קבלנו פקודה, שמיד לאחר פריקת המטען עלינו לחוש להאנקאו ולפעול כאנית לואי לשיטת ולקלוט את הפליטים במקרה של פנוי. היינו זקוקים למסע של חמשה ימים במעלה הנהר יאנגטסה־קיאנג כדי להגיע למקום. הרגשנו במהפכה מיד כשעברנו את העיר ננקינג, כי ירו בנו מתוך העיר. סירת־טורפדו בריטית, אשר שטה על פני הנהר, הגנה עלינו בהתיכה אש כנגד. שום אדם אירופי לא יכול אז לבוא לננקינג זו, אחת הערים הגדולות בסין.

בהנקאו מצאנו צי מלחמה בינלאומי גדול עוגן בנמל. היו שם אניות אנגליות, אמריקאיות, אוסטריות, צרפתיות, יפניות, רוסיות, איטלקיות וסיניות המציתות לקיסר. כולם עמדו תחת פקודו של אדמירל יפני, שהיה בעל הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר מבין כל מפקדי האניות. מראה זה עשה רושם רב ביותר.

מחוץ לעיר ניטשה מלחמה חזקה בין צבא נאמני הקיסר ובין הריפובליקאים, ושאון המערכה נשמע בבירור על גבי ספוני האניות. העיר הסינית בהנקאו היתה מוקפה ברובה להבות. מדי פעם הגיעה פקודה מאת האדמירל היפני להעלות צבא לשם הגנה על העיר האירופית. לא נערכו קרבות רציניים בין הסינים ובין כחות החוץ, רק לעתים רחוקות פגע כדור רובים או קלע תותחים תועה באניותינו. אז נמלטנו במהירות והסתתרנו מאחורי הדפנות המוצקים של האניות.

מענין הוא לדעת, מה עלול לפעמים להביא לידי הכרעה בקרב. המהפכנים הגיעו עד למצודות ווסונג, ובדעתם היה להסתער על הבצורים האחרונים המגנים על הנקאו. אותו יום עם ערב נשתתקו הקרבות, והנה למחרת בבקר אירע משהו בלתי צפוי מראש. בדיוק אותה שעה שבה רצו המהפכנים לפתוח בהסתערות חדשה, נשמעו פתאם קולות הפצצה מכל האניות, העוגנות על חוף הנהר. המהפכנים, שחשבו כי הפצצה זו משמעה התערבות הצי הבינלאומי בקרב לטובת נאמני הקיסר, ויתרו על עמדותיהם, שהצליחו לכבשן אחרי אבדות רבות ופתחו בנסיגה נחפזת.

ומה קרה באמת? סירת־תותחים רוסית, שקבלה פקודה להפליג משנחי להנקאו ולהצטרף כאן לצי הבינלאומי, הגיעה למקומה. המפקד הגה את הרעיון, שאינו שגור בימי מלחמה, לכבד את המאורע ביריות של ברכה, כלומר לירות 21 יריות לכבוד כל אומה ואומה. אניות הקרב האחרות נאלצו, כמובן, אף הן להשיב בעשרים ואחת יריות. ונתעורר רעש של הפצצה, שאין לשמוע דוגמתו אף בשעת קרב־ימי כבד ביותר.

מרוב חימה על סכול תכניותיהם, שלחו המורדים הנסוגים באש את כל מה שפגעו בדרכם. הנקאו וכל הסביבה נהפכו לים של להבות ופליטים אירופיים הגיעו בלי הרף לאניותינו. יריות הברכה של אנית־הקרב הרוסית הכריעה לטובת נצחונם של נאמני הקיסר בהאנקאו. קציני הצי הבינלאומי עמדו נרעשים על גבי ספוני אניותיהם והיו עדים להתפתחות המאורעות, שהם בעצמם גרמו להם ועכשיו היו חדלי־אונים לעכבם.

לאחר ששה חדשים, שבהם סיענו „להעביר“ צרורות עצומים של משי סיני יפה להפליא מן העיר הסינית למקומות הזכיון הבינלאומי, בא השלום. סין היתה לרפובליקה. קבלנו פקודה לעבור יחד עם הפליטים שלנו לעיר שנחי. דרך זו עשינו במשך שלשה ימים.

מכאן יצאנו לדרכנו הביתה. אמרנו לעבור את בומביי. עוד לפני שהגענו לנמל זה פגשנו בדרך במספר עצום של אניות־קרב בינלאומיות, מבלי להבין מה משמעה של תנועה מיוחדת במינה זו. נמל בומביי היה מלא אניות־קרב ואניות־סוחר מכל אומה ולשון. רק כאן נודע לנו, שהמלך האנגלי בא כדי להמשח לקיסר ולשום את כתר הקיסרות של הודו על ראשו. למחרת התחילו החגיגות, שנערכו בעיקר בעיר דלהי. איני מאמין, שהיתה אי־פעם בעולם צבירת זהב ועדיים, מדים הדורים ותפארת במקום אחד כמו הפעם. העין נתעיפה לאחר זמן קצר עד כדי כך, ששוב לא היתה מסוגלת לקלוט פרטי דבר. כל איש בעל שם או דרגה היה מיוצג כאן אם בכבודו ובעצמו ואם על ידי שליח. זו היתה חויה שאינה משתכחת לעולם.

לדאבוננו נאלצנו לאחר שבוע ימים, מבלי יכולת לראות את הכל, להמשיך במסענו לעבר המבורג. עם סיום הנסיעה הזאת העליתי לדרגת הקצין השלישי.


 

ד. אניה עולה באש    🔗

לאחר שקול דעת רב החלטתי לותר על שרותי בחברת האניות „המבורג־אמריקה“. הסיבה לכך – תשוקתי להכיר ולדעת את העולם וכן נָהִיתי אחר שנויים וחליפות גורל. עברתי, איפוא, לחברת האניות „גרמניה–אפריקה המזרחית“ ונסתפחתי לאניה „אוסמאברה“ בדרגת קצין שלישי. זו היתה אנית נוסעים ישנה בת 9.000 טון ועמדה להפליג, דרך הים התיכון לנמל דארסאלאם. על החלטתי זו השפיעה גם העובדה דלקמן: חברת אניות זו נודעה בגרמניה כפיאודלית ביותר, היא טפלה בהעברת הדואר באניותיה, וכמעט כל הקצינים בשרותה היו קציני מלואים של הצי המלחמתי.

בנסיעה זו למדתי את תורת נהול הבארקהסות, כלומר את דרכי ההסעה של סירות קיטור קטנות, המושכות אחריהן במפרצים הפתוחים שעל חוף אפריקה טורים ארוכים של סירות, המעבירות נוסעים ומטען מן האניה הגדולה לחוף. דבר זה הביא לי אחר כך תועלת מרובה.

בדארסאלאם הייתי נוכח בשעת מסקר חגיגי של יחידות צבא כושי שהתנהל בפקודו של קצין כושי אף הוא. הצבא הזה עבר בהליכה נרהבת, כשבראשו צועדת תזמורת צבאית מנגנת שירי לכת נעימים לאוזן.

הפלגה זו נסתימה לאחר חמשה חדשים בנמל המבורג. עזבתי את החברה הזאת, ונצטרפתי לחברת ספנות גדולה של חוץ לארץ, שאניות הנוסעים שלה בנות 10.000 עד 30.000 טון [ש]שטו בין אנטורפן וניו־יורק. נתקבלתי כקצין רביעי באניה „גוטלנד“.

מרכז החברה היה בניו־יורק. שמה היה „חברת אניות מסחרית בינלאומית“. בה התרכזו „קו הכוכב האדום“, „קו הכוכב הלבן“, „קו אמריקה“, „קו לילנד“, ו„קו ההובלה האטלנטי“, כולן חברת גדולות, שהניפו דגלים אמריקאיים, אנגליים ובלגיים. נתברר לי מיד, שבחברת אניות גדולה כזו אפשר לעשות קרירה רק במקרה אם משיגים לפחות שתי דיפלומות של קצין ימי מאומות שונות. החלטתי, איפוא, לקבל חוץ מן הדיפלומה הגרמנית שהיתה מוכרת גם בבלגיה, גם דיפלומה אמריקאית.

הפעם נכנסתי לתוך עבודה חדשה לגמרי בשבילי. היו אלה אניות נוסעים מהודרות, ובהן חברות מלחים בנות שלוש מאות עד שש מאות איש, הכל לפי גדלה של אניה ומהירותה. אניתי הקודמת „גוטלנד“ נהפכה מעתה לאניה בת מחלקה אחת בלבד, במקום היותה בת שלש המחלקות מקודם. לרגל התישנותה וכן לרגל רבוי המהגרים העצום, כלומר של נוסעים בין הספונים, הוחלט לבטל את המחלקות א' וב'.

באניתנו, שהפליגה מאנטורפן לניו־יורק, היו כאלפים נוסעים. הנסיעה נמשכה אחד־עשר יום. ענין אותי מאד שרותי על גשר אניה זו. היינו ששה קצינים, ושנים מאתנו נמצאו תמיד על גשר המפקדים, שהיה מצויד במכשירי טלפון עם רמקולים וכמה מכשירים אחרים, שעיני לא ראו דוגמותם. באניה היו עשרים וארבע סירות־הצלה ואני קבלתי אז את הפקודה הבלתי־נעימה ביותר, להכין את רשימת הסירות האלה, כלומר לחלק את המלחים ואת הנוסעים לפי שיכותם לסירות במקרה של אסון באניה. הרשימה הושלמה בדיוק ביום בואנו לניו־יורק. בשעת אזעקת הנסיון באניה, לא הצליח שום דבר, וזו היתה, כמובן, אשמתו של הקצין הרביעי. בשעת הנסיעה חזרה מצאתי טכסיס מחוכם כדי להנעים עלי את חיי – חלקתי לנוסעים מספרים בלבד, וכל בעל מספר נאלץ לחפש בעצמו ברשימת הנוסעים את מקומו בסירת־ההצלה. „פטנט“ זה הונהג אחר כך בכל אניותינו ונודע בשם „שיטת העצלות“.

אותו זמן היתה תנועת האניות מאירופה לאמריקה רבה מאד. כל האניות היו מלאות נוסעים, אולם בדרך חזרה נסעו רק מעטים. מפני זה חזרנו לאנטורפן כמעט ריקים לגמרי. משנתקרבנו לתעלה האנגלית, נכנסנו לתוך ערפל כבד, ורב־החובל שלנו הגה את האניה בזהירות רבה, אך כנראה לא בזהירות הדרושה כדי למנוע אסון. לאחר נסיעה של עשר שעות, בערך, בתוך הערפל הסמיך, לא היה ברור לנו כראוי, לרגל הזרמים העזים שהיו שם, מה הוא המקום, שבו אנו נמצאים כעת, וגששנו תוך אי־ידיעה גמורה בתוך התוהו האפל. פתאם נשמע קול טלטול בכל שגמי האניה, ובן־רגע נמצאנו חונים על היבשה למעלה, על גבי סלע. היה זה סיום מוקדם מדי לנסיעתנו. כפי שהצלחנו לקבוע אחר־כך הרחקנו לשוט בשלשה מילים צפונה, ובשעת הכניסה לתעלה ליד סלע־בישוף עלינו על הסלע ליד אותו החלק של קורנול, באנגליה, שחופו הזועף ממלא תפקיד מכובד מאד בכמה וכמה רומנים של הסופרת האנגלית דפנה די־מוריר. ואמנם גם תמונה זו כאילו לוקחה מתוך רומן: האניה נצבת באלכסון, המלחים מתרוצצים הנה והנה, המים מתגעשים מסביב לגוף האניה הרועדת, ולמעלה מתמר ערפל עבות, שרק לעתים רחוקות נתפזר על ידי הדף רוחות כדי לתת אפשרות של הצצה לעבר החוף הטרוש והמסועף. נסינו את כל הנסיונות שבידי אדם כדי להשיט את האניה מחדש, אולם מיד הוכרחנו לקבוע, שבלי עזרה מן החוץ אין לעשות דבר.

התקשרנו, איפוא, באלחוט עם חברתנו כדי לקבל הוראות מתאימות. התשובה היתה קצרה מאד: להמתין. ואמנם למחרת הגיעה למקום אנית גרר ועליה אחד המנהלים שלנו וכן כמה אניות עזר כדי לקבל חלק מן המטען שבמחסן הקדמי של אניתנו. לאחר שהוקל המשא מעל האניה, וחלקה הקדמי התרומם על ידי כך למעלה, התחילה אנית הגרר למשכנו ולהורידנו מן הסלע. לאחר כמה נסיונות ללא הצלחה הוספנו את עזרתן של מכונות אניתנו. בלוית אנית הגרר המשכנו את דרכנו בכחותינו אנו והגענו למזל טוב, אם כי באחור, לנמל אנטורפן.

מכיון שהכרח היה להעביר את האניה למספנה, פוטרו כל העובדים, ורק שלשה קצינים נשארו לשם מלוא תפקיד של שומרים על הספון. בין שלושה אלה הייתי גם אני. התקונים נמשכו במשך כמה וכמה חדשים, ואנו שמרנו כל אחד 8 שעות ביום. את שאר הזמן יכולנו לבלות כחפצנו. ואמנם, השתמשנו כראוי בחופש זה, אלא שלבסוף חלפו עברו גם ימי אנטורפן נאים אלה, ואני הועברתי לאנית הקיטור המהירה „פינלנד“, בת 18.000 טון בדרגת קצין רביעי. בתורת אנית קיטור ממדרגה ראשונה שמשה זו גם להעברת הדואר הסדיר בין אנטורפן וניו־יורק. היא הניפה את דגל ארצות הברית.

בהשיגי משרה זו הגעתי סוף סוף לשלב הראשון של הסולם, אשר העליה לשיאו היתה אחד האידיאלים שלי. תחילה גרם לי מינוי זה גם כעין צער, מפני שהוא פגע קשה בקופתי. נאלצתי להכין לי בגדי שרד חדשים, כפפות לבנות ושאר חפצים, שאסור לו לקצין באנית מותרות לותר עליהם, אלא שהיתי גאה מאד על תפקידי.

תחת צלילי הפזמון „האמנם הכרח הוא, האמנם הכרח הוא…“, שתזמורת האניה המצוינת נגנה אותו בהצלחה, הפלגנו לדרכנו. רב החובל שלי היה אמריקאי ממוצא גרמני, ועורר בלבי אהדה רבה. איני יודע, אם היתה זו אהדה הדדית, מפני שהוא התנהג תמיד באדיבות רשמית. על כל פנים השתדלתי לעשות רושם טוב ככל האפשר, מפני שחפצתי מאד מאד לעלות בדרגה אצל החברה המכובדת והאצילית הזאת. הרבה מאד למדתי לדעת בנסיעה זו, ביחוד עמדתי על סודות ההנהלה המיוחדים של אנית מותרות. במשמר הייתי יחד עם הקצין הראשון, איש סקַנדינויה בשם יאנסן, שבקרוב עמדו למנותו לרב חובל. הותר לנו לבוא במגע ומשא עם הנוסעים, אך נאסר עלינו לבקר בבאר. לשם הותרה הכניסה רק לרב החובל, לקצין הראשון, למהנדס הראשי, לרופא ולמנהל. זו היא הרגשה נעלה מאד לעמוד על גשר הפקוד של אניה כזאת ולדעת, שדי לרמוז רמז קל כדי להניע את הכרך השט הזה כפי שעולה על הרצון. הנוסעים אהבו מאד את הקונצרטים שנערכו על ספון האניה כל יום בשעות שלפני הצהרים, את ברכת השחִיָה ואת אולם ההתעמלות. מאנטורפן דרך דובר ועד ניו־יורק שטנו כעשרה ימים.

עם שובי לאנטורפן קבלתי פקודה להצטרף כקצין רביעי לאנית האחות של „פינלנד“ ­– „קרונלנד“, שרב־החובל שלה היה בלגי־אמריקאי בשם קרייבון, המעולה ביותר מכל רבי־החובל, ששרתי תחת פקודתם. האניה היתה מצוידת ציוד של מותרות שאין דוגמתו, בכלל זה גם תאי הקצינים. אני עצמי זכיתי הפעם בתא, שנבנה זה מחדש על גבי ספון הסירות. היו באניה זו ששה קצינים, מלבד סגני קצינים, סמלים וכולי.

ביום 4 באוקטובר, 1913, עזבנו את אנטורפן בדרכנו לניו־יורק ואתנו כ־2000 נוסעים. ב־7 באוקטובר כבר היינו באוקינוס האטלנטי הצפוני. והנה פרצה סערה צפונית מערבית. אניתנו, שהיתה בנויה כהלכה אבדה קצת ממהירותה, אף על פי כן עברנו בבקר של ה־9 באוקטובר את מחצית הדרך לאמריקה, כלומר נמצאנו דרומית מפונדלאנדיה החדשה. בשעה שבע, קרא רב־החובל את כל קציני הספון לבוא אליו לחדר המפות והודיע לנו בזו הלשון: „רבותי, זה עתה קבלתי טלגרמה שאנית־קיטור אחת נמצאת בסכנה במרחבי הים. זו היא האניה האנגלית „וולטורנו“, הקשורה לחברה ההולנדית „קו אואניום“, ובה 580 איש. היא עולה באש ואין מציל. היא נמצאת מאחורינו במרחק 160 מילים, בערך, ונפסיד יום שלם את נחזור בדרכנו כדי לנסות להצילה מכלָיָה. מובן מאליו, קימת גם אפשרות שנאחר לבוא. אנית הקיטור של חברת קונארד „קרמניה“ ואניות הלויד הגרמני הצפוני „זידליץ“ ו„הקורפירסט הגדול“, כבר הפליגו ויקדימו לבוא לפנינו. מה דעתכם, לחזור או לאו?“

פה אחד הסכמנו לחזור. רב החובל פקד עלינו לא להוציא הגה מן הפה על כל הענין, כדי למנוע התרגשות מיותרת אצל הנוסעים. הוא סבב את האניה מבלי שמי שהוא מבין הנוסעים הרגיש בכך. כמובן שהכרח היה להודיע על ההחלטה גם לרופא ולמנהל האניה, כדי לדאוג בעוד מועד לכמה נצ[ו]לים וחולים. כמעט מדי שעה בשעה קבלנו טלגרמות מן האניה הבוערת על אודות מצבה, שנעשה מסוכן יותר ויותר.

והנה מה רב תמהוננו בראותנו לאחר זמן מה קבוצות בודדות של נוסעים מצטופפות יתר ומתלחשות ביניהן. כפי שנתברר, נודע מיד לכל אנשי האניה על כונתנו. הסוד נתגלה בשני אופנים: א) רופא האניה הסביר, בלוית בקשה על שמירת סוד, את המצב לכמה אנשים; ב) אחד הנוסעים הערומים, שהיה מתימטיקאי, הרגיש שהשמש, אשר עלתה עד עכשיו כל בקר מאחורינו, שנתה את עליתה הבקר, דבר המעיד על הפיכת הכוון. באורח רשמי לא נודע שום דבר, אבל הקהל כולו התוכח בלחש על המתרחש.

כמובן, שאותו לילה לא עצמנו אנו הקצינים את עינינו כלל, מכיוון שהיה הכרח לקבוע בכל חצי שעה את מקום המצאה של האניה הבוערת, כדי לא לפסוח עליה חלילה. בשעות אחר הצהרים נתק פתאום הקשר הטלגרפי בינה לבינינו. בשעה שש לפנות ערב הגענו כאילו למקום האסון. הסערה נחלשה ומהירות הרוח פחתה מתשע מעלות לשש מעלות בלבד, אבל הים הוסיף לסעור מאד. האויר היה מעורפל והראות היתה לקויה. לא היה כל אות וזכר לא לאניה הבוערת ולא לשאר האניות. שטנו במשך שעה הלוך ושוב ללא כל תוצאות.

רב־החובל כבר אמר להוציא פקודה על המשך הנסיעה, והנה גלינו פתאם מצד ספון ההגה, שענני עשן כבדים מתמרים ועולים. מיד לאחר־כך הרגשנו גם בקוי אניה בשם „קרמניה“, בת 20.000 טון, שנמצאה מאחורי האניה „וולטורנו“. לפני האניה הבוערת עגנה האניה „הקורפירסט הגדול“ ומן הצד האניה „זידליץ“. „וולטורנה“ בערה כדי מחציתה, תמרות עשן עצומות עלו השמימה ונראו בהן רק להבות מעטות. אודים בוערים הועפו בלי הפסק מן האניה אל מעבר לירכתים, הואיל והאניה היתה נתונה לרוחב הגלים הסוערים של הים.

כדי לעמוד על המצב לאמתו העביר רב־החובל את אניתו דרך המעבר הצר שבין האניות „וולטורנו“ ו„קרמניה“. היה זה תמרון קשה ביותר, שהצליח באופן מזהיר. משעברנו ליד אחורי הספינה הבוערת, במרחק כמה מטרים בלבד ממנה, צרחו נוסעיה ביאוש „בואו לצד הירכתים“, דבר שהיה מן הנמנע בים הסוער הזה. הרגשנו באכזבה הגדולה שבפני הנוסעים, כשלא עשינו כבקשתם. עוד מעט והתמרון כולו לא היה מצליח, מפני שהאניה „קרמניה“ אותתה אלינו פתאם אות אזהרה בצופרה ואנו שחשבנו, כי כבר נקשר קשר ישיר בינה ובין ה„וולטורנו“ היינו נכנסים במישרין אל בין שתיהן. תודה לאל, זו היתה אזהרת־שוא בלבד.

לאחר שטכסיסנו הצליח, עצרנו ליד ה„וולטורנו“, כדי להחליט על אמצעי־הצלת הנוסעים שיש לאחוז בהם. בינתים החשיך היום. נודע לנו, שעוד שתי אניות־עזר הגיעו למקום: „צאר“, אניה רוסית ואנית־הנפט האמריקאית „נאראגאנסט“, בעלת מטען של 10.000 טון נפט.

רב־החובל שלנו הודיע, שיוריד סירת־הצלה כדי לנסות להתקרב לאניה הבוערת. הוא הכריז על המתנדבים לסירה, מכיון שנודע, שמן ה„וולטורנו“ הורדה עוד קודם סירת־הצלה ובה חמשים נוסעים, כדי להגיע בחתירת משוטים ל„קרמניה“. הסירה הזאת נסתחפה אל מתחת לבורג וכל נוסעיה טבעו בים הסוער, משום כך לא העיזה אחר־כך אף אחת מן האניות, שבאה לעזור, לנסות נסיונות הצלה חדשים. הקצין החמשי של אניתנו, קימל שמו, בקש מאת רב־החובל למסור לידו אחת מסירותינו. הוא קבל את הרשות לכך ובחר לו שמנה מן המלחים החזקים ביותר (כל המלחים התנדבו למעשה ההצלה) והורדנו מירכתי האניה את הסירה על תשעת יושביה.

כדי להגן על הסירה מפני המשברים הסוערים עשינו תמרונים בלתי פוסקים באניתנו ונאלצנו לאותת בלי הפסק לשאר האניות, כדי שיפנו לנו את המקום. אולם בגלל הסערה לא יכולנו לעזור הרבה, ומיד נתעלמה הסירה מעינינו בתוך החשכה ובין המשברים הגועשים. לאחר שעברו שתים התיאשנו כמעט לגמרי לשוב ולראות את אנשינו בחיים. והנה לפתע פתאם שמענו קול קורא מעבר השני של האניה. סירתנו חזרה אלינו, כל שמנת האוחזים במשוטים היו עיפים עד מות מרוב מאמציהם האל־אנושיים – אולם ללא תוצאות. אי אפשר היה בשום פנים להתקשר עם ה„וולטורנו“. קימל דרש שמנה מלחים אחרים כדי שוב ולנסות מחד. רב החובל מלא בקשתו זו אך באין ברירה. הסירה הפליגה מיד.

נסיון זה הוכתר בהצלחה. קימל השיג את האניה הבוערת, אולם לא יכול להתקרב בשום אופן לארכה של האניה, מכיון שהאודים הבוערים נתכו בלי הפסק אל מֵעֵבֶר לירכתים, משום כך צִוה לאנשי ה„וולטורנו“ לקפוץ לתוך המים ואחר־כך משה אותם אחד־אחד מן המים. באופן כזה הצליח להציל שמנה אנשים, שבעה מהם – נוסעים. הנצל השמיני היה הטלגרפיסטן השני של האניה, שבמקרה נפל לתוך המים ונתגלה תודות לפנס־הכיס המאיר שבידו.

הכרח היה לותר על נסיון הצלה חדש, מפני שבינתים היה חשך־מצרים. כן קבע רב־החובל שלנו, שהאניה הבוערת תוכל להחזיק מעמד עד למחרת בבקר. משום כך הפסקנו את פעולות ההצלה עד למחרת. היינו האניה היחידה שהורידה סירות לתוך המים. עוד מעט והיה מגיע הדבר לידי התנגשות. אנית־הקיטור הצרפתית המהירה „לא־טריין“, מבלי לדעת, כמובן, שהורדנו סירה לים, נתקרבה ועברה על ידינו רק במרחק של כמה מטרים בלבד. כתוצאה מן התמרונים המאומצים של המכונות חל לקוי באחת מהן, עד שאפשרות התמרונים שלנו נצטמצמה ביותר.

למחרת, בשעה חמש בבוקר, עלה מספר האניות, שהגיעו למקום האסון, לאחת־עשרה, ורק אז התחילה פעולת ההצלה האמיתית. ה„נאראגאנסט“ הריקה את מחצית הנפט שלה לתוך הים, כדי להשביח את הגלים ולהחליק את פני המים. כל האניות הורידו סירות־הצלה ואף אנחנו הורדנו שלש סירות, שנמסרו לפקוד לזקן הקצין השני, לקימל ולי. העזנו עכשיו, לאור היום, להתקרב לאורך ה„וולטורנו“, וכבר הגיע הזמן לכך, מכיון שעל גבי הספון הגבוה נמצא בנזין והאש יכלה להתפשט ולאחוז בו. דבר זה היה מסכן את חיי כל הנשארים על הספון. כל סירה שלנו עשתה שתי הפלגות, ובחלקנו נפלו תשעים ושבעה מוצלים. בהפלגתי האחרונה הצלחתי למצוא את רב־החובל של ה„וולטורנו“, לינץ, שהושיט לידי שק ובו יצור חי מפרכס ואמר בשעת מעשה: „בחורים, קחו את תינוקי קודם“. רק אחר־כך עזב הוא האחרון את אניתו. הוא נכוה קשה בידיו ובעיניו ומיד העבר לבית־החולים שבאניתנו. נתגלה, שהיצור החי שבשק לא היה אלא כלב. בנוגע לנו, היינו דומים אז בעצם לסרדינים הכבושים בשמן.

ממספר חמש מאות ושמונים הנוסעים של ה„וולטורנו“ חסרו מאה חמשים ושנים איש, שטבעו או נשרפו באש. מכיון, שתחילה נצלו הנשים והילדים, על־כן אי אפשר היה לקבץ יחד את כל המשפחות שנתפזרו על פני כל האניות, ולאחר שנסתימה פעולת ההצלה הם נאלצו להפליג לכל קצווי תבל. היו מחזות קורעי לב, ואנו מצדנו עשינו את כל האפשר, כדי למצוא באורח טלגרפי את שאר בני המשפחה החסרים והנמצאים אולי באניות אחרות. ביחוד היה איום ונורא, כשנקבע שזה או אחר מבני המשפחה אינו בשום אניה ומן ההכרח היה לחשבו כאבוד לנצח.

עיפים עד מות נכנסנו למטות, והנסיעה נמשכה עד ניו־יורק, הפעם באטיות יתירה, מפני השבר באחת ממכונותינו. תנועה רבה החלה על ספון האניה: טלגרמות אין סוף הגיעו מכל קצווי העולם. גם מאנשים פרטיים, שרצו לקבל ידיעות על בני־משפחתם, וגם מממשלות שונות וביחוד מעתונים, שחפשו חדשות מרעישות. אולם רב־החובל שלנו וגם של ה„וולטורנו“ לא נחפזו לענות, כדי לא לפגוע בחוקים המחיבים במקרים כאלה.

מבין הנוסעים נוסדה ועדת־עזרה לנצלים, וכן נוסדה קרן נוספת כדי לקנות כל מיני מתנות למצילים, שכמובן עמדו להזמינן אצל טיפני, הצורף המשובח ביותר בכל ניו־יורק.

ביום השנים עשר לצאתנו מאנטורפן הגענו לנמל ניו־יורק. שם חכו לנו כבודים רבים ושונים, מפני שאנו היינו האניה האמריקאית היחידה במקום האסון והראשונים לפעולת ההצלה. עוד בתחנת הקאראנטינה, חכו לנו הרפורטרים, הצלמים, מנהליה ופקידיה של חברתנו על מנת להציף את אניתנו עם גמר הבדיקה הרפואית. מיד לאחר־כך התחיל מטר השאלות והצלומים, עד שלא היתה כל אפשרות לבדוק את הדברים. מן ההכרח היה להשיב בבת אחת לששה אנשים לפחות ובו בזמן גם להצטלם בכל מיני פוזות מחיכות או עצובות, להניע ידים זרות, להפקיר את הכתפים לכל מיני טפיחות ידידותיות, ובלב עלתה המשאלה, ליהפך למשך כמה שעות בלבד למין רובינסון קרוסו, כדי להפטר מכל אלה, אולם לא היה כל מפלט.

כל הספינות והאניות, שפגשנו על גבי ההודסון או במספנות, הצדיעו לכבודנו. הצדעה זו היתה אמנם נעלה ביותר, אולם הצפירות והשריקות החרישו את האזנים ממש, עד שאי אפשר היה לקלוט אף את המדובר מן הפה אל האזן. משנתקרבנו למספנה, ראינו אלפי אנשים מצטופפים על גבי הרציף והתלהבותם עולה עד אין גבול. את השמחה אין לתאר. לו גם היינו מצילי כל האומה כולה, לא היו השמחה וההתלהבות של קבלת הפנים יכולות להיות גדולות יותר. בכל עתוני הערב מצאנו את צלומי פרצופינו ועל־ידם מאמרים ארוכים: „הקצין החמישי קימל הראשון בסירת ההצלה“, „הקצין הרביעי הירשפלד מציל את רב־החובל הפצוע ואת כלבו“ וכולי, וכולי.

לאחר שכל הנוסעים עזבו את האניה, הודיעו לנו על בקור הנהלת חברת האניות שלנו, בשעת הצהרים. רב־החובל, הקצינים וחבר המלחים התאספו כולם על ספון הטיולים, והמנהל הכללי, פרַנקלין, נשא באזנינו נאום, בו הודה לכל המשתתפים בפעולת ההצלה ולאות הכרה הודיע על חופשה כללית לכל חבר העובדים באניה ותשלום נוסף של משכורת עבור חדשים. נציג הנוסעים שלנו מסר לרב־החובל קופסת־זהב לסיגריות, לקצינים קופסות־כסף ולמלחים תשורות אחרות, שעל כל אחת מהן היתה חקוקה הקדשה מיוחדת לזכר מאורעות הימים, שעברו עלינו.

למחרת הופיעה הנהלת החברה לביטוח־החיים מניו־יורק ומסרה לכולנו תעודות כבוד מיוחדים – לרב החובל משל זהב, לקצינים משל כסף ולמלחים משל ארד. כמובן, שעל כל אחת מהתעודות היו רשומות הקדשות מתאימות.

התיאטרון הגרמני בניו־יורק הציג הצגה מיוחדת, בה העלה המחזה „אוירת הקסרקטין“, והוזמנו אליה כל המלחים של האניות „זידליץ“ ו„הקורפירסט הגדול“ וכן קימל ואני מן ה„קרונלנד“. לנו, הקצינים, נמסרו התאים, והמלחים ישבו בתא התזמורת. שמנה וסלתה של החברה הניו־יורקית באה לבושת הדר להצגה זו, ולכל אשר הסבנו עין ראינו רק בגדי שרד הדורים, אותות הצטינות ונשים יפות. עם סיום ההצגה הוזמנו על ידי מנהל התיאטרון יחד עם כל המשחקים לבי־הבירה הגרמני המפורסם „ליחוב“, לבלות שם ערב נאה על כוס בירה. אותו זמן עד לא היה קים באמריקה חוק אסור המשקאות החריפים.

בימים הקרובים התחילו להגיע התשורות הממשלתיות השונות. הקונגרס בושינגטון כבד את רב־החובל בשעון של זהב, וזה חוץ מאות־הצטינות של זהב, שגם אנו, הקצינים, זכינו לו. הסמלים קבלו אותות־הצטינות של כסף, והמלחים משל ארד. אחר־כך הגיעה טלגרמה מאת המלך הבלגי (האניה השתיכה לקו הכוכב האדום הבלגי) על מנוי רב־החובל שלנו לחבר האורדן די־קורון. השיא הגיע עם מתן אות־ההצטינות על שם אלברט עם הסרט, זה אות־ההצטינות האנגלי הגבוה ביותר הנתן „לאות גבורה ואנושיות“ מאת שליט בריטניה הגדולה.

לא עבר מאז אף יום אחד בלי חג. רק בקושי יכולנו למלא אחרי ההזמנות המרובות. היו גם קבלות־פנים בלתי פוסקות על גבי ספון האניה. היו מציגים אותנו בלי הפסק לפני מי שהוא, ולא חדלנו מלשמש גורם להתפעלות־עגל. כל מה שעשינו לא עמד בשום יחס ממשי לכבודים הרבים שנתכו עלינו. לפעמים כסתה חרפה את פנינו למראה המשחק ששחקו בנו. אולם בדרך כלל היה זה מענין למדי. את דרכנו חזרה נצלנו למנוחה ומרגוע ולתפוגת ההתלהבות האמריקאית.


 

ה. פרצה מלחמת עולם מספר א'    🔗

באותו זמן התחיל הרקיע הפוליטי להתכסות בעננים. תנועת הנוסעים בין ארצות־הברית ואירופה התגברה מאד, ואניות[י]נו היו מלאים עד אפס מקום בכל נסיעה ונסיעה. לאחר נסיעה נוספת עם ה„קרונלנד“ העברתי בתורת קצין שלישי לאניה „זילנד“, שהניפה את הדגל הבלגי והשתיכה לאותה דרגת אניות כמו זו ששירתי בה מקודם, כלומר היתה בת שתי ארובות וארבעה תרנים. מחצית שנת 1914 עברה בשקט, עד אשר הגיע החדש יולי ואז התחילו לנסר השמועות המרגיזות הראשונות על המלחמה הקרובה.

ב־1 באוגוסט 1914 עמדנו לעזוב את נמל ניו־יורק, והנה הממונו כרעם ביום בהיר הידיעות בדבר הכרזת המלחמה ביבשת אירופה. גם הכרזת המלחמה של אנגליה היתה צפויה בכל רגע. אניות הקיטור הגרמניות המהירות „הע[ו]צר וילהלם“ ו„פטרלנד“ – אותו זמן האניה הגדולה ביותר בעולם, בת 58.000 טון – פורקו מנוסעיהן. מכיון, שעמדנו לקבל נוסעים מן האניה „פטרלנד“, נדחתה גם הפלגתנו ליום אחד. זרם רב של נוסעים הציף את אניתנו, שהיתה האחרונה באניות המפליגות לאירופה.

ב־2 באוגוסט עזבנו מלאים עד אפס מקום את נמל ניו־יורק על מנת ללכת לאנטורפן. בין חבר העובדים של אניתנו היו שלשה קצינים, מאה חמשים ושמנה מלחים וחברי התזמורת בעלי אזרחות גרמנית. ההתרגשות באניה היתה גדולה מאד, מכיון שהיו אתנו נוסעים מכל אומות העולם, ביניהם גם חמש מאות חילי מלואים גרמניים, שבקשו לחזור למולדתם במהירות האפשרית. רב־החובל שלנו היה בלגי, הקצין הראשון – אנגלי ושאר שלשת הקצינים – גרמנים. אני כלשעצמי כבר קבלתי את הנירות הראשונים לשם התאזרחות בארצות־הברת. תחנת הטלגרף היתה כנתונה במצור על ידי הסקרנים, שבאו לשאול לחדשות. בכל צד ופנה עמדו קבוצות בני־אדם שהתוכחו על הידיעות האחרונות. ביחוד נטפלו כולם לסגן הקונסול הגרמני בניו־יורק, שנסע גם הוא עמנו באניה.

כדי למנוע הפרחת שמועות ושיחות שוא, החליט רב־החובל לאסור את השמוש בטלגרף על חבר העובדים והנוסעים. הוצא עתון יומי מיוחד, שהעמד תחת פקוח חמור של הצנזורה. אנחנו הקצינים נדרשנו בכל תוקף לספר חדשות, אולם גם אנו בעצמנו לא ידענו הרבה.

יום אחד לפני הכניסה לתעלה האנגלית שנה רב־החובל פתאם באמצע הלילה את כוון מהלכה של האניה. וכפי שקבענו מיד אחר־כך, הפנה אותה לעבר ליורפול. התחילו נחושים רבים על סבת שנוי הכוון. מיד לאחר־כך הופיעה אנית־קרב אנגלית גדולה, אשר לותה את אניתנו בקצב איטי עד ליורפול.

לאחר שהגענו נערכה בקורת חמורה בין הנוסעים ועובדי האניה. התוצאה של הבדיקה היתה – כליאתם של כל אזרחי גרמניה במחנות הסגר. אילו היו בידי נירות ההתאזרחות הראשונים שלי, אין ספק, שתודות להמלצות הטובות, הייתי מתחמק מן ההסגר. לדאבוני הרב נמצאה תעודה זו אותה שעה בידי דודי בניו־יורק, ואני עם שאר הגרמנים שבאניה נאלצתי לטעום את הטעם המר. נחשבנו כשבויי המלחמה הראשונים והעברנו ב־8 באוגוסט לקוינספרי, לשם נכנסנו תחת צלילי התזמורת של אניתנו, שאנשיה קבלו רשות לקחת אתם את כליהם. אוכסנו בבנינו של בית־חרשת ישן, וההתנהגות אתנו מצד האנגלים היתה ללא פגם. היה יחס של גודל רוח, ולנו הקצינים, נתנה גם הרשות לצאת אל מחוץ למחנה ולטיל חפשים בשטח מסוים מסביב.

ביום השני לבואנו למחנה בקשתי ראיון עם מפקד המחנה, הקולונל אדוארדס ושוחחתי אתו על מצבי. בשעת השיחה ספרתי לו על מעשי ההצלה של הנוסעים האנגלים והמלחים של „וולטורנו“ וכן הוספתי, שאני גם אמריקאי למחצה. הוא הבטיח להשתדל לטובתי עד כמה שזה יהיה בידו.

מעכשיו התחילו חיי המחנה החדגוניים, כלומר משחק בקלפים ונחושים לפיהם מן הבקר ועד הלילה, שהופסקו רק על ידי האכילה והקונצרטים של תזמרתנו, שנערכו בשעות שלפני הצהרים ואחריהם. בינתים גדל מספר תושבי המחנה עד כדי אלפים איש, מכיון שבלי הפסק הובאו אלינו חילים וקצינים, בהם גם פצועים מן החזית. הותר לנו להוציא עתון המחנה. אולם, מה שבאמת ענין ביותר את כל אחד מאתנו היה – כיצד להפטר מן המחנה בהקדם ככל האפשר.

בחודש אוקטובר הודיעו לנו שהציר האמריקאי באנגליה עומד לבקר את מחננו לבקשת השלטונות הגרמניים (אמריקה עוד הגנה באותו זמן על עניני גרמניה באנגליה). לאחר הבקור נקראתי למשרדו של הקולונל אדוארדס, ושם הציגני לפני הציר. הוא נזכר מיד במעשה „וולטורנו“ ואף ספר לי, שאות ההצטינות האמריקאי של זהב, שבו נתכבדתי, מחכה לי ביחד עם מכתבו של המזכיר לעניני המסחר רדפילד אצל הממונה על הספנות האמריקאית בניו־יורק, ועלי לבוא ולקחתם. כמו כן נודע לי מפיו, שהאניה „וולטורנו“ הוסיפה, לאחר שכובתה אש השריפה, לשוטט במשך כמה חדשים על פני האוקינוס האטלנטי, עד שטובעה סמוך לפרוץ המלחמה בגלל הסכנה שנשקפה ממנה לתנועת האניות. גם הוא הבטיח לי לנסות ולעשות את הכל ובלבד להוציאני חפשי. במצב־רוח טוב ביותר חזרתי אל חדרי.

עברו כמה חדשים מבלי שבא שנוי כלשהו במצבי. במחנה כבר היו אז כארבעת אלפים איש. ביום ה־15 ביאנואר 1915 נקראתי למפקד המחנה, שהודיע לי, כי למחרת בבקר יעבירו אותי למחנה אחר. פרושו של מעשה זה היה שחרור, וכך הוה. יום לאחר זה, שנחוג במחנה כיום הולדתו של הקיסר הגרמני, שחררו אותי לאחר מתן „הן צדק“, שאצא לאמריקה. חברת האניות הקודמת שלי כבדה אותי בכרטיס נסיעה חנם מחלקה ראשונה באניה „פילאדלפיה“, וכה צעדתי בעלותי על הספון על אדמה אמריקאית ממש. היה זה רגש נעים להמצא שוב על גבי ספון של אניה ולו, כמו הפעם, כנוסע רגיל.

באותה אניה היה גם ההרפתקן הנודע לגנאי טריביטש־לינקולן, שנמלט הפעם על נפשו מאנגליה, בה סים זה עתה את הופעתו כחבר הפרלמנט, כדי בדרך כזו לשרת כהלכה את גרמניה. אותו זמן שוחחתי אתו לעתים קרובות והצלחתי להציץ לתוך אחד מגורלות האדם המרעישים והמענינים ביותר של זמננו. עד כמה שידוע לי, סים טריביטש־לינקולן את חייו באחד המנזרים במונגוליה, לאחר שהספיק לעבור עוד דרך ארוכה של הרפתקאות נוספות.

בבואי לניו־יורק פניתי מיד לחברה המסחרית הבינלאומית, אספתי את כל אותות־ההצטינות שלי ונתקבלתי על ידי ה„קו האמריקאי“ כקצין שלישי באניתי הישנה „קרונלאנד“ ובה רב־חובל חדש בשם היל. ערכנו מסע אחד לגינואה דרך גיברלטר. איטליה היתה אותה שעה נויטרלית. לא נעצרנו בדרך כלל, רק סיירת צרפתית, שפגשה אותנו, שלחה אלינו סירה כדי לקבל מאתנו את העתונים החדשים ביותר.

משעלתה הועדה האנגלית בגיברלטר על ספון אניתנו על מנת לבחון את רשימת הנוסעים והמלחים, שלחני רב־החובל לגזבר האניה לשם ענין כלשהו. הגזבר היה נתין בלגי קנאי ושונא גרמנים מובהק, והוא קדמני במלים: „לא היית צריך להסתובב כאן יתר על המדה“. קצין הבקורת הבריטי, שעמד על ידו, הפנה את פניו אליו ושאלני, אם אינני גרמני. הואיל והלשון האנגלית לא היתה שגורה לגמרי בפי עד כדי שלא להכיר בי את ארץ מוצאי, השבתי: „אכן, אני גרמני, גרמני אמריקאי.“ מיד בקש לראות את נירותי. האדמה התחילה בוערת במקצת תחת רגלי והחלטתי להתחמק מן הענין הביש הזה על ידי תמרון של חוצפה. השבתי: „הכיצד אתה יכול לתבוע מאת קצין אמריקאי על גבי אניה אמריקאית את נירותיו? כלום אין זה מספיק, שאני קצין באניה זו?“ אותו רגע ראה הקצין את אות־ההצטינות האנגלי ואת אות ההצטינות האמריקאי משל זהב, שהיו על מעילי, מיד הודה לי, ברכני באדיבות ונעלם. אותו רגע שמעתי קול רעש גדול, שהגיע אל אזני מאותה אבן כבדה, שנגולה מעל לבי. גם הבלגי פסק מאז מהתקפותיו.

משהגענו לנמל גינואה, נוכחנו שבכל איטליה כולה שוררת התרגשות רבה. רק כמה ימים הפרידו בין יום בואנו ליום הכרזת המלחמה על גרמניה על ידי הממשלה האיטלקית. גלי ההתלהבות הלאומית הגיעו עד לאניתנו. יום יום בקרו אותנו קצינים איטלקים ומיד התידדנו, אני וידידי ברגר, גרמני אמריקאי, שהיה הקצין השני באניה, עם כמה מהם ובלינו יפה בבאר של האניה. המצחיק שבדבר היה, שהאיטלקים לא הבינו אף מלה אנגלית ואנו איטלקית, אולם כל ארבעתנו ידענו את הלשון הגרמנית ובשיחותינו השתמשנו רק בה בלבד. הקצינים גמלו לנו על קבלת־הפנים בהזמנה לאחת המסעדות הגדולות בגינואה, שהיתה מלאה אדם אותה שעה. ברוב עמל ותלאה השגנו שלחן ונאלצנו להרים את קולנו, כדי שישמעונו בתוך הרעש של גיהנום ששרר כאן. כמובן ששוחחנו גרמנית. מיד נשתתקו הפיות בסביבתנו הקרובה, וראיתי כיצד התחילו שכנינו רוגזים, בהתכונם ברגזם, כנראה, כלפינו. עוררתי את תשומת־לבם של האיטלקים שלנו למחזה הפנים האויבים שמסביב. מיד קם אחד הקצינים והסביר לבני עמו, שאנו הננו בני אמריקה ורק בגלל הקשיים בלשון המשותפת החסרה לנו, הננו משתמשים בלשון הגרמנית. מיד סר הרוגז מעל הפנים, ונשמעו מחיאות כפים סוערות לכבודנו, עד שנאלצנו להשתחוות כמה וכמה פעמים דוגמת משחקים על פני במת התיאטרון.

למחרת באה הכרזת המלחמה, ומיד יצאנו את הנמל על מנת לחזור לניו־יורק. בנסיעה זו נתלוה לאניתנו טיטה רופו, הבריטון המפורסם של האופרה מטרופוליטן בניו־יורק. הוא הנעים לנו את נסיעתנו בקונצרטים הנפלאים, שערך על גבי הספון.

עם בואנו לניו־יורק הודיעו לנו, שמעתה נשוט בכוון חדש, כלומר לסן־פרנציסקו, דרך תעלת פנמה, מקום [בו] נתקימה אותו זמן תערוכה עולמית. שנים רבות עברו מאז שזכיתי לראות שוב את אירופה. באניה נמצאו על־פי־רוב נוסעים לתערוכה, שלא התענינו כלל בנעשה בחזית המלחמה וכל דעתם היתה נתונה רק לבלוי זמן בלבד, וכמובן, שהשמחה היתה במעוננו.

זו היתה הפלגתי הראשונה דרך תעלת פנמה, ובקושי יכלתי להשיג את הפלא הזה ודרך התרחשותו. כל תאור שהוא אינו ולא כלום לעומת המציאות. הרמת האניה נעשית בכח חשמלי דרך שלשה סכרים בזמן הקצר ביותר, והאניה נמשכת על ידי קטרים חשמליים דרך הסכרים האלה. התעלה עצמה, שנתפרסמה בעולם בגלל הקרבנות הגדולים באדם ובחומר, שהעלו בשעת חפירתה, לא היתה עוד מובטחת מפני קלקולים, מפני שבמקום אחד, בשם „סלברה קט“, אירעו זעזועים תת־קרקעיים שונים. מה שמענין ביותר, זעזועים אלה לא באו על ידי גריפות קרקע מן ההרים שמשני עברי התעלה, אלא על ידי הלחץ של ההרים האלה על הקרקע שמתחתיהם, וזה גרם להתללות קרקעית באפיק התעלה עצמה ולרידוד המים שבתוכה. במקרים כאלה אין להשתמש בתעלה במשך ימים אחדים. הפעם שחק לנו מזלנו, התעלה היתה ללא פגם.

נמלנו הראשון בחופי ארצות־הברית המערביים היה נמל לוס־אנג’לֶוס. חלק מנוסעינו, ביחוד אלה שמטרת נסיעתם היתה עיר הסרטים הוליבוד, עלו כאן על החוף. לדאבוננו לא שהינו בנמל זה זמן רב, ולא הספקתי לקלוט הרבה מגן־עדן זה עלי אדמות. מכאן המשכנו את דרכנו לסן־פרנציסקו. אף־על־פי שמלחמת העולם גרמה להעדר רבים מאורחי אירופה בתערוכה, הרי בכל זאת לא יכלה זו להתלונן על מעוט המבקרים בה. התערוכה היתה עשויה לתפארת ומה מצער היה לדעת, שבני־האדם, במקום לבוא הנה ולהתענג על הישגי הטכניקה, שהוצגו לראוה בביתני התערוכה, נצלו אותה שעה את ההישגים האלה בחזיתות השונות על מנת להרבות בהשמדת בני מינם.

מעתה ולהבא קימנו את תנועת הנוסעים הקבועה בין ניו־יורק לסן־פרנציסקו. לדאבוננו הופסקה, לאחר מסענו השני למשך זמן ממושך, התנועה בתעלת פנמה ליד סלברה קט. משום כך שטנו מניו־יורק רק עד סן־כריסטובל. כאן העלו הנוסעים על החוף בסירות, עברו את מיצר פנמה ברכבת, והמשיכו את דרכם באניה־אחות שלנו עד בואם לסן־פרנציסקו.

המצב הפוליטי בארצות־הברית החריף מיום ליום, ונראה היה מראש, שאמריקה תצטרף בקרוב למלחמה. החלטתי להשאר בניו־יורק, עזבתי את החברה שלי וחפשתי משרת שמירה באחת האניות הרבות, שעגנו בטלות בנמל ניו־יורק על מנת להתחקות מקרוב אחרי התפתחות המצב. ואמנם מצאתי מיד משרת שומר באניה „פטרלנד“ שהניפה עדין את הדגל הגרמני. אחר־כך, כידוע, הוחרמה האניה על ידי האמריקאים, ששנו את שמה ל„לויתן“. בשמשי במשרה זו שלא הצריכה עבודה מרובה, הייתי פעיל מאד ב„צלב־האדום“, ברצותי לעזור לסובלים עד כמה שהיכולת בידי.

בינתים השתדלתי לקבל תעודת רב־חובל אמריקאי, הקרויה בשם „רשיון אמן הדיו האדומה“ ואף קבלתיה. חסרו לי עוד שני חדשי הפלגה בים באניות אמריקאיות כדי להיות לאזרח המדינה הזאת. אך לצערי הרב לא הצליח הדבר בידי, הואיל ונאלצתי לעזוב את ניו־יורק, כדי להמלט מסכנת הכליאה במחנה־הסגר.

משום כך השתדלתי לקבל משרה אצל החברה לשרות אניות בחופי אמריקה של קו המבורג־אמריקה, שברשותה היו אניות רבות, אשר עגנו בחופי אמריקה הצפונית והדרומית, והיתה זקוקה לקציני משמר. נתקבלתי והעברתי מיד לקרתגינה שבמדינת קולומביה, כדי להצטרף שם לאניה „הנסיך איטל פרידריך“, שעגנה שם בנמל ההוא באפס מעשה מאז פרוץ המלחמה. העברה זו היתה לפי רוחי, מכיון שכאן לא היה לי כל חשש של כליאה במחנה הסגר.


 

ו. שליחותו הסודית של רב־החובל הַינֶס    🔗

באנית־קיטור לפירות, הידועה גם בשם אנית־בננות, הפלגתי לקרתגנה ובבואי לשם עליתי על ספון האניה הגרמנית. נמל זה נמצא בסביבה טרופית חמה ביותר, שתושביו הם מבני אמריקה הדרומית והאינדיאנים, ורק לעתים רחוקות אפשר לפגוש שם באיש מיוצאי אירופה. החיים באניה היו נעימים אם כי חדגוניים במקצת.

באחד הימים נצטרפתי לחברי, ויחד הלכנו לקסינו, שבו הרבו בעיקר במשחק הרוליטה. עם כניסתי נזכרתי, שבעודי ילד היתה אמא מספרת לי, שפעם בהיותה במונטה קרלו זכתה בסכום כסף גדול לפי המספר אחד עשר. הכדור של הרוליטה כבר נמצא בתנועה, ואני קראתי בקול לקרופיֶה: „חמשה פיזו על מספר אחד עשר,“ והוא אִשר את קריאתי בקראו בקול „כן“. כעבור רגע נעצר הכדור על המספר אחד־עשר. קבלתי מאה שבעים וחמשה פיזות, וחברי אחזוני בזרועותי והוציאוני ממאורת המשחקים בחששם שמא אפסיד שוב את כל סכום הזכיה. הם הסבירו לי, שמשחק זה יספק להערב, ואף אני קבלתי את דבריהם. אכלנו ושתינו כנסיכים ממש, מבלי שנאלצנו לנגוע בשכר עבודתנו. אך אגלה לכם סוד שלא תמיד הצליח הטכסיס הזה עם המספר אחד־עשר, אם כי נסיתי אותו לעתים קרובות גם אחר כך. אך על אף הכל נשאר המספר הזה קבוע בלבי במספר המזל שלי.

אמריקה הצטרפה למלחמה, וכמה ימים אחר־כך הגיע לקרתגנה רב־חובל אמריקאי בשם הינס, שחתם על חוזה עם ממשלת קולומביה. לפיו נמכרו שתי אניות המלחמה – הסיירת „קרתגנה“ וסירת־התותחים „פינזון“ – לממשלת ארצות הברית כדי להפכן לאניות־סוחר. הוא חפש, איפוא רב־חובל ומלחים, שיגשו לעבודה בו במקום. אשר להוצאות, לא היו אלה בעיניו ולא כלום, מפני שהביא אתו „צרורות“ מלאים וגדושים. גזבר אניתנו, שגם אשתו היתה אתו בקרתגנה, נכנס לשרותו של הינס כמנהל, ולי הציעו את משרת רב־החובל של שתי האניות גם יחד. מכיון שזו היתה הזדמנות מוצלחת בעיני לשוב לחיים פעילים ויחד עם זה להשתכר סכום כסף הראוי להתכבד בו, קבלתי את ההצעה וביחוד לאחר שנתנה לי הבטחה מפי הינס, שהוא כאיש אירי לא יסע בפועל לשום מדינה לוחמת. שכרנו חמש מאות איש כדי להוציא את העבודות הדרושות לפועל, והתחילה בשבילי תקופה עסקנית ורבת־ענין.

סירת־התותחים „פינזון“ היתה פעם ספינת־טיולים הדורה של המיליונר האמריקאי גולד, אולם לאחר מאורע טרגי שאירע לו, קם ומכרה למדינת קולומביה, וזו הפכה אותה לאנית־מלחמה. עם שנוי בנין התאים גלינו במקום שבו התגורר מר גולד, פסיפס נהדר, שהיה צפון מתחת לרצפת־העץ. הוא תאר – ינשוף גדול קורס על גבי גזע של עץ, עינו האחת קשורה, על ידו ינשוף קטן וממולו עורב, המחזיק מתחת לאחת מכנפיו מגילת ניר לבנה ועליה המלים „גרושין“. מתחת לציור אפשר היה לקרוא את המילים האלה: „אפילו אם יסבלו הלבבות, – אל גירושין, לעולם לא.“ חקרנו אחרי התעלומה הזאת ונודע לנו המעשה דלקמן:

גולד נשא לו לאשה עלמה כלילת־יופי. בשעת מסע־תענוגות לאירופה ביחד עם חבורת מרעים בגדה בו אשתו בתא זה. והבגידה הזאת הגיעה לאזניו. מיד אחר־כך בקשה האשה להתגרש ממנו. אולם הוא לא הסכים לכך, מפני שלא יכול לשאת בשום פנים, שהיא תנשא לאחר. פסיפס זה בא לתאר את אהבתו האומללה, ואיש לא ידע על כך, עד שאנו גלינו את הדבר. פרקנו את הפסיפס הזה בזהירות והעברנו אוו למשפחת גולד בניו־יורק.

שנוי תבניתן של האניות התקדם יותר ויותר, אך הענין נעשה כולו עוטה סוד ורז. שום בן־אדם, חוץ מהינס לבדו – והוא לא הוציא הגה מפיו, – לא ידע בשביל מי נועדו בעצם האניות האלה. אולי בשביל האמריקאים? ומי יערוב שלא בשביל הגרמנים? מכל הצירויות עקבו אחרי התפתחות הדברים במתיחות רבה, ואנו היינו בעיני עצמנו כחבורה של קושרים, אם כי לא היה לנו המושג הקל ביותר בשביל מי אנו עושים את עבודתנו.

באחד הימים הופיעה סיירת צרפתית גדולה ליד נמל קרתגנה, השליכה את עגנה מחוץ לנמל ושלחה סירת־מנוע אלינו. שני קציני־צי צרפתיים עלו על הספון ובקשו מאת רב־החובל הינס רשות לסייר את האניות, הרשות נתנה להם מיד, ואני נלויתי לקצינים בדרך סיורם. הם הסבירו לי, שכונתם לבדוק אם אין כאן חלילה תותחים או תחמושת. לאחר שנוכחו לדעת שאין יסוד לחשדם, נפרדו ממנו בשלום ועזבו את הנמל. עכשיו נודע לנו, עד כמה אנו נתונים תחת פקוח.

עוד מעט ועבודת השנוי של האניות הגיעה לידי סיומה ואף־על־פי־כן לא נתגלה לנו מאומה על מטרת נסיעתנו, עד שבקר אחד נודע לנו, שהממשלה האמריקאית אינה נותנת רשות הפלגה לאניות. העבודות הופסקו והאנשים פוטרו, ביניהם, גם אנוכי. כפי שנודע לי אחר כך, העברו שתי האניות האלה לנמל כריסטובַּל, והממשלה האמריקאית זכתה בשתיהן.

נאלצתי, איפוא, לחפש לי עבודה חדשה, והיא נמצאה לי כלאחר־יד. רב־החובל הינס, שאמר לחזור לניו־יורק, שאלני, אם אין ברצוני לצאת לוֶנזוּאֶלה כדי להודע שם במקום, אם אין אניות למכירה. קבלתי הצעה זו בחפץ לב.

אף כי קולומביה וונזואלה שוכנות זו ליד זו, בכל זאת אי־אפשר היה אז להגיע במישרין בדרך היבשה מקרתגנה לקרקס, בירת וונזואלה, אלא הכרח היה לעבור דרך האי ההולנדי קירַסַאו. אך כדי להגיע לאי זה, הכרח היה להיות בעל פספורט, שיוכיח כי איני אזרח אף לאחת הארצות המשתתפות במלחמה באירופה. הפספורט הגרמני יכול לגרום לי הפרעות שונות ונירות ההתאזרחות האמריקאיים הראשונים הספיקו לי הפעם. בקרתגנה עצמה לא יכלתי לעשות דבר, מכיון שכולם הכירו אותי יפה־יפה. קויתי, בבואי לגבול אוכל לעשות משהו כדי להשיג את התעודות הדרושות. יצאתי, איפוא, לעיר ריו־הַצ’ה, הנקודה האחרונה של התרבות הקולומבינית, שמשם ועד לגבול ונזואלה משתרע שטח פרא עצום, בשם „גואיחירה“, המיושב כלו אינדיאני ואשר הכרח לעברו, אם רוצים להגיע למדינה השכנה.

בריו־הַצ’ה נסיתי להשיג מין תעודה הדומה לפספורט. מכיון שידעתי את הלשון הספרדית, פניתי מיד למושל המקום והודעתי לו בלשון מדברת גדולות, שאני רב־חובל אמריקאי ובדעתי לנסוע דרך מַרַקַאיבו וקירַסאוֹ לקַרַקַס, לשם כך דרושה לי תעודה מתאימה. האיש הזה, שמימיו לא טיפל במעשה מסובך כזה, קבל מיד ארשת־פנים של חשיבות והשיב לי בכל הגאוה והכבוד של השליט העליון והיחיד – ואמנם, למעשה, הרי היה שליט מעין זה בשטח המצומצם שלו – שישלח אלי את המתורגמן שלו, כדי לבחון את דברי אם הם נכונים ואז ידע מה להחליט.

לפנות ערב ישבתי ליד סוכת הקרשים שלי, הקרויה בשם „מלון“ ולגמתי מעסיס הלימון המקורר שלפני, והנה הופיע לפני כובע בעל שולי־ענק שתכנו היה עוד גדול ממנו, ונהם בפני: „אתה אמריקאי?“ בפלטו את המלים האלה גהר בכבדות על כסא, שיכול לשאת רק חלק מאישיותו החשובה. למעשה לא הפריע לו הדבר כלל. מכיון שיכולתי לנחש בנקל מי הוא האיש, השבתי לו: „כמובן“. מיד הציג את עצמו פני כמתורגמן, והוקל לו במידה רבה משקבע, שרגיל אני אצל הלשון הספרדית. הוא שוחח אתי בהתרגשות בלשון זו מבלי להציק לי הרבה בשאלותיו. למחרת הופיע לפני המושל, נשבע כהלכה, שבחנני באופן יסודי וכי מצא שכל הודעותי הן אמת לאמתה. מיד לאחר שהראיתי את תעודות רב־החובל שלי, נמסרה לידי תעודה הדורה חתומה בחותם ענקי אדום כדם, בה מאשרת ממשלת קולומביה, שרב־החובל הירשפלד, בעל אזרחות אמריקאית, נמצא כעת בדרכו לונזואלה. אחר כך נצטערתי מאד שלא הודעתי שאני רב־האדמירלים, מכיון שגם בנוגע לדרגה זו הייתימקבל בודאי אשור רשמי.

לפני שיצאתי לדרכי טילתי קצת בסביבות ריו־הַצ’ה והגעתי לנהר קטן. רציתי להתקרב אליו, והנה לתמהוני הרב הרגשתי שגם החוף וגם המים רומשים תניני ענק, שנחו בעצלנות על גחונם או השתוללו חבורות־חבורות. לאחר שנתאוששתי מבהלתי הראשונה הרגשתי שהילידים מתרוצצים ביניהם כאילו לא היו אלה אלא דגים מלוחים בלבד; אף־על־פי־כן לא רציתי להתחרות בילידים האלה ושבתי בזהירות העירה. פה נשמתי לרוחה, מכיון שספרו לי, שהזוחלים האלה מתקיפים רק אנשים לבני עור בלבד ואינם פוגעים כלל בילידים. אילו הייתי מעיז להרחיק במקצת, כי אז אין ספק, שמן רב־החובלים האמריקאי לא היו נשארים אלא שיירים מעטים בלבד.

מעתה חפשתי הזדמנות כל שהיא לא להאלץ לעבור לבדי את שטח האינדיאנים המסוכן, המוביל לגבול ונזואלה. לשם כך נתוודעתי למורה־דרך, שכבר אבד את זרועו בקרב בנסותו פעם לעבור בדרך זו. הוא הודיעני, שלמחרת הוא יוצא לדרך עם ארבעה עשר איש וגם אני יכול להצטרף אליהם. יצאנו בשעה מוקדמת בבקר רכובים על בהמות, עברנו בשלום את הגבול בשטח הפרא הזה, לנו בתוך סוכות־חמר והגענו ללא הפרעה לאחר כמה ימים למַרַקַאיבו, מקום הישוב הראשון מעבר לגבול ונזואלה. כל עצמותי כאבו עלי מרכיבה ארוכה זו, ושמחתי שמחה גדולה ביותר על שנפטרתי מן הנופים המשעממים האלה.

במרקאיבו, עיר גדולה למדי, התגוררו גם כמה ילידי אירופה. העיר יושבת במקום נאה ביותר, אולם החום בה רב מאד והדבר הנעים ביותר לדידי היה בית־החרושת לקרח. רציתי להמשיך את דרכי מהר ככל האפשר, ואמנם לאחר חפוש של יומי מצאתי ספינת־מפרש שעמדה להפליג לקירַסַאו. כנוסע היחידי בספינה זכיתי להתאכסן במאורת הכלבים של רב־הספינה, שהיתה עשויה כמה קרשים דלים על גבי הספון. כל האוכל היה מורכב מדגים מיובשים. לאורך כל דרכנו לוונו כרישים עצומים, המקננים בסביבה זו לאלפיהם.

לאחר שיט של שלשה ימים הגענו לקירַסַאו, נמל הולנדי מודרני בסביבות הטרופיות, ושם, כמובן, הוכרחתי להתאכסן במלון הטוב ביותר המלון האמריקאי. במסעדת המלון סעד את לבו ליד השולחן הסמוך הקונסול האמריקאי, שלא עלה כלל על דעתו שבמרחק כמה צעדים יושבת אישיות חשובה כזו, שהיא אזרח ארצו. כשלעצמי הייתי נזהר לא לעורר את תשומת־לבו על כך.

בין קירסאו ובין יבשת ונזואלה הלך רק קו אניות אחד, הקו האמריקאי האדום „ד“, שהיה פעיל רק פעם אחת בשבוע. מכיון שהייתי צריך להשתמש באחת מן האניות האמריקאיות האלה, שוב לא יכלתי להשתמש בתעודת המושל מריו־הַצ’ה, על אף תפארתה הרבה, אלא הכרח היה להשיג פספורט איזה שהוא. במועדון ההולנדי התודעתי לבנו של הקונסול מקולומביה בקירסאו, ולאחר שהראיתי לו את התעודה מריו־הַצ’ה, אמר לי, שהוא מוכן להשתדל אצל אביו ולהשיג בשבילי פספורט של קולומביה. קבלתי את הצעתו ברוב תודות והלכתי בלויתו לבית הקונסול ושם הוכר בשבילי מין פלא דיפלומטי, כלומר פספורט של קולומביה בשביל רב־החובל הירשפלד הנתינות: ארצות הברית. תודה לאל, שלא עלה על דעתו של שום אדם הרעיון לשלוח אותי בפשטות לקונסול האמריקאי „שלי“. כמובן, שגם אני לא הרביתי להופיע עם הפספורט החדש שלי ברבים, אלא פניתי ישר למשרד האניות של קו “ד“ האדום והזמנתי על יסוד הפספורט שלי כרטיס נסיעה במחלקה א' של האניה. לא היה לי כל מחסור בכסף, מכיון שרב־החובל הינס לא היה קמצן כלל. אין זאת אלא שהוא בעצמו טפל בהדפסת שטרות הכסף האלה.

עוד שבוע שלם היה לפני עד הפלגת האניה ואת רוב זמני הפנוי בליתי במועדון ההולנדי המקומי, בו הכרתי לדעת גם את הציר האמריקאי, מבלי לגלות לו דבר על נתינותי. קמה ידידות רבה ביני ובין אחד מבעלי מטעי הקפה הגדולים בקולומביה, תושב העיר סַן־חוֹזֶה־די־קוקוטה בשם קַמילו מוטיז דַקה, אחד העשירים הגדולים ביותר של אמריקה הדרומית, שגם הוא נמצא בדרכו לונזואלה. קודם היה רגיל לנסוע מדי שנה בשנה לפריס, עכשיו נאלץ להצטמצם במסעיו ביבשתו שלו בלבד.

הנסיעה מקירסאו ללה־גואירה, הנמל של ונזואלה, נמשכה כשלשים שעה. מכאן מתחיל הכביש, המוליך עד עיר הבירה קַרַקַס. בלה־גואירה שורר חום כזה, שאין בני אירופה יכולים לעמוד בו. יחד עם דַקַה שכרנו מכונית ויצאנו מיד בכביש ההררי המצוין, המצופה אספלט, וכעבור שעתים הגענו לעיר קַרַקַס, השוכנת בגובה של אלפים מטרים מעל פני הים. זו היא עיר מודרנית, ובה בתי מלון ממדרגה ראשונה, כבישים מטופחים, חוילות נאות, והעיקר הוא בעלת אקלים הררי נוח.

התאכסנתי במלון קלינד, שבככר בוליבַר ומיד התחלתי לתור אחרי הידיעות הדרושות לי. בנו של בעל בית המלון עזר לי הרבה בנדון זה, כי נהירים היו לו כל עניני הארץ הזאת. הוא גלה את אזני שהנשיא גומז הוא בן אדם בעל מרץ ואיש המעלות והייתי יכול להשיג אצלו הרבה, אילו היה בידי להציע לפניו כמה וכמה הצעות מענינות הנוגעות למקצוע השיט. העיקר הוא לקבל את ההמלצה הראויה לנשיא. ואמנם התחלתי בפעולה.

המזל שחק לי. דודו של הנשיא הד"ר גַרצ’יה, גבר כבן ששים שנה, היה יוצא ונכנס לבית מלוני, בהיותו ביחסים מסוימים עם ספרדיה אחת שהתגוררה אצלנו יחד עם אחיה. התידדתי עמו והרציתי לפניו הרצאה נלהבת, בה הסברתי לו עד כמה חשובות הן הצעותי בשביל עתיד ארצו. התלהבותי שלי דבקה גם בו, והוא הבטיח להשתדל לטובתי אצל בן אחיו. לא עברו ימים מועטים וההצלחה האירה לי פנים. הוזמנתי לראיון אצל המיניסטר לעניני המלחמה והצי.

לפני שהלכתי לראיון זה, חקרתי אצל כמה פירמות גרמניות בקַרַקַס על מצב המדינה בשטח הצי והצבא. נודע לי, שבמספנה הממשלתית בפואֶרטו־קַבְּלו עוגנות כמה אניות מלחמה, שבגלל המשק הגרוע שהתנהל שם, אבדו את כל ערכן, פרט לסיירת אחת בשם „מַרסַל סוקרה“. הצעתי, איפוא, למיניסטר, להפוך אנית מלחמה זו לאנית סוחר. הרעיון הזה כבש מיד את לבו. הוא הזמינני לבקר ביחד אתו את המספנה, כדי לראות במקום את הנתן להעשות שם.

יצאנו ברכבת מיוחדת לפוארטו־קבלו, ואתנו יחד עוד כחמשים קצינים מכל סוגי הנשק, כולם לבושים מדי תפארה. עם בואנו נתקבלנו בכל הכבוד הצבאי והתחלנו בסיור המקום. בהכנסנו לשטח המספנה, הראה לי המיניסטר דוּד ישן נושן, שהוצא מסירת התותחים „מירַנדה“, ואמר, שהמנהל הראשון של המספנה איש ונזואלה, הביע את דעתו, שהדוד הזה לא יצלח למאומה ויש להחליפו באחר. לעומת זאת הודיע המנהל השני, מהנדס מספנות ומומחה מדרגה ראשונה במקצועו, שלדעתו אפשר להשתמש בדוד הזה ויש לתקנו. מיד ירדתי לתוך תוכו של הענין, בדקתי את הדוד מכל עבריו ומסרתי אחר כך למיניסטר בכתב את חוות דעתי: אמנם הדוד חלש במקצת מלהתאימו לתפקידה של סירת־תותחים, אלא שאפשר לתקנו ולהעבירו לאנית־סוחר. בו בזמן יש להזמין בשביל ה„מירנדה“ דוד חדש לגמרי. שני המנהלים גם יחד קרנו מרוב אושר בשמעם את עצתי, חכמת שלמה שלי מצאה לה הכרה כללית.

לאחר הדברים האלה הציעו לפני לקבל את משרת המנהל השני של המספנה עם פקודה לשנות את „מירנדה“ ועוד כמה סירות אחרות כדי להפכן לאניות־סוחר. משרה זו היתה טובה ומתאימה מאד בשבילי, אולם שמחתי לא האריכה ימים, מכיון שצירי אנגליה ואמריקה התערבו בדבר. הם הודיעו לממשלת ונזואלה, שמעשה זה של העסקת רב־חובל גרמני כמנהל המספנה הממשלתית יש בו משום הפרת הנויטרליות. הדרכיה הקולומבינית ההדורה לא הועילה כאן מאומה, והגיע הקץ לכל התפארת. הזמינוני לחזור לקַרַקַס, שם פטרוני ממשרתי בממשלת ונזואלה בצרוף הבעת תודה מאת נשיא המדינה גומז (בינתים גם הוצגתי לפניו) ומשכורת מיוחדת של שלשה חדשים. בימי עבודתי במספנה נתכבדתי על ידי הממשלה בתואר הגדול ביותר, שיש בידה לתת, והוא „קאפיטנו די נַוִיו“. מלבד זה נודע שמי ברבים לרגל עבודתי המיוחדת, ודבר זה עתיד היה למלא תפקיד מסויים במאורעות לעתיד לבוא.

לאחת התמורות המענינות ביותר בחיי קַרַקַס גרמה הרקדנית המפורסמת פאבלובה יחד עם הבַּלֶט שלה שבאה לכאן לביקור קצר. הופעתה נמשכה ארבעה עשר יום בזה אחר זה וכמובן שמדי ערב בערב היינו הולכים לשם – הגברים כשהם לבושי פראקים והנשים בשמלות ערב. גם הקהל וגם הרקדניות העמידו לראווה את רוב עשרם. היתה כאן התחרות הדדית לאלגנציה ותפארת.

לאחר שפוטרתי מן המספנה הממשלתית, בליתי את ימי חופשתי בקרקס. היה נהוג כאן לבקר בבתים, שהיו שם בנות צעירות, החל מ־8 בערב ולבלות ברקודים כשעתים, עד עשר בערב. גבר צעיר רוק שהיה מעיז להשאר למעלה מן הזמן הזה, היה נחשב בעיני כל כעושה מעשה שלא יעשה. אבל החיים האמתים התחילו משעה זו ואילך. הגברים הצעירים היו שוכרים מכוניות טקסי, עומסים עליהן תרנגלות צלוית, יין ויי“ש, נשים צעירות ממוצא מעורב או אינדיאני וכן תזמורת שלמה של גיטרות ומנדולינות ויצאו לדרך במורד ההרים לעבר לה־גואירה. באמצע הדרך נתעכבה השיירה, האנשים אכלו, שתו ויצאו במחולות על פני הכביש. משהגענו ללה־גואירה שרר בה חום איום. הצפנו את אולמי הרקודים המקומיים – סוכות קרשים עלובות, שהיו פתוחים עד השעה 3–4 בבקר, ואחר־כך חזרנו לקרקס הקרירה והמרעננת. היו אלה ימים מחוסרי דאגה ורבי אושר: הנשים היו יפות, גמישות ומסבירות פנים, האוכל טוב ובשפע, היי”ש קולע למטרה בפעולתו, ואנחנו – אנחנו צעירים.


 

ז. כאמודאי על קרקע הים    🔗

חיים, הנמשכים בצורה כזו במשך כמה שבועות, יש בה משום תענוג רב, אך אין להמשיך כך לאורך ימים. החלטתי, איפוא, לעזוב את ונזואלה ולחזור לקולומביה. לאחר מסע של שבוע ימים בספינת מפרש הגעתי לפוארטו קולומביה, נמל הים במוצא נהר מַגדַלנה. כאן עגנה מאז פרוץ המלחמה אנית־הנוסעים הגרמנית „הנסיך אוגוסט וילהלם“, שהממשלה החרימה אותה. נסעתי ברכבת עד בַרַנקוילה, עיר המסחר הראשית שעל חופי הנהר מַגדַלנה, ומשם עד בוגוטה, העיר הראשית, מסע של שבעה ימים על פני הנהר. בברנקוילה התגוררו נציגים של פירמות גרמניות, שעסקו במיוחד במשלוח הקפה. הסוחרים הגרמנים הגדולים האלה התגוררו כאן בחוילות נאות, חוץ זה היו להם גם בתי־קיץ על חוף הים בפוארטו קולומביה. בקרתי אצל הקונסול הגרמני, שפקד עלי לעבור כקצין המשמר אל האניה „הנסיך אוגוסט וילהלם“, שחלק מחבר המלחים עוד נמצא בתוכה.

יום אחד בקרנו הקונסול הגרמני בקור פתאמי, שוחח שיחה סודית עם רב־החובל ואחר־כך בקש מכל הקצינים לבוא לטרקלין האניה ושם הודיע לנו, שסיירת אמריקאית הפליגה בדרך לפוארטו קולומביה, כדי להוציא מכאן את אניתנו ולהחרימה. פקודתו היא, איפוא, לשלוח אש באניה עוד לפני בוא הלילה ולטבעה, כדי למנוע את נפילתה בידי האמריקאים.

התחלנו מיד בהכנות הדרושות. קודם כל נשלחו כל המלחים מאנשי קולומביה לחופשה על היבשה. לדאבוננו לא יכולנו בכח עצמנו להפליג ולצאת מן הנמל, מפני שלא היו לנו פחמים די הצורך. לפנות ערב נשבה רוח קלה וקוינו, שלאחר הרמת העוגן תוציאנו הרוח לרחבי הים. תחילה היה כפי ששערנו אולם אחר־כך שונה כוון הרוח והחזירנו לעבר הרציף. נאלצנו, איפוא, להחפז מעט. שפכנו הרבה נפט בכל מקום ובשעה 9 בערב פרצה הדליקה באניה, שנמצאה אז רק במרחק שני מילים מן החוף, ובערה באש גדולה. ירדנו לסירות ההצלה ואתנו מעט מרכושנו הפרטי. אי אפשר היה להציל יותר מזה מפני צמצום הזמן. ומכיון שהוצאנו את שסתום־הים, התחילה האניה לשקוע חיש מהר.

משהגענו ליבשה כבר חכה לנו כח צבאי גדול. ההתרגשות היתה כאן יותר גדולה מאשר באניתנו אנו. אנו, הקצינים, נאסרנו במקום ונכלאנו בחוילה של סוחר גרמני. ושם דאגו לנו במאכלות ומשקאות הטובים ביותר.

למחרת הגיעה הסיירת האמריקאית ומצאה את אניתנו כשהיא על קרקע הים. הפרעת הנויטראליות שלנו כלפי מדינת קולומביה מנעה הפרעה דומה מצד האמריקאים. למחרת העברנו לבית־הסוהר בברנקוילה, והמושבה הגרמנית במקום הציפה אותנו במעדנים שונים, בפרחים וקלפים. בית־סוהר זה היה דומה לבית־הסוהר העליז שב„עטלף“. תושבי קולומביה עמדו והסתכלו תמהים לתופעה זו, אולם התרגלו אליה מהר.

הברון קרַקה פון שוַרצנפלד, הציר הגרמני, מחה על מאסרנו והצליח אצל הממשלה לשחרר אותנו, הקצינים, בערבות של אלף דולרים לאיש ואת רב־החובל בערבות של אלפים דולרים. אז העברנו ביחד עם המלחים המעטים של אניתנו שהיו עוד שם, לוילה הדורה מוקפת גן נרחב. כאן היינו צריכים לשהות עד תום המלחמה.

עכשיו נתעורר קושי גדול: מי הוא שהוטל עליו לדאוג להחזקתנו? לאחר משא־ומתן ממושך הציץ פתאם רעיון באחד המוחות, שבמחסן האניה שטובעה נמצא מטען גדול של ברזל יציקה ששמש כזבורית. מן הראוי הוא להעלות את הברזל הזה ואת דמי פדיונו יש להוציא להחזקתנו במעצר. לשם כך דרוש קודם כל אמודאי, סוג של בן־אדם שלא נמצא דוגמתו בכל ארץ קולומביה. בימי הפלגותי ביַּמים הייתי עד פעמים רבות לפעולות האמודאים, מבלי לצלול בעצמי למעמקי ים. גאה על ידיעותי העיוניות קמתי והודעתי, שאני מוכן לקבל עלי את תפקידו של האמודאי.

לאחר חפושים ממושכים מצאו סוף סוף ציוד של אמודאי אצל פירמה גרמנית אחת, שנהלה עם ממשלת קולומביה משא ומתן על טפול בנהר מַגדַלנה. משראיתי בפעם הראשונה את הלבוש המוזר, התחיל לבי לדפוק במהירות רבה מן הרגיל, מכיון שהלבוש היה נקוב בכמה וכמה מקומות. החורים תוקנו, ואני קבלתי פקודה רשמית מאת הקונסול הגרמני בבוגוטה, להתחיל בעבודתי.

מצאתי לי כמה מלחים נאמנים, הכנסתים לשתי סירות הצלה של „הנסיך אוגוסט וילהלם“ וארגנתי את חברת־ההצלה שלי. התאכסנו בחוילת קיץ בפוארטו קולומביה, שעמדה על חוף הים, והזמנו להנהלת משק ביתנו אשה אחת מבנות המקום, שהיתה יפה מאד ומדי יום ביומו מצאה יותר ויותר חן בעיני. אמנם עור פניה היה חום כעין הקפה, אך יחד עם זה גם רחוץ למשעי, והיא דאגה לטובת בריאותי הגופנית מכל הבחינות.

לאחר שנעשו כל ההכנות הדרושות, הפלגנו למקום האניה הטבועה, שממנה הזדקרו מעל למים הספון האחורי, התרנים, הארובה והספון הקדמי. עומק הים הגיע כאן עד ארבעים מטר. העליתי את משאבת האויר יחד עם אנשי השרות שלי על גבי הספון הקדמי ונסיתי ללבוש את לבוש האמודאי, אם כי לא ידעתי היכן מקומו של שסתום האויר. לא פצחתי פי, מפני שלא רציתי להפחית מכבודי בפני אנשי השרות. למזלי עבד אחד מן המלחים שלי זמן מה בסירת אמודאים והוא הלבישני את הלבוש כראוי וכך יכולתי להעמיד פנים כאילו אני יודע את המלאכה.

ללבושי היו מצורפים הדברים האלה: צנור אויר, שהיה קשור למשאבת האויר, חבל אתות, שנכרך מסביב לגופי ועוד חבל אחד, שיכלתי להתירו ואשר תפקידו היה לכרכו מסביב לחמרים השונים שעל האניה, כדי למשכם [ו]להוציאם למעלה.

התחלתי בנסיון הראשון ובו במקום לא הצלחתי. לא יכולתי לצלול בשום אופן. פשוט, לא ידעתי שיש קודם כל לשאוב את האויר מן הלבוש כדי לשקוע במים. בלבוש האמודאי נצטברה כמות גדולה כל כך של אויר, עד שנשארתי צף על פני המים ככדור. לאחר שכמה נסיונות לא הצליחו, מצאתי סוף־סוף את שסתום האויר ומיד לאחר שפתחתיו צללתי מטה במהירות עד למקום אולם־המטען האפל של האניה. מכיון שלא רציתי להתרגל למהירותה של מעלית, הגפתי מיד את שסתום האויר, ואמנם הצלילה היתה מעתה אטית יותר. בינתים הגעתי לספון־הבינים הראשון. מתחת לרגלי פיהק חור שחור, שלא עורר אמון רב מדי. בו בזמן שבכלל נתקלתי פה בראות טובה, אף כי האור היה ירקרק, הנה מה שמצאתי מתחתי היה עטוף כולו מחשכים. גמרתי, איפוא, אומר להסתפק הפעם, ביום הראשון, בספון הבינים הזה. התישבתי בניחותא והתחלתי לבלוש את כל אשר מסביבי. קבעתי, שהנני נמצא באולם־המטען מספר א' מתחת לספון הראשי, אשר לו שערי ברזל גדולים, שהיו פתוחים לפני.

ובשעה שהייתי טרוד בחקירת האולם, מבלי לחשוש לשום דבר רע, באה עלי פתאם אימה גדולה. לפני עמד, מבלי להניע אבר, דג־ענק, שכנראה חדר אחרי דרך הפתח הפתוח, ולטש עלי את עיני הפרה הגדולות שלו. לאחר שהבטנו אחד בפני השני במשך זמן־מה – כנראה שהייתי בעיניו לא פחות מוזר מאשר הוא בעיני שלי – ונוכחתי לדעת שאין הוא כריש כלל, החלטתי להתחיל בציד. שלפתי את סכיני, שהיתה נתונה באזורי, והתחלתי להתנועע לאטי לעבר הדג. הוא, כנראה, הרגיש בכך ונסוג אחורה באותו קצב, מבלי להסיר את עיניו הלטושות ממני. כשנדמה לי, שאני סמוך אצלו, בו ברגע הנפתי את ידי הימנית ובמהירות הבזק הכיתי בסכין – לתוך הלא־כלום. המפלצת הזאת היתה מהירה ממני. בתנועה חדה פרצה החוצה דרך הפתח. אך אילו גם נשארה במקומה, אין ספק שהייתי בכל זאת מחטיא את המטרה. כי רק לאחר זמן למדתי לדעת שטועים בהערכת המרחק עת נמצאים מתחת לפני המים, בגלל שבירת קרני האור. אין זאת אלא שהדג היה רחוק ממני מרחק גדול יותר משדמיתי תחילה. צר היה לי הצלי הטוב שהתחמק מידי.

לאחר ששהיתי כשעה שלמה מתחת למים, רציתי לעשות משהו כדי, מצד אחד, להצדיק את שהותי הארוכה למטה ומצד שני – כדי להוכיח את יכלתי הרבה. שלחתי, איפוא, למעלה שתי עבותות ארוכות, שהיו מונחות בספון הבינים ושערכן היה רב. אחר כך עליתי גם אני בכבודי ובעצמי, בהיותי גאה מאד על הצלחתי הראשונה. לפנינו היה מרחק של שני מילים עד החוף, שהכרח היה לחתור אליו במשוטים. ומכיון שחתרנו בחום הגדול ביותר, הגענו הביתה עיפים עד מות ושכבנו לישון.

מעתה והלאה יצאנו בכל יום לאניה והצלחנו להציל כמות נכרת של ברזל יציקה מתוך האניה. מדמי הפדיון בעד הברזל – והמחירים היו טובים – אפשר היה לכלכל את כל החבר שלנו.

באחד הימים הודיעו לי, שבתוך תאו של גזבר האניה יש קופת ברזל גדולה, ובה שמורים כלי הכסף של המחלקה הראשונה. מסרו לי את כל טכסיס הפתיחה של המנעול והוטל עלי לנסות ולהציל את הכסף. מעשה זה היה כרוך בקשיים רבים, מכיון שהתא הזה היה בתוך המעבר האמצעי של מדור הנוסעים, ובגלל הדליקה נערמו שם קירות הרוסים ועמודים הפוכים. חוץ מזה חסר לי גם פנס מחוסן בפני מים, ונאלצתי, איפוא, להצמיד אל ראשי, הנתון בתוך קסדת האמודאי שלי, פנס חשמל קטן, כדי בדרך כזו לקבל לפחות את מעט האור הדרוש לשם צרוף האותיות לפתיחת מנעול הקופה. נסיתי להגיע מאולם־הסחורות דרך הדלת הצדדית למעבר הנוסעים, והנה נתקלתי בקשיים חדשים ובלתי צפויים מראש. משעלו באש התאים הבנויים עץ, נשאר האפר מוטל כל הזמן על הרצפה. כל תנועה קלה מצדי גרמה להתאבכותו והאפר התערבל סביבי כנוצות, הנשאות מתוך צפית של כר, והשחיר את המים. שוב לא יכלתי לראות דבר ונאלצתי להפסיק את מלאכתי.

למחרת חזרתי על נסיוני, אבל רק ביום השלישי הצלחתי, לאחר אמצעי זהירות מרובים בהתקנת צנור האויר לבל ילכד פתאום במשהו, להגיע לתאו של הגזבר. מצאתי את הקופה, אלא שבשום פנים לא יכולתי לעמוד על המספרים של המנעול, מפני שהאור אשר אתי היה עמום מדי. מובן שנאלצתי גם הפעם לחזור בידים ריקות. רק לאחר כמה וכמה ימים, בקחתי אתי פנסי חשמל אחדים, הגעתי לידי האפשרות של מעשה והצלחתי לפתוח את המנעול. מה רבה היתה אז שמחתי, כשהעליתי על הספון את פרי עמלי הראשון – עשרים מגשי־צלי גדולים עשויים כסף טהור. בהגיעי אתם ליבשה הקיפוני מכל עבר והוציאום מידי כבכורות בטרם קיץ, ובן כמה רגעים נמכרו בכסף מלא. הסוחרים הגרמנים המקומיים חרתו במגשים דברים שונים לאות זכרון, ואני נעשיתי מאז אורח רצוי בכל בית.

המשכנו את עבודתנו והעלינו מתחתית האניה מאות מגשי־צלי, צלוחיות רוטב ופנכות מרק וכולי. אחר כך שוב חידשנו את משיית ברזל היציקה, ועבודה זו היתה קשה בהרבה מכל שאר עבודות אמודאי. נאלצתי לגשש באפלה ולכוון את דרכי רק לפי ההשערה בלבד, ודבר זה עלה בקושי רב בגלל גדלה המופלג של האניה. תחילה פניתי לתוך אולם הסחורות מס' א', בעומק של ארבעים מטר בערך, גיששתי את דרכי על פני הרצפה למרחק של חמשה עשר מטרים קדימה עד למקום ששם נערם הברזל ברבדים גבוהים. אחר כך הוכרחתי לטפס ולעלות בשלבים למעלה ולזרוק משם למטה את גושי הברזל, שמשקלו של כל אחד מהם היה מעשרים וחמשה עד ששים קילו. בגמרי עבודה זו נצטרכתי לרדת מטה, לקשור את חבל התנופה מסביב לגושים, כדי שאפשר יהיה למשותם למעלה. הייתי עובד ארבע שעות ביום, בהפסקה של עשרה רגעים והעליתי בממוצע עד עשרים וחמשה גושים מדי יום ביומו. כבר התרגלתי כמעט לעבודה זו מתחת למים, עד שיום אחד קרני משהו בלתי נעים לחלוטין.

זה עתה ירדתי מן הערימה והנה הרגשתי שנשימתי בתוך הקסדה נתחממה במקצת. פירושה של עובדה זו היה, שאין חמצן במדה מספקת ואני בסכנה. ידעתי כי עלי לצוף מיד למעלה. ואמנם נסיתי להגיע עד לאמצע האולם, כדי שאוכל להשתמש שם בסולם העליה. אי אפשר היה להתנשא מהר, מכיון שהדרך הוליכה בין עמודי ברזל פזורים כה וכה ואין ספק, שהייתי נלכד ביניהם ללא זוז. נתתי אות למעלה שאני בסכנה. משהגעתי לסולם חשתי, שאיני יכול להניע את ראשי. אין זאת כי צנור העופרת הצמוד לקסדת האמודאי נלכד במשהו. אחזתי בצנור ובגששי קדימה לאורך הצנור נסיתי לגלות את מקום הלכדו. בינתים אפס החמצן לגמרי ואני התעלפתי עוד לפני שיכולתי להגיע למקום, שבו נלכד הצנור. כנראה, שנוסף לכך גם נפלתי. מששבה אלי רוחי ראיתי והנה אני שכוב על גבי הספון העליון, מעלי השמש ואני לבוש בלבוש האמודאי שלי, אולם בלי הקסדה על הראש. היה זה רגש נפלא לדעת כי מצוי אני שוב בעולם הזה, אך עם כל נשימה הרגשתי כאב בחזה. לאט לאט התאוששתי, ומפי חברי נודעו לי הפרטים האלה:

לאחר שקבלו את אות האזעקה שלי נגשו מיד להעלותני בחבל ההצלה הכרוך מסביב לגופי, אולם ללא הצלחה. אחר כך משכו בצנור האויר, אבל גם כאן היו מאמציהם לאל. לבסוף אחזו בחבל השלישי שנועד להרמת הברזל וחבל זה התנועע. משמשכו בשלושת החבלים ביחד הופעתי אז ביחד עם גוש של ברזל. כנראה שכך היה הדבר: אני בעצמי זרקתי גוש ברזל, לאחר שקשרתיו לאשרי, לחבל המנוף, על גבי צנור האויר שלי וחסמתי את דרך האויר לנשימה. על כן, כשמשכו האנשים בחבל, הסירו ממילא את גוש הברזל מן הצנור והעלוני יחד אתו מן המצולות, במשכם בשלשת החבלים יחד. הנס היה בזה, שלא נלכדתי בשום מקום שם למטה.

זו הפעם הראשונה שבאתי לידי הכרה שסוף סוף אין הצלילה מעשה ילדות כלל. נעשיתי זהיר יותר. בדרך כלל סבורים, וכן רואים זאת בסרטים, שמוות של חנק כזה מלווה ענויים קשים ואיומים. לדעתי אין זו אמת. לא חשתי בשום יסורים או מחנק לפני שאבדה ממני ההכרה, הרגשתי רק בחום ומיד אחר כך נרדמתי בשקט. האימה הגדולה באה עלי רק אחר כך, משנתברר לי, שעוד מעט והייתי בעולם האמת.

בעלותי על היבשה נערכה חגיגה לכבוד תחית המתים שלי. נחתי אחר כך שלשה ימים שלמים. ביום הרביעי התחלתי מחדש וכמעט כל המאורע הזה נשתכח מלבי. נעשיתי שוב בלתי זהיר, עד כי בא מקרה חדש והזכירני שאין די זהירות מצדי. באולם מספר ב', שרצפתו היתה כולה מכוסה ברזל יציקה, פורש מכסה עבה של עץ, שהכרח היה להסירו תחילה כדי להגיע לברזל. לקחתי אתי כשיל ונסיתי להסיר קודם את המרישים הכבדים. לאחר מכשולים רבים הצלחתי סוף סוף לאחוז בקרש אחד, אך משלחצתי למטה על הכשיל, התרומם פתאום המריש, שמסמרים גדולים היו תקועים בו, ועף על ידי למעלה בכח רב. שכחתי לשים לב לכח התנופה. חלק מלבושי נקרע לגזרים – אני עצמי נשארתי תודה לאל בלתי פצוע – והמים התחילו לחדור לתוך הלבוש. מורא גדול נפל עלי וכבר ראיתי את עצמי כבר־מינן. אך משהגיעו המים עד חזי, הירהרו, כנראה, אחרי מעשיהם ושוב לא עלו יותר. בגלל האויר הנערם בקסדה לא יכלו לעלות. אבל אני, כמובן, נאלצתי לעלות מיד, בכדי להוכח עד כמה אני מוכשר לעבוד במצב כזה. רציתי לקחת אתי את כשילי, התכופפתי על מנת להרימו, ובו ברגע נתמלא פי מים. מיד הזדקפתי והמים ירדו למטה. עליתי על פני המים, כשאני חכם ובעל נסיון במקצת יותר מאשר קודם.

העליה על פני המים נמשכה תמיד זמן מה, מפני שלחץ המים בעומק ארבעים מטר שונה לגמרי מלחץ האויר, וכתוצאה מעליה מהירה יתר על המדה עלול הדם לפרוץ מן הפה ומן האף. משום כך מוכרח האמודאי לנוח כעשרה רגעים לאחר עליה של כל חמשה עשר מטר, כדי להרגיל את גופו להפחתת הלחץ. לכל ציוד של אמודאי הראוי לשמו מצורף גם דוד הלחץ, הנשאר עומד על הספון, וכשמגיע האמודאי למעלה מיד הוא מוצא שם את מפלטו. אם ישנו הדוד הזה, אין בכך כלום אם האמודאי מתעלה מהר מעומק מאה מטרים אפילו, מכיון שבתוך הדוד קיים אותו הלחץ שבעומק הזה. בהכנסו לתוך הדוד מקטינים אט לאט את הלחץ הזה, עד שהוא מגיע לגובה השורר על פני המים. בין כך אי אפשר היה להעמיק בלבוש האמודאי שלי יותר מאשר עד חמשים מטר, אחרת הייתי זקוק לפעמון.

אותה שנה צללתי אולי שלש מאות פעם והעליתי למעלה מחמשת אלפים גושי ברזל, אך כמות גדולה מזו נשארה בתוך האניה. עוד בימים שהייתי עסוק בעבודה הגיעו הידיעות על המהפכה בגרמניה, ומיד אחר כך באה שביתת הנשק. כמה מחברי החליטו להשאר כאן באמריקה הדרומית, אולם אני החלטתי לחזור לאירופה. קבלתי כרטיס נסיעה חפשי לאמשטרדם דרך קַרַקַאו והפלגתי באניה של הקו ההולנדי.


 

ח. אלקַנטַרַה מורד בגוֹמֶז    🔗

בימי שהותי בקרקאו הכרתי לדעת את מי שהיה המיניסטר לעניני המלחמה של ונזואלה – אלקנטרה ועוד כמה מדינאים של אותה מדינה, שחיו כאן בגרוש. הם שמעו על עבודתי במספנה הממשלתית של ונזואלה והתידדו אתי. האדונים האלה היו תמיד מלאי תקוה שתבוא מהפכה בארצם, אם כי הנשיא גומז היה שליט יחידי במדינה זה כמה וכמה שנים, ואיש לא היה עלול להזיזו ממקומו. אלקנטרה הסביר לי, שבקרוב יבקר בגרמניה ושם ימצאני, מפני שהוא זקוק לי. לא יחסתי חשיבות רבה לדבריו ויצאתי בדרכי לאירופה.

לאחר חדשים, בערך, כלומר בסוף שנת 1919, קבלתי בברלין טלגרמה שלוחה מפאריס, בה נתבקשתי לבוא לעיר הגבול הגרמנית־בלגית הֶרבֶּסטַל, כדי להפגש שם עם מיניסטר המלחמה הגנראל אלקנטרה. ומכיון שלטלגרמה זו צורפה גם המחאה מתאימה, לכסוי כל הוצאות הדרך, החלטתי למלא את הבקשה והגעתי ביום הרצוי להרבסטל. שם כבר חכה אלקנטרה לבואי. הוא ספר לי, שמכינים התקוממות נגד שלטון גומז וגם אחזו בכל האמצעים כדי להבטיח לה הצלחה מלאה. הכסף הדרוש לכך הופקד בבנק בנדלק בפריס. עתה יש צורך רק באניה, שאפשר להפכה לסיירת בזעיר־אנפין, להטעינה נשק, שאספקתו תבוא מאיטליה, ולהפליג לאמריקה הדרומית. אשר למקום קניית האניה, הובאה בחשבון גרמניה תחילה, מכיון, שכאן אפשר לקנות בזיל הזול כל ציוד הבא ממלאי הצי שנתישן. ולשם כך הוא זקוק לשתופי בפעולה.

לא הססתי אף רגע בנוגע לחובה המוטלת עלי. בימי שהותי הממושכים בונזואלה נוכחתי לדעת, שממשלת גומז עשתה את כל האפשר כדי להשליט סדר במדינה. אדם זה נתברך לא רק בכח ושלטון רודני, אלא גם בשכל אנוש בריא והבנה מדינית מלאה, דבר המצוי רק לעתים רחוקות אצל המדינאים של אמריקה הדרומית. שלטונו הרודני, שלגבי מושגינו אנו יש בו בודאי מן העריצות, הנה לגבי ונזואלה, שסבלה כה הרבה מן התככים הפנימיים והמהפכות הבלתי פוסקות, היתה צפונה בו ברכה. גומז התקין כמה תקונים במדינה ואף דאג, תודות להבנתו בעסקי מסחר, לפריחה כלכלית בארצו ויחד עם זה לא הזניח גם את הענינים התרבותיים. והנה אם ייעשה עכשיו הנסיון להרחיקו מן השלטון על ידי התקוממות מצד כמה הרפתקנים וגנראלים קנאים, תהיה התוצאה – אף אם המהומות והמרד לא יצליחו – נזק חמור למדינה.

משום כך ראיתי לי לחובה – וביחוד לאחר שהייתי אסיר תודה לנשיא גומז בעד כל הטובה שעשה לי – לעשות את כל האפשר ולהוציא את מכשירי המהפכה מידי המהפכנים, לפני שהרחיקו לכת יתר על המדה. לאחר שהקשבתי לכל ספור המעשה עד תומו, הודעתי לאלקנטרה, שאני מוכן ומזומן להסכים להצעתו, כמובן מתוך הכוונה להתקשר מיד עם גומז ולפעול בעתיד לפי הוראותיו.

באחד הימים קבלתי טלגרמה מאת הגנראל אלקנטרה, בה הודיע לי על בואו הקרוב לברלין. קדמתי את פניו בתחנת־הרכבת, ומיד נודע לי, שהציעו לפניו לקנות אניה אחת העוגנת בנמל קיל. הוא הזמינני בו במקום כמומחה לעניני שיט ולמחרת יצאנו לקיל כדי לעמוד על טיבה של האניה. בזמן הנסיעה הרגשתי שבידי אלקנטרה מצוי פספורט דיפלומטי כשליח מיוחד של ממשלת ניקַרַגואה. בשום פנים ואופן לא קל לו לבן־אדם לצלול לתוך מסתרי המדיניות האמריקאית הדרומית על תככיה ומהפכותיה.

בקיל סרנו לפירמת תווך, שהציעה לנו את „אודין“, אנית נוסעים ופירות כבת ארבעת אלפים טון, המניפה את הדגל הסקנדינבי. אלקנטרה הודיע על כונתו לצייד את האניה בשני תותחים, להטעינה נשק ותחמושת, לרשמה באמשטרדם כדי להניף עליה את הדגל ההולנדי, להעבירה בחבר מלחים אירופיים עד לקירַסַאו, שם על פני הים להחליפם במלחים מונזואלה, לתקוף את נמל קַרופַנו, לנחות על החוף ולהדיח את גומז. עתה עלי להחליט על תפקידי במִלוא תכנית מרחיקה לכת זו. אלקנטרה הציע לי את הפִּקוד על האניה. קבלתי הצעתו זו.

בינתים הצלחתי להקשר עם הנשיא גומז, כדי להזהירו מפני הסכנה האורבת לו. הציר מונזואלה בברלין מת בימי המלחמה וציר חדש עדין לא בא במקומו. הממשלה הגרמנית לא התענינה ביותר בכל הענין הזה, מכיון שעל האניה הונף דגל של מדינת חוץ. רק הצד הכספי של המהפכה הזאת הועלה על הפרק בגרמניה. לעומת זאת היו ארצות־הברית מאד מאד מעונינות בכשלון המרד, מפני שעל ידי פעולות הקושרים, שהבטיחו זכיונות לנפט לבנקים הצרפתיים בעד מִמון המהפכה, העמדה בסכנה כל תורת־מונרו.

פניתי, איפוא, דרך הצירות של ונזואלה במדריד לממשלת גומז ובקשתי הוראות על התנהגותי בעתיד. התשובה הגיעה מיד. עלי להשאר בשרותו של אלקנטרה ולהודיע בכל פעם לממשלת ונזואלה על כל הקשור בקניית האניה.

בינתים הגיע לידי סיום המשא־והמתן עם המספנה הממשלתית בנוגע לתקוני ולשנויים, שיש לעשות באנית „אודין“. האניה הוכנסה למספנה, והעבודות החלו. שכרו חבר מלחים גרמנים, שהעמד תחת פִּקודי.

מיד נתגלה לי, שהציר של ונזואלה ברומא, שעמד בקשר עם המורדים, הוא הוא המספק את התחמושת, שיעלוה על האניה באמשטרדם. מיד הודעתי גם על כך במקום הדרוש. העבודה בקיל התקדמה בינתים במהירות רבה, ולאחר זמן־מה העלו גם רקועי הפלדה לתותחים על הספון הקדמי והאחורי.

פתאום הרגשתי כי יחסו של אלקנטרה אלי נצטנן במקצת. אמרתי לעצמי, שבודאי נודע לו על תפקידי הדו־פרצופי שאני ממלא, אולם כלפי חוץ נהגתי כאילו לא נפל דבר בינינו וצפיתי במתיחות להתפתחות הדברים להבא. בינתים התקשר אתי גם חתנו של גומז, שהיה ציר ונזואלה בהַאג, ובקשני לבקרו בהולנד לשם מסירת ידיעות על המצב. כנראה, שהדבר הזה נודע אף הוא לאלקנטרה.

ובכל זאת יצאתי לדרכי ולאחר שחזרתי לקיל היתה האניה כמעט מוכנה. אלקנטרה הודיע לי, שאני דרוש לו מאד בברלין לשם משא־ומתן עם נציגי הבנקים הצרפתיים, ועלי להגיע לשם בלי דחוי. ואמנם נעניתי לו, אבל רק אחר שאחזתי בכמה אמצעי זהירות. מסרתי לידי עורך־דין מקיל את הפקוח על האניה, ומעשה זה נתגלה אחר־כך כמוצלח ביותר. ביום השלישי לאחר בואי לברלין קבלתי ידיעה שה„אודין“ עזבה את קיל ואתה יחד גם אלקנטרה עם עוד שני אנשים אחרים מונזואלה. האניה הניפה את הדגל ההולנדי והפליגה לאמשטרדם.

הפלגה פתאומית זו משמעה היחיד היה – התחמקות מפיקוחי. האפשרות היחידה לעצור את האניה בעוד מועד היתה הגשת תביעת־חוב לפני בית־הדין והוצאת פקודת־מעצר נגד האניה הזרה. אולם מעשה זה היה מצליח רק במקרה אם האניה היתה בוחרת לעצמה את המעבר דרך תעלת הקיסר וילהלם. אילו בחר את נתיב יוטלנד, כי אז לא יכלתי לעשות מאומה. מיד טלפנתי לעורך־הדין שלי בקיל ולאחר שעה קבלתי תשובה, שהאניה „אודין“ נכנסה זה עתה לסכר הראשון של התעלה. לפי הוראותי הוציא העורך־דין פקודת מעצר נגד האניה ובעליה בקיל בגלל חוב של עשרת אלפים מרק. בהיות הפקודה בידו יצא מיד עם פקיד ההוצאה־לפועל באוטו אל התעלה ושם עשה את כל הדרוש.

משהגעתי בשעות אחר הצהרים לעיר קיל, כבר נעשה הכל לשביעת רצוני. האניה עגנה במקומה, אלקַנטַרה ישב שוב בבית־מלונו ושוחח בלי הפסק בטלפון עם פאריס. הוא לא שם אלי לב כלל. שמעתי בדברו עם אחד מעורכי־הדין הטובים בקיל, וזה השיג רשיון שחרור לאניה נגד מתן ערבות של מאה אלף מרק. ומכיון שסכום זה לא היה בידי אלקנטרה, הוא פנה לבנדלַק לבוא מיד לגרמניה. בזה השגתי את מטרתי, כלומר הרוַחתי זמן. ומכיון שעורך־הדין מִלא את עניני כראוי, ראיתי את שהותי בקיל כמיותרת ויצאתי מיד לברלין.

למחרת הודיעו לי ממלון אספלַנַדה, שהבנקאי בנדלַק הגיע לברלין ורוצה לשוחח אתי. נפגשנו בבַּר של המלון, שפעם כבר מילא תפקיד היסטורי חשוב בתולדות ונזואלה: לנשיאה של ונזואלה, די־קַסטרו, הגיעה כאן, בהמצאו בנסיעה באירופה, הידיעה על התפרצות מהפכה מוצלחת בארצו – המהפכה שהביאה לידי עליית גומז לשלטון – והוא נאלץ מאז להשאר בגולה.

בנדלק נִסה למשכני לצד המורדים. היה זה סוד גלוי, שאני פעיל לטובתו של גומז. הוא הציע לי ארבעים אלף מרק ובלבד שאשחרר את האניה ממעצר. כן הבטיח לי את משרת מיניסטר הצי אם המהפכה תצליח. בתורת רב־חובל עלי להפליג באניה „אודין“ לונזואלה. אגב שיחה נתעורר בלבי הרושם, כי אין זאת אלא שבדרך ישדדו ממני את כל הכסף ואת גופי ישליכו לכרישים, סכויים שלא הִנוּנִי ביותר. דחיתי את הצעתו הידידותית, ועוד לפני שגמרנו את שיחתנו, הופיע פתאם אלקנטרה. בנדלק השתדל עכשיו לחדש את ידידותנו הקודמת, אלא שנסיונו זה נחל כשלון. עזבתי את המלון תוך הכרה, שמעתה ולהבא שוב איני צריך להסוות את פעולותי ומותר לי לגלות את קלפי לעיני כל. החלטתי זו בשלה ביחוד לאחר שכעבור כמה ימים פנו אלי כמה נציגי המיניסטריון לעניני חוץ, שדבר ההכנות למרד משכו סוף־סוף את תשומת־לבם, ונאלצתי למסור להם דין־וחשבון מדויק על הנעשה.

המשפט בקיל נקבע לתאריך קרוב ביותר. בנדלק ערב לסך מאה אלף מרק והאניה שוחררה ממעצרה. היא הפליגה מיד להולנד. משנודע לי, שה„אודין“ הגיעה להולאנד, בקרתי מיד את הקונסול של ונזואלה בהַאג, כדי לשוחח אתו על הצעדים הבאים. הוא מסר לי, שלפי ידיעותיו עדין לא הגיעה האניה לשם. דבר זה נראה לי מן הנמנע, ובקשתי, איפוא, מאת הקונסול, כי יסע עמי לאמשטרדם ויוָכח בעיניו עם מי האמת. נסענו ופנינו מיד לנמל, ובעמדנו על גבי הרציף, ראינו את „אודין“, המשתכשכת לה בשלות השקט בתוך המים. מכאן, שידיעות הקונסול היו ידיעות שוא. כששאלנו את שומר הרציף, מה טיבה של אניה זו השיב לנו שהיא שייכת לאיש ספרדי אחד. על הספון נמצאים עתה השומר והספרדי בעל־האניה. מכאן, שלא היתה כאן כל ידיעה על שליחותה הממשית של האניה. על הרציף נערמה ערמה גדולה של תיבות המיועדות לקרקאו שבנוגע לתכנן לא היתה בלבנו כל אשליה.

מיד חזר הקונסול להַאג ובקש ראיון אצל מיניסטר־החוץ ההולנדי. הוא דרש להחרים את האניה ולאסור את המורדים שעל ספונה (חבר המלחים הגרמני שולח בינתים). מיניסטר החוץ קבל את המשאלה. נערך חפוש באניה, ובשעת מעשה נאסרו אלקנטרה ושני ידידיו ואתם שפע של תעודות שונות, שמתכנן נתבררו כל כונותיהם האמתיות.

כזה היה סופה של מהפכה זו נגד ממשלת גומז. אלקנטרה היה כלוא למעלה משנה במחנה רכוז הולנדי. לפי השמועה חַנַּנוֹ גומז והוא חי עד היום בונזואלה. ד"ר מרטינז, שנתבדל מיד מן המורדים, מסר לעתונאים צרפתים, שהתענינו מאד בענין זה, הודעה בה נאמר, שתודות להתערבותי נדחתה כל אפשרות של מהפכה בונזואלה למשך שנתים ימים לפחות. העתונים האמריקאים העלו את הענין הזה על דפיהם הראשונים והכותרות היו מסוג זה: „רב־חובל גרמני מציל את תורת־מונרו“. הרגשתי את עצמי כגבור שלא מלא את כל חובתו, מכיון שנִתנה לי האפשרות לשחק רק את התפקיד השלילי בלבד.

הקונסול בהַאג הודה לי בשם ממשלתו על עזרתי רבת־הערך והבטיח לי הצטינות מיוחדת, שגורלה היה מוזר במקצת. לאחר כמה שנים, כששמשתי בתורת מנהל באניה האמריקאית „מינקַדה“, נתקלתי, בעברי על רשימת הנוסעים, בשם: גנראל קורטז, ונזואלה. מידי התודעתי אליו והגענו לידי שיחה. משהזכרתי את יחסי לונזואלה, התרגש הגנראל מאד וקרא: „ובכן, מה מעשיך כאן באניה זו? הלא הנשיא גומז והסינט מסרו לידיך שכר־טרחה בסך ארבעים אלף דולר?“ השבתי לו, שאין לי כל מושג על כך, וכי לא זכיתי לראות את הכסף מימי. הוא בקשני לחקור את הענין, ואמנם לאחר שחקרתי יפה נודע לי, שאמנם הועבר הסכום הזה לידי קונסול ונזואלה בהַאג, אלא שהכסף לא יצא משם והוצא, כביכול, למטרות אחרות. כמובן, שהייתי אין־אונים, מכיוון שהנוגע בדבר היה חתנו של הנשיא גומז בכבודו ובעצמו. בלית ברירה העברתי קו מתחת לסכום הנאה הזה, שהיה מביא לי תועלת לא מעטה. מכל מקום החלטתי לא להתערב יותר במדיניותה של אמריקה הדרומית.


 

ט. תמונת־בינים על היבשה    🔗

לאחר שובי מהולנד פגשתי בברלין את אחד מקרובי, שהיה מנהל בחברת מכרות גדולה, יוליוס ברגר, והוא ספר לי אגב שיחה, שהחברה שלו ערבה למשלחת רוסית, הפעילה בשטח גרמניה והזקוקה למומחה לעניני צי בשביל מחלקת האניות שלה. שמח על הידיעה, פניתי לועדה זו, ואמנם קבלוני למשרת רב־החובל ומומחה לעניני צי. תפקידה של הועדה הרוסית לעניני הרכבת, שבראשה עמד הפרופיסור לוֹמוֹנוֹסוף, היה להזמין בגרמניה מספר רב של קטרים לרכבות מהירות. מחובתה של החברה יוליוס ברגר היה לפקח על בנין הקטרים האלה בבתי־החרושת המתאימים קרופּ, בורזיג וכדומה. את ההזמנות הכרח היה להוציא לפועל לפי דוגמאות מיוחדות בדיקנות וזהירות מאין כמוהן. כל קטר וקטר הורכב מחלקים קטנים רבים, שיוצרו בבתי חרושת שונים. לאחר הרכב[ת]ם צריך היה לקבל קטר מושלם ויעיל.

חוץ מזה קבלה הועדה הוראות ממוסקבה להזמין הזמנות גדולות של כל מיני חלקים של אניות ושאר מכשירי־שיט. גם הזמנה זו נתקבלה על ידי הפירמה יוליוס ברגר, שהבטיחה את הוצאתה לפועל. מנהל מחלקת הצי היה הפרופסור קרילוב, רב אדמירלים לשעבר ומהנדס הצי הקיסרי הרוסי, אחד המומחים הגדולים לעניני צי, ששמו היה ידוע גם בחוץ־לארץ. היה זה תענוג רב בשבילי לעבוד במחיצתו, מכיון שהיה בקי בכל דבר וידע בדיוק את אשר הוא רוצה.

מתפקידי היה לקבל כל מיני זגוגיות מלוטשות מן הפירמות „צייס“, יֶנה, מכשירי צלילה מן הפירמות „דרגר“, המבורג, מכשירי שיט ממפעלי „אסקַניה“, פרידנאו, וכולי. משום כך הייתי מרבה מאד לנסוע על פני גרמניה. הבחינה נעשתה על ידי רב־החובל שטיינברג, הפקיד המקבל את הסחורה בשם הועדה הרוסית, ועל ידי בשם הפירמה הערבה. ומכיון שבדעת שנינו היתה תלויה קבלתה או דחיתה של ההזמנה, הרי מובן מאליו שזכינו בכל מקום לקבלת פנים טובים. לפעמים נמצאנו גם במצב בלתי נעים, אלא על פי־רב יצאנו מעסקינו בשלום.

פעם היינו צריכים לקבל מאת פירמה אחת חמש מאות כרונומטרים. נכנסנו שנינו בלוית כמה אדונים, אנשי הנהלת בית־החרושת והמהנדס הראשי של המפעל, לתוך אולם, ששם הונחו המכשירים האלה. הם נערכו בסדר רב והתחלנו לבחון אותם אחד אחרי השני. לפי האמת יש מעין הגזמה כל שהיא במושג זה „לבחון“, מכיון שידיעותינו המקצועיות בשטח הכרונומטרים לא היו רבות ביותר. הדבר האחד, שידענו היה – כיצד לכונן אותם. כידוע מטפלים בכל האניות במכשירים אלה בזהירות רבה, הואיל וכל השיט תלוי אך ורק בהם. הסתכלנו בהם, הפכנו אותם לכל הצדדים, נענענו כמביני דבר את ראשינו, ובה בשעה נהמנו בפיותינו משהו בלתי ברור ביותר. בשעה שהיינו טרודים במבחננו, נכנס אחד מעובדי המשרד לתוך האולם ולחש משהו לתוך אזנו של המנהל הראשי. זה בקש מאתנו להמשיך בעצמנו במבחן, מכיון שהגיעו לקוחות מחוץ־לארץ. כל האדונים עזבו את האולם, ונשארנו רק אנו עם שני פועלים, שטפלו במשהו. מיד נגש אלי אחד מן השנים ולחש באזני: „חבר, רציתי לגלות לך רק זאת, אלה הם כרונומטרים ישנים־נושנים שהובאו הנה ממחסני הצי לשם חדושם“. אין זאת אלא שהיינו בעיניו חברי מפלגה ורצה להושיט עזרה לרפובליקה הסוביטית הצעירה. הודינו לו מאד על כך וביחוד לאחר שפירמה זו היתה יהירה ביותר בשעת עריכת החוזה, בציינה שהיא היחידה בכל גרמניה בשטח יצור זה ואינה חוששת מפני התחרות. היא גם דרשה מחירים גבוהים ביותר. משהופיעו שוב אנשי ההנהלה לפנינו, שאלתי את המהנדס הראשי אם המכשירים האלה חדשים באמת. הוא הציץ עלי נבהל ומשתומם וגם אובד־עצות כולו. אין זאת אלא שהרגיש קודם בבורותנו ולא יכול עכשיו בשום פנים להסביר לעצמו כיצד חכמנו פתאם. הוא נאלץ להודות, שהכרונומטרים האלה מוצאם ממחסני הצי המלחמתי, אלא, שלדעתו, לא השתמשו בהם עד עכשיו. הודענו על דחית ההזמנה וחזרנו למשרדנו. לאחר כמה ימים הושג הסכם בין הועדה הרוסית ובין הפירמה הזאת, שנאלצה לותר על מחיריה הקודמים במדה נכרת. וכל זאת תודות לפועל האידאליסט האלמוני, כי אחרת לא היינו מרגישים בשום פנים שלפנינו כרונומטרים ישנים. על יסוד הצלחתנו זו ראתה בנו הועדה מומחים טובים שאין דוגמתם.

עכשיו הגיע תור המשא ומתן בנוגע לבניני אניות ותקוני אניות. הועדה שמונתה לשם כך, היתה מורכבת מהאדונים פרופיסור קרילוב, קומוניסט אחד בשם קיבורט, רב החובל שטיינברג ואנכי. האניות שוברות הקרח „לנין“ ו„טרוצקי“, הגיעו לנמל קיל לשם תקונים יסודיים. לשם חתימת החוזה הוכרחנו לנסוע למקום עגינת האניות האלה. בכל גרמניה היו אז התנגשויות קומוניסטיות רבות, ולאחר שיצאנו מברלין הופסקה פתאם תנועת הרכבת בכל המדינה. נתקענו במחצית הדרך להמבורג ולא יכולנו לזוז. עובדי הרכבת הסבירו לנוסעים, שעליהם לעזוב את הקרונות, מכיון שהתנועה לא תחודש בקרוב. עתה הגיעה שעת פעולתו של הפרופיסור קרילוב, וכשנודע לפועלים הגרמנים שכולנו חברי הועדה הרוסית, מיד שינו את יחסם אלינו, צרפו לכבודנו קרון־מסעדה, שהוצא מן השרות, לרכבת משא ובקצב אטי נסענו עד המבורג. הנסיעה עברה בנעימות רבה תוך שיחה מענינת ביותר, כי נתברר שאין כפרופיסור קרילוב היודע לספר בדיחות. בשעה מאוחרת בלילה הגענו להמבורג ורק לאחר חפושים ממושכים הצלחנו למצוא מכונית, מין חיה שמלפני דור המבול. נדחקנו כולנו פנימה כדגים מלוחים ולתמהוננו הכללי מצאנו, שלאחר כל מיני פגיעות בצמיגי האוטו הגענו בבקר, בקור הגדול, בריאים ושלמים לעיר קיל. בשעה עשר עמדנו להפגש לשיחתנו הראשונה עם מנהלי המספנות.

ואמנם כולם הגיעו לפגישה בשעה המדויקת. היו שם מנהלי המספנה הממשלתית ומספנות „גרמניה“ ו„הוֹוַלד“. שלשתם היו מעונינים מאד לקבל את ההזמנה, מכיון שמחוץ לארץ נתקבלו רק הזמנות מעטות ומחיריהן היו, כרגיל, גבוהות מהמחירים בעד הזמנות מפנים הארץ. מסרנו להם תכנית קצרה על העבודות הדרושות ובקשנו הצעות מחירים עד השעה 2 אחר הצהרים. מנהל מספנות „גרמניה“ פנה לפרופיסור קרילוב והזמין את חברי הועדה לארוחת־צהרים, מנהל המספנות הממשלתיות הזמיננו מיד בו במקום לארוחת־ערב ומנהלי מספנת „הוולד“ מצדם הזמינונו לשם סיום לבקר אתם בקַבַּרֶה. היתה, איפוא, לפנינו תכנית מעשית עשירה מאד.

הצעות המחירים הוגשו אמנם בשעה 2 אחר הצהרים, אלא שלא היו שלמות ביותר. השלמת ההצעות הובטחה לנו לאחר התחלת התקונים של האניות. התחילה הסעודה הראשונה ובתפריט בין השאר גם ביצי־דגים ויי“ש, שהוזמנו לכבודנו במהירות. השתיה היתה כדת, והמשקאות חריפים ועל כן הרגשתי כי מצב קיבתי הוא כבשעת סערה על פני הים. אך בכל זאת הצלחתי לעבור את מקום הסכנה בשלום. הואיל והצטרכנו לעסוק עוד בהרבה דברים, נדחתה סעודת הערב לשעה שבע. גם סעודה זו נחנכה בשתית יי”ש, אלא שבמקום ביצי־דגים באה מאיוניזה של סרטן־הים. אמנם מאכל זה אהוב עלי מאד, אלא שמרוב המאכלים שבלעתי בסעודת־הצהרים, לא יכלתי התכבד במנה הראויה לכך. אלמלא החשש שמא ירגישו בכך הייתי שם מעט ממאכל התאוה הזה בכיסי. אחרי הסעודה הלכנו לקַבַּרֶה ושם נהנינו מן הזמירות והרקודים שהיו באמת מצוינים. חבר הועדה שלנו קיבורט, אבל כנראה, [השיבוש במקור] הושפע כהלכה מן המשקאות החריפים ולמגנת לבם של אנשי מספנת הוברט שהיו ידועים ומוכרים לכל, הקים שערוריה באולם. הוא פרץ בצווחות־פרא, בתבעו להפסיק מיד את הזמרה ולפתוח בנגינת יצירותיו של צ’יקובסקי. אחר־כך טפס ועלה על שלחן ופתח בהרצאה נלהבת על הקומפוזיטור הזה, ולדאבון לבנו ברוסית, עד שלא היה בינינו איש שיכול להבינו. כתוצאה מכך התחיל ויכוח סוער בין האורחים. אך זה לא השפיע על קיבורט, אולם מארחינו, המנהלים שלנו, כבשו את פניהם בקרקע מרוב בושה. עשיתי את כל אשר בידי להרגיע את ידידי הנסער. השתדלותי הצליחה לאחר שהגרתי לתוך גרונו עוד שתי כוסות יי"ש נוספות. התזמורת נגנה את צ’יקובסקי, ומחייך מרוב הנאה, כשדמעות מנצנצות בעיניו, לגם קיבורט לתוכו את המוסיקה הזאת. הפרופיסור קרילוב, הופיע בתלבושת־הפאר שלו וכיאות לשונא בריות כמוהו ולאיש־המדע, העומד מעל לחיים האלה, לבש לכבוד המאורע מעיל טירולי אפור, כובע טירולי עם נוצה, שלא הסירו כל הזמן מעל ראשו ועל רגליו מגפים רוסיים. הוא שבע מאד נחת מכל המאורע.

תודה לאל, הגיעה השעה אחת אחר חצות, שעת הנעילה של הקַבַּרֶה, אך, כנראה, שיד הגורל היתה בנו אותו לילה למנוע מאתנו לשכב במטותינו ולישון שנת ישרים. באורח מסתורי מאד נודע לקיבורט, שיש בעיר עוד מקום־שעשועים אחד הפתוח בלילה, ועל כן הביע את רצונו לבקר שם בלי דחוי. נסיתי לסחבו אל בית־מלוננו אלא שכל טרחתי היתה לחנם. נאלצתי להצטרף אליו, מכיון שלא יכלתי לנחש את אשר הוא עלול לעשות עוד בלילה הזה. והנה נוכחתי לדעת, שהתנהגותו היתה ללא פגם, ולאחר שתיה של כמה בקבוקי יין שמפן, הגענו לבסוף, בשעה ארבע לפנות בקר, לבית־המלון.

למחרת בבקר ביקרנו במספנות השונות ושוחחנו עם המנהלים. לארוחת־הצהרים הזמנו את רבי־החובל של שתי האניות שוברות־הקרח, ומה רב היה תמהוני למראה שני אנגלים אמתים, הנכנסים לתוך האולם. הוסבר לי, שהאניות מניפות דגל בריטי, אבל חבר המלחים הוא כולו רוסי; רק רבי החובל הם אנגלים, המשרתים באניות האלה עוד מימי המלחמה. לאחר ישוב דעת ממושך החלטנו להכניס את האניה „טרוצקי“ לתוך העקל היבש של מספנת „גרמניה“. משבא אחד המנהלים להביאנו למספנה, הרגשתי לתמהוני, שפסחנו עליה ואנו ממשיכים את דרכנו למספנה הממשלתית. בבת־צחוק מסבירת פנים הסביר לי המנהל, שהאניה העברה לעקל המספנה הממשלתית, לאחר הסכם בינה ובין מספנת „גרמניה“, הואיל ולצערו אין ברשותה עקל פנוי. השנוי הזה בתכנית נעשה בפקחות על ידי המספנות וניחשתי שהתקונים יעלו ביוקר רב. עתה הייתי בטוח, שכדאיות היו ההוצאות על ביצי הדגים והמאיונזה של סרטני הים. אמנם קרילוב היה ברוגז, אבל לא פער כלל את פיו, ואשר לקיבורט הרי היה מעונין יותר להתוכח עם הפועלים. שטינברג טפל אך ורק בענינים הטכניים, ואני היחיד, שהבעתי את מחאתי, אך לא מצאתי אזן קשבת. באופן כזה השיגו המספנות בקלות רבה את המטרה, שאליה שאפו, והרוסים שלמו מחירים הרבה יותר גבוהים מן הדרוש.

האניה שראיתיה זה עתה, עוררה שמחה בלב המלחים שלי, זו היתה מעשה ידי אמן לתפארת ומצוידת בכל הציוד החדיש ביותר. קנאתי ברב־החובל, שמן תפארת כזאת נתונה תחת פקודו. התקונים נעשו כהלכה, ולאחר חדש ימים הגיע תורו של שובר־הקרח „לנין“. פרופיסור קרילוב נשאר בקיל לשם פיקוח על התיקונים, ואנו כולנו חזרנו לברלין.

בשעה שהייתי עסוק בתפקידי, תפקיד העברת מוצרי החרושת המוזמנים, קבלתי באחד הימים פקודה לצאת לעיר אינסברוק, כדי לבחון שם רכבת עמוסה פשתן, הנועדת גם היא לועדה הרוסית ואשר היתה צריכה להגיע אותו יום מן העיר האיטלקית בולוניה. הודעתי בפרוש, שאני בור גמור בעניני פשתן, והתשובה היתה: לצאת לדרך. בהגיעי למינכן היה עלי לרדת מן הרכבת ולפנות לפרופסור אחד, שאת שמו שכחתי, והוא ימסור לידי כמה דוגמאות של פשתן וגם יסביר את הענין כהלכה.

יצאתי לדרכי, קבלתי את שעורי בעניני פשתן בעיר מינכן ולאינסברוק הגעתי כמומחה לזה. לשוא חכיתי לבוא הרכבת עם הפשתן. היא לא הגיעה בזמן הקבוע. בחרתי לי לאכסניה בית מלון נאה ביותר על חוף הנהר אִין, ובכל בוקר בקרתי בתחנת הרכבת. ביום השלישי לשהותי שם נתבשרתי שהרכבת תגיע בקרוב. לאחר הבחינה שבחנתי את מטען הפשתן, חזרתי לברלין מוכן ומזומן לנצל את ידיעותי במקצוע זה, אלא שלא נִתנה לי שוב הזדמנות לכך.

הפירמה שלי, יוליוס ברגר, היתה מעונינת ענין כספי רב בחברת האניות ברנשטיין בהמבורג, שהשתדלה לקבל את הרשיון למשלוח הקטרים המוכנים לרוסיה. חברה זו נוסדה לאחר המלחמה ורכשה את סירות־התותחים לשעבר „אודין“, „אגיר“ ו„פריטיוף“, שהיו נוחות מאד להעברת הקטרים, מכיון שבנינן רחב־המדות, שהיה נועד לשאת תותחים כבדים, היה גם מוכשר להעברת שאר כלים כבדים. מאתים קטרים הוזמנו על ידי הרוסים בפירמה השׁוֶדית ניקוִיסט את הולם בטרולהטן. אך דוקא משלוח הקטרים האלה נתקל בקשיים גדולים, מפני שלא נמצאה כמעט אניה מתאימה שתוכל לעבור במטען זה את תעלת גוטבורג הרדודה.

ברנשטיין הציע לפרופסור קרילוב את אניותיו, אך גם הפעם נתברר, שאם כי אין לערער על הכשרתן בהעברת משלוחים כאלה, הרי אינן מתאימות לשיוט בתעלה, מפני שהן מעמיקות בתוך המים. עתה התחיל החפוש אחרי אניה כשרה לתפקיד זה. ברור היה, שהריוח יהיה הפעם גדול מאד. ברנשטיין הופיע יום־יום עם הצעות חדשות בתיקו, אבל אף אחת מן האניות שהציע לא התאימה לתפקידה. פרופיסור קרילוב ואף אני היינו עוברים ממספנה למספנה ומחפשים אניה כרצוננו ללא כל תוצאות.

יום אחד הודיע לי פרופסור קרילוב, שהנה מצא אניה כחפצו. מקומה הנוכחי הוא בתוך נהר הטמזה, כשמחציתה שקועה במים לאחר הנזק שנִזקה והופקרה על ידי חברת הבטוח. אפשר לקנותה בסך עשרים אלף לי"ש, כמובן, במצבה כמו שהוא. זו היא האניה היחידה, ששקיעתה במים מתאימה לנו. מהרתי לברנשטיין, אך הוא ספר לי על הצעות חדשות ואגב רמז לי בסתר, שאמנם מצא אניה מתאימה. אתי סרב לפתוח במשא־ומתן מעשי, על כן שלחתיו לפרופסור קרילוב. הוא הלך אליו בלוית יועץ־השיט שלו רב החובל פרידמן. לאחר כמה שעות חזר למשרדו כלעומת שיצא.

עתה הגיע מועד לפעולותי אני. הודעתי למנהלי הפירמות יוליוס ברגר וברנשטיין שאני מוכן להשיג אניה מתאימה בתנאי שימסרו את הנהלת המשלוחים השוֶדיים לידי, וישלמו לי משכורת מתאימה בכתרים שודיים – בגרמניה השתוללה אותו זמן האינפלציה – עשרה שילינגים בעד כל קטר שיוטען, ומתנה מתאימה עם סיום העסק. המנהלים שלי חכו. ברנשטיין היה מוכן לכל, ופניתי אתו יחד לפרופסור קרילוב. בדרכנו אליו אמרתי לברנשטיין, שיאמר לפרופסור, כי מצאת את האניה ואלה הן תכונותיה בנוגע לשקיעה במים. ברנשטיין חזר על דברי, ומשהודיע את עומק השקיעה, קפץ הפרופסור קרילוב ממקומו וקרא: „הנה זוהי האניה שאני מבקש“. ברנשטיין נדהם. קרילוב הבטיח לו בו במקום התקשרות בחוזה, שעמדו לחתום עליו ביום המחרת. משנודע לברנשטיין שאותה אניה – שמה היה „ווטרפילד“ – מוטלת שקועה למחצה במימי הטמזה, כמעט שיצא מדעתו. לא נתתי לו להרהר הרבה בדבר, ועוד באותו ערב עזב רב־החובל פרידמן את ברלין, כדי לקנות את האניה הזאת בלונדון.

והנה כיצד אמרו לבצע את משלוח הקטרים. האניה „ווטרפילד“ היתה צריכה לטעון מדי פעם בפעם שנים־עשר קטרים ולהעבירם דרך התעלה מטרולהטן עד גוטבורג. בגוטבורג עמדו להטעינם על אניותיו של ברנשטיין להוליכם לפטרוגרד. שכר ההובלה לכל קטר נקבע בסך מאתים וארבעים לי"ש. לאחר שבוע של משא־ומתן היה החוזה מוכן לחתימה על ידי מנהל הועדה הרוסית הפרופסור לומונוסוף. זמן־מה לפני כן יצא הפרופסור לומונוסוף לשטוקהולם, וברנשטיין ואני נאלצנו לנסוע אחריו, אבל גם שם דחה הפרופסור לומונוסוף את חתימתו מיום ליום. בינתים קנה רב־החובל פרידמן את ה„ווטרפילד“ והעבירה לגרמניה והכניסה לתוך העקל. האניה היתה, אמנם, בידינו, אך לא החוזה.

לאסוננו נודע לנו במאוחר, שאין בכל גוטבורג מדלה מתאים להרמת משאות של 105 טונות, כמשקלו של כל קטר. לבסוף הצלחנו להשיג במספנת סטינֶס בלנדסקורונה לשעבר, שהוכרזה כפושטת רגל וטפל במכירתה משרד ההוצאה לפועל, מדלה שבכחו להניף 85 טונות. המהנדס הראשי של הנהלת המכרה הבטיח לי להגביר את כושר עבודתו של המדלה ויוכל להניף גם משא של 105 טונות. התגברנו גם על הקושי הזה, וחוץ מן האניה היה בידינו גם רציף ההעברה. רק החוזה לא נחתם עדיין. ימים על ימים נמשך המשא־והמתן הזה, והכל בעטיו של עורך־דין שוֶדי, שהוזמן על ידי הפרופסור לומונוסוף ואשר היה בור גמור בעניני העברת מטען, והערותיו השונות בשטח זה עוררו צחוק. ברנשטיין נואש מכל העסק והודיע לי, שהוא מוכן לוותר על הכל ובלבד להפטר מן המשא־והמתן הטרדני הזה. הוכרחתי להשתמש בכל כשרון ההוכחה שלי, כדי להשפיע עליו לא לוותר על הכל. הוא הבטיח לי להתאזר בסבלנות עוד במשך עשרים וארבע שעות נוספות. למחרת נחתם סוף־סוף החוזה ותנאיו היו נוחים ביותר בשבילנו. נוספה אליו הערה שמדי חדש בחדשו יש להעביר לפחות שלשה מטענים. העבֵרה על התנאי הזה תגרור אחריה תשלום דחוף של שכר המשלוח הנותר. דבר זה נתגלה אחר־כך כחשוב ביותר בשבילנו.

לאחר שבועיים התחילה העבודה. קבלתי יפוי־כח ויצאתי לשודיה, לעיר לנדסקורונה. הזמנתי פועלים שודיים ונהלתי את העברת המטען לאניות. האניה „אגיר“ כבר חכתה לי שם, והאניה „ווטרפילד“, שהוחלף שמה ל„נביג“, הספיקה לטעון את שנים־עשר הקטרים הראשונים בטרולהטן ולמחרת הגיעה ללנדסקורונה. עכשיו אמרו להתחיל במשחק המסוכן של המדלה. אף כי נעשו כל הכנות הזהירות, היה ראשי סחרחר במקצת בראותי את הקטר העצום פורח לו באויר, ומה גם כשהרגשתי בעין, שהמדלה מתחיל להרכין במקצת את ראשו. לאשרי העמד הקטר על הקרקע ללא כל מכשול והמדלה מלא את חובתו הנאמנה עד הסוף. האניה הוטענה גם תשעה קרונות פחם, כל קרון במשקל חמשה טונות, שהוכנס לתוך האניה פנימה. אחר כך נסגרו החרכים ואליהם הודבקו הפסים המיועדים למעמד הקטרים. הם העמדו לרוחב האניה, תשעה קטרים ביחד, ואחר־כך הוצמדו למקומם בברגים של ברזל גדולים, כדי שלא יוכלו לזוז ממקומם. מבנה הסִפּונים היה איתן עד כדי כך, שגם בשעת סערה על פני הים לא היה עלול לקרות דבר.

העבודה נמשכה ללא הפרעה, עד שהגענו להטענת הקטר התשעים. העבודה נעצרה בגלל השביתה, שהוכרזה על ידי הפועלים. חכינו ארבע־עשר יום, כמותנה בחוזה, ואחר־כך תבענו את תשלום כל הסכום הנותר. ואולם הסכום הזה שולם לנו ללא טענה. ברנשטיין הרויח הון עצום בעסק הזה. הוא הספיק לשלוח רק תשעים קטרים בלבד, אולם קבל שכר הובלה של מאתים קטרים. חוץ מזה היו כל אניותיו פנויות, ויכול לנצלן כחפצו.

עם שובי לברלין הוזמנתי ליועץ המסחרי בורדט, לשעבר מנהל מפעלי „פֶניכס“ בפטרוגרד, בעל הון ידוע, שמלא תפקיד חשוב במשא־ומתן בין רוסיה הסוביטית והארצות הקפיטליסטיות. הוא שאלני, אם יש ברצוני לצאת לארצות־הברית בשליחות מיוחדת, שיש בה גם נימה פוליטית. אמנם הוצאות הנסיעה יהיו על חשבוני, הואיל ואיני נמנה על עובדיו, אבל במקרה של הצלחה אוכל להרויח הרבה. הרעיון לחזור לים נגע מאד בלבי ויצאתי מיד להמבורג, כדי למצוא שם הזדמנות נאותה להפלגה. ואמנם הדבר עלה בידי. מצאתי שם אנית־משא „שודברי“ של קו הַרימַן האמריקאי ונתקבלתי כקצין שלישי. ביום העשירי להפלגתנו הגענו לנמל פילדלפיה, הודעתי על הסתלקותי מן השרות ויצאתי בו ביום לניו־יורק, לשם מלוא שליחותי.

היה עלי לפנות לחברת „סטנדרט אויל“ בהצעה, שתניע בהשפעתה את ממשלת ארצות־הברית להכיר בממשלת הסוביטים ותמורת השרות הזה יחזירו לרשותה את שדות הנפט שלה ברוסיה. במשא־ומתן זה הובטחה לי עזרתו של עורך־דין אמריקאי אחד. נתכנסה ישיבה מיוחדת במשרדי „סטנדרט אויל“, ועלי להודות, שהייתי כחגב בעיני, בהכנסי לאולם הישיבות בו עמדו לקבל החלטות רבות חשובות שמלחמות כרוכות בעקבותיהן ושיש בהן כדי לשנות את פני העולם כולו. מסביב לשלחן הסבו מנהלי החברה ובראשם ג’ון ד. רוקפלר, ישיש בישישים, שפניו בלויים ודהויים, אבל עיניו מציצות בערמה ובחיוניות רבה. לאחר שהשמעתי באזניהם את דברי ובררתי את הצעתי, אמר רוקפלר: „אפשר להתחיל במשא־ומתן אך ורק בתנאי, שיוחזרו לנו קודם כל שדות הנפט שלנו, אחרת אין כל העסק הזה אלא בזבוז זמן בלבד. ואשר להכרת הסוביטים על ידי ארצות־הברית, מוטב שלא להעלות זאת על הפרק.“ בזה נסתימה הישיבה החגיגית. הדחיה היתה ברורה ומהירה.

העורך־דין שלי לא רצה להכיר במפלתו והציע לי לנסות דבר אצל מפעלי הקטרים של בולדוִין בפילדלפיה, שהשפעתם על ממשלת ארצות־הברית היתה אז גדולה ביותר. הגשנו לפירמה זו תכנית גדולה על הזמנת קטרים בשביל רוסיה, אם תצליח להשפיע על הממשלה האמריקאית להכיר ברוסיה הסוביטית. כאן היתה הצלחתנו הרבה יותר גדולה. הוגשו הזמנות גדולות לבית־החרשת, ועדה מסחרית מרוסיה הסוביטית הגיעה לארצות־הברית, וכך נעשתה ההתחלה למשא־ומתן כלכלי הדדי, ולאחר חתימת כמה חוזים כלכליים הגיע גם תורה של ההכרה המדינית.

לאחר שמלאתי את שליחותי ולא היה בידי לעשות עוד דבר בניו־יורק חפשתי שוב אחרי הזדמנות לחזור לאירופה. מצאתי עבודה כבלש באניה „קליבלנד“, בת שמונה עשר אלף טון, אנית־נוסעים של קו־הרימן, שהניפה דגל פַּנַמה. משרה זו היתה כולה חדשה בעיני ורבת ענין מאד. היינו שלשה בלשים באותה אניה ותפקידנו הראשי היה לשים עין על הנוסעים אם אין ביניהם קלפנים־רמאים, מבריחי אופיום, סוחרי־נשים וכולי. כמו כן הוטל להשגיח על המלחים, אם עוסקים במסחר מזונות. כולם פחדו מאד מפנינו ואנשי המטבח פִּטמו אותנו בכל מיני מטעמים עם ביצי דגים, עופות צלויים ויינות משובחים, כדי שרוחנו תהיה טובה עלינו. בלילה היו מציעים לנו משכב בחדר־האוכל של הקצינים, והמשמר לא עלה לנו בקושי. עיקר תפקידנו היה, לטיל על פני האניה, וכמובן, שבין כה וכה לא היו מאמצינו רבים ביותר. חוץ מכמה גנבות קטנות בתופיניה לא גלינו דבר.

כשהגענו להמבורג הכרח היה לעשות בדק באניה, והיא הועברה למספנה. הקצין הרביעי חלה, והקצין השלישי בקש להחליפו באחר למשך זמן מה, על־כן פניתי לרב־החובל שימסור לי את משמרת הקצין השלישי. הוא הסכים לכך מיד בהיות שמח, שמצא ממלא מקום לקצין הקודם. קבלתי שכר חדשי בסך מאה וששים דולר ואכסון מלא והייתי שבע רצון. לאחר חדשים היתה האניה מוכנה להפלגה, ומעתה עברתי כמה וכמה פעמים את הדרך בין המבורג וניו־יורק כקצין באניה „קליבלנד“.

פתאם קבלתי הודעה מאת היועץ המסחרי בורדט, שחזר זה עתה לאחר משא ומתן מלונדון לברלין, לבקרו מיד במשרדו, מכיון שועדת השיט הרוסית רוצה לראותני. התפטרתי משרותי באניה, יצאתי לברלין ושם נודע לי, שיש ברצונם של הרוסים לקנות שתי אניות נפט חדשות, בנות שמונת אלפים טון כל אחת, בשטרות שזמן פרעונם לאחר חמש שנים, והיועץ המסחרי בורדט לקח על עצמו למַמֵּן את השטרות האלה. ההזמנה היתה צריכה להמסר למספנות גרמניות או צרפתיות. לאחר שהמשא ומתן עם המספנות הגרמניות לא הביא לידי תוצאות של ממש, החליטה הועדה להפסיקו ולנסות מחדש את מזלה בצרפת.

יצאתי עם ידידי הותיק הפרופסור קרילוב לפריס, מקום מושבם של כל מרכזי החברות בעלות המספנות בסֶן נַזיר, רואן, לה האוור, מרסיי וכולי. כאן התקדם המשא ומתן ביתר מהירות. בורדט כבר הגיע לידי ההסכמים הדרושים עם הבנקים הצרפתיים, והחתימה על החוזים היתה כאילו מאחורי כתלנו. לשם כך היתה צריכה אישיות מסוימת להגיע ממוסקבה לפריס, אולם הממשלה הצרפתית סירבה לתת לה ויזה של כניסה, בחששה, שאותה האישיות באה בעצם רק לשם הנהלת תעמולה קומוניסטית במדינה. לאחר השתדלויות מרובות בצד המספנות המעונינות הובטח מתן הויזה למשך שבועים בלבד. אולם בינתים עברה שנה שלמה. הרוסי הגיע אמנם לפריס, אך מפני סבות שאינן ידועות לי, לא נמסרו ההזמנות כלל. חזרתי, איפוא, לברלין לאחר עבודה מרובה וללא כל תוצאות של ממש.


 

י. מחזה התוגה בברודוי    🔗

לבסוף נמאסה עלי כל אותה פעלתנות היבשתית עם המעלות והמורדות בעסקים המסחריים, וחזרתי מלא חרטה למקצועי האמיתי, מקצוע יורד־ים. בגרמניה לא היה אז שטח־פעולה מתאים במקצוע זה, החלטתי, איפוא, לחפש משרה מתאימה באמריקה. ובכן הייתי צריך למצא קודם כל הזדמנות של מעבר מאירופה לארצות־הברית. האניות האמריקאיות, שעגנו בהמבורג, לא היו זקוקות לקצינים. לא היה איכפת לי כלל באיזה אופן להגיע לשם, ולכן נסיתי לצאת למסעי גם כמלח פשוט.

קבלת מלחים באניות אלה נעשתה בצורה זו: הכניסה אליהן היתה גדורה בגדר של ברזל. ביום ההפלגה, בשעות הבקר, באו הקצין הראשון, המהנדס השני ומנהל האניה לגדר זו, שעוד מקודם התכנסו על ידה מלחים רבים, וצוו למסור לידיהם את תעודותיהם דרך שבכת הגדר. בו בזמן שהחלטתי לבקש משרה, עגנה בנמל האניה האמריקאית המהירה „מינקדה“, בת ששת אלפים טון. סכויי לא היו מרובים ביותר, מכיון שכמה מאות מלחים צבאו על הגדר הזאת.

קודם כל נתקבלו בסך הכל שני מלחים ועשרה שמשים, טבחים וקולפי תפוחי אדמה. הדבר נעשה במהירות הבזק. אחר־כך הגיע תורם של העובדים ליד המכונות – שלושה מסיקים וששה גורפי פחמים. קבלתם כבר היתה איטית יותר, מכיון שהעבודה באניה מהירה כזאת היתה קשה ומשום כך גם לא חביבה ביותר. הצלחתי לתקוע את תעודותי לתוך ידו של המהנדס השני, וכשראה הלה, שהייתי פעם אחד הקצינים של החברה הזאת – זה היה הקו האמריקאי, – קבלני מיד. הפלגת החנם שלי לניו־יורק כבר הובטחה לי.

בשעת חתימת החוזה כגורף־פחמים, הרגשתי בחיוכם של כמה מן הקצינים. אבל לא שמתי לב לכך. במצב רוח עליז נכנסתי למקום מגוריהם של גורפי הפחמים. שם אוכסנו כששים איש. מקומי נקבע ליד מטתו של כושי אמריקאי ענק, שנכר היה כי יש בכחו לטפל ביעה הפחמים כמו בכפית של תה. קויתי לעבוד בחברתו, כדי לפנות אליו בשעת הצור לעזרה. בימי הבלי כבר עבדתי [ב]כל מיני עבודות באניות, אבל עד עכשיו לא נזדמן לי להיות גורף־פחמים.

שעת משמרתי לא אחרה לבוא. ירדתי לבטן האניה. מצאתי שם שנים־עשר דוָדים ולכל אחד שלושה תנורים. שלשים וששה לועי־אש היו צריכים לבלוע בלי הפסק כמויות עצומות של יהלומים שחורים, כדי לאפשר את תנועתה המהירה של האניה. נכנסנו לאולם ההסקה האחרון, שהיה סמוך למכונות. לאסוננו, היה הכרח לגרוף את הפחמים מן המחסן שמצד הקיצוני של האניה, ולהוליך את הפחמים במריצות דרך שני אולמי־הסקה אחרים עד הגיענו לאולמנו שלנו. זו היתה הדרך הארוכה ביותר. על כל גורף הוטל לשרת שני תנורים.

לא עברה שעה ארוכה וליד תנורי שוב לא נשאר אף רגב פחם אחד, מכיון שלא הספקתי בשום אופן לגרוף ולהביא פחמים כדי צורך האש הלוהטת. עבדתי עבודת פרך, אך ללא הועיל, והמסיקים חרפו וגדפו אותי מפני שחסרו להם הפחמים. הכושי שלי צנח לו על גבי תל הפחמים שלו וצחק להנאתו. מרוב צחוק זלגו עיניו דמעות, שמרוב אבק הפחמים השחירו כעורו ממש. הוא עשה את שלו ועכשיו ישב לנוח.

האסון אינו רגיל להופיע בלי בן־לויה אלא לעתים רחוקות ביותר. כל ארבע שעות היו נוהגים לדַשֵׁן את התנורים ואת הדשן היו שמים לתוך צנור מים, עד שבא קיטור חם והשיבו לתוך הים. על ידי פעולה זו מתהוים אדים חריפים הגורמים לשעול חזק, ביחוד אצל אלה שאינם רגילים לכך. גנחתי ונאנחתי כאותו עוגב כנסיה שהעלה חלודה ורק בקושי רב יכלתי להחזיק מעמד. למראה ענויי הרב נכמרו רחמיו של הכושי עלי, ובמשך זמן קצר גרף בשבילי את הפחמים החסרים. המסיקים נרגעו וברב צרה ואנחה הצלחתי לסים את המשמרת.

עבדתי מהשעה ארבע עד שמנה בבקר. עתה היו לפני שמנה שעות חפש עד המשמרת השניה. לאחר מקלחת מרעננת וארוחת־בקר שמנה, באה עלי פתאום העיפות, שנצטברה בקרבי כל שעות העבודה, והשלכתי את עצמי לתוך ערסלי, כדי להמלט למשך כמה שעות מחיי העולם הגשמי. עוד לא הספקתי לעצום את עיני, והנה נפתחה הדלת ובפתח נראה איש לבוש מדים ועליהם הרבה פסי זהב. זה היה רב החובל של האניה, כשהוא מלווה קצינים אחדים. לא לקבלת פנים התכון רב־החובל בבקורו, שאמנם מן הראוי היה לעשותו, אלא כדי לראות אם בתאי הכל בסדר.

מיד הכרתיו. הלא האיש הזה אינו אלא הקצין הראשון הותיק והטוב של האניה „קרונלנד“, יאנסן שמו, שבינתים עלה בדרגה ונתמנה לרב־החובל של „מינקדה“. פגישה זו היתה בשבילי בלתי־נעימה במקצת. רציתי להתחבא מפניו, אך הוא כבר הרגיש בי, נגש אלי ואמר: „מה מעשיך כאן, טפש שכמותך? בשעה 11 עליך לבוא לחדרי!“

חושבני, שהמהנדס השני הודיע לו מיד על מציאותי באניה ועל כן הקדים לערוך את הבקורת. יש לומר, שתמיד היה בר־נש חביב. משהופעתי לפניו, הוא מסר מיד הוראה מתאימה ומִנה אותי כעוזר המכונאי במשך כל ימי ההפלגה הזאת, וזו היתה עבודה לאין ערוך קלה מגריפת הפחמים. נאלצתי לספר לו את כל אשר עבר עלי מאז פרידתנו, והוא הבטיח לי להשתדל בניו־יורק אצל חברת האניות שלו שתקבלני לשרותה. לאחר לגימה הראויה לשמה נפרדתי ממנו, כשבפי בוערת סיגרה ריחנית מהמבורג, בה גם הופעתי בגאוה לפני הכושי שלי. באולם המכונות היתה כל הזמן אווירה של שמחה. כולם כנוני בשם רב־החובל, והזמן חלף עבר במהירות. את אך דִּשון התנורים לא שכחתי עד היום.

כשהגענו לניו־יורק הביאני רב החובל ינסן לפני המפקח הראשי של חבר[ת] הקו־האמריקאי, והלה קבלני מיד לעבודה. נתקבלתי אמנם לא כקצין אניה אלא כעוזרו של הגזבר באניה המהירה „מונגוליה“. ידעתי את קציני האניה הזאת עוד מזמן הפלגותי הקודמות, והזמן עבר עלי בחברה טובה ועליזה. כל הפלגה מניו־יורק להמבורג וחזרה נמשכה כחדש ימים. תשע הפלגות הפלגתי ב„מונגוליה“, ואחר כך התפטרתי משרותי מכיון שרציתי להמשיך את מקצועי כקצין הצי.

בניו־יורק עליתי על היבשה והתחלתי לחפש אחרי משרה מתאימה ולא מצאתי. היתה אז תקופת הפריחה של הברחת היי“ש, ולא היה כמעט מלח בכל אמריקה, שלא היה שותף לעסק של יי”ש. בשעת בקור באיזה בית שהוא לא היו רגילים לשאול את האורח אם הוא רוצה בתה או בקפה, אלא עקרת הבית היתה מלחשת באזן: „אולי ישתה אדוני כוסית קטנה של יי“ש?“ היו רגילים לשתות את היי”ש בספלי־מוקה, בכוסות, בצלחות־מרק וכדומה. לא היה בית בלי יי“ש, אלא שאיכותו היתה גרועה ביותר והרעלות יי”ש היו על סדר היום.

בשעת התרוצצותי על פני ניו־יורק נתקלתי באחד מידידי הותיקים, פסנתרן מצוין, ששאלני אם אין ברצוני לספק לו קצת יי"ש, הואיל ויש ברצונו לפתוח בניו־יורק מין בַּר פרטי. הצעה זו היתה חדשה לגמרי בעיני, והשבתי לו, שאני מוכן להיות שותפו בעסק. הוא קבל את דברי ברצון ונגשנו מיד לעבודה.

שכרנו דירה נהדרת בקומה הראשונה של אחד מבתי הרחוב ה־46, ברובע התיאטרוני של ברודוי, רכשנו לנו מכונית מטפוס „אוברלנד“ בתשלומים לשעורין של חמשים דולר לחודש – להעברת הכוהל דרוש היה, כמובן, גם אוטו והכל הוכן כראוי למטרה. ידידי, שעמד בקשרים טובים עם אנשי הבימה הקלה, דאג לרקדניות הדרושות, שהיו סרות אלינו לאחר תום ההצגה כדי להנעים את האוירה בבר. עלי הוטל התפקיד של אספקת היי“ש ואני מלאתי את אשר הוטל ללא קשיים מיוחדים, כי מכרי באניות הציעו לי כמויות גדולות מאלה שיכלתי לקנות. אני שלמתי בעד כל בקבוק יי”ש דולר אחד והרֶוח היה מובטח. בשעת העברת היי"ש מן הנמל לדירתנו היה שוטר הנמל מלוה תמיד את המכונית לשם יתר בטחון.

הצלחנו בעבודתנו, העסק פרח. מסחר היי“ש הגיעו לשיאו. והנה בבוקר לא עבות אחד נכנסו אלינו חמשה מאנשי הבולשת ובראשם מפקד כושי, שבקשו לשוחח אתי פנים אל פנים. מיד הופעתי לפניהם והם הודיעו, שיש בידיהם פקודת חפוש. ובכן בא היום שצפיתי לו מזמן. אדיש לגמרי חכיתי למה שעתיד לבוא. המפקח פקד: „לפתוח בכח, בחורים.“ ידעתי את פרושה של הפקודה והוא – לפרוץ את כל הארונות, לחפש ולנבור בכל הדירה וכולי. מכיון שכל הרהוט לא היה רכושי הפרטי אלא שָׂכוּר עמי, לא היתה פקודה זו לרוחי, והודעתי, שאני מוכן להראות בו במקום את מקום מחבואו של היי”ש. והנה הביט הכושי דרך החלון החוצה וראה את המכונית שלנו, שהגיעה באותו רגע נהוגה על ידי ידידי, עם מטען מלא של יי"ש. השוטר שאל אם זו המכונית שלי והשבתי בחיוב. הוא רצה לפתוח אותה מיד כדי לבדקה, אולם דרשתי ממנו את פקודת החפוש ולאחר עַיני בה העירותי לו, שבתעודה לא מדובר כלל על חפוש בתוך אוטו, ועל כן אני מתנגד למעשה בלתי חוקי זה. הוא הודה על כך וותר מיד על החפוש. כמובן שרמזתי לידידי להסתלק בו ברגע עם המכונית ביחד. הוא עשה זאת מיד.

בינתים אספו הבלשים את כל היי“ש, שהיה חבוא בדירתי – ביחד היו שמונים וחמשה בקבוקים – והטעינו אותי ביחד עם היי”ש בתוך מכונית גדולה על מנת להביאנו לתחנת המשטרה. לאחר שהובאתי לפני הקצין ונחקרתי על ידו, נתקעתי לתוך תא בבית־הסוהר, ונשארתי יושב גלמוד מאחורי שבכת ברזל חזקה. קבעתי את מקומי על גבי דרגש, כולי אבל על היי"ש החמוד שהלך לאבוד.

בצהרים נפתחה הדלת ואחד העובדים הביא לי אוכל. הוא שאלני: „מפני מה תקעוך לכאן?“ ספרתי לו את כל המעשה, כיצד נפלתי בפח, והוא השיב לי בחיוך של רמז: „טפש שכמותך, כלום אינך מכיר כאן שום שופט, שיוציאך מן הבוץ הזה?“ השבתי לו, שאיני בקי ביותר במשפט האמריקאי, אבל שופט המשטרה הראשי, אוברוֶגר, הוא מידידי הטובים. הוא הבטיח לי לטלפן אליו מיד.

לא עברו אלא כעשרה רגעים, והאיש חזר אלי והודיע ששוחח עם השופט, והלה הבטיח לו להשתדל מיד למען שחרורי. מנהג רגיל הוא בארצות הברית: לאחר המאסר והחקירה הראשונה אפשר לצאת לחופש עד יום הדין לאחר מתן ערבות כספית מסוימת. במקרים קלים מספיק לכך הסכום של חמש מאות דולר. אם אין לו לאיש הסכום הדרוש בו במקום, הוא יכול לפנות לבנקאים שונים, הנמצאים באולם בית המשפט והמוכנים, לאחר הבטחה כספית בטוחה, להמציא את הערבות נגד תשלום של עשרים וחמשה דולרים. הסכום הדרוש לא היה ברשותי ומששמע אחד הבנקאים האלה שאני ידידו של אוברוגר, הפקיד מיד את הערבות בקבלו ממני בו במקום עשרים וחמשה דולרים יצאתי לחפשי.

בדרך לדירתי בקרתי את אשור ההחרמה ולאכזבתי הגדולה מצאתי רשום עליו כי הוחרמו רק עשרים וחמשה בקבוקים, כלומר, ששים בקבוקים הספיקו לעבור מידי הבלשים לידים אחרות. כשהגעתי לביתי פגעה בי האכזבה השניה – בעל הבית השליכנו מדירתו. והאכזבה השלישית היתה – קלקול המכונית. מרוב התרגשות בשעת הבריחה התנגש ידידי בעמוד של פנס הרחוב.

יום המשפט נקבע לאחר שבועים מיום מאסרי. ביום צאתי לחופש בא אלי הבלש הכושי והודיע לי, שפרידמן, אחד מידידי הטובים ביותר הוא שהלשין עלי. אם יחסי עמו, עם הבלש, יהיו כתקונם, אין לחשוש לשום עונש. המחיר היה – עשרה דולרים. הוא אמר לי, שישוחח אתי עוד לפני יום המשפט להורותני כיצד לטעון בפני השופט.

ביום הנועד פניתי לבית המשפט, שבו נמסרו לברור בשעות שלפני הצהרים כחמש מאות משפטים. העברינים ועדיהם ישבו יחד באולם בית המשפט, והרעש הגיע עד לב השמים. הבלש שלי התקרב אלי ולחש לתוך אזני, כלומר, הוא נאלץ לצעוק כדי שאוכל לשמוע: „כשישאלך השופט של מי הוא היי"ש, תאמר של ה' פרידמן.“ ישבתי במתיחות רבה ברצותי לדעת את תוצאות הדבר עד שהגיע תורי לאחר שעה וחצי בערך.

כפי המקובל נאלצתי לשבת על גבי כסא, שעמד לפני השופט ומאחורי נצב הבלש. לאחר ההקדמה השגורה והשבועה, שאל אותי השופט, למי היה היי"ש שיך. השבתי בו ברגע: „לה' פרידמן.“ השופט נענע בראשו והמשיך לשאול, „ומי הביאו לדירתך?“ לשאלה זו לא הייתי מוכן כלל ומתוך זהירות עניתי: „אנחנו.“ הבלש שעמד מאחורי פנה אלי מיד בקול רם בלשון הגרמנית: „הלא מחוסר דעה הנך, פרידמן.“ השופט עשה את עצמו כלא שומע וחזר על שאלתו. הפעם עניתי: „פרידמן“, ומיד פסק השופט: „לבטל את התיק הזה.“

בצאתי החוצה השיגני הבלש וגער בי: „תן חמשה דולרים בעד טפשותך. עוד מעט והיית מקלקל את כל המשפט.“ שכל ששים הבקבוקים אבוד אבדו, ידעתי לכתחילה, וכששאלתי את הבלש בנוגע לשאר עשרים וחמשה, השיב לי שאחר כך יחזירום לי לביתי. כמובן, שלא זכיתי שוב לראותם בעיני.

הוכרחתי לחפש עבודה חדשה והשתדלתי לקבל משרת קצין אצל משמר החוף האמריקאי לשם מלחמה בהברחת יי"ש. לצערי הייתי גדול בשנה מן הגיל הדרוש. בשעת בקורי אצל אחד מידידי, ילינק שמו, שהיה בעל חנות לעתיקות מן ההדורות ביותר, הציע לי הלה להכנס לשרותו. היה אצלו מלאי של אגרטלים סיניים אמתיים, ועלי לסיע לו במכירתם. התעסקותי החדשה גרתה מאד את רוחי. למדתי אצל ידידי כיצד להבחין בין האגרטלים האלה ולקבוע את המחירים. התחלתי לבקר בבתיהם של עשירי העיר במכונית שנמסרה לרשותי, כשבידי רשימת שמותיהם של חובבי אמנות וגם כסף כדי הוצאותי ההכרחיות. עבודתי נתגלתה כמענינת ביותר. לעתים קרובות הייתי מוכה תמהון, כשמצאתי בין לקוחותי, שרובם היו סוחרים, אנשים שברדיפתם אחרי הכסף מצאו תמיד שעה יתרה להתענין בדברי אמנות ועכשיו גלו בפני ידיעות מומחיות, שלא הייתי חושד אותם בהן מעולם. אמנם המדובר היה באגרטלים נאים ביותר, אבל מחירם לא היה כלל ביחס שוה להתענינותם של כמה מן החובבים האלה, לשמחתם הילדותית כמעט, שבה לבבום ולטפום בבואם לצרפם לאספיהם הקודמים. לעתים שוחחתי ארוכות עם לקוחותי, וכך נודעו לי פרטים חדשים ורבים על חייהם, והעברתי תחת שבט הבקורת את ידיעותי הקודמות, ששאבתין בעיקר מתוך כתבי עת וסרטים על חיי המיליונרים האמריקאיים.

לאחר עבודה של כמה שבועות הרוחתי סכום כסף, שהספיק לי לעריכת מסע תענוגות. מצאתי באחת האניות, השיכות לחברה האמריקאית לשיט החוף, משרה של קצין שני והפלגתי בה לקובה. במשך כמה שבועות חייתי חיי מלך בהַונה, שהזכירה לי מאד את העיר בואנוס־אירס, וכן שוטטתי להנאתי בכל הודו המערבית.

לבסוף נמאסה לי אמריקה זו, והשתוקקתי שוב לראות את יבשתנו העתיקה. יצאתי לברלין ושם הייתי פעיל במשך זמן ממושך בעיקר כמומחה לאספקת אניות לרוסיה הסוביטית בשרותו של היועץ המסחרי בורדט. נמשכתי אחרי עבודה זו, שהיתה במשך תקופה ידועה מכניסה מאד, אך בשום אופן לא יכלתי לחיות במשך זמן רב על פני היבשה, אף כי מצבי היה טוב ומזהיר. באחד הימים – זה היה בשנת 1928 – השלכתי את הכל אחרי גוי ויצאתי לאנטורפן, כדי לחפש משרה אצל חברת „קו הכוכב האדום“. לא יכלתי להשתחרר מקסמי הים; הוכרחתי שוב לחוש את רצפת האניות מתחת לרגלי.


 

יא. ימיה האחרונים של ספינת המבריחים.    🔗

משהגעתי לאנטורפן נודע לי, לצערי הרב, שאין כל משרה פנויה בשבילי ב„קו־הכוכב־האדום“. פניתי לחברות אחרות והייתי אורח קבוע בבית הקפה, ששמש מקום פגישה לרבי־החובל ומנהלי החברות. כאן הוצגתי לפני מפקח החברה הרמַנס, ששמח מאד בשמעו שאני מחפש עבודה, מפני שגם הוא היה זקוק למישהו. אמנם לפי שעה היתה פנוייה בחברתו רק משרה של קצין בספינה קטנה המהלכת בין בריגֶה ואנגליה, אבל הוא הבטיח לי, שבקרוב יעבירני לאניה גדולה אם אעזור לו הפעם.

לחברה זו היו שמנה אניות־חופים, שהניפו את הדגל הבלגי והלכו בין בלגיה ובין אנגליה. היא היתה קשורה קשר כספי בחברת השָׁלדֶה, שלרשותה עמדו כמה אניות־משא גדולות, שהיו תמיד ברחבי ימים בהפלגות פראיות, כלומר שקבלו את מטענן בכל מקום שהוא, מבלי שהיה להן לוח־מסעות קבוע. חשבתי, שלאחר זמן אוכל לעבור לאחת האניות האלה בדרגת קצין ראשון. על כל פנים נרשמתי מיד כחבר באגוד קציני־הים הבלגיים ונתקבלתי שם ברצון.

שם הספינה היה „סחֶלדיוֹל“, בת 180 טון ובה שתי מכונות, בורג־קיטור כפול ומהירותה – חמשה מילים לשעה. רב־החובל היה בלגי, ואני הייתי הקצין הראשון. משכרתי היתה דומה לזו של קצין ראשון באניה גדולה. כשראיתי בפעם הראשונה את ה„סחֶלדיוֹל“, פרחה נשמתי. היא היתה בעיני כקלפת אגוז והיה לי הרושם, שבשעת כניסה אליה מצד אחד קל לנפול לתוך הים מצדה השני. לא ידעתי אז, שספינותיה של החברה הזאת יצא להן שם באנגליה כספינות ההברחה מן המין הגרוע ביותר, בעיקר בנוגע לקוניאק וסיגרות.

מרכזה של חברתנו היה בעיר בריגֶה, וכאן נקבעו בתי־המלאכה שלה, בהם תוקנו כל האניות של החברה הטעונות תקון. ליד המספנה הזאת נערמו ערמות־ערמות גדולות של מַקַדַם, שנועד למשלוח לאנגליה. מקדם הוא מין חצץ דקיק. תנועה מוזרה כזו כפי שהיתה נהוגה בחברת הרמנס לא ראיתי אלא לעתים רחוקות ביותר. עוד לא הספיקה האניה לעגון כראוי וכבר התחילו לשפוך לתוכה את דליי החצץ הראשונים. לאחר כמה שעות היה האניה מלאה על גדותיה. משהורק הדלי האחרון מיד הפליגה האניה לדרכה ועזבה את הנמל. עם תעלת־בריגה הפליגה לנמל זֵבריגֶה ומשם דרך הים למקום שפך הטֶמזה. המטען פורק מיד והוטען מטען חדש של פחם. הפלגה מסוג זה, הלוך ושוב, נמשכה בסך הכל כששה ימים.

עבודה זו נראתה לי מיד בלתי נעימה ביותר, והשתדלתי ככל האפשר להחליף את האניה הזאת באחרת. לא הצלחתי במאמצי אלה. נתגלה לי מיד, ששמ[ו]נת המלחים בספינה כולם משופעים בכסף, בעיקר בשטרי לירות אנגליות. לא עבר זמן רב עד שקבעתי, שכל אלה אינם אלא פרי ההברחה. התפתח מסחר פורח בחוף האנגלי, ודוקא מלחי ספינתנו נתגלו כמומחים הגדולים ביותר במקצוע זה.

באחד הימים קבלנו פקודה להפליג עם מטעננו מבריגה לנמל ויסביץ', עיר קטנה היושבת על חוף נהר קטן. הספינה היתה עוגנת שם ליד הרחוב הראשי ובשעת שפל המים היתה נשארת רובצת על פני היבשה. במקום זה שררו תנאים אידיאליים בשביל עסקי ההברחה. פקיד מכס זקן, שתפקידו היה לבקר את הספינות העוגנות במקום, לא היה מוכשר עוד, בגלל זקנתו המופלגת, לטפל ולבוא בכל חלקי הספינה והוא בקשני לעשות את הבקורת הדרושה במקומו. הוא הוסיף, שברור לו בהחלט שאיננו מבריחים. כמובן, שלא יכלתי לאכזב את אמונו בי ולא מצאתי מאומה לאחר בקרתי המדויקת.

בשעת בקורי על היבשה הכרתי לדעת אשה אנגליה יפהפיה, שעבדה באחד הבָּרים, והיא כבשה את לבי בסערה. עתה נוסף להן להפלגות לויסביץ' גם טעם משלי, ומצאתי פתאום שאין עבודתי משעממת כל כך. חוץ מזה יצא לו למקום הזה שם טוב בגלל תות השדה, מאכל התאוה שלי. הכל היה נאה ויאה בשבילי. דבר המובן מאליו, שמסעי־התענוגות האלה בלעו כסף הרבה, מה שגרר אחריו ממילא הגדלת המחזור של סחרנו, עד אשר ביום לא עבות אחד באה עלינו הפתעה כדלקמן:

חדרנו בספינתנו לתוך שפך הנהר, ומדריך הספינה המקומי, אשר זה זמן ממושך היה מקבל את הסיגרות שלו באוצרנו, כבר עלה על הספון. הוא רמז לנו, שמשהו אינו בסדר באותה ויסביץ‘, ואם יש מקצת יי"ש בספינה מוטב שנשפוך אותו בעוד מועד לתוך המים, לפני שיקרה משהו בלתי צפוי מראש. הוצאתי צו מתאים לכל מלחינו, אבל, לדאבוני הרב, התרשלתי לבדוק אם בוצע הצו הזה או לאו. מובן מאליו, שרב־החובל וגם אני שפכנו את המלאי שלנו עד הטפה האחרונה והתקרבנו ללא הרגשת חטא ופשע לויסביץ’. משהטלנו את העוגן ליד הטַיֶלת הרגשנו בחבורות של פועלים, שעמדו והסתכלו מתוך שלוה בתמרוננו. בו ברגע שהספינה נקשרה למקומה התנפלה קבוצה של עשרים וחמשה אנשים מבין הפועלים האלה על הספינה והודיעו לנו שכולם פקידי המכס ופתחו בבדיקה קפדנית ומומחית בכל רחבי האניה למעלה ולמטה. כמה מן המלחים לא מלאו את הפקודה, ולא עברה שעה מועטה והחלו להופיע לעין כל בקבוקי קוניַק ותיבות של סיגרות וטבק, שנמצאו על ידי ה„פועלים“ הללו. כל הסחורה הזאת הוחרמה מיד, ועל הספינה הוטל מעצר.

למחרת לפני הצהרים נתקיים המשפט. שלשה מחבר המלחים שלנו כל נקנסו בקנסות כסף גדולים [השיבוש במקור]. לאות שותפות נאספו סכומי הקנסות חלק כחלק מבין כל אנשי הספינה. בזה נסתימה פרשת ההברחה לויסביץ‘, מפני שלדאבון כולנו העבר פקיד המכס הנאמן ממשרתו לרגל גילו המופלג. כשחזרנו לבריגה נודע לנו, שבעל ספינתנו כבר ידע את כל פרטי המקרה. הוא הכריז, שאם יעיז שוב אחד מאתנו לקחת אתו בקבוק קוניק לספינה, מייד יפוטר מעבודתו. והנה דוקא לאחר התראה זו נתחדשו מעשי ההברחה כהלכה, אם כי ויסביץ’ זו הוצאה מן המחזור.

נמל מטרתנו הבא היה בונס בסקוטלנדיה, בה התודענו לשלש בנות צעירות יפיפיות. לשם גִוון כל שהוא של חיינו – ההברחה פג חִנה בעינינו – הזמין אותן רב־החובל שלנו, שהיה חובב סעודה כהלכה, לארוחת־ערב. חוץ ממנו נוכחו בשעת הסעודה המהנדס הראשי, אחד מסוחרי ספינתנו, אזרח בונס, בעל אשה ובנים, ואני. לאחר סעודה טובה ושמנה מתובלת במשקאות חריפים הרבה נתהוה מצב רוח עליז וחם, והבנות עברו במקצת על מדת צניעותן. ומכיון שהחלוקה לא היתה נוחה ביותר, ארבעה נגד שלש, החזרנו את הסוחר שלנו, שהיה שכור כלוט, בשעה מאוחרת הביתה וזוגתו קִדמה את פניו בקולות וברקים ונתעוררה שערוריה מאין כמוה. אנחנו נרתענו חיש־מהר וביקשנו מפלט באניתנו, כמובן בלוית הבנות החמודות.

למחרת היינו לשיחת היום בעירה. בקצר־רוח חכינו לפקודת ההפלגה. הרמנו את העוגן והמשכנו את דרכנו לנמל קטן אחר באותה סביבה, בשם מטיל. לשם זהירות מובנת לקחנו את הגברות אתנו. כשהשלכנו שם את העוגן, הגיע לידי ריב חריף בינינו ובין שלטונות החוף, מכיון שלא רשמנו את נוסעי ספינתנו כחוק. קצין הביקורת הבריטי, אשר לשם פיוסו רִכַּזנו מסביבו את שלש היפהפיות שלנו, השיב לבסוף את חמתו, עצם עינו האחת כלא רואה וכמבין לרוחם של יורדי־ים קשי־גורל, עשה עמנו חסד. ואשר לגברות עצמן, נאלצנו להעלותן על היבשה, והן נצטוו בו במקום לחזור לבונס.

בשובנו לבריגה קבענו לשביעת רצוננו, שבעל החברה לא ידע, לפי שעה, מאומה מהמאורעות, שעברו עלינו הפעם. הועברתי לאניה אחרת, „ניוֹבֶּה“ שמה, גדולה יותר, לשם מלוא מקומו של קצין אשר חלה פתאום. אניה זו נראתה בעיני יותר מאותה סירה בזעיר אנפין, ששֵׁרַתּי עליה עד עכשיו – ה„ניובה“ היתה בת אלף ושמנה מאות טון, – אולי גם מפני העובדה שהפלגנו הפעם לנמל סונסי, שהחיים שם היו יותר מענינים מאשר בנמלים הקטנים. לאחר החלמתו של אותו קצין חזרתי ל„סחלדיול“, והפלגנו בה עכשיו לנמל אֶדינבורג.

ה„סחלדיול“ היתה ספינה שיכלה להתגאות בחמשים שנות שרותה ברחבי ימים. משקלה כלשעצמו עלה למעלה מן הראוי וכן הגיעה ארובתה לגובה בלתי מצוי. כל אלה הכבידו על תנועת האניה בשעת סערה. יודעי דבר נבאו לה לפני כמה שנים, שבאחד הימים תתהפך על פיה. אך לתמהון כולנו היא החזיקה מעמד באמץ הראוי לתשומת־לב. כמעט לפני כל הפלגה נסינו להכניס שווי משקל נוח יותר. כך, למשל, הורדנו את סירת ההצלה עם מוטות הברזל שלה מן הספון הגבוה והעמדנו אותה בחלק הקדמי של הספינה מעל לפתח ההטענה. אך כל האמצעים האלה לא הספיקו.

בשעת הפלגתי הראשונה, לאחר שובי ל„סחלדיול“, נתקלנו בים הצפוני בסערה עזה. האניה נטלטלה בכח רב כזה, עד שרק בקושי אפשר היה להחזיק מעמד עליה. בעינים חשדניות עקבנו אחרי הארובה, שבכמה מקומות כבר נפל בה הרקב. בשעה אחת־עשרה בלילה סער הים מאד, והאניה נטתה הצדה תוך גניחות וחריקות משונות. הארובה, שנחלשה מרוב זקנה, נכנעה לגורלה ונפלה ברעש גדול אל מעבר לספינה לאשרנו נִתקו את חוטי הקשור שלה עוד קודם, כשראינו שהיא מתחילה לנטות הצדה, והסתלקותה עברה מבלי לגרום לנו נזקים נוספים. עתה התפטרנו ממשא מיותר והספינה הישירה את מצבה. אמנם תמרות האדים השחורים התעלו מאולם המכונות ונִשאו ישר אל פנינו, ואין ספק שלא נעשינו יפים יותר, אלא שהיינו במשהו מובטחים יותר מפני הסערה. באֵחור נִכר הגענו למטרתנו, טענו את המטען לבריגה, כדי למסור את הספינה לתקון וכבר שמחנו מראש על ימי ההבראה, המחכים לנו עד אשר יתקינו את הארובה החדשה. אכן האכזבה שנחלנו היתה מחפירה ביותר. משהגענו לבריגה, כבר היתה ארובה מוכנת ומזומנת לפנינו ובמשך יומים הוצמדה למקומה הקבוע. לאשרנו היתה ארובה זו קצרה יותר מן הקודמת והיינו בטוחים יותר מעתה ביציבותה של הספינה.

ערכנו כמה הפלגות במזג אויר נאה וכשהגענו ביום ראשון אחד לנמל בריגה, כבר חכה לנו על הרציף בגשם הדולף בעל הספינה, כשהוא מצויד מטריה ענקית, והודיע לנו הודעה בלתי נעימה ביותר, כי עלינו לטעון מיד את מטעננו ולהפליג ללונדון. עד כדי כך היה בעל הספינה נחפז בפקודתו, עד שמטען המַקַדַם נשפך ללא הקפדה, מבלי לפזרו כראוי על פני הספינה. אך הוכנס טון החצץ האחרון לתוך בטן הספינה וכבר נאלצנו לעזוב את הנמל ולהפליג עם המטען ללונדון.

מזג האויר הורע בינתים יותר ויותר. כשעברנו את התעלה ליד זבריגה כבר סער הים מאד. ביחוד נעשה הדבר בלתי נעים בשעה שרצינו לחתור ולעבור את דֳּכי הים, מפני שאז הוכרחנו להעמיד את הספינה לרוחב הגלים. רב־החובל החליט על אף הכל להמשיך בשיט, מכיון שבהצליחו לעבור את דכי הגלים, יִשאר הים הסוער מאחורינו, בכוון האניה שלנו, ואין בטוח מזה בשעת סערה.

אני נצבתי יחד עם רב־החובל על גשר הפקוד וכבר הגענו לשיא דכים של הגלים. לדעתי היתה יציאה זו מן השטח הנסער כמונחת בקופסה, ופניתי לי לתא משכני כדי להתכונן למשמר הבא. אך נכנסתי לתוך התא אשר מתחת לספון הראשי, והנה נדחפה הספינה דחיפה חזקה ונטתה בחזקה לצד ימין. בו ברגע פרצתי החוצה על מנת להגיע לגשר הפקוד, והנה מכה חדשה עד שנזדעזעו אמות הספים והאניה נטתה כמעט לגמרי על צדה. בקושי רב גחנתי מקרן הזוית שלי שאליה הוטלתי וזחלתי על ארבעתי לעבר גשר הפקוד. המשוטאי שמִהר לעזרת רב־החובל, שוב לא יכול להניע את ההגה, ומיד נוכחנו לדעת, שכל תמרון מצדנו להגיע לים הפתוח נידון מראש לכשלון. שיתקנו מכונה אחת ונסינו להסב את הספינה לעבר הנמל. גם בזאת לא הצלחנו, מכיון שהספינה כבר נחה במצב מאוזן והמים התחילו לחדור לתוך אולם המטען הפתוח.

חדלנו מנסיונותינו, שאין להם שחר, והתחלנו לצפור צפירות איתות, כדי להחיש לנו עזרה. ספינת דיג ממונעת הרגישה בנו מיד ואמרה למשכנו בחבל אל הנמל. יחד עם אחד המלחים טיפסנו ועלינו על הספון הקדמי כדי לזרוק חבל לעבר ספינת־הדיג, אך לא הצלחנו, כי בינתים הִפנו הגלים את ספינתנו לצד היבשה, והיא שטה לאטה לעבר החוף, המקום המוגן מפני הדכי. בשעה שעליתי לספון הקדמי, זז המטען כולו הצדה, הספינה נטתה עוד יותר למטה, והמים כבר חדרו לתוך הארובה. את המלח שהיה אתי, שלחתי מיד חזרה. ספינת־הדיג נתפחדה והרחיקה את עצמה מספינתנו.

בינתים התקרבה ספינת ההדרכה ונתעכבה מאחורי ספינתנו. רב־חובלה פנה לאנשינו וצוום לקפוץ אל מאחורי הספינה המימה. ואחר־כך הוציאם משם אחד־אחד. נוכחתי לדעת, שאין לי כל סיבה להשאר יותר במקומי, מכיון שלא היה בידי לעשות דבר, וגם נשקפה סכנה שהספינה תתהפך בכל רגע על פיה, על כן חזרתי בקומה זקופה על גבי קיר האניה, שנחה לרחבה במאוזן, כמי שצועד לו בבטחה על גבי מדרכה. לא הבנתי בשום אופן מפני מה אין הספינה מתהפכת. חברי כבר הספיקו לקפוץ כולם לתוך המים, והספינה היתה שקועה עד כדי שני שלישֶׁיה בתוך המים ונשארה מוטלת במקומה מבלי לזוז. ספינת ההדרכה נגשה במישרין לאחורי ספינתנו, עד שיכלתי בקפיצה להגיע אל ספונה, בחסכי על ידי כך לעצמי אמבטיה ימית.

מיד דאגו ללגימת רוּם בשבילנו, שהשיבה את נפשנו לאחר המאמצים והרוגז שעברו עלינו. עכשיו נתברר משום מה לא נתהפכה הספינה לגמרי. היא נשארה מונחת על גבי שרטון של חול, שהשתרע לפני החוף בעומק, שהתאים לרוחב שני השלישים של ספינתנו. וזה היה מזלנו. אחרת אין ספק שהיינו מתהפכים יחד עם ספינתנו, ואין זה מן התענוגות הגדולים, ביחוד בשעת סערה בים. לפי שעה נאלצנו להפקיר את כל חפצינו, מכיון שכל התאים שבאמצע הספינה היו שטופים במים. חוץ מזה המשיך הים להכות גלים. על כן עלינו על היבשה.

רב־החובל שלנו הודיע מיד על המקרה לבעל החברה, ולמחרת הופיע האיש בלוית המפקח שלנו וסוכן בטוח בנמל זיבריגה. הרמנס הכריז בו במקום לפני הסוכן, שהספינה אבודה כולה; לעומת זאת עמד הסוכן על דעתו, שיש להצילה וגם אפשר להצילה. ומכיון שלא הגיעו לידי הסכם, מן ההכרח היה לשמור את הבעלות על שבר הספינה. לשם כך דרוש היה שאחד מקציני הספינה ישאר בקרבת המקום, כדי להכריז על בעלות זו, כשיהיה צורך בכך. תפקיד זה הוטל עלי. רב־החובל מסר את הודעתו לפני שלטונות הצי, כיצד עלינו על השרטון וכולי, חבר המלחים סולק הביתה, פרט לשנים מהם שצורפו אלי, הקצין השומר על עניני חברתו. וזו היתה עבודתנו: כל יום היינו יוצאים לשבר הספינה, קושרים אליה פנס ירוק לסמן ואחר־כך היינו חוזרים ליבשה. היתה זו תקופת חיים מצוינת ביותר: עבודה מעטה, משכורת מלאה, אכסון באחד מבתי־המלון הטובים ביותר על חשבון החברה, ללא חשש של פטורים מהעבודה במשך כמה חדשים ויציאה לקיטנה ולמרחצי הים הסמוכים. בקצור, לא היה על מה להתאונן.

בימים הראשונים עשינו נסיונות הצלה על דעת עצמנו, כלומר, הייתי יוצא לספינה בלוית שני המלחים, כדי להציל על ידי שחיה וצלילה כל מיני חפצי־ערך, תעודות ושטרות. הצלה שיטתית לא עמדה על הפרק כל זמן שלא נגמר המשא־ומתן עם חברת הבטוח. בכל זאת הספקתי להציל משם כמה מחפצי הפרטיים.

בין השאר בקרתי אצל רופא בעיר בְּלַנקֶנבֶּרגֶה, אחד מידידי הותיקים. הוא שמח מאד לראותני לאחר הפסקה ארוכה וספר לי בין השאר, שהוא מטפל כעת בהתקנת קַבַּרֶה במקום הרחצה הימי הזה. ומכיון שהוא זקוק למנהל מסור למוסד החדש הזה והיה בוחר לשם כך בידיד ישן ומסור מאשר באדם זר, הציע לי את המשרה הזאת. כ„מומחה“ בעל ותק – הלא כבר נהלתי בַּר בניו־יורק –, וכמי שעתותיו בידו, הסכמתי להצעה. פעולה חדשה זו ניתנה להתאמה ל„עבודה“ שלי בזבריגה. כך נהפכתי למנהל קברה למשך עונה אחת.

משרה זו גרמה לי הנאה רבה, ועמלתי כהלכה להפוך את המוסד הזה למכניס רוחים ולהרבות את השמחה בתוכו. ערכתי כל מיני תחרויות של פיז’מות, בגדי־רחצה, תחרויות־יופי של נשים, של גברים וכל מיני תענוגות ברבים, שכבשו את לב הצבור. הקַסינו המקומי נאלץ לחקות את המצאותי, עד שנתמלאתי יוהרה כאותו טווס. מי שזכתה בהתחרות־היופי שלנו, נערה יפה באמת מבנות בלנקנברג, נקראה מאז בשם גב' פירוקט – שם הקברה שלנו –, נתפרסמה בעתונות, וכפי שנודע לי אחר־כך זכתה גם להצלחה רבה על פני במת התיאטרון. שמשתי כבמאי, מחלק תפקידים, שופט למתן־פרסים, חתמתי על חוזים עם האמנים, בקרתי את המלצרים – בקצור, התנהגתי כמנהל קברה אמתי ומנוסה. האולם היה ערוך ומרוהט בטעם רב, כולו בשני צבעים – בכסף ובאודם. למסבות־התה בשעה חמש אחר הצהרים הונהגו מחזורי כלים שבועיים, כל יום הוגשה מערכת כלי שלחן חדשה. קהל המבקרים היה מורכב מן המכובדים בין אורחי הקיטנה. היתה לנו הצלחה עצומה. לזבריגה הייתי בא פעמים או שלש פעמים בשבוע, כדי לבקר את המצב ולראות אם האניה במקומה ואם מילאו אנשי את המוטל עליהם, כלומר, אם קשרו את הפנס הירוק אל הספינה.

לאחר שלשה חדשים בא הקץ לכל התפארת הזאת. הגיע סוף העונה, ואני חזרתי לזבריגה. בינתים נסתים המשא־ומתן בין החברה ובין חברת הבטוח, ששִׁלמה את סכום הביטוח המלא, והספינה הועברה לרשותה. היא מצדה מסרה אותה לפירמה, המטפלת בשליית אניות מן הים. אחרי־כן הגיע לאזני, שפירמה זו הפסידה כסף הרבה בעסק הזה. היא נסתה להעלות את הספינה על ידי פריקת המטען שבתוכה. תחילה הצליח הדבר בידה, אבל מיד לאחר שפורק המטען והספינה העלתה למעלה, התחוללה סערה גדולה שנפצה אותה לרסיסים.


 

יב. טבח המוני בים הקרח    🔗

הוזמנתי על ידי החברה לבוא לנמל בריגה וקבלתי משרת קצין ראשון באחת מאניותיה הנאות ביותר בשם „לֶסטרִיס“, בת אלף ושש מאות טון. תחילה הוטל עלי לשמש בה כממלא מקומו של רב־החובל ולהכשירה להפלגה בים. עבודה זו נראתה חשובה מאד בעיני וידעתי להעריכה כראוי. זו היתה אניה יציבה מאד, שמקודם השתיכה לחברת הרכבת האנגלית. חבר המלחים היה בן עשרים איש והכשרנו אותו לתפקידו במשך ששה חדשים, דבר שנחשב לשיא בתנאי הזמן ההוא.

בשעה שהיינו עסוקים בעבודה, הופיע במספנתנו רב־חובל נורווגי בשם לִנְדְסְטרֶם, שהציע למנהל חברתנו לצַיֵּד אניה אחת, על מנת להפליג בעונה הבאה לצֵיד כלבי־הים בניו־פונדלנד. רעיון זה מצא חן בעיני הרמנס והחליט להשתמש לשם כך באניה „לֶסטְרִיס“. אך מכיון שהעונה היתה עדין רחוקה, הפלגנו לפי שעה בדרך הישנה שלנו לאנגליה לנמל סוונסי.

זו היתה צריכה להיות הפלגת הנסיון של „לסטריס“, על מנת להווכח מהו כושר שרותה למרחבי ימים. היינו בטוחים, שתוכל לעמוד בהצטינות במבחן זה. מהירותה הגיעה כדי שנים־עשר מיל לשעה. מזג האויר נעשה סוער מיד לכניסתנו לתעלה האנגלית, ועוד באותו לילה, בעברנו את מעבר בריסטול, היתה סערה עזה מאין כמוה. משברים שגבהם כגובה בית זעזעו את האניה, אך היא החזיקה מעמד מאין דוגמתה. כשעמדתי לקבל לידי את המשמר צעק אלי ההגאי, שאין ההגה נשמע יותר לידיו. קלקול בהגה שיך לדברים המסוכנים ביותר העלולים לקרות באניה. שלחתי מיד את הקצין השני, שעמד אתי על גשר המפקדים, על מנת לקבוע את מדת הנזק ובו בזמן הודעתי לרב־החובל על המאורע וגם הוא הופיע מיד על הגשר. האניה עמדה ברוחב, וכולנו היינו מחוסרי־אונים כלפי הים הסוער. התגלגלנו מצד אל צד, והמשברים שטפונו בלי הפסק. נודע, ששלשלת ההגה נותקה מן התוף, אולם, למזלנו, רק במקום שהשרשרת מגעת לתוך אולם־המכונות. פקדתי מיד על כל חבר המלחים שלי להתכנס יחד ובכחות משותפים הצלחנו לחבר שוב את השלשלת אל התוף. הברגנו את הבורג בחזקה, ולאחר עשרים רגע של עבודה מאומצת התחיל ההגה לפעול כמקודם ואמנם כבר הגיע הזמן לכך, מכיון שאניתנו, שהיתה נתונה במצב אפקי, לא היתה יכולה לעמוד בשום פנים במשך זמן רב נגד משברי הים הסוערים.

לאחר שיכולנו שוב לנהוג באניה קבענו שהננו נמצאים בחוג הראיה של מגדלור לונגפלו. כפי שנודע לנו אחר־כך, ירדה למצולות באותו מקום, כשעה לאחר שקבענו את הקלקול באניה, אנית־קיטור כבת ארבעת אלפים טון. על אף הסערה המשתוללת שטנו במהירות של ששה מילים לשעה. הוטל עלינו להחליט מיד מה הכיוון שאנו רוצים להמשיך בו. נמל סוַנסי נסגר תמיד בשעת סערה. מקום המפלט, האי בירד, החשוב מאד בשביל האניות בשעת סערה, ודאי מלא עכשיו עד אפס מקום. אמנם כפי שנודע לנו לאחר הסערה, עגנו בו אותה שעה שבעים וחמש אניות. על כן החלטנו לשוט דרומית לחוף סונסי, המוגן מפני סערות הצפון, הלוך ושוב לאט־לאט, עד אשר תחלוף השואה. שני ימים שלמים בלינו בדרך זו, עד אשר נחה במקצת הרוח ובקשיים רבים יכולנו להכנס לנמל סונסי, בו מצאנו מספר רב של אניות שניזקו קשה. אניתנו עמדה בהצלחה רבה במבחן הסערה, ומצבה היה ללא פגם.

לאחר „מבחן האש“, יותר נכון מבחן המים הזה, לא נתעורר בלבי כל פקפוק בדבר השתתפות ה„לסטריס“ בהפלגה דרך האוקינוס לניו־פונדלנד. בבריגה התחילו ההכנות לצאת „משלחת אירופית ראשונה לציד כלבי הים“, כפי שכֻּנתה הפלגה זו בפי כל, והאניה הותקנה במיוחד לתפקידה החדש בהנהלת מומחה נורוגי, רב־החובל לינדסטרם. לפי הוראותיו הוטל עלי לפקח על כל העבודות המוקדמות להכשרת האניה לציד כלבי הים.

הכרח היה להגביה במדה נכרת את שני התרנים, להגביר את כח משדר מַרקוני, כדי לאפשר קשר תמידי עם בריגה במשך כל ימי הנסיעה. בספון־הבינים ובספון הסכך הותקנו דרגשי עץ בשביל חמש מאות צַיְּדי הכלבים, שהיו צריכים להצטרף אלינו בניו־פונדלנד; הוגדלו מתקני המטבח לשם כלכלת מספר רב כזה של אנשים; כל רצפות הברזל צופו לוחות־עץ, מפני שהצידים, המצטרפים אלינו, לבושים מדי־ציד מיוחדים, ובמשך כל ימי הציד, כלומר במשך הרבה שבועות, אינם פושטים אף חלק ממלבושם המיוחד, אינם חולצים אף את מגפי הים הגבוהים שלהם, שסוליותיהם ועקבותיהם מסומרים במסמרי ברזל חדים, כדי להקל על תנועתם ולעשותה יותר בטוחה בשעת הליכה על גבי הקרח. באולמים שבתחתית האניה נאצר מלאי גדול של מצרכי מזון שונים, ובין המעברים של ספוני־הבינים הוצפנו רובים ותחמושת. ברגע האחרון הוטענו בתוך שני אולמים גושי־קרח גדולים, שהיו צריכים לשמש אחר־כך מי שתיה כדי לחסוך את השמוש במיכלי־מים. התאים שבאמצע האניה הופרשו לשלשת רבי־החובל – לקברניט שלנו, למומחה לציד כלבי־הים, לינדסטרם, ולמורה הדרך במשטחי הקרח וכן לשלשת הקצינים וחבר המלחים שֶׁמָנה עשרים ואחד איש.

משהוכנה אניתנו להפליג על פני האוקינוס, כבר היתה עונת ציד כלבי־הים בעצם תקפה. הגענו למימי ניו־פונדלנד באיחור של חדש ימים. את כלבי הים אפשר לצוד רק כשהם צעירים. בגיל זה הם מתגודדים בתקופות שנה מסוימות במשך חדשים ימים, במאות אלפיהם על פני שדות הקרח, עד שהם גדלים במקצת ומעתיקים את משכנותיהם למים. והנה כיצד נערך הציד: האניה מובאת על ידי מורה־הדרך המיוחד לאחד משדות הקרח, המכוסה כולו כלבי־ים, ושם עוגנת. מיד לאחר־כך קופצים חמש מאות הצידים, המזוינים באלות, מספון האניה על הקרח, מתפרצים לבין כלבי־הים כפראי־אדם משתוללים ומפילים מהם, על ידי רִצוּץ חוט־השדרה, חללים חללים. לאחר ציד הנמשך יום שלם, נאספות החיות האלה ומוטענות באניה. ארכו של כל כלב־ים כזה הוא בערך מטר וחצי.

סכנה רבה נשקפת תמיד לצידים בשעת עריכת הציד הזה. יש ולפעמים פורצת סופת־שלג איומה, הבאה באופן בלתי צפוי כל כך, שאין הצידים מספיקים לחזור לאניתם. וכן יכול לקרות שבר בשדה הקרח, וחלק ממנו, שעליו נמצאים הצידים, יתחיל לשוט ולהתרחק מן האניה. כאן תלוי הדבר בהרבה בכשרונו של מורה־הדרך. לאחר שהצידים עזבו את האניה בפקודו של מנהל הציד, על מורה־הדרך להשגיח היטב־היטב אם אין סערה מתרגשת לבוא וכן אם אין צפוי שבר בשדה הקרח. תפקידו של רב־החובל הוא למנוע את קפאון האניה. באופן כזה צריכים שלשת רבי־החובל האלה לפקוח את עיניהם יפה־יפה, לשים לב לכל, כדי להצליח בשליחותם ולמנוע אסון.

אם רואים ברכה בציד, כי אז טעונה האניה בסוף העונה על גדותיה והעסק כולו נוחל הצלחה רבה. הצידים אינם מקבלים משכורת קבועה, אלא הם שותפים לציד לפי אחוזים מסוימים. הם באים אחר־כך על שכרם ומועלים על החוף בניו־פונדלנד. לבסוף חוזרת האניה לנמל מוצאה.

בשעת הפלגתנו מבריגה נצטוינו להחיש את השיט עד כמה שאפשר, מכיון שכבר אחרנו את המועד. הוטל עלינו לצוד לכל הפחות ארבעים אלף כלבי־ים לשם הוצאות המשלחת. בשעת העדרנו נהפכה אנית הקטור „סחלדלין“ בת שנים־ער אלף טון, לאנית מטבח, כלומר הועמדו על ספונה דוודים עצומים, שבהם עמדו לבשל את כלבי־הים הנצודים, כמובן לאחר פשיטת עורותיהם יקרי הערך. לאחר הבשול מתהוה מין שומן, שמשתמשים בו למטרות שונות, על פי רוב ליצור מרגרינה בגרמניה. בשול זה מן ההכרח היה לעשותו על גבי אניה, מכיון שריח השומן הוא חריף עד כדי כך, שאי אפשר היה לקבל רשיון מעירית בריגה לבשל את כלבי הים על היבשה. חוץ מזה עגנה לה האניה הזאת בין כך באפס מעשה בנמל, ולא היה בכך כלום אם ניצלו אותה מעט.

השיט על פני האוקינוס האטלנטי עבר בשלום, ולאחר שנים־עשר יום הגענו לניו־פונדלנד. תחילה הניחו מכשולים בדרכנו ולא נתנו לצידים לרדת בספינתנו. הסיבה היתה נעוצה בחדירתנו למקצוע ציד כלבי־הים, שהיה עד עכשיו זכותם המוחלטת והיחידה של אנשי ניו־פונדלנד, והם ראו בנו מתחרים בלתי הוגנים. לאחר משא־ומתן ממושך עם שלטונות העיר איסט־לונדון, ניתן לבסוף לאנשים להצטרף אלינו. אף כי כולם הם ממוצא אנגלי, הנה בכל זאת היה עורם צהוב וקוי פניהם קבלו אופי מונגולי. דבר זה נבע, כנראה, מנשואי התערובת עם האסקימוסים וממשיחת הפנים בשמן הדגים. אך מבנה־גופם איתן, והם גבוהי קומה כולם. בשום פנים לא הייתי רוצה לבוא לידי סכסוך עם צַיַּד כלבי־ים כזה.

הפלגנו עם זרם לַבְּרַדור כדי להתחיל בציד, והנה אך הספקנו להגיע לשדות הקרח, וכבר טעמנו את טעמו של ה„בליזַרד“, זו סופת־השלג הצפונית. היא דומה ממש לסופת־חול, רק בהבדל זה שבמקום החול נישא ברוח השלג. הקור חודר לפני־ולפנים, אפילו דרך הבגדים העבים ביותר, נושמים בקושי, ואד הנשיפה קופא בתוך הנחירים ועל גבי השפתים. מי שזקנו מגודל מתהוים בו מיד אניצי קרח רבים, הראוּת מצועפת כולה, ומגששים כמו בתוך ערפל סמיך. לאשרנו נבנתה מחדש על גבי גשר המפקדים סוכת־הגה מוסקת יפה, שאפשר היה להחזיק בה מעמד במשך כל זמן הסופה. הצידים שלנו עוד לא הספיקו לעלות על גבי הקרח, והנה חמשה צידים מאניה אחרת נסחפו בשעת סופה זו עם שבר קרח מנותק ונתבקשנו באלחוט לחפש אחריהם. אמנם לא מצאנו אותם, אך לאחר כמה ימים מסרו לנו, שאניה אחרת הצליחה למצוא אותם ולאספם לתוכה. מדי שנה בשנה היו רבים מבין הצידים האלה נִספים באופן כזה בשעת עונת הציד, ואנו הרי נמצאנו רק בהתחלה.

במשך כל הזמן עמדנו בקשר מתמיד על ידי משדרנו עם אירופה. ללא הסוס אפשר לומר, שאניתנו היתה המצוידת ביותר ומתאימה לציד כלבי־הים מכל שאר האניות. במזג אויר נאה ביותר עָגַנּוּ ליד שדה קרח אחד. ביום הראשון של הציד הביאו אנשינו לאניה כשבע מאות כלבי־ים. התחלה נאה ומבשרת ברכה לעתיד. מיד בוקעו החיות האלה, הקרבים הוטלו לתוך הים, העור נפשט בזהירות ואחר־כך נצרר ביחד עם הבשר והעצמות בתוך הקרח.

מכאן ואילך עברו הימים ללא שנוי כל־שהוא, וגם תוצאות הציד היו דומות בערך. הצידים עבדו עבודה מאומצת כדי להשיג את המטרה הנכספת, אך לדאבוננו התחלנו במאוחר. בימים האחרונים התחילו כלבי הים לעזוב את הקרח ולצלול לתוך המים, ושוב אי אפשר היה למותתם באלות בלבד והכרח היה לירות בהם. עובדה זו גרמה מיד להקטנת מספרם של כלבי הים הנצודים. התוצאות הסופיות היו – עשרים וחמשה אלף כלבים במקום ארבעים אלף המקווים. לצערנו הרב, נורה אחד הצידים ונהרג על ידי חברו בשוגג. ששה כלבי־ים, שנועדו בשביל גן־החיות באנטורפן, נָצודו חיים והושמו לתוך סירות ההצלה שמלאנו אותן מים, והרבה התענגו על החיות המבדחות האלה. במשך הזמן עברו עלינו שלש סופות־שלג והאניה יצאה משלשתן בשלום גמור. הצלחת משלחתנו לא היתה מלאה, אך הוכחנו, שגם באניה הבאה מאירופה אפשר לעסוק בציד כלבי־ים מכניס רוחים, כמובן, אם מתחילים בציד מיד עם התחלת העונה. בעיקר צר היה לי לראות בצערם של הצידים, שלא השתכרו אלא כעשרים דולר במשך כל זמן עבודתם. לאחר שהעלינו את הצידים על החוף באיסט־לונדון, חזרנו בדרך לבריגה והגענו מלוכלכים ומזוהמים וגם עצובים מרוב געגועים, לאחר שנעדרנו במשך ארבעה חדשים. אחר־כך התחיל הבשול לשם יצור אחד המוצרים האיומים ביותר, שחטמי בני־אדם יכולים לעמוד בהם. הריחות, שהקרח בספינתנו עיכב את התפשטותם, פשטו עכשיו לעֳבָרִים, עפוש וסרחון יותר גדולים אין למצוא אף בשאול תחתיה.

ה„לסטריס“ נוקתה בשלמותה, ושוב נשתנו פניה תחת פקוחי והיו כפני אנית־משא רגילה. היה בזה משום מעשה החלמה בשבילי. עשינו כמה הפלגות לאנגליה ובחזרה, אולם העבודה בהעברת המשאות נתמעטה יותר ויותר, ומדי פעם בפעם הוצאו מן השרות הרבה אניות. גורל זה מצא לבסוף גם את ה„לסטריס“.

הועברתי לאניה „מרסל“, בת אלף ושמונה מאות טון, שגם היא היתה כבדה עד כדי כך, שיכלה לעמוד בהתחרות האניה המָּנוֹחה „סחלדיול“. בכל מזג אויר רע צפינו שתתהפך על פניה, וביחוד בשעה ששטה ריקה על פני הים. ואמנם קרה כדבר זה אחר־כך בשעת סופה קשה על פני נהר הטמזה. אז עלתה על שרטון של חול, ואחר כך, דחופה על ידי הסערה ששנתה את כִּווּנה, גם נתהפכה על פניה. תודה לאל, שאותה שעה לא נמצאתי בתוכה, אלא שטתי באניה „רֶנֶה“, האניה הגדולה ביותר של תחבורת החופים, בת אלפים וארבע מאות טון.

בינתים פשטה החברה סחלדלין, שלרשותה עמדו כמה אניות גדולות, את הרגל, והרמנס, אחד מבעלי החובות הגדולים שלה, קבל את האניות האלה בתורת פצויים. בין האניות היתה גם האניה „סחלדלין“, שהשתמשו בה כבאנית־מטבח לבשול כלבי־הים ועתה עגנה בנמל באפס מעשה, וכן האניה „סחלדליק“ כבת שמונת אלפים טון, שהובאה עכשיו לבריגה, כדי להכשירה לשתי הפלגות לאמריקה. העברתי אליה בתפקיד קצין ראשון.

לרגל צמצום בלתי פוסק של תנועת האניות והפטורים הרבים מבין עובדי האניות, פנתה התאגדות קציני הים הבלגיים בתביעה לממשלה, לאסור את העסקת הקצינים הנכרים באניות בלגיות. בעל החברה שלי, שלא היה תלוי כלל בממשלה, עמד על דעתו להעסיקני באחת מאניותיו ואף הצליח לקבל אשר על כך בבריגה. הפלגנו לנמל אמסטרדם לטעון מטען של אַנטרַציט בשביל ניו־יורק. בשעת שְׁהִיָתנו בהולנד מחתה התאגדות קציני הים הבלגיים לפני הקונסול הכללי, וליתר תוקף נמסרה העובדה שבלעדי נמצא באניה עוד קצין אחד בעל נתינות זרה. ההתאגדות הצליחה בהשפעתה על הקונסול להרחיק, לכל הפחות, אחד מאתנו. ומכיון שהקצין השני היה תושב ותיק יותר בבלגיה ושנות שרותו באניות בלגיות היו מרובות משלי, הייתי אני האיש שנאלצתי להסתלק ולוותר על מקומי. חזרתי לבריגה. כאן נוכחתי לדעת, שעמדת ההתאגדות החריפה עוד יותר ושהִיָתי בבלגיה אינה אלא ענין לזמן קצר ביותר. החלטתי, איפוא, להקדים ולעזוב את הארץ הזאת.


 

יג. על גבי קלִפַּת אגוזים לארץ ישראל    🔗

פניתי במכתב לארנולד ברנשטיין, ידידי הותיק מהמבורג, להביאני בחשבון בהתפנות אחת המשרות באניותיו. הוא השיבני מיד, שהמשבר בשיט בגרמניה גדול מאד, ושתים־עשרה אניות משלו – בסך הכל היו ברשותו שש־עשר אניות – כבר עוגנות בנמל קיל ללא עבודה. אולם על סמך השרותים הטובים ששרתי אותו בעבר הוא מוכן להעסיקני כמפקד המשמר בקיל, אף כי חלק נכר מרבי־החובלים שלו וקציניו הם מחוסרי עבודה. מיד נסעתי להמבורג.

כאן הודיעו לי, כי עלי לפנות במישרין לקיל – ברנשטיין עצמו יצא למסעיו, – וכשבאתי לשם קבלתי לרשותי את האניה „גירולשטיין“. שוב התחילו חיי עצלות. הטרידתני רק העובדה, שבמקום חבר מלחים רגיל – בלעדי היו רק מלחים ספורים באניה זו, – קִננו כאן עכברושים אין מספר. מכאן שעבודתי העיקרית היתה – ציד עכברים, המטמטמת פי כמה מציד כלבי־הים. וכדי לא להבטיל אותנו, קציני המשמר, לגמרי, נעשה בדק כללי בכל אחת־עשרה האניות. אך לא היה בזה כדי למשוך את לבי לתקופה ממושכת. מוטב היה לי להפליג על פני ימים רבים, מאשר לקנן בקיל זו ולצוד עכברושים באניות. לאחר שנה הוטב אמנם המצב בשיט לרגל שנוי המשטר בגרמניה – זה היה בשנת אלף תשע מאות ושלושים –, אך הטבה זו לא נועדה בשבילי. סכויי בגרמניה של היטלר היו מעטים ביתר ולכן החלטתי לעזוב את גרמניה לגמרי. חשבתי להגר לאמריקה, שבה נתקיימו עוד קשרי הרבים מימי שהיתי הקודמת שם, ויצאתי לברלין כדי להחיש את בצוע הדבר.

שם הגיעה לאזני השמועה על איש אחד בשם אלצנר, שיחד עם כמה עורכי־דין יסד בארץ ישראל את החברה המזרחית לאניות ועתה טיפל בגרמניה בהתקנת שתי אניות כדי לשלחן לשם בקרוב. בשעת שיחה באותו ענין תאר לפני הד"ר סינַטור ממשרד הסוכנות היהודית בברלין את הסכויים המזהירים, הנשקפים לי בתורת רב־חובל בארץ ישראל, כי חסרה שם כמעט כל התחרות במקצוע זה. הוא יעץ לי לפנות למר אלצנר, וכן עשיתי.

בשיחה עמו ספר לי מר אלצנר שהוא מטפל כעת בהכשרת שתי ספינות־מנוע קטנות בנות מאתים וחמשים טון כל אחת, ובשתיהן יתקין מנועי־בנז. בעוד זמן קצר יושלמו להפלגה וכבר חתם על חוזה עם אחת החברות על מנת להעבירן לחיפה. הוא הציע לי להפליג באחת מהן בתורת קצין ראשון, מכיון שרב־החובל יהיה ממונה מטעם החברה. בבואנו לחיפה יעזוב רב־החובל את הספינה ואני אוכל לבוא במקומו. כן מסר לי כמה ידיעות בדבר מצב שיט האניות בארץ ישראל, שעד אז לא היה לי כל מושג על כך, והחלטתי להצטרף למסע.

למחרת לויתי את אלצנר להמבורג ובגאוה רבה הראה לי את ה„צי“ שלו. התלהבותי פגה במקצת לאחר שנתגלו לפני ה„חפצים“ הזעירים האלה, שלפי ידיעותי הימיות, היה כושר שרותם קטן מאד. לעומת זאת נראו לי מנועי־הבנז, שאמנם עלו הון רב. ביחד עלתה כל אחת משתי הספינות האלה כדי ששים אלף לא"י, סכום דמיוני לפי תנאי הימים ההם. כאן התודעתי לרב־החובל יוהַנסן, שהתמחה בעיקר בהשטת ספינות גדולות וקטנות ממקום למקום, אפילו בתנאים החמורים ביותר.

השלמת שתי הספינות נסתימה בחודש נובמבר, העונה הקשה ביותר לשם מעבר מפרץ ביסקיי, שגם בזמן אחר אינו נחשב לנעים ביותר בשביל יורד הים. טעוני „ליפטים“ של עולים עד אפס מקום הפלגנו בששי בדצמבר ואתנו רב־חובל אחד, קצין אחד ושמונה מלחים. שם ספינתנו היה „דורה“, שם האניה־האחות, שהפליגה כמה ימים לפנינו היה „קרולה“. עגנו בנמל קוקסהַוֶן מתוך צפיה למזג אויר יפה ככל האפשר. פעמים נסינו להפליג למרחבי הים, אולם הוכרחנו לחזור בגלל סערות קשות, לאחר שכבר הגענו לאי הֶלגולנד. הספינה „קרולה“ כבר הספיקה בינתים לעלות על חוף הולשטין ונגררה לנמל טונדרן לשם תקונים הכרחיים.

רק בפעם השלישית הצלחנו לצאת למרחבי הים ולעבור את הים הצפוני. אמנם החלטנו להטיל את עגננו ליד סלע בישוף ושם לחכות למזג אויר טוב, כדי לעבור את מפרץ ביסקיי בהצלחה. היה אתנו משדר רדיו ויום יום קלטנו את הידיעות על מזג האויר. משהגענו לסלע בישוף, הגיעו אלינו ידיעות טובות, ומשום כך המשכנו את השיט ללא הפסקה. הצלחנו לעבור בשלום את המפרץ הזה. יומים אחר־כך טבעה באותו מקום אניה גדולה.

ליד חופה של פורטוגל תפשתנו סערה כבדה, שבאה מצפון־מזרח. אמרנו לסור לנמל ליסבון, אולם מורה הדרך האחרון כבר עזב את הים בשעה שראינו את הנמל מקרוב. משום כך לא היתה לנו ברירה אחרת אלא להמשיך בדרכנו. היו לנו כמה מפרשי־עזר, ופרשנו אותם כשהם מתוחים ביותר, כדי להגדיל את המהירות, ואמנם טסנו ממש כאניה מהירה עם הרוח לאורך חופי פורטוגל. כבר ביום התשיעי להפלגתנו מקוקסהַוֶן עברנו את מיצר גיברלטר. לא הטלנו את העוגן בכונה לנצל כראוי את מזג האויר הנאה.

בנסיעה מהירה ונעימה המשכנו את הדרך ועוד מעט וחזינו את מַלטה עולה לקראתנו מתוך המים. כשהמשכנו לשוט בקרבה יתרה לחוף, הרגשנו שהעומדים על החוף עוקבים אחרינו בהתענינות רבה, אולם לא שמנו לב לכך. אך עוד מעט ונודעה לנו סבת תמיהתם. בשעות הצהרים התחילה הרוח לנשוב בחזקה ומיד התחיל הים לסעור, ושוב לא היתה כל אפשרות להמשיך את השיט. בשעה חמש אחר הצהרים הפסקנו את התאבקות־השוא שלנו וחזרנו בדרך למלטה. והואיל ונמל מלטה סגור בלילה, נאלצנו לשוטט בסערה הלוך ושוב במשך כל הלילה. מעשה זה אינו מן הנעימים ביותר. למחרת בבוקר נכנסנו לנמל, ונודע לנו מפי מורה הדרך, שבאי לא יכלו להבין בשום פנים כיצד אמרנו להמשיך בדרכנו בידענו את הסערה שתפרוץ בקרוב, ומכאן ההסתכלות התמוהה בנו ובספינתנו. לא הרגשנו באותות האזהרה שנִתנו לנו, מפני ששטנו סמוכים מדי לחוף האי.

היינו עייפים עד שנאלצנו לנוח במשך כמה ימים כדי להחליף כח, אולם נתברר, שבסך הכל יש בכיסנו כחמשים מרק. והנה עמד לימיננו סוכן אניות אחד, שידע יפה את רב החובל שלנו, שלעתים קרובות היה שוהה במלטה. הוא דאג לכלכלתנו וגם למעט כסף. ואכן היתה זו מתנה מן השמים לזכות שוב בבשר טרי וירקות רעננים בצרוף מנת היי"ש הנכספת. לאחר שלשה ימים חלפה עברה השואה, ועזבנו את החוף מכניס האורחים הזה.

אך לא נתן לנו להרחיק לכת. לאחר ימים אחדים עברנו את העיר ביזרטה בטוניס, זה הנמל הצבאי הצרפתי, והמשכנו את דרכנו לאורך החוף, עד אשר בשעת הצהרים שוב נִשאה לעברנו סערה קשה. נסינו להמלט מפני המשברים הסוערים בהתקרבנו עוד יותר לחוף, כדי לחפש שם מגן, אך מיד נוכחנו בשגיאתנו. מעבר להרים הנִשאים נשבו רוחות גלישה חזקים, שהצליפו על פני החוף בכח רב כל כך, עד שנדמה היה ששדה קרחונים לפנינו. הקצף הלבן כסה כליל את הגוָן הטבעי של הים. היה זה מחזה נאה אך מסוכן. מיד הפנינו את הספינה לצד הים ופנינו לעבר ביזרטה כדי לחפש שם מפלט עד יעבור זעם.

לאחר התאבקות קשה במשך שש שעות הגענו לשם. נמל זה היה כרגיל סגור בשביל אניות סוחר, אולם לרגל תנאי מזג האויר המיוחדים הרשו לנו השלטונות להכנס לתוך החלק החיצוני ולעגון שם. בכיסנו נשאר עוד מעט כסף ממלטה ויכלנו, איפוא, לקנות על היבשה את אשר חשקה נפשנו. לאחר יומים הפלגנו שוב, והדרך נמשכה בשקט ובמזג אויר נאה עד בואנו לחיפה.

ביום העשרים וארבעה להפלגתנו מקיל נתגלה לנו השכם בבוקר, כעולה מן הים, הר הכרמל, זה ההר המבשר לבאים ממרחקים את מציאותה של ארץ ישראל. לא יכלנו להכנס מיד לנמל, מכיון שבאותו רגע התחילה רוח צפונית מזרחית חזקה נושבת, וזו הקשתה עלינו מאד את השיט. רק בשעה ארבע אחר הצהרים הגענו לנמל. צִפינו לקבלת־פנים סואנת מאין כמוה, ומה רבתה האכזבה, משנוכחנו כי אין שם אל לב. היה זה יום השבת, וכמובן שלא בא איש. ה„קרולה“ כבר עגנה בנמל – היא הקדימה אותנו ביום שלם – ואנו הטלנו את העוגן לצדה. שוחחנו על מאורעות נסיעותינו, וכמה וכמה בקבוקים, שקנינו אותם במלטה, יצאה נפשם בשעת מעשה. שבעי רצון מן המסע, שזה סִיַמנוהו, שכבנו בשעה מאוחרת לישון. כך עבר עלינו הלילה הראשון תחת שמי ארץ ישראל.

בימים הראשונים יצאתי לסיר את חיפה והסביבה. בעצם היה זה הקשר הראשון האמתי שלי עם היהדות ולא רק עם ארץ ישראל. מילדותי לא הבאתי עמי רכוש יהודי רב. הורי לא היו שומרי דת וברוח זו חנכו גם את ילדיהם. הם היו יהודים מתבוללים טפוסיים. בעבודתי כיורד ים נִתנה לי הזדמנות מעטה ביותר להתקרב ליהדות, מכיון שבמקצועי כמעט שלא היו מבני הדת היהודית, וכך נִתק ממילא כל קשר ביני ובין היהדות. גם הפלגתי לארץ ישראל היתה רק פרי ההזדמנות ואך ורק מתוך נמוקים מקצועיים בלבד ולא מפני טעמים ציוניים כל שהם.

והנה מצאתי את עצמי פתאם יושב בתוך חיפה העיר. בשום פנים לא יכלתי להתאושש מתמהוני בראותי מה פעלו בארץ ישראל הרוח היהודית והעבודה היהודית. איני יכול לומר אף זאת, שציפיתי להרבה פחות מזה. לא עלתה על דעתי כל הגדרה שהיא, מכיון שמימי לא הרהרתי על כך. זו הפעם הראשונה בימי חיי, שנתתי לעצמי דין וחשבון על משמעות הדבר – להיות יהודי. והייתי גאה על כך. הכרתי לדעת בני אדם, אשר עברו כל מיני רדיפות וענויים, שרק מוח מטורף יכול להמציא דוגמתם, והנה באו הנה ומצאו מולדת טובה יותר; וגם בני אדם אחרים, שבעצמם לא ידעו את הסבל, אולם החליטו לעזב את יבשת אירופה, שלא רצתה לראות בהם בני אדם שוים בזכויותיהם לאחרים ולהתחיל כאן את חייהם מחדש. הסתכלתי בהערצה בפני האכרים החדשים האלה, שמקודם היו רופאים, עורכי דין ומורים ואשר כח הרעיון הנעלה הניעם לבוא הנה להפוך בצות ומדבריות לשדות פוריים, וקִני קדחת לקיטניות. כשראיתי את הילדים ובאתי אתם בדברים, ידעתי, הנה כאן גדל ועולה דור יהודי חדש, בריא, רענן, אמיץ לב, ראשו זקוף אל על, כולו מוכן למלחמת הקיום הקשה ואחת דעתו לכבוש חיים מאושרים יותר בשביל עצמם ובשביל שאר בני עמם.

בצאתי מחיפה לטייל בסביבה לא שבעו עיני מלראות. את העולם כולו עברתי ואני יכול לומר ברוח שקטה, שארץ ישראל יש בכחה להתחרות ביופי ובחליפות מראותיה בהרבה, הרבה ארצות אחרות. מזיגה זו של יפי הטבע ומסתורין המקומות העתיקים של המזרח הרבגוני ורוח היציאה היהודית המודרנית, אין דוגמתה בשום ארץ אחרת. אחת ידעתי, זו עתידה להיות מולדתי ואני בנה הנאמן. היא מולדתי העתיקה, אם כי עד עכשו בלא יודעים, ולא עלה כל הרהור של חרטה על לבי, על כי באתי הנה.

פחות מזה הייתי נלהב מן הנעשה בספנות הארצישראלית, שהרבה, הרבה נִתן לתקן בה. משום כך ראיתי זאת כתפקידי, שנשארתי נאמן לו עד היום הזה, לעשות כל מה שבכחותי הצנועים, כדי לכבוש לה את המקום ההולם אותה בהיותה ספנות של ארץ השוכנת על חופי ימים וביחוד של ארץ ישראל, זו מדינת היהודים. כל מה שהושג בשטחים אחרים מן ההכרח להשיג גם בשטח הספנות הימית.

בינתים הגיע מר אלצנר לחיפה. הוא בקר בספינתנו למחרת בואו, הודה לרב החובל יוהנסן, שחזר מיד לגרמניה ומסר לידי את הפקוד על הספינה. הוטל עלי להכשירה לספינת חופים. לשם כך הכרח היה להשתדל אצל הקונסול הגרמני ביפו – הספינה הניפה כל הזמן את הדגל הגרמני – אך מיד הרגשתי, שהלה לא היה נלהב ביותר למציאותה של ספינה זו במימי ארץ ישראל. את הסבות שהביאוהו לכך אמנם לא גלה לי.

אלצנר ספר לי, שלפי ידיעותיו הנאמנות נמשך כאן הקיץ תשעה חדשים והחורף רק שלשה. לדאבוני, נאלצתי לקבוע את ההיפך מדבריו. בשביל ספנותנו נמשך החרף תשעה חדשים ורק שלשה חדשים נשארו לשלטון הקיץ. לא היה בכחה של ספינה זו, לרגל בנינה הרופף, לעמוד נגד רוחות הקיץ התמידיים הנושבים ליד חופי ארץ ישראל. חוץ מזה לא היתה ספינה כזו עסק מכניס רוחים, מכיון שההוצאות היו בדרך כלל עולות על ההכנסות מהעברת מטען, שנעשתה בכמויות מצומצמות בגלל קטנותה של הספינה. שלשת עורכי הדין, שהיו בעלי המניות העיקריים של החברה, הוכרחו להוסיף מדי פעם בפעם מכספם, כדי לקיים את התנועה. גורלה של הפירמה הזאת נחתך, איפוא, מראש. על כן נאלצתי בשעת שרותי ב„דורה“ לחפש אחרי משרה מתאימה אחרת.


 

יד. „הר־ציון“    🔗

במשך תשעה חדשים שוטטתי בספינה זו על פני הים התיכון המזרחי והרבה ידידים רכשתי לי אותו זמן בין חוגים ימאיים שונים. באחד הימים בהיותי בחיפה נגש אלי איש אחד ושאלני, אם הייתי מסכים לקבל בהנהלתי אנית נוסעים בינונית, שתפליג מחופי ארץ ישראל לרומניה ובחזרה. דברים אלה היו ערבים לאזני כשירה נעלה, ובו במקום השבתי, שאני מוכן ומזומן לכך. נקראתי לבוא לתל אביב ושם הכרתי לדעת את מר ברקוביצ’י, לשעבר סוכן אניות בקונסטנצה. האיש שהביא אלי את ההצעה בחיפה היה אחיו.

בפגישה נודע לי, שהאדונים האלה רכשו להם שתי אניות איטלקיות „ריסוגליו“ ו„פרוגרסו“, כל אחת בת 5400 טון, המתאימות להעברת נוסעים וגם משאות, ואשר מחירן אינו עולה אלא כששת אלפים לא"י, כמחיר ששולם בעד הספינה הפעוטה „דורה“. ברצונם היה להשיט את שתיהן בקו חיפה קונסטנצה, ואני הייתי צריך לפקד על ה„ריסוגליו“, מיד לאחר שיעשו את כל פעולות ההעברה, ולהניף עליה דגל אחר. בינתים הוטל עלי לבקר את האי קפריסין, כדי לעמוד על אפשרויות הקשרים אתו.

מיד יצאתי לשם ובקרתי אצל הקונסול פרידס, שיִצג את גרמניה, אוסטריה ושודיה כאחד. הוא היה זקוק ל„בוֹחֵן“ בשביל ה„לויד הגרמני“ ובו במקום מִנַּנִי למשרה זו. לאחר שבמשך זמן מה הייתי עסוק אצלו כבוחן ובו בזמן גם הבאתי לידי גמר כמה ענינים בשביל האחים ברקוביצ’י, חזרתי לארץ ישראל, וכאן נודע לי, שברקוביצ’י כבר העביר את האניות לרשותו ועומדים למסרן לידיו בחיפה. קבלתי, איפוא, פקודה להתכונן בעוד כמה ימים להעברת אחת האניות לפקודי. חשוב חשבו, שהחלפת הדגל של האניות תוצא לפועל מיד לאחר שהאניות האלה יגיעו לחיפה.

חכיתי בחיפה לבוא „ריסוגליו“, אך האניה לא הגיעה וכן לא באתנו כל ידיעה על מקום המצאה. רק ביום השלישי נודע לי בנמל, שהאניה הזאת עלתה על שונית בים האיגאי, בשטח הדודקנס. התקשרתי עם ברקוביצ’י, שלא ידע על כך מאומה, ומיד הוא טלגרף לחברה באיטליה, וזו אשרה את האסון שקרה. מר ברקוביצ’י הטיל עלי לצאת מיד למקום המקרה, כדי לשמור על עניניו.

באנית קיטור יונית מהרתי מבירות דרך קפריסין לרודוס. שם נודעו לי פרטי העליה על השונית. בינתים הוסרה ה„ריסוגליו“ מן הסלע ונגררה לנמל האי לירוס. כאן היו צריכים לתקנה כמה תקונים קלים, כדי להעבירה למספנת היבשה שבפיריאוס. באנית דאר איטלקית הפלגתי ללירוס, אך בהגיעי לשם נודע לי על החוק האוסר על נתינים זרים לעלות על האי בגלל חשיבותו הצבאית. לאחר השתדלות הותר לי לעבור מאניה לאניה, וכך יכלתי לעמוד על הנזק שנגרם ל„ריסוגליו“. הנזק היה נכר.

בשעת האסון עלו פני־האניה על הסלע. חלק מאותו מקום נותק לגמרי ומשך אחריו את כל לוחות הפלדה שהיו קשורים אליו. למזלנו, לא נזק במאומה דופן המקשר, המצוי בכל פני־אניה למגן המחסן הקדמי, כך שכושר השיט של האניה לא נפגע. ומכיון שהתקון נתן להעשות אך ורק במספנה היבשה, היה מן ההכרח להעביר את האניה לפיריאוס. בינתים נקראה למקום האניה־האחות של „ריסוגליו“, שהגיעה במהירות והעבירה את הנוסעים ואת המטען לחיפה.

החלק הקדמי של האניה תוקן זמנית במילט, הוזמנה אנית עזר ומיד אחר כך התחיל השיט לפיריאוס. היינו צריכים לשוט במהירות של שבעה מילים לשעה. אך כשראינו שהביטון אינו נפגע כלל הגדלנו את המהירות, ומיד נשארה אנית הלווי במרחק רב מאחורינו. אניתנו הקדימה את בואה לפיריאוס בשמנה שעות, בערך. המלחים היו כולם איטלקים. כפי שנודע לי אחר כך, נגרמה העליה על הסלע מתוך כונת זדון או, לכל הפחות, מתוך רשלנות גסה של הקצין האיטלקי, העומד על המשמר, שכנראה רצה למנוע בזה את העברת האניה לידים יהודיות.

בפיריאוס התחילה העמידה על המקח עם בעלי המספנה. האניה היתה מבוטחת רק נגד אבדן מלא, ומשום כך סרבה חברת הבטוח לשלם. את סכום הבטוח, סך אלפים לא"י, דרשו בעלי המספנה מאת החברה האיטלקית בעד התקונים, שאמרו לסימם במשך חדש וחצי. זו היתה מכה קשה לחברה שלי. לא בגלל ההוצאות, שהחברה האיטלקית היתה חיבת לשאת בהן, אלא בגלל הזמן, שהלך לאבוד. משום כך נאלצה האניה „פרוגרסו“ לשאת בעול כל המעמסה של הפרסומת ושל החובות, שהחברה התחיבה לשלמם. ודבר זה היה מן הנמנע.

מצבי בפיריאוס היה קשה ביותר, הואיל ומענינם של רב־החובל של האניה וכן של מפקח החברה האיטלקית היה להזיל את העבודה ככל האפשר, משום שמיד לאחר כך עוברת האניה בין כה וכה לידים אחרות. בו בזמן דרשתי אני, שהעבודה תעשה באחריות ובשלמות יסודית. הוכרחתי להלחם על כל חלק קטן ביותר. ששה שבועות עברו, עד אשר יכלתי גם אני לתת את הסכמתי להוצאת האניה מן המספנה. היא היתה עתה כשרה להפלגה בים ומוכנה לכך, אלא שבינתים נתגלו מכשולים חדשים בדרכם של האחים ברקוביצ’י. עד אז לא היו קימים בארץ ישראל לא דגל מדיני ולא ספרי רשום לאניות. כדי לפתור את בעית הדגל הכרח היה להשתדל כל מיני השתדלויות אצל הממשלה המרכזית בלונדון. התשובה היתה – בקרוב יבוא הפתרון. ובכן קבלה האניה פקודה להפליג לקונסטנצה בהניפה את הדגל האיטלקי.

קים חוק באיטליה האוסר על אזרחי חוץ לשמש כרבי־חובל באניות איטלקיות. משום כך שמשתי באניה זו רק כנציגה של החברה, בעלת האניה הזאת. הנסיעה הראשונה עברה פחות או יותר בשלום, אך בשובינו לחיפה התחיל רב החובל האיטלקי לשים כל מיני מעצורים בדרכי. לקחנו אתנו נוסעים וקוינו, שבבואנו לקונסטנצה נוכל להניף את הדגל הארצישראלי, שכה קוינו לו וגם הובטח לנו מזמן.

היחסים בין רב החובל וביני הורעו יותר ויותר והגיעו עדי משבר. מיד שהטלנו את העוגן בקונסטנצה הוא הזמין את הקונסול האיטלקי שם לסעודת צהרים ונִצל את ההזדמנות לבקש ממנו, שירחיקני מן האניה. הקונסול מלא מיד את בקשתו. רב החובל פקד עלי לעזוב את האניה מיד. כתשובה אמרתי לו כשפני מחיכים: „את חפצי אני משאיר כאן, כי הגיע היום תורי אני, ומחר מגיע תורך אתה“. וכך הוה.

בדרך מזל קבל מר ברקוביצ’י אותו יום מאת הקונסוליה הבריטית הודעה, שמותר לו להניף את הדגל הבריטי בדרך קונסטנצה־חיפה. לא עברו שעות מעטות ורב החובל וחבר המלחים האיטלקי קבלו פקודה מפורשת לעזוב את האניה ולחזור לאיטליה. הוצאו מן הכלל כמה מן העובדים ליד המכונות, שאי אפשר היה להחליפם לפי שעה באחרים. לעיני רב החובל האיטלקי הורתח, חזרתי מיד לאניה כשפני נוהרים מהנאה. ודאי היה קורעני אז כדג.

כל חבר המלחים האיטלקים היה חדור שנאה אלינו ועד הרגע האחרון נסה לנהוג בסבוטז’ה, אלא שתודות להשגחתנו המעולה, לא עלה הדבר בידה. בינתים הצלחתי להרכיב חבר מלחים חדשים מורכב מיהודים ורומנים, שיחד אתי באו לאניה, וכך מנענו מאת האיטלקים להוציא את זממם לפועל.

מתוך רצון לסים סוף סוף את ענין הדגל וכן כדי לעשות בדק אניה מלא החליט מר ברקוביצ’י להחזיק את האניה במשך שבועים בנמל חיפה. מעשה זה הקשה מאד על החברה. שכר המלחים וכלכלתם הגיעו לסכום ניכר, גם תקון האניה עלה בהון והדגל התמהמה ולא הגיע. עברו ארבעה שבועות מאז עגנו בחיפה. האיטלקים כבר סולקו מן האניה, ובכל זאת לא יכלנו לזוז ממקומנו. מנהל החברה הודיע ששוב לא יהיה בכחו לשאת בהוצאות, אם הדגל לא יגיע והאניה לא תכניס רוחים. באתי, איפוא, בהצעה להפסיק את ההמתנה לדגל הארצישראלי, לרשום את האניה בקפריסין ולהניף את הדגל האנגלי. אף כי הצעה זו היתה בנגוד לתכניתה האמתית של החברה – היא רצתה ליצור צי ארצישראלי־יהודי – בכל זאת הסכימה לה מחוסר כל מוצא אחר.

עכשיו מן ההכרח היה לפתור את בעית ההעברה של האניה מחיפה לפמגוסטה. לפי החוק אין להשיט אניה בלי דגל כל שהוא. במקרה כזה מופקרת האניה לכל אנית־מלחמה, היכולה לפגוש אותה בדרך ולהחרימה. אף על פי כן הודעתי, שאני מוכן לעשות את הדבר הזה. נתכונתי לעזוב את חיפה עם ערב ולהגיע למחרת בהשכמה לקפריסין, ובאופן כזה יהיה ביכלתי למנוע את הנפת הדגל.

מר ברקוביצ’י יצא לקפריסין וטלגרף אלי להפליג מיד. בשעות הערב עזבתי את חיפה ולמחרת בבקר הגעתי סמוך לפמגוסטה. לצערי סער הים מאד עד שרק בשעות אחר הצהרים המאוחרות נתן לנו להכנס לנמל. מכל מקום הפריע מזג האויר הזה לשאר האניות להתענין בדגלנו, וכה יכלנו לעגון ללא הפרעה.

שמנה עשר יום עברו, עד אשר עלה בידנו לקבל את הדגל הבריטי ולהרשם בפנקס האניות המקומי. מיד לאחר שנעשה הדבר, קבלנו ידיעה מקונסטנצה, מקום המצאה של האניה „פרוגרסו“, שהקונסול הבריטי נתן את הרשיון להניף את הדגל הארצישראלי, שנוצר לצורך זה במיוחד; צורת הדגל היתה כצורת הדגל הבריטי עם עגול לבן בתוכו ובתוך העיגול הכתובת – „ארץ ישראל“. באופן כזה היתה ברשותנו אניה אחת, שהניפה את הדגל הבריטי ושניה – את הדגל הארצישראלי. עובדה זו גרמה לרוגז רב בתוכנו. אולם אחר כך נתגלה הדבר כמוצלח ביותר.

וכה התחילו הפלגותינו הסדירות בין חיפה–תל אביב–קונסטנצה דרך קושטא. העברנו כרגיל שקי דואר, נוסעים ומשאות. בימות הקיץ סרנו גם לקפריסין. שתי האניות היו במצב טוב בערך ומוכשרים מאד להפלגה בים. רק דודי האניות היו רפופים. ומכיון שהחברה נצלה את האניות כדי להפכן לעסק מכניס רוחים, משום כך הכרח היה לעשות בהם מדי פעם בפעם תקונים שונים. דבר זה הכביד מאד על לוח ההפלגות המדויק. בינתים הוחלף שמן של האניות ל„הר הכרמל“ ו„הר ציון“.

האניות הפולניות והרומניות שהפליגו אף הן באותו קו, התחרו מאד באניותינו בקבלן מאת מדינותיהן הקצבות ותמיכות שונות, בו בזמן שאנו נאלצנו להתקים מהכנסותינו בלבד. חוץ מזה, לא נתפרסם עדיין שמה של חברתנו במדה מספיקה כדי לרכוש לעצמה חוג לקוחות נרחב. נצלתי, איפוא, את כל נסיונותי שרכשתי לעצמי במשך שנות עבודתי הממושכות, וביחוד את הנסיונות, שנתנסיתי בהם באניות־המוֹתָרות של קו אמריקה וקו הכוכב האדום, כדי להעלות את „הר ציון“ לדרגה שתקנה לה שם טוב בכל חוגי הישוב.

באניתנו היו רק שתי מחלקות נוסעים, מחלקה א' ומחלקה ב‘. השטח המיוחד לנוסעים היה צר מדי, מכיון שהרבינו לקחת אתנו מטען. השתדלויותי נתכונו להרחיב עד כמה שאפשר את הצמצום הזה וכן לא להפריד יתר על המדה בין מחלקה א’ וב', כדי לאפשר את הנוחיות הגדולות ביותר שבאניה לכל הנוסעים כאחד. הזמנתי תזמורת מיוחדת כדי להנעים את זמן הנסיעה על הנוסעים וכן יזמתי כל מיני משחקים ושעשועים. כמו כן דאגתי לכך, שהקצינים וחלק מחבר המלחים, שלהם שיח־ושיג עם הנוסעים, יהיו עד כמה שאפשר גברים טובי רואי. מעשה זה הקנה שם טוב לאניה, כי מיד יכלתי לקבוע ששמנים וחמשה למאה מן הנוסעים היו נשים. לאט־לאט הגיע הדבר לידי כך, שבכל מקום ומקום היו האניות החדשות של ארץ ישראל לשיחת היום והן נתחבבו מד על הבריות.

הצעד הבא היה להזמין לאניות ימאים עברים. שאיפתי היתה לראות מסביבי חבר מלחים עברי טהור. אך נתקלתי בקשיים רבים, מכיון שכמעט לא מצאתי בין היהודים מומחים לדבר. כל מי שרצה לעבוד באניה הכרח היה להכשירו לכך במיוחד, כדי שיוכל למלא את תפקידו. חוץ מזה היו תמיד ביני ובין המלחים, שהוכשרו לעבודתם, חכוכים שונים, מכיון שהמלח העברי של אותו זמן נטה להתוכח על כל פקודה שקבל. מעשה כזה אינו רב תועלת בשום מקום ועוד פחות מזה באניה, שחיי מאות בני־אדם תלויים מנגד בכל הרף־עין כמעט. רק לאחר שעברו שלש שנות שיט על פני הים הצלחתי לבער את „הלא אפשר גם כך“… מאז והלאה ידע כל אדם באניה, שאי אפשר למלא את התפקיד בלי המשמעת החמורה ביותר, שיש להוציא לפועל כל פקודה, אם כי מקבל הפקודה אינו תמים־דעה אתה. והעיקר, שיש ללמוד וללמוד הרבה, אם רוצים למלא את התפקיד באמונה. משנקבעו העיקרים האלה בלב האנשים, עלי להודות, שאנשינו יכלו להתחרות בכושר עבודתם בטובי המלחים שבאניות הבינלאומיות, הכל נעשה בתכלית הדיקנות, ושמנו הטוב הלך לפנינו הן בנוגע להתנהגות עם הנוסעים והן בנוגע להעברת המטען. לעתים קרובות ביותר נאלצנו לותר גם על מטען, כי האניה היתה מלאה עד אפס מקום.

כדי לתת לקורא מושג על גודל אניתנו, אספר כמה פרטים על נסיעה רגילה. כך, למשל, העברנו בשעת הפלגה כזו מקונסטנצה לחיפה: עשרים קרונות עצים, מאתים ראשי בקר חי, אלף עופות חיים ומאה ושלושים וחמשה נוסעים. חבר המלחים היה בין חמשים וארבעה אנשים ובתוך זה גם עובדי המטבח הכשר.

לעתים באו על „הר־ציון“ גם מצבים מסוכנים במשך שש שנות הפלגתה מחיפה לקונסטנצה וחזרה. כי הפלגה בים־השחור בימי החורף אינה בשום פנים משחק ילדים. בעונה זו משתוללות כמעט בכל יום סערות שלג, וערפל כבד מכסה את עין היום.

כך, למשל, הגענו בשעת השיט מקונסטנצה לחיפה לאותו מקום בים־השחור, שיצא לו שם רע ביותר, והוא מקום הכניסה לתוך ים־הבוספורוס. בגלל הערפל הכבד, שהיה תלוי בפקעות גדולות על פני הים, אי אפשר היה לראות דבר, ויכלנו לכון את דרכנו רק לפי האתות שבא מן המגדלורים, רומולי ואנַטולי, השומרים על הכניסה משני עבריה. אחד מהם השמיע כל שני רגעים תקיעת שופר בו בזמן שמן המגדלור השני נשמע באותו פרק זמן קול יריה. כמובן שהאותות באו משם חליפות, בזה אחר זה. בין שני הקולות האלה היה נתיב הכניסה, שהוא צר מאד באותו מקום. ובהיות הערפל על הארץ, נחשב הדבר למעשה אמנות ממש, למצוא רק לפי כוון קולי בלבד את המקום הנכון של הכניסה, שאינו רחב כאן אלא כרוחב של מיל אחד בלבד.

כונתי, איפוא, את אניתי בכוון הכניסה. והנה הודיע לי הקצין הראשי, שעמד על ידי על גבי גשר המפקדים, שהוא רואה מקדמת האניה, שהים מקציף מאד, סמן שמתחת לפני המים מצויות שוניות רבות. לדעתי היו שוניות אלה ההמשך של האי ולפיכך יש עוד אפשרות להמשיך ולשוט במשך עשרה רגעים לערך ואחר כך צריך לכון את האניה ישר לקראת הכניסה. לעומת זאת הביע הקצין הראשון שלי, מלח ותיק, לשעבר קצין בצי הרוסי, את דעתו, שהמדובר הוא בשוניות־ים קטנות הבוצצות סמוך לכניסה ממש וכי, לדעתו, כבר עברנו על פני האי, על כן הכרח הוא, שנסובב את האניה מיד. לא קבלתי את דעתו זו, ומשום כך, לשם יתר זהירות, החלטתי להמשיך בכוון הקודם במשך חמשה רגעים ורק אחר־כך לשנות את הכוון. תִּמרַנתי בזהירות רבה, ואמנם בר־מזל הייתי אותה שעה. רק רגעים מעטים המשכנו בכוון הקודם, והנה ראינו כיצד הים מקציף והולך סמוך לאניתנו ממש, ובתוך הערפל התחילו עולים, מטושטשים ורועדים, סלעים גבוהים, שדומה היה כאילו הם תלויים ממש מעל לראשינו. מיד שלחתי אות – „סכנה גדולה“ ולאולם המכונות שלחתי פקודה „בכל הכח חזרה“, ואמנם, ברגע האחרון, הצלחתי לעצור את מהלך האניה, שהתחילה לחרוק ולגנוח בכל חוליותיה ופרקיה, מכיון שהמכונות שנו את מהלכן בו במקום. עתה החלטתי לא להמשיך את הדרך, כי לא רציתי לסכן את חיי הנוסעים, אף כי הים היה שקט לגמרי. לאחר שעברתי את המרחק הדרוש מן הסלע, הטלתי את העוגן. אמנם הנוסעים הרגישו בזעזוע החזק של האניה, אלא לא נודע להם מאומה על סכנת המות שרחפה מעל לראשינו. אילו לא הייתי שט בזהירות, כי אז אין ספק שהיה קורה אסון גדול.

במשך כל השנים שאני פקדתי על „הר ציון“, הגיעה זו ארבע פעמים לידי סכנה ממש. אולם מזלה שחק לה, ואף בסערות הקשות ביותר לא נפגעה במאומה. נוסעים רבים נוכחו בשעת הפלגות סוערות והם יכולים לדעת, כמה רבתה מסירות נפשם של המלחים היהודים בשעות סכנה, כיצד היו משליכים את נפשם מנגד וכל מחשבותיהם נִתנו אך ורק בהצלת האניה ונוסעיה. במלחמתם לחיים ולמות עם הרוחות ועם המשברים יצאו הם תמיד כמנצחים. לאט לאט הצליח הדבר בידי להרכיב חבר מלחים יהודי טהור, שהוכשר לכך כהלכה ונתקשר לאניתנו קשר הדוק ואיתן. כל אחד מהם מלא את חובתו מתוך שביעת רצון מלאה, שאין למצוא דוגמתה כמעט בכל העולם כולו. כאשר לכך שמשה לנו החבה הרבה, שרחשו כל הנוסעים ל„הר ציון“.

בשובנו הפעם מקונסטנצה לחיפה, הגיע אלינו, מיד אחר שהטלנו את העוגן, מנהל חברתנו והודיע, שבשעה שתים אחר הצהרים תתקים באניה סעודה חגיגית לכבוד הלורד מלצ’ט, שבקר אותו זמן בארץ, וכמה פקידי ממשלה גבוהים, ששהו בחיפה לרגל ה„מכביה“. הכרח היה להכין סעודה בשביל שלושים ושנים איש. זה היה תפקיד לא קל בשבילנו לאחר שזה עתה הגענו לנמל ושלחנו את הנוסעים לדרכם. צריך היה לקשט את האניה קשוט חגיגי לשם קבלת פני האורחים, בזמן הקצר שנשאר לפנינו. השלחן היה ערוך באופן המהודר ביותר, ואני כשלעצמי הייתי מלא רגש של תמהון מאין כמוהו בהכנסי יחד עם כל האורחים לתוך האלם ובראותי את התפארת, שהצליח לסדר כאן מנהל האניה שלנו, נויבֶּרגֶר. גם באנית־אוקינוסים אי אפשר היה להעלות על התפארת הזאת ועל טוב הטעם בעריכת השלחן ובעֹשר המאכלים. יינות משובחים ונאומים מפולפלים העלו את מצב הרוח של המסובים. לאחר שלורד מלצ’ט ושאר האורחים רשמו את עצמם בספר־האורחים שלנו, מי בחרוזים ומי במלים של בדיחה, יצאנו אל הספון כדי לטעום שם מן הקפה המשובח שלנו. והנה מצאנו שהכל טבע בתוך המים. מבלי להרגיש בזאת בא פתאם גשם שוטף, ואורחינו, רטובים מלגו ומלבר, עלו חיש מהר אל היבשה. אך כל זה לא גרע במאום מהצלחת הסעודה.

בנמל קונסטנצה נהגו אניות המלחמה הרומנית לעגון סמוכות זו לזו בלב הנמל, וחוץ מזה היו קשורות במקום שפך הכריתים בעבודות וחוטי ברזל. הרֶוח שבין אניה אחת לחברתה לא עלה ששים מטר. בדיוק למולם היה נמל העץ ששמש גם להורדת הבקר לאניה.

„הר ציון“ עגנה בבריכת־מעגן זו וזה עתה סימה את הטעינה והיתה מוכנה להפליג מכאן לתעודתה. חכינו למורה הדרך, שמחובתו היה להוגות את אניתנו מן הנמל בשעה עשר בערב. אין זאת אלא שהיה טרוד במקום אחר ומשום כך לא הופיע בשעה הקבועה. נציג חברתנו בקשני להוגות בעצמי את האניה מן הנמל. הסכמתי לכך בתנאי, שהוא ישלם את הקנס אם יוטל עלינו, מפני שאסור תכלית אִסור לעזוב את הנמל בלי מורה דרך. הוא הסכים לכך, ואני התחלתי לתַמרֵן באניתי.

הואיל ובאותו זמן עגנו הרבה אניות סוחר בנמל העצים, נאלצתי להפנות את האניה כל מיני הפניות ובלבד לצאת בהצלחה מן הבריכה. לאחר שהצלחתי בדבר, התיצבתי על גשר המפקדים, פני מופנים אחורה כדי להוכח בפעם האחרונה, שאמנם עברנו על פני האניות כולן. כשהתקרבנו לקצה ברכת המעגן פקדתי, מבלי לחשוב על כך שאני עומד במהופך, בטעות: „אחורה, בכל הכוח!“ במקום: „קדימה“. עוד רגע קט נשארתי עמד על עמדי ואחר כך הפניתי את פני.

מי יכול לתאר את חרדת לבי, כשראיתי שאניתי שטה ישר לעבר הצי המלחמתי הרומני. קציני, שהיו על גשר המקדים, לא יכלו, כמובן, לדעת מאומה בדבר כונתי. לכל היותר הסתכלו בתמהון גאוה בהתקפתי הנועזת. עתה לא נשאר לי אלא להניע מיד את כל המכונות לצד המהופך ולהוגות את האניה הִגוי זהיר עד כמה שאפשר ולחכות איך יפול דבר. ראיתי הצטופפות של אנשים על ספוני אניות המלחמה ושמעתי קולות „מה עושה „הר ציון“?“ כמובן שגם לי לעצמי לא היה ברור ביותר מה היא עושה, ולכן גם לא יכלתי להשיב תשובה כהלכה. מניתי את השניות עד שהאניה נעצרה. למזלי נעצרה האניה בדיוק כמטר וחצי לפני הכרית הראשית, באמצע בין שתי אניות המלחמה. חזרנו לאט לאט ויצאנו בשלום מהתקפת למופת זו לתמהונם הרב של אנשי אניות המלחמה, שהסתכלו בתמרוננו המצוין. רק עתה שמתי לב, כיצד חורו פני קציני כולם, אלא שגם אני לא חשתי את עצמי בטוב. לבי סמוך ובטוח שהיו כולאים אותי בבית הסוהר לכל ימי חיי אילו היה קורה משהו, ומה גם שהפלגתי ללא מורה דרך. מלאי גאוה כלפי חוץ אך מזועזעים כלפי פנים נסוגונו לאחור והתרחקנו בחצי עגול גדול מן הצי המלחמתי הרומני ויצאנו את הנמל.

לפני בואנו לאי קפריסין קבלנו את הידיעה, שאשת הנציב של ארץ ישראל תפליג אתנו מן האי לתל אביב. בחדר האכל של הקצינים דברו ברוב ענין על המאורע הזה. בינינו היה מהנדס אחד יודע עברית מאין כמוהו. תוך הסכמה מצד כל הקצינים הוחלט, שהמהנדס הזה יקדם את פני אשת הנציב בנאום עברי. המהנדס קבל את ההחלטה הזאת ברצינות רבה והתחיל, לשמחתנו הרבה, ללמוד את נאומו בעל פה. בשעה ארבע אחר הצהרים היתה צריכה הגברת לרדת באניה ו„נהנינו מראש“ מנאום קבלת הפנים, ששנים מקציננו היו צריכים למנעו ברגע האחרון. והנה לאפתעתנו הגיעה הגברת בשעה שלש אחר הצהרים ונתכבדה על ידי סוכננו, ידידי הותיק הקונסול פרידס, בזר־פרחים גדול. לדאבוננו נעדר הנואם העברי אותה שעה מן הספון. בשעת שתית הקפה באותו יום אחר הצהרים הוכיחו אותו הקצינים על פניו, שקלקל כל תכנית קבלת הפנים, לאחר שלא הופיע בשעה הקבועה. הוא היה נרגז מאד ונמלט אל תאו זועף ומתרעם על כל חבריו. זמן רב לא נח מזעפו ולא סלח לנו את רצון הלצתנו.

בשעת הפלגה אחת מקונסטנצה לחיפה ירד ערפל כבד על פני הים, בשעה שעזבנו את מעבר הדרדנלים. נתיב הים הפנימי מסביב לאי טנדוס הוא בדרך כלל קשה מאד לשיט, מכיון שמצויים שם הרבה שרטונים. על כן כמעט שאין משתמשים בנתיב ימים זה למעבר אניות. חשבתי, שבשעות הצהרים ימוג הערפל, ולכן בחרתי את הדרך הקצרה. ואמנם, עקפנו את טנדוס ללא תקלה וכוַּנו את מהלך האניה לעבר כף סיגרי שבקרן האי לסבוס (מיטילנה). זה היה צריך להיות שיט מהיר ונוח במשך ארבע שעות שלמות, לערך. ומכיון שהערפל הוקל במקצת, ירדתי מגשר המפקדים ומסרתי הוראה לקצין העומד על המשמר להודיעני בשעה שֶׁמַּד־הרוחק יראה את המסמר ששים ושמנה. לפי חשבוני היה צריך כף סיגרי להיות אז מולנו, ועל כן מן ההכרח היה לשנות את כוון האניה תשעים מעלות כדי להוגותה לקראת האי כיוס.

אולם בשל השמש שזרחה באון נתעבה הערפל מחדש, ומשום כך חזרתי עוד לפני חלוף הזמן לגשר המפקדים. אותתנו כל הזמן אותות ערפל והמשכנו לשוט בנתיבתנו. בצהרים, בערך, הודיע לי הקצין הזקיף, שמד־הרוחק מראה את המספר ששים ושמנה. ומכיון שבפנה זו מצויים הרבה שוניות וסלעים, המשכתי לשוט בערך כששים רגעים בכוון הקודם ואחר כך הפניתי את האניה, כפי שחשבתי, לעבר האי כיוס. עד היום קשה לי להסביר לעצמי כיצד צץ בי הרעיון הזה, אך נדמה היה כאילו קול פנימי קרא אלי: היה זהיר! הקטנתי את מהירות המכונות ושטתי לאט לאט.

פתאם שמעתי קול רם קורא אלי מקרוב, כעין „אוי, אוי, אוי“, מבלי שיכלתי לראות בעיני משהו ברור. השמעתי כמה אותות ערפל והקריאה הזאת חזרה ונשמעה שוב, אלא הפעם כאילו בא ממקום קרוב עוד יותר. מיד צויתי לשנות בו במקום מהלך המכונות לצד שכנגד, ומשהפסיקה האניה את מהלכה, נפרם הערפל לפנינו וראינו על גבי סלע, מעל לראשינו ממש, מתנשא מגדלור.

מה קרה?

הקצין הזקיף טעה בעיון במד־הרוחק, שהראה את המספר ששים ושנים במקום ששים ושמונה, כלומר לפנינו היה מרחק של ששה מילים. הואיל והמשכנו לשוט בכוון הקודם עוד כמה רגעים, משום כך לא נקבעה המדידה כראוי. אך כל זה לא הספיק כדי לעבור על האי, ולהשאירו כולו מאחורינו, וקרה שעצרנו בדיוק כשהגענו לקרן האי. שומר המגדלור, ששמע את אותות־הערפל שלנו וראה דרך הערפל את ראשי התרנים של האניה, נסה יחד עם כל בני משפחתו להזהירנו על הסכנה. ואמנם הצליח בצעקותיו. אחרת היתה האניה וכל יושביה יורדים תהומה. רק לאחר מאמצים גדולים ביותר הצלחתי להוגותה מבין מבוך הסלעים. מזג האויר נשתפר, והמשכנו את דרכנו ללא הפרעה עד חיפה, מבלי שהנוסעים הרגישו בדבר.

היינו רגילים להפליג בכל פעם מחיפה בשעה עשר בערב. באחד הימים היו כמה אורחים באניה וההפלגה נתאחרה בשעה אחת. מורה־הדרך האנגלי, שהגיע לאניה בשעה עשר בערב, השתתף אף הוא בסעודה, וכאשר עלינו בשעה אחת־עשרה, לאחר הפרידה בבר האניה, אל גשר־המפקדים עברו תמרוני היציאה מן הנמל במהירות רבה. כשהאניה כבר שטה במלוא מהירותה, קרא מורה־הדרך את סירתו להתקרב לאניה, וברצותו להראות לנו את מלוא יכלתו במלאכת הקפיצה, החיש את צעדיו ואמר לקפוץ מעל הספון לתוך הסירה המתקרבת. לדאבוננו לא חשב כראוי את המרחק וקפץ ישר… לתוך המים. בהלה רבה תקפתני. עצרתי מיד את מהלך המכונות, מכיון שחששתי שבגלל המערבולת נמשך האיש לתוך הַמַדְחֵף. אך פתאם שמעתי קולו בוקע מן המעמקים: „כשר וישר קברניט, לך לדרכך!“ כנראה שהאמבטיה הקרה מצאה חן בעיניו מאד.

בשעת אחת ההפלגות שלי מחיפה לקונסטנצה הרגשתי מיד בשעת היציאה משטחה של ארץ־ישראל כי חלה ירידה גדולה בברומטר. היתה באניתי תצפית מזג אויר מצוינת, שהתקנתיה בלשכת האלחוט שלנו. מדי יום ביומו נצטוו האלחוטאים לקלוט את הודעות מזג האויר של כל ארצות אירופה והמזרח התיכון ולרשמן בגליונות מיוחדים. זה איפשר לנו לקבוע מראש את סכויי מזג האויר ליום או ליומים. מעשה זה הוכיח את הצלחתו וספקנו אחר־כך הודעות מזג אויר אלה לכל מיני אניות בדרכנו. דרך אגב, האלחוטאים, שעשו את תצפית מזג האויר באניתי, משמשים כיום בתחנה המטיאורולוגית בלוד.

התצפית של אותו יום הראתה, כי מתקרבת אלינו סערה גדולה וכבדה. מיד שלחנו אזהרות לכל האניות הידידות כמו „הר־הכרמל“, „פולוניה“, „צר פרדיננד“ ואחרות. כל חצי שעה הסתכלתי בברומטר ומחשובו הסקתי שנספיק להגיע לאי כיוס ולמצוא שם מקלט בטוח בנמל, לפני שתשיגנו הסערה הנושבת לצד מזרח. בצהרים נעשה האויר מחניק, העננים נשאו מזרחה בפקעות שחורות, נרדפות על ידי הרוח. לאחר ניצול כל כח המכונות הצלחתי להגיע בשעה ארבע אחר הצהרים לנתיב כיוס, המפריד בין האי הזה ובין יבשת אסיה, אך בו בזמן נשתנה מזג האויר לטובה. השמש האירה והאויר שקט. זה היה האות הרע ביותר, מפני שלפיו נתגלה לי, שאנו נמצאים בלב־לבה של הסערה, שלפני זמן מה עברנו על שוליה, תודה לאל, רק לרגע קט, כי דרכנו פנתה מערבה והסערה נשבה לצד מזרח. „שולים“ אלה היו עשויים ענני־סופה, גשמי זעף ומדחפי רוחות קצרים ועזים.

עגנתי במרחק שני מילים מן האי כיוס, בהשתמשי בשרשרות־ברזל, שארכן ארבעים מטר ואשר לפי דעתי הספיקו להבטיח את שלום אניתי. הנוסעים תמהו מאד, שבמזג אויר נאה כזה לא המשכנו בדרכנו. רק לאחר שלש שעות נִתן להם לעמוד על האמת. בשעה שבע השיגתנו הסערה, קודם באו סופת שלג וגשם, ואחר־כך התחיל לנשב רוח חזק, שגדל והלך, עד אשר היה לסופה איומה. לא עברה שעה ארוכה עד שנתגלו התוצאות הראשונות של מזג האויר הסגרירי הזה. עצים שנעקרו על שרשיהם, סירות שנתקו ושאר מיני חפצים נִשאו לעבר אניתנו ומי הים נצטבעו בצבע צהוב כתוצאה מן החול הרב שנשטף מן הסלעים ונסחף לתוך הים. המים היו דומים למין מרק שעועית עם דיסה. אי־אפשר היה בשום אופן להחזיק מעמד על גבי הספון, מפני הרוח הגורפת את הכל. בשעה אחת־עשרה הגיעה הסופה לשיאה. נאלצתי להשתמש בשרשרות הארוכות כדי חמשים וחמשה מטרים, שהיו מוכנות אצלי בשביל כל העגנים, ולהטילן לתוך המים וכך למנוע את נתוקנו מהמקום. אילו לא החזיקו השרשרות מעמד, כי אז הייתי נשאר אין־אונים לעומת איתני הטבע. לפנות בקר נחלשה הרוח במקצת. סיור על פני האניה הוכיח לי, שכמעט כל השמשות שבחלונות נופצו לרסיסים וכן נגרמו נזקים קטנים אחרים. אך לשמחתי קבעתי, שבדרך כלל החזיקה „הר־ציון“ מעמד בגבורה. בשעה עשר בבקר אפשר היה להמשיך בנסיעה. הנוסעים שמחו מאד, שהצליחו להפטר בזול ממאורע כזה ואכלו בהנאה רבה את ארוחת הבקר הדשנה.

עכשיו התחילו להגיע אלינו באלחוט הידיעות הראשונות על ההרס הרב, שגרמה הסערה. „הר־הכרמל“, שהיתה במרחק־מה מקפריסין, סבלה נזקים קשים. כן נזקה האניה „פולוניה“ בת חמשה־עשר אלף טון. גם „הר הכרמל“ וגם ה„צר פרדיננד“ הפסידו חלק גדול מן הבקר החי שעל ספוניהן. לאניה האחרונה אבד המטען כולו. מקושטה הגיעה ידיעה, שבסערה אבדו שלש מאות ספינות קטנות יותר. משהגענו לנמל קושטה נוכחנו לראות ששלשת הסהרונים שעל מסגד סופיה המפורסם נתכופפו מחמת הרוח. הנוסעים שלי נתעשרו בעוד נסיון בחייהם ואני הייתי מאושר, ששרות התצפית של מזג האויר באניתי פעל כראוי.

המטען המתמיה ביותר, שטענו פעם באניתנו, היה בלי ספק מטען של שמנת אלפים קרפיונים לגדול שהעברנו לארץ ישראל. לשם אכסונם הראוי העמדו על גבי הספון ברכות מים עצומים ובהם מים מתוקים למכביר. מזמן לזמן הכרח היה להחליף את המים האלה, כדי לא להזיק לבריאותם של הדגים ולהביאם בריאים ורעננים לארצנו. חוץ מזה הותקנו על ידם מכונות מתאימות ליצור החמצן, הדרוש בתוך המים. הנסיעה עברה בשלום גמור. הגענו לחיפה עם ששת אלפים קרפיונים חיים. השאר נפח נפשו בשעת הנסיעה, אך מספר זה של הפסד אלפים דגים, בערך, אינו גדול ביותר לגבי קשיי התעבורה. לפני שֶׁנכנסנו לתוך הנמל הגיע אלינו סוכננו ובקש מאתנו למלא שוב את הברכות מים חיים, מכיון את הדגים אמרו להעביר ברכבת לפנים הארץ.

המהנדס הראשי שלנו חלה ובמשך כל הנסיעה מלא איש אחר את מקומו. מסרתי לו את הפקודה המתאימה, להריק את הברכות ולמלאותם מחדש מים חיים. בינתים נגמר תמרון כניסתנו לנמל. הטלנו את העוגן ליד הרציף ובו ברגע רץ אלי מלוה הדגים וצעק: „כל הדגים נפחו את נשמתם“. מהרתי כמטורף לברכות ולדאבוני הרב נאלצתי לקבוע שהמלוה אמר את האמת. לא היה זה מראה מרהיב את העין לראות פגרים־מתים אלה מוטלים בתוך המים כשכרסותיהם המלבינות מופנות כלפי מעלה. כפי שקבעתי מיד, טעה המהנדס בשעת פתיחת הברזים ובמקום מים מתוקים הזרים מי־ים מלוחים, שלא נעמו לחכם של הדגים ועל כן בכרו כולם כאחד לעבור לעולם הבא. אף כי עברו את הנסיעה בטוב, הנה בכל זאת לא נתן להם, לדאבוננו, לעלות על חוף ארץ הבחירה ולשמש תועלת לבני הישוב, והלוא היו יכולים להכנס לארץ בלי רשיונות עליה כל שהם. כן לא הרהרו כלל בהסתלקותם, מה כבד הנזק, שהם עלולים לגרום לחברת הבטוח. אחרת, אין ספק שהיו מהדקים את הזימים ומתרגלים למים המלוחים של הים.

על כל פנים, נודע הדבר ברבים, כי מאותו יום ולהבא לא יהא עוד קרפיון חי באניתנו. אם כי השתמשו ברצון במטבחנו בחללים בני מינו – הדגה.

סופות השלג בים השחור הן המסוכנות והזדוניות ביותר בכל מימי אירופה. כך, למשל, בדרכנו מחיפה לקונסטנצה, בשעה שיצאנו מן הנמל הבולגרי בורגס, השתוללה סופה, שנשאה במהירות לאין שעור. הואיל והדרך משם לקונסטנצה אינה רחוקה ביותר, על כן רצינו להגיע לשם בעוד מועד והפלנו את עצמנו לתוך התאבכות השלג, אם גם לא ראינו דבר. הכניסה לנמל קונסטנצה קשורה כרגיל בקשיים רבים, אף במזג אויר שקט. הנמל פתוח כלפי דרום, הכרית היא לעבר דרומי־מזרחי והרוח באה כרגיל מעבר צפוני־מזרחי. הסערות החזקות באות תמיד מן הצד הזה. אם פונים, ולו במקצת, יותר מדי ימינה, כי אז נכנסים לשטח של מים רדודים ויכולים פתאם, עוד לפני שעומדים על כך, להמצא על פני היבשה ליד בנין הקזינו. דבר זה יש בו משום הפסד ודאי לארנק המלא. ואם פונים, חלילה, יותר מדי שמאלה, כי אז מגיעים בלי ספק למקום הנקרא בית־העלמין של האניות. והרי זה מעשה אמנות רב למצוא בימי סגריר את מקום הכניסה המתאים.

אותו יום רציתי במיוחד לבוא לקונסטנצה במועד הנכון, מכיון שלאותו ערב קבעתי פגישה רבת עתידות שלא רציתי לפסוח עליה בשום פנים ואופן. על כן סכנתי את עצמי והחלטתי לכון את אניתי לפי השמיעה, כלומר לפי האותות הנתנים על ידי המגדלור. לפני שהגעתי לנמל פגעתי בשתי אניות, שכנראה זה עתה הפליגו משם. הסקתי מכאן, ששרות מורי־הדרך נמשך ללא הפוגות והמשכתי איפה לשוט בנפש שקטה. פתאום עלתה לנגדנו מתוך הערפל אנית קיטור אמריקאית גדולה מקו האניות אקספורט, שנעלמה רגע כמימרה, שוב בתוך הערפל בכוון לקונסטאנצה. „מעשה כזה יכולים גם אנו לעשות“, אמרתי לעצמי, ושטנו אחריה. חשבתי את החשבונות הימיים המתאימים ועוד במשך חמשה־עשר רגע המשכנו בכוון הקודם. אחר כך פניתי לעבר קונסטנצה. המשכנו את דרכנו בשיט אטי ותוך מדידת מעמקים בלתי פוסקת, כשאזנינו עשויות כאפרכסות כדי לקלוט את סמני האתות. והנה באופן בלתי צפוי הופיע לעינינו משהו שחור ועצום, שמיד נתברר, שאין זו אלא האניה האמריקאית הנסוגה לה בנחת ממקום הסכנה. לא רציתי לגלות את חרפתנו בפניה ועברתי עליה בגאוה ובעוז לב. מיד פנתה גם היא אחרינו, נתלתה ממש בנו וטלגרפה לנו: „הר־ציון“, את שוטי ראשונה ואנו אחריך“. כנראה, ששם תארו לעצמם, שנסיוני הרב בנמל זה ודאי יעזור לי להתגבר גם על המצב המסוכן הזה. אמנם, הייתי מעדיף לשוט דוקא אחריה, אלא, שנמנע עכשיו ממני להתחמק. כבודי, כרב־חובל מנוסה, הוא שעמד הפעם כמבחן.

על גבי חרטום האניה עמדו שני קצינים וסַמָל, שהסתכלו בערפל הדומה לחלב, כדי להודיעני בעוד מועד, אם משהו לא יהיה כשורה בדיוק לפי התכנית. משני עברי האניה פעלו שני מודדי־העומק, שהודיעו לי מיד שעומק המים הופחת בשליש בערך. רגש בלתי נעים ביותר התחיל להתעורר בלב. באותו הרף־עין עלו מן הים הקרוב ביותר אותות־הערפל מן הנמל. עצרתי במקום את מהלך המכונה, ובתוּרי מתוך לטוש עינים למתרחש לפני האניה הרגשתי סוף־סוף בכתם שחור, שנדמה היה כאילו הוא מרחף באויר. היה זה פנס המגדלור, שרק בגלל צבעו הכהה אפשר היה לראותו, בה בשעה שהמגדלור, בהיר צבע יותר, נשאר בלתי נראה, אם כי נמצאתי רק במרחק של כמה מטרים בלבד ממנו. עתה נצלנו נכנסנו לתוך הנמל. כאן עלה מורה־הדרך על הספון והודיע לי, שאנו אנית־הקיטור הראשונה, שנכנסה לנמל במשך שלשת הימים האחרונים. מיד אחרינו הגיעה גם האניה האמריקאית, שלאות תודה על שרות הוראת הדרך מצדי, זכני רב־החובל שלה בכמה צרורות של סיגרות טובות.

את האניה־האחות שלנו, „הר־הכרמל“, פגשנו תמיד בשעת הפלגותינו באותו מקום, בערך, הואיל והפלגנו לפי לוח־הפלגות קבוע. והנה פעם אחת, בשעת שיט מקונסטנצה לחיפה לא יכלנו לראותה בשום אופן. כל נסיונותינו להתקשר אתה באורח האלחוט לא הצליחו. דבר זה הביאנו במבוכה. הגענו לקונסטנצה בלילה ונכנסתי עם „הר ציון“ לקדמת הנמל. משהגיע מורה הדרך לאניתנו, היתה שאלתנו הראשונה בדבר „הר הכרמל“. מה נזדעזענו בשמענו את התשובה, שנפלה דליקה באניה בשעת סערה בעודה בנמל. האש פרצה בגלל התלקחות במלאי השמן. מיד הוצאה האניה מן הנמל, כדי שלא תסכן אניות אחרות ולבסוף עלתה על שרטון. לאור היום ראינו את שלד האניה השרופה רובץ בתוך המים הרדודים. תודה לאל, שלא נגרם נזק לאיש, אבל לחברתנו נגרם על ידי כך נזק לא ישוער. מה רב היה אבלנו למראה קצה של האניה האחות, שבמשך שנים על שנים עברנו אותה דרך, בהרגישנו אותו גיל ואותו צער ממש.

למחרת העלינו את הנוסעים ואת המטען והכשרנו את האניה להפלגה. עגנו ליד תחנת הרכבת הימית. בשעה עשר עמדנו להפליג מן הנמל. כמה רגעים לפני עשר הופיע פתאום מפקח המכס הראשי בלוית כמה פקידים והודיע לי, שאסור לה לאניה להפליג מן הנמל, מפני שעליו לבקר חלק מן המטען. לדבריו, קבל ידיעה, שבאניה נמצא אדם אחד, שהטעין באניה עשרים ואחד ארגזי רהיטים, ולמעשה הטמין בהם מטבעות, שערכן כמה וכמה מיליון ליי. במקום הזהרתיו, שאניתנו אניה נושאת דואר, ובמקרה שלא יימצא הכסף, אצטרך לתבוע פצויים בעד כל רגע של אחור בהפלגה. בו בזמן הודעתי גם לקונסול האנגלי על המקרה ובקשתי ממנו עזרה. הואיל ו„הר ציון“ הניפה דגל בריטי, הגיע מיד למקום המזכיר של הקונסוליה והצטרף בשם הקונסול למחאתי. אולם מפקח המכס לא הושפע ביותר ממחאתנו המשותפת והתחיל בעבודתו, כלומר בהעלאת הארגזים לחוף, כדי לפתחם שם בכח. דבר זה נמשך כמה שעות. בשעה אחת אחר הצהרים פסק פתאם ממלאכתו והודיע לי שהאניה מוכרחת להשאר בנמל עד למחרת היום. היה זה מעשה נועז מאד מצדו, מכיון שהחזקת אניה עולה כסף. כל אבוד זמן הוא גם אבוד דמים. מחאתי החריפה נכשלה לחלוטין.

למחרת המשיך בהעלאת שאר הארגזים אל החוף, ולאחר שפתח את כולם בכח, נאלץ להודות, שלא מצא בהם אף פרוטה. בו במקום הגשתי תביעת פצויים בסך חמש מאות לא“י באמצעות הקונסול הבריטי, שבא בקשר עם הצירות הבריטית בבוקרשט. הציר הביא תביעה זו לפני המיניסטריון לעניני חוץ הרומני וגם תמך בה. פרצה שערוריה מאין כמוה במיניסטריון המכס: כי הוא החיב לשאת בקנס של חמש מאות לא”י. המפקח הראשי העבר בתורת עונש ממשרתו למקום אחר, ואלי פנו בבקשה לותר על תביעתי מתוך נמוק, שהדבר נעשה באופן זדוני על ידי פקיד נמוך וכולי וכולי. אמנם נעניתי לבקשה זו, ביחוד לאחר שנודע לי, שלאותו נוסע היו עוד עשרים ואחד ארגזים באניה ובהם באמת היה גנוז הכסף. העיקר, שמאותו מקרה שוב לא נגעה בנו יד השלטונות הרומנים לרעה, אלא להפך, התיחסו אלינו בידידות ובהסברת פנים רבה. היוצא מזה, שהדגל הבריטי נתגלה לבסוף כדגל בעל ערך רב בשבילנו.

יום אחד לפני פרוץ המלחמה הנוכחית עמדה אניתנו, המלאה עד אפס מקום, לעזוב את קונסטנצה ולהפליג לחיפה. הקונסול הבריטי, שפניתי אליו בשאלה על המצב ובקשתי ממנו הוראות מתאימות, השיב לי, שלפי שעה לא קבל שום ידיעות ברורות. הואיל וכך, יכולתי להפליג לדרכי ללא חשש. בהתאם ללוח הנסיעות שלנו, הפלגתי בו בערב, ומיד למחרת בבקר הגיעו אלינו הידיעות המרעישות בדבר המלחמה. טלגרפתי מיד לקונסול הבריטי בקושטא בבקשה למסור לי, בבוא האניה למעבר הבוספורוס, הוראות מתאימות, אם עלי להמשיך את דרכי או לאו. מפי סוכן חברתנו נודע לנו, שמצד הקונסול לא יהיו כל מניעות להמשך הנסיעה. בו בזמן הודיעה לי הנהלת החברה, שהאניה „מרים“, זו שבאה במקומה של „הר־הכרמל“, תצטרף אלינו ותנתן תחת פקודי. לאחר שהשגנו אותה בקושטא, המשכנו את דרכנו בשיירה – אם כי קטנה במקצת – לעבר ים השיש. בשעה עשר בערב הגיעתנו טלגרמה מאת הקונסוליה הבריטית ובה פקודה מאת מפקדת הצי הבריטי, שכל האניות, המניפות דגל בריטי והשטות בים־השיש, חיבות להשאר במקומן.

החלטתי לפנות ב„צי“ שלי לנמל הקטן רודוסטרו ושם לעגון עד בוא פקודה חדשה. בשעה עשר בבקר הגענו לנמל. הפקידים הטורקיים לא ידעו מה לעשות בנו, לשם זהירות הרשו רק לרבי־החובל ולמנהלי שתי האניות לעלות על החוף. היו אתי מאה שלשים וחמשה נוסעים, מאה תשעים ושמנה שורים חיים וכן שלשים אלף עופות. אספקת האוכל לאנשים וכן לבהמות ולעופות היתה כרוכה בקשיים רבים. בין הנוסעים התעורר וכוח ממושך בדבר התאריך, שבו נגיע לחיפה, היו גם הַמְרָאות בכסף.

מרודוסטרו טלגרפתי לקונסול הבריטי בקושטא ולאחר יומים קבלנו, אנו שני רבי־החובל, הזמנה טלגרפית לבוא מיד לקושטא, כדי לקבל שם הוראות מאת הקונסול בנוגע להתנהגותנו להבא. וזו לשון ההוראות: להפליג כעבור עשרים וארבע שעות. המטרה: איזמיר. מסע תענוגות זה היה אמנם רב־חליפות, אלא שלא התאים בהחלט ללוח נסיעותינו. נתעורר אי רצון בלב הנוסעים והתחילו להתמרד, ביחוד לאחר שהשלטונות הטורקיים באיזמיר התנהגו באניותינו כאילו היו אניות בלתי־חוקיות. זמן נכר עבר, עד שיכלנו להסביר להם, שהאניה „הר־ציון“ היא אנית־דואר־ונוסעים סדירה והאניה „מרים“ היא אנית־משא השיכת לאותה חברה וכי שתיהן גם יחד נתונות לפקודת שלטונות הצי הבריטי. לאחר משא־ומתן ממושך הצלחנו, כלומר רק אנו, שני רבי־החובל, להשיג רשיונות עליה על החוף. שוב באנו בקשר טלגרפי עם הקונסול הבריטי בקושטא, אלא שלא היו עוד כל הוראות חדשות בשבילנו. הנוסעים היו מלאי יאוש ורוגז על שאין נותנים להם לעלות קצת על היבשה. לתלונה שהוגשה בנדון זה לקונסול באיזמיר היתה רק תוצאה זו: כל אלה שיש בידיהם אמצעים מתאימים יכולים להמשיך את דרכם לארץ־ישראל ביבשה. כמה מן הנוסעים נצלו את האפשרות הזאת, ואשר לשאר, גרמו לי צרות צרורות, ביחוד לאחר שצומצם האוכל לרגל הקשיים בהשגת מזונות.

רק ביום האחד־עשר להפלגתנו קבלנו סוף־סוף את הפקודה לעזוב את איזמיר ולהמשיך את דרכנו לארץ־ישראל. מעשה זה היה כרוך בכמה שנויים, הואיל ובדרכנו היינו צריכים לעבור על כמה איים איטלקיים והלא חכינו כל רגע להצטרפותה של איטליה למלחמה. קודם כל העבר צבע על גבי ארובת האניה, שהיה כולו לבן והאיר למרחקים כמגדלור. והואיל והמעשה הזה היה צריך להעשות עוד באותו ערב, על כן הקמנו פגומים גבוהים ומלחינו נהפכו לצבעים זריזים והמשיכו בעבודתם על אף החשך שמסביב. בשעת העבודה הזאת עבר המהנדס הראשי שלנו על פני הספון כשהוא לבוש מדים לבנים חדשים לגמרי. אחד המלחים התכופף אותו רגע יתר על המידה וגחן קדימה כשסירי הצבע בידו, והצבע השחור נשפך כולו על גבי המדים המלבינים של המהנדס הראשי. כפר משתולל התפרץ המהנדס הראשי לגשר המפקדים, כשהוא נוטף כולו צבע ושחור ככושי. בו במקום קרע את מדיו לגזרים והשליך אותם קרעים־קרעים לתוך הים. הואיל ומראהו בכלי־הלבן שלו ללא היה בו כדי להרהיב את עין הנוסעים, על כן בקשתי ממנו לעזוב את גשר המפקדים. הוא חזר לתאו כשפיו פולט קללות למכביר.

עברנו את הדודקנז במשך הלילה ללא הפרעות כל שהן. אספנו עוד כמה נוסעים בלימזול, קפריסין, ולאחר הפלגה כרוכה בהפרעות, שנמשכה ארבעה עשר יום, הגענו בשלום לחיפה. בהגיעי לכאן הודיעו לי מצד הנהלת החברה, שלרגל המצב המלחמתי נִתנו הוראות מצד הממשלה הבריטית, שבראש אניות המניפות דגלים בריטים יכולים לעמוד רק רבי־חובל בעלי אזרחות בריטית. אותו דבר נוגע גם באלחוטאים. פירושה של פקודה זו בשבילי היה – פרידה מאניתי האהובה „הר־ציון“, שהולכתיה במשך שש שנים מבלי שנפל בה קלקול כלשהו. הרגע שנפרדתי ממנה היה העצוב ביותר בכל ימי חיי. תמיד הייתי מתגאה בה וגם היא לא אכזבה ולא זנחה אותי מעולם, אף ברגעי הסכנה הגדולים ביותר. כחמשה עשר אלף נוסעים הבאנו שנינו לארץ־ישראל ועל ידי כך עזרנו בשותפות לגדול הישוב היהודי בביתו הלאומי. אלפי טונות של משאות והמונים רבים לאין מספר של בהמות דקות וגסות ואף בהמות גדול נצטרפו אלינו בהפלגותינו וצרפו את חלקם לפריחה הכלכלית של הארץ. שלילת פיקוד זו פגעה בי כמו מותה של רעיה מהימנת, ושוב לא יכולתי למלא את החסר הזה בחיי.

לאחר כמה ימים הגיע רב־החובל הבריטי, איש שיבה, שעוד לפני כמה זמן הועבר לפנסיה ועתה נאלץ שוב לחדש את שרותו. האניה הועברה לשרות הצי הבריטי. לאחר כמה הפלגות מן הים התיכון לאנגליה וחזרה, עזבה האניה את נמל ליורפול על מנת להפליג את הפלגתה הראשונה לארצות־הברית. בספטמבר 1940 פגע הגורל באניה „הר־ציון“. בשעת סערה קשה נוקשה האניה על ידי צוללת גרמנית, רק מלח אחד מכל חבר המלחים, יוני יליד קפריסין, זכה להיות נצל מטביעה. הוא ביחד עם שאר חבריו נאחזו כולם בסירת הצלה שנתהפכה. לרגל הים הסוער והקור החודר, נשטפו כולם אחד אחד על ידי הגלים וירדו תהומה. רק הוא, היוני, נשאר לבדו. לאחר שתים־עשרה שעות של טלטולים בלב ים ראוהו אנשי אנית משחית בריטית ואספוהו כשהוא נטול הכרה כמעט וקרוב לטרוף דעת וכל אבריו קפואים. מחבר המלחים הישן נשארו באניה הטובעת ארבעה־עשר איש, כולם יהודים, וביניהם המהנדס וואלף, אחד המכונאים המוכשרים ביותר, ששרתו פעם תחת ידי. יחדיו התחלנו את עבודתנו ב„הר־ציון“ והוא סים את שירותו יחד עם אבדן האניה.

„הר־ציון“ היתה חלוצת הספנות היהודית. היא היתה האניה הראשונה, שאפשרה הכשרה ימית למלחים יהודים ואף יצרה את קציני־הים הראשונים של אומה יהודית. יחד עם זאת גרמה „הר־ציון“, על ידי המשמעת הדרוכה ששלטה בה ועל ידי שרות אדיב ביותר ללקוחותיה, לשגשוג לא ישוער של הספנות העברית. דבר זה נתגלה כבר במשך ימי המלחמה ויתגלה עוד יותר לאחר סיומה. אז נראה כולנו, כל אלה שהיו פעם קשורים עם הימאות, חובה קדושה לעצמנו לעורר כבוד לדגל הארצישראלי בלב העולם כולו, כדי שיוכל להתנוסס לתפארת לצד דגלי שאר העמים. ואף אם תקשה הדרך אסור לנו לשכוח, גם ברגעים החמורים ביותר, את גבורי „הר־ציון“, שצללו יחד אתה במים אדירים במלאם את תפקידם ללא רטט וללא פחד עד כלות נשימתם. כולם לא פקפקו אף רגע בעתיד הספנות העברית, שתעל ותפרח מעל לקבר־המלחים שלהם. אכן בנו תלוי הדבר, למלא אחרי צואה זו שצוו המלחים העברים וחתמו עליה בחותם הגבורה והמות.

סוף