אף שבדרך כלל אין שואלים למגמתו של כותב, אלא מבקשים לבחון את חיבורו לעצמו, קשה להתחמק משאלה זו לאחר קריאת ספרו של נתן זך.¹ שהרי תמיהה היא: מה טעם לבדוק את צדדיה הריתמיים של השירה המודרנית שלנו (מודרנית מבחינת הזמן הכרונולוגי. כי זך אינו מגדיר את סימניה של מודרניות זו), על־פי השלכות השקפתו הפילוסופית של ברגסון על השירה, באשר לזמן ולריתמוס? אם הטעם היה לראות אם שירתנו מקיימת את תורתו של ברגסון – מיותר היה העמל שהשקיע זך בכתיבת ספרו. אך אם המטרה היתה לבחון אספקט נוסף בשירתנו, שתורתו של ברגסון מזמנת אותו – אזי לא יגע זך מספיק כדי להשיג מטרה כה נכבדה.

ברם, עיון קל בספרו מגלה שהטעם, ואף התכלית, לכתיבת הספר היו שונים לחלוטין. מידת האריכות שנוקט זך כלפי שירו של אלתרמן “ירח”, בהשוואה לארבעת השירים האחרים שהוא בוחן, יוצרת הרגשה של חוסר־איזון בחיבור; הפרק “לקסמה של שירת נתן אלתרמן”, שהוא וידוי אימפרסיוניסטי, מתמיה בחיבור הנושא את השם “זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית”; ההכללות, הנחפזות והבלתי מבוססות, על שירתו של אלתרמן, והאמצעי השקוף של השוואת־הישגים ריתמיים בשיריהם של אחרים, מול כשלונותיו של אלתרמן בשיר “ירח” – כל אלה מלמדים שהמגמה היתה אחת: להסיר את כתר המשורר האהוד־המקורי־המשפיע מעל ראשו של אלתרמן.

בתחום תכלית זו הצליח זך, בינתיים, להוכיח – אם מישהו מוכן לוותר לו, ולקבל כהוכחות דברים, המובעים בלשון ציורית־שירית ובמרכאות כפולות לאין ספור – שבשיר המנותח “ירח” יש שש תופעות מכאניסטיות מבחינה ריתמית ושש אחרות, המנסות לגוון אותן תופעות מכאניסטיות. רק זאת! וכל אמירותיו האחרות, השזורות בגוף מאמרו העיקרי – כגון: שלשונו הפיגוראטיבית של אלתרמן היא מלאכותית, תפאורנית (34) ואינה מצטרפת ל“נוף מטאפורי” או “לרעיון פיגוראטיבי או סמלי מוגדר כלשהו, המלכד יחד את כל ציורי השיר” (35), ששירתו “תיאטראלית” ודקורטיבית (35–36), שמקצבו מקפח את כוח התכוונותה של לשונו (40) וכיוצא באלה – אינן מוכחות ומתמיהות לעצמן. דומה, שאין טעם לענות במאמר ביקורת על טענות מסוג זה, כאשר אין עדיין בספר עצמו כל בסיס מעשי להן.

ההתקפה על שירי אלתרמן ושלונסקי מזה, וההתלהבות משירי קובנר, פוגל ועמיחי מזה, נעשית בשם אסתיטיקה שירית אחרת, שבה מאמין זך ושכנראה שמותיהם של ברגסון, קירקאגור, קייזר, אליוט ואחרים באים לבססה ולאמצה. וכאן עניין עקרוני: קשה לקבל הנחה מוכתבת מראש, שהשירה העברית כולה חייבת לאשר את כלליה של אסתיטיקה מסוימת, החביבה על מנתח שירה זה או אחר, כאילו לא נוצרו תורות־הנוי על מנת להבליט הישגים ביצירות אמנות על־ידי קביעת נורמות של בחינה, או על־ידי גילוי אספקטים חדשים של עיון, אלא נוצרו כדי שהיצירות תקיימנה את כלליהן.

כמו כן מוזר לקרוא את נסיונו של זך להכות שירה עברית באמצעות כללים שנקבעו בשביל לשונות אחרות (כגון: הגרמנית, האנגלית והרוסית), שאופיין הריתמי שונה לחלוטין מזה של השירה העברית ולשונה. ההעברה של כללים אסתיטיים, אשר הם נאים לשירה בלשון אחת, באופן כה אוטומטי כפי שעושה נתן זך (ואין הוא היחיד בעניין זה) ללשון אחרת, לא רק שיש בה כדי לעורר תמיהה, אלא שיש בה ללמד על מידת השתעבדות ומידת התבטלות עצמית בפני החוקר או האסתיטיקן הלועז.

כך למשל (וזו דוגמה אחת מני רבות), הכלל שמביא נתן זך מקייזר: “ככל שהריתמוס מתעצם, ככל שגובר כוחו המאגי של הסדר המבקש את התמורה בתורת התמד, כן הולך ופוחת כוח התכוונותה של הלשון, ולהיפך” – אפשר שאין על כלל זה עוררין בתחום השירה הגרמנית, כי בלשונה של שירה זו אפילו צרוף מועט, יחסית, של “רגליים” חוזרות, יוצר טור כה ארוך, שקיומו מחייב לברור מלים, והוא עשוי אמנם לעתים לשעשע במקצבו ולהפקיע את המלים מהתכוונויותיהן המשמעותיות. אך היכן הראיה, שהוא הדין גם בשירה העברית, בה אפילו משקל ארוך כהקסמטר־הדקטילי של האפוס, או האידיליה, יוצר טור, שבו המשקל או הריתמוס אינם מחייבים להפחית את התכוונותה של הלשון.

ספר זה עדיין לא הצליח לערער את שירתו של אלתרמן. ויאמר כבר כאן: זכותו של זך היא להכות על חטא ולטעון ששירתו של אלתרמן שוב איננה מוצאת חן בעיניו, כפי שהיה הדבר לפני חמש־עשרה שנה. אך אם ברצונו לנצל זכות זו, עליו לנהוג מנהג של ביקורת הוגנת: 1) לא בשמם של “שמות” לועזיים. 2) לא בשמם של כללים, שבתחום הלשון העברית ובתחום השירה העברית לא הוכחו עדיין. 3) לא בשמה של אסתיטיקה סובייקטיבית, המחזירה את הדיון לתחום ההערכה והשיפוט האישיים. 4) בניתוח ישיר של שירת אלתרמן, מן האספקטים הצורניים, התימטיים והפיגוראטיביים שלה.

(הארץ, 1966)