לוגו
בין אפולוגטיקה לחזון: בשולי התשובה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הקורא את תשובתו של הרב הרצוג בנוגע לזכויות המיעוטים במדינה יהודית אינו יכול שלא להבחין במעין סתירה פנימית.

מצד אחד, התשובה כולה נשענת על טיעונים־שבדיעבד, ונועדה לאפשר את קיומה של חוקה שוויונית במדינה היהודית, כזו שלא תעורר מחאות או ביקורת מהעולם החופשי. מהנמקות אלה משתמע, כי אילו הריבונות של המדינה היהודית המתקרבת לידי מימוש היתה בלתי תלויה באווירה ובלגיטימיות הבינלאומית, כי אז היינו מקבעים בחוקיה את האפליות המוטבעות בספרות ההלכה: אוסרים על בני מיעוטים להיבחר לכל תפקיד ציבורי, עוקרים ומחריבים את בתי הפולחן שלהם, וכן הלאה.

מצד שני, הקורא הרגיש בוודאי מבחין שהרב הרצוג אינו מיצר על המגבלות שאינן מאפשרות לקיים את חוקי התורה ככתבם; נראה כי הוא עצמו חש נוחות רבה יותר עם התשתית הדמוקרטית של זכויות האזרח השוות מאשר עם נקודת המוצא התורנית, המפלה. מרוח הדברים, בניגוד לתוכן הדיון ההלכתי, נראה כי גם אילו היתה מדינת ישראל מוקמת ללא אילוצים בינלאומיים, ייתכן שהרב הרצוג היה ממליץ על מתכונת דמוקרטית שוויונית, למעשה אם לא להלכה.

התבוננות אחת על כפל־פנים זה, היא שזוהי דרכה של הלכה. השיח ההלכתי אומר לעתים את אמירותיו הערכיות הגדולות דווקא בדרך של תירוץ צדדי־כביכול, במיוחד כאשר אלה עומדות בסתירה לפרשנות הפשוטה של המקרא או של דברי חז"ל. הנמקות כגון ‘איבה’ או ‘ידינו לא תקיפה’ אינן בהכרח קביעה כי אלמלא הנסיבות שבגינן ‘נאלץ’ הפוסק להשתמש בהנמקות אלה ההלכה היתה נפסקת אחרת; יש ודרך הנמקה זו מובעת עמדה עקרונית של התחשבות בנורמות הרווחות בעולם הכללי, הלא יהודי.

אך ניתן להציע נקודת מבט נוספת, משמעותית יותר לדיוננו. תשובתו של הרב הרצוג ניתנת במעין שלב ביניים, בו המפעל הציוני מתקדם בצעדי ענק, אך התודעה של נושאי התורה ופוסקי ההלכה עדיין מצויה בגלות.

שהרי בעצם מסתתרת כאן שאלה עקרונית יותר: עם ישראל גלה מארצו ואיבד את ריבונותו לפני מאות שנים, והנה הוא עומד על סף מפנה היסטורי של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אם היינו נדרשים לתאר את המעמד בלי להכיר את העובדות, היינו מניחים שהממסד ששימר לאורך הדורות את החוקים העתיקים של העם הזה, נושאי המסורת הלאומית – הרבנים, יתכנס באופן חגיגי ויפעל בחריצות לכינון קודקס משפטי עדכני של הריבונות המתחדשת, כאשר הציבור מחכה למוצא פיהם.

אך לא כך הדבר. השעה נוראת ההוד מגיעה, ומה אנו מוצאים? את הרב הרצוג, אותו תלמיד חכם מובהק ואיש מדע מוערך, הבא ויוצא לפני מנהיגי העולם – כשהוא נתון בקרב־מאסף נטול הדר על כוחו, מעמדו ותפקידו של המשפט העברי במדינה המתהווה ועושה זאת באמצעות נימוקים אפולוגטיים מובהקים. שאלותיה של המדינה העומדת לקום נידונות כמעין מקרה־קצה מוזר של המציאות ההלכתית המוכרת, היינו ההלכה של קהילה יהודית בגולה, ולא לכתחילה, כשאלות עקרוניות של המציאות, מציאות שדווקא לשמה ניתנה תורה לישראל.

סביר להניח שהרב הרצוג ידע וקיווה שזהו רק שלב ראשון. שעוד תבוא השעה בה עולם התורה יתעשת, בה יתחדשו מנגנוני החקיקה והשיפוט התורניים – הסנהדרין, הסמיכה וכך הלאה – והדיון העקרוני והנרחב בדרכה של מדינה יהודית בעידן המודרני ילובן בדרך־המלך התורנית. אז ייעשה דיון ישיר בשאלות הגדולות שתשובתו של הרב הרצוג עוקפת: האם המאבק בעבודה זרה של ימי המקרא עודנו רלוונטי? האם ניתן בחברה דמוקרטית להגביל מינויים על בסיס שייכות לאומית, אתנית או דתית? האם ערכי הדמוקרטיה הם תולדה חוקית של ערכים מקראיים, ועל העם היהודי לאמץ אותם אל חיקו, או שמא אין כאן אלא רפיון מוסרי המוחק את ההיררכיה הצודקת, המבטאת את האמת הא־לוהית?

הדיונים הללו לא יכלו להיערך עדיין בימיו של הרב הרצוג, כשהשעה דוחקת וכאשר האנרגיה החילונית מקדימה את התפיסה הרוחנית. כל שנותר כעת הוא לנסח את האידיאל של העתיד כסוג של אילוץ בתוך הפרדיגמה של ההווה.


יואב שורק