לוגו
השטחים: עזה והגדה המערבית
תרגום: חיה תלמי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מתנגדינו טוענים, שכל שיש לעשות כדי לפתור את הסיכסוך המזרח־תיכוני הוא שישראל תיסוג לגבולות של 1967. גישה זו, המתייחסת לגבולות 1967 כאל נוסחת־פלא, מוטעית מיסודה. היא מתמקדת בתוצאות של מלחמת־ששת־הימים ומתעלמת מהמאורעות שקדמו לה, ושהיוו את הגורם לסיכסוך. לכן, לפני שנבחון את המצב בגדה־המערבית ובעזה, נראה כיצד נפלו שטחים אלה לידי ישראל, ונשאל, האם יש באמת ערובות לשלום בגבולות שלפני מלחמת ששת־הימים.

באמצע חודש מאי 1967, הודיע הנשיא גמאל עבדל נאצר ש: “מצרים, עם כל משאביה – אנושיים, כלכליים ומדעיים – מוכנה לצאת למלחמה כוללת שתביא לחיסולה של ישראל” 1. באותו יום הורתה מצרים לכוח־החירום של האו“ם לסגת מיד מעמדותיו לאורך הגבול עם ישראל, והמזכיר הכללי, או טאנט, מילא אחר ההוראה ללא התנגדות. נאצר הכניס לסיני 100,000 חיילים, אשר תפסו בזריזות את מקומם של חיילי כוח־החירום של האו”ם, לאורך הגבול הישראלי.

אחת אחרי השניה צירפו האומות הערביות את כוחותיהן עד אשר הקיפו את ישראל ב: 250,000 חיילים, 2,000 טנקים ו־700 מטוסי קרב – כאשר תל־אביב וירושלים היו בטווח תותחיהם. תל־אביב היתה במרחק של כ־23 ק“מ מגבול ירדן; ובין נתניה והגבול עם ירדן היה מרחק של 16 ק”מ. אכן היו לישראל מותניים צרות מאוד.

ב־22 במאי סגר נאצר את מיצרי טיראן בפני כלי־שייט ישראליים – פעולה ששווה בחומרתה להצהרת מלחמה.

ב־19 במאי הודיע רדיו קאהיר: “זוהי ההזדמנות שלנו, הערבים, להכות את ישראל מכת מוות וחיסול, למחוק את נוכחותה מעל אדמתנו הקדושה.” הוא הוסיף ב־25 במאי: “העם הערבי נחוש בהחלטתו להוריד את ישראל מהמפה.”

ב־26 במאי, קבע הנשיא נאצר:

העם הערבי רוצה להילחם. חיכינו ליום המתאים שבו נהיה מוכנים. לאחרונה, הרגשנו שאנחנו חזקים דיינו, ונוכל לנצח, בעזרת אלוהים, אם ניכנס לקרב עם ישראל. לכן החלטנו לנקוט בפעולות מתאימות. שארם א־שייך מצביעה על עימות עם ישראל. בעיקבות עשיית הצעד הזה שומה עלינו לצאת למלחמה כוללת עם ישראל. 2


ב־28 במאי אמר נאצר במסיבת עיתונאים ש: “עצם קיומה של ישראל הוא מעשה של תוקפנות… אין אנו מוכנים לקבל כל צורה של דו־קיום עם ישראל.”

במשך שלושה שבועות עמך העולם וחזה באוכלוסיית ישראל העומדת לפני הרס. העיתונות המערבית היתה מלאה במאמרים של פרידה מהדמוקראטיה הישראלית הניפלאה.

ודאי שכח העולם, בנוח לו, את הטראומה שעברה על ישראל והעם היהודי בשלושה שבועות אלה, כאשר כמויות עצומות של כוחות צבא ערביים כיתרו את ישראל והתכוננו להתקפה. אך ישראל לא שכחה את ההבטחות של אמצעי התקשורת הערביים, הבטחות של טבח, השמדה וחיסול. היא לא שכחה, שכל המנהיגים של העולם הערבי הבטיחו לזרוק את כל הישראלים, איש אישה וילד, לים; מנהיגים המצטיירים כיום כמתונים בעיתונות המערבית.

ישראל גם לא שכחה כיצד עמד העולם מבוהל בעת ההיא, חסר יכולת לחלוטין לנקוט באיזו פעולה שהיא. המעצמות הגדולות היססו וערכו דיונים וועידות שבהם דנו בבעיית פתיחת מיצרי־טיראן. באותה עת היו באיזור שתי נושאות מטוסים אמריקאיות, נושאת מטוסים בריטית אחת ואוניית מלחמה צרפתית. אף אחת מהן לא פעלה. לבסוף פתחו את המיצרים שתי ספינות טורפדו ישראליות ללא אף יריה אחת.

בניגוד לאלה המייעצים לנו לשוב ולהסתמך על ערבויות של האו“ם, ישראל עדיין לא שכחה כיצד הגיבה קהילת העולם כאשר סכנת המלחמה היתה ממשית. המזכיר הכללי של האו”ם הורה על נסיגת כוחותיו לפי פקודת נאצר, ללא התנגדות, כשהוא משאיר את מצרים חופשיה לצאת למלחמה. ואז, כל זמן שהאמינו להודעות הניצחון הערביות, לא נעשה שום צעד להפסקת הקרבות. ניקולאי פדורנקו, שגריר ברית־המועצות באו"ם, קבע שאין דחיפות לבעייה. (אולם למחרת, כשהגיעו ידיעות על הצלחת ישראל, התעורר האו"ם לפעולה.)

זהו הרקע למלחמת ששת הימים, ואלה הן הסיבות שבגללן החליטה ישראל להיות אדון לגורלה, והיכתה את המכה המונעת ב־5 ביוני. כתוצאה מפעולות עויינות אלה נפלו לידי ישראל סיני, רמת־הגולן, הגדה־המערבית ועזה, שמהווים כיום נושא לוויכוחים כה רבים. אולם, אין לשכוח שישראל לא ביקשה ולא רצתה את המלחמה ב־1967.

מייד לאחר מלחמת־ששת־הימים, קראה ישראל שוב למשא־ומתן ישיר בין הצדדים, לקראת דו־קיום בשלום בין ישראל והאומות הערביות. ב־19 ביוני 1967, החליטה ממשלת הליכוד־הלאומי, שכללה את מנחם בגין, פה אחד, להחזיר את סיני למצרים ואת רמת־הגולן לסוריה בתמורה לשלום ולהפסקת הלוחמה. התשובה היחידה שנתקבלה היתה מה־1 בספטמבר 1967, מוועידת חארטום: לא יהיה מו"מ, לא הכרה ולא שלום עם ישראל. העמדה הערבית הזו נעשית מובנת כשניזכרים בשדר הדחוף מהמנהיגות הסובייטית אל ממשלות מצריים וסוריה מה־11 ביוני, המבטיח להן לפצותן על אובדן כל אדמותיהם אם לא יעשו כל צעד שהוא לקראת ישראל.

במשך תשע־עשרה שנים לא ישבה ישראל בשטחים אלא לאורך גבולות 1967, הנחשבים כיום למקור כל רע. עובדה זו לא מנעה מרבע־מיליון חיילים ערביים לאיים בחיסולה של ישראל. אם ישנו לקח אחד ממלחמת־ששת־הימים שעל העולם ללמוד, הרי זה העובדה שגבולות 67 היוו הזמנה למלחמה ויהוו הזמנה כזו אם ישראל תיסוג אליהם.

טקטיקה אחידה בלוחמה הפוליטית הערבית נגד ישראל היא להאשים אותה, בכל פורום בין־לאומי, בהפרת זכויות האדם בשטחים. לפני שנבדוק האשמות אלה, טוב נעשה אם נבחון את מעשיהן של שתיים מהמאשימות – מצרים וירדן.

במשך תשע־עשרה שנה דיכאה מצרים את התושבים בעזה וכלאה אותם במחנות הפליטים שלהם, כשהיא מונעת מהם את החירויות האלמנטריות ביותר ומפרה את זכויות האדם בשיטתיות.

במשך כל אותה תקופה, היא לא התירה לתושבי עזה לעבוד במצרים. כיום יוצאים מדי יום ביומו אלפי תושבים מעזה לעבודה בישראל. אחת הפעולות הראשונות של המימשל הצבאי המצרי בעזה היתה הטלת עוצר משעה 9 בערב ועד עלות־השחר. עוצר זה נמשך תשע־עשרה שנה, ומי שהפר אותו הוצא להורג מחשיכה נסגרו כל הדרכים לתנועה, פרט לתנועה צבאית. הוטלה צנזורה חמורה. נאסרה הפצת עיתונות מקומית וכל העיתונים הגיעו מקאהיר. במשך אותן תשע־עשרה שנה תחת שלטון מצרי לא נערכו בחירות אפילו פעם אחת. המושל היה המבצע, המחוקק והשופט כאחד, והחלטתו היתה סופית.

באוקטובר 1961 הודיע רדיו דמשק ש“מצרים מפעילה רודנות ברצועה.” הודעה זו הזכירה את אחד התיאורים שהופיע בעיתון ירדני:

לבושים בלויי־סחבות וסובלים מתת־תזונה סיפרו הפליטים על היחס של הרשויות המצריות אליהם. לכל פליט היה כרטיס שהונפק ע"י המצרים ואמר: לנושא כרטיס זה אסור להיות מועסק בשכר או שלא בשכר… עלינו להודות, שאלפי צעירים מעזה הצליחו, במסווה של עלייה לרגל למכה, למצוא עבודה בערב־הסעודית, כדי להימלט מההשפלה של חיים תחת שלטון מצרי ברצועה. 3


ב־16.3.1962 תיאר רדיו ערב הסעודית את השלטון המצרי בצורה זו:

הבה ניבחון עתה את יחסם של שליטי קהיר לפלשתינאים. ערב־הסעודית פתחה לרווחה את דלתותיה לתושבי פלשתין בזמן שמצרים טרקה את דלתה בפניהם. אנו מודעים לחוק המונע מפלשתינאים לעבוד במצרים, בשכר או בלעדיו, תנאי המוחתם על דרכונו של כל ערבי הנכנס לקהיר. בהזדמנות זו אנו רוצים לשאול את קהיר, מהו מסך ברזל זה שעבדול נאצר ומריעיו פרשו על עזה ועל הפליטים שם? המושל הצבאי בעזה אסר על כל ערבי מלהגיע לקהיר בדרך האוויר ללא אישור צבאי, שתוקפו 24 שעות. תארו לעצמכם, ערבים, כיצד נאצר, הטוען שהוא החלוץ של הלאומיות הערבית, מתנהג אל העם הערבי בעזה. עזה, ותושביה המסכנים הרעבים ללחם, בשעה שהמושל המצרי של עזה, קציניו וחייליו טובעים בעושר הרצועה… אלה הן בדיוק השיטות שהדיקטטור היטלר השתמש בארצות שהוא כבש במלחמת העולם השנייה.


לתושבי עזה, כמו לאלה שבגדה־המערבית, יש דעות משתנות לגבי גורלם בהסכם העתיד. הם חופשיים להביע את דיעותיהם ולנהל ויכוחים פתוחים בנושא. אך עובדה בעלת חשיבות היא, שאף פעם לא הוצע פיתרון מצרי לעזה בעזה עצמה.

מעשיה של ירדן בגדה־המערבית אינם טובים יותר. במשך תשע־עשרה השנים של שלטון ירדני בגדה־המערבית, הם אפילו לא יצרו אדמיניסטרציה מרכזית לאיזור. במקום זה הם נגשו באוכלוסיה הערבית ודיכאו באכזריות את המהומות שפרצו מידי כמה חודשים. במשך תשע־עשרה שנים אלה נהרגו ונפצעו ערבים תושבי הגדה־המערבית ע"י הצבא הירדני.

תיאור מפורט וכרונולוגי של מאורעות אלה יכסה עמודים רבים מאוד. די אם ניזכר בחלק מהאירועים בגדה המערבית במשך 1966, חודשים מספר לפני שהתחיל המימשל הישראלי.

בינואר 1966 אסרו השלטונות הירדניים מאתיים איש ביריחו; באפריל הם אסרו אלפיים בגדה־המערבית. במאי נערכו הפגנות המוניות בירושלים המזרחית, בחברון וברמאללה. המשטרה השתמשה בכוח, סגרה בתי־ספר ואסרה מאות אנשים. ביולי היו הפרעות והפגנות המוניות בשכם. המשטרה הירדנית פצעה 12 אנשים ואסרה מאתיים וחמישים.

בנובמבר היתה סידרה של התנגשויות סוערות בין אזרחים וכוחות משטרה וצבא, עם נפגעים רבים. ב־21 בנובמבר פרצה שביתת־מסחר בכל איזור רמאללה. הצבא, שנקרא להתערב, הפעיל טנקים כדי להשיב את הסדר על כנו. השלטונות הירדניים הטילו עוצר וסגרו את כל בתי־הספר. מאורעות דומים קרו במשך חודש נובמבר ודצמבר ברוב הערים האחרות. ב־24 בנובמבר הפעיל הצבא הירדני שוב טנקים וגז מדמיע. עשרים מפגינים נהרגו ורבים אחרים נפצעו. ב־ 8.12.1966 דוכאה בכוח שביתת־מסחר כללית ע"י המשטרה והצבא הירדני.

ב־13 בינואר 1967 התמרדה אוכלוסיית שכם והוקמו מחסומים ברחובות. הצבא הירדני הקיף את העיר ודיכא את ההתנגדות בכוח.

בעזרת צבא המורכב ברובו בדווים מהגדה־המערבית הצליחה הממשלה הירדנית לשמור על מאחזה הצבאי בגדה־המערבית. השלטונות הירדניים ידעו שהגדה־המערבית היתה רק ילד־חורג, לא בן משפחה; הם ידעו שלבבותיהם של תושבי הגדה נתונים לא אליהם. ממשלת עמאן התייחסה, איפוא, אליהם בהתאם.

ב־23.4.1971 נערך ראיון עם תושבים ערבים מהגדה המערבית, שביקרו בלבנון, ע"י העיתון הביירותי היומי “אל חוואדיס:”

אלה שמגיעים מהגדה־המערבית מגדירים את המצב כך: לא שכחנו ולא נשכח אף פעם את השלטון שזילזל בכבודנו ורמס את רגשות האנוש שלנו, שלטון שהם בנו בעזרת האינקוויזיציה שלהם והמגפיים של אנשי־המדבר שלהם. חיינו תקופה ארוכה תחת ההשפלה של הלאומיות הערבית, וכואב לנו לאמר שחיכינו לכיבוש הישראלי כדי להיות מודעים שוב ליחסים האנושיים אל אזרחים.


ואם דרושה עוד הוכחה ליחסה של ירדן לפלשתינאים, הנה הודעתו של יאסר עראפאת בלילה של ה־9 באפריל 1971: “המהפיכה הפלשתינאית איבדה 20,000 הרוגים ופצועים בירדן.”

עד שיבוא פיתרון פוליטי כולל, שאינו יכול להיות מופרד מהבעייה הכללית של המזרח־התיכון, גאה ישראל על הישגיה בשטחים. לפני שנבחון הצעות פיתרון שונות לשטחים אלו, כדאי להתבונן בכמה אספקטים של המימשל הישראלי בעשר השנים האחרונות ובשיטות אשר הביאו את “הניו־יורק טיימס” להגדיר את המימשל הזה כ“מימשל הנדיב ביותר בהיסטוריה.”

סטטיסטיקה כלכלית בינלאומית שפורסמה לא מכבר מגלה שהגדה־המערבית ועזה הובילו בראש שכניהם בגדילה כלכלית. התוצר הלאומי הגולמי לנפש עלה בשני איזורים אלה הרבה יותר מאשר בישראל, במצרים, בירדן, בסוריה, בעירק ובלבנון. העלייה האמיתית בתוצר הלאומי הגולמי התבטאה בממוצע של 18% לשנה, מאז 1967. השכר לנפש באותה תקופה גדל ב־80% בגדה־המערבית וב־120% בעזה. הצריכה הפרטית עלתה ב־99% לשנה בשני האיזורים, והסכום הכולל של יצוא הסחורות והשירותים עלה ב 24% לשנה בגדה־המערבית וב־39% בעזה, בזמן ששיעור האבטלה ירד מ־10% בגדה־המערבית ומ־30% ברצועת עזה ב־1967 לכמעט אפס עד 1975. יש כיום פי עשרה יותר מכונות חקלאיות בשני השטחים מאשר לפני עשר שנים.

התפתחויות משמעותיות אירעו בשטחים רבים אחרים. מיספר מוסדות החינוך והכיתות גדל ב־46% במערכת המספקת חינוך חינם בגדה־המערבית ובעזה. תקציב החינוך שניתן ע"י מצרים לעזה וצפון־סיני ב־1967־68 היה בן שני מיליון דולאר לאוכלוסייה של 400,000. תקציב החינוך הירדני לאוכלוסיה שמנתה 650,000 בגדה־המערבית היה בסביבות שיבעה מיליון דולאר. ההקצבה הישראלית לחינוך בעזה ובצפון־סיני היה ב־1976 פי עשרה ממה שהיה עשור שנים לפני־כן, והתקציב לגדה־המערבית היה פי תישעה יותר מאשר בתקופת הירדנים. תקציב הבריאות המצרי לשנים 1967־68 ברצועת עזה ובצפון־סיני היה רק 800,000 דולאר – 2 דולאר לגולגולת. סכום זה הוגדל פי שלושים תחת השלטון הישראלי, ותקציב הבריאות בגדה־המערבית גדל פי עשרים.

דוגמא לשינויים שנעשו אפשר לראות בהערות הבאות שהופיעו במאמר בעיתון מערב גרמני “דה־ריינפלץ,” ב־5.1.1976:

אינך יכול שלא להתרשם מהמאמצים שנעשו ע“י המימשל הצבאי ברצועת־עזה לנורמליזציה של מצב הפליטים הפלשתינאים… במשך כל תקופת השילטון המצרי לא נעשה דבר לשיפור מצבם הכלכלי והחברתי. בביקורי הראשון בעזה, ב־1969, לא ניראה כל פיתרון לסבל ולייאוש של הפליטים הפלשתינאים שנירקבו במחנותיהם. אולם, מאז הישתנה הרבה מאוד. המינהל הישראלי למד מהניסיון… אין יותר אבטלה ברצועת־עזה. ההכנסה האישית לנפש גדלה מ־553 ל”י ל־1,158 ל"י.

מלבד ביטחון, כל שאר הנושאים הם בידי מינהל ורשויות ערבים… ישראל פיתחה תוכנית לשיקום הפליטים ממחנותיהם המתמוטטים. הם יכולים לקנות בתים משלהם בתנאים נוחים מאוד. המטרה העיקרית היא להבטיח שאזורי הבנייה החדשים לא ייהפכו גם הם להיות מחנות פליטים. כדי להבטיח הגינות, נבחרים המגרשים ע“י הגרלה, העניין בתוכנית חדשה זו הוא כה רב, שלשלטונות יש בעיות רבות בהיענות לדרישות. ישראל השקיעה כ־50 מיליון ל”י במשך 1974, ללא כל קשרים פוליטיים לכך.


כיום עזה היא איזור משגשג ולמרות הנסיונות מבחוץ להסית את התושבים, לא היו הפרעות. התושבים בעזה שסבלו מהאכזריות והדיכוי של המצרים במשך תשע־עשרה שנה אינם נוטים להיות מושפעים מהאשמות חסרות־שחר על השילטון הישראלי. הנושאים לשיחה בעזה כיום הם בעלי אופי מקומי, הם מסוג מוניציפאלי וכספי, כמו בכל חברה העסוקה בחיי יום־יום.

חופש תנועה ומעבר מוחלט קיים בין ישראל והשטחים מחד ומעבר על הירדן מהשטחים ואליהם מאידך. כתוצאה מכך מגיעים מידי יום 75,000 פועלים ערבים לישראל לעבוד, כשהם מוגנים ע"י המוסד לאיגוד מקצועי של ישראל. מאז יוני 1967 חצו קרוב לחמישה מיליון אנשים את הגשרים הפתוחים שעל נהר הירדן, בשני הכיוונים, כולל 800,000 תיירים ערבים שהגיעו מארצות־ערב השונות כדי לבלות את חופשתם בשטחים ובישראל עצמה. בנוסף לכך מתייצבים אלפי ערבים מכל המזרח־התיכון בבתי־החולים בישראל לטיפול רפואי. למרות שאין אף חוק בינלאומי המחייב את ישראל להרשות לסטודנטים בעזה, בגדה־המערבית וברמת־הגולן להמשיך את לימודיהם באוניברסיטאות בקהיר, עמאן, דמשק ועוד, הוא עושה כן. נקודה בעלת חשיבות היא שלמרות חופש התנועה אין מהגרים ערבים מהשטחים.

החיים בשטחים רחוקים מאוד מלהיות הגיהנום עלי־אדמות שמנסות הרבה מדינות ערביות לתאר. השבועון המערב גרמני “דר שפיגל” כתב: “הגיהנום הציוני הוא גן עדן לתיירים (ערבים).” אבל מעל ומעבר להתקדמות החברתית והכלכלית שתיארתי, שמרה ישראל והקפידה על כבוד לזכויות־אנוש בשטחים, הרבה מעבר למה שמתחייב מהחוק הבינלאומי.

למרות ההסתות הרבות נגד הישראלים, למרות מעשי־הרצח האכזריים ופעולות הטרור נגד אזרחים חפים־מפשע, לא ביצעה ישראל אף הוצאה להורג אחת של מחבלים. אלה שנאסרים זכאים לעורך־דין שהם בוחרים בו, ונשפטים בבית־משפט פתוח כשהם זוכים למשפט הוגן. כנגד זאת, ניתלו בדמשק, בכיכר העיר, מחבלים של אש“ף שהואשמו בתקיפת מלון סמירמיס בעיר, לאחר משפט בן 12 דקות שבו הודיע השופט בגלוי שאין זמן אפילו לשתיית כוס־קפה. מחבלים שנאסרו בקהיר ובעמאן היו בעלי גורל דומה על עמודי־התלייה, ולאחרונה ביצעה גם לוב הוצאות להורג המוניות. לא פלא שלאחר “ספטמבר השחור” של ס197, העדיפו מעל מאה חברי אש”ף לבוא לישראל, מרצונם החופשי, מאשר להסתכן בחסדיו של הצדק הירדני.

יש לציין שישראל היא אחת מהמדינות המעטות במזרח־התיכון המאפשרות לצלב־האדום־הבינלאומי להיפגש עם אסיריה באופן קבוע. במשך ביקורים שבועיים אלה יכולים האסירים לדבר עם קציני הצלב האדום, מבלי שיהיו נוכחים שומרים בשיחה. כמה ארצות פתחו את שערי בתי־הכלא שלהן לבדיקה בינלאומית, ובכמה מהן נשפטו העבריינים בתהליך חוקי אמיתי כמו בישראל? ב־14.12.1975 כתב קולין לגום בעיתון “אובזרוור” הלונדוני:

בגלל שישראל עומדת על כך שהחברה שבה תישפט על־פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר בעולם, קרוב לוודאי שהיא תושמץ יותר ממדינות אחרות שבהן גורלם של האסירים הבטחוניים גרוע יותר ועקרונות המשפט נמוכים בהרבה מהסטנדרטים שלה עצמה.


אבל העובדה המשמעותית ביותר היא שהשטחים המוחזקים הם המקומות היחידים בעולם הערבי כולו, שבהם חופשים הערבים להביע את דיעותיהם, יכולים לקרוא עיתונות חופשית ומשתתפים בתהליך דמוקראטי של בחירות חשאיות. מתוך 16,000 פקידי מימשל בשטחים רק 500 הם ישראלים, וכל ראשי הערים והמועצות העירוניות נבחרו בבחירות חשאיות וחופשיות. עורכי־עיתונים ועיתונאים ערבים בעלי חופש מוחלט בהבעת כל דיעה פוליטית, אפילו אם היא קיצונית ומתנגדת למדינת־ישראל, כותבים, עורכים ומפרסמים שלושה עיתונים בשפה הערבית, היוצאים לאור במזרח־ירושלים.

דרך אגב, אש“ף התנגד בחריפות לעריכת בחירות בגדה־המערבית וקרא לתושבים להפריע את מהלכן. רדיו קהיר ותחנות־שידור ערביות אחרות הסיתו בצורה גלויה במטרה לחבל בתהליך הבחירות. הערבים הפלשתינאים המקומיים העדיפו פתקים על כדורים. הם התעלמו מאיומי אש”ף והלכו לקלפיות בצורה מסודרת כדי להצביע. אש“ף לא היה נילהב לאשר את עליית המנהיגות הצעירה הנאבקת בגדה־המערבית, שניבחרה לתפקידה ע”י רצון העם עצמו ולא נקבעה ע“י קנה רובה של מחבל או ע”י כדור של רוצח. שורשיה של מנהיגות זו, שדיעותיה עשויות להיות מנוגדות לאלה של המימשל הישראלי, נמצאים עמוק בין התושבים והיא מעורבת בשיחות יום־יומיות גם עם הישראלים וגם עם הממשלה הירדנית. את הדו־שיח הזה היתה ההסתה האש“פית אמורה למנוע. קיווינו שאלה שנבחרו בגדה־המערבית לא ירשו לעצמם להיות מונחים בכיסם של מדינות ערב ולא יקבלו תכתיבים מהמנהיגות הגולה של אש”ף, שאפילו איננה חיה בין התושבים שאותם היא מתיימרת לשחרר.

אפילו לפני הבחירות האחרונות, נראה היה בוודאות שמועמדים עוינים לישראל יחזרו. ואמנם, לפי החוק הירדני המיושם בגדה־המערבית, רשאית היתה ממשלת ישראל להתעלם מתוצאות הבחירות ולמנות מועמדים משלה. כך למעשה קרה בזמן תקופת הכיבוש הירדני. אך כעיקרון התייחסה ישראל בכבוד לתוצאות הבחירות, מינתה את כל אלה שניבחרו ונימנעה בדקדקנות מלהתערב בעניינים המוניציפליים של הערים השונות, בלי להתחשב בדיעותיהם הפוליטיות של אלה שניבחרו. הערבים בגדה־המערבית היו צריכים לחכות למימשל ישראלי כדי ליהנות מזכויות וחרויות אלה.

לאחר שסקרנו את המצב השוטף בשטחים המוחזקים, עלינו לבחון אפשרויות פיתרון לניהול המיידי של שטחים אלו. אחת מההצעות שהוגשו היתה – – הקמת מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית ובעזה.

לפני שנבדוק מהי עמדתה של ישראל לגבי מדינה כזו, הבה נבדוק את עמדותיהן של מדינות ערב. בדרך כלל נוטים לשכוח שלאותן מדינות המצדדות בקולניות רבה ברעיון להקים מדינה ערבית פלשתינאית בשטחים היו כל ההזדמנויות במשך תשע־עשרה שנה ליצור מדינה כזאת והן לא עשו זאת. במשך כל אותן תשע־עשרה השנים לא היו קיימים ה“סיבוכים” הנובעים מהתיישבות ישראלית בגדה־המערבית, מאחר שלא היתה כזאת. אף לא היו קשיים מאיחודה של ירושלים, מאחר שהעיר היתה חצויה והיהודים גורשו מהרובע היהודי בעיר העתיקה ב־1948, ובתיהם נלקחו ע"י הירדנים. האמת הפשוטה היא שלמדינות ערב לא היתה הכוונה ליישם את הנוסחה שכיום, הם טוענים, עשויה להגשים את האוטופיה, שתביא את השלום למזרח התיכון.

ראוי שתהיה לסופרים המערביים בעלי הכוונות הטובות הקוראים לנסיגה ישראלית מלאה ולהקמת מדינה פלשתינאית, לפחות ההגינות האינטלקטואלית לדרוש מהדוברים הערבים מידה של עקביות בין הצהרותיהם ומעשיהם, והבהרה של כוונותיהם המעשיות. לדוגמא, ישנה דרישה להקים מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית ובעזה, שתנוהל ע“י אש”ף. בו בזמן סיפר אש"ף מה הוא מתכוון לעשות בשטחים אם ישלוט בהם.

האישיות השנייה בדרגה באירגון פתח אחרי עראפאת, אבו איאד, סיפר לעיתון הלבנוני “אל־מוחרר” ב־1.3.1976:

לאש"ף יש זכות, שאינה מוטלת בספק, להפעיל את סמכותו הלאומית על חלק מאדמת פלשתינה, אך אין פירושו של הדבר שנהיה מוכנים להתפשר עם הסכם חלקי או הכרה בישראל. להיפך, אנו רוצים לקבל בחזרה חלק מפלשתינה כדי לנסות ולשחרר את השאר.


ועד היום אין עדות מאף דובר של אש“ף המצהיר, שמדינה פלשתינאית בשטחים שיפונו ע”י ישראל תספק אותם, או שאש"ף יכיר אי־פעם בגבולות 1967 כבגבולות שלום.

למה, אם כן, מתכוונת מצרים בהנהלה אש"פית של מדינת הגדה־המערבית ועזה, ומדוע על ישראל לסגת לקווים אשר, לפי המנהיגים החדשים האמורים להוביל מדינה כזאת, יהוו הזמנה מחודשת למלחמה?

מאחר שברית־המועצות תומכת כיום באש“ף; מדינה פלשתיניאית בניהול אש”ף תהיה לא יותר מאשר מיני־מדינה הנתמכת ע“י הסובייטים, ללא יכולת קיום כלכלית עצמאית (כפי שהוכח ע”י פרופסור אמריקאי 4. מדינה כזאת, במצב־רוח עויין, תוכל לעשות את המעבר במרחב האווירי הישראלי לבלתי־אפשרי בעזרת טילי קרקע־אוויר מודרניים שיוצבו במקומות המתאימים. כל מרכז אוכלוסיה בישראל יהיה בטווח טילי קרקע־קרקע מהסוג המסופק כיום למדינות ערב ע"י ברית־המועצות, שיוצבו בגדה־המערבית ובעזה.

אל לנו לשכוח שבמשך תשע־עשרה שנות השילטון הערבי בגדה־המערבית ועזה, היוו שני איזורים אלה את הבסיסים לפשיטות אין־ספור לתוך ישראל, פשיטות שגרמו לאובדן חיים ללא אבחנה. קווי 1967 הביאו מלחמה לישראל והם יעשו זאת שוב אם היא תחזור אליהם. אין זו המצאה דמיונית של מישהו – הדבר הובטח לישראל בצורה פומבית ע"י אותם מנהיגים שלהם אמורה ישראל למסור את הגדה המערבית.

ישראל איננה המדינה היחידה הגובלת במדינה הפלשתינאית המוצעת. השכנה השניה בכוח היא ירדן. למרות שהמלך חוסיין משלם מס־שפתיים לאש“ף למען תדמית של אחדות ערבית, הוא לא שכח עדיין את הקרבות העקובים מדם ב־1970, שבהם ניסה אש”ף להפיל את השילטון ההאשמי. הוא אף לא שכח את ההצהרות הפומביות האחרונות של מנהיגי אש“ף, כמו עראפאת וקאדומי, שנשבעו להפיל אותו ואת ממשלת־ירדן. המלך חוסיין, עמו ותושבי הגדה־המערבית אינם מקלים ראש במלחמת האזרחים הקטסטרופלית שגרם אש”ף בלבנון.

למעשה, אין הממשלה הירדנית נלהבת יותר מישראל ממיני־מדינה בת חסות סובייטית בגבולותיה, בעלת אלמנט עויין גלוי נגד השילטון ההאשמי. לירדן ולישראל אין אף אשלייה שמדינה כזו תהיה שונה ממה שמייעדת לה התוכנית הרשמית של אש"ף – קרש קפיצה לפעולה עויינת נגד שתיהן.

אם במקום לכפות על הגדה־המערבית רשות טרוריסטית שתהיה עויינת לשתי שכנותיה ננסה להגיע לפיתרון מהמציאות הקיימת, קרוב לוודאי שנגיע לפיתרון הולם. העובדה היא, שלמרות שהגדה המערבית מנוהלת ע"י מימשל צבאי ישראלי, קיימות בה נוכחות והשפעה ירדניות. כל התושבים בגדה־המערבית הם אזרחים ירדנים ומשתמשים בדרכון ירדני. 50% מחברי הפרלמנט הירדני מייצגים את הגדה־המערבית. תנועת אנשים ומסחר זורמת בחופשיות בשני הכיוונים על נהר הירדן, בין ירדן והגדה־המערבית. המטבע הירדני הוא חוקי בגדה־המערבית (וגם המטבע הישראלי). בתי־המשפט שופטים לפי החוק הירדני. תוכניות־לימודים ירדניות נלמדות בבתי־הספר. שרות ממשלתי ירדני מנהל את העניינים באיזור. ראשי־הערים שנבחרים בבחירות חופשיות וחשאיות ושהם עצמאים בעניינים מוניציפליים, מקבלים הדרכה מירדן, מכבדים את חצר־המלכות בעמאן ומקבלים, לעיתים קרובות, סיוע מהאוצר הירדני. אחוז מסויים מהקבינט בעמאן מורכב מפלשתינאים מהגדה־המערבית. המלכה המנוחה עליה הייתה בת הגדה־המערבית. פלשתינאים גרים משני צידי נהר־הירדן, קשורים בקשרי משפחה, כלכלה, שפה, תרבות, אזרחות, נאמנות וחינוך.

למרות ההצהרות הירדניות שלכאורה תומכות באש"ף, מצביעות הפעולות והמדיניות הירדניות בשטח על ההתנגדות התקיפה למדינה פלשתינאית ועל החלטת ירדן להעדיף השתתפות ישירה במשא־ומתן על הגדה־המערבית.

מציאות נוספת בגדה־המערבית, שאי־אפשר להתכחש לה, היא הדו־שיח היום־יומי שנוצר בין ישראלים וגורמים בכירים של הערבים הפלשתינאים. למרות הימצאותם של הבדלים מהותיים בהשקפות, הביא דו־שיח זה, שהתפתח בעיקבות עשור שנים של קידום כלכלי וחברתי תחת מינהל ישראלי, לדרגת הבנה הדדית גבוהה יותר מכל מה שהושג עד עתה. היינו עדים להתפתחותו של שיתוף פעולה ערבי־ישראלי יום־יומי מסועף בכל הנושאים האנושיים: רפואה, חקלאות, מסחר, פוליטיקה, מדע וחינוך גבוה. שיתוף פעולה זה הוא בניגוד גמור לפצצות ולאיומים של אש"ף. שיתוף פעולה זה, המופגן בכל עיר, כפר ושדה בגדה־המערבית, הניח את היסודות להתקדמות הלאה לקראת פיתרון הנושא של הערבים הפלשתינאים על בסיס הבנה.

העובדות והמספרים מדברים בעד עצמם על פיתרון במסגרת הסכם שלום ישראלי־ירדני. 1.75 מיליון ערבים פלשתינאים בגדה המזרחית והמערבית הם אזרחים ירדנים ובעלי דרכונים ירדניים. מתוך מיספר כולל של 2.8 מיליון ערבים פלשתינאים קיימים, 0.5 מיליון הם אזרחים ישראלים בעלי דרכון ישראלי. מכאן ש־80% מכל הערבים הפלשתינאים חיים בירדן, בישראל ובשטחים שתחת מינהל ישראלי, שיטחה של ממלכת ירדן הוא כ־80% משיטחה של פלשתינה המנדטורית. בגלל הסיבות הבסיסיות האלה ובגלל היחסים ההדוקים בין הגדה המזרחית והמערבית, עמדת ישראל היתה וממשיכה להיות, שהפיתרון לבעייה חייב להיות מושג במסגרת משא־ומתן לשלום בין ישראל וירדן, אם בג’נבה או בכל מקום אחר. בהזדמנויות שונות בעבר כבר הועלו מספר הצעות, כולל מיני־מדינה פלשתינאית בגדה־המערבית וברצועת־עזה, או צורה כלשהי של חלוקה מחדש של השטחים בין ירדן וישראל. כבר הסברתי מדוע מדינה פלשתינאית – או, ליתר דיוק, מדינה אש“פית – איננה באה בחשבון. בקשר לחלוקה מחדש, העובדה היא, כפי ששר החוץ הישראלי, משה דיין, אמר בעצרת הכללית של האו”ם ב־6 באוקטובר 1977:

במשך עשר שנים, בין השנים 1967 ו־1977, היתה מוכנה ממשלת ישראל לוויתורים בשטחים, כולל חלוקה מחודשת של האיזור, תמורת שלום אמיתי, אך לשווא. דעתנו עתה היא, שחלוקה מחודשת איננה הפיתרון. אין זה אפשרי למתוח קו מפריך שיספק את הצרכים הבטחוניים ואת הצרכים ההיסטוריים, הכלכליים והחברתיים של כל הצדדים. בית־לחם, הקשורה לירושלים בגלל קשרי התיירות והמיסחר ולמעשה בעצם קיומה, אינה יכולה להיות מופרדת מעיר־הקודש. הר־הצופים, שעליו עומדים האוניברסיטה העברית ובית־חולים הדסה, אינו יכול להיות מופרד מישראל. הערבים בעזה אינם יכולים להיות שוב סגורים ברצועה צרה כל־כך, שכל יציאה שלהם ממנה תהיה כרוכה במעבר גבול־בינלאומי. הדגם לעתיד חייב להיות ירושלים המאוחדת – שבה הוכיחו יהודים וערבים מאז 1967 שהם יכולים לחיות יחד בהרמוניה לטובתם ההדדית, כשכל התושבים נהנים מחופש תנועה בכל חלקי עיר־הקודש, ושחופש הגישה למקומות הקדושים מובטח לכולם. אין יותר צורך ואין מקום לגדרות תייל.


בקצרה, הפיתרון חייב להיות מבוסס על דו־קיום בין ישראל והערבים הפלשתינאים בשטחים. תפיסה זו נובעת מהניסיון בן עשר השנים שבין 1967 ו־1977 שבהן סירבו מדינות ערב להיענות להצעות הישראליות הנדיבות החוזרות ונישנות של וויתורים בשטחים תמורת שלום אמיתי, ואילו היהודים והערבים הוכיחו שהם יכולים לחיות יחד בהצלחה רבה. משמעותו של דו־קיום היא כבוד הדדי וגם, בהמשך לכך, שימור המורשת והקשרים הלאומיים של כל אחד מהצדדים על בסיס שווה. בתרגום למונחים מעשיים, יכולים לקרוא לדו־קיום זה “חלוקה פונקציונאלית” – הסדר שלפיו הערבים בשטחים ישארו נתינים ירדנים ויבחרו את נציגיהם לפרלמנט הירדני, והיהודים הישראלים יבחרו את נציגיהם לכנסת; התושבים בשטחים יהנו מאוטונומיה מקומית ושילטון־בית, בו בזמן שגבול ההגנה הישראלי ישאר על נהר־הירדן וישראל תהיה אחראית לביטחון האיזור כולו. תפיסה זו היא אולי לא רגילה בתקופה שבה ישנה זהות מוחלטת בין זכויות פוליטיות וגבולות גיאוגרפיים. אבל התפיסה המהותית של “מדינה־אומה” כפי שאנו מכירים אותה כיום היא חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית, וישנם סימנים שאירופה המערבית כבר צועדת לקראתה. יש לזכור שאיטליה וגרמניה בעצמן לא היו אומות עד סוף המאה ה־19. הקונפליקט במזרח־התיכון הוא מורכב מאוד, ויש צורך בפתרונות בלתי־שגרתיים אם אנו עומדים לפרוץ את המבוי הסתום שכבר גרם למיספר מלחמות ואלפי הרוגים. הרעיון של “חלוקה פונקציונאלית” שבה, מבחינה פוליטית, יהודים יהיו אזרחים של מדינה יהודית וערבים יהיו אזרחים של מדינה ערבית, והאחדות הגיאוגרפית ושלמות האיזור תישמרנה, הוא אולי בלתי־רגיל, אבל אין כל סיבה שהוא יהיה לא־מעשי. בכל מקרה, זוהי אחת האפשרויות הראויות לדיון רציני בכל משא־ומתן בין ישראל ושכנותיה.

פיתרון זה, שהוצע ע"י ישראל בשיחות האחרונות שבין בגין לסאדאת, הוא מיוחד במינו בכך שהוא נמנע בכוונה מהנושא המסובך והקשה של ריבונות 5 ומתרכז בנושא בני־אנוש, ערבים ויהודים, החיים זה בצידו של זה. בראיית העתיד הזו דו־קיום הוא גורם מרכזי – הרעיון שיהודים וערבים חיים זה בצידו של זה ומוכיחים לעולם לא רק שמלחמות ביניהן הן חסרות תועלת אלא אף שפיתרונות חלוקה נוסח שלמה המלך אינם נחוצים.

מכיוון שבחנו את הדו־קיום היהודי־ערבי בגדה־המערבית במונחים כלליים בלבד, כדאי להתבונן במיקרה ספציפי אחד. חברון, אחת הערים העתיקות בעולם, ועיר קדושה לעם היהודי, הפכה להיות בשנים האחרונות מרכז התעניינות כאשר האו“ם, הוועידה האיסלאמית וגופים שונים אחרים הכריזו על גינוי המדיניות הישראלית בה. מאחר שהתעמולה הערבית הכחישה בעקביות כל קשר יהודי לחברון, ומאחר שעיר זו מייצגת דוגמא ברורה במיוחד של המשכיות ההיסטוריה היהודית בארץ־ישראל, כדאי לסקור בקצרה את סיפור חברון מזמן התנ”ך ועד היום.

חברון היתה המקום שבו היתה התיישבות יהודית נמשכת מאז 2000 לפנה“ס בערך. התנ”ך מספר כיצד הפטריארך של חברון, אברהם, אבי העם היהודי ודתו, התיישב בחברון 6. כאשר נפטרה שרה אישתו “בקריית ארבע – היא חברון” 7 קנה אברהם אחוזת קבר בעבור 400 שקלי כסף מאפרון החיטי ו“קבר את שרה אישתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא – היא חברון” 8. חוזה זה, יש להדגיש, נחתם לפני ארבעת־אלפים שנה!

מאוחר יותר, בראשית מ“ט 29–31 מתייחס כיצד יעקב, הידוע גם בישראל, ביקש להיקבר עם אבותיו במערת המכפלה. “שמה קברו את אברהם ואת שרה אישתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אישתו ושמה קברתי את לאה” נזכר יעקב. כך נעשתה מערת־המכפלה, קבר האבות, המקדש העתיק ביותר ומקום קדוש לעם היהודי, והיא נשמרת ע”י היהודים עד עצם היום הזה.

חברון שמרה על חשיבותה לאורך מאות השנים שלאחר מכן. פה שלט דוד כמלך יהודה במשך שבע וחצי שנים, ופה נולדו שישה מבניו.

בגלות הראשונה (גלות בבל) יצאו היהודים מן העיר במאה השישית לפנה"ס, אך חזרו תוך 50 שנה. חמש מאות שנה אחר כך שיפץ הורדוס הגדול, המלך היהודי ובונה ירושלים, את קבר האבות, ונתן לו את צורתו הנוכחית. זמן קצר לאחר מכן, במשך מלחמות היהודים נגד רומי, שרף המפקד הרומי צריליוס את חברון עד היסוד והפסיק את קיומה כמרכז יהודי חשוב. למרות זאת המשיכו היהודים לגור שם, אפילו במשך התקופה הביזנטית, כאשר הוקמה כנסיית סט. אברהם על מערת־המכפלה. במאה השישית לספירה חולקה הכנסייה לשני חלקים – אחד ליהודים ואחד לנוצרים.

הערבים כבשו את חברון ב־638 לספירה, ולזכר האב העברי אברהם, קראו לעיר חליל אל־רחמאן [חברו של (אלוהים) הרחמן] או בקיצור – אל־חליל. הערבים הירשו ליהודים להיות האחראים על מערת־המכפלה, למרות שחלק ממנה היה עתה מסגד – מסגד אברהם, עם כיבוש הצלבנים ב־1100 לספירה, הפך שוב מסגד אברהם להיות כנסיית סט. אברהם והמוסלמים וגם היהודים גורשו. אבל עולי־רגל יהודים המשיכו לבקר את חברון ואת מערת־המכפלה למרות שלא הורשו להיכנס לקבר עצמו.

בזמן שילטון הממלוקים השיגה שוב הקהילה היהודית הקטנה שגרה בשכונה דמוית־גיטו בחברון גישה למערת־המכפלה. הם התפללו שם מדי יום ביומו, ורבים מהם גם ביקשו להיקבר בסביבות הקבר.

ושוב ב־1267 אסר השולטאן הממלוקי בייברס על היהודים והנוצרים להתפלל באיזור; אולם היהודים הורשו לרדת חמש מדרגות, ומאוחר יותר שבע, בצד הקיר המזרחי ולטמון פיתקאות־בקשה בחור מול המדרגה הרביעית. הגבלה משונה זו ניכפתה בקפדנות עד המאה העשרים; למרות כל זאת נשארה הקהילה היהודית במקום, ועולי־רגל יהודים לארץ־הקודש ראו את מסעם בלתי־מושלם אם לא ביקרו בחברון.

תחת השילטון העותומאני המשיכה הקהילה היהודית להתפתח, למרות רדיפות וביזות שקרו לפעמים ב־1659 הקימה הקהילה היהודית ישיבה בשם: “חסד לאברהם” שנהפכה לאחר מכן למרכז למידה חשוב ולגורם ראשון במעלה בחיים הרוחניים של הקהילה היהודית המקומית. הקהילה היהודית התפתחה בצורה משמעותית במאה ה־19 והוקמו מיספר מוסדות יהודיים ציבוריים כמו: בתי־ספר, בתי־צדקה ובית־חולים.

בתום העשור הראשון למנדאט הבריטי, באוגוסט 1929, הנחיתה האוכלוסייה הערבית מכה טראגית על הקהילה היהודית בחברון. ההמון הערבי, משולהב ומוסת ע"י מנהיגיו הדתיים, פתח בהתקפה מתוכננת היטב במטרה גלויה לחסל את הקהילה היהודית. הם לא חסו על נשים, זקנים וטף – שישים ושבעה נטבחו ושישים נפצעו. הם הרסו את הקהילה, הרסו עד היסוד את בתי־הכנסת ושרפו ספרי תורה. הנוכחות היהודית בחברון בת מאות השנים הגיעה לקיצה. ידם של הפורעים הערבים עצרה את הנוכחות היהודית בת מאות־השנים בחברון.

סבת־סבתי, אישה בת שמונים, היתה אחת הנרצחות מפגיון ערבי ב־1929. ואני נזכר, שכילד איימו עלי בחרב כשניסיתי לשים את רגלי על המדרגה השמינית של הקברים.

אחרי המלחמה של 1948 החזיקה ירדן בגדה־המערבית ואח"כ צירפה אותה לממלכה ההאשמית של ירדן. במשך השנים 1967 – 1948 לא גרו יהודים בחברון, ואף לא אחד מהם הורשה לבקר את העיר או את מקומותיה הקדושים.

כתוצאה מהתוקפנות הירדנית ב־5 ביוני 1967, מצאה עצמה ישראל שולטת על יהודה ושומרון (“הגדה־המערבית”) כולל העיר חברון. כשחזרו הישראלים לחברון לאחר 20 שנה הם מצאו את הרובע היהודי העתיק הרוס לגמרי; את בית־כנסת אברהם אבינו משמש כבית־שימוש ציבורי וכמחסן עירוני; ואת בית־הקברות היהודי העתיק בחברון מוכחד כמעט לגמרי.

אולם מיד לאחר המלחמה החליטה הממשלה הישראלית שהמקומות הקדושים בכל השטחים יהיו פתוחים לכל המאמינים מכל הדתות. ב־28 ביוני 1967 חוקקה הממשלה את חוק הגנת המקומות הקדושים, שהבטיח לבני כל הדתות גישה חופשית לאתריהם הקדושים. וכך, בפעם הראשונה מאז שבע־מאות שנה בדיוק, נפתח קבר־האבות לבני כל הדתות ובמיוחד לבני שלוש הדתות המונותאיסתיות הגדולות – יהדות, נצרות ואיסלאם.

בו בזמן, לא נעשה דבר להפחית בכל צורה שהיא את האחראיות שהיתה לוואקף המוסלמי על מערת־המכפלה. אנשי משרד הוואקף מחזיקים במפתחות למערה ואחראים לפתיחה והסגירה היומיים של המערה ולאחזקתה. ניהול התפילות המוסלמיות לא הופרע במאומה ולא הוקמה חלוקה כלשהי של המערה במקדש קדוש זה.

מאחר שמערת־המכפלה קדושה גם ליהדות וגם לאיסלאם, נערכו סידורים שיאפשרו למוסלמים וליהודים להתפלל ולנהל את טכסי הפולחן שלהם בצורה מסודרת המבוססת על כבוד הדדי. אולם יצחק ורבקה, הגדול והחשוב ביותר לכל הדתות, המכיל את במת האימאם, שמור בלעדית למתפללים המוסלמים, 24 שעות ביממה, במשך כל ימי השבוע, ותפילות היהודים נערכות באולם אברהם ושרה. ההסדרים הנוכחיים שנעשו בהתחשבות הרבה ביותר ברגשות הדתיים המוסלמיים ומבלי להפחית מזכויות הערבים, פועלים לשביעות רצונם של כל הצדדים מאז 1967.

לקהילה היהודית ניתנה הרשות להתיישב מחדש – לא בעיר חברון עצמה, אלא בסביבה. הממשלה הישראלית החליטה שהדרך הטובה ביותר לאירגון החיים באיזור חברון היתה להרשות לתושבים ערבים לפתח את עירם לפי רצונם, להמשיך את מהלך חייהם, ובו בזמן הוקמה עיר יהודית, הנושאת את השם העתיק עיר־האבות – קריית־ארבע – מחוץ לגבולות המוניציפליים של חברון. העיר היהודית לא לקחה את מקומה של חברון הערבית, אלא שתיהן מתקיימות אחת לצד השנייה, כשכל אחת גדלה ומתפתחת לפי דרכה.

המציאות היומית היא שהיהודים והמוסלמים עושים את עבודת הפולחן זה לצידו של זה, תחת אותו הגג בקבר האבות, כאשר שני הישובים חיים יחד בשלווה.

דמיון דתי כבר גרם ליותר מדי מאורעות טראגיים בעבר כדי שנרשה להסתה בלתי־אחראית מבחוץ לחרחר שינאה בין ערבי ליהודי. הניסיון המעציב הוא, שבמשך למעלה מארבעים וחמש שנה היו אלימות, טרוריזם ושינון בלתי פוסק של שנאה נגד יהודים וישראל – ברדיו, בעיתונות, בבתי הספר ובמסגדים – העקרונות העיקריים של המדיניות של כמה ממדינות ערב. למרבה המזל עשו המנהיגים היהודים והמוסלמים בשטחים ובישראל עצמה כל מאמץ לשמור על הכבוד ההדדי, דו־הקיום וחופש הפולחן שחותמה של מדיניות ישראל הטביע בחברון במשך למעלה מעשור שנים.


  1. “קול הערבים” רדיו קאהיר, 17.5.1967  ↩

  2. שם  ↩

  3. פאלסטין, ירושלים, (19.5.1950) ראיון עם 510 פליטים מעזה.  ↩

  4. ויויאן א. בול. “הגדה–המערבית – האם היא ברת–קיום ?” (לקסינגטון, מסצ'וסטס, 1975).  ↩

  5. לגבי טענת ישראל לריבונות בגדה המערבית ובעזה, ראה פרק 7.  ↩

  6. בראשית י“ג, 18, י”ח, 1.  ↩

  7. בראשית כ"ג, 2.  ↩

  8. בראשית כ"ג, 19.  ↩