נאום במועצת־הבטחון של האו"ם, 9 ביולי, 1976, בעיקבות מיבצע החילוץ באנטבה.

אדוני הנשיא,

מנקודת מבט רישמית, ישיבה זו נובעת מתלונה שהוגשה נגד הממשלה הישראלית. אך, אני רוצה להבהיר: יש לי הכבוד לשבת כאן כנציגה של ממשלת ישראל, אך ישיבתי על הדוכן איננה כעל דוכן הנאשמים. להיפך, אני עומד כמאשים בשמם של כל האנשים החופשיים וההגונים בעולם. אני עומד כמאשים את כוחות הרשע שהביאו לעליית גל הפיראטיות והטרוריזם המאיים על היסודות של חברת האדם האנושית. אני עומד כמאשים את כוחות הרשע הללו, שבפחד המושרש בהם וביחסם התבוסתני מתייחסים אל אזרחים חפים מפשע, נשים וילדים – כן, אפילו תינוקות בזרועות אימם – כאל מטרות חוקיות לכוונותיהם הזדוניות. אני עומד כמאשים את המדינות, שבכוונה תחילה, או בגלל היעדרו של בסיס מוסרי, שיתפו פעולה עם מחבלים צמאי־דם אלה. אני עומד כאן כמאשים את כל השליטים בעולם, ששיתפו פעולה עם הטרוריזם, בגלל כדאיות צינית. אני עומד כאן כמאשים את האירגון העולמי, האומות־המאוחדות, שבגלל התימרונים של השליחים הערבים ותומכיהם, לא היה באפשרותו לנקוט בצעדים מתאימים כדי להתמודד עם הרשע של עולם הטירור. אני עומד כאן כמאשים את כל המישלחות לאו"ם שנישארו מחרישות בנושא זה בגלל סיבות של כדאיות פוליטית. נושא זה חייב בצורה זו או אחרת להשפיע על כל מדינה ומדינה באירגון. בעשותם כך, הם בעצמם הפכו להיות שותפים לפשע.

אירגוני הטירור יושבים כאן היום, כאשר האצבע המאשימה של העולם הנאור מופנית כלפיהם. אירגונים אלה מטמאים את העולם. את נציגיהם הושיב העולם, כבעלי זכויות שוות לכל שאר המדינות החברות. על הדוכן יושבות כל המדינות ששיתפו פעולה עם המחבלים ושעזרו להם ותמכו בהם. עומדות כאן מואשמות כל המדינות שחסמו את הדרך בפני כל צעד לחיסול מגיפת הטירור המאיימת על העולם.

על הדוכן מולנו עומדים בני כל הארצות האלה – הם רבים מדי במיספר – הצועקים עד לב השמיים כאשר הם עצמם ניפגעים ע“י מחבלים או כאשר מאיימים על אזרחיהם או הדיפלומטים שלהם, אך נישארים דוממים כשאותו הדבר קורה לתושביה של מדינה אחרת. לכמה מהן אין אפילו השכל להישאר בשקט; יש להן חוצפה מרושעת להצטרף לגינוי מדינה המנסה למנוע מעשים אלה. על הדוכן מולנו יושבים הנציגים של כל המדינות האלה, שהריעו עם כניסתו של מחבל חמוש לאולם העצרת־הכללית. מחבל זה, לפי דבריו של נשיא סודאן, נתן את ההוראה להוציא להורג את הדיפלומטים הכבולים של אמריקה ובלגיה במרתף שגרירות ערב־הסעודית בחארטום, ב־1.3.1973. כן, אדוני, עומדת לפנינו למישפט המיפלצת צמאת הדמים הצינית, האכזרית, המושחתת והרקובה של הטירור הבינלאומי ושל כל המדינות התומכות בה בדרך זו או אחרת, אם ע”י יפוי־כוח או מחדל. מולם עומדים כיום יצורי־אנוש רגילים והגונים בכל העולם, המבקשים רק לחיות חיים חופשיים מאימה ומטירור, חופשיים מאימת החוטפים, הפצצות של המחבלים ההורגות ללא רחם, ומסחיטתם של הפושעים והרוצחים.

פעולתה של ישראל לשיחרור בני־הערובה באנטבה גרמה לגל של תמיכה ועידוד נדירים מכל יבשת, כולל אפריקה, ממדינות עויינות וידידותיות כאחת. האיש והאישה הפשוטים שברחוב עמדו מאחורינו וצעקו “הרף” לטירור, צעקו “די” לאירגון העולמי, שבו פחד מוסרי וכדאיות צינית חברו יחד בכל כך הרבה מיקרים וגררו אותו לתהומות.

האירגון הזה הוא העומד על דוכן הנאשמים, ולא רק באשמה אחת. האנושות תישפוט אותו על התנהגותו במיקרה זה, מפני שהנושא לא היה אף פעם ברור ובהיר יותר. אם יכשל גוף זה בגינוי הטירור, לא יהיה לו, או למדינות החברות בו, שום תירוץ להצטדקותו בפני ההיסטוריה. הנושא העומד לפנינו איננו מעשיה של ישראל באנטבה; הנושא העומד לדיון בפני גוף זה הוא עתידו שלו בעיני ההיסטוריה.

הנציג של אוגנדה התעלם במתכוון מהנושא העיקרי. הבה נשחזר את המאורעות.

ביום ראשון 27.6.1976, נחטף מטוס אירובוס של אייר־פראנס בטיסה מס.139 מתל־אביב לפריס. החוטפים היו קבוצת מחבלים של אש"ף ובמטוס היו 256 נוסעים ו־12 אנשי־צוות. המחבלים ניצלו את אמצעי הביטחון העלובים והמוזנחים שבנמל־התעופה של אתונה, והעלו על המטוס אקדחים וכעשרים רימונים.

בצורה זאת החל מעשה הטירור־האווירי שתוכנן בשיטתיות ובוצע בזהירות ע“י החזית העממית לשיחרור פלשתין, אחת ממיספר קבוצות הטירור המרכיבות את אש”ף. בצורה זו החל עוד פשע אחד ברשימה הארוכה של הפשעים נגד אזרחים חפים ־מפשע.

לאחר שהשתלטו על המטוס הכריחו החוטפים את הטייסים הצרפתיים לנחות במה שידוע כנמל המיבטחים הראשון של פושעים כאלה – כלומר, לוב. זוהי היתה גם התחנה הראשונה של טיסת שרי אופ"ק שנחטפו באוסטריה בשנה שעברה… אם כבר הזכרנו את לוב, אני חושב שכדאי להסב את תשומת־הלב לתפקיד המרכזי שמדינה זו ממלאה בטיפוחו של הטירור הבינלאומי בעולם כיום.

זוהי המדינה שהיתה במשך שנים המממנת העיקרית של תנועות הטירור הבינלאומי, ערביות ולא ערביות בכל העולם.

זוהי המדינה שגונתה ע"י סודאן וטוניס על מעשי הטירור שלה ועל חלקה בתיכנון רצח מנהיגיהן של שתי ארצות אלה, כדי להפיל את ממשלותיהן.

זוהי המדינה ששגרירה גורש לפני מיספר ימים ע"י ממשלת מצרים בשל פעולותיו החתרניות.

אני חושב שבושה היא לאירגון העולמי שנציג של הסנדק של הטירור הבינלאומי יושב כחבר במועצת הביטחון, שתפקידה לעודד את השמירה על השלום והביטחון הבינלאומיים.

סעיף 23 באמנה של ממשלת לוב הופך אותה לבלתי ראויה ומתאימה להיות חברה במועצת הביטחון. בנוסף לכך, לפי סעיף 27, קטע 3, אין ללוב כצד בסיכסוך שום רשות להצביע בנושא. מעשיה של ממשלת לוב סותרים לגמרי את חברותה בגוף זה. ואכן, אם היו מבוצעים העקרונות של אמנת מועצת הביטחון, לא היתה לוב, המייצגת את מרכז הטירור, יושבת בה.

מטוס אייר־פראנס תודלק בבנגזי. היעד המתוכנן של החוטפים היה נמל־התעופה באנטבה, מחוץ לקמפאלה שבאוגנדה. מטוס האירובוס נחת באנטבה ביום שני 28.6 ואת פניהם של החוטפים קיבלה בשמחה ובחיבוקים תיגבורת של מחבלים שציפו לבואם במסוף התעופה כשהם חמושים לעייפה בתת־מקלעים ובחומרי־נפץ.

נשיאה של אוגנדה, אידי אמין, הגיע לנמל־התעופה זמן קצר לפני שנחת המטוס החטוף וקיבל את פניהם של החוטפים בחיבוקים ובהבטחות לתמיכה ועזרה. אז הוצבו חיילים אוגנדים כשרוביהם מכוונים לא אל החוטפים, אלא אל הנחטפים החפים־מפשע.

ביום שלישי 29.6.1976 הודיעו החוטפים מה הן דרישותיהם. הדרישות כללו שיחרור 53 מחבלים היושבים בבתי־הכלא בישראל, במערב־גרמניה, בצרפת, בשוויץ ובקניה, ומועד האולטימאטום היה שעה 3:00 אחה"צ של יום חמישי, 1.7.1976 לפי שעון אוגנדה. הם איימו בהוצאתם להורג של בני־הערובה אם לא ימלאו את דרישותיהם.

כאשר שיחררו החוטפים ביום רביעי 30.6.1976 47 נשים, ילדים ומיספר נוסעים חולים, התברר בהדרגה שלמעשה תומך הנשיא אמין ומשתף פעולה עם המחבלים, תחת מסווה והעמדת פנים. זה היה המצב בערב של 1.7.1976, היום בו פקע מועד האולטימאטום הראשון. התברר שחייהם של הנוסעים הישראלים – גברים נשים וטף – היו בסכנה ממשית. סיפורם של מאה נוסעים נוספים ששוחררו, לאחר שהגיעו לפריס, גילה התפתחות מרעישה. הם סיפרו לכתבים שחיכו להם כיצד פיקחו חיילים אוגנדים, לפי פקודה ברורה של אמין, על תהליך ההפרדה בין הנוסעים היהודים והאחרים.

התפתחות זאת היתה בעלת אופי הרה־אסון שצפנה בחובה זכרונות מרים מעברם של היהודים. אף יהודי, בארץ או בעולם, לא יכול היה להתעלם מהמשמעות האיומה שלהם. זכרונות הסלקציות המחרידות בתקופה האיומה של השואה הגדולה ביותר בתולדות האנושות צפו ועלו בעיני רוחו של כל אחד מבני העם היהודי. ניזכרנו בסלקציות שערכו הנאצים במחנות הריכוז כאשר יהודים בודדו מהאסירים האחרים כדי ללכת לתאי הגזים.

לאחר הניסיון שלא יישכח של השואה באירופה במילחמת־העולם השניה, נדר כל יהודי באשר הוא שם נדר, במודע או שלא במודע, שדבר כזה שוב לא יקרה; שנסיבות שיובילו להתפתחות קטסטרופה כזו לא תהיינה עוד; שאושוויץ, דכאו ובוכנוואלד שייכים לעבר ולא יחזרו שוב לעולם.

בהזדמנות זו, ולפני גוף זה, אני חוזר מחדש על נדר זה, שנדר כל אחד מבני עמנו היהודי, בכל מקום אשר הוא בו. דבר זה לא יקרה עוד לעולם.

וכך, כאשר החלה החלוקה האיומה הזו, כאשר ההפרדה של היהודים אכן קרתה, התברר לממשלת ישראל שלא היתה לה ברירה אלא לנהל מבצע הצלה כדי להציל את חיי אזרחיה.

החלטתה של הממשלה אף חוזקה לנוכח ידיעת יחסו של הנשיא אמין אל העם היהודי. בספטמבר 1972 שלח הנשיא אמין מיברק, שתוכנו פורסם ב־13.9.1972, למזכיר הכללי של האו“ם ד”ר קורט וולדהאיים, עם העתקים לראש־ממשלת ישראל ולמנהיג אש“ף, יאסר עראפאת. במיברק זה הריע הנשיא אמין לרצח הספורטאים הישראלים במישחקי האולימפיאדה, שנורו למוות ע”י אש"ף כשהם כבולים בידיהם וברגליהם. ואף יותר מכך, באותו שדר שיבח אמין את גדולתו של היטלר על חלקו בהריגתם של שישה מיליוני יהודים.

חברים במועצת הביטחון יזכרו שאך לפני תישעה חודשים קרא הנשיא אמין, מעל בימת העצרת הכללית, לגירושה של ישראל. הצירוף של הפרדת נוסעים ישראלים ויהודים מאחרים, האישור הרישמי של שליט אוגנדה למדיניות של היטלר, דרישתו לסילוק ישראל וגורלם האיום של מאות ואלפים מבני עמו שלו שלא מצאו חן בעיניו (בהקשר לכך, אפנה אותך, אדוני, לתהליך האיום של אכזריות שפורסם ע"י ממשלת קניה ב־7 ביולי תחת השם: “השליט העריץ והפאשיסטי של אוגנדה”) – כל אלה חברו יחד להזכיר לממשלה הישראלית שעד אשר לא תעשה פעולה, יהיו בני־הערובה נידונים למוות ולא יוכלו לצפות לרחמים באנטבה.

העובדה שבין בני־הערובה היו אחד־עשר ילדים ושלושים וארבע נשים, ושכולם היו נידונים למוות ביריה ע"י הרוצחים צמאי־הדם, הספיקה לגמרי כדי להעיד על כוונותיהם של החוטפים ובני־בריתם האוגנדים. שם, תחת עינם הפקוחה וכלי־נישקם המכוונים של הטירור הבינלאומי והנשיא אמין, אורגן גן־ילדים בצילו של המוות המתקרב. המחזה הטראגי שמאורע זה מעורר בדימיון הוא מזוויע. הרי זהו אופיים וסיגנונם של פושעים אלו. הם היו מוכנים לירות למוות בבני גן־הילדים התמימים האלו, כפי שעמיתיהם עשו בסומאליה לפני מיספר חודשים בלבד – כפי שתיאר בפנינו השגריר הנכבד של צרפת – איימו לשסע את גרונם של שלושים ילדים צרפתים, גילאי 12 – 6, שהוחזקו כבני־ערובה.

בנקודה זו הרשה לי לצטט מדבריו של ראש־הממשלה יצחק רבין בנאומו בכנסת ב־4 ביולי:

החוטפים העלו את דרישתם. הם הודיעו שישראל תהיה אחראית לכל המחבלים שאת שיחרורם הם דרשו, כולל אלה שאינם מוחזקים בישראל, וסירבו להסכים שהחלפת המחבלים בבני־הערובה תעשה בצרפת או על אדמה ניטראלית מחוץ לאוגנדה. הנימה המאיימת והתנאים החדשים שהציבו בישרו רע לבני־הערובה. הממשלה הישראלית נותרה ללא ברירה.

בלילה שבין ה־3 וה־4 ביולי 1976, ביצע צה“ל מיבצע מיוחד – שיירשם בהיסטוריה – שיחרר את בני־הערובה והוביל אותם לחוף מיבטחים. אני מבקש בהזדמנות זאת לחזור ולאמר, שישראל מקבלת על עצמה את האחראיות המלאה והבלעדית על פעולה זו; שאף ממשלה אחרת לא היתה מעורבת בצורה כלשהי בתיכנון ובביצוע של המיבצע. המיבצע תוכנן ובוצע ע”י ישראל, ואנו גאים בו.

לפני שנורו ע"י החיילים הישראלים הצליחו המחבלים להרוג שלושה מבני־הערובה. קצין ישראלי בכיר נורה בגבו ומיספר חיילים ובני־ערובה ניפצעו.

העובדות שלפנינו מגלות את הידע המוקדם ואת שיתוף־הפעולה המעשי של ממשלת אוגנדה לאורך כל המיקרה הזה. אפילו אם לא היו עובדות גלויות קיימות, ואני אומר שהן קיימות בשפע, מספיק לקרוא את מכתבו של הנשיא אמין אליך, אדוני, מהתאריך 4.7.1976, שבו הוא מרשיע את עצמו בהצהרתו שלו. ממכתבו מתברר למעלה מכל ספק שחיילים אוגנדים שמרו על בני־הערובה ולא על המחבלים והחוטפים. בפיסקה החמישית של מיכתבו הוא מצהיר: “אני הוריתי שהמטוס יישמר כראוי”.

הוא ממשיך ומצהיר הצהרה שלא תיאמן: “החוטפים לא הירשו לכוחות הצבא האוגנדי להיתקרב אל בניין נמל־התעופה.” אין זאת אמת. החיילים האוגנדים היו בתוך ומסביב לבניין.

הוא מגלה את השותפות שלו לדבר עבירה בהקשר לשיחרור 147 בני־הערובה ב־30.6.1976 וב־1.7.1976, בהודאתו בחלקו בהפרדת הנוסעים הישראלים המאחרים. ממכתבו אנו אף למדים על חלקו החשוב של שגריר סומאליה באוגנדה, נציג של מדינה שנעשתה בעייתית באיזור כולו, והמאיימת על שכניה: קניה, אתיופיה ואיזור ג’יבוטי. מדינה שהיתה מעורבת לפני מיספר חודשים בהחזקת שלושים ילדים צרפתים כבני־ערובה, דבר שהביא את ממשלת צרפת לנקוט בפעולה צבאית כדי להשתמש בזכויותיה ע"פ החוק הבינלאומי ולשחרר את הילדים מסומאליה.

אין זה מיקרה שאחד המחבלים באנטבה היה ראש משרד אש"ף בסומאליה.

אדוני הנשיא,

הסיפור כולו, מתחילתו ועד סופו, היה קנוניה של ממשלת אוגנדה. הרשה לי לספר מספר מצומצם של עובדות, כפי שדיווחו ע"י חברי הצוות של אייר־פראנס ובני־הערובה.

הידע המוקדם על שיתוף הפעולה    🔗

א. קברניט מטוס אייר־פראנס הצהיר שהחוטף הגרמני וילפריד בסה ידע מראש שאנטבה היא יעדו של המטוס.

ב. כשנחת המטוס באנטבה, הודיעה החוטפת הגרמניה: “הכול בסדר; הצבא בשדה־התעופה.”

ג. כשנחתו הודיע בסה לנוסעים שהם הגיעו למקום בטוח.

ד. מייד עם הגיע המטוס, הקיפו אותו חיילים אוגנדים. ליוו אותם חמישה מחבלים ערבים, שחיבקו ונישקו את החוטפים שבמטוס. תיגבורת זו של המחבלים השתתפה בתוכניות השמירה ובניהול המשא־ומתן.

ה. החוטפים הודיעו לנוסעים, עוד לפני הנחיתה, שאוטובוסים יבואו לאסוף אותם.

ו. לאחר שרוכזו הנוסעים באולם הטרמינאל הגדול ניראה אמין כשהוא מחבק ולוחץ את ידיהם של החוטפים.

ז. כשנחת המטוס, נסעה לקראתו מכונית מרצדס שחורה. יצאו ממנה שני מחבלים, ואחד מהם פיקח על המיבצע לאחר מכן הוא עלה על המטוס, חיבק את בסה (החוטף הגרמני) ושוחח עמו.

ח. מישל קוג’וט, מנהל־חברה צרפתי ששימש כמקשר בין הנוסעים לחוטפים, דיווח, שכאשר הגיע מנהל שדה־התעופה עם אספקה לבני־הערובה הוא אמר שהוא הכין אספקה, כיוון שחיכה ל־260 נוסעים ואנשי־צוות.

מעצרם של הנוסעים החטופים    🔗

א. בעשרים וארבע השעות הראשונות לא ניראו החוטפים בכלל, והשמירה נעשתה ע"י חיילים אוגנדים. כשחזרו החוטפים רעננים, סיפקו להם החיילים האוגנדים תת־מיקלעים כדי לשמור על הנוסעים החטופים.

ב. בימים שלאחר מכן שמרו האוגנדים מחוץ לבניין, וכוח גדול שלהם התרווח בקומה הראשונה.

ג. חיילים אוגנדים ליוו את בני־הערובה אל השירותים ושמרו עליהם בתוכם.

ד. המחבלים באו והלכו כאילו היו בביתם שלהם, כאשר לרשותם עומדות שתי מכוניות נהוגות ע"י אוגנדים (אחד מהם היה במדים).

ה. החוטפים קיבלו בשדה־התעופה סיוע לוגיסטי ואספקת נשק (תת־מיקלעים, אקדחים וחומרי־נפץ). הם גם קיבלו מערכת קשר ניידת.

ו. המחבל שפיקח על המיבצע באנטבה לקח בני־ערובה לחקירות, כששומרים אוגנדים הולכים לצידם.

ז. בכל פעם שהופיע אמין באיזור הטרמינאל ולפני הנוסעים הוא התייחס אל המחבלים בצורה לבבית מאוד.

ח. עם התחלת המשא־ומתן גירש אמין את השגריר הצרפתי ומנע ממנו יצירת קשר כלשהו עם המחבלים. קשר זה נוהל ע"י אמין בעצמו.

ט. אמין הזהיר את הנוסעים החטופים שלא יעיזו לברוח.

י. מדי פעם בפעם טסו שני מטוסי סילון מעל בניין הטרמינאל, כניראה כדי להפחיד את הנוסעים. כלי־רכב משוריין חמוש במכונת־יריה חנה ליד הבניין. לצידו עמדו שני הליקופטרים.

יא. את הנוסעים שמרו החוטפים והצבא האוגנדי; המגע ביניהם היה קבוע וחופשי. החיילים האוגנדים היו על המישמר בתוך האולם, בקומה השניה של הטרמינאל ועל המטוס.

יב. במשך התקופה שהיו על הקרקע, היו החוטפים רגועים ולא מודאגים כלל. מידי פעם בפעם הם עזבו את בניין שדה־התעופה וניראה היה שהם פועלים מתוך ביטחון גמור שהצבא האוגנדי לא ינסה להשתלט עליהם. מר טוני ראסל, חבר במועצת העיר לונדון, שהיה בין הנוסעים המשוחררים אמר בראיון ל“טיימס” של לונדון ב־5 ביולי, שעמדתו של אמין היתה כזו, שהיה יכול לשחרר את כל בני־הערובה, אם רצה בכך. “פעם הועברנו מהמטוס, והמחבלים לא היו בעמדת פיקוד… יש לי הרגשה, שאם רצה אמין, הוא יכול היה לשחרר אותנו לאחר שהועברנו לבניין שדה־התעופה. המחבלים לא ישנו מזה שלושים שעות ולא היו ברשותם כלי־נשק בעלי עוצמה מספקת.”

יג. מפקדם של החוטפים באנטבה בילה את זמנו בחברת הנשיא אמין, שסיפר על כך בעצמו לאל"מ בר־לב ששוחח עימו מישראל.

יד. בזמן שהנוסעים היו באנטבה שידר רדיו אוגנדה הודעה, שלפיה משבחים החוטפים את אמין על עמדתו נגד הציונות והאימפריאליזם.

טו. המחבלים [שנהרגו בפעולת ההצלה] ניקברו בטכס צבאי מלא, יחד עם החיילים מהצבא האוגנדי.

שיתוף־פעולה בין אידי אמין ואירגון המחבלים הערבי    🔗

א. לאוגנדה קשרים הדוקים עם אש“ף, ולאש”ף ישנה נוכחות גדולה שם. משרד אש"ף פועל בקמפאלה ובראשו עומד חאלד א־שייך. משרד זה מארגן פעולות תעמולה במזרח־אפריקה. לחזית העממית של ג’ורג' חבש יש משרד מודיעין בקמפאלה, האחראי לפעולות האירגון בכל אפריקה. משרד זה כפוף לוודיע חדאד, ראש המחלקה לפעולות החזית העממית מעבר לים. מאות פלשתינאים מועסקים בעמדות מפתח של ניהול ותפקידי ציבור באוגנדה, במקומם של האסיאנים, שגורשו מהמדינה הגיזענית הזו.

ב. לאוגנדה ולאש“ף יש קשרים הדוקים של שיתוף־פעולה במישור הצבאי. קיים באוגנדה מרכז אימונים לפלשתינאים. טייסים פלשתינאים מתאמנים בהטסת מטוסי מיג־21 אוגנדיים. בין שומרי ראשו של אמין אפשר למצוא חברי אש”ף.

דיווחי רדיו אוגנדה    🔗

על ממדי שיתוף הפעולה של אוגנדה אפשר ללמוד משידורי החדשות באנגלית ברדיו אוגנדה, לאחר נחיתת המטוס באנטבה. דיווחים על שידורים אלה אפשר להשיג מאיגוד השידור הבריטי המספק דיווחים באופן קבוע. אם יטריחו עצמם השליחים המכובדים, יוכלו לקרוא ולמצוא שהדיווחים מגלים הזדהות מוחלטת מצידו של רדיו אוגנדה עם מטרות החוטפים ודרישותיהם.

לא היה בשידורים כל ניסיון להסתיר את אווירת השימחה בעיקבות החטיפה, והזדהות של ממשלת אוגנדה עם החטופים. השידור הנילהב ב־29 ביוני מתחיל כך:

אדוני הנשיא,

אין צורך בכל העדויות האלה כדי להראות שלצידה של ישראל עמדו כל החוקים הקיימים, כשיצאה לפעולת החילוץ. לאור העובדות יש להסיק מסקנה אחת מתוך השתיים: או שממשלת אוגנדה פעלה באופן ישיר להחזקת נוסעים חפים מפשע כבני־ערובה – גברים, נשים וילדים – או שאין באפשרותה של ממשלת אוגנדה לממש את הריבונות שלה בשיטחה, ואינה מסוגלת לטפל בחצי תריסר מחבלים.

העובדה הבאה מחזקת את טענתנו בצורה הטובה ביותר. עד היום לא שיחררה ממשלת אוגנדה אישה בת 75, גב' דורה בלוך, שהיתה בדרכה לחתונת בנה בארה"ב כאשר נחטף המטוס. סירובה של ממשלת אוגנדה לשחרר את מטוס אייר־פראנס מיד לאחר חיסול המחבלים רק מחזק את עובדת שיתוף־הפעולה. איזה סיבה יש לממשלת אוגנדה לסרב להחזיר את המטוס לממשלה הצרפתית, בהפרה חמורה של אמנת האג מ־1970, שעליה חתומה אוגנדה?

אם ממשלת אוגנדה לא היתה שותפה בפשע זה, מדוע לא שוחררה גב' בלוך מייד לאחר חיסול המחבלים? מדוע הוחזקה במעצר ותחת מישמר בבית־החולים של קמפאלה? מדוע לא הירשו לקונסול הבריטי לקחת אותה ב־4 ביולי, לאחר מיבצע ההצלה? מדוע ארבעה פקידי ממשל אוגנדים שניראו גוררים את גב' בלוך מביה"ח כשהיא זועקת לעזרה לא יודעים איפה היא?

האם לממשלת אוגנדה ישנה ריבונות לאומית בארצה שלה, ואז היא יודעת איפה גב' בלוך, או שאין לה ריבונות כזו!

אני שואל את עמיתי, אפריקאים ואחרים, שחברו יחד לגנות את ישראל על שהשתמשה בזכותה להגנה עצמית: האם אינכם מגנים את ההתנהגות המחרידה של הנשיא אמין, כפי שהתגלתה במעשה “האבירי” נגד גב' דורה בלוך, אישה בת 75?

שיהיה לכם האומץ, ולו פעם אחת, לדבר, או ארורים תהיו בשתיקתכם…

לפנינו מחזה מקאברי של מדינה הנמצאת במצב מלחמה נגד גברת חולה בת 75, כשמדינה זו ניתמכת ע"י אלה שהיו מצטרפים להתנהגות פחדנית ומוגת־לב זו. אם ממשלת אוגנדה אכן איננה מעורבת במעשה החטיפה, אנחנו מחכים שתחזיר את גב' בלוך מייד!

האם מתכוונת מועצת הביטחון להחריש לנוכח גורלה של גב' בלוך?

היעלמותה של גברת מבוגרת זו והתמונה המוכרת עתה של המאורעות המחרידים באוגנדה של אמין, הם הצדקה גמורה לצעד שעשתה ממשלת ישראל.

סוג זה של פעולה, שבעיקרון איננו חסר־תקדים, נדון באריכות בחוק הבינלאומי, ואין כל ספק קל שבקלים שהחוק נוטה לגמרי לצידה של ישראל. אך הפעולה הישראלית באה להזכיר לנו שהחוק הקיים בספרי החוקים איננו החוק הבלעדי של האנושות. ישנו חוק מוסרי ולישראל היתה הזכות לעשות מה שעשתה בשם כל מה שהוא מוסרי על פני כדור הארץ. ואכן, היתה זו גם חובתה.

אוגנדה הפרה עיקרון יסודי של החוק הבינלאומי, בכישלונה להגן על אזרחים זרים בשיטחה. אף יותר מכך, היא התנהגה בצורה המפרה באופן החמור ביותר את אמנת האג מ־1970 לדיכוי חטיפות מטוסים. אמנה זו אושררה ע“י ישראל וע”י אוגנדה. סעיף 6 שלה אומר:

סעיף 9 אומר:

זכותה של מדינה לנקוט בפעולות צבאיות כדי להגן על תושביה הנמצאים בסכנת מוות מוכרת ע"י כל הרשויות החוקיות בחוק הבינלאומי. בספר “הגנה עצמית בחוק הבינלאומי” ¹ אומר פרופסור ד. ו. בווט בעמ' 87: "זכותה של מדינה להתערב בשימוש או באיום בכוח להגנת תושביה הנמצאים בשיטחה של מדינה אחרת וסובלים עקב כך היא מקובלת גם בכתבים של מחוקקים וגם למעשה. בפסק הבוררות שבין בריטניה וספרד ב־1925, אחד מסידרה הידועה כטענות ספרדיות מרוקאיות, טוען השופט הובר כמתאם הוועדה:

ב"חוק האומות, אומר בריירלי:

הוא ממשיך בסקירתו:

בתמיכה לכך נביא את ד. פ. אוקונל, “חוק בינלאומי,” (הוצאה שניה, עמ' 303):³

המחבר ממשיך:

מעשה חטיפה יכול בהחלט להחשב למעשה פיראטיות. הפיראטים נחשבו לאויבי הגזע האנושי מאז ימיו הקדומים של החוק הבינלאומי בימי־הביניים. במשך המילחמה נגד סחר־העבדים והפיראטיות נוצרו בחוק הבינלאומי נורמות מסויימות המרשות התערבות במיקרה שאוניות מעורבות בסחר־עבדים בין אפריקה ואמריקה ונגד מרכזי הפיראטיות בצפון אפריקה. עיקרון הריבונות הלאומית בוטל ע"י עיקרון רם עוד יותר – חופש האדם. פעולתה של ישראל באנטבה היתה זהה למיבצע השיחרור ההומניטארי שאירע בימים ההם. סחר־העבדים יכול היה לטעון אז שהחיפושים שנערכו על אוניות העבדים היו הפרה של החוק הימי הבינלאומי. אך האדם המתורבת הגדיר חוק נישגב עוד יותר, חופש האדם, שמעליו לא קיים אף חוק של ריבונות לאומית.

אם היתה קיימת מדינה יהודית בשנות השלושים, היינו וודאי מחליטים עם עליית הנאציזם לנקוט בפעולה שתציל את הנמצאים במחנות הריכוז. ההגיון מאחורי אלה המותחים עלינו ביקורת כיום היה וודאי אומר שהיתה זו הפרה גסה של הריבונות הלאומית של הרייך השלישי. מה היה חשוב יותר, הריבונות של היטלר או הצלת אנשים חפים־מפשע משואה?

אדוני הנשיא,

הרשה לי להזכיר לך את החלטת העצרת הכללית 2645 משנת 1970, שאומצה ע“י מועצה זו במיסמך S/10705 לגינוי מעשי חטיפה, חבלה, לקיחת בני־ערובה וסחיטת ממשלות ע”י אירגונים פלשתינאים המשתמשים בשיטחן של מדינות ערביות מסויימות כמקום מיפלט, אימון ובסיס לפעולה.

אני מיסב את תשומת ליבך להחלטות אלה ולהחלטות או"ם רבות אחרות של גופים בינלאומיים באותו נושא, כדי להזכיר לך שהבעיה איננה חדשה, אך לא נינקטו שום צעדים מעשיים ויעילים כדי להתמודד איתה.

הבעייה של התמודדות עם הטרור העסיקה מדינות בכל העולם. ב־3 בינואר 1973 פירסמה ברה“מ חוק חדש על חטיפת מטוסים והגדירה את המעשה כבעל אופי פלילי. ו. איוואנוב דן באריכות על החוק הזה ב”איזווסטיה" ב־ 16.1.1973. אכן, מידת התעניינותה הרישמית של ברה"מ בנושא באה לידי ביטוי בפירסומים מדעיים וחוקיים סובייטיים וגם בסידרה של מעשים רישמיים.

ב־4.12.1970 דיווח “פראוודה” על נסיונה של הוועידה של אירגון התעופה האזרחית הבינלאומי בהאג לנסח אמנה בקשר למניעת חטיפת מטוסים. בנובמבר 1970, פירסם “פראוודה” מאמר של א. חלסטוב המשבח את החלטה 2645 (1970) של העצרת הכללית של האו“ם. ב־16 בינואר 1971 הופיע מאמר נוסף של א. חלסטוב ב”איזווסטיה" המשבח את אמנת האג מ־1970.

תשומת הלב מופנית גם אל מאמר שניכתב ע“י פ. יבסייב וי. קולוסוב תחת הכותרת: “פושעים אוויריים אל מחוץ לחוק” שפורסם ב”עניינים בינלאומיים" ב־8.11.1971 במוסקבה, ושבו הם דנים ותומכים בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 2645 ובאמנת האג מ־1970.

זכות ההגנה העצמית מקודשת בחוק הבינלאומי ובאמנת האו"ם ואפשר ליישם אותה על בסיס הנוסחה הקלאסית כפי שבוצעה במיקרה קרוליין הידוע⁴, והיא מרשה נקיטת פעולה איפה שיש “צורך בהגנה עצמית מיידית, מהממת, שאינו מותיר בחירת אמצעים אחרים ולא זמן למתינות.” כזו בדיוק היתה תמונת המצב שבו היתה הממשלה הישראלית.

בנסיבות זהות פעלו מדינות אחרות באופן דומה לישראל. רק לפני מיספר חודשים דנה המועצה בצעדים שנקטה צרפת כששיחררה שלושים ילדים שהוחזקו כבני־ערובה על גבול סומאליה. אני מפנה אותך, אדוני, להערות שהעיר הנציג הנכבד של צרפת במועצת הביטחון, ב־18.2.1976.

נציג צרפת פנה אל מועצת הביטחון בעקבות החזקתם כבני־ערובה של 30 ילדים צרפתים בגילאים 6־12, באוטובוס של בית־ספר, ע“י קבוצת מחבלים מסומאליה. נציגיהם של המחבלים בסומאליה הגישו את בקשותיהם לממשלה הצרפתית והודיעו, שאם דרישותיהם לא תיעננה, הם יחתכו את גרונותיהם של הילדים. הכוחות הצרפתיים פעלו נגד המחבלים בגבול הסומאלי והרגו אותם; בזמן הפעולה נהרג אחד הילדים ע”י המחבלים וחמישה אחרים ניפצעו. כאשר פתחו החיילים הצרפתיים בריצה כדי להציל את הילדים, כוונה אליהם אש מעמדת גבול סומאלית ופצעה קשה סגן צרפתי. באופן טיבעי לגמרי השיבו החיילים הצרפתיים אש אל השטח הסומאלי וגרמו אבידות והרס לסומאלים. גם במיקרה זה נעדר אחד מבני־הערובה והילד נימצא מאוחר יותר כשהוא מוחזק ע"י המחבלים בסומאליה. לאחר מכן הוא הוחזר חי.

הדיון מוכר היטב לנציגים הנכבדים. די אם אומר שגם צרפת דחתה כל טענה של תוקפנות בקשר לכך. במיקרה זה הפעילה צרפת, ובצדק, את מחויבותה לפי החוק הבינלאומי, במצב שהוא זהה בהרבה מובנים למצב שלנו באנטבה.

במיקרה של ספינת מאיאגז לפני שנה, שבו פעלה ארה"ב להצלת ספינת סוחר ואנשיה, צוטט הנשיא פורד שאמר: “ההחלטה להשתמש בכוח התבססה ב־100% על חישוב אחד בלבד, להצליח להשיב את הספינה ואת מלחיה”.

הייתי יכול להמשיך ולהציג עשרות דוגמאות המגלות שתקדימים בינלאומיים והחוק הבינלאומי מצדיקים לגמרי את הפעולה הישראלית ומראים שכל מדינה אחרת המכבדת את עצמה היתה נוקטת באותם צעדים ממש בנסיבות זהות, אם היה הדבר ביכולתה.

רק השבוע אישר בהקשר לכך שר המשפטים המערב גרמני, שהחוק הבינלאומי מכיר, במיקרים שהם הכרח להצלת חיים, בזכותה של מדינה לפעול כפי שישראל פעלה. עיקרון זה הודגש ע"י ממשלת בריטניה כאשר הועברו בפברואר 1970 סוחרי־ים בריטיים שהיו שבויי מלחמה על גבי אוניה גרמנית “אלטמרק” בחזרה לגרמניה דרך המים הטריטוריאליים של נורבגיה. המשחתת “קוסאק” הובילה את השייטת הבריטית וניכנסה למים הטריטוריאלים של נורבגיה, שהיתה אז מדינה נייטראלית והתירה לאוניה הגרמנית לעבור. האסירים הבריטים ב־1940 היו שבויי מלחמה שנישבו לפי חוק המלחמה.

וינסטון צ’רצ’יל בעצמו הירשה לאוניות הבריטיות לפתוח באש על אוניות נורבגיות אם אלה תפתחנה באש ראשונות וע"י כך תסכנה את הכוח הבריטי. הוא שלח את הפקודה הבאה לקברניט “קוסאק”, ויאן, בקשר לסירת הטורפדו הנורבגית: “אם היא תפתח עליכם באש… עליך להגן על עצמך. אל תשתמש בכוח רב מידי מהדרוש והפסק את האש כשהיא תעשה כך.” בסיפרו מלחמת העולם השניה מסביר סיר וינסטון צ’רצ’יל את העקרונות שהינחו אותו: אותו: “מה שחשוב היה בבית ובממשלה היה האם השבויים הבריטים יימצאו על הספינה או לא… זה היה גורם מכריע.”

מה שחשוב היה לממשלה הישראלית באותו הרגע היה חייהם של בני־הערובה. אף שיקול אחר מחוץ לשיקול ההומניטארי הזה לא הינחה את הממשלה הישראלית.

מיבצע החילוץ של ישראל לא היה מכוון נגד אוגנדה. הכוחות הישראלים לא התקיפו את אוגנדה. הם הצילו אזרחים מידיה של קבוצת חוטפים טרוריסטית שניתמכה ע"י הרשויות האוגנדים. האמצעים שהשתמשו בהם היו המינימאליים ביותר לצורך מילוי המשימה.

ישנה הקבלה מסויימת בין זכותו של האדם להשתמש באמצעים מתאימים להגנת עצמו כשהוא הורג אדם שמנסה להרוג אותו. הוא לא יואשם ברצח. גזר־הדין מתחשב במהותה של הפעולה הזו. וכך היה גם הדבר לגבי השימוש בכוח במיקרים בינלאומיים.

בהמשך למדיניותה של ישראל לעזור למדינות מתפתחות עזרה ישראל גם לאוגנדה במשך זמן רב, כפי ששיתפה פעולה, ועדיין משתפת, עם הרבה מדינות מתפתחות בכל העולם, כולל אפריקה. אך יש גבול לעזרה שאנו מוכנים להגיש לאוגנדה.

ב־1972 הגיע הנשיא אמין לישראל והביא איתו מפות המתארות את תוכניתו לפלוש לטנזניה וביקש עזרה אווירית ישראלית לביצוע תוכניתו, כולל הפצצת דיר־א־סלאם. תשובתה של ישראל להצעה המרושעת והניתעבת הזו הביאה לשינוי דראמטי ביחסו של הפילדמרשל אמין לישראל. אכזבתו ותיסכולו מדחיית ישראל יחד עם חנופה שהורעפה עליו ע"י שליט לוב, חברו יחד ויצרו יחס אנטישמי ואנטי־ישראלי קיצוני ואלים מצידו של שליט אוגנדה.

אדוני הנישא,

הצעד של האירגון לאחדות אפריקה להביא את התלונה הזו למועצת הביטחון חייב להיראות כבלתי הולם בעיניו של מי שחושיו עדיין לא הוקהו ע"י הסתירה שבתהליכים של אירגון זה. שיקול הדעת במיקרה זה בוודאי לא יהיה שונה.

הרשה לי להזכיר לעמיתי האפריקאים את נוסח ההחלטה של מועצת השרים של האירגון לאחדות אפריקה ב־1970.

כיצד משתלב יחסם עם נוסחת ההחלטה שהם קיבלו באותו נושא? הנה אנו שוב בררניים בעמדותינו. האם המדינות של האירגון לאחדות אפריקה אינן מבינות שע"י השלמה וסלחנות על מעשים של פיראטיות וחטיפה הן חושפות את קווי התעופה שלהן עצמן ואת ארצותיהן לאותם מעשים בדיוק? האם עלינו להבין שקיימת חלוקה סלקטיבית של חטיפה, של רצח בינלאומי, של פיראטיות, של אכזריות ושל חמס לפי גזע, צבע או היבשת שאליה משתייך הרוצח?

אנו, העם היהודי, מכירים היטב את הסוג הזה של התנהגות סלקטיבית ואת האסון המחריד שהיא מביאה על אלה המעורבים בה.

בהקשר לכך הרשה לי להזכיר לך שבדיון שנערך בחודש שעבר, בתשובה להערותיו של הנציג הנכבד של ברה"מ בנושא הטירור, הזכרתי ששר־החוץ הסובייטי, מאקסים ליטבינוב, אמר פעם: “שלום אינו ניתן לחלוקה.” אני הוספתי שגם הטירור אינו ניתן לחלוקה. אינך יכול להיות סלקטיבי לגביו. או שאומות העולם יתנו יד כולם כדי להרוס את האימה המשפיעה על האנושות או שאימה זאת תהרוס אותם.

אין זה די להרים את קולך בבהלה כאשר הטירור פוגע בך בלבד. אם הטירור הוא רע, אזי הוא רע לכל אחד, בכל מיקרה, בכל הזדמנות, ע“י כל מי שעושה אותו וע”י כל מי שניפגע על ידו. חייבים לחסל אותו!

אדוני הנשיא,

בנאומו בכנסת ב־4 ביולי סיכם ראש הממשלה שלי את הפעולה הנועזת ומלאת הדימיון שעליה אנו דנים:

זהו רגע האמת של אירגון זה. אם האירגון ינצל את ההזדמנות הזו באומץ לב וללא היסוס ויתאחד למלחמה נגד הטירור הבינלאומי למען האנשים והנשים הפשוטים בכל העולם, אז הוא אכן ישרת את המטרה שלמענה הוא נוסד. הוא יכול עדיין להחזיר לעצמו את מעט הכבוד והרצון הטוב שאיבד ע"י כך שהחל להיות נתון בידיהם של עריצים וקיצוניים.

רצח 11 הספורטאים במינכן ב־1972 הניע את מועצת הביטחון לדרוש מהעצרת הכללית להחליט על צעדים לחיסול אימת הטירור מעל מפת העולם. מדינות ערב וידידותיהן הצליחו “לקבור” את הנושא ע"י “הרוב האוטומאטי” שלהם. כיום עומדת שאלת הטירור הבינלאומי בפני מועצת הביטחון, לא בפני העצרת הכללית.

אם תיכשל המועצה בניצול ההזדמנות שניתנה לה לחסל את אימת הטירור, החוטפים, חוטפי המטוסים והסחטנים מקירבנו היא תידרדר למעמקים הגדולים ביותר בעיני האנושות והיא תיעלם כעוד הזדמנות אבודה עצומה וטראגית בהיסטוריה.

נפל בחלקה של מדינתי הקטנה הנמצאת במצב של מלחמה והעומדת בפני הבעיות העצומות שלה להדגים לעולם ולהראות שיש אפשרות נוספת מחוץ לכניעה לטירור ולסחטנות.

נפל בחלקנו להוכיח לעולם שאפשר לטפל בטירור הבינלאומי. על אומות העולם, ללא קשר לחילוקי הדיעות הפוליטיים שלהן, להתאחד נגד האויב המשותף, שאינו מכיר בסמכות, אינו יודע גבול, אינו מכבד ריבונות, מתעלם מכל צורה של הגינות אנושית בסיסית ואינו שם גבול לאכזריות האנושית.

בפינו בשורה פשוטה אל המועצה. אנו גאים במה שעשינו מפני שהוכחנו לעולם שבארץ קטנה כמו ישראל ובנסיבות הקיימות בה, שחברי המועצה הניכבדים מכירים היטב, כבוד האדם, חופש האדם וחיי אנוש הם הערכים הנשגבים ביותר. אנו גאים לא רק בהצלת חייהם של יותר ממאה אנשים חפים מפשע – גברים, נשים וילדים – אלא גם במשמעות של מעשינו לטובת חופש האדם.

אנו קוראים לאירגון זה להכריז על הטירור הבינלאומי, להוציאו אל מחוץ לחוק ולחסל אותו עד היסוד בכל מקום שהוא נמצא. אנו קוראים לאירגון זה ומעל לכל אנו קוראים למדינות החברות ולמדינות העולם להתאחד במאמץ משותף להוצאת הפושעים האלה ואת המדינות המשתפות פעולה עם מעשים נתעבים אלה אל מחוץ לחברה האנושית.

בקריאה אל אירגון זה לפעולה איני יכול להתעלם ממגבלותיו, כפי שהן באות לידי ביטוי בעובדה שהוא ישב מחריש במשך 15 החודשים של הטראגדיה האיומה המשתוללת בלבנון, כאשר אומה שלמה נקרעת לגזרים, עשרות אלפים נהרגים, עשרות אלפים אחרים ניפצעים וכוס המרורים עולה על גדותיה מידי יום ביומו.

הרשה לי להזכיר לך שכאשר אירעה החטיפה של המטוס היתה מועצת הביטחון בעיצומו של דיון על דו“ח המועצה הפלשתינאית. מועצת הביטחון ניהלה ארבע פגישות על השאלה הפלשתינאית כאשר אירע מעשה טירור שבוצע ע”י המחבלים הפלשתינאים, אך המועצה לא מצאה לנכון להעלות את השאלה ולדרוש את שיחרורם של האזרחים החפים־מפשע.

אם אירגון זה לא יפעל פעולה ממשית, אנו קוראים לכל המדינות רודפות החופש בעולם להתאחד מחוץ למסגרת העבודה של אירגון זה, לייסד נורמות התנהגות מקובלות בקשר לטירור, ולהצהיר במילים ברורות לגמרי שכל אחת ואחת מהן לא תקשור שום קשר עם מדינה כלשהי המפרה את החוקים האלה ומעודדת את הטירור. כאשר לחוטפים לא יהיה אף מקום לנחות בו מפני שהפרוש של קבלת מטוס כזה יהיה גירוש מהקהילה העולמית בשטח של מיסחר ותחבורה אוויריים, סחר או יחסים בינלאומיים, לא תהיינה חטיפות.

אנו גאים שצעדנו את הצעד הראשון במאבק נגד הטירור הבינלאומי. דיון זה, שהוא הזדמנות לעולם לפעול בנושא זה, יכול להשפיע על חייהם של כל איש ואישה בעולם. הארצות שאינן נוקטות עמדה ברורה וחד משמעית בנושא בגלל סיבות של כדאיות או פחדנות תהיינה ארורות ע“י כל האנשים ההגונים בעולם ומגונות ע”י ההיסטוריה.

יש ועל ממשלות להחליט החלטות קשות שאינן מונחות ע“י כדאיות אלא ע”י מוסר. זה הדבר שהינחה את ישראל כאשר סיכנה כל־כך הרבה למען הצלת תושביה. האם אפשר לקוות שאותם עקרונות ינחו גם מדינות אחרות?…

לאור העובדות המהממות שסופקו ע"י 268 הנוסעים ואנשי־הצוות של המטוס החטוף לא נותרה לי ברירה אלא לכנות את שתי הצהרותיו של שר־החוץ של אוגנדה כאוסף של סילופים, חצאי־אמת, השמטות מכוונות ושקרים מכוונים ששמעה מועצה זו מזה זמן רב.

לא אלאה את המועצה במניית כל אחד מהסילופים. הם רבים מספור והדבר יארך זמן רב. אך ישנו שקר אחד שעליו לא יכולה ארצי לעבור בשתיקה, וחובתי היא להראות את פרצופם האמיתי של נשיא אוגנדה ושר החוץ שלו.

שר החוץ של אוגנדה הצהיר בפני מועצת הביטחון:

עד כאן הצהרתו של שר החוץ של אוגנדה בפני מועצת הביטחון.

אני חוזר ואומר שזהו שקר מתועב. דיפלומט בריטי ביקר את גברת דורה בלוך בבית־החולים ביום ראשון, 4 ביולי, לאחר מיבצע החילוץ הישראלי בנמל התעופה של אנטבה, כפי שהוצהר בפני מועצה זו ע"י הנציג של הממלכה המאוחדת, שדיפלומט זה עומד להיות מגורש מאוגנדה היום.

יש בידנו חדשות האומרות שהממשלה האוגנדית מאיימת בסחיטה על האזרחים הזרים באוגנדה בקשר להליכים הנוכחיים במועצת הביטחון. במילים אחרות, זוהי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נעשה ניסיון ישיר ע"י איומים של סחיטה מהסוג הנפשע ביותר, כדי להשפיע על דיונים במועצה זו.

כיצד יכולה מועצה זו לעבור על דבר כזה בשקט? כיצד יכולים חברי המועצה הזו להתעלם מהניסיון השערוריתי להתערב בריבונות הלאומית שלהם. המיקרה המעציב הזה כולו מגנה לא רק את הממשלה האוגנדית אלא אף את כל הארצות שדיברו נגד משימת החילוץ הישראלית בדיון זה. הם התעלמו מהסיבה הבסיסית של נושא זה, כלומר, חטיפת המטוס, ובגלל סיבות של כדאיות פוליטית אין להם אפילו האומץ והכבוד לאמר מילה אחת על גורלה של אישה בת 75 שניגררה מבית־החולים, על גורלם המחריד של עשרות אלפי אוגנדים, גורל שתואר ע"י שר החוץ של קניה במיכתב ששלח היום אליך, אדוני הנשיא.

עם כל הכבוד לשר החוץ של מאוריציוס ולאחרים שהצטרפו אליו בגינוי ישראל, העובדה שהם לא מצאו לנכון אפילו להזכיר את גורלה של גב' בלוך ולא פנו בבקשה אל השילטונות האוגנדים בקשר לקורות אותה, שוללת מהם כל זכות מוסרית לעמדה כלשהי בדיון זה…

אינני יכול להסתיר את פליאתי מהעובדה שנציג יגוסלביה מצא לנכון גם הפעם, כמו במיקרים אחרים בעבר, להתערב בדיון לצידם של אלה המגנים את ישראל, בתשוקתו להפגין את נאמנותו להערות של הארצות המכונות בלתי־מזדהות. אם ישנה מדינה בעולם שעליה להיות מעוניינת כיום בצעד נגד הטירור, אם ישנה מדינה בעולם שיש לה מילת תנחומים לאמר לקורבנות החטיפה והטרור, זוהי יוגוסלביה. יש להזכיר שלשליח היוגוסלבי היו מילות תנחומים לאוגנדה. גם בני־ערובה ישראלים חפים מפשע נהרגו במיבצע זה. מדוע לא היתה ליוגוסלביה אפילו מילה אחת לאמר בזכותם? אכן, עצוב לראות כיצד ממהרת הממשלה היוגוסלבית אל ראש השורה, בכל הזדמנות בפורום זה, כדי לגנות את ישראל, מבלי להתחשב בנושא, כשיחס אנטי־ישראלי קיצוני מעוור את עיניה והיא מכורה לרעיון של אנטישמיות חדשה בעולם כיום. יוגוסלביה, כמו מדינות רבות אחרות שדיברו בדיון זה, אינה מבינה שהטירור הבינלאומי – שממנו היא סובלת לא פחות מכל מדינה אחרת – יגרום להן לסבול מהמילים שלהן, שהנציגים שלהן עצמן אמרו, ליד שולחן המועצה הזה.

בכנות, אני מצטער על דבריו של נציג טנזניה. אני מצטער בגלל ההערכה האישית המיוחדת שאני מרגיש כלפיו ובגלל יחס הכבוד הרב שיש לי ולרבים בישראל אל המורה שלו, נשיא טנזניה, שהיה לי הכבוד להיות אורחו. בטיעון החוקי שלו הוא שוכח, בנוח לו, שהרשויות החוקיות שאותן הוא מצטט מצדיקות, לפי החוק הבינלאומי, מעשים כאלה שאנו דנים עליהם, על בסיס של הגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית. כפי שציטטתי באריכות מתוך דבריהם של ברי־סמכא בחוק הבינלאומי בנאומי ביום שישי האחרון. הוא ואחרים ציטטו את סעיף 2 קטע 4 של אמנת האו"ם המחייב אומות ליישב את המחלוקות ביניהן באמצעים של שלום.

הרשו לי לשוב ולצטט את אוקונל ב“חוק בינלאומי”:

דעתו של אדם מתקהה וזיכרונו מתערפל ככל שהדיון מתמשך במועצה זו. הרשו לי להזכיר למועצה שאנו מדברים על החלטה של הממשלה הישראלית להגן על אזרחיה, בני־ערובה שחייהם בסכנה, מעל מאה איש אישה וילד שקנה רובה מכוון אליהם, מוחזקים ע"י מחבלים שחטפו אותם ושאינם מכירים בריבונות, אינם יודעים מהו חוק ושהוכיחו כבר בעבר שלחייתיות שלהם אין גבול.

אלה הם אותם אנשים שירו בדיפלומטים כפותים בידיהם וברגליהם; שרצחו ספורטאים כפותים בידיהם וברגליהם במשחקים אולימפיים; שהחזיקו בעבר בילדים כבני־ערובה והיו מוכנים לטבוח אותם. אנשים אלה קיבלו עזרה ותמיכה מממשלה שבראשה עומד רוצח גזעני שהריע לטבח הספורטאים הישראלים הכפותים ע“י אותם המחבלים; שקרא לסילוקה של ישראל מהאו”ם; ולא רק ששיבח את היטלר על רצח שישה מיליון יהודים אלא אף הציע לבנות אנדרטה לזיכרו של היטלר – צעד שגרם אפילו לשגריר הסובייטי בקמפלה לרמוז לנשיא אמין שהוא הרחיק לכת.

זו היתה הבעיה שעמדה בפני הממשלה הישראלית: מעל מאה איש, אישה וילד, בני־ערובה בידיהם של מחבלים המכוונים אליהם קנה של רובה ושכוונותיהם לבצע את תוכניתם המרושעת ולרצוח אנשים חפים מפשע כפי שעשו בעבר ברורות לכולם למעלה מכל ספק. זו צריכה להיות התמונה העומדת לנגד עיניהם של הנציגים כשהם דנים בבעיה הזו.

אני מצטער על רבות מההערות שהעיר הנציג של טנזניה מפני שאני חושב שאין הן משקפות את רגשותיו האמיתיים או את רגשותיה האמיתיים של הממשלה הטנזנית.

אני דוחה על הסף את ניסיונו המגוחך להשוות את מיבצע חילוץ הנוסעים הישראלי להתקפה על אפריקה. כיצד יכול נציג טנזניה להעיר הערה כזו?

האם אפריקה היתה נראית טוב יותר אם המחבלים הפלשתינאים בשיתוף פעולה עם הנשיא אמין היו טובחים יותר ממאה גברים נשים וילדים?

האם אפריקה היתה נראית טוב יותר כאשר דמם של קורבנות חפים מפשע אלה היה מרווה את אדמתה?

מי הכתים את אפריקה? ישראל שהשתמשה בזכותה לפי החוק הבינלאומי להציל את אזרחיה? או המישטר הגזעני באוגנדה שפתח במלחמה נגד אישה מבוגרת חסרת־אונים בת 75?

מי מאיים על אפריקה? ישראל שעשתה כה רבות כדי לעזור לארצות אפריקאיות רבות, כולל היום, בנושא החקלאות, טכנולוגיה, בריאות? או הארץ ששלחה השבוע 35 מטוסי קרב כתיגבורת לאוגנדה, כלומר, הממשלה הלובית? נגד מי ילחמו מטוסים אלה ומי יטיס אותם? אתם יודעים בדיוק כמוני שהם מכוונים נגד קניה וטנזניה, שעליהן איים וממשיך לאיים בגלוי נשיא אוגנדה בהצהרותיו, ושיטיסו אותם, בין השאר, טייסים מאש"ף.

מי מאיים על אפריקה ועל האפריקאים? ישראל, שסירובה לקחת חלק בתוכניתו של הנשיא אמין לפלוש ולהפציץ את טנזניה ב־1972 הביא לקרע בין אוגנדה וישראל, או ראש המדינה שהביא לישראל – וגם לארצות אחרות – מפות המתארות את תוכניתו לפלוש לטנזניה?

מי התייחס בבוז אל אפריקה אם לא נשיא אוגנדה, שכינה את נשיא טנזניה, אדם בעל עמדה וכבוד בינלאומיים, במילים נתעבות ושפלות שאין אני רוצה לחזור עליהן מפאת הכבוד שאני ועמי רוחשים לנשיא טנזניה.

נציג טנזניה אומר שהוא “היה מעדיף שלעקרונות תינתן עדיפות על פני הכדאיות.” על אלו עקרונות אתה מדבר? העקרונות של אוגנדה, המשתקפים ברסיטל הרצח, החטיפה והגזל במיסמך שהופץ היום ע"י שר החוץ של קניה? האם אמרת מילה אחת נגד עקרונות אוגנדים אלה? האם היו אלה עקרונות או כדאיות כלכלית שהביאו אותך, נציג נכבד של מדינה נכבדת מאוד, להיות שותף להצעת ההחלטה הזו של לוב, שהיא הפטרון והמרכז של הטירור העולמי והארץ המספקת מטוסי קרב לאוגנדה? אתה יודע היטב בדיוק כמוני שאוגנדה לא תשתמש במטוסים אלה כדי להפציץ את ישראל.

אם אתה, ידידי היקר, רוצה לדון בעקרונות ובכדאיות, בבקשה, הבה נעשה זאת. אך הבה גם נאמר מה הם. הבה לא נהיה סלקטיביים לגבי עקרונות וכדאיות כפי שאין אנו צריכים להיות סלקטיביים לגבי טירור ומיבצעי חילוץ.

האם אין הנציג הסובייטי מודע לכך שמאז 1954 חסמה ברה“מ כל ניסיון מצידה של ישראל לשטוח את טענתה בפני מועצת הביטחון? במשך 22 שנה לא היה לנו סיכוי במועצת הביטחון בגלל הווטו הסובייטי. אנו רגילים לציניות באירגון זה, אך השאלה הצינית של נציג ברה”מ – “מדוע לא התלוננו בפני מועצה זו?” – כאשר אנו יודעים מראש שללא כל קשר למהות התלונה הוא יטיל עליה ווטו, היא, אני מודה, שיא הציניות.

הבחנתי בדאגתו של הנציג הסובייטי לשלימות הטריטוריאלית של אפריקה ואני מאמין בכנות שדאגתו העמוקה תשתקף גם במדיניות ובמעשים של ברית־המועצות.

הנציג הסובייטי דיבר על תוקפנות ועל שלימות טריטוריאלית וריבונות לאומית. בנושאים אלה אני חולק עליו, כשאני נזכר בהישג הסובייטי המכובד בנושא זה בהונגריה, צ’כוסלובקיה ובארצות אחרות במזרח אירופה. עמיתי מסין יוכל, ללא ספק, להוסיף בנושא זה.

אני מבטיח לנציג ברה“מ שהאנשים בהונגריה ב־1956 ובצ’כוסלובקיה ב־1968 היו שמחים מאוד אם הפלישה הסובייטית היתה למען הצלתם של מאה בני־ערובה ואורכת לא יותר מ־53 דקות, כפי שהיא באנטבה. באותה תקופה השתדלה ברית־המועצות מאוד להסביר את עמדתה. במאמר “ריבונות וחובות בינלאומיים של מדינות סוציאליסטיות” שפורסם בעיתון “פרבדה” ב־26.9.1968 הסביר סרגיי קובאלב את צידוקיה של ברה”מ בפעולות כאלה במילים הבאות: “אלה המדברים על הפעולות ה’לא־חוקיות' של המדינות הסוציאליסטיות בצ’כוסלובקיה שוכחים שבחברה מעמדית אין ולא יכול להיות חוק שהוא בלתי תלוי במעמד.”

בחברה מתורבתת אין ולא יכול להיות חוק שהוא בלתי תלוי בערכים הנישגבים ביותר של האדם – כלומר, חופש וכבוד האדם. עמיתי הברה"מ, זה היה העיקרון שעליו הגנה ישראל באנטבה.

אני יכול רק לחזור על מה שאמרתי ביום שישי: הבה נפסיק להיות סלקטיביים. אם הטירור הוא רע, אזי הוא רע בכל מקום, לכל אחד ובכל מיקרה. הוא רע ויהיה אשר יהיה הצבע, הגזע, המין או הלאומיות של המחבל. הוא רע ויהיה אשר יהיה הצבע, הגזע, המין או הלאומיות של הקורבן. זהו הנושא המונח לפנינו. זהו הנושא שהאו"ם ניכשל בהתמודדות עימו. זהו הנושא שימיט אסון על העולם כולו עד אשר נטפל בו.

האזנתי להערותיו של נציג פקיסטאן. בכנות, הייתי מתייחס אליהן ביתר כבוד אם הן לא היו באות מנציג של מישטר שכלא את כל האופוזיציה הפוליטית שלו בבית־סוהר. היתה זו הופעתו האומללה של נציג של מדינה שהעם שלה גורש בצורה אכזרית ביותר מאוגנדה ע"י המישטר הגזעני של אידי אמין, כשהוא מתרפק ומתרפס כדי למצוא חן בעיני המדכאים שהם קרוביו ושארי בשרו שלו. עד כמה שפל יכול אדם להיות?

הנציג של ברה“מ שאל אותי מדוע לא ציטטנו מסמכים של האו”ם היוצאים נגד אלימות ביחסים בינלאומיים. הנציג הסובייטי חייב להיות מודע להגדרת האלימות שאימצה העצרת הכללית ב־15.12.1974 ושנימתחה עליה ביקורת חריפה מכל החוגים העוסקים בחוק. אין זו אמירה מחייבת של החוק הבינלאומי ואין היא, במיקרה, מבטלת פעולה כמו זו שבוצעה ע"י ישראל.

כששאל אותי הנציג של ברה"מ מדוע לא הגישה ישראל תלונה למועצת הביטחון, לא ידעתי אם הוא נאיבי או חושב שאני נאיבי. הרשו לי להבטיח לו שלפחות בקשר לכך אי־אפשר לכנות אותי כזה, ואין לי כל ספק שהוא אינו נאיבי.

אני שואל את נציג ברה“מ: אם היינו מגישים תלונה, האם היתה ברה”מ תומכת בנו? מדוע לא היתה הצהרה סובייטית כשנחטף המטוס? מדוע הם לא גינו את פעולות הטירור של אש“ף בהרבה הזדמנויות בעבר? מדוע הם לא פירסמו הצהרה או בקשה כאשר בני־הערובה החפים מפשע הוחזקו באנטבה? מדוע לא היתה לנציג ברה”מ אפילו מילה אחת לאמר על גורלה של גב' דורה בלוך? או מילה אחת של בקשה המכוונת לנציג אוגנדה בנושא זה? אחרי הכל, יש לכם השפעה באוגנדה.

אך המיסמך שהופץ ע“י אלג’יריה לחברות המועצה ושנציג ברה”מ התייחס אליו באהדה רבה במועצת הביטחון אתמול, הצביע יותר מכל על היחס של הממשלות.

אכן, מתאים מאוד לאלג’יריה לדבר בזכותם של המחבלים והחוטפים, בהתחשב בעובדה שהיתה זו אלג’יריה שאליה כוון המטוס החטוף הראשון ב־1968. אלג’יריה היתה מעורבת באופן ישיר במיבצע ההוא והאירה את הדרך לניסיונות מחבלים נוספים. אי־אפשר לצפות מאלג’יריה, שמילאה תפקיד כה נכבד בהיסטוריה של חטיפות אוויריות, חטיפות בינלאומיות והשימוש בדיפלומטיה למטרות טרוריסטיות, שתאבד את מקומה בפנתיאון של הטירור הבינלאומי. היה עליהם להיכנס לפעולה. אחרי הכל, מה שעשה אמין לפני שבועיים עשו הם ב־1968.

במהלך כל הדיונים האלה נוטות מיספר מישלחות להתעלם מהקבוצה שאירגנה את החטיפה – כלומר, אש“ף. אש”ף פירסם הודעה שאין הוא קשור למיבצע זה. זהו שקר! החזית העממית לשיחרור פלשתין, שאליה משתייכים החוטפים, היא חברה קבועה באש“ף. חברים יזכרו שבעבר הכחיש אש”ף כל הכרה באירגון ספטמבר השחור, למרות שלמעשה מפקדו היה סגנו של יאסר עראפאת. הם היו הקבוצה, שלפי דבריו של נשיא סודאן, קיבלה הוראות אישיות מיאסר עראפאת להוציא להורג את הדיפלומטים האמריקאי והבלגי בשגרירות ערב־הסעודית בחארטום ה־1973.

אלה הם אנשים שגרמו סבל, רצח והרג באיזור המזרח־התיכון ושהציגו את הטירור כביטוי בינלאומי – מחבלים הפוגעים באנשים חפים־מפשע בכל מקום שהם נמצאים…

הצהרה לסיכום הדיון על אנטבה, מועצת הביטחון של האו"ם, 13.7.1976    🔗

אדוני הנשיא,

מישקל העדות להוכחת מעורבותה של אוגנדה הולך ורב מידי יום, כשהעדויות המפורטות של בני הערובה ממשיכות להגיע. עתה אנו יודעים, מעדותם של הנוסעים, שבמפה שהחזיק מנהיג המחבלים, וילפריד בסה, ושהציג מיד לאחר שהמריא המטוס מאתונה היה מסומן בבירור הקו אתונה־בנגאזי־אנטבה. אנו גם יודעים, כפי שפורסם, שלפני שהגיע המטוס לאנטבה, שלח אידי אמין את מטוסו הפרטי לסומאליה, כדי להביא לאנטבה את מנהיג המחבלים שפקד על המטוס לאחר שנחת באנטבה.

נוסף על כך, חברי המועצה מודעים היטב לעובדה שארבעה מחבלים חטפו את המטוס באתונה. העדות שהבאתי ושנציגים אחרים אישרו מראה שאת המטוס פגשה באנטבה תיגבורת של מחבלים, כחמישה במיספר. ארבעה מחבלים חטפו את המטוס. שיבעה מחבלים זכו להלוויה ממלכתית בכבוד צבאי מלא ע"י ממשלת אוגנדה. במילים אחרות, לפי כל החישובים – כולל החישובים האוגנדיים – היתה תיגבורת של מחבלים באנטבה. למעשה, אנו יודעים שהם הוסעו למקום בשתי מכוניות ממשלתיות אוגנדיות, את האחת נהג חייל במדים…

אני גם אומר, בשעה שאני דן בשותפות הערבית בטירור, שהממשלה המצרית היתה גם היא מהתומכות בהחלטות של האירגון לאחדות אפריקה להביא את הנושא הזה בפני המועצה. הרשו לי להזכיר למועצה שהממשלה המצרית שיחררה את הרוצחים הפחדנים שירו בראש־ממשלת ירדן ואספי־טל על מדרגות מלון שרתון בקהיר ואח“כ שתו את דמו. ב־1970 שיחררה הממשלה המצרית את המחבלים חברי ספטמבר השחור שהנחיתו את מטוס הג’אמבו החטוף פאן־אמריקן בנמל התעופה של קהיר ואח”כ פוצצו אותו באותו מקום…

האזנתי בדריכות לנאום שלא היה קשור לנושא, של נציג לוב אתמול, ואני חייב להודות שאני באמת מעריך את דאגתו – שאותה הוא הביע שוב היום. מי חוץ מנציג לוב, מדינה שהיתה הפטרון הכספי וחוף המיבטחים של הטירור הבינלאומי, ירצה להימנע מדיון במועצה זו על רעה חולה זו – הטירור הבינלאומי? תפקידה של לוב בתמיכה כספית, צבאית ופוליטית בטרור הבינלאומי ומעורבותה בנסיונות הרצח של מנהיגים זרים, כולל ראשי מדינות ערביות, ידועים לכולם ואיני צריך לחזור עליהם כאן…

לסיכום, הרשו לי להביע את הערכתי לנציגים שהיה להם האומץ לנקוט עמדה ברורה שאינה משתמעת לשתי־פנים לצידם של ההגינות האנושית וחופש האדם ונגד נגע הטירור הבינלאומי והארצות התומכות בו ע"י פעולה או מחדל.

ההצהרה הבהירה והנוגעת ללב של נציג ארה"ב, מר סקרנטון, וקריאתן של שאר המישלחות שהאיצו באירגון זה לנקוט פעולה חייבות לעורר הד בעולם כולו, מבלי להתחשב בהבדלים הפוליטיים. אני מאיץ בארצות שכבר הביעו את דעתן בנושא זה, ליד שולחן זה, להתאחד כדי לפעול נגד חוטפי מטוסים והטירור הבינלאומי.

אני בטוח שרבים ילכו בעקבותיהם. סידרה זו של פגישות תחליט אם האו"ם ימשיך את דרכו למטה באחיזת העריצים או ישוב ויחזיר לעצמו את התפקיד החוקי בשם האנושות והשלום הבינלאומי.

זכות התשובה כתגובה להצהרות שנאמרה באותו היום (13 ביולי)    🔗

אינני מצליח להבין את ההצהרה שמסר הנציג הלובי בקשר לכך שאני שונא את לוב. אף פעם לא אמרתי זאת. למעשה, כמה מחברי הטובים ביותר הם לובים.

אך עלי להוסיף שמתאים, אולי, לצטט את נשיא סודאן ג’אעפר נומיירי, שרק אתמול אמר בנאום: “הקהילה הבינלאומית כפי שהיא מיוצגת במועצת הביטחון חייבת לאמץ החלטות שישימו קץ לשיגעון של המישטר הלובי, מישטר המאיים על ביטחון האיזור כולו, ערבי ואפריקאי.” אני לא אמרתי את זה; נומיירי אמר.

הנשיא סאדאת הודיע אתמול: “אין זה סוד שהמחבל הידוע לשימצה, קארלוס, מתגורר עתה בלוב,” והוא המשיך ותיאר באריכות את השלכותיה של לוב…

כתשובה לשר־החוץ של מאוריציוס ולעמיתי מטנזניה ששאלו אותי “האם היתה ישראל מבצעת מיבצע חילוץ דומה באמסטרדם, פריז, אתונה או ערים אירופאיות אחרות?”, תשובתי ברורה לגמרי: אף אחת מהממשלות שהוזכרו לא היתה מתדרדרת נמוך כל־כך כמו הממשלה האוגנדית; הן אף פעם לא היו נעשות שותפות לטירור הבינלאומי. ואכן, בשניים מהמקרים שהוזכרו, הן חברו יחד בעבר בפעולה מעשית נגד מחבלים כשקרה הדבר על אדמותיהן.

לסיום, לנציג ברית־המועצות, הרשו לי להזכיר לו שהאו“ם לא יצר את ישראל. ישראל נוצרה לפני למעלה משלושת אלפים שנה והיתה אומה שייצגה ערכי מוסר לעולם אלף שנים לפני שאפילו חלמו על ברית־המועצות. האו”ם רק אישר מחדש את החוב שחבים ההיסטוריה והעולם לעם היהודי.