בעת הזאת כאשר ארגון האומות המאוחדות כבר מונה 126 אומות מסוכסכות, הוא הגיע לרמה גבוהה בתוצר הבין־לאומי הגלמי־תרתי־משמע, ויכול להתגאות בתפוקה של 550 מיליון דפים של מסמכים: פרוטוקולים ודו"חות, תזכירים ותקצירים, סקרים וסטאטיסטיקות, ושאר התיעוד העשיר.
נציגים של מדינות קטנות שלא נתברכו במשלחות רבות־חברים ובמנגנוני־פקידות ובמשרדים מרווחים, מתלוננים מרה שהם ממש טובעים בים הניירת המציף אותם מגדות האיסט־ריבר של ניו־יורק.
אולי נזכיר לדיפלומטים המתמרמרים מה שאמר היו"ר הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק המנוח, בשמעו טענות כי בכנסת מדברים יותר מדי. “וכי מה צריכים לעשות בכנסת” – הגיב – “מה הם רוצים שנעשה שם? קציצות?”
גם או“ם הוא מעין פרלמנט. אז מה, לדעת הנציגים הנכבדים, צריך או”ם לספק להם? סכיני־גילוח? תוצרתו היא מלים. מלים קולחות בנועם ומלים רועמות בסערה, מלות אתראה ומלות התחסדות, מלים חוצבות להבות־מיקרופון ומבקיעות שערי פרוטוקול, מלים הנשפכות כמפלי מים לים הניירת הבין־לאומית.
אחרי ככלות הכל, שום משלחת, כולל משלחות הנציגים הקובלים על ההתפוצצות התיעודית, אינה מוותרת על רשות הדיבור. ובניגוד לכנסת המתאכזרת לציריה, או"ם אינו מגביל את רשות הדיבור הגבלת זמן.
הנאום הארוך ביותר ששמעתי בעצרת היה של פידל קאסטרו. המהפכן הקובאני דיבר בעיניים לוהטות ובתנועות־ידיים רחבות, דיבר ודיבר, ולפעמים צעק. שש שעות רצופות. הקצרנים התחלפו, הנציגים הלכו ובאו, היו"ר התקרב לעלפון, אבל איש לא עצר בעד קאַסטרו. למרבה המזל אין הרבה מהפכנים כמוהו. אפילו אחמד שוקיירי לא היה חורג ממיטת־סדום של שעתיים קצרות.
שוקיירי המסכן. מאז סולק מן המשלחת הסעודית, מורגש חסרונו במקהלה הערבית של או"ם. הוא היה פעיל מאוד, ולא רק בנאומים. בכספי חברות הנפט האמריקניות אירח אנשי בּיוּן סובייטיים, וחילק שעוני־זהב לעתונאיות בלונדיניות מארצות הצפון. לצרכים מדיניים, כמובן.
האמינו או לא, הוא בירך בכל הברכות הטובות של אללה. נזקקתי פעם לאינפורמציה על דיוני הוועדה המדינית בעניין הפליטים, והוא נקרה בדרכי. הזהרתיו שאני ישראלית, ועיניו אורו כמי שנפלה בידו מציאה כשרה: “אעזור לך במה שאני יודע” – אמר – “בתנאי שתמשיכו להתקיף אותי. זה עוזר לי מאוד”. מילאתי את בקשתו, אבל זה לא עזר לו.
וחרושצ’וב המסכן, גם לו לא עזר דבר. זכיתי לראותו בעצרת ברגע ההיסטורי של ה“חליצה”, כאשר התכופף, שלף נעלו ונפנף בה מעל לדוכן המקודש כבשוט מאיים. הכל החווירו, אבל חברי המשלחת של ברית־המועצות החווירו יותר מכולם. כי תקיפות היא תקיפות, אבל דיפלומטיה היא דיפלומטיה, וכשיש טילים אין צורך לנפנף בנעליים.
וזכיתי לראות ולשמוע גם את המלכה אליזבת בעת ביקורה בעצרת. נאומה היה קצר ולא מרשים ביותר, סתמי בתכנו ופשוט בסגנונו. אבל הנוכחות המלכותית חישמלה את כל אנשי הקידמה בגורד־השחקים של או"ם. אחרי־כן שאל איש את רעהו, מדוע הוד מלכותה מלכת בריטניה הגדולה דיברה באנגלית פשוטה כל־כך? והתשובה היתה: פן יחשבוה לחברת המשלחת הישראלית.
כי נציגי ישראל נואמים באנגלית אוקסברידג’ית; ואם יש מי מהם בוחר להשמיע דבריו בצרפתית, הוא מבייש את נציגי פאריס בברק לשונו; והנציגים הדרום־אמריקניים מדפדפים במילון, כאשר חבר משלחת ישראל מביא דבר ארצו בספרדית. מפליא הוא שיוסף תקוע אשר גדל בסין עדיין לא נשא נאום בסינית, שהיא אחת השפות הרשמיות של או"ם. סינית אנטי־עממית, כמובן.
בכלל, מה היה או“ם בלי ישראל? קודם כל צריך היה לפטר שם כמה מאות פקידים – ואגב, הם מועסקים במנגנון או”ם לפי מכסת ארצות. זה כמו מפתח מפלגתי במנגנון מוניציפלי. לא חשוב אם העובד מתאים לתפקידו, העיקר שיהיה מפקיסטאן, כי מגיע לה. ולא חשוב אם יש במאלי מי שינהל את מערכת החינוך ואת שירותי הדואר, העיקר שתוכל לשלוח פקידים לאו"ם. שלא לדבר על הדיפלומטים, כמובן.
ואשר לדיפלומטים, הרי בלי ישראל והסכסוך הערבי־ישראלי, רוב הנאומים היו נשארים תקועים בגרונותיהם. ודאי שיכלו לדוש בפרשת ביאפרה, למשל, אבל זה לא נוח מפני שניגריה היא ארץ כושית, ולפי החוקה הבלתי־כתובה מעשים־שלא־ייעשו נעשים רק בידי לבנים (לרוב מערביים), ואילו אבהוּת אפרו־אסיאנית מעניקה לאותם מעשים הכשר רבני של או"ם.
למעשה יש באי־שוויון זה משום פיצוי למדינות החדשות שהן המדינות החלשות. כוחן הכלכלי קרוב לאפס, עצמתן הצבאית שווה ללא־כלום, והשפעתן המדינית מדומה. אבל משקלן הפרלמנטרי באו“ם כשל ארצות־הברית וכשל ברית־המועצות. מדינה אחת קול אחד. זוהי דמוקראטיה בין־לאומית, והיא ההופכת את או”ם למוסד חשוב כל־כך וגם לבלתי חשוב כל־כך.
השוויון בין בלתי־שווים מעלה את חשיבותו של או“ם, מפני שהוא מחזק את הכרת הערך העצמי של המדינות שרק תמול־שלשום השתחררו מעול זרים ועדיין סמוכות על שולחן זרים. או”ם נותן להן תחושה של מעמד ושל שותפות, סולל דרכן בזירה הבין־לאומית, הופך אותן לגורם שצריך לחזר אחריו ולרכוש חסדיו לעת הצבעה. בסופו של דבר, זה מתקן במקצת את העוול שנגרם לעמיהן של ארצות אלה.
אלא שאותו עקרון דמוקראטי עושה את או"ם למוסד החסר ערך מדיני של ממש. מפני שבמציאות העולמית אין כיסוי לשוויון הפרלמנטרי הבין־לאומי (במתכונת הנקניק המעורב מבשר פרה ובשר אווזים: חצי־חצי, פרה אחת ואווז אחד…) וכאשר יחסי־הכוחות בנויים על אשליה מוסכמת, גם הסמכויות בנויות על אשליה מוסכמת.
להלכה, יכול להיווצר באו“ם רוב שיכתיב מדיניוּת לוושינגטון ולמוסקווה גם יחד, וזה מצב בלתי־מציאותי עד כדי גיחוך. כל הומוריסט יודע שאחד מיסודות הצחוק הוא הניגוד – הרזה ליד השמן, הגמד מול הענק, המפתיע במקום הצפוי. והניגוד בין יחסי־הכוחות האמיתיים לבין השתקפותם באו”ם הופך את השוויון לקריקטורה.
לכן, כאשר פורץ משבר חמור, מטפלים בו מחוץ למסגרת או“ם. ההדגמה הדראמטית ביותר של המציאות הזאת היתה בימי המשבר בים הקאריבי, כאשר שתי מעצמות־המימן היו ערוכות זו מול זו על מפתן מלחמה שיכלה להרוס את הציוויליזציה האנושית. מועצת הבטחון, הערכאה העליונה של או”ם לשמירת השלום, נתכנסה בחרדה ושמעה בכובד־ראש את טענת הצדדים. אחר־כך החליטה החלטה נחרצת וגורלית: לשלוח את חבריה לדיג, לדחות דיוניה עד שהצדדים יגיעו ביניהם להסדר או יחסלו את העולם. ובתום המשבר שלחו וושינגטון ומוסקווה הודעת תודה לבבית למועצת הבטחון על מאמציה ותרומתה.
זה שייך לאווירה המלאכותית של או“ם, לכללי המשחק המוסכמים של המימסד הבין־לאומי. המשלחות והמנגנון שומרים על הכללים האלה בקפדנות, אפילו בקנאות, כי הם חברים במועדון אקסקלוסיבי וממנו הם שואבים יוקרתם. על כן הנהיגו בו מיזוג־אווירה, בדומה למיזוג־האוויר הפועל בתוך כתלי או”ם קיץ וחורף.
עתונאי בריטי הגדיר פעם את מרכז או"ם כאקוואריום, ואכן קלע בול. לא רק מפני שקירות ארמונו עשויים זכוכית, אלא מפני שתנאי הקיום במשכן הזכוכית הזה שונים בתכלית השוני מתנאי הקיום בסביבתו.
מסביב שוקקים החיים, מבעבעות בעיות־חולין של בשר ודם. “כוח שחור” חושף שיניים לבנות־בוהקות. סטודנטים מסתערים על בּריקדות מדומות, ומטיחים סיסמאות לוהבות במימסדים דינוזאוריים. המון רודף פרנסה, מונה דולר לדולר, עורך קניות בתשלומים, ומגדף את שלטונות מס־ההכנסה. מיליונים בעיר של פלדה וזכוכית אוהבים, נתלים בתקוות קטנות, נחנקים בשֹנאות. שודדים בנקים, משתאים מול אלימות חדשה, נצמדים לכל רגע של אושר חולף. קופאים בימים מושלגים, מזיעים בחום הכרך, וממשיכים לחלום חלומות עתיקים של בני־אדם.
באו"ם אין בני־אדם. יש רק דיפלומטים ומשרתיהם של דיפלומטים העסוקים בבעיות רום עולם ומשתכרים מתחושת החשיבות העצמית.
אגב, בעבר רוב הדיפלומטים באו"ם היו לבנים, ורוב משרתיהם – השומרים, והסדרנים ומפעילי המעליות – היו כושים. היום המצב הפוך. רוב הדיפלומטים הם “צבעוניים” ומשום כך מועסקים בתפקידי שירות בעיקר עובדים “לבנים”.
אבל יהיה ההרכב התיפקודי של הצבעים אשר יהיה, הצבא האדיר של דיפלומטים ופקידים באו"ם לא יפתור את בעיות העולם. אם ייפתרו אי־פעם, זה לא יקרה באקוואריום.
והחזון של אומות מאוחדות לא יוגשם אלא אם כן יתגלו בכוכב־לכת אחר יצורים בני־תרבות שיאסרו מלחמה על האנושות. או אז יתאחדו הסינים והסובייטים והאמריקנים והערבים והישראלים והויאֶטנמים הצפוניים והדרומיים, כדי להשיב מלחמה לאויב החדש מבחוץ.
כמעט צריך להתגעגע על פלישה מן המאדים.