בקונקורדנציה לתנ“ך של מאנדלקרן תופס הערך לב הרבה טורים של מראי־מקום. מסתבר כי הלב בצורותיו הדקדוקיות השונות מוזכר בספר־הספרים יותר מ־700 פעמים, והוא מצטייר בו כמרכז הרגש והאינטלקט. התנ”ך מדבר על לב שמח ולב רגז, על לב נבון ולב חכם, על אדם ישר־לב וטוב־לב וטהור־לב, או על ערל־לב, נמהר־לב עיקש־לב ומוג־לב.

כבעל תכונות כאלה נצטייר הלב גם בפולקלור של רוב האומות ובניבים של רוב הלשונות, ובספרות ובשירה, ובמחשבת האדם מן השורה.

לשווא גרסה הרפואה שאין הדבר כך, שהלב אינו אלא מעין משאבה אשר פעולתה התקינה חיונית לגוף אבל אין לה כל ייחוס של מה שקרוי רוח או נפש. הבריות, פשוט, לא קיבלו את הגירסה הפרוזאית הזאת, או שהיא לא חדרה לתודעתם. עד אשר התחילו שתילות־הלב. או־אז הבינו הכל כי אותו מרכז מהולל של רגש ומחשבה לא היה ולא נברא; כי הלב אינו יותר ממנוע הפועל בהילוך נמוך וגבוה; ובגוף האדם, כמו במכונה, הוא ניתן להחלפה.

מאותו רגע דראמטי בשלהי 1967 כאשר נודע על הניתוח הראשון של שתילת־לב בקייפטאון, בגופו של לואי ואשקאנסקי (במקרה, יהודי) – היה ברור כי חרף כל הספקות והויכוח והלבטים, שתילות הלב יוסיפו להתבצע עד אשר יפותח לב מלאכותי שהוא הפתרון האידיאלי. ואמנם מאז נשתלו לבבות מהודו עד ישראל, מארה"ב עד צ’כוסלובקיה.

ולכן כל מילון־המונחים הקשור אל הלב מקבל משמעות חדשה; משמעות מוחשית ותכליתית להחריד:

קנה לב פלוני, או גנב לב פלוני, וגם נתן לבו – שוב לא יהיו מושגים מושאלים; הם יובנו כפשוטם. שבה לב וצודד לב ישמשו אף הם בהוראתם המילולית – ומי יודע, אולי אפילו מסחרית. על בחירת־לב שוב לא יכתבו שירים ליריים אלא מאמרים מקצועיים, והכוונה לא תהיה לאובייקט הנשיי שבחר בו הלב אלא לאקט הרפואי שבו נבחר הלב. מסתבר כי תשומת־לב וכן גילוי־לב בהוראתם המקובלת, הנדירים למדי כבר עכשיו, יחדלו להתקיים מכל וכל, ומתופעת התנהגות בין אדם לחברו יהפכו להגדרת פעולה של רופא בחולה. גודל־לב, וכמוהו גם רוחב־לב יהיו מושגים טכניים לצורך ההתאמה בשתילה, כמו שרוחב־מתניים הוא מושג טכני לצורך התאמה בתפירה, ואם יתחמץ לב אדם בקרבו, אי־אפשר יהיה לשתול אותו באחר…

ונשלים עם העובדה כי כל הרומנטיקה שקשר הפולקלור ללב, אינה אלא תמימות שבפיגור – כמו הרומנטיקה של הירח כשראו את זהרו הרך ברקיע ולא את צילומו הפרוזאי בטלוויזיה. ונבין שאין לב קשוח ולב רחמן, אלא רק לב תקין ולב פגום; ואם יש כאב־לב, הרי הוא מיחוש פיסי בלבד. וניכָּנע למציאות שאין רוחשים אהבה בלב כמו שאין מרגישים מוסר בכליות, כי הלב הוא סתם מנוע מתוצרת הטבע – ולכן לא חשוב של מי הוא, כל עוד הוא מאפשר לנו לחיות את חיינו או… את חיי הזולת.

כי כנגד כל אדם שיקבל לב חדש, יהיה אדם שיקפח לבו. וזה איום מפני שעדיין אין לוקחים לב מבנק הלבבות, כמו שלוקחים דם מבנק־הדם או אפילו עצם מבנק העצמות. כאן החולה המצפה להצלה צריך לחכות למות הזולת, ושמא לגסיסתו?

בעיות האתיקה המתעוררות כאן עדיין לא יושבו. אבל גם לאחר שיתגברו – אם יתגברו – על הבעיות האתיות, יישארו בוודאי בעיות פסיכולוגיות, אולי אפילו פילוסופיות. כי אנחנו על סף תקופה שבה אדם יתהלך לא רק בכליותיו של אחר, ובדמם של אחרים, אלא גם בלבו של אחר – ובקרוב, אולי גם במוחו של אחר.

הרופאים אומרים כי מוח אי־אפשר לשתול. אבל לפרופסור בארנארד, חלוץ שתילת־הלב, יש נוסחה מתוקנת: אי־אפשר לשתול מוח זר לגוף אדם, אבל אפשר לשתול גוף אדם למוח זר…

ואז, האם הוא יהיה הוא, או שמא הוא יהיה – ההוא?

הלב מתפלץ לנוכח תחזית זו. סליחה, שכחתי. הלב אינו מתעניין בכגון אלה, אז אולי המוח הוא שמתפלץ, הבלתי־שתול, כמובן.