הלימודים מושבתים ושטח האוניברסיטה מזכיר שדה־קרב. הפגנות סטודנטים סוערות נמשכות זה ששה ימים. המפגינים נושאים תמונותיהם של מאו־צה־טונג, צ’ה גווארה ורודריגז קדישזוגר. הם דורשים דמוקראטיזציה בניהול האוניברסיטה, מודרניזציה בתכנית הלימודים, ליבראליזציה בציונים ומוות לרקטור. הם תובעים אספקה חפשית של אֶל־אֶס־די, ניתוק התארים האקדמאיים מן ההישגים הלימודיים והשמדה מידית של פורמוזה. אחד נהרג, עשרה נפצעו ועשרות נעצרו בהתנגשויות בין המפגינים והמשטרה.

מנין באה ידיעה מלבבת זו? מקליפורניה או מניו־יורק, מפאריס או ממדריד? מכל אלה גם יחד, וכן מרומא ומטוקיו, מברלין המערבית וממקסיקו־סיטי, מרוטרדם ומקאהיר, מפראג ומלונדון.

התפרעויות סטודנטים ונוער היו לתופעה החברתית הנפוצה של הזמן החדש, ויש בהן מן האוניברסליות המבורכת. המניעים בוודאי שונים ממקום למקום, אך הגילויים דומים: מרד נגד המימסד, מטרות מבולבלות ואמצעים אלימים.

לפתע הכל התחילו להתגעגע ל“דור האספרסו” המושמץ של אמש, לנוער האדיש שהאבות הטיפו לו בעליונוּת מוסרית: בימינו האוניברסיטה היתה מרכז של תסיסה חברתית. אצלכם היא מכון מקצועי ומועדון בילויים. אינכם חושבים אלא על הבידור שלכם ועל הקאריירה שלכם.

והנה “דור האספרסו” השתגע והפך לדור המפגינים. פתאום איכפת להם. לא ברור מה בדיוק איכפת, אבל איכפת נורא.

והכל התחילו לנתח ולפרש ולהסביר את התופעה החדשה. הסוציולוגים מדברים על ניכור, הפדגוגים על הפקרות, הפסיכולוגים על תיסכול, השמרנים על פרי־הבאושים של החינוך המודרני, הסטאטיסטיקאים על מיעוט־העושה־רוח, ואנשי־דת על החלל הפנימי הריק בימי כיבוש החלל החיצון.

כל מישהו־משהו למצוא הסבר לתופעה המידבקת. האדם מן השורה סבור כי הסטודנטים של היום סובלים מהיעדר דאגות; לא חסר להם דבר, יש להם עודף של מרץ, אין להם אתגר, ולכן הם נעשים מהפכניים־של־לא־כלום.

שמאלנים בלי אידיאולוגיה, אידיאולוגים בלי כיווּן, ניהיליסטים, אנרכיסטים. מאואיסטים־בגרוש, חמומי־מוח מבולבלים, מפירי־סדר אינפנטיליים, מורדים לשם מרד.

אבל יש גם המבינים אותם. יש הזוכרים את נעוריהם ואת האימרה, כי “כל מי שאינו מהפכן בגיל 20 – אין לו לב; וכל מי שנשאר מהפכן בגיל 40 – אין לו ראש”. ואם אפשר היה לסלוח על אהדה פרו־סובייטית לפני שלושים שנה, אפשר לסלוח על אהדה פרו־סינית היום. בסין לפחות אין רצח המוני.

יש גם המודים, כי מצוי יותר מגרעין של צדק בטענותיהם הקונקרטיות של הסטודנטים על נוהלים מאובנים וסדרים מפלים ותפיסות שאבד עליהן הכלח.

וגם כשהם מוחים בלי לדעת בדיוק נגד מה הם מוחים, ומורדים בלי לדעת בבהירות למען מה הם מורדים, הרי הם פועלים מתוך תחושה בריאה; בריאה יותר משל אלה הממשיכים בשיגרה הרוגעת של סדר־אתמול, תלושים מן המחר שכבר התחיל.

המורדים האלה שנולדו אתמול, לא הכירו את המציאות של שלשום שעיצבה את הדפוסים החברתיים של היום. הם רואים כי החברה מתכוננת לקבל בהם גם את פני המחר. הם חשים בפער שבין ההיערכות החברתית השמרנית ביציבותה לבין התמורות הכבירות המתחוללות בלי־הרף ומשנות פני עולם וחיי אדם. כאותו ילד, הפתי הקטן, שצעק: “המלך הוא עירום”, בעוד קהל המבוגרים התפעל מיפי הבגדים שלא היו ולא נבראו, כך מעיזים הנערים הבלתי־מחונכים האלה לראות שהחברה לא סיגלה לעצמה לזרם השינויים המציף אותה. הם מוחים על השיתוק הרעיוני המלווה את המהפכה המדעית; הם חשים כי כאן משהו פגום מיסודו, ואם כי אינם יודעים איך לתקן את הפגום ונתפסים לשטויות – הם מתריעים ומזעיקים.

ואולי אלה הם הסברים מורכבים יותר מדי ומבוססים פחות מדי. אולי צדק נשיא ליבריה ויליאם טבמן בהסברו המשעשע בפשטותו: לדעתו, בכל אשמות האמהות המודרניות הסוגדות ליפי הגוף ואינן מניקות עוד את פרי־בטנן. בני הנוער של היום ינקו חלב בהמות, ולא פלא שהם מתנהגים כבהמות… נאום הנשיא טבמן.