הישראלי המצוי, אם יש ישראלי מצוי, הוא ככל האדם – אבל שונה. ככל “גוי”, אבל אחר. ככל יהודי, אבל לא בדיוק.

הישראלי הוא מזיגה הרמונית של ניגודים קטביים. הוא אינדיווידואליסט קולקטיבי. הוא סנוב עממי. הוא פקעת רוגעת של עצבים רוטטים. הר־געש של קור־רוח. הוא אידיאליסט חמרני, ריאליסט המאמין בנסים, קוסמופוליט הדוגל בלאומיות. הוא נרגן כשהמצב טוב, ושליו שהמצב חמור. הוא אדם לעת מבחן, החי חיים נורמליים בהחלט בתנאים בלתי־נורמליים לחלוטין.

הישראלי המצוי הוא בלתי־פורמלי. כתכונה בודדת חוסר הפורמליות אופייני לו יותר מכל תכונה אחרת ונותן ביטויו בכל התחומים – בלבוש, בהתנהגות, במגע חברתי, בחינוך בניו. במידה רבה, אפילו בצבא, ובמידה רבה מדי (לדעת הממונים על הביקורת) בניהול ענייני הכלל, במשק ובמינהל.

נכון, הישראלי נטש את מה שהיה פעם “הלבוש הלאומי” שלו בארץ־ישראל: מכנסי החאקי וחולצת החאקי שמורים עכשיו בארון לימי השירות במילואים, וכובע הטמבל משמש את הקריקטוריסט יותר מאשר את האזרח הממוצע. אבל הוא ממשיך לטפח את התרבות המקורית של הצווארון הפתוח.

הוא לא יענוב עניבה בקיץ וחש עצמו חפשי להופיע בלעדיה כמעט בכל מקום וכמעט בכל הזדמנות, עם מקטורן או בלעדיו. אפילו בקבלת־פנים בבית הנשיא, ולא ייצא דופן. אפילו בישיבות הממשלה אם ייבחר לממשלה.

יש אמנם אי־אלו מסעדות ומועדונים המחייבים את לקוחותיהם ב“מראה מכופתר” (אחד מאלה אף סירב לארח שר בישראל שבא לסעוד בלי חליפה ועניבה). אבל במקומות אלה מרובים בדרך כלל השולחנות הריקים.

הישראלי המצוי אינו יודע את ההבדל בין “עניבה שחורה” לבין “עניבה לבנה” חוץ מן הצבע, והוא ירגיש עצמו כאידיוט, אם ייאלץ להופיע בסמוקינג ועניבת־פרפר (קצין ישראלי בכיר, שצילמתיו במדי־השרד של צה“ל המיוחדים לאירועים רשמיים בחו”ל, השביעני אלף שבועות שלא אַראה את הצילום בארץ, כי יצחקו לו. בשבילנו זה כמו באופרטה…).

כמובן, תרבות הצווארון הפתוח צמחה על רקע האקלים החם שלנו. אבל וושינגטון, למשל, חמה בקיץ הרבה יותר מתל־אביב, ולעומת ירושלים אקלימה ממש סוּב־טרוֹפּי. בכל זאת לא תמצאו עם אדם המכבד את עצמו בלי עניבה. הוא סובל כדי לא להפר מוסכמות. ודאי, יש שם מיזג־אוויר ברוב המקומות ואחרי אמבטיית־הזיעה ברחוב המחניק אפשר להינפש באוויר הצונן של המשרדים והבתים. אולי גם אצלנו ייעלם הצווארון הפתוח כאשר מיזוג־האוויר יתאזרח כתופעה כללית. ואולי לא. מי נביא וינבא?

האח החרפי של הצווארון הפתוח הוא האפודה. אפודה במקום מקטורן או מתחת למקטורן, עם או בלי עניבה. ושוב, הסיבה באקלים. החורף הישראלי אמנם איננו קר ממש, אך גם איננו ערוכים לקראתו היערכות של ממש. מחוץ לירושלים התחילו רק באחרונה לגלות מהי הסקה (של ממש), ולישראלי המצוי גם אין מעיל־חורף של ממש. אז הוא לובש אפודה, ולעזאזל הפורמליות.

אצל הנשים, זה עניין אחר. הישראלית לבושה לפי האופנה, עכשיו אפילו בקיבוץ, אבל זה אינו קשור לאופי הלאומי אלא לאופי הנשי. עם זאת, אין הישראלית נזקקת לשמלת־ערב, והיא יכולה להופיע בכל מקום בשמלה נאה של אחר־הצהרים. ואשר לכובע, להוציא את כובע־השמש, הוא כידוע לא התאזרח בארץ. הישראלית המצויה רוכשת כובע בצאתה לחו“ל, בדרך כלל בהשפעת כובעי התיירות מ”הדסה" (כובעים עם פרחים ופירות וסרטים ונוצות, בצבעי פאסטל מתקתקים). בשובה לארץ היא תשים את הכובע “במקרר”. הוא עדיין פורמלי מדי בשביל האווירה בישראל.

חוסר־הפורמליות שלנו נובע במידה רבה מתחושה של חירות אישית ושל שויון חברתי. אמנם איש לא יטען שיש בארץ שויון חברתי במובן הכלכלי. אין. קשה גם לטעון שאין מחיצות חברתיות על־פי מעמד כלכלי. יש. אבל במגע השיגרתי בין הבריות יש אווירה של שויון. אין סאֶרוויליות מכאן והתנשאות מכאן. אין יראת־כבוד כלפי הורים ומורים ומבוגרים בכלל. אולי סטינו מן המסורת שהישראלי המצוי, הנוסע במונית, יושב ליד הנהג. הוא הדין לגבי בעל מכונית פרטית עם נהג “צמוד”, במיוחד אם הוא חבר־ממשלה.

האם שמעתם על ישראלי המחייב את נהגו ללבוש מדים? אף לא נשיא המדינה. אם תראו בארץ נהג במדים, סימן שהוא עובד בשגרירות זרה. בשביל הישראלי זוהי תופעה טבעית, כי על כן ישראלי הוא, תודה לאל.

העוזרת המצויה קוראה למעבידה שלה בשמה הפרטי וספק אם תמצאו תקדים לכך בעולם. זוהי האווירה של שוויון.

כולנו שווים, אבל יש שווים יותר. במיוחד הילדים. הם השליטים האמיתיים במשפחה הישראלית המצויה.

לילדים בישראל אין דודים ודודות. כלומר יש להם, אבל לא מכנים אותם כך. הם יכולים להיות בני ששים, אבל הצבר המצוי יפנה אליהם בשם פרטי, כשם שיפנה לגננת בשמה הפרטי, ובמקרים רבים גם למורה. הצבר הוא חמוד מאין כמוהו בעולם ומחוצף מאין כמוהו בעולם. השתגעת אמא? זוהי תחושת החירות. זוהי מציאות השויון שבה הוא שווה יותר.

מדוע מחנכים אותו כך, אם אפשר לקרוא לזה חינוך, לא ברור. גישה יהודית אין כאן. החינוך היהודי בנוי על עול־משמעת ויראת־כבוד כלפי הורים ומורים ומבוגרים בכלל. אולי סטינו מן המסורת הזאת וחידשנו את החינוך לחירות מוחלטת־כמעט מתוך רצון לגדל טיפוס יהודי חדש, טיפוס אדם חדש, משוחרר מתסביכים ומכבלי מוסכמות, ממושמע מרצונו החפשי. ומעניין שהצלחנו. אפשר לסמוך על הצעיר הישראלי שלא יאכזב.

אולי הוא לא יחזר אחרי הצעירה כפי שמקובל במערב, כי גם לזה יש זכויות שווות. ושויון זכויות לאשה, כפי שגילו הנשים באיחור, מבטל את זכויות־היתר שלה, ואין מקום לשום גינוני אבירוּת כלפיה.

הביטוי הבולט ביותר לשויון האשה בישראל הוא בגיוס־החובה לצה"ל. מבחינה זו היא הגיעה לדרגת השויון העליונה בעולם, וכל העולם יודע זאת. כתבה על ישראל בז’ורנל עממי איזה־שהוא, פשוט לא יתכן בלי תצלום של חיילת חיננית עם תת־מקלע. זה הסמל הבלתי־רשמי, כמו שהמנורה היא הסמל הרשמי.

הישראלית נהנית משוויון: איסור ביגמיה, זכות הצבעה, חובת גיוס, שכר שווה בעד עבודה שווה, דריסת־רגל בכל מקצוע, חישוב נפרד של מס־הכנסה, עזרת הבעל במשק־הבית, וראשות־ממשלה על מגש־כסף.

אבל זכויות ־היתר עברו מעולמה של הישראלית. הבחור אינו רואה עצמו כמחזר אחריה וכמבקש חסדיה. מכל מקום לא יותר משהיא מחזרת אחריו ומבקשת חסדיו. למשל, הישראלי האמיתי לא יפתח את דלת המכונית לבת־לוויתו, אלא מבפנים. שתחכה חצי דקה, מה יש? זה יותר פשוט מלפתוח שתי דלתות מבחוץ. אם בעניין זה יש יוצאים מן הכלל, הרי אין כמעט יוצאים מן הכלל בנוהגי פתיחת־הדלת אחרי חנייה. איזה בחור ישראלי בריא ברוחו יקפוץ מן המכונית, יעקוף אותה, יפתח את הדלת לבת־לוויתו, ינעל אותה, וישוב אל דלת מושבו כדי לנעול אותה? שתפתח לעצמה מבפנים, ותצא, (צודק!). דבר פעוט הוא, אבל אופייני לדפוסי ההתנהגות. ההגיון מנצח את הגינונים בזכות השוויון.

שויון: הוא אינו חייב במוהר והיא אינה חייבת בנדוניה, העקר שההורים חייבים בדירה ובריהוט. ובמסיבת־פאר של החתונה.

אולי, פה ושם, יש עוד המבקשים מוהר ויש עוד הדורשים נדוניה. סוף־סוף הישראלי המצוי הוא תוצר של שבעים גלויות. אבל הצעיר, בין אם נולד בארץ ובין אם הובא אליה, לא חשוב מנין, “התבולל” לחלוטין. שפת הארץ שפתו, אורח חייה אורח חייו. הוא מדבר עברית, מתנה אהבים בעברית, חולם ומחשב בעברית – אבל הוא מקלל ברוסית ובערבית. הישראלי הוא, כנראה, היצור היחיד בעולם שאיננו מקלל בשפתו.

הישראלי־העולה עבר לא רק מארץ לארץ. לעתים הוא עבר גם מתקופה לתקופה. דור ההורים לא תמיד יכול, או רוצה, לעקור עצמו מן הרקע התרבותי ומאורח־החיים של ארץ מוצאו – וזה יוצר בעיות מיוחדות בין אבות לבנים. כי מלבד המתח הרגיל בין הדורות קיים לעתים הניגוד הקטבי במושגים, הניגוד בין הישן והחדש.

אבל הניגודים הם טבעיים בישראל. עם עתיק במדינה חדשה. גמל עם מנוע של סילון. וכאמור, מזיגת הניגודים היא קו־אופי של הישראלי. הוא ספקן מאמין. הוא חלמן מציאותי. הוא בלתי־מנומס אבל לבבי, דוֹגמטי להלכה ופרגמטי למעשה, ציניקן כלפי חוץ וירחמיאל בתוך־תוכו.

הוא כמו ארצו, שהיא ארץ זבת חלב ודבש וארץ אוכלת יושביה. ארץ של סתירות המתיישבות באורח פלא. מדינה מנצחת במלחמות ומתפללת לשלום, עורכת מגביות ומושיטה סיוע. מדינה של אבסורדים הגיוניים ובלגן מסודר.

הישראלי מלא מרץ, מזיע ומשוויץ. יש לו מיליון תכניות, אבל אין לו זמן לתכנן. בדרך כלל, תחילה הוא מבצע ואחר־כך מתכנן. זה ענין של מסורת (נעשה ונשמע), ענין של מזג ושל תנאים. אך אם איננו מתכנן מובהק, הרי הוא אמן האלתור. בכל מצב שבו דרושה תושיה, הישראלי יצטיין. בפעולות־קרב, ובשיקום חבל קאזווין אחרי הרעש בפרס, בסיוע טכני בנפאל, או בבית־הספר לטיס בארה"ב.

הישראלי הוא דמוקראט מטבעו. הוא חושב, והוא רוצה להשפיע. הוא זקוק לחירות דיבור כאוויר לנשימה (חיים וייצמן אמר כי הוא נשיאם של מיליון נשיאים, כי היו בארץ רק מיליון יהודים).

הוא גם וכחן המתווכח לצורך ושלא לצורך. באוטובוס,ליד אשנב הדואר, עם שוטר, עם האשה, עם השכן. מתווכח אפילו כשהוא מסכים. כי זה הספורט הלאומי של היהודים, והישראלי הוא היהודי.

כן, בראש וראשונה יהודי. אולי אין לו די “תודעה יהודית”, אבל יש לו הכרה עמוקה, כי הוא המרכז והתקווה של העם המפוזר הזה, ולמענו הוא בונה ולוחם.

כי לישראלי המצוי יש תחושה של שליחות. זה לא מוּּדע לו 24 שעות ביום, ושבעה ימים בשבוע. הוא אינו משנן לעצמו בלי הרף שתפקידו להביא גאולה לעולם, או ישועה לעמו, או התעלות לחברה. הוא רוצה מכונית וטלוויזיה ודירה נאה ובילוי בחו"ל, ועליה בדרגה והורדה במסים. יש לו יצרים אנושיים, ולא דחפים משיחיים. הוא יודע לוותר כשנחוץ ולהתעלות כשנדרש, ואולי זה אינו מיוחד לו. אולי גם אחרים, במבחנים דומים, הגיעו ויגיעו לדרגה כזאת. מה שמיוחד לישראלי המצוי הוא שגם בימים כתיקנם, אם יש לו ימים כאלה, הוא יודע שיש לו שליחות ושהוא מקיים שליחות. כחלק של הקולקטיב הוא יודע את מטרתו, את טעם חייו, את משמעות עמלו מאבקו.

בעולם הנבוך של ימינו זוהי תופעה נדירה והיא המקנה לישראלי רחשי הערצה בלב זרים. ובסתר לבו שלו, ולפעמים גם בגלוי, הוא שותף להערצה זו.