הנה הבאתי מראשית בכורי פרי אדמת חברתנו “משכנות ישראל”, ועל מזבח “יהודה וירושלים” אקריבהו לריח ניחוח לאחינו התמימים, הדורשים שלום אדמת יהודה וירושלים באמת ותמים והחפצים בלב טהור לראות בטוב ירושלים גם אם נעשה על־ידי יושביה, ולא בקולי קולות חשך ענן וערפל.
זה שובי הביתה מן השדה מאחר הקוצרים חטים בשדה “משכנות ישראל”, אשר אמרנו מדוע תשם האדמה העומדת להבנות אחר שנים. הלא טוב כי נזרעה חטים ותתן הארץ אל יבולה לנו. ואם אמנם בשנה הזאת לא נתנה הארץ את יבולה לברכה – קוינו להרבה והנה מעט, ונפשנו דאבה לראות כל שדות תבואות נלקו בשדפון ובירקון, וגם שדי חברתנו לא נוקה מהם בעוה"ר, – ואולם אם הסיבותי עיני מברכת השנה אוכל לאתר כי שמחת לבבי לא אוכל לתאר עלי־גליון עת באתי השדה. ובגילה אדירה אשר הזילה דמעה מעיני אמרתי לקוצרים “ה' עמכם!” וגם הם השיבו לי בקול “יברכך ה'”! – ופה עניים מלקטים לקט ושכחה ופאה מאחר הקוצרים. מה אומר לך ידידי הקורא: החדוה והגיל אשר לבשו כל קרבי, השכיחוני יגון הזמן, והאמנתי כי ישראל שוכנים על אדמתם, והננו הולכים בחליל להביא בכורים בקלתות של זהב אל בית אלקי יעקב.
וברוך ה' אשר החלו עוד לקדשנו במצוות התלויות בארץ, ופתח תקותנו הולך ונפתח לפנינו בעזר ה' במרחביה. כי עוד נזרע שדות ונטע כרמים בהררי ישראל בעמלנו ויגיענו. לא נקוה לאיש ולא ניחל לבני־אדם האומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים. האומרים ליסד בציון חדשות לנחול כבוד לעצמם, והלואי שישארו בכבודם הראשון, אחר רואנו התחלת תהלוכותיהם – אך לא לאלה לבנות הנהרסות ולטעת הנשמה, ה' משמים נתן אות לבני מרי, האיש אשר בחר בו מטהו יפרח!
יוסף ריבלין
-
“יהודה וירושלם” תרל"ז ↩