לוגו
תכנית אי־לימוד או המאה ה־21 מתדפקת בשער החינוך
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הבת עלתה לכיתה ג‘, בשעה טובה, ולומדת את לוח הכפל כבני גילה בכיתות ג’ אחרות. הבשורה מעלה חיוך נוסטאלגי, זכרונות ילדות מתוקים. הן גם אני למדתי את לוח הכפל בכיתה ג'! הימים חלפו לבלי שוב, אבל החויה חוזרת מכוח רציפות הדורות ויציבות החינוך. יש משהו מרגיע ביציבות הזאת, משהו מלבב ומקרב את הדורות.

אבל זאת רק תגובה ראשונה, תגובה רגשית. ברגע שהמחשבה תופסת מהו ששימח את הלב, השמחה מתחלפת בתדהמה, והתדהמה בדאגה.

כי מאז למדתי את לוח הכפל בכיתה ג' חלה התפתחות טכנולוגית מסחררת, שחדרה בהשפעתה לכל תחומי החיים. הכל נשתנה, מלבד דרכו הביולוגית של האדם ותכנית הלימודים של בית־הספר.

היום טסים לירח ושותלים לבבות. המורה שלי בכיתה ג' לא חלמה על כך. והיא לא כיבסה במכונת כביסה אוטומטית, ותלוש המשכורת שלה לא יצא ממחשב אלקטרוני. ילדיה לא חוסנו בתרכיב סייבין ולא ראו את האולימפיה בטלוויזיה.

בכיתה ג' לא חלמתי לטייל באפריקה, אלא בחלום. לא דיברתי בשיחת טלפון בין־יבשתית עם אבא ש“קפץ” לאמריקה בענייני עבודה. לא כתבתי לחברה שנסעה עם הוריה לשליחות בבורמה. כי העולם היה אז גדול יותר.

היום, אין עוד תחושה של מרחק, פרט אם נוסעים מתל־אביב לפתח־תקווה בשעות השיא של התנועה. מחר העולם יהיה קטן עוד יותר.

וכיום, עם כל היריבוּת והסכסוכים והמלחמות, עם כל הפער בין המדינות המתועשות והמדינות הבלתי־מפותחות, עם כל ההבדל בין מעצמות לארצות קטנות, כיום העולם הוא עולם אחד. קשור ומחובר לשבט ולחסד בתלות גומלין כפי שלא היה אף פעם בעבר; קשור באימת ההתמודדות הגרעינית, במגיפות של התפרעות נוער, בחילופי־ידע, בקוקה־קולה.

העולם של כיתה ג' היום רחוק מאה שנים מעולמם של הוריו בכיתה ג' שלהם, ולא חשוב מתי למדו בה. לא בעולם המושגים מדובר, לא בעולמם הנפשי של הילדים או ההורים, אלא במציאות כפי שהיא מתפתחת ודוהרת.

אנחנו איננו מוּדעים לתמורות שהתרחשו במציאוּת חיינו, כי הן באו בהדרגה ולכאורה הסתגלנו להן. אבל למעשה איננו ערוכים להתמודד אתן, כי לא קיבלנו את הציוד הדרוש לכך. לכן הפרט סובל ממחלות־מתח ואי־יציבות נפשית. לכן חברה שאינה מפותחת לא תדביק עוד את פיגורה, כי אם המרחק בינה לבין החברה המפותחת ילך ויגדל. לכן האנושות מפגרת בתוככי קידמתה.

סביר להניח כי המחזור של כיתה ג' של היום רחוק מאתיים שנה ממציאות העולם שבו יחיו בניהם לעתיד כאשר הם יגיעו לכיתה ג'. כי ההתפתחות להבא תהיה מסחררת עוד יותר משהיתה, והתמורות מהפכניות עוד יותר משהיו. איך אנחנו מציידים אותם לדרכם בעולם מורכב כל־כך שבו יצטוו לחיות? במה מציידים את המורים שצריכים לצייד אותם?

בית הספר של ימינו צריך ללמד דבר עיקרי אחד: הוא צריך ללמד איך ללמוד, איך להשתלם, לברור, להחליט. הוא צריך להקנות שיטה יותר מידיעה. כי הידיעה מתיישנת עוד לפני שהיא נרכשת. כל ענף, כל מקצוע, כל נושא במקצוע, שלפני שנות דור היו בו אלף ספרים, יש בו עכשיו מאה־אלף ספרים. הידע מתרחב, התפיסות משתנות. הבעיה היא איך להדביק את הקצב. אין זו רק שאלה של עידכון ספרי־לימוד, אלא בעיקר עידכון שיטות לימוד.

ההכרה הזאת קיימת, אבל עדיין לא תורגמה למציאוּת החינוך. שום דבר יסודי לא נשתנה בחינוך בדור שבו היו שינויים מהפכניים. כי החינוך הוא התחום השמרני ביותר בכל תחומי העשיה הציבּורית. אדם נוחת על הירח, אבל בכיתה הוא לומד ברוב המקרים מה שלמדו וכמו שלמדו באותה כיתה לפני שלושים שנה. בית חרושת שיעבוד היום כפי שעבד לפני דור, יפשוט את הרגל. אפילו במטבח כבר אין עובדים כפי שעבדו פעם. רק בית־הספר יציב.

הוא שמרני בכל מקום, ובוכים על כך בכל מקום. אינני יודעת אם בישראל הוא שמרני יותר מאשר במקומות אחרים. אבל קשה להפעיל בו אותה יוזמה, אותה נכונות לחדש ולכבוש את המציאות כפי שגילתה ישראל בשטחים אחרים. יתכן, כי דרושה לנו הרפורמה המתוכננת במבנה החינוך, אך דרושה לנו מהפכה גם בשיטות הלימוד, בדרכי ההוראה ותכנה.

אילו הדבר היה תלוי בי, היו מתחילים ללמד אנגלית בגן־חובה. לכל המאוחר בכיתה א'. שוודיה היא ארץ גדולה יותר מישראל, מפותחת יותר מישראל, והספרות המדעית המקורית שלה עשירה יותר משל ישראל. ואף־על־פי־כן, כאשר ביקר כאן לפני כמה שנים שר החינוך השוודי, הוא מצא לנחוץ לספר כי אצלם מתחילים ללמוד אנגלית בגן כי “שוודית אינה שפה עולמית”.

הילדים שלנו יוכלו להתגבר על המעמסה הזאת. אני הלכתי לבית־הספר יהודי־אורתודוקסי בחו"ל ובכיתה א' למדנו לקרוא ולכתוב באותיות לטיניות ובאותיות גוטיות ובאותיות עבריות – הכל בכתב ובדפוס – ולא זכור לי שהייתי עמוסה מדי. רוב הילדים בקהילה היהודית הגדולה של עיר מולדתי ידעו מקטנוּת שלוש שפות וזה לא הכביד עליהם כלל. ואנחנו דורשים שילדי היהודים בגולה ילמדו עברית, נוסף על שפת ארצם, ואף אחד איננו חושש שזה יכביד עליהם, ואיש אינו חושב שזה בלתי־אפשרי. מדוע אנחנו מתייחסים באי־אימון כזה לילדנו? מדוע הם אינם יכולים ללמוד אנגלית מכתה א' וערבית מכיתה ב', או להיפך? זה נחוץ להם, וזה חשוב לחברה.

מדוע הם בכלל אינם חייבים ללמוד ערבית? המיעוט הערבי בישראל “הקטנה” ובירושלים מונה כיום 400 אלף נפש; האוכלוסיה הערבית בגבולות הנצחון מונה מיליון ורבע נפשות – וסביבנו עשרות מיליונים דוברי ערבית. אבל את בית־הספר הישראלי המכשיר את הדורות הבאים לחיים באיזור זה, זה איננו מחייב.

במסגרת שעות־הלימוד הקיימות, זה בוודאי קשה. שעות הלימוד הן למטה מן המינימום. טלו את השבתות, את החגים, את חצאי־החגים, את החופשות שסביב לחגים ואת החופש הגדול, ונשארים כמאתיים ימי לימוד. תורידו את החגיגות, את ההכנות לחגיגות, וישארו לכם אולי 750 שעות לימוד בשנה. הן כוללות, כמובן, גם שיעורי התעמלות וזמרה וציור ומלאכה, הכל מקצועות חשובים בהחלט. אבל מתי אפשר להספיק משהו?

הייתי רוצה לעיין במחברות של בתי ולהפליט בתמיהת־מבוכה: "בזמני לא למדו זאת… בזמני לא למדו כך… " והייתי רוצה כי תענה לי: “בזמנך אמא, לא היו ’פאנטומים’, בזמנך לא שתלו לבבות… בזמנך לא עשו שמלות מנייר, ולא ראית לוויינים מטיילים בשמים הליליים. כשהלכת לכיתה ג', אמא, לא שמעת שבן־אדם ניווט כלי הנע במהירות של ארבעים אלף קילומטרים לשעה, ולא ידעת שהזיות ז’ול וורן מחוירות לעומת המציאות… הכל היה אחרת ולכן למדת אחרת”.

ואני אדע שהיא צודקת, אבל מתוך הגנה עצמית אומר לה: “אל תתחצפי, יקירתי, כי בתך תתחצף אליך. קחי את התחזיות לשנת אלפיים ותראי שהיא תלד בן או בת כבחירתה, ותתרומם באוויר בכנפי־טיס. וכבר בכיתה ג' היא תלמד לגמרי אחרת משלמדת את, ואת לא תביני את מחברותיה”.

אבל זוהי, כמובן, שיחה דמיונית המבוססת על הנחה דמיונית. הייתי רוצה שלא כך יהיה.