במשך עשרים שנה התמוגגנו ממצעדי צה"ל ביום העצמאות. הצטופפנו בהמון, מחאנו כף ומחינו דמעה, התפעלנו ונרגשנו. אחר־כך הלכנו הביתה וכתבנו מאמרים על כך שמצעד צבאי ביום העצמאות איננו רצוי. שהוא איננו מבטא את שאיפתנו לשלום וליצירה קונסטרוקטיבית; שהוא מונע גיבוש דפוסי־חג אחרים, עממיים יותר וספונטניים יותר.

בהרהור פילוסופי מעמיק קבענו, שאין למצעד צבאי השפעה חינוכית נכונה. אמנם – אמרנו – במשטר המדיני שבו שרויה האנושות ושעודנו פרימיטיבי מאוד, צבא הוא בבחינת הכרח־קיום ואומה חפצת־חיים אינה יכולה בלעדיו. לכן צריך לצייד אותו, לשרת בו, לכבדו. אבל לא צריך להפוך אותו נושא להתפארות ובילוי המונים.

סוף סוף, זכינו. באין ברירה, בגלל המעמסה הבטחונית, לא נערך בשנה ה־21 מצעד צה"ל ביום העצמאות, ובכן נקבע תקדים. הרי זו הדרך המסורתית של ישראל לסיים ויכוחים – בהכרעה של אין ברירה.

והנה, יצאנו לרחוב. ראינו אנשים משועממים שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם, והצטערנו שאין מצעד צבאי. ככה זה.

אילולא הפטישים הפלסטיים, היה המצב רע עוד יותר. אינני יודעת כיצד זה התחיל, ואני מוכנה להשאיר את פתרון השאלה לחוקרי הפולקלור; כי אין עוד ספק שהפטיש הפלסטי בחג העצמאות, כמוהו כרעשן בחג הפורים, הפך לחלק אינטגרלי של השמחה העממית.

מי שלא קיבל בראש בפטיש כזה ביום העצמאות, איננו פטריוט ישראלי, כי לא יצא לרחוב בכלל. והרי אין לכם דבר היוצר קרבה לאומית כמו מכת־פטיש על קרחת נוצצת שבעליה מגיב בחיוך. חיוך מאונס, אבל חיוך.

המתחרה היחיד לפטיש הפלסטי הוא הפיקניק ההמוני בחיק הטבע, או במה שהיה טבע לפני הפיקניק. אגב, בעברית קוראים לו טוזיג, אבל חוץ מכמה פותרי־תשבצים מושבעים איש אינו יודע זאת. או לפחות אינו משתמש בידיעותיו, תודה לאל.

ביום העצמאות האחרון הצצתי לפארק הלאומי של רמת־גן ומרוב אנשים לא ראיתי את הפארק. היו שם כחמישים אלף איש – יש אומרים שבעים אלף – גברים, נשים וטף, על סליהם וציודם.

ציוד לפיקניק של חצי־יום־פלוס כולל אצלנו את הציוד המקובל לפיקניק בתוספת רהיטים. במרכז־אירופה אנשים אוהבים לצאת לבתי־קפה. הם אומרים שזה בילוי אידיאלי, מחוץ לבית, ובכל זאת לא באוויר הצח… הישראלים אוהבים לצאת לאוויר הצח, אבל לוקחים אתם את הבית. לפי האומדן שלי לפחות 20 אחוזים מן המשפחות שבאו לפארק הלאומי הביאו עמן את מחצית מיטלטליהן.

המראה הזכיר במקצת את התיאור של שלום־עליכם על איך נוסעים לחופש בבויבריק – עם מזוודות גדולות ומזוודות קטנות ותיקים וקופסאות וסלים וחבילות וכלים וילדים וכלוב של ציפורים. אבל בלי רהיטים. לדאצ’ה של הפארק הלאומי, או לחניון הקרוב לעיר, מביאים גם שולחנות וכיסאות וכיסאות־נוח ולולים לתינוקות. כל מה שמתקפל. פחי־אשפה אין מביאים, כי יש במקום. רק לא משתמשים בהם.

ביום רגיל זה מרגיז. ביום העצמאות סולחים גם על כך, כי זה יום עם פרספקטיבה. אינך רואה אנשים, אתה רואה עם. עם ממש ועם נורמלי. ולפתע אתה חש את טעמו ותכליתו של כל הסבל והמאבק והקורבנות.

סוף־סוף, עמים רוצים בעצמאות לא מפני שנפשם הקולקטיבית יוצאת לדגל ולהימנון לאומיים, לטקסים ממלכתיים ולצבא של חיילים ושל שגרירים. הם רוצים בה, נאבקים עליה ושופכים דם למענה, מפני שעצמאות לגבי עם כבריאות לגבי אדם: לא מטרת חיים, אלא תנאי להשגת המטרות בחיים.

אומרים “העיקר הבריאות”, לא מפני ששאר הדברים אינם חשובים, אלא משום ששאר הדברים – קיום הוגן, בטחון סוציאלי, סיפוק מיצירה, תרומה לחברה ומעמד בה – הסיכוי להגיע אליהם וליהנות מהם מוּתנה בבריאות. סיכוייו של עם לקיום הוגן, לבטחון, לפיתוח הכושר של היצירה הלאומית ושל התרומה לחברה האנושית – מוּתנים בעצמאות, בריבונות מדינית.

אם נכון דבר זה לגבי כל עם, על אחת כמה וכמה הוא נכון לגבי היהודים, שהיו פזורים בארבע כנפות־תבל, ובשום ארץ מארצות גלותם לא היו יותר ממיעוט של אחוזים בודדים מכלל האוכלוסיה. זהו המצב בתפוצה היהודית גם עכשיו. אבל כיום יש מדינה יהודית ריבונית, שבה היהודים הם רוב וכך נוצר לנו בסיס לקיום לאומי נורמלי.

אמנם, עדיין אין זה יותר מבסיס. מה שיש לבנות על הבסיס הזה, מה שיש לעשות כדי לחזקו ולבצרו וכדי לסכל את המזימות להרסו – על כך אנו שומעים די והותר בנאומי יום העצמאות.

מי אמר שאין לנו דפוסים לציון החג הלאומי? הנה הזכרנו את הפטישים הפלסטיים ואת הנאומים; את הפיקניקים ואת הנאומים; את הוויכוח אם לקיים או לא לקיים מצעד צבאי ואת הנאומים; את הקינה השנתית על העדר דפוסי־חג ואת הנאומים.

זה מספיק בהחלט. לכל היותר, אפשר להוסיף עוד כמה נאומים.