והילדים והילדות נאספו בערב, אחרי אכלם, סביבות האב הזקן, כפעם בפעם, ויתרפקו עליו ויחזיקו בו אלה בכנף בגדו ואלה בידו, ויפצרו בו ויאמרו: שבה, אבינו, והוסיפה לספר לנו מספוריך הטובים, כאשר מתמול שלשם. ויֵעתר להם הזקן וישב עמהם ויספר להם את הדברים האלה, לאמר:
הדורות הראשונים, אשר היו מימי אדם וחוה ועד למך, היו להם אשה אחת לאיש, אשה אחת לאיש, ויראו חיים טובים וכל נפשות ביתם דבקו אחת באחת, כענפי העץ היוצאים משרש אחד, סוככים בכִפָּתם על גזע מולדתם, ויהי אהלם מעון האהבה והשלום והמנוחה כל הימים. – אך למך פרץ חק אבות ויקח לו שתי נשים, ולא שמע לקול חנוך איש האלהים, אשר דבר אליו לאמר: “הן אשה אחת היתה לאבינו הראשון, ויגֹרש בגללה מגן עדן, ואתה תבקש לך שתים? אל תבקש פן תנָחם באחריתך”. ותלדנה לו נשיו בנים ובנות – ותהי רוח רעה בין אשה ובין צרתה ובין ילדיהן אשר ילדו לו ורוח הקנאה אוכלת כאש לא נֻפּח בירכתי הבית, ויהי ריב ומדון בביתו כל הימים. וכי נסה למך להשלים בין נשיו – ותסֹב חמתן גם עליו ויקח מידן כפלים. וימררו הריבות והכעסים את חייו ויזקן בלא עת ועיניו כהו מראות לעת זקנה, יען אשר עצם עיניו מראות נכוחה בנֹער, ויָקץ בחיים ויהי לו ביתו לכוּר־עֹני.
והילדים ראו כי נאסף שלום מבית אביהם, ולא יכלו עוד לשבת יחדו – ויתפרדו וילכו איש אל עבר פניו, כאשר יפָּרדו הענפים הרבים מגזע מחצבתם בגעת בם רוח סועה וסער. ויצא יָבל הבכור, איש תם ושקֵט, מבית אביו, ויט לו אהלים ויהי לאיש מקנה וידע פני צאנו ועדריו, מבשרם יאכל, מחלבם ישתה ומגז כבשיו יתחמם. ותובל־קין, איש מזמות ואוהב בצע, ראה ויָבן לאחרית הימים, כי יִרבו בני האדם על הארץ וְיבא גם השטן בתוכם לחרחר ריב ומדון בין איש לאיש, משפחה ומשפחה ועם ועם – ויהי לוטש נחושת וברזל ויכן נשק לרֹב, כלי שרת לשטן ולנושאי כליו. וירב העם לקנות מאתו את כלי המות אשר עשה, למען קַדם איש את אויבו בשער, הִכּוֹן והָכֵן את המלחמה ואת השלום. ויפרוץ מעשהו בארץ בחייו ויעזוב אחריו הון ועֹשר רב במותו. – ויוּבל הקטן, אשר היה לו לב רך וטוב ונפשו נפש עדינה וקולו ערב כקול הזמיר, אמר: אכינה נא שעשועים לנפש האדם להמתיק מרורות חייו. ויעש כלי שיר, כנור ועוגב, וילַמד את בני האדם לשיר ולנגן, לאמר: ישירו וישכחו רשעם ועמלם וזדון לבם; ינגנו – ונשקפו להם ממחשכי ארץ ונאות חמס השמים הטהורים ורוח אלהים אשר עליהם.
ויובל לא יכול לראות בצרת נפש אביו הזקן ולא אמר לעזבו כאשר עשו אחיו – וישקוד עליו לנחמו ולשמחו ולהיטיב אחרית ימיו; וישר בשירים על לבו, וינגן לפניו בכנור, ויוציאהו החוצה מדי קרוא נשיו לריב (כאשר זָקנו הנשים כן הוסיפו לריב ולהתגרות כל היום אשה באחותה ובבעלה על לא דבר), וינהלהו ויביאהו אל נאות דשא, אל מי מנוחות, אל בין ההרים והיערים, למען ישאף רוח צח שפיים ושמע שירות הצפרים מבין עפאים, ושכח עצבו ורגזו ועמל ביתו. – וכן יעשה לכל מר־נפש ולכל קשה־יום ולכל זקן כושל, והפיק לו נפשו ודבר אליו נעימות ושר ונגן לפניו להטיב את לבו.
וירא ה' את אשר עשה יובל ויגמלהו כצדקתו ויגַל את עיניו וימצא את עץ השירה בתוך עצי הגן אשר לבית אביו. ואלה תולדות עץ השירה בהבּראו: בתוך כל עץ נחמד להשכיל, אשר נטע אלהים בגן־עדן (כי טורים טורים נטע אלהים את עצי הגן – הטור האחד כל עץ טוב למאכל, והטור השני כל עץ נחמד להשכיל), היה מקומו בראשונה, מנגד לעץ הדעת, זה לעמת זה נטע אותם אלהים. והיה כי יאכל האדם מעץ הדעת והביא עליו מכאובים וכעס, מלאכי המות ההולכים לפניו, ושלח ידו ואכל מעץ השירה ושכח את מרורות החיים ואת בלהות המות ונעלה על כנפי החזיון מעל לגבולות עת ומקום, וּתחי רוחו לעולם. ויהי בצאת האדם מגן־עדן אל ארץ נוד, והוא הולך קודר ונכה־רוח, ויחמול עליו אחד המלאכים הטובים, אשר העמיד אלהים לפניו לפני הכּשלו, ויורהו את עץ השירה ויקטוף ממנו ענף רך ויקחהו ויסתירהו בסתר חגורתו, חגורת עלי התאנה, וישתלהו אצל אהלו. ויצמח ויהי ברב הימים לעץ אדיר, רענן, מֵצַל, מעון לכל בנות השיר ומנוס לכל לב נשבר ולכל רוח כהה. – ויקח יובל בד מעץ השירה ויעשהו לכנור, ומן האיל אשר הקריב הבל קרבן לה' וירצהו, לקח גידים וישם לו למיתרים – הוא הכנור הנפלא, אשר כל כנור לא דָמה אליו בנֹעם קולו ואשר התנחלו אותו בעליו מדור לדור וישמרוהו מכל משמר באוצרותם, סגולת אבות, ורק אנשים מעטים לדורותם, אשר היתה עליהם רוח אלהים, ידעו לנגן בו ולהפיק מממנו את כל נעימותיו.
וימת יוּבל ולא השאיר אחריו ברכה (כי על כן משורר היה האיש) בלתי אם את כנורו ואת שירותיו. ויעבור הכנור ויהי לנחלה לנח, איש צדיק תמים, אשר התהלך לפני האלהים, מנוסו ומפלטו מפני רעת אנשי דורו, וישפוך את נפשו לפניו פעם בפעם בשירים ובזמירות. ובשנת היות המבול בארץ, והוא מכלכל את כל הבהמה והחיה אשר אתו בתבה וְיָגֵעַ בדֵי־ריק לשום משטרו בתוך כל ההמון הרב, ויש אשר יתגעשו והתהוללו פריצי החיות ושאגו ונהמו ורעמו וזעמו ושמו את כל התבה לחרדת אלהים, – ולקח נח את הכנור ונגן בידו ושקטו הארי והנמר והתנין וכל משפחת החיה הרעה וכרעו ורבצו לפניו ולקקו את כפות רגליו והביטו אליו בעיני יונים…
אחרי מות נח היה הכנור לנחלה לשֵם ואחריו לעֵבר ואחריו לאברהם, האיש אשר רוח אלהים נוססה בו מיום הולדו ובעודנו ילד היתה רוחו משוטטת בצבא המרום, שמש, ירח וכוכבים, מתהלכת בחקר שמים ושמי שמים, מבקשת את האלהים, עד אשר נגלה אליו ה' אלהי השמים והארץ, היוצר כל והמחיה את כל. ויעבור בארץ ויקרא בשם ה‘, וה’ היה עם פיו, העיר את רוחו, שִׂכּל את ידיו, ויעש נפשות רבות במתק שפתיו ובשירותיו עלי הגיון בכנור. וכאשר זקן וישב בית, השתעשע בכנורו בכל עת ויספר בנגינותיו לאנשי ביתו ולאורחים הרבים אוכלי שלחנו על זכרונות ימי קדם, על עלילות הרפאים והנפילים בני הענק, אשר גבה לבם בחזקתם ויזידו להתגרות בה' ויבא ה' עליהם את המבול וישמידם; ועל תעלולי דור הפלגה, אשר הרימו למרום קרנם גם הם ויעפילו לעלות השמימה, וישקף ה' עליהם ויכניעם ויפיצם מפניו; ועל רשעת אנשי סדום ובנותיה ועל אשר עשו ואשר הגיע אליהם; ועל כל חסדי ה' ונפלאותיו אשר עשה אתו מנעוריו בהצילו אותו מיד נמרוד אויבו ומבקש נפשו ובהוציאו אותו מכבשן האש חי. והאנשים ישמעו ויתפלאו בו ויעריצו בלבבם את ה' ואת בחירו.
ולפני מותו נתן לבניו הרבים מתנות, כסף וזהב ורכוש, וישַלחם. וליצחק בנו בחירו נתן את הכנור, ויצחק נתן אותו ליעקב, אחרי חַדשוֹ את מיתריו בהוסיפו עליהם מגידי האיל, אשר היה תחתיו קרבן עולה לה' בהר המוריה בנעוריו. כי אמנם אהב יצחק את עשו, אך ידוע ידע את בנו הגדול כי ידיו אמונות אך על חרב ועל חנית וקול כנור לא תבחן אזנו; ויהי בברכו את בניו ויברך את עשו כי יחיה על חרבו וליעקב אָצל ברכה בשלחו אותו מביתו – את הכנור סגולת בית אביו. ויעקב היה ידיד ה' ויהי שבַע רגז וּרְוֵה עמל כל ימיו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וככסף בתוך כּור יצרפנו. וימצאו אותו פגעים רעים וצרות רבות מנעוריו בית אביו וכל ימי נדודיו עד זקנה ושיבה, עד אבָד־לו יוסף בנו, ידיד נפשו, ויבך ויתאבל עליו ימים רבים, כי אמר חיה רעה אכלתהו. ובכל ימי עניו ומרודו היה ה' אלהי אבותיו מעֻוזו וכנורו שעשועיו, וישפוך שיחו על הכנור פעם כפעם וינצח בנגינותיו נפלאות ויקח לב כל שומע וַיָרֶך גם את לב רודפיו מבקשי נפשו ויהפוך לב פריצי חיות ופריצי אדם, אשר קרוהו בדרך, עליו לטובה.
ואבן חן היתה בבית יעקב אשר מדי התעצבו אל לבו והביט אליה וסרו עצבותיו ונהרו פניו – שרה בת אשר, ילדה עליזה ונעימה, טובת חן ומטיבה נגן. והיה מדי קום בניו ובנותיו לנחמו וימאן להתנחם – ולקחה הילדה את הכנור, אשר היה שעשועיה מימי ילדותה, ונגנה לפניו ושרה על לבו, וראה את מראֶהָ הנאוה ושמע את קולה העָרֵב והקשיב לנגינותיה הנעימות ורָוַח לו ושכח עצבו ואבלו. ויהי היום בשוב בניו ממצרים, אחרי התודע אליהם יוסף אחיהם, והזקן יושב על הארץ ומתאבל כיום ביום, ותמהר שרה, כי אמרה להכין לבבו אל הבשורה, ותקח את הכנור ותנגן באזניו: עוד יוסף חי, עוד יוסף חי! ותבאנה הנגינות כשמן ששון בעצמותיו וכזרם חיים בכל קרביו, וישמע ויאמן ותחי רוחו, והיא נשאה מאתו ברכה – חיי עולם.
אחרי בוא יעקב וביתו מצרימה אל יוסף ורוחו הטובה שבה אליו, נגן בכנורו פעם בפעם במסבו בתוך בניו ובני בניו שבעים נפש, וספר בנגינותיו על כל המוצאות אותו מנֹער, על כל הנפתולים אשר נפתל עם עשו ועם לבן ועם אנשי שכם ובנותיה ועם כל מבקשי נפשו, ועל כל התלאה אשר מצאתהו בדרך בצאתו מביתו ובשובו מקץ עשרים שנות עבודה ועמל ויגיע כפים, ועל כל החסדים והישועות אשר הפליא ה' לעשות עמו. ויש אשר תפקחנה עיניו וחזה מחזה שדי והגיד עתידות והשמיע הבאות ונשא חזון לעתים רחוקות. ויש אשר יראה את פני בניו והנם זועפים וראה ללבם והנה ים דאגה, כי יריחו מרחוק גלות ועבדות בארץ מגוריהם, – והעיר יעקב כנורו ונגן נפלאות והגיד להם, כנוח עליו הרוח, את אשר יקרה אותם באחרית הימים ואת אשר יבַלו את הגלות ואת העבדות ואת המצוקות ואת המציקים להם; ואת חליפות העתים אשר תעבורנה עליהם אחרי התכוננם בארצם, מלחמות ומהומות ופלגות בישראל, עד אשר יקום מזרעו מלך גדול, בידו האחת החרב ובידו השנית הכנור, ובשניהם יעשה נפלאות לשם ולזכר עולם לו ולעמו. – ובניו ישמעו ויאמינו ויקוו לטוב, כברכתו אשר ברך אותם לפני מותו.
אחרי מות יעקב ויוסף וכל הדור ההוא, הגיעו לבני ישראל במצרים ימים אשר אין חפץ בהם – ימי עני ועבדות תחת יד עריצים, וימֹג כל לב, וַתֵּכה כל רוח, וַיִשַחו כל בנות השיר; והכנור היה טמון באוצרות טובי העם לבית הלוי, עובר מדור לדור, יוצא מיד ליד, אך מיתריו נדַמו וקולו נחבא בצֹק העתים ההן, כי רוח עריצים כרוח זלעפות לפרחי השירה. עד שקם משה איש האלהים ומטה האלהים בידו וכנור הפלאים בימינו: במטהו חצב רהב, הכה סלעים הרעיש איתנים, התיצב לפני לוחצי עמו וישר אליהם ויוכל, ובכנורו נגן נפלאות, הזכיר ימי עולם, ברית אבות, חסדי ה'; בכנורו לקח נפשות, החיה רוח שפלים, הפיח רוח אמונה ותקוה בלבות נואשים, כקסם שירתו הפך המון עבדים נכנעים, נמוגים, לעם חפץ חיים וחפש, מתמרמר אל מעבידיו, מתעורר לפרוק עֹל הברזל מעל צוארו, מעפיל לצאת מעבדות לחרות, להיות אדון לנפשו מפיל גורלו בתוך העמים בארץ חיים.
ועוד רבה עליו העבודה מבית ומחוץ, ועוד טרם ישלים הקו ופקודתו לעמו, אשר היתה לו מאת האלהים, ועוד היה עליו לעורר את מטהו פעם בפעם ואת כנורו יעיר רק לעתים רחוקות: בהשתער חיל מצרים על העם מאחור וסער מתחולל והארץ רעשה והים זועף וגדותיו מתנודדות והאיתנים מָטים ומָשים בלב יַמים ומעמקי תהום כמרקחה, אש ומים קודחים יחד מתפרצים בקול רעש להפוך הכל מהפכת אלהים, ותנינים מגיחים לקראתם, פוערים פיהם ושואפים, והמון נמוג חרד אחרי המנהל הגדול, עוברי לרגלו בתוך כל הבלהות ולא יאמינו בחיים. וה' השקיף משמים, השקיט ארץ מסביב, השביח שאון ים, שִבּר ראשי תנינים על המים, טִבּע חיל אויב במצולות – ובני ישראל עברו ביבשה בתוך הים ויצאו לרוָחה באשמֹרת הבקר. אז ישיר משה ובני ישראל ובנות ישראל שיר הגאולה והתשועה, מרים אחות משה מנצחת על התֹף והוא – על כנורו ושרים ונוגנים ועלמות תופפות מסביב, וכוכבי בֹקר רנו עמהם יחד ובני אלהים הריעו לקראתם וקראו להם גאולי ה', עם נולד שנית על ברכי בנו הגדול, המלאך בדמות אדם; עד אשר עצר אלהים בתרועת המלאכים ובשירתם, בנודו למצרים האובדים, ויאמר: מעשי ידי טבעים בים ואתם אומרים שירה?
ולקץ הימים שב משה ויער את כנורו שנית – בברכו את ישראל עם מרעיתו לפני מותו ובשירו לפניהם את השירה הנפלאה, אשר לה האזינו השמים ותשמע הארץ ויקשיבו כל איתני המדבר – היא השירה השמה לפניהם כספר גלוי את כל חליפות העתים אשר עברו עליהם לתקופותם עד אחרית הימים.
אחרי מות משה נדמה קול הכנור מפני המלחמות אשר נלחמו יהושע ובני ישראל לרשת את הארץ. וימי שפוט השופטים היו גם הם ימי קרָב ומהומות ולחץ אויב מחוץ ופלגות שבטי ישראל מבית, ולא השמיע הכנור את הוד קולו בישראל כי אם מעט – בימי דבורה וברק אשר שרו שיר תשועה לה' אחרי נשבר עֹל יבין וסיסרא מעל צואר העם. ובאחרית ימי השופטים היה בֹעז, איש חסד, נדיב לב ומחונן עניים בימי הרעב אשר היה בארץ. ובעז שמר את הכנור, נחלת אבות, מכל סגולה, אך גם הוא גם כל בית אביו לא יכלו לנגן בו, כי נשכחה שירה מישראל מרב עמל ותלאה – ארבה, רעב, מלחמה וכל פגע רע. ויאנח בעז ויאמר: אהה ה' אלהים, עד מתי ישָמע בארצנו הטובה אך קול עניים מרודים, אנקת מבקשי לחם בכל פנה ובכל רחוב ובפתחי הבתים; הלעולם לא ישָמע עוד בישראל קול כנור ונבל, קול מצהלות בחורים מנגינתם, בתולות ממחוֹלתן, קול ילדים משחקים בעיר ובכפרים? ויהי לעת זקנת בעז ויֵרא אליו אלהים בחלום יאמר לו: יען אשר הרבית לעשות צדקות עם עניי עמך וגם עם עניי בני הנכר העוברים בארץ, ויהי משוש דרכך לשַמח לב נדכאים ולחיותם ברעב, על כן יקום איש מזרעך אשר ידובב את הכנור הנִדם והוציא ממנו קולות אלהים, אשר יהיו מתהלכים בכל הארץ ובכל הגוים עד עולם, והשירה תתערה כאזרח בישראל ולא תשבות עוד בימי טובה ובימי רעה.
ויוָלד דוד לישי בית הלחמי, בן שִלֵּשִׁים לבעז, ותנח עליו רוח אלהים, רוח השירה, מבטן אמו, ובנגוע אצבעותיו אל הכנור ראשונה, בעודנו ילד, והנה התעוררו מיתרי הכנור ותאיו וכל קרביו, וכמו באה נשמת רוח חיים אל קרבו, וישמיע קולות אלהים, צלצלי־נֹעם, אשר היו טמונים ועצורים בחֻבּו ימי דורות רבים, וכל בני מרום שמעו, הקשיבו, התפלאו בו ויאמרו: הנה קם הגואל לכנור הקדמוני.
ובני ישי הגדולים נשאו נפשם למלוכה וילכו אחרי שאול במלחמה, ויבקשו קרבת בית המלך, ודוד היה רועה את צאן אביו בשדה, מתהלך במרחב־יה, מפיק נפשו לבריאה ולכל הדרה, ועמל עיר וּמְתים ונפתולי בני אדם ומאוייהם לגדולה ולכבוד רחקו ממנו. אך ה' סבב את פני הדברים ותהי הדברים לו המלחמה באחרונה. ויהי דוד גבור חיל וחכם לבב, יפה־תֹאר ומטיב נגן, ונפשו היתה רכה ועדינה ולבו הומה ומתעורר לכל הדבר הגדול. וזכרונות ימי קדם, ימי נעורי עמו, אשר ספרו לו אבותיו, היו הגיוניו כל היום, וכל המראות הגדולים אשר ראו עיניו מדי צאתו בעקבי הצאן, וכל מעשי ה' ונפלאותיו אשר הוא עושה חדשים לבקרים בשמים ובארץ ובכל מרחבי הבריאה, העירו ועוררו את לבו וכל קרביו המו, כהמות מיתרי הכנור אשר בידו, והד קולם נשמע מצלצלי כנורו. גם בעודנו נער רועה צאן אביו בשדה גם אחרי הגיעו למלכות ויהי רועה ישראל יוצא ובא לפני העם, היה הכנור שעשועיו, כלי חפצו בימי שלום ובעת מלחמה; בכנורו הכניע פראים ורפאים וחיתו טרף, בנגינותיו עורר לב גבורי ישראל להתגרות מלחמה, להתגבר על כל אויב ולבלתי שוב מפני כל. וכי רבה עליו העבודה במלכותו ויהי לו היום למלאכת המלך, ולעשות משפט עמו ולהלחם מלחמותיו, ובלילה – שירו עמו. ותלה את כנורו מעל למטתו אל מול החלון, ובאה הרוח ונשבה בו והמו מיתריו ונתן קול זמירות. והקיץ דוד משנתו בטרם בקר ולקח את הכנור ונגן בידו והעיר השחר, ובשפכו את נפשו בשיר ויצאו הנגינות ונשמעו בנחת, בהדר, בכח, בעז, פעם קול דממה דקה כשירות מלאכי יה, פעם קול אדיר וחזק כקול רעם בגלגל, פעם קול מצהלות שמחה וששון ופעם קול הגיון נכאים – לפי חליפות עתותיו ועתותי עמו אשר יחזה לו לבו לאחרית הימים. והקולות עולים ויורדים ומשתפכים סביב סביב כמשברי ים, ויועציו ושריו זקני ישראל המבקרים בהיכלו והאורחים אוכלי שלחנו ישמעו באזניהם ובלבבם ובכל חושם בם וישכחו מועדי בקר וערב וישכחו מאכול לחמם וישכחו את נפשם והיו בעיניהם כשומעי שירת הכרובים במרום בתוך בני עליון.
אחרי מות דוד העיר שלמה בנו את כנורו בנֹער וישר שירה אחת נפלאה, שיר השירים – ולא יסף; כי היתה עמו רוח אחרת וירב לו נשים וירב לו כסף וזהב וירב לו סוסים ומרכבות ותענֻגות בני אדם וכנור דוד נעלם ולא נודע מקומו איה.
הכנור נעלם אך לא נאלם: הד קול מיתריו, שמץ מנגינותם נשמע פעם בפעם משירי בני קרח, אסף וידותון, בן גבירול, יהודה הלוי, ישראל נגארה והמשוררים אשר היו אחריהם בישראל עד היום הזה ואשר נגינות דוד, נעים זמירות ישראל, ושיריו היו, וְיהיו עד עולם, להם למופת, מַעין ישיתום, מהם תצא הרוח ותנוח על מקֹראי השירה ללאֻמותם ללשונותם, לדורותם.
ואבות יספרו לבניהם, כי נעלה הכנור למרום ויוּשם בסתר עליון ושם חביון עֻזו בתוך כל סגולות עם ישראל אשר נעלמו אחרי צאתו בגולה. והיה באחרית הימים, בבוא יום ה' הגדול, יום עמוד אליהו בראש הרים לתקוע בשופר גדול לקבוץ גליות – ונגלה גם כנור דוד ומשורר חדש יקום, אשר יתן אלהים את רוחו עליו, ושר שירה חדשה – שירת הגאולה והתחיה.