הפלשתים רועשים, הפלשתים רוגשים, הפלשתים עורכים תהלוכות הומיות, וצלצל חרבות וצלצלי לשון נשמעים כל היום, גת היתה כגת עת ידרכו בה הדורכים והשיקו היקבים תירוש – וקצף…
הפלשתים יצאו זה עתה מתחת יד אדונים קשים: גוי כרתים, אשר משל בהם מאות שנים ממשל עריצים ולא נתן להם תקומה על אדמתם, נשבר שבר גדול, כשל ונפל לפני עם הצידונים ולפני בעלי בריתם, בני איי הים, וישָבר גם עֻלו מעל צואר גוים רבים בני ארץ הקדם. – והנה הצידונים אומרים לפרוש כנפיהם על הפלשתים ולשום משטרם בארצם – ולמצא חפצם גם הם בהגדילם מעשיהם בארץ מבֹרכת ה', רבת אוצרות אשר כזאת. אף יד בעלי בריתם תכון עמם בדבר הזה וזאת העצה היעוצה מאת כלם; באמרם: הפלשתים, אשר היתה להם החסות בצל הכרתים למחִתּה, לשום את ארצם לארץ חשך ולהורידם עשר מעלות אחורנית בכל ארחות חיים ודעת וכשרון, לא יוכלו כיום להנער ולהתפתח, לא יוכלו להרים קרן לארצם ולעמם אם לא בעזרת עם רב הכשרון וגדל־העלילה, אשר יהיה להם לעינים מספר שנים. – ואולם הפלשתים הגאיונים לא כן ידַמו; מבקשים המה לצאת פעם אחת מאפלה לאור גדול, מתכלית שפלות ועבדות אל ראש מרומי החפש וללכת קוממיות בטרם ייַשרו ידיהם ורגליהם מעקת הכבלים אשר היו עליהם עד יום אתמול. והנה הם חוגרים חֵמות, מתאזרים עֹז, נחלצים לצבא זקנים עם נערים, אבות ונינים יחד, מתעתדים לצאת לקראת הצידונים ולקדם פניהם בחרב. והעברים היושבים בתוכם, יוצאים גם הם עמהם, נספחים עליהם בתהלוכותם, שרים שירי פלשתים, מרוממים את סלף נסיכם, וקוראים פה אחד: הלאה הצידונים! ארץ פלשת לפלשתים! יצֹא נצא עמכם בצבאותיכם, הלחם נלחם יחדו לארץ מולדתנו!
ובעוד אלה יוצאים מחוריהם לשית ידם ופיהם עם הפלשתים לכל המונם ושאונם, מתחמקים אחיהם בני ציון העוברים בארץ להעיר ולעורר את רוח בני הגולה, אשר כהתה בקרבם מפני שבתם בתוך הגוים, ולהשיב לב אחים על אחיהם, – מתחמקים ובורחים אחד אחד מגת מפני רוח הקנאות אשר גברה בעיר ואשר מי יודע אם לא תֵהפך עוד מעט לרוח משחית ולרוח בער.
ורוח לבשה את עודד הנביא איש ירושלים, אשר נקרה אז בגת, ותבער כאש קנאתו למראה העבדות והחנופה, ויתיצב בתוך הקהל בראש הומיות ויקרא בחמת רוחו אל היהודים שָׁבֵי התהלוכה, לאמר: –
הוי עברים עורים, בנים סכלים לעם חכם ונבון, מה תהמו גם אתם עם הזאבים? מה לכם ולדברי הריבות אשר בין הפלשתים ובין הצידונים? החֵפץ הפלשתים חפצכם, אם משא נפשם – משא נפשכם? הן המה נתנו אתכם נבזים ושפלים בתוכם, נִשלו אתכם מעל האדמה, משדה ומכּרם, והנכם נלחצים במבואות צרים ולא מטֹהרים בירכתי העיר, תלוים על בלימה, נמקים בחֹסר כל ואין לכם בארץ הטובה והפוריה הזאת בלתי אם ראות עיניכם, – ומה יקחכם לבכם כיום לרוץ לפני מרכבותם ולהֵאחז בסבכי מלחמותם? הן התעה אלהים, או השטן, אתכם מארצכם וממולדתכם אל אדמת נכר ולא שמתם אל לב לשוב אליה בדורות האחרונים בהיות לאל ידכם לעשות, ויבאו שכניה מסביב וימלאו החרבה ושארית ישראל חיים כזרים על אדמתם, יושבים בתוכם אל בין עקרבים. ועתה הלא לכם לדעת כי הפלשתים צוררים לכם, כי נושאים הם עיניהם אל ארצכם (כי על כן יקראו לה מזרח־פלשת) וכי גם סלף נסיכם תהפוכות בלבו ובפיו עליכם ועל ארץ אחוזתכם: והיה היום תצאו עם הפלשתים לריב על הצידונים ומחר יקראו לכם לצאת בצבאותם בפשטם על ארץ ישראל – התשיבו את פניהם אז אחרי הִמָסרכם להם היום?… ראו, הנה היונים ובני עם ועם היושבים בגת עומדים מנגד למפיחי קריה, אינם נספחים עליהם בתהלוכותיהם, ואינם מתגרים בצידונים; ואתם נואלתם לשית ידכם עמהם ולהתעבר על ריב לא לכם: התמצאו אהבה, חן וכבוד על זאת? לא; השנאה לא תחדל, אך עליה ילָוה גם הבוז – מעתה יזילוכם שונאיכם, כי ראו ברפיון רוחכם!
עודד כִּלה לדבר וגם נגעו דבריו עד לב שומעיו, ויאמרו אלה בפיהם ואלה בלבם: כנים דבריו, הסכלנו עשֹה, לו הצדקה ולנו בשת הפנים.
אך הנה נמצאו גם אנשי בליעל בעם, בַּדֵּי־רקבון בעץ ישראל, ויעזו פניהם ויאמרו לו:
– איש־רוח משֻׁגע, לֵך לך אל ציון אשר ביהודה ושם תנבא ופה אל תוסיף עוד להפריד בין אחים, להעיר איבה בינינו ובין אחינו הפלישתים, פן מרה תהיה אחריתך!
ויאמר אליהם עודד: פלשתים־עברים, הנני הולך, כי אכף אגרופכם על פי; אך הבזאת שמתם לאַל דברי?
-
נכתב בעת שהצרפתים שמו את פניהם לעלות על דמשק. ↩