אשר שרו בנות ישראל לשאול ולדוד בשובם מהכות את הפלשתים (ש“א, י”ח, ז')
הֶאָח, מַה נִכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל,
וּמַה נֶאֶדְרוּ גִבּוֹרָיו עַל דִּגְלוֹ חוֹנִים!
עַתָּה יִרְגַּז אוֹיֵב, יֵחַת, יִבָּהֵל,
זֶה הִרְגִּיז אַרְצֵנוּ מִיָּמִים קַדְמוֹנִים.
הִנֵּה כָּלָה שֹׁד, חָלַף עָמָל, נָס יָגוֹן;
כִּי אֱלֹהִים שִׁבַּר אוֹיֵב, הָמַם מַרְכְּבוֹתָיו.
זַעֲקוּ בְּנֵי פְּלֶשֶׁת, הֵילִילוּ כֹּהֲנֵי דָגוֹן:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.
מִבַּיִת וּמִחוּץ נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ:
צָרֵינוּ סָבִיב הִדְרִיכֻנוּ מְנוּחָה,
וּבְנֵי בְלִיַּעַל בְּקִרְבֵּנוּ פָּרְצוּ פָרֶץ.
עַתָּה לְכָל הַתְּלָאָה הִנֵּה עָלְתָה אֲרוּכָה;
כִּי נָתַן מַלְכֵּנוּ חִתִּיתוֹ עֲלֵי־אֲדָמוֹת,
וֵאלֹהִים הֵרִים קֶרֶן לְעַמּוֹ, לְצִבְאוֹתָיו.
שִׁירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שִׁירוּ עַל עֲלָמוֹת:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.
יָדוֹ פָּרַשׂ צָר עַל כָּל־מַחֲמַדֵּינוּ,
בִּיקְרוֹתֵינוּ הִתְעַדְּנוּ בְּנוֹת הָעֲרֵלִים.
עַתָּה נְחַלֵּק שָׁלָל, תּוֹרִישֵׁם יָדֵנוּ,
שָׁנִי עִם עֲדָנִים נִמְצָא וִיקַר כֵּלִים;
עֲדִי זָהָב עַל לְבוּשֵׁנוּ יַעֲלֶה הַמֶּלֶךְ,
אַחֲרֵי פַשֵּׁט הָעָם אֶת חַלְלֵי חַרְבוֹתָיו.
הָבָה, נֵצֵא בִמְחֹלוֹת בְּכָל־עִיר וָפֶלֶךְ:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.
בְּנוֹתֵינוּ לֻקְּחוּ לַסְּרָנִים הַהַרְמוֹנָה;
חָרָשֵׁינוּ עָשׂוּ כְּלֵי מָוֶת לַצָּר;
קָדָשֵׁינוּ נָסַבּוּ בֵּית־דָּגוֹנָה;
שְׂדוֹתֵינוּ, הָהּ, מִלְאוּ אֶת־כְּלֵיהֶם בָּר.
עַתָּה הִכִּינוּ מִיַּד אוֹיֵב מָגֵן וְקֶשֶׁת,
וִיגִּיעֵנוּ לֹא יְהִי עוֹד מַאֲכָל לִמְתַלְעוֹתָיו.
הֵילִילוּ כֹּהֲנֵי דָגוֹן, זְעַקְנָה בְּנוֹת פְּלֶשֶׁת:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.
מַר לַנִּכְבָּשִׁים בְּחַצְרֵיהֶם וּבְטִירוֹתָם;
מַר לְגוֹלִים מֵאַרְצָם אֶל מְעֹנוֹת אֲרָיוֹת.
וּבָנֵינוּ – שְׁתֵּי אֵלֶּה הָיוּ קֹרוֹתָם:
אֵלֶּה נָצוּ נָעוּ כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת,
וְאֵלֶּה הָיוּ לַעֲבָדִים עַל אַדְמָתָם.
עַתָּה יִשְׁכֹּן הָעָם בֶּטַח בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָיו,
וּבְנֵי חוֹרִים יַשְׁמִיעוּ קוֹל רִנָּתָם:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.
מִפְּנֵי לַחַץ אוֹיֵב מְאוֹרֵינוּ קָדָרוּ,
כִּי גַם בִּפְרִי הָרוּחַ שֻׁלַּח רָזוֹן:
הַכֹּהֲנִים לֹא הוֹרוּ, הַלְוִיִּם לֹא שָׁרוּ,
וּבְנֵי הַנְּבִיאִים לֹא מָצְאוּ חָזוֹן…
עַתָּה יָשׁוּב יִשְׂרָאֵל לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה,
וְשָׁמַר מִשְׁמַרְתּוֹ, חֻקּוֹתָיו וְתוֹרֹתָיו.
הָרִיעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עֲנֶינָה בְּנוֹת יְהוּדָה:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.
וְהָיָה בְּהָמִיר אֶרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים,
וְעַם יְיָ יִזָּרוּ בַּאֲרָצוֹת וּבִלְאֻמִּים –
וְזָכְרוּ אָז יְמֵי קֶדֶם, דֹּרוֹת עוֹלָמִים,
וְהָלְכוּ בַחשֶׁךְ לְאוֹר זִכְרֹנוֹת קְדוּמִים
כְּלֶכֶת אֳנִיָּה סֹעֲרָה לְנֹגַהּ הַכּוֹכָבִים.
וְיַאֲמֵץ לְבַב הָעָם וְהֶאֱמִין בַּעֲתִידוֹתָיו,
כִּי יִרְאֶה מַעֲשֵׂי אָבוֹת בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים:
הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבוֹתָיו.
(תרס"ח)