(לחנֻכּה)

נֵר יִשְׂרָאֵל, מֵאָז הֱיוֹתְךָ

הוֹלֵךְ וְאוֹר זֶה אַלְפֵי שָׁנִים,

רַבִּים זָמְמוּ לְךָ לְכַבּוֹתְךָ,

אַף כִּי לְאוֹרְךָ הָלְכוּ לְפָנִים

וְיֵלְכוּ עַד עוֹלָם רָב־אָדָם.

מִחוּץ – רוּחוֹת רָעוֹת מִכָּל עֵבֶר

סָעֲרוּ סַעַר, הֵגִיחוּ קְרָבוֹת,

אוֹ בְּנַחֲרֵי נַהֲלֵי אֵשׁ וָדָם,

הֵצִיפוּ עָלֶיךָ לְבוּשֵׁי לְהָבוֹת,

נִסּוּ לָשׂוּם לְךָ קֶבֶר,

לִבְלֹעַ אֶת שְׁבִיב אִשֶּׁךָ;

וּמִבַּיִת – כַּמָּה פְּעָמִים

מָנְעוּ בָנֶיךָ שַׁמְנָם מִמֶּךָ

וַיַּקְרִיבֻהוּ קָרְבַּן תָּמִים

עַל הַמִּזְבְּחוֹת וְעַל הַבָּמוֹת

לִבְנֵי הַנֵּכָר לְעוֹלָה,

כִּי שָׁאֲפוּ, כִּי רָדְפוּ רָמוֹת,

כִּי לִבְּבָתַם הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה…

וַיֹּאמְרוּ: הִנֵּה עָבַר אֶמֶשׁ,

וְשֶׁמֶשׁ צְדָקָה גַּם לָנוּ יָהֵל:

וּמַה יוֹעִיל לִפְנֵי שֶׁמֶשׁ

נֵרֵנוּ הַקָּט, נֵר יִשְׂרָאֵל!

(אֲהָהּ, לֹא אוֹר יְקָרוֹת, שֶׁמֶשׁ אוֹהֶבֶת,

הָיָה הָאוֹר הֶחָדָשׁ לָנוּ;

כִּי אוֹר מַתְעֶה, אֵשׁ צָרֶבֶת,

אֵשׁ אֹכְלָה עַד הַנֶּפֶשׁ בָּנוּ!)

וּבְכָל אֵלֶּה לֹא יִכְבֶּה הַנֵּר,

נֵר הַפְּלָאוֹת, מְבַלֶּה הָעֵת;

כִּי עַד הַיּוֹם עוֹדֶנּוּ בֹּעֵר

וְלִמְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים עֹמֵד לְנֵס.

כּוֹכָבִים עַל פָּנָיו נֶאֱסָפוּ,

שְׁמָשׁוֹת זָרְחוּ, כָּבוּ בְּיָמָיו:

וְהַנֵּר וּשְׁנוֹתָיו לֹא יִסָּפוּ,

לֹא יִקְדְּרוּ עָלָיו שָׁמָיו;

כִּי דָעַךְ פֹּה – וַיָּאֶר שָׁמָּה,

וּשְׁבִיבוֹ נָטָה מִפְּנֵי מְנַדֵּהוּ

צָפוֹנָה וְנֶגְבָּה, קֵדְמָה וְיָמָּה;

כִּי אוֹר מִמַּעַל יְכַלְכְּלֵהוּ…

וְעוֹד יַפְלִּיא נֵרֵנוּ עֲלִילָה

וְחִבַּר אֶת הָעָם פָּתִיל־צָמִיד,

וְעוֹד יָסֹל לוֹ בְּתֵבֵל מְסִלָּה

נֵר יִשְׂרָאֵל, נֵר הַתָּמִיד.

(המקיץ תר"ע)