חֶזְיוֹנוֹת נְעוּרִים, חֲלֹמוֹת רִאשׁוֹנִים,

שַׁעֲשׁוּעַי, חֲבֵרַי בְּדֶרֶךְ הַחַיִים,

אַיֵּכֶם אֵפוֹא, אַיֵּה הַפִּתְרוֹנִים,

לָהֶם מֵעוֹדִי נָשָׂאתִי עֵינָיִם.

הֵן אַתֶּם חֶלְקִי, מְשׂוֹשִׂי, מַאֲוַיַּי,

וּבִלְעֲדֵיכֶם – מָה אֲנִי וּמָה חַיַּי!

כָּל־יְמֵי־חֶלְדִּי לֹא מָנַעְתִּי

אֶת נַפְשִׁי מִתִּקְוָה לְיוֹם מְלֹאת;

בָּכֶם שָׁעִיתִי – וְהִשְׁתַּעֲשָׁעְתִּי:

“עוֹד יָבֹא בוֹא הַמּוֹפֵת וְהָאוֹת”.

וְהִנֵּה עָבַר חֶלְדִּי, בַּעֲצָמַי בָּא רָזוֹן,

אָרְכוּ הַיָּמִים – וְאָבַד כָּל־חָזוֹן!

נֵר לְרַגְלִי תָּמִיד אַתֶּם הֱיִיתֶם

וּלְמַחֲשַׁכֵּי נַפְשִׁי – קֶרֶן אוֹרָה.

עַתָּה בַּעֲרֹב יוֹמִי נִדַּפְתֶּם, כְּלִיתֶם,

כִּצְלָלִים נִבְלָעִים בְּמַסֵּכָה שְׁחוֹרָה…

יָפוּחַ הַיּוֹם – וְנָסוּ הַצְּלָלִים,

וְקֵץ כָּל־הֶחָזוֹן – הֲבֵל הֲבָלִים!

בְּרֵאשִׁית דַּרְכֵּנוּ בְּתֵבֵל־אֶרֶץ,

בְּעוֹד מִשְׂחָק לָנוּ כָּל־עָמָל וְטֹרַח,

בְּעוֹד הָאָדָם פֹּרֵץ עָלָיו פֶּרֶץ

וּמְלֵא־עֲלוּמִים יָשִׂישׂ לָרוּץ אֹרַח, –

אָז חֶזְיוֹנוֹת־פָּז כַּכְּרוּבִים יְסֻבֻּנוּ,

יִשְׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ בְּכָל־עֵת, יַרְהִיבֻנוּ.

וּכְבוֹא עַד קְצֵה דַרְכּוֹ הַהֵלֶךְ –

וְהִנֵּה, כְּקֶצֶף עַל מַיִם, כָּל־חֲזוֹן־לֵב

אֶחָד אַחַר אֶחָד נָמוֹג וַיֵּלֶךְ!

הוֹי עַל הַתַּהְפֻּכָה, הוֹי עַל הַכְּאֵב:

הֲגַם לְהַפִּיל מִיַּד שָׂב מִשְׁעַנְתּוֹ הָאַחַת

בְּלֶכְתּוֹ שְׁחֹחַ עַל עֶבְרֵי פִי־פָחַת!

אוֹ הַאֻמְנָם זֶה חֶלְקֵנוּ בַּחַיִים,

לְקַוֹּת, לִשְׁאֹף, לְגַמֵּא אֶרֶץ וְתֵבֵל –

וְלֶאֱסֹף כָּל־הַיָּמִים רוּחַ בְּחָפְנַיִם

וְלִרְאוֹת לַקֵּץ כִּי הַכֹּל הֶבֶל,

וּלְבַד הַתִּקְוָה, כָּל־יוֹרְדֵי־דוּמָה

לֹא יִשְׂאוּ בַּעֲמָלָם בְּיָדָם מְאוּמָה?

(תרע"א)