אֳנִיּוֹת רַבּוֹת יוֹרְדוֹת תְּהוֹמָה,
לֹא תָבֹאנָה אֶל הַחֹף;
אֳנִיָּתֵנוּ תְּהַלֵּךְ רוֹמָה
אַף כִּי מוֹקְשִׁים לָהּ לָרֹב.
לְסַעַר מֵעָל, לִתְהוֹם מִתַּחַת
תִּשְׂחַק שָׂחֹק, לֹא תִירָא;
הָאֳנִיָּה חֲזָקָה, נִצַּחַת
אֳנִיָּתֵנוּ הָאֲדִירָה.
וּכְבָר הָאֳנִיָּה סָבָבָה
עַל פְּנֵי כָל־יָם וּתְהוֹם:
הַיָּם הָאָדֹם, יָם הָעֲרָבָה,
הַיָּם הַשָּׁחוֹר מַהְלְכָהּ כָּיּוֹם.
כַּמָה הֲדָפוּהָ גַּלֵּיהֶם,
טִלְטְלוּהָ אָנֶה וְאָנָה,
וְהִיא תַעֲבוֹר שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם
אֳנִיָּתֵנוּ הַיְשָׁנָה.
אֵינֶנָּה אֳנִיַּת מִלְחֶמֶת,
לֹא בַרְזֶל מִנְעָלֶיהָ,
אַךְ כָּל־אֵשׁ וְחֶרֶב נֹקֶמֶת
לֹא תִצְלַחְנָה עָלֶיהָ.
אַל נָא תִשְׁאֲלוּ אֵיךְ זֹאת הוֹיָה,
אֵין אִישׁ חָכָם וְיָבִין אֵלֶּה –
אַחַת הִיא מֵאֵין כּמוֹהָ
אֳנִיָּתֵנוּ אֳנִיַּת פֶּלֶא.
אַל תִּתְמְהוּ כִּי עָלֶיהָ
כָּל־רָע לֹא יִצְלַח צָלֹחַ;
הֵן רַב־הַחוֹבֵל בְּעָלֶיהָ
רַב תְּבוּנוֹת וּגְדָל־כֹּחַ.
יוֹדֵעַ הוּא כָּל־מַיִם שָׁם
מֹנֶה נִטְפֵי אַרְצֵנוּ,
דֹרֵךְ עַל בָּמֳתֵי יָם וָיָם
מְנַהֵל לָאֳנִיָּתֵנוּ.
וְגַם לֹא יַאַרְכוּ הַיָּמִים
וְנָחָהּ אֶל הַמַּרְגוֹעַ,
כִּי הִנֵּה זֶה שְׁנוֹת עוֹלָמִים
מֵאָז תָּנוּעַ נוֹעַ.
וְתַם יָם וְתֵרָאֶה יַבָּשָׁה
וְסַעַר וְגַלִּים לֹא יִהְיוּ עוֹד,
אָז תָּנוּחַ מִדַּרְכָּהּ הַקָּשָׁה
אֳנִיָּתֵנוּ אֳנִיַּת נוֹד.
(חזון למועד תרס"ט)
-
“אונזער שיף” מאת מוריס רוזנפלד ↩