נוף עוצר־נשימה נגלה לעיני ממרומי הגבעות החולשות על הכנרת. תכלת הים הרוגע ותכלת־השמים־הטהורים־מענן התמזגו באופק, כעין רקע מתרומת הטבע ליופי המרהיב שברא כאן האדם: שדות מוריקים בירוק שֹבע כזה של טכניקולור, מטעים עמוסי פרי בשל, בריכות דגים כראי מצוחצח.

למרגלותי משתרעות עין־גב והאון; במרחק־מה נשקפות תל־קציר ומעגן, הכל כאילו על כף היד. לפתע עוברת צמרמורת בגבי. נזכרתי כי המקום הזה שאני עומדת בו היה אך לפני שבועיים מוצב סורי. כמה נוח היה להפגיז מכאן למעלה, וכמה מסוכן היה לחיות שם למטה בצל התותחים.

ידענו זאת גם לפני שלושה שבועות ולפני שלוש שנים. ידענו זאת היטב כל העת, גם מכוח ההגיון הטופוגרפי וגם מכוח הנסיון המר. אבל רק מראה־עיניים מן הצד הזה, ממקום המוצבים, ממחיש במלוא האכזריות את הגבורה העילאית שהיתה דרושה כדי לקיים חיים נורמליים, חיי יצירה וחיי משפחה וחיי תרבות, מתחת לענני האיום שהתפרצו לפרקים במטרות פגזים.

ברגע זה גברה בי החלחלה מסכנות־העבר על ההתפעלות מן הנוף שסביבי, וסיפרתי לבני לווייתי מעין־גב על הפחד הרטרואקטיבי שתקף אותי. הם לא התפלאו. אותה חווית מועקה של פחד רטרואקטיבי עברה גם עליהם ועל שכניהם. רק בעלותם למעלה הם הבינו כמה פגיעים היו שם למטה.

נזכרתי בהגדרה נפלאה המסווגת את הבריות לשלושה סוגים על־פי תגובות הפחד שלהם. הרי כל אדם מפחד לפעמים. מי שאינו יודע פחד כלל, יש בו פגם; משהו לקוי אצלו במנגנון ההגבה. במציאות של סכנה רואה אותה הגדרה שלושה מיני פחד: זה שלפני המעשה, זה שבשעת המעשה, וזה שלאחר מעשה. מי שמפחד לפני המעשה הוא נבון; מי שמפחד בשעת מעשה הוא מוג־לב; מי שמפחד לאחר מעשה הוא גיבור.

רק עכשיו, אחרי שהוקל להם, אחרי שהוסר האיום מעליהם, תקף הפחד בדיעבד את הגיבורים האלה. ואם יועיד להם האתגר של מחר גורל דומה לזה שבעבר, הם שוב לא יהיו מוגי־לב, וגם לא יהיו נבונים. הם יהיו שוב גיבורים. זה גזע כזה.

בעוד שנה־שנתיים תתחיל לפרוח גם הרמה כפי שפורח העמק מתחתיו. בינתיים רואים רק שֹרידי כפרים עלובים, חקלאות מפגרת, סימנים של עוני ונחשלות. וכאשר אתה רואה את תנאי החיים הפרימיטיביים ששררו כאן בצד הביצורים המבוצרים, בצד המבוך הסבוך הזה של בונקרים ומנהרות ותעלות ועמדות, אתה מתחיל להבין, מדוע המערך האדיר הזה התמוטט מהר כל כך. בני־אדם אינם מגינים על מערך הגנה, הם מגינים על מערך חיים. מבחינה זו לא היה על מה להגן כאן.

ודאי שזה הסבר חלקי מאוד. אך נדמה לי שאילו השקיעו הסורים יותר בקידום הכפרים ופחות בביצור העמדות, היה קשה יותר להביס אותם. כי אז הם אחרים משהם. לכן גם קשה להניח שילמדו את הלקח הנכון, וחבל על עמים שכזאת היא שכבת הנהגתם.

כי אחרי ככלות הכל, אינך יכול שלא לרחם על האדם הפשוט שבצד האויב. אתה יודע שהוא היה טובח אותך, אילו ניצח. אתה יודע שהוא לא היה מרחם עליך. אבל אם לבך איננו מאבן, אתה כואב את מראה הבתים ההרוסים ואת מראה הבתים העזובים מאדם. על כורחך אתה מהרהר, איך מסתדרים עכשיו תושביהם שהיו לפליטים, בלי אותו רכוש עלוב שהשאירו מאחוריהם.

היית רוצה לעזור להם, היית מוכן לעזור להם. אבל אינך יכול לעזור אלא בעצה שידרשו מאת ממשלתם כי תסכים לשלום, וייטב להם. אבל הם לא יעזו לשמוע, ולא יעזו לדרוש. הם ימשיכו ללכת אחרי קריאת הנקם של מנהיגיהם וימשיכו לשלם את המחיר. חבל.

(22.7.67).