לוגו
חכמת הנסיון או המלחמה נגמרה, המלחמה נמשכת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בעשרה ביוני 1967 חשבנו כי בנצחון קנינו את השלום. שילמנו מחיר לא גבוה במושגים צבאיים עולמיים אך יקר במושגים הלאומיים שלנו. קיווינו כי השלום יבוא כתמורתו.

היום אנחנו חכמים יותר. היום אנחנו יודעים, כי המלחמה נמשכת ויתכן שגם תתחדש במלוא עוזה. טעינו בהערכה ואנשים אינם אוהבים להודות בטעות. לכן מתכחשים לה, אומרים שלא אמרו. אבל אמרו. במו אזני שמעתי אלופי נצחון מכריזים;למחרת המלחמה: “הדור הזה כבר לא יילחם”.

אין להתבייש בהערכה המוטעית הזאת. היא היתה מסקנה הגיונית, אלא שלערבים אין הגיון. הם אינם מכירים במציאות ואינם לומדים מן הנסיון. הם רודפים אחרי אשליה במרכבה של תבוסות. הם רודפים אחרי האשליה וככל שהיא מתרחקת מהם, הם מגבירים את הרדיפה אחריה ברתימת תבוסה נוספת למרכבה.

;הם לא קיבלו את גבולות החלוקה, אבל התחילו לשאוף אליהם אחרי שהפסידו את המלחמה שפתחו בה ואחרי שנוצרו גבולות שביתת־הנשק של 1948. הם לא הכירו בגבולות שביתת־הנשק, אבל התחילו לשאוף אליהם אחרי שהפסידו עוד מלחמה שפתחו בה ואחרי שנוצרו גבולות הפסקת־האש של 1967. הם לא רצו לשמוע על גבולות חדשים שמוכנים היינו להציע להם. אולי יתחילו לשאוף אליהם לאחר שיפסידו עוד מלחמה.

הם ספגו תבוסה נוראה במלחמת־ששת־הימים, אבל הם ממשיכים להיות תוקפניים. הם גם ממשיכים לשלם את המחיר. אנשים נורמליים מתקשים להבין את המזוכיזם המדיני של הערבים. הם מצליחים להרוג אנשים משלנו ולפצוע אנשים משלנו, אבל הם משלמים ביוקר רב. אולי התבוסה עבורם היא הנאה לאומית, אחרת לא היו מוכנים לשלם את המחיר היקר הזה.

מצרים סירבה לנהל מו"מ לשינוי תוצאות המלחמה. במקום זאת המשיכה בפעולות איבה, במסגרת יכולתה, וזה היבול שהיא קצרה: תעלת סואץ שלה חסומה, בתי הזיקוק שלה סגורים, מפעליה המשקיים לאורך התעלה משותקים, הערים שבטווח תותחינו היו לערי רפאים, שלושת רבעי מיליון פליטים מסתובבים בחוצות קאהיר, מפעם לפעם היא סופגת מכות באוויר וגם על הקרקע, הצבא שלה מתוסכל, המשטר שלה מעורער, הכלכלה שלה הרוסה. מצבה של ירדן אינו טוב מזה בהרבה.

אבל לנו זה אינו נותן סיפוק. אנחנו כואבים את כאב הקורבנות וזה מובן ומוצדק. אבל אנחנו גם מדוכאים בגלל הקפאון וגם זה מובן, אלא שאנחנו מגזימים. זוהי תוצאת האופי הקולקטיבי שלנו הנוטה להערכות קיצוניות, מהתלהבות מרקיעת־שחקים לדכאון חובק־שאול.

דרושה לנו פרספקטיבה. עלינו לראות את העניינים כפי שהיה רואה אותם איזה חוני־מעגל מודרני שנרדם באפריל 1967 כאשר המצאנו את סיסמת התיירות האכזרית “בקר בישראל כל עוד היא קיימת”, וסיפרנו את הבדיחה על האחרון המכבה את החשמל בלוד. זה היה מצב הרוח שלנו אז, כשנרדם חוני־המעגל הדמיוני שלנו.

אם יתעורר עכשיו, לא יאמין לעיניו. הוא יראה את בני ישראל יושבים בגבולם מן החרמון עד לסואץ, מגבירים כוח, איתנים מול מעצמות, קולטים עליה ובונים את ירושלים השלמה. הוא יחשוב כי נס התרחש.

הוא יראה את הישראלים מספקים שירותים ותעסוקה לאוכלוסיה כבושה, ומרחיבים את חינוך החובה במצב של כוננות בטחונית. הוא יראה עם במילואים מפתח מפעלים משקיים, מקיים בחירות ומתכנן הנהגת פנסיה כוללת. ואז יבין שזה בכל זאת לא היה נס, וכי מחר אם נידרש שוב, שוב נחולל דברים שייראו כנס. (24.7.69).