ביום ששי, כמעט בסופה של ארוחת הערב שנתמשכה שעה ארוכה של שתיקה, כשאשתי מהרהרת בשלה ואני מהרהר בה, הפטירה לעברי פתאום כבדרך־אגב, בדרכה מן השולחן אל הכיור: רוצה ללכת למסיבה? הדבר הפליא אותי מאד, שכן לאחרונה היתה יוצאת לבדה בערבים ואינה מגידה לי לאן, וכן מוזר היה שאמרה זאת בשעה כה מאוחרת, מבלי לתת לי שהות להתכונן לכך או לשקול את הדבר בדעתי. שני טעמים יכולים להיות להצעה זו, חשבתי, או שנכמרו רחמיה עלי, שנשאר אני לבדי בבית, או שבגלל סיבה כלשהי, לא נעים לה ללכת לשם בגפה. אם כך ואם כך, ובעיקר שאמרה משפט זה באדישות גמורה וללא העף עין עלי, ראיתי בכך זלזול בלבד. בכל זאת שאלתי מתוך סקרנות, איזו מסיבה היא זו? אצל הגפנים, אמרה, עשר שנים לחתונתם. מ. יהיה שם? שאלתי. כולם, אמרה בהסירה את הצלחות מעל השולחן, תלך? לא, עניתי. היא משכה בכתפיה והמשיכה בעיסוקה.
כשעמדה מול ראי הארון והתקשטה, מנסה שמלה אחת ועוד שמלה, ואחר תולה לה עדיים מול הראי, ישבתי אני בכורסה והשמתי עצמי קורא בספר. אך רוגזי גבר ועלה מרגע לרגע עד כי הרגשתי חום בכל אברי. אמנם אני הוא שסרבתי לה, אולם מדוע לא הפצירה בי אפילו פעם אחת, ואם לא איכפת לה הדבר, מדוע הציעה לי מלכתחילה ללכת עמה, הן יכלה לנהוג כמו בפעמים אחרות ולהתעלם מקיומי, לא הייתי מתרעם עליה. עכשיו דומה היה לי שבכוונה היא מאריכה כל כך בהתקשטותה כדי להתגרות בי. חיפשתי דרך להכעיסה ומדי פעם בפעם שלחתי בה עין זועמת. אי אפשר שלא הרגישה בדבר, אך היא המשיכה בשלה ונראה היה בעליל שנהנית היא מעצמה. לבסוף לא יכולתי עוד להבליג, קמתי מן הכורסה, הנחתי את הספר על השולחן ואמרתי, טוב, אלך אתך, אם כן. טוב מאד, אמרה כשהיא מחליקה שמלתה על גבי ירכיה ומחזירה ראשה כלפי הראי, מוכן? כן, אמרתי, הריני לבוש, לא כן? עתה העיפה עין עלי, במודדה את קומתי מראשי עד כף רגלי, והפטירה: בסדר. נלך.
כשיצאנו לרחוב, חבקה בזרועה את מותני, דבר שראיתיו כמעשה־חסד, לנחמני, ומשלא נעניתי לה, נטלה בחוזקה את ידי הסמוכה לה ואילצתה להקיף את מותנה. כך היינו מהלכים בשתיקה עד שהגענו לביתם של הגפנים.
כשנכנסנו – כבר היתה המסיבה בעיצומה. שתיים־שלוש בחורות, חגורות סינרים ולהוטות פנים, היו אצות בעסק גדול מן המטבח אל החדרים ובחזרה עם מגשים מלאים וריקים בידיהן. בחורים היו עומדים בחבורות של ארבעה וחמישה כשהם משיקים כוסות, מדברים בקול ופורצים בצחוק מפעם לפעם. על הספות ישבו, כבעזרות לעצמן, נשים צעירות, שטופות בשיחות נלהבות, כשהן מתחרות זו בזו בהרמת קול, ובפינות החשוכות, בקרנות שבין החדרים ובמרפסת הקדמית, שלא היתה מוארת, המתיקו לחש זוגות אחדים.
רבים מן הנאספים לא הכרתי. היו בהם צעירים כבני עשרים וחמש, עליזים, ברורים ושבעי־רצון, מעצמם, מרעיהם ומן הבדיחות שהושמעו. אחרים היו נשואים בגיל ילד ראשון ושני, כבדים קצת מן הראשונים בהליכותיהם, אך מחזוּת פניהם הבהיקו משׂרות טובות ודירות נוחות. נשותיהם של הללו, הן שהתלקטו על הספות והיו משיחות כנראה בעניינים של משק־בית ומשק־בעלים. מאלה הכרתי את חסיה, בחורה גברתנית, קצרת שער, מרובעת כתפיים וצרודת קול, שהיתה ראש לחבורה, את נעמה, בעלת הפנים הרכות, העיניים הצרות, המלוכסנות והחייכניות, ואת שולה יעקבסון, בעלת פני השעווה הבובתיות והשער הבהיר, המשיי. שלושתן היו חברותיה של אשתי מימי לימודיה בגימנסיה. מבין הבחורים הכרתי רבים יותר: עתונאי אחד, שני שחקנים, מורה, צייר מתחיל, שלושה עסקני מפלגה ועוד. עם אלה היינו נפגשים לעתים בביתם של הגפנים. אמנון וגילה גפני היו בוגרי האוניברסיטה העברית, זוג שמח בחלקו, חרוץ ומצליח. שניהם שימשו בהוראה בבית־המדרש למורות, הוא – לפיסיקה והיא לתנ"ך. את גילה פגשה אשתי לראשונה בחנות המכולת, לפני כמה שנים, וכך החלה ידידותנו, שבאמצעותה הכרנו חבורת אנשים די גדולה.
שתיים־שלוש דקות לאחר כניסתנו – נתעלמה אשתי מעיני. חיפשתיה במבטי בין העומדים והיושבים בשני החדרים ולא מצאתיה. דבר זה העכיר עלי מיד את רוחי. נטלתי כוסית מן השולחן ויצאתי אל המרפסת הקדמית, כמו לשאוף אויר צח. כמה זוגות היו מתלחשים שם בפינות, אך כיון שלא מצאתי עוז בנפשי להסתכל לעברם, לא יכולתי לדעת אם אשתי ביניהם. גם מן הלחשים קשה היה להבחין בקולות מוכרים, שכן כולם היו דומים. הרכנתי עצמי על מעקה המרפסת והאזנתי לרחש העלים שבעצי הגן. חזרתי ונכנסתי לחדר והעליתי חיוך על שפתי, כדי להיראות שמח, כפי שנדרש במסיבה מעין זו. אך הדבר לא עלה יפה בידי, כי מיד לכך באה גילה לקראתי, צלחת עם עוגת־קרם בידה, ואמרה, טעם מזה ומצב־רוחך יוטב. אינני במצב־רוח רע כלל, אמרתי, ועם כך חשתי שקולי המרוסק מסגיר אותי. אני רואה שאינך מוצא לך מקום, הגישה את הצלחת לידי, מיד אמצא לך. לא, אל תטרחי, אמרתי, כולם כאן חברי הטובים. את המלים האחרונות לא שמעה כבר, כי מישהו פתח את הדלת והיא מיהרה להקביל את פניו.
מצבי היה עתה קשה יותר מבתחילה, כיון שביד אחת אחזתי בכוסית, שנשארה עדיין מלאה, ובשנייה – בצלחת עם העוגה, ואי־אפשר היה כמעט לעבור ממקום למקום ללא תקלה. כמו־כן אי אפשר היה לעמוד במקום אחד ללא נוע. הצמדתי מרפקי לגופי כדי שלא ייתקלו בי, ותרתי בעיני אחר חוף כלשהו לעגון בו. מישהו מאחורי טפח טפיחה חזקה על שכמי ומחצית המשקה שבכוסי נשפכה לארץ ועל בהונות נעלי. שתה! שמעתי קול צחוק לנגדי. בהרימי את עיני, ראיתי שזהו פ. העתונאי. בחור שחרחר בעל פנים מוארכות ועיניים ירוקות וחנפות, שלעולם היו משקרות. לחייך! קרא בהשיקו את כוסו בכוסי, מה שלום החבּורה? איזו חבּורה? שאלתי. הוא השיק את כוסו לחבּורה שבמצחי. שכחתי כבר! אמרתי. בר־מזל אתה, חייך אלי והפך את כוסו אל פיו. אחז בזרועי ואמר, בוא, ניגש אל מ. גם הוא כאן. לא רציתי להיפגש עם מ., ובדרך אליו השתמטתי ממנו ושוב עמדתי לתור לי מפלט. שתי ידי היו עדיין תפוסות בכוסית שלא שתיתי ממנה ובצלחת עם עוגת־הקרם. הכל היו כאן לבד אשתי שלא ידעתי היכן היא. לבסוף ראיתי כסא פנוי ליד הקיר. על הכסא הסמוך לו ישבה בחורה קטנה, שמנמונת, לבנת־פנים, שמעין חיוך של אושר היה קורן מפניה, אולם חיוך זה היה קפוא, והיא ישבה כזרה, הסתכלה לפניה כאילו כל המתרחש סביבה אינו נוגע לה. ראיתי שהיא בודדה כמותי.
נתיישבתי לידה ועדיין לא ידעתי מה אעשה בידַי. סלחי לי, הפניתי ראשי לעברה, אפשר להציע לך את העוגה הזאת? היא כמו נתעוררה מהזייה, הפנתה ראשה אלי מעט־קט ובאותו חיוך של אושר שלא סר מעל פניה, אמרה, לא, תודה. נמלכתי בדעתי והעמדתי את הצלחת על הרצפה, מתחת לכסא. אחזתי בכוסית בשתי ידי.
מבעד לצהלה המעובה חיפשתי שוב את אשתי במבטי. אנשים יצאו אל המרפסת ונכנסו ממנה, אך היא לא היתה ביניהם. האמנם ייתכן הדבר שלחוּצה היא אל איזו פינה חשיכה ומתנה אהבים עם אחד הבחורים? מחשבה זו העבירה חום בכל גופי. עיני נתכהו והחיוך המאוס נמוג מעל שפתי. בפנים מעוננות בהיתי בחדר ההומה וצוהל שכל הפנים היו זורחות בו. מישהו כפף עצמו עלי באחזו במסעד הכסא ושאל דבר־מה. נבהלתי כהיבהל החיה מרחש צעדים ביער. אמנון גפני היה זה. – שאלתי אם אוכל לשרת אותך במשהו, חזר על שאלתו. – לא, תודה, העליתי חיוך מאוב. – מסיבה שמחה, אמר, לא כן? – כן, אמרתי, עדיין לא ברכתי אותך. מזל טוב לכם. עשר שנים כמדומני, לא כן? – כן, עשר שני טובות, אמר בקול רווה, בהדגשה. – כן תרבינה, אמרתי. – גם לכם, אמר בשימו יד חמה על שכמי. הוא היה בחור קצר־קומה ומגושם, ופניו הרחבות, בעלות האף הפחוס והקצר והעיניים השחורות, הממושקפות, הפיקו טוב־לב. הוא התרחק מעלי בצעדיו הדוביים ופנה להציע שרותו לאחרים. שוב בהיתי לפני. בפתח המרפסת התנשק זוג צעיר לעין כל. היא נתלתה בצוארו בשתי זרועותיה, כעולה בתמר, והוא הרכין ראשו אל כתפה החשופה והצמיד שפתיו אליה. תמיה הייתי אם אין אשתי עושה אותו דבר ממש ברגע זה, בפינה חבוייה. בדמיוני, שהתלקח והלך, ראיתי עצמי מוצא אותה במצב זה בקרן הדרומית־מערבית של המרפסת. אני מנפץ את הכוסית בראשה, המאהב האלמוני תופס בזרועותי ואני מתאבק עמו ומשליכו אל מעבר למעקה. אשתי פורצת בבכי ואני מטילה על הארץ כשפחה חרפה, זורק בה מבט של בוז ושאט־נפש, ואחר עובר בחדר בצעדים גאים ובוטחים כשדממת מוות סביבי והכל קופאים על עומדם – ויוצא. ברגע זה ניגש אלי מ., טפח לי טפיחה קצרה וקפצנית על כתפי, ואמר, שלום, לא ראיתי שאתה גם כן כאן. נשאתי מבטי אליו ודומה היה לי שהוא הוא שהשלכתיו זה עתה אל מעבר למעקה המרפסת. למה אתה מתפלא? אמרתי. אינני מתפלא כלל, אמר, פשוט לא ראיתי אותך. – כן, לא מכבר הגעתי, אמרתי. איפה אשתך הנחמדה? שאל. מסתובבת, אמרתי בהשיטי עיני על פני החדר. אלך לחפש אותה, חייך אלי ברמיזה שנראתה לי נבזית ביותר והסתלק מעלי. עקבתי אחריו במבטי עד שנתעלם מעיני. בעצם, מרוצה הייתי שהלך לחפשה. אפשר ותימצא גם לי סוף־סוף. פתאום עלה בדעתי שהיא במטבח, עוזרת על־יד גילה בהכנת הכיבודים. ככל ששקלתי בדבר עם עצמי, אחד בעד ואחד נגד, כן נעשה לי ודאי יותר ויותר, עד שקנה שביתה של בטחון בלבי. דעתי נחה עלי במקצת ונפנתה לתהות על הנעשה מסביב. חיוך האושר היה עדיין קפוא על פני היושבת לצדי, והיא נראתה בעיני גלמודה כל־כך, עד כי חשתי חובה לעצמי לעודדה.
מסיבה משעממת, לא כן? פניתי אליה.
היא צידדה מחצית פניה אלי ותמהה כאילו אמרתי דבר הבל.
כלל וכלל לא, אמרה, מדוע אתה חושב כך?
מפטפטים, צוחקים, אמרתי, אבל אין שום דבר שכולם יכולים למצוא בו עניין.
ככה זה בכל המסיבות בעיר, אמרה, כדבר המובן־מאליו.
את – לא מן העיר? שאלתי.
לא, מקיבוץ, חייכה.
איזה?
מן הגבעה. מכיר?
כן. הייתי שם פעמים רבות.
לא ראיתי אותך.
רק לשעות ספורות בכל פעם.
עתה חשתי קרבה יתירה אליה וראיתי בזה אות של מזל, שנתיישבתי במקום זה. המסיבה עצמה נדמתה כאילו איננה משעממת כל־כך.
לפני שבע שנים הייתם מוכרים לנו חבילות של חציר, הוספתי ואמרתי.
למי זה לכם? שאלה.
קראתי בשם הקיבוץ בו הייתי לפנים.
כן, אני זוכרת, אמרה בפנים יבשות, וכאילו ביקשה לסיים את השיחה.
דבר זה היה תמוה בעיני, כי סבור הייתי שעוּבדת מוצאי צריכה לעורר בה עניין, אם לא שמחה, אם לא קרבת־לבבות של שניים בני מולדת אחת שפגשו זה את זה באקראי בארץ זרה.
איך הגעת לכאן? העזתי ושאלתי.
בעלי מכיר את משפחת גפני, אמרה. אחר, משראתה שאין הסבר זה מספק אותי, הוסיפה באי־רצון, כביכול כדי שלא אטריד אותה בשאלות: באתי אליו לשבּת ולקח אותי אתו.
איפה הוא? שאלתי.
מסתובב, ענתה ופנתה שוב להשקיף על העומדים באותה הבעה של צופה בחזיון מעניין ובלתי־רגיל.
דומה שבכל זאת נתנה לבה עלי, כי לאחר שניים או שלושה רגעים פנתה אלי ואמרה:
ייתכן שאתה מכיר אותו. קוראים לו דֶבַּלֶה.
כן, מכיר, זרחו פני לעומתה.
דבלה היה בחור פיקח מאד ונפגשתי עמו כמה פעמים בבית הגפנים. הוא עבד במשרד הבטחון, בתפקיד חשאי שאיש לא ידע אל נכון מהו (או שמא רק ממני העלימו זאת?). סיפרו עליו שזה מכבר ניתק קשריו עם הקיבוץ, עקב עבודתו המאומצת, בה עשה ימים כלילות. לא ידעתי שהוא נשוי ושאשתו בגבעה. הוא היה קצר־קומה, רזה, אך יפה־תואר: בעל גוף אתלטי, זריז, מותניים צרות וזרועות אמיצות. שערו השחום והחלק היה נופל על חצי מצחו, ועיניו החייכניות הבריקו תמיד בברק של שובבות. קול רך, נמוך ודבשי היה לו. שתקן היה וצנוע, אך מפעם לפעם היה משמיע משפט, שככל שנאמר בשקט כן היה שנון וממולח, עד כי תמיד עורר צחוק או התפעלות. דומה היה שלולא אוירת החשאין בה היה עטוף, ואשר שמה כנראה מעצור ללשונו, יכול היה לגלגל את העולם כולו בצחוק. בדיחותיו היו קצרות מאד ותמיד קולעות למטרתן, אך לאחר זמן, ככל שהייתי משתדל, לא יכולתי לזכור גם אחת מהן. אבל דבר זה אין בו ללמד כלום, כי אני, בדרך־כלל אין זכרוני טוב לבדיחות. לעתים הייתי מבקש מאשתי שתחזור על הלצה כלשהי שהשמיע בבית הגפנים, ושנזכרתי אך בשמץ ממנה. אך היא היתה מלגלגת על חולשת זכרוני. היה לו קסם מיוחד במינו, לדבלה, הן במראהו והן בהתנהגותו הצנועה, שבה היה כאילו מקטין עצמו עוד יותר משהיה, והתנהגות זו חיבבה אותו על הכל, בחורים ובחורות כאחד.
בחור טוב מאד הוא בעלך, אמרתי.
כן, אמרה אשתו של דבלה ללא הנד עפעף.
את באה לעתים קרובות העירה? שאלתי.
לא, לא לעתים קרובות. לפעמים. ענתה מבלי הפנות ראשה אלי.
הבנתי מנעימת קולה שלא הייתי צריך לשאול שאלה זו, שיש בה ודאי משום כניסה לרשות זרה. גלגלתי את הכוסית בין שתי כפות ידי וביקשתי לתקן מה שעיוותי ולהטות את השיחה למסלול אחר.
עובדת בחקלאות? שאלתי.
לא. בגן־הילדים.
עבודה מעניינת, לא כן?
כל עבודה שמתמסרים לה היא מעניינת.
אני מתמסר לעבודתי ואין היא מעניינת אותי כלל, אמרתי בצחוק.
סבור הייתי שתשאל מה עבודתי, אך כנראה שלא התעניינה בזה. אני עצמי הוספתי ואמרתי לאחר ששתקה:
אני עובד בהנהלת־חשבונות. בעירייה.
נשוי? שאלה בעודה מביטה לפניה.
הו, כן, אמרתי בשמחה. ולכם יש ילדים בודאי?
כן. שניים.
די קשה, אמרתי, כשהוא בעיר ואת לבדך בבית.
קצת, אמרה ביובש.
שוב נכשלתי בלשוני, למרות השתדלותי, ונכנסתי לתחום חיי המשפחה, מה שגרם, בצדק, למורת־רוחה. הרהרתי איך אוכל לתקן שוב מה שקלקלתי. כל־כך הייתי נתון למחשבתי זו, שכמעט לא חשתי בכך שהקולות נשתתקו וכל החבורות שהיו עומדות בחדר, בלגימה ובשיחה, נצטדדו אל הכתלים ונתיישבו על הכסאות, על הספות ועל שטיח הרצפה. משנשאתי עיני מכוסי, ראיתי, בפתח המוליך אל המרפסת הקדמית, את אשתי, עומדת לצידו של דבלה. היא נשענה על המשקוף והוא עמד לידה בעמידתו האופיינית לו, המרושלת והחביבה כל־כך, כששני בהונות ידיו תחובים לו בחגורתו משני צידי האבזם. מפעם לפעם נשאה אשתי עיניה אליו ולחשה לו דבר־מה והוא רק חייך לעצמו. שמחתי שבחברתו בילתה אותה שעה ממושכת בה טפלתי עליה בדמיוני חשדות־שוא. הפניתי עצמי אל אשתו של דבלה.
הנה בעלך, נענעתי בראשי לעברו.
היא הפנתה מעט־קט את ראשה לאותו צד, אך נדמה היה כאילו אינה רואה אותו, כי הבעתה לו נשתנתה בכלום ואף לא ענתה לי דבר.
מישהו מן המסובים, בחור גבוה, במדי קצין, קם ונשא ברכה לבעלי־הבית ליום חתונתם. הוא ברכם בחיי אושר ואחל לכל הקרואים שיזכו להשתתף בשמחתם בחתונת הכסף. דבריו עוררו צחוק ומחיאות־כפיים. מששככה הצהלה, נשתררה מבוכה כלשהי והמסובים נפנו לשוחח בלחש עם שכניהם. דומה היה כאילו מצפים להמשכה של איזו תוכנית חגיגית, לנאומי־ברכה, לשירה, או לסיפורי בדיחות. רק איוושת הלחישות נשמעה וקול פיצוח בוטנים. לאחר מכן קרה אותו דבר שהביא להשתלשלויות כה גורליות בחיי.
ביקשתי לפתוח בשיחה עם שכנתי, כי היינו היחידים מבין הקרואים שישבנו דוממים כגלמים, כשמבטינו תלויים בחלל. הפכתי הרבה בדעתי במה לפתוח, כשאני מגלגל את הכוסית בין שתי כפות ידי. רגעים ממושכים חשבתי בדבר ולא נמצא לי משפט של פתיחה. לבסוף נשאתי לאט את ידי השמאלית ונגעתי באצבעי נגיעה קלה בזרועה של שכנתי. מיד הפנתה ראשה אלי במבט של שאלה.
זו שעומדת ליד בעלך, היא אשתי, לחשתי.
באותו רגע – עד עכשיו איני יודע איך קרה הדבר – נשמטה הכוסית מידי, נפלה לארץ והתנפצה לרסיסים.
דומה היה כאילו הכל ציפו רק לדבר זה שיגאל את המסיבה מן המבוכה שנשתררה בה, כי קריאת צהלה פרצה מפי כל. אני גחנתי מיד לארץ ועשיתי בידַי ללקט את השברים והרסיסים. עם כך נשמע קולה של חסיה מן הספה: מזל־טוב, מזל־טוב! ומיד לאחר־כך שמעתי את קולו השקט והחם של דבלה, שהיה בו להשתיק כל מהומה:
אל תגידי מזל־טוב, הגידי מזל של איש טוב.
הכל פרצו בצחוק גדול, וסבור הייתי שעשו כן לא משום שמשפטו היה מצחיק כל־כך, (הרי כלל לא מצחיק היה), אלא משום שרגילים היו לצחוק לכל מה שיצא מפיו. אף אני צחקתי עם כולם והכרתי טובה לדבלה שאמר דבר לזכותי, ובדרך לצון, ועל־ידי כך הוציאני מן המבוכה, שהיא טבעית כל־כך במקרה מעין זה, כשאדם שובר כוס במסיבה.
עד מהרה ניגשה אלי גילה, גחנה אף היא לארץ, עם סמרטוט בידה, ניגבה את הרצפה, נטלה מידי את שברי הכוס ואמרה שאין בכך כלום, כי בין כה וכה זוהי כוסית מן הזולות.
משחזרתי ונתיישבתי על הכסא, ראיתי את חיוכו הפיקח והלבבי של דבלה לעומתי. אף אני חייכתי כנגדו, אך חיוכי זה נמוג עד מהרה מפני מבטה הקודר של אשתי, שהיה קרוב יותר לבוז מאשר לתוכחה. הבנתי שמקרה־כשל זה, של שבירת הכוס, העטה עליה בושה ולפיכך רגזה עלי. דומה היה כאילו אמרה, לשם כך הבאתי אותך למסיבה, כדי שתסרח כתינוק.
רגעים מספר לאחר־כך החל הפטיפון מנגן ומיד נדחס חלל החדרים והמרפסת בזוגות רוקדים. האור עומעם ורק מנורה אדומה אחת דלקה. זמן־מה עוד ישבה אשתו של דבלה במקומה ואחר קמה והלכה לה לאן שהלכה ולא ראיתיה עוד עד סוף הערב. ישבתי והתבוננתי ברגלי הרוקדים ומפעם לפעם ראיתי את שמלת אשתי סובבת סחור־סחור. היא רקדה עם מ., אחר־כך עם פ., אחר־כך עם קצין גבוה־הקומה. יצאתי אל המרפסת לשאוף אויר צח. ראיתי את דבלה עומד בעמידתו המרושלת, החיננית. נשען היה אל מעקה המרפסת, ידו האחת על גבי הסורג ובאצבעות השנייה – סיגריה. הבהוב הסיגריה באפילה שיווה לו מעטה של מסתורין יותר מתמיד, ואף חיוכו כמו הבהב בנוגה מיסתורי. נעמדתי סמוך לו וצפיתי כמוהו ברוקדים.
מדוע אינך רוקד? שאל לאחר זמן־מה בשקט, כמעט בלחישה.
אינני יודע לרקוד, עניתי.
מחוץ למים לא תלמד לשחות לעולם, חייך אלי.
אינני מוצא טעם רב בזה, אמרתי.
טעמת? שאל.
לא, אבל יכול אני לשפוט גם ממראה עיניים.
מטעה. לעתים קרובות מטעה, אמר בקול לואט וסתום, ואחר רגע הוסיף: אל תסמוך על מראה־עיניים.
רק אלהים יראה ללבב, עניתי לו.
גם אדם צריך ללמוד זאת, אמר ולא פירש.
שתקנו כמה דקות, אחר אמרתי:
זה עתה הכרתי את אשתך.
כן, אין היא נהנית ביותר ממסיבות מעין אלו, אמר.
כן, בקיבוץ זה אחרת, אמרתי.
הוא שאף עשן אל קרבו, אחר פלטו כלפי מעלה בסילון דק וארוך.
גם אתה היית בקיבוץ, לא? אמר לפתע.
כן, עד לפני שבע שנים.
למה עזבתם? שאל לאיטו.
התקשיתי בתשובה, ועד שהייתי שוקל מה לענות לו, ענה הוא בעצמו:
חברה אדוּקה מדי, מה?
כן, כן, אמרתי. שמחתי על כי פטרני מתשובה, ובו־ברגע חשבתי שאכן כיוון לדעתי. שתקנו שעה ארוכה. מנגינות הריקודים נשתרכו לתוך הרהורי כסחבות בזרם המים. הרהרתי במה שאמר ובמה שעשוי היה לומר אילו נמשכה שיחתנו.
תהיה מלחמה? שאלתי.
פניו הרצינו לרגע ושוב שאף עשן ונשפו כלפי מעלה.
מצב המלחמה הוא המצב המתמיד, אמר, ישנן רק הפוגות, קצרות או ארוכות.
כּוונתי להתנגשות של ממש, בנשק, אמרתי.
זוהי שאלה טאקטית, מי יפתח ראשון באש. אם נהיה חכמים – נפתח אנחנו, אמר בשקט.
אתה סבור כך?
הוא שתק רגע, אחר ניער את האפר מן הסיגריה ואמר: כששני הצדדים יש להם כל נשק קטלניים, שכוחם שווה להרוס זה את זה במהלומת־מחץ אחת – השאלה מי יפתח ראשון באש היא השאלה הגורלית. כך היה לפנים, כששני יריבים היו יוצאים לדו־קרב באקדחים בידיהם וכך הדבר היום – כשלשני היריבים גם יחד יש מטוסי סילון או פצצות אטומיות.
אם כן אתה חושב שאנחנו נפתח?
אני מקוה כך, אמר.
באומרו זאת עברה בגופי צמרמורת כמו זרם חשמלי, וסבורני שצמרמורת זו לא באה מחמת אימה מפני הצפוי, אלא בשל הרגשת אחווה חזקה שחשתי כלפיו, שהנה שנינו גברים העומדים בחשיכה ונותנים אמון זה בזה, ומחר־מחרתיים, בבוא השעה, נהיה מוכנים לחרף נפשותינו איש למען רעהו. דומה היה כאילו כבר עתה אנו ניצבים יחד בקרב.
רגע לאחר מכן נכנסה אשתי אל המרפסת כשהיא אוחזת בשולי שמלתה ומנפנפת בהם על רגליה. אוף, אין אוויר לנשימה, אמרה, ונעמדה אל המעקה לצידו השני של דבלה. ראיתיה, תחילה כופפת עצמה החוצה ונושמת אויר רב אל חזה, ואחר סומכת גבה אל המעקה, נשענת מעט אחורנית ופורשת שתי ידיה בהרחבה על הסורג כשרגליה פשוקות. שמעתי עוד שלחשה משהו לדבלה ואף הוא הפטיר משפט או שניים והיא נענתה לו בצחוק רם. אחר בא מישהו שלא הכרתיו, הושיט לה יד ומשכה לרקוד עמו בחדר פנימה.
השעה היתה שתיים וחצי לאחר חצות כשיצאנו מבית הגפנים. הלכנו בשתיקה זה בצד זו ברחוב הדומם ושמענו רק את טפיפות צעדנו על המדרכה, צעדיה הקטנים והמהירים וצעדי הכבדים והרחבים. הוספתי להרהר בדברים שאמר דבלה. לא היה לי ספק עתה שאמנם תפרוץ מלחמה, ומנעימת הבטחון שבה דיבר, הבנתי שהסיכויים לנצח הם גדולים. תהיה זו מלחמה קצרה, אמרתי בלבי. מהלומת־מחץ אחת ללא קרבנות רבים. ראיתי עצמי שוב במדי־צבא. אפשר שמחר או מחרתיים יבוא צו ההתייצבות. המחשבה על כך שאצא, ולו לזמן קצר בלבד, מן העבודה החד גונית והמשעממת־עד־מוות של הנהלת החשבונות ואימצא שוב בין גברים כלבבי, על עפר הארץ ותחת להט השמש, העבירה בי רטט של עונג.
כשהתקרבנו לביתנו, נעצרה אשתי בדרכה ואמרה:
למה לא ענית לו?
עמדתי רגע נדהם, כי לא הבנתי את פשר שאלתה שבאה פתאום ובנעימה של טרוניה.
למי? שאלתי.
אתה יודע למי, אמרה באיבה.
לא, אינני יודע, עמדתי נבהל לפניה.
האמנם אין לך שום כבוד עצמי? זרקה בי מבט של תוכחה, האמנם אפשר לירוק בפניך ותאמר לעצמך שטיפת גשם נשרה על חוטמך?
עמדתי נדהם ולא הבנתי דבר. האם מישהו העליב אותי במסיבה זו? הן כמעט ולא דיברתי עם איש מלבד עם דבלה ועם אשתו. ואותה תקרית של שבירת הכוס, הרי באשמתי קרתה.
אינני מבין דבר, אמרתי.
האם אזניך לא שמעו את הצחוק האדיר שהתגלגל בחדר לאחר מה שאמר עליך? למה לא ענית לו?
רק עכשיו נזכרתי במבטה הזועם ששוּלח אלי כשחייכתי אל דבלה. הבנתי שלכך היא מתכוונת, לאותו משפט שהפטיר שעה שהייתי גחון על הארץ וליקטתי את רסיסי הכוס. האמנם התכוון להעליבני? מילאה בהלה את לבי.
למה לא ענית לו, נגשׂה בי.
אבל מה אמר? התגוננתי מאימת עיניה הרושפות, הרי לא אמר אלא שהיה זה מזל של איש טוב!
חיוך רע פשט על שפתיה.
חשבת ודאי שזו מחמאה, מה? סיננה לעגה כנגדי.
לא מחמאה ולא עלבון, אמרתי, מה רע בכך אם אמר שמזל ביש של איש טוב הוא שקורות לו תקלות בהסח־הדעת?
הוא התכוון אליך, לא כן?
ומה בכך?
אם כן הישאר בשלך, הפטירה בלעג ופנתה להמשיך בדרכה.
הלכתי אחריה. לא ידעתי את נפשי מרוב בלבול־דעת. האפשר שאמר מה שאמר בלשון לגלוג? איך לפרש זאת? האם לגלג על כך שהנני איש טוב, או שהנני ביש מזל? אבל מה לגלוג יש בזה? הרי תקרית פעוטה מעין זו יכולה לקרות לכל אדם ולא יעלה על דעת שום איש ללגלג על כך, אלא בדרך חיבה! כלום יש בלבו עלי? הן מעולם לא רבנו זה עם זה. כמעט ואיננו מכירים זה את זה. ואם ביקש לפגוע בי, מדוע דיבר אתי אחר־כך מתוך אמון כה רב, עד כי אמר לי דברים שודאי אינם נאמרים לכך אדם? ככל שהפכתי בדברים, ראיתי שסברתה אינה אלא סברה של שטות, שאין לה על מה לסמוך כלל.
השגתי את אשתי ואמרתי לה ברוח קלה:
איך את חושבת צריך הייתי לענות לו?
אינני צריכה ליעץ לך, אמרה, אילו היית גבר גאה, היית קופץ עליו בו במקום ושובר לו את כל שיניו, ואם לא עשית זאת, הרי אין לך שום כבוד עצמי וכל עלבון מגיע לך.
מה שהיה תמוה בעיני יותר מכל – היתה נעימת האיבה בקולה, כאילו בערה בה איזו תאוות התאכזרות עלי, להשפילני, לדרוס אותי, לרמוס את כבודי.
כששכבתי במיטתי, לא יכולתי להרדם מרוב הרהורי־רוגז על אשתי. למה ביקשה להסית אותי נגד דבלה? למה רצתה להכניס חשד בלבי? למה ניסתה לקומם אותי על כל החברה שהתכנסה בבית הגפנים? האמנם לטובתה הוא שאהיה נחשב כנרדף, נלעג ומושפל? האם לטובתי הוא שארגיש עצמי בדוּל ומנודה? ובבוא העת להילחם – ומלחמה ודאי תפרוץ בקרוב, כפי שאמר דבלה – אהיה נטול אותו רגש אחווה הנותן כוח ליחיד לעמוד בכל נסיון קשה? בפני המוות? כל חמתי היתה עליה שהכניסה מהומה זו בלבי. שעות רבות לא יכולתי להרדם.
למחרת ביקשתי לברר לעצמי את הדברים מחדש, כביכול בשעות החשיכה שבמסיבה ולאחריה, נסתתמו ממני, ועתה, לאור היום, יתבהרו לפני, ושאלתי מאשתי שתפרש לי את משפטה. אולם היא סרבה להוסיף ולדבר בזה ואמרה רק מה שאמרה בליל אמש, כי אם אינני חש שנפגעתי בכבודי, הרי ראוי אני לכל עלבון וכד'. לא, לא חשתי כל פגיעה בכבודי ויותר שהרהרתי בדבר, יותר נוכחתי שאין הגיון בדבריה ורק מטפשות יכלה להגיע לאותה סברה שכוונה רעה היתה במהתלתו של דבלה. לא חשתי עלבון. זו היתה האמת.
ביום א', כשהייתי רכון על ספרי החשבונות, הלם ברַקָתִי כפטישים, מאה פעמים, אלף פעמים, אותו משפט שהוטל לחללה של המסיבה: אל תגידי מזל טוב, הגידי מזל של איש טוב, אל תגידי מזל טוב, הגידי מזל של איש טוב, עד כדי טמטום הדעת. ומשנתעייפתי מכך, החילותי רושם את המשפט על גליון הנייר ששימש לחישובי, אך בשינוי מלים ובהיפוכן, כאילו לפתור נוסחה קשה לפתרון:
מזל של איש טוב
מזל טוב של איש טוב
מזל רע של איש טוב
מזל טוב של איש רע
מזל רע של איש רע
וחוזר חלילה. אך לא היה בזה כדי לפתור כלום, אף לא לקרבני כזרת לסברתה של אשתי. שום פירוש מארבעת הפירושים האפשריים לא יכול היה ללמדני מדוע עלי להרגיש הרגשת עלבון.
ולפתע, דקות ספורות לפני גמר העבודה, חלפה במוחי מחשבה שהחמירה באחת את כל דמי. אחזתי את ראשי הלוהט בשתי ידי וישבתי כהלום־רעם. אל אלהים! זעקתי בתוכי, כמה שוטה הייתי! איך לא הבנתי זאת באותו רגע עצמו! איזה מטומטם־חושים ומטומטם־דעת אני! אגרופי נקפצו וביקשתי להכות עצמי עד שראשי יישבר. הה, אל אלהים, איזו השפלה, איזו השפלה!
כשחזרתי לביתי, הטלתי עצמי על המיטה וכבשתי פני בידי. לא יכולתי לשאת את הכלימה, ודומה היה שאין מקום בעולם שאוכל לברוח מפניה. אשתי לא היתה בבית. קמתי ונעלתי את הדלת במפתח ושוב הטלתי עצמי על המיטה. מוכרח הייתי לעשות מעשה שיגאל את כבודי, לקחת נקם. הרגשתי שלא אוכל להמשיך ולחיות כך כשכתם החרפה הזאת בפני. שהאדמה לא תשא אותי. נבזה ומאוס אהיה בעיני כל, וגרוע מזה – בעיני עצמי. נשרפתי לעשות מעשה כלשהו.
עם חשיכה שמעתי את דפיקות אשתי על הדלת. לא פתחתי לה. היא לא הרבתה לדפוק. עמדה רגע מאחורי הדלת כשוקלת בדעתה ואחר שמעתי את צעדיה ברדתה במדרגות. נתיישבתי על המיטה. רעדתי כולי. האזנתי עוד, בתקוה שאשמע שוב את צעדיה בעלותה. אך היא לא חזרה. ביקשתי להרגע. אחזתי כפות ידי זו בזו בחזקה כדי להפסיק את רעדתן. אחר מחיתי את פני מן הזוועה.
כשהצלחתי להרגע מעט, החילותי להבין איך קרה שהאמת נסתתרה ממני בשעת המעשה ולאחריו, עד היום אחר הצהריים, ולמרות רמזיה המפורשים של אשתי: היה זה מפני שלא יכולתי להעלות כלל על דעתי כי דבלה, החביב על הבריות והממלא תפקיד כה חשוב, וחשאי, הנו חבר באותה אגודה, שכל קיומה, נדמה לי, לא בא אלא כדי למרר את חיי. עכשיו לא היה עוד ספק בדבר: עצם המהתלה על מזלו של איש טוב, הצחוק המרושע שהתגלגל אחר־כך בחדר, קשר השתיקה נגדי במשך כל זמן המסיבה, ההתלחשויות שבין אשתי ובינו במרפסת, החרם הבלתי־מוכרז (או שמא הוכרז באיזו פגישה סגורה?). המהלומה היתה כבדה מכל שיכול היה דמיון שטני לשער, כי היה זה אותו איש שבטחתי כי בעקב תפקידו החשאי, בעל האחריות הלאומית העליונה, הוא נמצא במחנה אחד אתי. עכשיו היה זה כאילו בא־כוחה של האומה שם את חותמתו על נידויי הגמור. כן, אילו קפצתי אליו באותו רגע עצמו, כפי שאמרה אשתי, והקהיתי את שיניו במכת אגרוף עצומה, הייתי גואל את כבודי. לא רק שהייתי משיב לו עין תחת עין, אלא שאיש לא היה מעז עוד לעולם להפטיר אותו משפט־לצון נבזי כנגדי, מזל של איש טוב.
ישבתי ושכבתי חליפות וכל גופי בוער בחשיכה. על סיוטי נוספה עתה הצפייה החרדה לשובה של אשתי. השעה היתה כבר אחת־עשרה וחצי. אפילו אמרתי שהלכה להצגה שנייה בקולנוע, צריכה היתה כבר לחזור. ההאזנה הבלתי פוסקת, בכל נימי העור, לכל טפיפת צעדים עוברים על המדרכה, מרטה את עצבי, מריטה שגברה והלכה ככל שנתאחרה השעה. או שמא היא נמצאת עם דבלה? מחשבה זו עשוייה היתה לטרף את דעתי.
מתוך החשיכה והסיוטים נתחוורה לי כל האמת על מה שארע באותו ערב, מתחילתו ועד סופו, פרט לפרט: לא לחינם הזמינה אותי אשתי למסיבה, שלא כמנהגה מזה שבועות רבים. היא ידעה שדבלה יבוא לשם עם אשתו והשתמשה בי כבחיפוי. אפשר אפילו ששניהם נועצו על כך קודם־לכן והחליטו יחד על הדבר. כשהגענו לשם, יצאה מיד אל המרפסת להיפגש עמו, כפי שנדברו ביניהם. כל אותה שעה ארוכה שלא ראיתיה, היתה ממתיקה סוד עמו בחשיכה, אולי גם תינתה אהבים עמו. ודאי הרבו ללגלג עלי, איזה שוטה אני שנעניתי להצעתה ובאתי. הוא ודאי אמר לה, איש טוב הוא בעלך, והיא צחקה, באמת איש טוב הוא. את אשתו השאיר לבדה. כנראה אמר לה שצריך הוא לשוחח עם מישהו בעניינים החשאיים שבהם הוא עוסק (אכן חשאיים מאד! איזה מעשה נבלה הוא זה להשאיר לבדה את אשתו שבאה אליו לביקור מן הקיבוץ לאחר פרידה ממושכת! אותה אשה הנושאת בכל הימים בעול גידולם של שני ילדיו!). כשהתיישבתי לצידה, ודאי הבחינו בכך כשהציצו פנימה ושמחו: מצא מין את מינו, שני הנבגדים. גם התברכו בלבם שתתחיל כאן איזו פרשת אהבים ביני ובינה, שתפטור אותם מכל נקיפות מצפון, אם היו להם כאלה. אחר־כך, כשנתיישבו כולם, באו גם הם אל פתח המרפסת, כדי שלא ייבלט העדרם. מאושרים היו. הכל התנהל כסידרו, כמו לפי תוכנית ערוכה מראש. הוא עם אשתי ואני עם אשתו ושלום בלבבם. כשנשרה הכוסית מידי ונשברה, היתה זו כעין ברכת מזל טוב לשניהם, לנצחונם. אין פלא שהמשפט הראשון שעלה על לשונו היה, מזל של איש טוב. כלום לא איש טוב הייתי להם שהנחתי להם לבצע את זממם בשקט גמור, ללא כל הפרעה? ואז פרץ הצחוק למשבתי – הכל ידעו את המתרחש ואני יחידי לא ידעתי. היה זה צחוק הלעג הגדול לבעל המרומה שאשתו מצמיחה לו קרניים לעיניו, כיון שהוא סומא. תרועת הנצחון של האגודה כולה על “האיש הטוב” העומד מחוץ לה ובא על עונשו. הה, החיוך המתוק הזה ששלח לעברי ושבאיוולתי חשבתיו לחיוך של חיבה! אחר־כך רקדה עם שלושה בחורים, וכמובן לא אתו, כדי לא להגדיש את הסאה. אחר־כך –
בנועם־שפה דיבר אתי. בשלווה גמורה. בחשאי. על דברים שאין מגלים אלא לנאמנים. איך יכולתי להעלות על דעתי שאדם זה מסוגל להיות כה צבוע, ובה־בשעה לחלל את הקדוש ביותר! להסתתר מאחרי המיתרס של בטחון המדינה כדי לבצע את תרמיתו!
ולבסוף –
כן, עתה נזכקתי בפרטים אחרים, שבשעתו לא שמתי לב אליהם. לפני שיצאנו מבית הגפנים ניגשה אשתי אל אשתו של דבלה ולחצה את ידה בחביבות רבה, בחביבות מוגזמת מאד, ולאחר שאמרה לה את שמה, הורתה לעברי ואמרה: ואותו הרי איני צריכה להציג לפניך, התיידדתם מאד כפי שראיתי. אשתו של דבלה לא ענתה לה דבר ואז קרצה לה אשתי בעינה, כאילו לומר, תוכלו לעשות כאוות נפשכם, אני לא אעמוד למכשול על דרככם. אחר־כך, כשנפתחה הדלת לפנינו וכבר עמדנו בחדר המדריגות, אמרה לי, חכה רגע, שכחתי דבר־מה, ולא חזרה אלא לאחר ארבע או חמש דקות. אז קבעה ודאי את פגישתה הבאה עם דבלה.
כן, בשעתו לא שמתי לב לפרטים אלה.
השעה היתה כבר שתיים אחר־חצות. צעדים נשמעו על המדריכה, בהפסקות גדולות והולכות, אך לא היו אלה צעדיה שלה. צלם דיוקנו של דבלה לא סר מנגד עיני וחיוכו השקט הבעיר בי את חמתי. חשתי עצמי כתינוק כפות בידיו וברגליו שככל שהוא מבעט מרוב רוגז, לעולם לא יפגע מעבר לתחום משכבו.
הדבר היחידי שלא היה מובן לי: מדוע ניסתה אשתי להסית אותי נגדו? מדוע אמרה לי באיבה כזו כי צריך הייתי לשבור את שיניו? האמנם חסה על כבודי? האמנם רצתה לראותני מתנקם בו? או אולי משהו לא כשורה ביניהם ורצתה שאקח את נקמתה שלה מידו? לא היה שום רמז לכך בהתנהגותה.
השעה היתה שלוש וחצי כששמעתי סוף־סוף את צעדיה העולים במדרגות. היא ניסתה תחילה לתקוע את המפתח בחור המנעול ולאחר שלא הצליחה בכך, דפקה כמה דפיקות חלושות על הדלת. ניגשתי ופתחתי לה. נדהמה מאד כשראתה אותי בבגדי. הדליקה את האור ושאלה, אינך ישן? לא עניתי לה וחזרתי אל החדר. היא נכנסה אחרי ונתיישבה על המיטה. העמידה מרפקיה על ברכיה ואת ראשה תמכה בכפות ידיה. פניה היו לוהטות ושעה ארוכה ישבה ושתקה. נראה היה שהיתה נרגשת מאד, וכאילו סיכמה לעצמה את מה שעבר עליה עד בואה הנה. אחר־כך כמו התנערה מהזיותיה והסתכלה בי ממושכות. קשה היה לדעת אם הרהרה בי או שוב באותם דברים שהרהרה בהם קודם. לבסוף שאלה, למה לא שכבת לישון?
איפה היית? שאלתי.
במנוחה גמורה ענתה:
הייתי כאן בשמונה. לא היית בבית והלכתי אל הגפנים.
מצח נחושה לה, אמרתי לעצמי. חייכתי על שקר גולמני זה ושאלתי, עד עכשיו היית אצל הגפנים?
לא עד עכשיו, אמרה כשגם היא מחייכת, כאילו מלגלגת על חשד ילדותי, יצאנו משם באחת וחצי והלכנו לבאַר.
לא לכבודי היה לשאול עם מי הלכה לבאר. אך היא כאילו ראתה לחשדי והוסיפה:
חבורה שלמה היינו. אבל לא כדאי היה. בזבוז זמן.
כמובן שלא האמנתי לה. בחנתי את פניה כאילו אפשר היה לגלות בהם עקבות מה שעבר עליה.
בוא, בוא לישון, אמרה באחזה בידי בשתי ידיה, השעה מאוחרת מאד ועליך לקום עוד מעט לעבודה.
אחר חבקה את צוארי ונשקה לי.
חשד כבד עלה על לבי שדבלה דחה אותה מפניו. אפשר לפני שעה קלה בלבד.
אינני זוכר איך נתקע במוחי לראשונה הרעיון על דוּ־קרב. ייתכן שעצם המחשבה על גאולת הכבוד נתקשרה בדמיוני עם תמונת דו־קרב שהכרתיה מספרים, מציורים, מן הקולנוע. בשעות העבודה ובשעות שלאחר־העבודה, בשעות הערב ובשעות הלילה, הייתי חורש מזימות נקם לגול את חרפתי. תחילה חשבתי לגמול לו עלבון תחת עלבון. לפגוע בכבודו כשנזדמן יחד בחברה. אולם מחשבה זו נדחתה מיד. ראשית, לא ברור היה אם נזדמן שוב יחד אי־פעם, ואם יהיה זה בעוד זמן רב, לא יהיה עוד טעם בדבר. ושנית, לא ידעתי איך אוכל להעליבו. לשונו שנונה משלי. מעמדו גבוה ממעמדי. איני מכירו כלל ומשום כך אף אינני מכיר שום נקודות תורפה שבו, החשופות לפגיעה. החברה היא לצידו וניתן היה לשער מראש שאני הוא שאשים עצמי שוב לשחוק ולקלס. אחר־כך חשבתי שאעקוב אחריו ואתנפל עליו באיזו קרן־רחוב בשעת חשיכה וארסק את עצמותיו. אולם ההגיון צינן גם את מחשבתי זו. ההתקפה מן המארב לעולם אינה מעוררת כבוד, לא כל שכן שאיננה גואלת כבוד. אהיה אלים וגס־רוח בעיני כל. אפשר גם שאתפס ואובא למשפט ובעקבות זה אוטל לכלא כאחד הפושעים השפלים. שוב יצא הוא המנצח.
הרעיון על דו־קרב הלהיב את דמיוני. תחילה תארתי לי זאת כדו־קרב של אקדחים, אך המחשבה שעלול אני להמיתו עוררה בי פלצות. בסופו של דבר אשפט על רצח, אוצא להורג בתלייה, או מה שגרוע מזה, אהיה נידון למאסר עולם. אז החלה לשעשע את דמיוני תמונת הדו־קרב בסייף ומיום ליום נתקבלה יותר על דעתי. זהו דו־קרב נקי שיש עמו משחק מבריק, דק, אצילי, שנון וצלצלני, שאינו כרוך באלימות גסה ובפראות, כיאות להגנה אבירית על הכבוד. אמנם אין הוא נהוג עוד במאה הזאת, אולם אין הוא פחות צודק והוגן בשל כך. יתר על כן, אין הכרח להמית. פציעה קלה, גרידת עור, סריטה בבשר – מספיקות כדי להכריע את היריב. חיברתי בדמיוני את המכתב שאכתוב לו, קצר וענייני: היות ובתאריך זה וזה פגעת בכבודי ללא כל סיבה וללא שום התגרות מצדי, הנני מזמינך לדו־קרב בסייף בנוכחות עדים, אשר שניים מהם אבחר אני ושניים אתה. את המועד המדוייק ואת המקום נקבע בפגישה מוקדמת בינינו, בבית־קפה זה וזה בתאריך זה וזה. כמובן שאותיר לך זמן מספיק להתארגנות. אם תדחה את הזמנתי אפרסם זאת ברבים והדבר ייחשב לך לחרפה. המצפה לתשובתך המהירה –
בימים הבאים הייתי שוגה בדמיונות הדו־קרב ביום ובלילה. את כתיבת המכתב השהיתי עוד עד שאתחיל בהתאמנות. משיחות־אגב עם הפקידים במחלקתי נודע לי על קלוב ספורט שבו ניתנים שיעורים בסיוף תמורת תשלום לא גדול. באותו ערב הלכתי לשם. המדריך, בחור דק־גזרה, גבוה ושחום, שדמה דמיון מפליא לעתונאי פ., שאלני לרצוני, וכשאמרתי לו, נקב במחיר, 20 ל"י לעשרה שעורים, ואמר שקורס חדש למתחילים יחל רק בעוד שבוע. שאלתי רשות להיות נוכח בשעור למתקדמים. ברצון רב, ברצון רב, אמר, ונשארתי.
היה זה אולם גדול וריק, מואר באור פלורסנטי קר. ספסל אחד עמד ליד הקיר ועליו התיישבתי. חמישה זוגות נתפרשו באולם ברווחים שוים, אלה מול אלה, וסייפים בידיהם. השיעור החל בפקודות המדריך שהיו מלוות במחיאות כפיו הקצובות. תחילה ניתרו התלמידים במקום והיו כסוסים שוקקים לקרב, אחר רצו בשורה אחת, זה אחר זה, והקיפו את האולם סביב־סביב ארבע או חמש פעמים. שוב נתפרשו לזוגות כבתחילה, ועתה היטו את גוום לפנים, רגליהם פשוקות קדימה, יד שמאלם מאחורי גבם וימינם אוחזת בסייף הצולב על סייף בן־זוגם. רגע של דממה היה, כשרק הזמזום החרישי של המנורות הפלורסנטיות נשמע. האויר היה דרוך כמיתרה של קשת לפני היירות החץ והדממה היתה כבעת קרב, שניות מספר לפני התפוצץ הרימון שהושלך. ואז – צלצלה מחיאת־כפיו של המדריך, ובו־ברגע נתמלא החלל צחצוח הסייפים, אחת ואחת, אחת ואחת, וצלילי הכסף נוגשים אלה באלה, נפזרים ומתלכדים, משתברים ומעופפים, חולפים כברקים, ניתזים כניצוצות, לעתים כצפצוף מקהלות צפרים ולעתים כצלצול גביעי בדולח או כרסיסי זכוכית מתנפצים, והזוגות נעים קדימה ואחור, קדימה ואחור כרתוקים בסייף, רתוקים ונפרדים, נפרדים וחוזרים אלה אל אלה בכוח קסמים.
המחזה היה כה נפלא, כה מקסים, עד כי לרגעים, כשציירתי לעצמי איך נהיה, אני ויריבי, רתוקים בדו־קרב כזה, נשכחה כל איבתי אליו ורק תענוג המשחק, המרטיט את הגוף, מילא את לבי.
לאחר שבוע הלכתי אל השעור הראשון.
המדריך העמידנו בשורה, ובעשרים הדקות הראשונות הרצה לפנינו על תורת הסיוף, כשבידו סייף שהחזיק בו כבשרביט־מנצחים והכה בו מדי פעם על כף ידו השנייה. הוא סקר בקצרה את תולדות הסיוף ומטרותיו והסביר את הסייף עצמו, מאיזו מתכת הוא עשוי, מה אורכו, מה עוביו, מעלותיו וחסרונותיו וכדומה. ארבעים הדקות הנותרות עברו בתרגילי התעמלות: ריצה, קפיצה, תנועות ידיים ורגליים ולבסוף התאמנות במצבי העמידה והתימרון בשעת סיוף. רגל ימין קדימה, יציבה במקומה, ורק השמאלית חופשית לתנועה, החזה מוּגן, הראש נטוי לפנים, היד שלוחה בזוית של ששים מעלות, וכיוצא בזה. סייפים לא נתנו לנו וחייבים היינו לעשות את כל התנועות בידיים ריקות. נתייגענו אד אפיסת־הכוחות.
מתוך הרגשת סיפוק, כמו לאחר יום עמל פורה, חזרתי לביתי. פני זרחו מן הדמיונות שהסיקו את לבי. אף אשתי הבחינה בכך. מדוע פניך לוהטות ועיניך מבריקות כל־כך? שאלה. הו, עוד תדעי את הסיבה לכך, עוד תדעי, אמרתי בלשון של סוד. בלילה, על יצועי, הוסיפו לשעשע אותי, להקסימני עד עצירת־נשימה, מרות משחק־הסיוף שעתיד אני לקחת חלק בו. הו, ברק־המתכת הזה אשר לסייפים, כבמראות התלויות בגנים ומתנצנצות בשמש! שברירי האור האלה המשתברים כאלפי רסיסים מגביעים של בדולח! השמשות המקפצות מפני המים באגם! היותך כקפיץ, מנתר ומשתלח, נדרך וזונק, אץ לסגת, דץ לפגוע, ניתק מארץ, גץ מאש! הרגשת הדרור הזאת! היותך חפשי מכל כובד מטענך וחומר־גופך הופך לרוח! הו, האושר הזה שבמשחק־השניים, הרתוקים זה לזה באחוות התנועה הזורמת ביניהם כחשמל! הו, שעשוע הדו־קרב, כשהחיים מזדהרים בין שני סייפים, כדו־קרב קרני האור בין שתי שמשות, אחת ברקיע שמעל למים ואחת ברקיע שמתחת למים! גם בחלומי עוד ראיתי איך אני מקפץ על פני המים וקרן אור בידי, שלוחה לפני, מרדפת אור
בתום השעור השלישי, ניגשתי אל המדריך ושאלתיו לשם מה לומדים סיוף כל אלה שבאו לכאן. הסיוף הוא ספורט ככל ספורט אחר, אמר, הוא מפתח את שרירי הידיים, הרגליים והחזה. בכל שנה נערכות תחרויות סיוף ארציות והמנצחים זוכים בפרסים. מלבד זאת ישנם שחקני תיאטרון הלומדים סיוף לצורך הבמה כי בהצגות רבות מופיעות תמונות דו־קרב בין אבירים, אצילים וכדומה.
שאלתיו אם היו כבר בארץ מקרים של דו־קרב בסייף בין יריבים.
המדריך וכל אלה שעמדו סביבו פרצו בצחוק.
אתה שמעת על מקרה כזה? שאל המדריך.
לא, אמרתי.
גם אני לא, אמר, הדבר הוא מחוץ לחוק, כאן וברוב ארצות התרבות. אתה נשוי? שאל.
כן, אמרתי.
ובכן, אם תמצא את אשתך עם איזה מאהב צעיר, שבור לו את עצמותיו על המקום. אם תחכה עד שילמד אצלי סיוף ויסכים לצאת לדו־קרב אתך, תאבד את אשתך ואת כבודך גם יחד.
על זה פרצו שוב הכל בצחוק גדול, טפחו לי על השכם ואיחלו לי שלא אזדקק לכך.
לאחר זאת לא יכולתי לבוא עוד לשעורים. ברור היה שאהיה מטרה ללעגם ולא אוכל לעמוד בכך.
מאז החילותי לחשוב על דו־קרב אגרופים. לא צריך הייתי להתאמן בכך. גבוה הייתי מיריבי לפחות בראש, וגופי מוצק משלו. היה לי כוח שרירי ידי שנשתמר עוד מזמן היותי משנה־לנהג בקיבוצי. ודאי היה לי שאנצחו. תמונת הסיוף העדינה, האצילית, נראתה עתה כריקוד של צלליות, לאחר שפינתה את מקומה לתמונה אחרת, פראית ובשרית. מהלומות אגרופי ניתחו בפניו, בכל חלקי ראשו, בצוארו, בחזהו, בבטנו. ריטשו את חוטמו, ניפחו את עיניו, הקיזו דם משפתיו, שיקעו את צוארו, כיווצו את מעיו. נצטנף לעיני כל על הרצפה מכורבל אברים ומוטל כציבור של בלויים ללא רוח חיים. הטלתי בו מבט אחד של בוז, ובצעד גאה פניתי מעליו, כשאני מניחו לרחמיהם ולטיפולם של ידידיו.
ערב אחד, בשעת הארוחה, היה זה כשלושה שבועות לאחר המסיבה בבית הגפנים, אמרתי לאשתי:
אני אנקום בו.
במי? שאלה בתמהון.
את יודעת במי, אמרתי.
הרהרה רגע ואחר אמרה:
בחיי שאינני יודעת.
את יודעת, אמרתי, בעצמך אמרת לי באותו לילה עצמו שצריך הייתי לשבור את שיניו.
היא הסתכלה בי בתמהון ואחר פרצה בצחוק.
עכשיו נזכרת? אמרה, כל כך מאוחר?
לעולם לא מאוחר, אמרתי.
בחנה אותי כאילו הייתי כסיל גמור בעיניה.
איך תנקום בו? שאלה בחיוך.
את תראי, אמרתי.
תכה אותו?
תראי.
שוב הסתכלה בי בחיוך של ביטול, אחר אמרה:
דברים כאלה או שעושים אותם בו־במקום או שלא עושים אותם בכלל. תשים עצמך טיפש בעיני כל העולם.
את חסה עליו? שאלתי.
אני חסה עליך, אמרה. מה תעשה לו? לכל היותר תתנפל עליו ברחוב ותפצע אותו עד זוב דם. הוא לא ידע אפילו בגלל מה. הדבר יתפרסם ברבים וכל מיני שמועות תופצנה. תהיה לצחוק בעיני כל.
צחקתי עליה בלבי. חשבון זה היה ידוע לי מכבר. כמובן שצדקה במסקנתה אם סברה שאתנפל עליו מן המארב. לא רציתי לגלות לה את קלפי.
את טועה, אמרתי.
אל תהיה ילד, אמרה, וחדל לחשוב על שטויות כאלה.
למה את מגינה עליו כל־כך, אמרתי.
מגינה עליו? צחקה, הוא זקוק להגנתי? אתה יודע מי הוא.
דבריה אלה הרתיחו את דמי. האם דמו סמוק משלי מפני שהוא ממלא תפקיד־בטחון חשאי? האם כבודי חשוב פחות מפני שהנני מנהל־חשבונות פשוט? אם עוסק הוא בעניינים כה חשובים, עניינים חשאיים שהשתיקה יפה להם – על אחת כמה וכמה שחייב הוא להיזהר בכבודם של אחרים, ואם הוא מתלוצץ על חשבון אזרח ישר שלא עשה לו מאומה ומתקלס בו בחברה – הריהו מועל בתפקידו! הבלגתי על רוגזי ולא אמרתי לה כל זאת. אם מגינה היא עליו – יש לה סיבה מספקת לכך, כנראה.
איפה הוא גר? שאלתי.
אינני יודעת, אמרה.
הו, אל תיתממי, את יודעת היטב!
אינני יודעת, חזרה ואמרה.
אינך נפגשת אתו כלל? שאלתי בעקיצה.
לא, ענתה מבלי לשאת עין אלי.
מוכנה להישבע על כך?
די במה שאמרתי לך, אמרה. אחר נשאה אלי עיניים מצומצמות ואמרה: במה אתה חושד?
חייכתי כנגדה. סבורני שחיוך זה היה בו יותר מבכל שיכולתי לומר במלים.
אל תדאגי, אמרתי, אמצא את כתובתו גם בלעדיך. לא קשה. לא קשה.
שיחה זו עוד הגבירה בי את תאוות הנקם. הגנתה של אשתי עליו, סיפקה לי עוד מאה סיבות להכותו שוק על ירך. הה, מזל רע של איש טוב! אני אהפכו למזל טוב של איש רע, ולא אכפת לי אם אהיה רע בעיני כל העולם כולו! לא אכפת לי מי הוא, ויהא ראש המדינה בכבודו ובעצמו! הדו־קרב התנהל למישרים: שנינו ניצבים זה מול זה באגרופים קמוצים וכל החבורה עומדת מנגד מכאן ומכאן. הכל מתפללים בלבם לנצחונו ואני יחידי. העתונאי פ. מרים את יד ימינו האוחזת במטפחת לבנה למעלה ואחר מורידה למטה באחת. המשחק מתחיל. מכת אגרוף ראשונה שלי הולמת בחזהו כבתוף. הוא מתנודד על רגליו רגע, אך מיד מזנק לפנים בכרכורי־אגרוף זריזים הפוגעים רק בזרועותי. מכת אגרוף שניה שלי ניתחת בראשו כמתיזה ניצוצות ממנו. אני מניח לו להתאושש מן התדהמה והוא שוב מקפץ אלי באגרופיו הקמוצים. שתי מכות, אחת מתחת לחוטם ואחת בבטן, מגלגלות אותו ארצה כשהוא מתכווץ מכאבים. הכל מנסים לעצור בעדי. רק לא להתערב! רק לא להתערב! אני קורא מתנשם כולי. הוא קם על רגליו ומנסה שוב. התכתשות קצרה מדביקה את גופותינו זה אל זה. ראשו שוקע בבטני ואגרופי פוגעים בצלעותיו, בגבו, בעורפו, אך מתקפצים עליהם כעל גבי חבית עץ נבובה. בגניחת מצח הוא נהדף מעלי ומצליח לכוון מכה אל סנטרי שמקישה את כל שיני. במכה שנייה אני חש דם חם זב מזווית שפתי. תחושת הדם מרתיחה את קרבי. אני עט עליו כעל טרף בתאוות רצח. הולם בו ללא הבחנה. בראשו, בכתפיו, שוב בראשו, בראשו, להפיח את נשמתו ממנו. אוחזים אותי בזרועותי מאחורי גבי. הוא מוטל על הארץ כעכבר מת. דמעות מציפות את עיני.
הו, כן, אדם פשוט אחד נגד המדינה כולה! אזרח ישר אחד נגד החברה המושחתת כולה!
לאן אני פונה משם? אני משוטט בלילה לבדי. אין איש שיפגשני וילחץ את ידי. גם בביתי לא מחכה לי ידיד.
לא העזתי לשאול לכתובתו. כמובן, יכולתי להיוודע זאת מפי הגפנים או מפי מישהו מחבריו שהכרתים. יכולתי פשוט לצלצל למשרד הבטחון ולשאול. אך חששתי שמא אעורר חשד ושמא לא אענה מפני שמקום מגוריו שמור בסוד. החלטתי לשלוח את המכתב לכתובתה של אשתו. אין ספק שתעביר את המכתב אליו. אפילו אם תפתח ותדע את תכנו – אין בכך כל רע. הנוסח הראשון שחיברתי בדמיוני לפני זמן רב, נדחה מפני נוסח אחר, קצר ממנו. כתבתי:
“חבר נכבד. ברצוני להיפגש אתך לשיחה בעניין אישי. אודה לך מאד אם תקבע לי מועד ומקום לפגישה בהקדם האפשרי”.
בפגישה זו רציתי להציע לו את עניין הדו־קרב.
הכנסתי את המכתב למעטפה ורשמתי עליה “אישי”. ברגע שהטלתיו לתיבה חשתי כי נפל הפור.
מעתה ציפיתי לתשובה. ציפיתי שבוע, עשרה ימים, שבועיים, שמונה־עשר יום. תשובה לא הגיעה. האם אפילו לתשובה אינני ראוי? האם עד כדי כך יהיר האיש הזה שאינו מוכן להיפגש אתי? עד כדי כך הוא מזלזל בי? הלא אין ספק שהמכתב הגיע לידיו!
הה, הוא לא ידע מה עולל לי בפגיעתו! הוא לא ידע שבעקבותיה החילותי מרגיש עצמי כמנודה מן העם כולו, מאחר שהוא היה בשבילי כבאות־כוח עליונה של המדינה, הוא, הממלא תפקיד חשאי באיזה מוסד שבו ודאי נחרץ גורל המדינה וכל עתיד העם תלוי בכך. מה יכול אדם כמוני לעשות לאחר זאת? אל מי יפנה? הריהו כמגורש מנחלתו! לאן יברח? היכול הוא לברוח מעמו? ובשל מה? בשל מה?
בשל מה הוא שונא אותי? ככל שכתשתי את מוחי, לא יכולתי להעלות כל סיבה לדבר. האם גיליתי אי־נאמנות כלשהי? האם פשעתי בחוקי המדינה? השתמטתי מחובות כלשהן? הריני עושה את עבודת יומי ביושר, כמו רבבות אנשים אחרים, כמו כל אלה שהיו באותה מסיבה בבית הגפנים, ואיני פוגע באיש! הלא חייב אתה לומר לאדם במה אתה מאשים אותו!
לעתים, כשהייתי מהרהר באותה פגישה הצפוייה לי אתו, היתה תוקפת אותי חלשות ודוחה הייתי כל מחשבה על דו־קרב. כך הייתי אומר לו, פנים אל פנים ליד שולחן בבית־קפה, כשבת רעים: הגד לי בתום לב, למה אתה שונא אותי? מה יש לך עלי? למה פגעת בי באותה מסיבה ושמת אותי לצחוק בעיני כל?
אפשר שיסביר לי ואז אדע לפחות. הידיעה עצמה עשוייה לשכך את חמת עלבוני, כי אין דבר שקשה לשאתו כמו שנאת־חינם. אולי אפילו אתקן את דרכי אם אהיה משוכנע שעוויתי.
אך תשובה לא הגיעה.
חשד מסויים החל מכרסם בתוכי כתולעת, שיד אשתי בדבר. שנפגשת היא אתו כשהיא יוצאת לבדה מן הבית. באחת הפגישות סיפרה לו וודאי שאני זומם לנקום בו. משום כך החליט לא לענות לי. שום סיבה אחרת לא יכולה להיות להימנעותו מהיפגש עמי.
לא לפי כבודי היה לחקור אותה בדבר. לא לפי כבודי היה לגלות לה את חשדי.
בליל שישי אחד, עשרים יום לאחר ששלחתי את המכתב, אמרתי לאשתי:
אני הולך הערב למסיבה.
לא אמרתי לה איזו מסיבה היא זו. לא אמרתי לה שזוהי מסיבת מנהלי־החשבונות.
טוב מאד, אמרה.
סבור הייתי שתבקשני לקחתה עמי. אך דבר זה לא עלה כלל על דעתה.
את נשארת בבית? שאלתי.
נראה. אינני יודעת, אמרה.
אחזור באחת או בשתיים, אמרתי.
בסדר.
בעשר בערך יצאתי למסיבה. אשתי נשארה בבית, אף לא עשתה כל הכנות ללכת.
במסיבה, שהתקיימה בבית בן־חן, ושנועדה לציין חמש שנים לייסוד קופת־התגמולים שלנו, פגשתי את כל מנהלי החשבונות של מחלקתנו, שהכרתים מי מראייה ומי משיחה חטופה. רובם באו בלא נשיהם. היו בהם קשישים כשלזינגר וצעירים כמותי וכבן־חן. על השולחן שבאמצע החדר היו ערוכות צלחות עם ביסקויטים, עוגיות וסוכריות עטופות בנייר. כשנכנסתי, החלה אשתו של בן־חן בהגשת התה.
השיחה נסבה על מאמר אחד שהתפרסם בעתון הערב של אותו יום. המאמר דן באי־סדרים שנתגלו באחת ממחלקות העירייה שמנהלה היה גם מנהל מחלקתנו. הדעות נחלקו, בעד המנהל ונגדו, והשיחה נעשתה נרגשת יותר מרגע לרגע. כמה פקידים אמרו שידעו על דבר זה מכבר, אך חששו לגלות, כי לא היו בידם די הוכחות לאַמת את הידוע להם. אחרים טענו כי כל הפרסום אינו אלא נקמה של מנהל אחר הרוצה להבאיש את ריחו של המנהל שלנו בעיני ראש העירייה והציבור כולו. אחרים, כמו שלזינגר, אמרו שאמנם יש מקצת אמת בעובדות המובאות במאמר, אלא שלא צריך היה לפרסמן לפני שהתנהל בירור פנימי וחשאי. הויכוח הגיע כמעט לידי פגיעות אישיות, כי מצדדי המאמר האשימו את מתנגדיו במורך־לב ובחנופה ואילו האחרונים האשימו את הראשונים בנקמנות אישית.
מה דעתך אתה? תבעו ממני אחדים, לאחר ששתקתי רוב הזמן.
לא קראתי את המאמר, אמרתי.
בן־חן הביא לפני את עתון הערב כדי שאקרא את המאמר.
ישבתי כפוף על העתון כשמסביבי גועש הויכוח. לא יכולתי להבין הרבה ממה שקראתי, כי דמותו של דבלה היתה מופיעה וחוזרת ומופיעה לעיני כל העת.
ובכן? מה? מה דעתך? נזכרו בי שוב לאחר שהנחתי את העתון מידי.
צריך לעבור לסדר היום, אמרתי.
דעתי היתה חשובה בעיניהם, ותמהון־מה נשתרר לאחר תשובתי.
מה רצונך לומר בזה? שאלו אחדים לאחר שתיקה קצרה.
רצוני לומר שלא כדאי לעסוק בזה, אמרתי, אי־סדרים קיימים בכל מחלקה במידה זו או אחרת ויהיו קיימים תמיד. תמיד אפשר לדבר בגנותו של מנהל ותמיד אפשר למצוא לו צדדים של זכות. מוטב שנניח זאת לאחרים.
ריטון של תרעומת ומלמול של הסכמה נשמעו מסביבי. אך הויכוח נפסק. המסובים נטלו את כוסות התה ולגמו מהן בקול. בן־חן נתיישב על ידי ושאל בלחש מה דעתי על תקריות הגבול.
תקריות הגבול הן עניין קשה ביותר, אמרתי כשאני לוגם מכוסי, ואם לא נשיב במהלומה כבדה שתלמד את האויב לקח, יהיה מצבנו בכל רע.
בן־חן שאל בלחש אם כוונתי היא שעלינו לפתוח בהתקפה.
בהחלט, אמרתי, בהחלט! זוהי הדרך היחידה להתגוננות יעילה!
בן־חן הוסיף ושאל בלחש אם אני סבור שבאמת מתכוננים אנו להתקפה.
אני סבור שכן. אני מקווה שכן.
הוא נענע בראשו כמהרהר בדברי מתוך הסכמה. מקצת תשובותי לבן־חן נקלטו כנראה על־ידי אחרים, כי מימיני ומשמאלי שמעתי לוחשים, מה הוא אמר? מה הוא אמר? ואלה ששמעו, חזרו על דברי עד שסבבו על המעגל כולו. אוירה של כובד־ראש נשתררה והמסובים סיפרו זה לזה דברים שידעו מפי השמועה או שקראו בעתונים.
סלח לי, אמר אחד שישב למולי, אינך סבור שמדיניות ההבלגה שנקטנו בה עד עתה הצדיקה את עצמה?
אם מתקיפים אותך, אין לך ברירה אלא לענות בהתקפה, ענה בן־חן במקומי.
רצונך לומר שזהו עניין של כבוד? שאל הלה.
מלמול של מורת־רוח נשמע מכל עבר: מדוע כבוד? זהו עניין של חיים, עד מתי אפשר לשתוק? הם מבינים רק את שפת הכוח.
אין לזלזל גם בעניינים של כבוד, אמרתי משפט שקול, האויב מכבד את מי שמכבד את עצמו.
כמעט כולם הביאו הסכמה לדברי. השיחה עוד נמשכה, עד שהפסיקתה בעלת־הבית ואמרה, רבותי, לשם מה התאספנו כאן? לקונן על המצב או לשמוח?
שלזזינגר מחא־כף ואמר, נכון מאד, נשמח, נשיר משהו, רבותי.
כמה מן הקשישים שבחבורה החלו לשיר ובעלת־הבית עצמה העירה ועוררה אותם בזמרתה ובמחיאות כפיה.
ככל שנתאחרה השעה, גברה עצבנותי. מהרהר הייתי בדבלה ומהרהר הייתי באשתי, ובשניהם כאחד. אם בגלל השממון שהילכה עלי המסיבה ואם בגלל חשדותי, צבט שוב את לבי העלבון הישן, ויצר הנקם התלקח בי ביתר שאת. שוב ביעתו את דמיוני תמונות הדו־קרב, שהיו עתה אכזריות מתמיד. חשתי שבשעה זו שאני יושב כאן, בחברת חוורי־פני אלה, מתרחשים אי שם דברים דמיים החורצים את גורלי.
בשעה שתים־עשרה ביקשתי את סליחת המסובים ויצאתי מן הבית. הרחובות היו דוממים וכל זוג שעבר על פני עורר את חשדי. ככל שקרבתי אל ביתי החשתי את צעדי. קול אמר לי בתוכי שהלילה יארע דבר־מה. דבר־מה נורא. חושך היה בחלונות הבית. ברוח מבוהלת עליתי במדריגות. נעצרתי רגע ליד הדלת והאזנתי. שמעתי רק את פעימות לבי המהירות. נעצתי את המפתח בחור המנעול ופתחתי. נכנסתי והדלקתי את האור. אשתי לא היתה.
עכשיו בערה בי תאוות הנקם כאש שחורה. לא דו־קרב יהיה זה אלא רצח. עמדתי ליד החלון וצפיתי החוצה. חשיכה היתה. הרגעים זחלו כשורה אין סופית של תולעים שחורות. איש לא נראה ברחוב וצעד לא נשמע. רציתי לשבור את השעון לבל אראה את מחוגי הזרחן שבו כשהם עומדים על מקומם. חמש דקות נמשכו כשעה, ועשר – כנצח. הה, ייסורי הצפייה, ייסורי הצפייה! הם עצמם זעקו לנקמה יותר מכל עלבון שנגרם לי אי־פעם. שבע ושבעים־ושבע עלי לנקום על כל הביעותים שהנחילוני!
כשהראה השעון שתיים ושלושים, לא היה בי עוד כוח לשאת את הדבר. החלטתי לנטוש את עמדת המארב, לרדת ולשוטט ברחובות. לחזור רק בבוקר. אולם ברגע שפניתי ממקומי, נשמע רחש מכונית קרבה. נבהלתי מיד אל החלון. המכונית נעצרה ליד הבית. עמדה במקומה עוד שלוש או ארבע דקות, ואחר נפתחה דלת התא הקדמי וראיתי את אשתי יוצאת ממנה, אומרת דבר־מה כלפי פנים, ואחר גחן האיש שישב ליד ההגה והגיף את הדלת בשקט. בצעדים מהירים, עליזים, נכנסה אשתי אל מבוא הבית והמכונית שטפה לה לדרכה.
מיהרתי אל הדלת ופתחתיה. בידי הימנית ננעץ באפילה ברק מתכתו של הסייף. שעת נקמתי באה. שעת גאולי באה. עתה, במכה אחת יפול הרשע חלל לרגלי.
אך בעמוד אשתי לפני, נרתעתי מברק מבטה הטהור. פניה היו כפני נערה שלא ידעה חטא. הסייף נפל ארצה בקול צלצול עז. אלפי רסיסיו נפזרו על הארץ ונצנצו כרסיסי גביע־בדולח.
נתיישבתי על המיטה וכל גופי רועד. דמעות זלגו מעיני ונשרו על ידי הלוהטות.