(תרל“ו – תש”ד)

הָלַךְ מֵאִתָּנוּ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר, מִן הַמְעַטִּים הַיְשָׁרִים וְהַתְּמִימִים כָּמוֹהוּ. אֵלֶּה שֶׁבָּאוּ בְּמַגָּע קָרוֹב אִתּוֹ, קִבְּלוּ תּוֹרָה מִפִּיו, שָׁמְעוּ הַרְצָאוֹתָיו וְקָרְאוּ אֶת הֲגִיגֵי רוּחוֹ בְּמַאֲמָרָיו – לִבָּם יִמָּלֵא צַעַר עָמֹק עַל הָאָדָם טְהָר-הַנֶּפֶשׁ שֶׁהָלַךְ מֵאִתָּנוּ.

זְכוּרִים לִי יְמֵי בּוֹאוֹ לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מִלְחֶמֶת-הָעוֹלָם הָרִאשׁוֹנָה. הוּא בָּא כְּמוֹרֶה לְבֵית-הַמִּדְרָשׁ לְמוֹרִים בִּירוּשָׁלַיִם. אֲנַחְנוּ, הַתַּלְמִידִים יוֹצְאֵי-מִזְרַח-אֵרוֹפָּה, עֲדַיִן לֹא יָדַעְנוּ לְהַעֲרִיךְ אֶת דְּמוּתוֹ שֶׁל הַמּוֹרֶה הֶחָדָשׁ. רֵאשִׁית כָּל הָיָה חָדָשׁ, וְזֶה בִּלְבַד הָיָה מַסְפִּיק שֶׁנַּבִּיט עָלָיו בַּחֲשָׁד, כְּדֶרֶךְ הַתַּלְמִידִים. אִישׁ גֶּרְמַנְיָה בַּהֲלִיכוֹתָיו וּבְדִבּוּרוֹ וְלִבּוֹ לֵב יְהוּדִי חַם, נִרְגָּשׁ לְכָל דָבָר שֶׁל תַּרְבּוּת יִשְׂרָאֵל. בִּצְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים כְּמוֹרֶה רָצָה לְהָסִיר כָּל מְחִצָּה בֵּינוֹ וּבֵין תַּלְמִידָיו. הוּא אָמַר לִהְיוֹֹת שָׁוֶה בַּכֹּל לְתַלְמִידָיו, לְהַאֲצִיל מֵרוּחוֹ, מִידִיעוֹתָיו הַמְרֻבּוֹת, מֵאַהֲבָתוֹ לַשִּׁירָה וְלָאֳמָנוּת, עַל תַּלְמִידָיו – כְּחָבֵר, כְּאֶחָד מֵהֶם. בְּטִיּוּלִים עִם הַתַּלְמִידִים הָיָה מִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת רִאשׁוֹן לְעַלִּיזוּת, לִפְרִיקַת הַמְּחִצּוֹת שֶׁבֵּין מוֹרֶה לְתַלְמִיד, לְאַרְגֵּן מִשְׂחָקִים, לְהִשְׁתַּתֵּף בְּרִיצָה וּבִקְפִיצָה, אַף כִּי לְפִי טִבְעוֹ לֹא הָיָה אִישׁ הַסְפּוֹרְט וְהָיָה וַדַּאי נוֹטֶה לְסֵפֶר וּלְהִסְתַּכְּלוּת חֲרִישִׁית בַּטֶּבַע, בַּנּוֹף, בְּמַרְאוֹת הָאָרֶץ שֶׁנִּגְלוּ לְעֵינָיו בַּטִּיּוּלִים הָאֵלֶּה.

מֹשֶה קַלְוָרִי הֶאֱמִין בָּאָדָם כִּי טוֹב הוּא. הוּא אָהַב אֶת הַיֹּפִי וְנִמְשַׁךְ אֶל הַנִּשְׂגָּב. הוּא רָאָה אֶת הַצֶּדֶק כְּיָפֶה וְאֶת הָרֶשַׁע כְּכִעוּר. הוּא הֶאֱמִין כִּי הָאָדָם הַמְטַפֵּל בְּדִבְרֵי אֳמָנוּת נַעֲלִים וְלוֹמֵד לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם, הַקּוֹרֵא בְּדִבְרֵי הַשִּׁירָה שֶׁל הַמְשׁוֹרְרִים וְהַסּוֹפְרִים הַגְּדוֹלִים הוּא עַצְמוֹ נַעֲשֶׂה טוֹב יוֹתֵר, יָשָׁר יוֹתֵר, צַדִּיק יוֹתֵר. עַל כֵּן מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ לְחִנּוּךְ הַדּוֹר הַצָּעִיר, לְחַנֵּךְ אוֹתוֹ לַהֲבָנַת הַנַּעֲלֶה וְהַנִּשְׂגָּב שֶׁבְּדִבְרֵי הַיְצִּירָה שֶׁל גְּדוֹלֵי הָאֱנוֹשׁוּת. הוּא שָׁאַף לְהַכְנִיס אֶת חֲנִיכָיו לְעוֹלַם הַמַּחֲשָׁבָה וְהָרֶגֶשׁ, לְחַנְּכָם לְטוֹב וּלְאַהֲבַת זוּלָתָם. לִבּוֹ לֹא הָלַךְ אַחֲרֵי הִדּוּר חִיצוֹנִי, כִּי אִם עָרַג לַיֹּפִי הַפְּנִימִי שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, לְמִדּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת, לַיְחָסִים הַטּוֹבִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. עַל כֵּן הָיָה סוֹצִיאַלִיסְט, שָׁאַף לְמִשְׁטַר הַצֶּדֶק בָּעוֹלָם; אִידֵיאַלֵי הַצֶּדֶק שֶׁל הַנְּבִיאִים הָיוּ לוֹ לְסֵמֶל וּלְמַשָּׂא-נֶפֶשׁ. הוּא מִזֵּג בְּנַפְשׁוֹ אֶת תַּרְבּוּת הָעַמִּים בְּתַרְבּוּת יִשְׂרָאֵל וְהֶאֱמִין בְּכָל נַפְשׁוֹ בְּאִידֵיאַלֵי הַיֹּפִי וְהַחֵרוּת שֶׁל הָאֱנוֹשׁוּת כֻּלָּהּ.

בְּבֶגֶד-הַחַקִי הַפָּשׁוּט, עִם תִּיק הַסְּפָרִים בְּיָדוֹ, הָיָה משֶׁה קַלְוָרִי מוּכָן, תָּמִיד מוּכָן, לְשָׁרֵת אֶת הָעָם, אֶת הַדּוֹר הַצָּעִיר, בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ. הוּא לֹא בִּקֵּשׁ כְּלוּם לְעַצְמוֹ. לֹא עֹשֶׁר וְלֹא כָּבוֹד. חָלוּץ הָיָה. תָּמִיד חָלוּץ. אִישׁ הַסֵּפֶר הָיָה. גַּם כְּשֶׁעֵינָיו הִבִּיטוּ מִבַּעַד לְמִשְׁקָפָיו הֶעָבִים אֶל הָעוֹלָם הָיָה דוֹמֶה כִּי אַךְ הֵרִים אוֹתָם לְרֶגַע קָט מִקְּרִיאָה בְּסֵפֶר, אוֹ מֵהִתְבּוֹנְנוּת בְּצִיּוּר אוֹ בְּפֶסֶל אוֹ מִמַּרְאֶה-נוֹף – וּמַחֲשַׁבְתוֹ רְתוּקָה אֶל הַמַּרְאוֹת וְהַחֶזְיוֹנוֹת הַמְרַחֲפִים בְּמֹחוֹ בְּלִי הֶרֶף. זוֹ דְמוּתוֹ.

(תש"ד)