אָחִי הַגָּדוֹל אָמַר לִי:

“אֵין שׁבִילִים בַּשְּׁחָקִים הַגְּבוֹהִים”

מָה אִכְפַּת? אֲנִי רוֹאֶה.

הַגְּדוֹלִים אֵינָם רוֹאִים,

לַגְּדוֹלִים אֵין זְמַן.

(זאב)

לָכֶם יֵשׁ זְמַן. בִּימֵי הַחֹפֶש אַתֶּם פְּנוּיִים. וְטוֹב טוֹב יִהְיֶה אִם תֵּדַע לִמְצֹא שָׁעָה פְּנוּיָה לְעַצְמְךָ, יְדִידִי, שָׁעָה לְנַפְשְׁךָ. תֵּשֵׁב עַל דַרְגָּשׁ, תַּבִּיט אֶל הַשָּׁמַיִם. תַּאֲזִין אֶל רִנַּת צִפּוֹר, תִּקַּח סֵפֶר שִׁירִים בַּיָּד, נֹאמַר “יוֹנִים לְבָנוֹת”, סֵפֶר הַשִּׁירִים לִזְאֵב, וְתִקְרָא.

יְדִידִי, אֵין פֹּה סִפּוּרִים וְאֵין כָּאן הַרְפַּתְקָאוֹת וַעֲלִילוֹת גְּדוֹלוֹת. אָנָּא, שְׁקֹט רֶגַע קָט, הַקְשֵׁב לְהַלְמוּת לִבְּךָ וּפְתַח אֶת הַסֵּפֶר וְאַל תְּמַהֵר! קְרָא שׁוּרָה קְצָרָה וְעוֹד שׁוּרָה קְצָרָה וְתֵן לְרוּחֲךָ לַהֲלֹךְ בִּמְתִינוּת. אֵין אַתָּה צָרִיךְ לְעַלְעֵל וְלִגְמֹר אֶת הַדַּף.

שִׁירִים, יְדִידִי, אֵין קוֹרְאִים מַהֵר. אִם מְמַהֲרִים אֵין מַרְגִּישִׁים בָּהֶם כְּלוּם. אֵין בָּהֶם טַעַם. מִי שֶׁחֵךְ טוֹעֵם לוֹ אֵינוֹ שׁוֹתֶה אֶת הַמַּשְׁקֶה הַטּוֹב בִּמְלוֹא לֻגְמָה, אֶלָא יִגְמַע גְּמִיעָה בְּנַחַת.

אֶת הַשִּׁיר הַטּוֹב קוֹרְאִים בְּקֶצֶב, מְרִימִים אֶת הַקּוֹל, מַנְמִיכִים אֶת הַקּוֹל, הַכֹּל לְפִי הַמִּשְׁקָל. אַתָּה קוֹרֵא בַּיִת אֶחָד, מַפְסִיק לְרֶגַע, חוֹשֵׁב עַל הַקָּרוּא וְאַחַר מוֹסִיף וְקוֹרֵא אֶת הַבַּיִת הַשֵּׁנִי, וְכֵן הָלְאָה. וְאִם תִּשְׁהֶה יוֹתֵר מֵרֶגַע אֵצֶל אַחַד הַבָּתִים מִן הַשִּׁיר, לֹא אָבוֹא לְזָרֵז אוֹתְךָ. וְאִם תִּשָּׁאֵר שָׁקוּעַ כְּאִלּוּ בַּחֲלוֹם – לֹא אֶגְעַר בְּךָ: “אַל תַּחֲלוֹם!” אַדְרַבָּא, אֹמַר: הִנֵּה יוֹדֵעַ אַתָּה לִקְרֹא שִׁיר וְחוֹלֵם בְּהָקִיץ כְּמוֹ זְאֵב בְּ“יוֹנִים הַלְּבָנוֹת” שֶׁלוֹ.

אוֹ אֹמַר: אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב לְהֶמְיַת גַּלֵּי הַיָּם וְלִרְאוֹת “גַּלֵּי גַלִּים, קַלֵּי קַלִּים” אוֹ “גַּל זוֹעֵף, גַּל רוֹדֵף” וְלֶאֱהֹב אֶת שְׁנֵיהֶם.

יָפֶה הוּא סֵפֶר הַשִּׁירִים “יוֹנִים לְבָנות” לִזְאֵב, יָפִים גַּם צִיּוּרָיו שֶׁל נַחוּם גּוּטְמַן. שִׂים אֶל לִבְּךָ, יְדִידִי, הַצִּיּוּרִים כַּשִּׁירִים – אֵד הַחֲלוֹם פָּרוּשׂ עֲלֵיהֶם. וְיֵשׁ שֶׁאַתָּה מְהַלֵּךְ יָמִים עַל יָמִים וְאַתָּה מְחַפֵּשׂ אֵיזֶה דָּבָר, לִבְּךָ נוֹהֶה אַחֲרֵי מַשֶׁהוּ וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מָה. רוּחֲךָ מְסֹעֶרֶת. וְהִנֵּה לָקַחְתָּ סֵפרֶ שִׁירִים בַּיָּד. שִׁירִים שְׁקֵטִים כְּשִׁירֵי זְאֵב וְקָרָאתָ לְאַט לְאַט, וְחָלַמְתָּ בְּהַקִיץ כָּמוֹהוּ וְהִרְגַּשְׁתָּ בְּ“סוֹפוֹ שֶׁל קַיִץ” וּבַתְּמוּרוֹת הַמִּתְרַחֲשׁוֹת בַּטֶּבַע וְנֶהֱנֵיתָ מִן הַיּוֹרֶה וּמִן הַנְּבִיטָה בַּגָּן – וְרָאִיתָ כִּי טַעַם אַחֵר לַדְּבָרִים, וְאַף לִבְּךָ בְּקִרְבְּךָ יָרֹן.

(תש"ג)