קוֹרְאֵי “דָּבָר לִילָדִים” זוֹכְרִים אֶת רְשִׁימוֹתָיו שֶׁל זְרֻבָּבֶל מֵעֵמֶק יִזְרְעֶאל. בְּכָל עִתּוֹת הַשָּׁנָה שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹלוֹתֵיהֶם שֶׁל צִפֳּרֵי הָרְנָנָה אֲשֶׁר לְרֶגֶל הַגִּלְבֹּעַ, שֶׁהֶעֱבִיר אֵלֵינוּ אֶל הֶעָרִים וְהַכְּפָרִים. כּוֹתֵב הָרְשִׁימוֹת אָזְנוֹ פְּתוּחָה לְכָל צְלִיל וּלְכָל צִיּוּץ, וְאִם סָר אוֹרֵחַ נוֹטֶה לָלוּן מֵעוֹפוֹת הַנּוֹד, מִיָּד קָלְטָה אָזְנוֹ אֶת צִיּוּצוֹ הַמְיֻחָד בִּלְשׁוֹנוֹ הַמְיֻּחֶדֶת. – אִם הַשָּׁרוֹנִים הִגִּיעוּ לָעֵמֶק בְּכִסְלֵו הֲרֵי מִיָּד אֲנַחְנוּ שׁוֹמְעִים יַחַד עִם זְרֻבָּבֶל אֶת הַ“קִיוִי, קִיוִי” שֶׁלָהֶם וְאֶת “פִּינְק פִּינְק” שֶׁל הַפְּרוּשִׁים, אוֹ כְּפִי שֶׁיְתָאֵר בַּעֲדִינוּת אֶת נְגִינָתוֹ שֶׁל אֲדֹם-הֶחָזֶה: “טַבָּעוֹת טַבָּעוֹת וּסְלִילִים רוֹטְטִים עֲנֻגִּים, צַחִים, תְּפַךְ נְגִינָתוֹ שֶׁל אֲדֹם-הֶחָזֶה. נִיק-נִיק-נִיק – –”. רַק מִי שֶׁמַּאֲזִין וּמַקְשִׁיב לְקוֹלוֹת וּבְנוֹת הַקּוֹלוֹת שֶׁבַּעֲלֵי-הַחַיִּים הַשּׁוֹנִים מוֹצִיאִים מֵגְּרוֹנוֹתֵיהֶם, מַאֲזִין וְנֶהֱנָה מִן הַנְּגִינָה הַנִּפְלָאָה אֲשֶׁר בַּטֶּבַע – הוּא יָכוֹל אַחַר כָּךְ לְהַעֲלוֹתָם עַל הַכְּתָב וְהֵם רוֹטְטִים בְּאָזְנֵינוּ וַאֲנַחְנוּ רוֹצִים לִשְׁמֹעַ וּלְהַאֲזִין כָּמוֹהוּ.

אַךְ גַּם עֵינוֹ שֶׁל זְרֻבָּבֶל פְּקוּחָה וְרוֹאָה כָּל שִׁנּוּי בַּצְּבָעִים שֶׁל הַטֶּבַע בִּמְקוֹם-מוֹשָׁבוֹ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. הוּא עוֹקֵב אַחֲרֵי תְּבוּאַת הַשָּׂדֶה וְלִבְלוּב הָעֵץ וּפְרִיחַת הַשִּׂיחַ. עֵינוֹ רוֹאָה וְלִֵבּוֹ שָׂמֵחַ לַפְּרִיחָה וְנֶהֱנֶה מִן הַפְּרִי וְנֶעֱצָב עַל הַכְּמִישָׁה וְהַשַּׁלֶּכֶת וּמְחַכֶּה לָאָבִיב וּלְלִבְלוּב חָדָשׁ. מָה רַבִּים הַדְּבָרִים הַמִּתְרַחֲשִׁים בִּכְפָרוֹ הַקָּטָן. מָה רַבִּים הַדְּרָכִים הַמְעַנְיְנִים בַּפַּרְדֵּס, בַּכֶּרֶם, בַּגֹּרֶן וּבָאָסָם. עוֹלָם גָּדוֹל הוּא – הַכְּפָר הַקָּטָן לְרֶגֶל הַגִּלְבֹּעַ, כֹּה מְרֻבִּים בּוֹ הַשִּׁנּוּיִים וְהַתְּמוּרוֹת. הִנֵּה מְטַרְטֵר הַטְרַקְטוֹר וְהַמַּחֲרֵשָׁה וְהִנֵה שְׁאוֹן הַקּוֹמְבַּיְן הָאוֹסֵף אֶת הַיְבוּל – מַרְאוֹת וְקוֹלוֹת מִתְחַלְּפִים בְּכָל יוֹם. גַּם שְׂשׂוֹנוֹת וְגַם יְגוֹנוֹת מְמַלְאִים חֲלִיפוֹת אֶת הַלֵּב. וְהַנֶּפֶשׁ סוֹעֲרָה וְחַיָּה מֵחָדָשׁ אֶת כָּל הַמִּתְחַדֵּשׁ בַּטֶּבַע וּבַעֲבוֹדָה יוֹם יוֹם. מִי שֶׁאָזְנַיִם לוֹ לְהַאֲזִין וּמִי שֶׁעֵינַיִם לוֹ לִרְאוֹת מָה רַבִּים הַדְּבָרִים הַמְעַנְיְנִים הָרוֹחֲשִׁים בְּאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הַסְּבִיבָה הַקְּרוֹבָה, מִי שְׁיּוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב לִרְחָשִׁים אֵלֶּה

– לֹא יֹאמַר: “מְשַׁעֲמֵם לִי!”

זְרֻבָּבֶל אָסַף אֶת רְשִׁימוֹתָיו אֵלֶּה בְּסֵפֶר קָטָן בְּשֵׁם “מַרְאוֹת גִּלְבֹּעַ”, וְא. גִּלְעָדִי הוֹסִיף עֲלֵיהֶן צִיּוּרִים עֲדִינִים, וּכְשֶׁאֲנַחְנוּ קוֹרְאִים בַּסֵּפֶר הַקָּטָן הַזֶּה מִתְעוֹרֵר בָּנוּ הָרֶגֶשׁ:

הֵן אָזְנַיִם וְעֵינַיִם לָנוּ, וְלָמָּה לֹא נַקְשִׁיב גַּם אֲנַחְנוּ אִישׁ בִּמְקוֹמוֹ לַמַּנְגִּינוֹת הַנִּפְלָאוֹת שֶׁל הַטֶּבַע וְשֶׁל הָאָדָם הָעוֹבֵד וּנְצָרְפֵן לְמַנְגִּינַת לִבֵּנוּ שֶׁתַּעֲשִׁיר אֶת נַפְשֵׁנוּ?

(תש"ג)