לוגו
חכם בנימין יחזקאל יהודה ז"ל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

1

(למלאת שלשים מיום פטירתו)


לפני כששים שנה הגיעה ירושלימה אוֹרחה קטנה שבאה מבגדד עיר הקדם הרחוקה, זאת היא משפחת זקני רבי שלמה יחזקאל יהודה2 ז"ל. על דבשת גמלים עברה אורחה זו כל הדרך הארוכה שבין בגדד וחלב, זו הדרך שמתוך כל החזיונות הנפלאים של הנביא, המנחם את עולי בבל על הודה והדרה בימי העליה, בולטים לעינינו שממונה וצמאונה די והותר. ותנאי התנה היהודי העולה עם הגמלים כי בכל משך המסע תנוח כל השיירה הגדולה, אשר היתה רבה ככלה מבני הגוים, בימי השבתות, ענין שעלה לו בהון רב.

רבי שלמה היה בנו של העשיר רבי יחזקאל יהודה וגיסו של נגיד ישראל דוד ששון אבי משפחת האצילים שבהודו ואנגליה. הוא הקדיש עצמו לתורה, ויהי מילדותו מתלמידיו הותיקים של זקנו, אבי אמו הגאון רבי משה חיים, שהחזיר עטרת התורה ליושנה בבגדד אחרי אשר נשתכחה שם לגמרי. בעודנו צעיר לימים ישב כבר והורה בישיבה ואליו ינהרו הצמאים לדבר ה'. ויהי הוא מספיק להם מזונם הרוחני והחמרי יחד, כי כהראב"ד ואחרים מגדולי ישראל בשעתם היה דואג למלא מכיסו צרכי בני העניים שמהם תצא תורה. אחד מתלמידיו היה הרב המפורסם רבי אליהו מאני, רבה של קהלת חברון במשך שנים רבות.

רבי שלמה פתח ישיבה גם בירושלים בשם “חסד־אל”, וגם בה נהג מנהגו הראשון. ובה למדו כל גדולי וחכמי ירושלם. ומלבד זאת היה תומך את העניים ע"י מורשהו, מבלי שידעו מי הוא איש חסדם. כל רכושו היה בידי אחיו אשר סחר בבגדד [וכלכתא בהודו] ויהי שולח לו חלקו, והוא ישב על התורה ועל גמילות חסדים.

עוד זוכר הנני אותו מימי ילדותי, אותם הפנים העדינים והאצילים, ואותה התלבשת המזרחית הנהדרה, ואותה ההליכה הקצובה והזקופה. אשר יחד שוו עליו הוד של תפארת וגדולה.

אך פתאם הגיעתהו השמועה כי אבד אחיו כל הונו במסחרו. וישא האיש בדומיה את נטל גורלו, ועל פניו לא נכרו עקבות השנוי שבא בארחות חייו מהיום ההוא והלאה, אך דבר אחד הממהו ושם. קץ לחייו: מחסור העניים שהוא היה תומכם בצר להם. לפני חג הסוכות (תרל"ב) בא אליו מורשה צדקותיו כמנהגו לקחת את הקצבה הקצובה לעניים, ויכרח לגלות לפניו מצבו, וישב האיש אל ביתו בפחי נפש, והעניים כתרוהו בתבעם כסף חקם כאשר לפני כל חג, ויגד להם המורשה כי אכן הכסף שהיה מחלק להם היה כסיף נדיב שירד פתאם מנכסיו והפעם לא יכל למלא אחרי מנהגו, אך העניים מרי הנפש לא האמינו בדבריו, ויציקו לו ולא הרפו ממנו עד הגידו להם שם הנדיב, ויקומו הם ונשיהם וטפם ויבואו עד בית רבי שלמה בצעקותיהם ובבכיותיהם. ויהי בצאתו מחדרו וירא את כל המון העניים היושבים לארך כל המדרגות ומיללים וישבר לבו בקרבו וירד וישב גם הוא בתוכם ויאמר: מעתה גם אנכי לכם נדמיתי. אך הרשם שעשה עליו המחזה הזה הפילהו למשכב, וכשבועים אחרי כן, ביום שמחת התורה “נשבה ארון הקדש”.

בן האיש הזה היה דודי המנוח רבי בנימין (או, כאשר קראו לו הבבלים, “חכם בנימין”) שנפטר לפני חדש ימים. הוא עלה את אביו ירושלמה בהיותו כבן תשע שנים ויהי לתושב חשוב בירושלם, אף כי זכר בגדד ודרכי חייה חלפו עוד בזכרונו כחלום.

מאביו ירש את אהבת התורה, ההתענינות בגורל תלמידי החכמים והעניים, ומדות היושר והצדק. אך בשעה שאביו ראה אך טובה וגדולה כל ימי חייו, ראה הוא את “שני עברי המטבע”, ולדאג לטובת העניים היה עליו בעצם שעות דאגו לצרכי ביתו.

ומאחיו הגדול שאול שמת בצעירותו ירש את האהבה לאדמת ארץ ישראל ומסירת הנפש לרכישתה.

הדבר היה עוד זמן רב לפני ימי הרעמים בארץ הצפון, ולפני התעורר חבת ציון בתור תנועת הכלל. אז התעוררו אחדים מבני בית רבי שלמה להתנחל נחלות בכפר “מוצא” הסמוך לירושלם. ובימים ההם וקושאנים טרם יהיו בארץ, וכל אכר היה בעל שדהו רק בזכות אבות ולא בתעודות מקוימות, ולכל שעל אדמה בכפר עשרות עשרות בעלים, “הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם”, יורשים ויורשי יורשים עד סוף כל הדורות של הכובשים הערבים. וסבלנות יותר גדולה מזו של איוב היתה נדרשת לטפל בקניית קרקעות כי אחרי כל העמל והטרח שעלו לקונים עד שעלתה בידם להשיג הסכמת כל הפלחים והפלחות ואפטרופסי היתומים הקטנים יחד מכירת חלקת אדמה ככף איש, בא אחד אשר לו אלפית ממנה ויבטל את מקחו הוא, וישאר לשותף עם בעלי הנחלה החדשים בכל רגב ממנה… ויש אשר בא ואמר: להד"מ! לא מכרתי ולא קבלתי, השדה שדי והנחלה נחלתי וכל אשר אתם רואים לי הוא!

ובזכרוני עולות עוד אספות הפלחים בחצר זקני בלילות הקיץ לאור הירח, ואת סירי האורז הגדולים שבשלו להם לפטמם ולהלעיטם כדי לפיסם ולרצותם ולבסס את אחדות דעתם בשעת ההודאה על מכירתם, וכולי האי ואולי…

וב“עסק ביש” זה מצד צורתו לא עיף ולא יגע המנוח לעסוק בכל ימי חייו רק כדי לגאל עוד חתיכה ועוד חתיכת קרקע של א"י. בעד כל אמה ואמה ממנה מכר נפשו. צחקו לו, לעגו לו כל מיודעיו ומכיריו על התמכרות זו שבלעה הונו ולא הביאה לו פרי ישוה לו, אך שום דבר ודבור לא הטהו מדרכו.

כי בכלל חונן המנוח במדת “קשיות העורף” הישראלית. אם מצא לנכון וישר אז לא הזיזהו שום דבר שבעולם ממעשהו שעשה על פיו. אמנם הרבה סבל מכל צד על ידי תכונתו זאת, שנאת הויתור, אך סור לא סר ממנה.

ועם זה יחד גדלה סבלנותו לדעות אחרים. לא נטר איבה למי שאין דעתו כדעתו, ואפלו אם אין מעשיו כמעשיו. הוא לא התקרב אליו אך לא יצא לנגדו, כל איש אחראי הוא בעד עצמו, והמשפט לאלהים.

אשכנזיות וספרדיות חוברו בטבעו יחד,

ובכל היתה משפחת רבי שלמה כמעט היחידה בקרב הספרדים אשר רחשה אהדה במדה מרובה כל כך לאשכנזים. שני בתי הכנסת הגדולים של עדת האשכנזים בירושלם המתנוססים לתפארת (“בית יעקב” שעל חרבת ר“י החסיד של הפרושים ו”תפארת ישראל" של החסידים) נבנו בחלק הגדול מהם מכסף בני משפחה זו, ולבנין בית הכנסת של חסידי חב"ד נתנו הכסף הנדרש, אך ביותר תגלה אהדתו לאשכנזים בקחתו לשלשה מבניו נשים מבנות האשכנזים ולאחת מבנותיו איש מבני עדת האשכנזים.

וגם המנוח חשב תמיד כי מאשכנזים תצא תורה ודרך למודם הוא היותר נכון. ועל כן, למרות היות כל תרבותו מזרחית, לא נמנע מלמסור את שני בניו3 בכל ימי למודם למלמדים אשכנזים להגדיל תורה ולהאדירה. ותוחלתו אכן לא נכזבה, וחובבי חכמת ישראל רואים ושמחים בתוצאות פרי תורתם וחכמתם.

והוא בעצמו אהב את התורה לשמה, ובכל עת שנפנה אך מעט מטרדותיו השונות ישב והגה בתורה וביחוד שם לבו לגורל החכמים לומדי התורה, וישתדל תמיד בפני בני משפחתו העשירים שבהודו ובבל להשיג תמיכות למענם למען יוכלו לשבת על התורה יומם ולילה בישיבת “חסד אל” ובישיבות אחרות. ויותר מאשר עמל בהשגת הכספים האלה גדל עמלו בחלוקתם ובנשיאת טרחם ומשאם של כל אחד ואחד מהמקבלים. וטורח ומשא כזה לא מעט ולא קל הוא…

גם לעניים הצנועים שם לבו ביחוד ותמיד ידעו כי לא יצאו ריקם מלפניו. אך הוא בעצמו חי כל ימיו על יגיעו, ועד יומו האחרון היה סוחר בתוצאות ארץ הודו. ויהי דיקן בכל חשבונותיו לא ישן בלילה עד סדרו אותם יום יום בדיוק היותר מצוין. וכל אשר היה לו מגע ומשא אתו במסחרו, יהודים וגוים, ידעו כי נאמן הוא מאין כמוהו ודבורו קדוש, ואם לאחרים היה מוותר משלו, בחשבון חובו לאחרים היה מדקדק מאד.

וכמנהגו במסחרו, בדברים שבין אדם לחבירו, ככה נהג גם בדברים שבין אדם למקום, והחמיר על עצמו בכל הנוגע לקיום כל מצוות הדת, עד כי נודע בכל העיר בשם “החסיד”,

שנים רבות היה בועד חברת “למען ציון” פה, הרבה שקד ועמל לישר ולתקן מפעלי החסד של חברה חשובה זו.

רציני היה האיש תמיד, כסלע איתן בדעותיו. ובשעה של עבודה ומעשה, לא הסב פניו מספרו, מספר חשבונותיו או מעבודתו. אך בשעות המנוחה בשבתו בחוג בני משפחתו ומכיריו, אחרי גמרו סדור חשבונותיו וחק למודו, וביחוד בימי השבתות והחגים אז לא היה אפשר עוד להכיר בו את האיש הקשה כארז. עור אחר נמתח על פניו, עור מבצבץ רוך עדנה, ובת צחוק נעימה על שפתותיו. והוא נוח לכל היושבים בסביבתו מקטן ועד גדול, יושב ומספר בהרחבת הדעת, ושומע ומקשיב בשים לב לכל הנדברים אתו, ובלכתו היו קומתו הגבוהה והשמוטה, וזקנו הארוך והמגודל, תלבשתו היפה והנהדרה של ימי החגים, יוצקים על כל הופעתו חן שבחסד.

נפטר האיש, ויחד אתו שריד מהדור הקודם אשר בו נאחדו תורה וגדולה יחד.


דוד ילין


  1. [את המאמר הזה פרסם דוד ילין בן אחותו של אבי ז“ל (עי‘ עמ’ 230) ב”האור“, ירושלם, גליון רכ”ח, ג' מנ“א תרע”ב.]  ↩

  2. לאמר: שלמה בן יחזקאל בן יהודה. ויש שהוסיף גם השמות יעקב סלימן מעתוק, הוא מעתוק ראש בית אב בדור הששי שלפניו ואשר יצא מעאנה (נהרדיעא) שהיה שם רבה של העדה וילך לבגדד.  ↩

  3. הרה“ח התורני מר יצחק יחזקאל אשר הרבה ממאמריו והערותיו באו בספרי ”ירושלם“ של הח' לונץ; וד”ר א“ש יהודה המפורסם, המרביץ תורה בביהמ”ד הגבוה לחכמת ישראל בברלין.  ↩